שאלה: מי שאוכל פרוסת לחם עם דג, האם שייך לומר שעליו לברך רק על הדג, מאחר והלחם טפל לדג?
תשובה: בהלכה הקודמת, ביארנו את עיקר הדין של "עיקר וטפל" בברכות. שברכת העיקר, פוטרת את הטפל. ולמשל, מי שבא לאכול תבשיל של אורז שיש בו מעט אפונה, אינו מברך על האפונה "בורא פרי האדמה" אלא די לו בברכת האורז "בורא מיני מזונות", כי האורז הוא העיקר.
האם פת לחם, יכולה להיות טפלה למאכלים?
במשנה במסכת ברכות (מד.) שנינו: הביאו לפניו מליח (איזה דבר שהוא מלוח מאד, או דבר שהוא מתוק מאד. כך פירשו התוספות), בתחילה, ופת עמו, מברך על המליח ופוטר את הפת, שהפת טפילה לו. זה הכלל כל שהוא עיקר ועמו טפילה, מברך על העיקר ופוטר את הטפילה.
ופירוש הדבר, מי שהביאו לפניו לאכול פרי מתוק מאד, או מיני מרקחת (ריבה), ומרוב מתיקות הפרי הוא אוכל אחריו מעט פת (לחם) על מנת להחליש את מתיקות הפרי. וכן האוכל דבר מלוח מאד, כמו דג מלוח, או דבר חריף מאד, כמו דג חריף מאד, ואין כוונתו אלא ליהנות מאכילת הדג או הדבר המתוק, וברצונו לאכול אחריו מעט פת להחליש את החריפות או המליחות, הרי אדם כזה אינו מברך על הפת, מפני שהיא טפילה לגמרי לדבר השני שאוכל.
דברי רבינו יונה
וכתב רבינו יונה, שמשנה זו, לא באה ללמד אותנו את הדין הפשוט שברכת העיקר פוטרת את ברכת הטפל, שהרי את הדין הזה כבר למדנו במשנה הקודמת שהובאה בהלכה אתמול, "כל שהוא עיקר ועמו טפלה, מברך על העיקר ופוטר את הטפלה", וכן שנינו שם: "בירך על הפת, פטר את הפרפרת". אלא באה משנה זו ללמדינו, שאפילו הפת, שהיא החשובה מכל המאכלים, יכולה להיות לפעמים טפלה, וזאת במקרים מיוחדים, כאשר באים לאכול מהפת לאחר מאכל אחר בכדי להעביר ולהחליש את טעמו החזק.
וכן פסקו להלכה הפוסקים ומרן השלחן ערוך (סימן ריב) בערך בזו הלשון: "כל שהוא עיקר ועמו טפילה, (פירוש, דבר בלתי נחשב), מברך על העיקר ופוטר את הטפילה, בין מברכה שלפניה ובין מברכה שלאחריה. ולא רק כאשר העיקר מעורב עם הטפל, אלא אפילו אם כל אחד לבדו. ואפילו פת שהיא החשובה מכולם, אם היא טפלה, כגון שאוכל דג מלוח ואוכל פת עמו כדי שלא יהיה לו מאד מלוח בגרון, מברך על הדג ופוטר את הפת כיון שהוא טפל". עד כאן.
לא פשוט לומר שפת היא טפלה
אולם פשוט שלא תמיד יוכל אדם לומר שהפת היא טפלה לגביו, ולמשל, אדם שאוכל לחם עם חמאת בוטנים או גבינה מיוחדת, בודאי שהוא לא יוכל לומר שחשיבות הממרח או הגבינה לגביו, גדולה יותר מחשיבות הפת, כי באופן כזה הפת נחשבת לעיקר בלי ספק, ויברך המוציא ויפטור בברכה זו את הממרח. ורק באופן שהפת אינה באה אלא להעביר את טעם המאכל שבא לפניה, שאז היא טפלה לגמרי, שאינו מעוניין כלל בעצם אכילתה, אז הדין הוא שאינו מברך על הפת כלל וכלל.
ובענין זה, כמובן ששונה הפת משאר המאכלים.
ולסיכום: אם אדם אוכל דבר שהוא מלוח מאד או מתוק מאד, וברצונו לאכול אחריו פת אך ורק בכדי להעביר את טעמו החזק של המאכל השני, אינו מברך על הפת, מפני שהיא טפלה, ונפטרה בברכת המאכל השני. אבל אם הפת באה לתת טעם, כגון פרוסת לחם עם דג, הרי שהפת היא העיקר, ויש לברך עליה, ואין לברך על הדג, אפילו אם מדובר בדג מיוחד.
ובהלכות הבאות נבאר עוד פרטי דינים בזה.