נשים, פטורות מכל מצוות התורה ש"הזמן גרמן". כלומר, מצוות התלויות בזמן מסויים, ואינן נוהגות תמיד, כגון מצות לולב בסוכות, ומצות שופר בראש השנה, נשים פטורות מהן.
אף הן היו באותו הנס
אך במסכת מגילה (דף ד.) אמרו רבותינו, שלגבי נר חנוכה, וכן לגבי מקרא מגילה, נשים מחוייבות במצוות הללו כמו האנשים, מפני שאף הן היו באותו הנס.
כלומר, הואיל והגזירות בימי הפורים ובימי חנוכה היו על האנשים ועל הנשים, לכן אף הנשים מחוייבות במצוות מקרא מגילה בפורים, ובמצות הדלקת נרות בחנוכה.
ולא עוד אלא, שכתב הרשב"ם, שהטעם שנשים חייבות בהדלקת נרות חנוכה ובמקרא מגילה, הוא מפני שעיקר הנס נעשה על ידן. שהרי בפורים עיקר הנס נעשה על ידי אסתר המלכה. וכן בימי חנוכה, ראשית הנס נעשה על ידי הצדקת יהודית, ועל ידי נשים צדקניות אחרות שהיו באותו הדור. (אחת מהן אחות יהודה המכבי, שמסרה נפשה וכבודה, וממנה החלה הישועה באמת, שנלחמו החשמונאים והמיתו את ההגמון הטמא, ומשם המשיכו במלחמותיהם עד שכבשו חזרה את ארץ ישראל).
מעשה יהודית
ונספר בקצרה את מעשה יהודית המפורסם, (כי בפיוטים לשבת חנוכה מהראשונים, קבעו זכרון לנס זה שנספר כאן), כי כמה שנים עוד לפני מלחמת החשמונאים ביוונים, עמד האכזר הולופורנס (או אליפורנס) על עיר ביהודה ושמה בתול. והיה מפורסם הדבר, שכל עיר שנכבשה על ידי אויב זה, היו מתעללים בכל יושביה, לא חסו על נער ועל זקן, אנשים נשים וטף, כולם היו נהרגים ביסורים על ידי האויב. על כן התבצרו היהודים בתוך העיר, וניסו להשיב מלחמה לחילות האויב. משראה הולופרנס שהיהודים משיבים מלחמה, צר על העיר עד שיגמר כל המזון בתוכה, ואז יכנעו לפניו יושביה ללא קרב.
כאשר כלו המים מן העיר, החלו יושבי העיר מבקשים ממנהיגיהם לשאת ולתת עם הולופרנס, ולבקש ממנו חנינה בתמורה לכניעה. בעצם הימים ההם, באה יהודית (בת יוחנן כהן גדול), לפני מנהיגי העם, ותאמר אליהם, הלא ידעתם, כי טוב לנו המוות ממה שנכנע לפני אויב אכזרי כזה, ועלינו להתחזק בבטחון בה' יתברך שיחוש להושיענו. עוד הוסיפה, כי יש בדעתה רעיון, שעל ידו תוכל להכניע את האויב, ומי שנתן את סיסרא למות ביד יעל אשת חבר הקיני, הוא יתן את ראשו של הולופורנס בידיה.
יצאה יהודית בשקט מן העיר, והחלה מתקרבת למחנה האויב. ראו אותה החיילים, והיה לבושה ומראיה כבת מלכים ממש, ותאמר אליהם כי דבר לה אל הולופרנס, הביאוה לפני אדונם. שאל אותה, מי את ומה לך? השיבתו, אני בת הכהנים, תושבת העיר עליה אדוני צר, ואלה בני העיר, בוטחים בה' אלוקי ישראל שיושיעם, אך בעוד ימים ספורים תוכל להכניעם, ואנכי באתי לחסות בצל כנפיך. הביט הולופרנס אל יופיה, ומאד השתומם על עדינותה וחכמתה. נענה ואמר לה, אם תסייעי בידי לכבוש את העיר, אקח אותך לאשה. השיבתו בחכמתה, כי כן הדבר, והיא תלך ותשוב מן העיר, ותגלה לו כל צפונותיה.
ביום השלישי, הזמין הצורר את יהודית לשבת באהלו, לעת ערב, באה עם אמתה (שהיתה מסייעת לה), וסל בידיה, ובו מאכליה. והנה ערך לפניה שלחן מלא כל טוב, אך היא הגישה לפניו מן הגבינה אשר היתה בסל, והיתה מלוחה מאד, לכן ביקשה הולופרנס שתתן לו לשתות מיינה, והיא השקתה אותו והאכילתו מאכלי חלב ויין לרוב, עד שנפל הטמא ישן על מיטתו.
אז התגברה העדינה, ותשא את חרב הצורר שהיתה תלויה על ידו, ובעודה מתחננת לה' אלוקי ישראל, וכשכל גופה רועד, הכתה במכה אחת על צווארו של הרשע, הרגה אותו, ובזריזות, חתכה את ראשו, והניחתו בסל, ותשוב למחנה ישראל, וראש האויב בידיה, עד שגילו החיילים שמת מנהיגם, וגבר ישראל, וממעשה זה שאבו החשמונאים כח ועוצמה לדעת, כי לא בכח יגבר איש, ולה' הישועה.
אדם שאינו יכול להדליק בביתו
לפיכך, גם אשה נשואה, אם בעלה אינו יכול להדליק נרות חנוכה בביתו, כגון שצריך לצאת למקום רחוק, ראוי ונכון שימנה את אשתו שתהיה שלוחתו להדליק את הנרות במקומו, ויוצא ידי חובה אפילו אם אינו נמצא שם בשעת ההדלקה.
וכן אשה שהיא דרה לבדה, חייבת להדליק נרות חנוכה, כדין האיש ממש.
מי שעתיד לחזור לביתו בשעה מאוחרת
כתב מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל, שאם אדם יודע כי הוא עתיד לחזור לביתו באותו לילה בשעה מאוחרת, עדיף שימנה את אשתו שתדליק הנרות בזמן הראוי להדלקת נרות לכתחילה, דהיינו כרבע שעה לאחר שקיעת החמה, מאשר שידליק בעצמו בשעה מאוחרת. ואף על פי שבכל המצוות אנו אומרים "מצוה בו יותר מבשלוחו", מכל מקום כאן עדיף שימנה את אשתו להדליק נרות, משום שעל ידה מתקיימת המצוה בזמן הראוי לה כתקנת חז"ל. ומלבד זה יש לומר, שכשהאשה מדליקה נרות במקום בעלה, לא נחשב הדבר שאינו מקיים המצוה בעצמו, משום שאשתו כגופו, ואם כן כשמדליקה האשה נרות הרי הוא כאילו הדליק בעצמו.
אולם יש להעיר, שאם הדבר יהיה כך מידי יום, אין הדבר נכון שאדם לא ידליק בכלל נרות חנוכה, וגם ישפיע הדבר לרעה על חינוך הילדים, ולכן יעשה שאלת חכם כיצד לנהוג.
ומכל מקום למנהג האשכנזים שכל אחד מבני הבית מדליק נרות חנוכה, אם נמצא הבעל במקום שיכול להדליק, טוב שידליק בעצמו בלא ברכה, ואשתו תדליק בביתו בברכה, ואם יכול הבעל, טוב שישמע ברכות ההדלקה מאדם אחר.
כשיש איש שמדליק
אף על פי שנשים חייבות בהדלקת נר חנוכה, מכל מקום כשבעל הבית מדליק נרות חנוכה בבית, אין אשתו ובנותיו מדליקות נרות בפני עצמן, ואפילו למנהג האשכנזים שכל אחד מבני הבית מדליק בפני עצמו, מכל מקום אשתו ובנותיו אינן מדליקות בפני עצמן. ורק אם האשה נמצאת לבדה בביתה, כגון אשה שאינה נשואה עדיין, או שאין בעלה נמצא בבית בשעת ההדלקה, תדליק האשה נרות חנוכה.
אדם שלא היה נוכח בשעת ההדלקה בלילה ראשון של חנוכה
והנה מוטל עלינו לבאר דבר נוסף, והוא, שכאשר הבעל יודע שיגיע מאוחר לביתו, ולכן הוא מורה לאשתו שתברך ותדליק במקומו, הרי שהוא יוצא ידי חובת ההדלקה והברכות בהדלקה של אשתו. אולם אם אירע שכבר בלילה הראשון של חנוכה הדליקה האשה את הנרות עבור הבעל, נמצא שהיא מברכת גם ברכת "שהחיינו" על ההדלקה בלילה הראשון. והבעל, עדיין לא בירך שהחיינו. ועל כן ביום השני כאשר יבא הוא לביתו, יהיה עליו להדליק נרות ולהוסיף לברך ברכת שהחיינו על הדלקה, שהרי זו ההדלקה הראשונה עבורו.
