שאלה: האם מותר לשמוע בחדר האמבטיה שירים של קודש, או דרשות ושיעורים של דברי תורה? והאם מותר לדבר דברי תורה באמבטיה?
תשובה :יש לדון בשאלה זו מצד שתי בעיות. האחת, כאשר האדם מתרחץ ואינו לבוש, האם מותר לו לדבר או לשמוע דברי תורה. והבעיה השנייה, האם עצם המקום שהוא "חדר אמבטיה", מוגדר כמקום שאסור לדבר או להרהר שם בדברי תורה.
"ולא יראה בך ערות דבר"
נאמר בתורתינו הקדושה: "ולא יראה בך ערות דבר", ומכאן למדו רבותינו במסכת שבת (כג.) שאסור לאדם שאינו לבוש לדבר דברי תורה, ולכן אסור בהחלט לדבר בדברי תורה בשעה שאדם מתרחץ וכדומה, שהרי הוא אינו לבוש. אולם כל זה לענין דיבור ממש בדברי תורה, אבל לענין הרהור בדברי תורה, כלומר מחשבה בדברי תורה, אין לאסור מצד מה שאינו לבוש, שהרי נאמר בתורה ערוות "דבר", דיבור הוא שאסור, אבל הרהור מותר.
דין חדר האמבטיה
אולם יש לעיין בדבר מצד אחר, שהרי כשם שאסור לדבר בדברי תורה וקדושה כשאדם אינו לבוש, כמו כן אסור לדבר בדברי תורה במקומות שאינם מכובדים, כמו שנאמר "והיה מחנך קדוש". וכל שכן שאסור לדבר בדברי תורה במקום מטונף ממש, כגון בית הכסא (שירותים) או בית המרחץ. ובמקומות אלה אפילו להרהר בדברי תורה אסור. ולכן עלינו לדון האם חדרי אמבטיה דינם כדין בית הכסא ובית המרחץ שאסור להרהר שם בדברי תורה, או שדינם שונה, כיון שהם נקיים יותר.
ובגמרא במסכת שבת (י.) תניא, הנכנס לבית המרחץ, (בבתי המרחץ שלהם היו שלשה חדרים, חדר שבו כולם לבושים, חדר אחר שחלק מהאנשים לבושים וחלקם אינם לבושים, וחדר אחרון שבו כולם אינם לבושים), מקום שבני אדם לבושים, רשאי לקרות קריאת שמע ולהתפלל ולהניח תפילין. מקום שכולם ערומים אסור אפילו לדבר שום דבר של קדושה, ואפילו לומר "שלום" שהוא כנוי לה' יתברך, אסור.
ולענין חדר האמצעי שבו יש אנשים לבושים ויש שאינם לבושים, כתב הר"ן במסכת עבודה זרה (מד:), שאף שאסור לדבר שם בדברי תורה, מכל מקום מותר להרהר שם בדברי תורה. וכן מותר לענות בפיו על איזה דבר אם הוא מותר או אסור, שאינו מפרש את טעם ההיתר או האיסור, מותר, שגם זה נחשב כהרהור בדברי תורה.
וכתב הרשב"א בתשובה (ח"ז סימן תיח), שטעם הדבר שאסור לדבר בדברי תורה בבית המרחץ, הוא מחמת חמימות המים הנמצאים שם, אבל מקום שהמים שם צוננים, ואין שם אדם שאינו לבוש, מותר לדבר שם בדברי תורה, ולברך על הטבילה וכיוצא בזה. ומבואר בדברי הרשב"א, שעיקר האיסור לדבר דברי תורה בבית המרחץ, אינו משום שהוא מקום שבדרך כלל בני אדם הולכים שם כשאינם לבושים, אלא הטעם הוא מחמת הלכלוך המצוי במקום שהמים שם חמים ובני אדם מתרחצים שם. ולכן במקום שהמים קרים, ואין שם בני אדם באותה שעה, מותר אפילו לברך שם על טבילת כלים.
דין חדרי האמבטיה שלנו
ומרן רבינו הגדול רבי עובדיה יוסף זצוק"ל, בתשובה (בשו"ת יביע אומר חלק חמישי סימן יא), האריך בענין זה, כי גם הוא נשאל בזה, בזמן שהיה משיב לשאלות ברדיו בהיותו רב ראשי, ואחד המאזינים עלה ושאל, האם מותר לו לשמוע את התכנית של מרן זצ"ל כשהוא מתרחץ לכבוד שבת. ומרן זצוק"ל הביא ראיות שעיקר האיסור לדבר בדברי תורה בבית המרחץ, הוא דוקא מחמת הזוהמה הנמצאת שם. והביא ראיות שיש לחלק בזה בין בית מרחץ ציבורי, לבין בית מרחץ פרטי, כמו האמבטיות שיש בבתים שלנו.
ומכל מקום לענין הלכה פסק, שיש לדון את בתי המרחץ שלנו כדין "חדר האמצעי" של בית המרחץ שהיה בזמנם. כלומר, אין להקל לדבר שם בדברי תורה, אבל מותר להרהר שם בדברי תורה. ולכן מותר להכניס טרנזיסטור לחדר האמבטיה ולשמוע ממנו דברי תורה, אפילו בשעה שהוא עומד להתרחץ, שהרי מצד מה שאינו לבוש, כבר ביארנו שאין לחוש לזה לגבי הרהור (מחשבה), ורק הדיבור ממש הוא שאסור, בין כשהוא לבוש ובין כשאינו לבוש.
ולסיכום: חדר אמבטיה שבזמנינו, אסור לדבר שם שום דיבור של דברי קדושה. ומותר להרהר שם בדברי קדושה, ולכן מותר לשמוע שם תכנית רדיו של דברי תורה וכיוצא בזה.
ופשוט שכל זה דוקא בחדר אמבטיה שאין שם בית הכסא (שירותים), שאם יש שם בית הכסא אסור אפילו להרהר שם בדברי תורה.
