היום הוא יום תענית "שבעה עשר בתמוז". מאחר ואתמול, יום שבעה עשר בתמוז, חל בשבת, וכיון שאסור להתענות בשבת, נדחתה התענית להיום, יום ראשון י"ח בתמוז.
דיני תענית שבעה עשר בתמוז נתבארו אצלינו בהלכה שעסקה בדינים אלה. ובשנה זו (התשע"ה), חומרת התענית פחותה מבכל שנה, כיון שהתענית אינה חלה ממש ביום שבעה עשרה בתמוז, אלא דחויה ליום ראשון. ולכן לדוגמא, בעלי ברית, שהם: אבי הבן, הסנדק והמוהל. אף על פי שעליהם להתענות בשאר צומות, מכל מקום בתענית דחוייה, הדין הוא שהם פטורים מלהתענות.
ימי "בין המצרים"
הימים שבין שבעה עשר בתמוז לבין תשעה באב, נקראים ימי "בין המצרים" על שם הפסוק (במגילת איכה פרק א פסוק ג) "כָּל רוֹדְפֶיהָ הִשִּׂיגוּהָ בֵּין הַמְּצָרִים", ואמרו רבותינו זכרונם לברכה, שְאֵלוּ הימים, הם הימים שבין שבעה עשר בתמוז לתשעה באב, שבהם נכנסו האויבים לירושלים עיר קדשנו ותפארתנו, ופרעו פרעות בישראל, עד יום תשעה באב, שבו החריבו את בית המקדש בעוונות הרבים, ומאז ועד היום עם ישראל אינו יושב בטח, ותמיד קמים עליו אויבים מבית ומחוץ.
ואף על פי שזכינו תהלות לאל, לחזור לארץ קדשינו בצורה יחסית חופשית, עדיין לא זכינו לגאולה שלימה, כי בית חיינו חרב, ואומות העולם מציקות לעם ישראל יום יום, והצרות תוכפות יותר ויותר. ועל הכל, מבחינה רוחנית, שאנו רחוקים מאד מהגאולה האמיתית, עד שישוב ה' וירחם על נחלתו, וישוב לגאול אותנו גאולה שלימה, גאולת עולמים.
דרגות האבלות בימים אלה, ושבוע שחל בו תשעה באב
במשך השבוע נבאר את דיני "בין המצרים" (ממה שכתבנו בשנים קודמות, ובתוספת נופך). ודינים אלו מחולקים. שמיום י"ז בתמוז ועד ראש חודש אב, נוהגים מעט מנהגי אבלות. ומיום ראש חודש אב, מוסיפים על מנהגים אלה עוד מנהגים אחרים. ולאחר מכן בשבוע שחל בו תשעה באב, נוהגים מנהגי אבלות נוספים.
ובשנה זו (תשע"ה) יחול יום תשעה באב בשבת, ולכן התענית נדחית ליום ראשון. ומאחר וכך, אין אנו נוהגים בשנה זו מנהגי אבלות המיוחדים לשבוע שחל בו תשעה באב.
ועוד מצפים אנו לביאת משיח צדקינו, ואז לא נצטרך כלל להאריך בדינים הללו כבכל שנה. וזכור לנו, כמה היתה האמונה בביאת המשיח נטועה בלב מרן זצ"ל, ומעשה היה, שנשאלנו על ידי אדם אחד, שבהיות ואשתו נקברה בבית קברות מרוחק, רצונו לפנות את קברה ולהעבירה למקום קברי משפחתו. ומאחר ועל פי ההלכה אין הצדקה למעשה זה, טען אותו אדם, שמאחר ואחר אריכות ימים ושנים אף הוא מתכוין להקבר באותה חלקה, הרי שיש להתיר לפנות את אשתו לשם, שהרי זהו מקום קבורת בעלה.
וכשהעברנו את השאלה למרן רבינו עובדיה יוסף זצוק"ל, השיב לנו מרן זצ"ל, שבודאי אין להתחשב על פי ההלכה בכך שהבעל עתיד להקבר באותו מקום, "שהרי אולי הוא בכלל לא ימות"! "תאמר לו שאני אמרתי שאולי הוא לא ימות"!, שאם יבוא משיח צדקינו, לדעת הרבה מרבותינו הראשונים תפסק המיתה מן העולם, ושוב הבעל לא יקבר לעולם!
ה' יזכינו לראות עין בעין בנחמת ציון ובנין ירושלים. אמן כן יאמר האל.
