לפני כשנתיים ביארנו, ביארנו את הדין, שיש להשאיר את הלחם על השלחן בשעה שמברכים ברכת המזון. ועתה נבאר את הדין, לגבי השארת הלחם על השלחן, גם לאחר ברכת המזון.
להותיר תמיד מעט לחם על השלחן
מבואר במסכת סנהדרין (דף צב.), שיש להשאיר תמיד מעט לחם שנותר מן הסעודה, על גבי השלחן שרגילים לאכול עליו. (וכגון השלחן במטבח בבתים שלנו, שרגילים לאכול עליו). וכמו שאמר רבי אלעזר, "כל שאינו משייר פת על שלחנו, אינו רואה סימן ברכה לעולם, שנאמר: אין שריד לאוכלו – על כן לא יחיל טובו". וכן הובא מאמר זה בזוהר הקדוש (פרשת יתרו).
וטעם הדבר, מבואר בפירוש רש"י, שהוא כדי שתהיה אותה הפת מזומנת לעניים אם ירצו לקחתה. וגם מפני שנכון הדבר שאחר שאכל ושבע, יותיר דבר על שלחנו. כמו שנאמר "אכול והותר". ועל פי דברי המקובלים יש תוספת הסבר בדבר. והובאו הדברים להלכה בשלחן ערוך (סימן קפ סעיף ב).
הנחת כיכר לחם שלימה על השלחן
ומכל מקום כתב מרן השלחן ערוך, שאם אחר שהסתיימה הסעודה, לא נותר לחם על השלחן, אסור להביא כיכר שלימה ולהניחה על השלחן, משום שנראה הדבר כדרך עובדי אלילים, שרגילים להניח כיכר שלימה על השלחן לשם העבודה זרה שלהם, כמו שנאמר (בישעיה סה) "העורכים לגד שלחן". ואם ירצה, יוכל להניח על השלחן חתיכות פת חתוכות.
ואם מלכתחילה היתה מונחת שם כיכר שלימה, אין צורך להסירה מן השלחן לאחר הסעודה.
אם בא לברך ברכת המזון, ונגמר הלחם על השלחן
אם כשבא לברך ברכת המזון, רואה שאין לפניו שאריות מהלחם, כיון שאכלו את כולו. מותר להביא לפניו כיכר שלימה כדי לברך לפניה ברכת המזון. ואין בזה איסור מן הדין. מכל מקום טוב הדבר, שיחתוך מעט מן הפת, כדי שלא תהיה שלימה. (הגר"א סימן קפ סק"ה, ובן איש חי פרשת שלח לך, וכף החיים סק"ז).
הנהגת המקובלים בליל שבת
כתבו רבותינו המקובלים, שבליל שבת, יש להשאיר חתיכות פת שנותרו על השלחן למשך כל הלילה, ומכסים אותן במפה.
ולסיכום: יש להותיר תמיד מעט לחם על השלחן שאוכלים עליו. ואין להניח בשביל ענין זה כיכר שלימה על השלחן, אלא יחתוך ממנה מעט. ובליל שבת, יש ענין מיוחד להשאיר על השלחן מעט פיסות לחם מכוסות במפה.
