מתוך דברי מרן רבינו עובדיה יוסף זצוק"ל
נאמר בפרשה, "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רְאוּ קָרָא ה' בְּשֵׁם בְּצַלְאֵל בֶּן אוּרִי בֶן חוּר לְמַטֵּה יְהוּדָה, וַיְמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱלֹקִים בְּחָכְמָה בִּתְבוּנָה וּבְדַעַת וּבְכָל מְלָאכָה, וְלַחְשֹׁב מַחַשָׁבֹת לַעֲשֹׂת בַּזָּהָב וּבַכֶּסֶף וּבַנְּחֹשֶׁת".
עלינו להתבונן, מה פירוש הדבר "לחשוב מחשבות" שנאמר לגבי בצלאל? הרי כל פעולה שהאדם עושה הוא חושב כיצד יעשה את המלאכה! לכו לצורף שמייצר טבעות וצמידים, תשאלו אותו מה אתה חושב לעשות? והוא ישיב, אני חושב לעשות טבעות או צמידים! אם כן מה המיוחד בבצלאל שהיה "חושב מחשבות"?
היה מעשה עם הגאון רבי חיים מוואלוז'ין, שפתח ישיבה בעיר וואלוז'ין. אל הישיבה קיבל בחורים גדולי תורה, והיה עליו לדאוג לפרנסתם. לכן היה הולך מעשיר לעשיר, ומשפיע עליהם בטובות ובדרכי נועם שיתרמו לישיבה. והם, העשירים, כשהיו רואים את הרב, שהיה גאון עולם, לא היו משיבים פניו ריקם, כל אחד היה תורם כנדבת לבו.
והיה הגאון רבי חיים אדם מסודר מאד. לכן היה לו פנקס, ובפנקס היה רושם: ביום פלוני הייתי אצל עשיר פלוני ותרם כך וכך. והיו מן העשירים שהיו תורמים באופן חד פעמי. והיו כאלה שהיו תורמים מידי חודש. והיו כאלה מידי שנה. והרב היה חוזר אליהם כל אחד לפני עניינו. ומאחר והיה חס מאד על כספי הישיבה, היה הולך ברגליו אל העשירים, ולא היה נוסע בעגלה מיוחדת.
סמוך לוואלוז'ין, היה כפר, ובכפר היה גר איכר יהודי אחד. הרב הגיע אליו ודיבר עמו, הסביר לו, אלה תלמידי חכמים שעוסקים בתורה יומם ולילה, ואם תתרום להם, הרי התרומה שלך יותר חשובה מקורבן שמקריבים בבית המקדש! כל הכסף שאתה נותן ילך לפה קדוש של התלמידי חכמים שעוסקים בתורה! האיכר הושפע מאד מדברי הרב, ונתן לו תרומה הגונה מאד, למשל, עשרת אלפים דולר עבור הישיבה. הרב בירך אותו וחזר לישיבה. שנה הבאה, שוב הרב הגיע אליו, והאיכר מיד נתן את אותו הסכום הגדול שנתן בשנה הקודמת, וכך בכל שנה ושנה, במשך כמה שנים.
כאשר הזדקן רבי חיים ונחלש, ביקש מהנהלת הישיבה, שימנו מישהו אחר שיהיה שליח של הישיבה לאסוף את הכספים. הנהלת הישיבה מצאה אדם אחד, עם זקן ומעט שמן, ("כרס וזקן חצי רבנן"), הבטיחו לשלם לו משכורת נאה, ואותו אדם קיבל את פנקסו של הרב, והתחיל לאסוף את התרומות לטובת הישיבה. לצורך עבודתו, ביקש מהנהלת הישיבה שישכרו עבורו עגלה עם עגלון מיוחד, שיקח אותו לכל מקום. והישיבה נענתה לבקשתו.
כאשר הגיע השליח אל האיכר, שמע האיכר קול של כרכרה הדורה סמוך לביתו, יצא לקראתה ושאל, מה תרצה? השיב לו השליח, אני שליח של ישיבת וואלוז'ין, ואני מצפה לקבל ממך את תרומתך הקבועה לטובת הישיבה. השיב לו האיכר, אדוני, תסלח לי, אך השנה לא הרווחתי כל כך, ואיני יכול לסייע לישיבה. פנה אליו השליח ואמר, לכל הפחות אולי תוכל לתת לי מחצית מהסכום שנתת בכל שנה, אך האיכר דחה אותו, אמר לו, בבקשה אל תפציר בי, השנה לא אוכל לעזור...
חזר השליח לרבי חיים ואמר לו, אדוני הרב, הלכתי לאיכר, והוא לא תרם לי אפילו פרוטה אחת! חבל על התרומה שלו, מה נעשה? אמר הרב, אני בעצמי אלך אליו. השתדל הרב בכל כוחו, והלך כפי שהיה רגיל תמיד, אל העיירה הסמוכה, וניגש לבית האיכר. איך שראה האיכר את הרב, שש לקראתו וקיבל אותו בכבוד גדול. אמר לו הרב, ראה ידידי, אתה התחייבת לתרום בכל שנה לישיבה, והרי דיברתי איתך איזו זכות גדולה זו עבורך! השיב לו האיכר, כבוד הרב, הנני אומר לכבודו את האמת, לך, הייתי נותן בחפץ לב כמנהגי בכל שנה, אך כעת אני רואה עגלה עם סוסים, אני לא מעוניין לתת תרומה כדי להאכיל סוסים! הרב אמר לי שהתרומה היא בשביל החכמים, זה אני מוכן, אבל עגלה וסוסים, לא!
אמר לו הרב, בוא חביבי, אתה קורא בתורה? קרא לו את הפסוק הזה, "לחשוב מחשבות", ושאל, מה זה "לחשוב מחשבות"? וכי יש אדם שעושה מעשה בלי לחשוב? נענה האיכר, כן אדוני, אני לא יודע להשיב! השיב לו הרב, ראה, בזמן שנכתב הפסוק, היו כמה סוגי אנשים בעם ישראל. היו רבים שהיה להם זהב מביזת הים, אבל יש אחד שתורם מכל לבו, הוא אוהב את המשכן, רוצה שתהיה לו זכות שהזהב שלו יהיה במשכן, ונותן לבצלאל את הזהב. ובצלאל היה יודע את המחשבות של התורמים, את הזהב שהגיע מהאדם הזה, היה לוקח לבית קדשי הקדשים, עושה ממנו ציפוי לארון הברית, עושה ממנו את הכרובים. לעומת זאת בא אדם אחר, שאוהב תקשורת, הוא תורם קילו זהב, אך מקווה בלבו, שיאמרו עליו בתקשורת, הנה הוא תרם קילו זהב! ויהיה לו כבוד! מה עושה בצלאל? שם את הזהב הזה בעמודים שבחוץ, היו עמודים עשויים זהב, ואת הזהב של התורם הזה היה שם שמה. ויש אדם שהמחשבה שלו היא חצי חצי, רוצה לשם שמים, אך גם לשם כבוד, אך עיקר המחשבה שלו, שבעים אחוז, היא לשם שמים. את הזהב שלו היה שם בצלאל באמצע, היה עושה ממנו שולחן, או את מזבח הזהב (שלא היה בבית קדשי הקדשים). וכן על זה הדרך. כל אחד לפי מחשבתו.
הקדוש ברוך הוא נתן חכמה, רוח הקודש בלבו של בצלאל, שהיה יודע לחשוב מחשבות לעשות, היה יודע מה המחשבה של כל אדם, ולפי מחשבתו היה משתמש בתרומתו.
כעת, הוסיף רבי חיים ואמר לאיכר, אתה חושש שכספך ילך בשביל תבן לסוסים? אין לך ממה לחשוש! הכסף הזה שאתה תורם ילך רק לאוכל לתלמידי חכמים! "יתן לך כלבבך וכל עצתך ימלא"! יש אנשים אחרים, שהם אוהבים כבוד, כספם ילך לעגלה ולסוסים, אבל כספך ילך רק לתלמידי חכמים!
השיב האיכר, אדוני הרב, השפעת עלי, שימחת אותי, והוציא מיד ונתן את תרומתו ובעין יפה. הרב בירכו והלך לדרכו.
זהו מה שקראנו בפרשה "לחשוב מחשבות". ירמיה הנביא, שהיו לו שונאים, אנשים רשעים, התפלל עליהם לקדוש ברוך הוא ואמר, "בעת אפך עשה בהם", ופירשו רבותינו, "הכשילם בבני אדם שאינם מהוגנים", שמי שאינו מתכוין לשם שמים, כספו הולך לריק, הולך לאנשים לא הגונים, כדי שלא יקבל שכר, אבל מי שהוא צדיק, ה' מביא לו אנשים הגונים, "רֹדֵף צְדָקָה וָחָסֶד יִמְצָא חַיִּים צְדָקָה וְכָבוֹד", מזמין לו ה' תלמידי חכמים צדיקים וישרים, אבל אותם שמתכוונים רק בשביל כבוד, כספם הולך לריק ולבהלה. הצדיקים לא נכשלים!
אני פתחתי ישיבה בראשות בני רבי יצחק, והייתי צריך עזרה, פניתי לנדיב אדמון ספרא עליו השלום, שאל אותי, כמה כסף צריך? השבתי לו, שבעים אלף דולר, מיד הוציא ונתן! איפה נמצא צדיק כזה? נדיב כזה? והקדוש ברוך הוא נתן לו עוד ועוד, כמה שהיה תורם היה מרויח יותר. לעומת זאת יש עשיר, שבא אליו טדי קולק, שהיה ראש עיריית ירושלים, וביקש ממנו תרומה לאיצטדיון, תרומה לבריכה מעורבת, ונתן את כספו, הרי אין כאן צדקה! כל הכסף שלו הלך לקליפות! לסטרא אחרא! לא יקבל שום שכר על זה "בעת אפך עשה בהם", שכספו הולך להבל ולא יקבל על זה שכר. "חֶסֶד ה' מֵעוֹלָם וְעַד עוֹלָם עַל יְרֵאָיו", אלה אנשים צדיקים שהקדוש ברוך הוא יודע את מחשבתם, והוא מזמן להם תלמידי חכמים נזקקים, והם תורמים לכוללים ולישיבות, אלה שכרם גדול אצל הקדוש ברוך הוא, אשריהם ואשרי חלקם!
ה' יזכינו, שנוכל לחזק את מוסדות התורה ויראת שמים, ועל ידי כך נזכה לפירותיהם בעולם הזה, והקרן קיימת לעולם הבא, אמן כן יהי רצון.
שבת שלום!
