הדברים שנדון בהם היום, הם יסודיים ביותר בהלכות כיבוד הורים.
ביארנו בימים האחרונים, כמה עיקרי דינים השייכים לכיבוד אב ואם, ולמורא אב ואם. שיש דינים ששורשם נובע מן החיוב "לכבד" את ההורים, כגון להאכילם ולהשקותם וכדומה. ויש דינים ששורשם נובע מן החיוב "לירא" מן האב ומן האם, כגון, מה שאמרנו שאסור לאדם לשבת במקומו של אביו, ואסור לו לסתור דברי אביו וכדומה.
וכמו כן למדנו, שאסור לאדם לקרוא לחבירו ששמו כשם אביו בשם אביו, ולדוגמא, מי ששם אביו "מאיר", ושם חבירו מאיר, אסור לו לקרוא לחבירו "מאיר" בפני אביו. וגם דין זה נובע מן החיוב לירא מאביו.
איסור לקרוא לנכד בשמו, כאשר הוא נקרא על שם סבו
ומן האמור אנו למדים, לגבי מה שנהגו הספרדים ובני עדות המזרח, שהנכדים נקראים על שם ההורים (הסבא והסבתא) בעודם בחיים, שכן נהגו הספרדים מדורי דורות. ולפי האמור, אסור לאדם לקרוא לבנו, ששמו כשם אביו, בפני אביו. וכן. וכגון, אם נקרא הנכד מאיר, על שם סבו, אסור לקראתו מאיר בנוכחות הסבא. וכן יהיה הדין לגבי בנות המשפחה כמובן.
אב שמחל על כבודו
כלל יש בידינו (במסכת קדושין דף לב עמוד א), ש"האב שמחל על כבודו, כבודו מחול". כלומר, אב שאמר, שהוא אינו מעוניין שבנו ידאג לו למאכל ומשקה וכדומה, רשאי לעשות כן, והבן אינו מחוייב לכבד עוד את אביו, שהרי האב מחל על כבודו. ואף על פי שהאב שמחל על בזיונו אין בזיונו מחול, זהו דוקא לענין בזיון ממש, כגון, האב שביקש מבנו שיכה ויבזה אותו, שבודאי שאין הבן רשאי לעשות כן, שהוא איסור חמור מן התורה. אבל, שלא לכבד את האב, כאשר האב מבקש כן, אין איסור בדבר.
הלכך, האב שאמר לבנו, שלא יבא לבקר אותו, משום שהוא חפץ שבנו יהיה פנוי ללימוד התורה וכדומה, אין הבן צריך לבא לבקר את אביו. שהרי מחל האב על כבודו.
ומעתה היה נראה, שהוא הדין אם הסבא, שיש לו נכדים הקרויים על שמו, הודיע שלא איכפת לו שיקראו לנכדיו הקרויים על שמו, בשמם המלא בנוכחותו, שהואיל והוא מחל על כבודו, שוב, אין צריך להזהר בזה. ובכך נוכל ליישב מנהג רבים, יראים ושלמים, הקוראים לבניהם בשמם בנוכחות הסבא, אף על פי שהוא קרוי על שמו.
האב שמחל על מוראו
אלא שאין הדבר פשוט כל כך, משום שהאיסור לקרוא בשם האב בנוכחותו, נובע מהחיוב "לירא" מן האב כמו שכתבנו. ועל כן מוטל עלינו לדון, האם "מורא" אב ואם, דינו כדין "כבוד אב ואם", שהאב שמחל על כבודו כבודו מחול, ואם כן האב שמחל על מוראו, מוראו מחול. או שמא, "מורא" דומה יותר ל"בזיון", שהאב שמחל על בזיונו, אין בזיונו מחול.
ורבותינו האחרונים נחלקו בדין זה. ולהלכה, העלה מרן הרב חיד"א, מכח כמה ראיות ברורות, שהאב שמחל על מוראו מוראו מחול. ולפי זה, אם אומר האב שברצונו שיקראו לנכדיו על שמו, ושהוא מרשה שיעשו כן אף בנוכחותו, מותר לקרוא לילדים בשמותיהם ללא חשש.
וזהו כמו שביארנו שנהג מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל, שיש לו נכדים הקרויים על שמו, ומתחילה, היה מי שהחליט לעשות כינוי לשם הילד, כגון "עדי" במקום "עובדיה", כדי שיוכלו לקרוא לילד בנוכחות הסבא. ומרן זצ"ל הורה שלא נכון לעשות כן, בהיות והוא מרשה שיקראו לנכדיו הקרויים על שמו, בשמם המלא, "עובדיה", אף על פי שהדבר נעשה בנוכחותו.
וכן הדין לגבי אב, שיש לו משרד, ויש לו שם מקום קבוע, ומבקש מבנו לצורך כל שהוא לשבת במשרד במקום אביו, שבודאי מאחר והאב מבקש כן, ומוחל על מוראו, רשאי הבן לשבת על מקום אביו בלי חשש. אבל לגבי כסא המיוחד לאב בביתו, הדבר תלוי, שאם הדבר נראה ממש כבזיון וחוצפה כלפי האב, הרי אין הבן רשאי לשבת שם בשום אופן. אבל אם הדבר אינו נראה כבזיון, והאב מבקש מבנו לשבת שם, הרי הדבר מותר.
ולסיכום: האב שמחל על כבודו, כבודו מחול, והאב שמחל על מוראו, מוראו מחול. ורק בדבר שיש בו "בזיון" לאב, אין האב רשאי למחול על בזיונו, ואפילו אם מבקש בפירוש מבנו שינהג בו מנהג בזיון, אין הבן רשאי לשמוע בקולו ולעשות כן.
