בהלכה הקודמת הסברנו מהי השבועה שאמרה התורה שישבע אדם לחבירו בבית דין, וכתבנו כי שבועת התורה שהיו משביעים בבית דין היא שבועה בשם ה', שהיה הנשבע אומר שהרי הוא נשבע בשם ה' אלהי ישראל, שכך וכך הוא חייב לחבירו. וכיוצא בזה. והבאנו כמה מאיימים ומזהירים את הנשבע שלא ישבע לשקר, עד כדי כך שהרבה מאד בני אדם כשבאים להשבע בבית דין, מחליטים לוותר על הממון שהם תובעים רק בכדי שלא להזדקק לשבועה כל שהיא, אפילו על אמת.
ועתה נבא לדון במה שיש נוהגים להשתמש במטבע הלשון "נשבע לך" בשיחתם עם חבריהם, האם יש איסור בדבר, והאם יש תוקף לשבועות אלה.
נחלקו רבותינו הראשונים בתחילת מסכת שבועות, האם יש תוקף מן התורה לשבועות שהן בלא שם שמים. כגון, אדם האומר, אני נשבע שראיתי כך וכך, ולא אמר שהוא נשבע בה', האם יש בכך דין שבועה או לא. והסכמת כל הפוסקים, שאף אם נאמר שאין חיוב מלקות על שבועת שקר או שבועת שוא בלא הזכרת ה', מכל מקום איסור תורה יש בזה, כל ששבועתו אינה אמת, בין שנשבע על דבר שלשעבר, כגון, אני נשבע שראיתי כך וכך, ובין אם נשבע על להבא, הנני נשבע שלא אעשה כך וכך, או שאעשה כך וכך. הרי זו שבועה מן התורה. וכן פסק מרן השלחן ערוך ביורה דעה (סימן רלז) בזו הלשון: "האומר אני נשבע שאעשה דבר פלוני או שלא אעשנו, הרי זה שבועה, אף על פי שלא הזכיר לא שם ולא כינוי".
וממוצא הדברים אנו למדים, שמה שנוהגים קלי עולם או אנשים העושים כן מחוסר ידיעה, להזכיר לשון שבועה בכל יום תמיד, רעה גדולה הם מביאים על עצמם, כפי שהזכרנו כבר, כי בעון נדרים בניו של אדם חס ושלום מתים, ושייך ענין זה גם בעניני שבועות. ועונשו גדול מנשוא. ואפילו אם נשבע על אמת, הנה לא ימלט כי בהרגילו את עצמו תמיד בלשונות שבועה, סופו שיכשל באיסור שבועת שוא או שקר. ובפרט הנשבעים על להבא, כגון שאומרים שלא ידברו יותר עם פלוני, הם מועדים יותר להכשל בשבועות ובנדרים לשוא ולשקר, והרי הם בכלל הנשבעים לשוא ולשקר.
וכתבו הפוסקים, ובהם הגאון רבי אליעזר פאפו בספר פלא יועץ, שלא רק בלשון הקודש (עברית) אסור להשבע, אלא כמו כן בלשונות הגויים אסור להשבע. ולכן יש להזהר שלא יאמר אדם "באללה", בלשון של אימות הדבר, מפני שבלשון ערבית "וואלהי" ו"באללה", הם לשונות שבועה בהשם יתברך ממש. וכן בשאר לשונות הגויים שיש בהם עניני לשון שבועה בשם ה' או שלא בשם ה', יזהר כל אדם שלא יעלו על דל שפתיו לעולם.
וכן הנשבעים בחיי אביהם או אחיהם וכדומה, מלבד איסור שבועת שוא יש בזה גם חסרון כבוד כלפי מי שהוא נשבע בשמו בכל עת. ופירשו המפרשים "כי לא ינקה ה' את אשר ישא את שמו לשוא", דהיינו, "לא ינקה ה'", אפילו את עון מי שישא את "שמו", את השם של עצמו, לשוא.
ונסיים במעשה בהגאון רבי עבדאללה סומך זצ"ל, רבה של בבל (עיראק) לפני למעלה ממאה שנה, שהוצרך פעם להשבע בבית משפט של הגויים שבועת שקר, שהיה בה ענין פיקוח נפש להציל את נפשות אחיו היהודים המעונים תחת עלילותיהם של שלטונות בבל שהיו שונאי ישראל אכזריים. ואף על פי כן לא רצה הגאון ז"ל להשבע לשקר, אפילו לצורך פקוח נפש. מה עשה?, הערים עליהם, שהרי לשון השבועה בלשונם הינו "ווַאְלָלה הִיא", והוא נשבע "וְולַא הִיא", כלומר, ולא היא, בלשון ארמית, והם כמובן לא הבחינו בשינוי המועט בניקוד המילים שיצאו מפה קדוש. נמצא, שאפילו לצורך גדול יזהר אדם שלא ישבע כלל, וכל שכן בשם ה'.
ולסיכום: הנשבעים בכל עת בלשון "נשבע לך", הוא מנהג שטות ללא צורך, ויש בו סכנה גדולה להלכד בעוון שבועות שקר או שבועות שוא, כי שבועה בלשון זו, אף שאינם מכירים שם שמים, יש לה תוקף של שבועה ממש מן התורה, שחומרתה גדולה מאד.
