חולה שיש בו סכנה, מצוה מן התורה לחלל עליו את השבת, וכגון, להסיעו ברכב לבית החולים, וכן בכל שאר המלאכות האסורות מן התורה בשבת, שמצוה לעשותן בכדי להציל את נפשו. וכל שכן שמותר לטלפן בשבת לרופא בכדי להציל את חיי החולה, או להזמין אמבולנס וכיוצא בזה.
והשבת נדחית לגמרי בפני פקוח נפש, כלומר, לצורך הצלת נפשות. שהרי השבת היא בכלל כל מצות התורה, שנאמר בהם: ושמרתם את כל חוקותי אשר יעשה אותם האדם "וחי בהם", ולא שימות בהם. חוץ משלשת העבירות החמורות שמחוייב אדם למסור את נפשו בעבורן, ואלו הן, גלוי עריות, ועבודה זרה, ושפיכות דמים.
כללו של דבר, שבת לגבי חולה שיש בו סכנה הרי היא כיום חול לכל הדברים שהוא זקוק להם. ואסור להתמהמה ולהתרשל בחילול שבת לחולה שיש בו סכנה, שאין משפטי התורה, אלא רחמים וחסד ושלום בעולם, והקראים הכופרים בתורה שבעל פה, ואומרים שזהו חילול שבת ואסור, עליהם נאמר, "וגם אני נתתי להם חוקים לא טובים ומשפטים לא יחיו בהם". והזריז לחלל שבת במקום פיקוח נפש הרי זה משובח.
השואל שופך דמים
ובתלמוד ירושלמי אמרו, שכל הממהר לחלל שבת במקום פיקוח נפש הרי זה משובח, והשואל הרי זה שופך דמים. כלומר, מי שהולך לשאול תלמיד חכם האם מותר לו לחלל שבת לצורך פיקוח נפש, הרי הוא שופך דמים, שמתוך כך שהוא משתהה בחילול השבת, החולה מסתכן ביותר להוציא את נפשו.
מידת חסידות
וכתב הרמב"ן בספרו מלחמות ה', "ואין שום מידת חסידות לחולה שיש בו סכנה להחמיר על עצמו שלא יחללו שבת עליו, ואדרבה, המונע עצמו במקום סכנה, הרי זה מתחייב בנפשו, שנאמר (לגבי מי שאיבד את עצמו לדעת), "ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש", מיד נפשותיכם, אדרוש את דמכם".
"פיקוח נפש"
פיקוח נפש שאמרה תורה, הכוונה בזה לכל פעולה העשוייה להציל חיי אדם מישראל. ומקור הביטוי "פיקוח נפש", מהמשנה במסכת יומא (פד.), שמי שנפלה עליו מפולת אבנים בשבת, מפקחין, כלומר מפנים ממנו את גל האבנים בשבת. ומכאן "פיקוח", כלומר פינוי האבנים מעל הנפש שנמצאת שם בשבת. ולגבי שאר הענינים הוא לשון מושאל לכל פעולה הנעשית לשם הצלת נפשות.