בגמרא במסכת שבת (כה:), אמרו: "מצוה לרחוץ בערב שבת במים חמים". וגם מי שתורתו אומנותו, כלומר, אדם שתמיד עסוק בתורה, כתבו הפוסקים, שעליו להתבטל מלימודו מעט, וללכת לרחוץ את עצמו בערב שבת, כדי שיכנס לשבת בנעימות כשהוא נקי. ויש להזהר כמה שאפשר שלא להתרחץ בסמוך מאד לכניסת השבת, כדי שלא יבאו לידי חילול שבת, וכן כדי שלא יכנסו לשבת בבהילות כשהם טרופים.
ומרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל, היה רגיל בבחרותו, ללכת בימי שישי לבית הכנסת "צופיוף" בירושלים, כי שם שכנה ספרייתו העצומה והמיוחדת של הגאון רבי יוסף ידיד הלוי זצ"ל, שהגיע מחלאב לארץ ישראל, ונעשה עני מרוד. עד שקמו כמה אנשים נכבדים מעדת הבוכרים, ודאגו לו כראוי לכבודו, וקנו עבורו ספרים רבים שיוכל ללמוד בהם.
וסיפר מרן זצ"ל, שהוא היה רגיל לקחת איתו ביום שישי איזה פרי, כגון בננה וכדומה, או מעט ביסקויטים וכדומה, וכך היה לומד במשך כל היום בבית הכנסת "צופיוף". ושם היה לומד לעתים גם הגאון החסיד רבינו בן ציון אבא שאול זצ"ל. וסיפר הגאון רבי בן ציון זצ"ל, שמרן זצ"ל היה לומד, עד שהיה מתקרב זמן כניסת השבת, ואז היו רבי בן ציון ומרן זצ"ל הולכים לבתיהם כדי להתרחץ לכבוד שבת. וכמה פעמים אירע, שמרן זצ"ל היה ממשיך בלימודו "רק עוד כמה דקות", ולבסוף היה "מתעורר" משקיעותו בלימוד התורה רק כאשר היו הציבור מתחילים באמירת "מזמור לדוד" שלפני קבלת שבת...
נכון מאד להתרחץ ביום ששי דוקא, ולא ביום חמישי, כדי שיהיה ניכר הדבר, שרחיצה זו היא לכבוד שבת קודש. ומכל מקום כתב המרדכי, שאם אינו יכול לרחוץ ביום ששי, רשאי לרחוץ גם כן בליל ששי, כלומר, ביום חמישי בלילה, או אפילו ביום חמישי ממש, כל שאין לו אפשרות אחרת, כי כל מה שהוא סמוך יותר לשבת, ניכר יותר שהוא לכבוד שבת. והביאו דבריו רבותינו האחרונים, הבית חדש, ומרן החיד"א ועוד.
ומכאן שמי שהמים בביתו מתחממים על ידי דוד שמש וכדומה, ואין אפשרות שכל בני הבית ירחצו ביום שישי, הרי שהם רשאים לרחוץ את הילדים הקטנים ביום חמישי, ובני הבית המבוגרים ירחצו ביום ששי.
וכמו כן הדין לגבי תספורת, שמי ששערות ראשו ארוכות והוא צריך להסתפר, מצוה שיסתפר כמה שיותר סמוך לשבת. וכן מי שהוא מספר את שערות זקנו, מצוה שיסדר את זקנו סמוך לשבת כמה שניתן. ואם אינו יכול להסתפר ביום ששי, יסתפר בחמישי. וכן הדין לענין גזיזת הצפורניים, שיש לגזוז אותם בערב שבת לכבוד שבת.
ולענין גזיזת הצפורנים. כתב הרמ"א בשם האבודרהם, שכאשר גוזז את צפורניו לא יגזוז אותן כסידרן, אחת אחרי השנייה, כי יש סכנה בדבר, אלא יגזוז אותן כסדר "דבהג"א" בשמאלו, (האמצע הרביעית תחילה, ואחר כך השנייה וכו'), וכסדר "בדאג"ה" בימינו. וכן כתבו הרבה פוסקים לנהוג על כל פנים לכתחילה.
אולם למעשה, כתב מרן רבינו החיד"א, שרבינו האר"י ז"ל, שכל סודות התורה היו גלויים לפניו, לא היה נזהר בזה, והיה גוזז צפורניו כסדרן. אחת אחרי השנייה. וכן היה גוזז צפרני ידיו ורגליו באותו יום, אף על פי שיש מי שהזהיר על כך, שיש חשש סכנה בדבר. ואם רבינו האר"י לא חש לדברים אלו, בודאי שאין שום חשש סכנה בדבר.
ולכן מנהגינו לגזוז את הצפורניים כסדרן, אחת אחרי השנייה, וגם גוזזים צפורני הרגליים והידיים באותו יום.
ולסיכום: מצוה לרחוץ במים חמים בערב שבת. ויש להסמיך את הרחיצה כמה שניתן לשבת. כלומר, לרחוץ ביום ששי. ואם אי אפשר, ירחץ בחמישי בלילה, או בחמישי ביום. ומצוה להסתפר במקום הצורך בערב שבת. וכן מצוה לגזוז את הצפרניים בערב שבת. ומנהגינו לגזוז את הצפרניים אחת אחרי השנייה, ואין אנו חוששים למה שהזהירו בזה בכמה ספרים.
ואגב מה שהזכרנו את הגאון רבי יוסף ידיד הלוי זצ"ל. מספרים, שבבואו לירושלים, היה עני מרוד. ופגש את הגאון רבי אברהם חיים עדס זצ"ל, וסיפר לו על מצבו הקשה. אמר לו רבי אברהם, הנה אני מכיר כמה נדיבים נכבדים מהעדה הבוכרית, ואדבר עמהם בהקדם כדי שימנו אותך כרב עליהם וידאגו לך. אחרי כמה ימים, פנה רבי יוסף ידיד לרבי אברהם עדס, ושאל אותו, מה קרה עם אותם נדיבים שאמרת לי שתדבר איתם? השיב לו רבי אברהם, היו שלושה נדיבים שחשבתי לדבר איתם, האחד נפטר, השני חזר לבוכרה, והשלישי איבד את כל רכושו. ענה לו רבי יוסף ידיד, הנה נתקיים בי דברי הפסוק (תהלים, קמו): "אַל תִּבְטְחוּ בִנְדִיבִים, בְּבֶן אָדָם שֶׁאֵֽין לוֹ תְשׁוּעָה, תֵּצֵא רוּחוֹ יָשֻׁב לְאַדְמָתוֹ בַּיּוֹם הַהוּא אָבְדוּ עֶשְׁתֹּנֹתָיו". הנה אני בטחתי בנדיבים, וכל השלושה לשונות בפסוק התקיימו, האחד נפטר, "תצא רוחו", השני חזר לבוכרה, "ישוב לאדמתו", והשלישי ירד מנכסיו, "ביום ההוא אבדו עשתונותיו"...
