בהלכות הקודמות, ביארנו את האיסור לשבת בסמוך לאדם העומד ומתפלל תפילת העמידה. וכתבנו שיש בזה איסור גמור כל שיושב לפני המתפלל או מצדדיו. וביארנו את טעמי הדין.
בא בגבולו
אם היה האדם יושב, ובא אדם אחר והתחיל לעמוד בתפילה בסמוך אליו, הרי שהמתפלל "בא בגבולו" של זה היושב שהיה שם לפניו. ולכן, אין עליו חיוב לקום ממקומו וללכת למקום אחר.
כלומר, אף שאסור לשבת בתוך ארבע אמות של המתפלל, זהו דוקא כשהמתפלל עמד והתפלל כבר, והיושב בא לשבת לידו. אך אם היה אדם יושב, ואחר כך המתפלל הגיע ועמד להתפלל, אין הוא יכול לגרום לחבירו חיוב לקום ממקומו.
ומקור דין זה הוא מלשון הגמרא (בברכות לא:), שאמרו "אסור לשבת" בסמוך למתפלל, ולא אמרו שאסור "להיות יושב" שם. משמע, שאין האיסור אלא אם הוא בא בתוך ארבע אמותיו של המתפלל ומתיישב שם, אך אם המתפלל בא בגבולו, אינו צריך לקום. ויש עוד נימוקים לדין זה. וכן הורה רבינו הרא"ש. וכן פסק מרן השלחן ערוך (סימן קב).
דברי המהר"י אבוהב
כתב הגאון מהר"י אבוהב, שאף שמעיקר הדין אין חיוב לקום כשהיה יושב שם מתחילה והמתפלל בא בגבולו. מכל מקום, ראוי להחמיר ממידת חסידות לקום, מפני שיש גנאי לאדם שהוא יושב כשחבירו עוסק בתפילה, שנראה הדבר כאילו חבירו מתפלל והוא אינו מתפלל. וגם לחבירו שבא להתפלל בגבולו יש גנאי, שגרם לחבירו היושב להכנס למצב כזה. על כן ראוי להחמיר ממידת חסידות ולעמוד אפילו כשהמתפלל בא בגבולו.
ולסיכום: אף שאסור לשבת בסמוך למתפלל תפילת העמידה, מכל מקום, אם היה יושב, וחבירו בא והתחיל להתפלל בתוך ארבע אמותיו, אינו חייב לקום ממקומו. והמחמיר לקום אף באופן זה תבא עליו ברכה.