בימים הקודמים למדנו, שכאשר מאכל עשוי מכמה מיני מאכל שברכותיהם שונות, יש לברך עליו כפי ברכת המאכל העיקרי שבתוכו. ולפיכך כתבנו שכאשר אוכלים עלי גפן הממולאים אורז, יש לברך עליהם ברכת "בורא מיני מזונות", מפני שהאורז הוא עיקר המאכל ולא העלים העוטפים אותו.
אך הוספנו, שכל זה דוקא במאכל שמעורבים בו סתם שני מינים. אבל כאשר מעורב במאכל "מין דגן", כגון קמח או פירורי לחם, אז לעולם ברכת אותו המאכל היא כברכת מין הדגן, משום שישנה חשיבות רבה לחמשת מיני דגן, המשביעים את הלב, עד שראוי לעשות מהם לחם, ולעולם הם נחשבים לעיקר המאכל.
עלי בצק עם מילוי
לאור האמור נלמד, כי עלי בצק דקים הממולאים באגוזים (כמו בקלאווה) או בשוקולד, אף על פי שהאגוזים או השוקולד עם עיקר המאכל, מכל מקום מאחר ועלי הבצק עשויים מין דגן, יש לברך עליהם ברכת מזונות, ולא ברכת בורא פרי העץ או שהכל.
עוגה שיש בה מעט מאד קמח
מה שלמדנו עד עתה, שמין דגן נחשב תמיד לעיקר המאכל, הוא תלוי בתנאי אחד, שמין הדגן נותן טעם טוב במאכל, אבל אם מין הדגן לא בא אלא כדי "להעמיד" ולייצב את המאכל, או לדבק בין חלקי המאכל, אז אין הוא נחשב לעיקר, ויש לברך על המאכל את הברכה הראויה לו.
ודין זה נתבאר בגמרא במסכת ברכות (לז:), שכל שעירב את הקמח במאכל רק על מנת לדבקו, אינו מברך עליו בורא מיני מזונות. וכן פסק מרן השלחן ערוך (סימן רח)
ומן האמור אנו למדים לענין עוגות העשויות ביצים ושמן וסוכר וכיוצא בזה, ומערבים בעיסת העוגה מעט מאד קמח (למשל כף אחת לכל העוגה), שלא על מנת לתת טעם, אלא בכדי שהעוגה "תתפס" ותעמוד היטב. הרי שברכת העוגה היא "שהכל נהיה בדברו", מפני שהסוכר והביצים הם עיקר בתוכה, והקמח לא בא אלא לדבק בלבד, ועל כן הוא אינו יכול להחשב עיקר המאכל.
וכן הדין לגבי "נשיקות" של סוכר, שאף על פי שלעתים מערבים בהן מעט קמח, מכל מקום ברכתן "שהכל נהיה בדברו". וכן פסק רבינו הרמב"ם בפרק ג מהלכות ברכות, שכל שנתנו את מין הדגן בתערובת על מנת לדבק את המאכל, אין לברך עליו בורא מיני מזונות. והוסיף עוד, שהוא הדין אם נתן את מין הדגן בתערובת על מנת לתת בה ריח או צבע, שכל שאין מין הדגן בא על מנת לתת טעם, אין הוא נחשב לעיקר המאכל, ואין לברך עליו בורא מיני מזונות.
מרק או רוטב עם קמח
ומדברי הרמב"ם שהבאנו נוכל ללמוד עוד, שגם כאשר מוסיפים קמח לתבשיל על מנת לשפר את המרקם שלו, כגון כשמוסיפים קמח למרק בשר על מנת להסמיך אותו, הרי שברכת המרק נשארה "שהכל נהיה בדברו", מאחר והקמח לא בא להוסיף טעם, אלא לשנות את "מירקם" המרק.
וכן העושים "רביכה" של קמח לערבה ברוטב כדי להשביחו, בודאי שהקמח לא יוכל להחשב לעיקר המאכל, וברכתו נותרה "שהכל נהיה בדברו". וכן קציצות של בשר, שמערבים בהן מעט פירורי לחם בכדי לשפר את מרקם הקציצות, הדין הוא שברכתן "שהכל נהיה בדברו", שהרי הפירורים אינם באים בשביל טעם, אלא בשביל מרקם הקציצות בלבד.
