ביארנו שלשום, שצריך לכוין את פירוש המילים שמוציא מפיו בזמן תפילת העמידה, ואם אינו יכול לכוין בכל הברכות, יכוין לפחות בברכת אבות (שהיא הברכה הראשונה בתפילת העמידה). ואם לא כיון בברכת אבות, אף על פי שכיון בכל שאר הברכות, צריך לחזור ולהתפלל. וכך פסק מרן השלחן ערוך.
אולם הזכרנו, שהרמ"א כתב (על פי דברי הטור), שבזמנינו אין נוהגים לחזור ולהתפלל בגלל חסרון הכוונה, מפני שקרוב לודאי שגם כשיחזור להתפלל לא יכוין כראוי. ולפיכך סומכים על דברי קצת מהפוסקים שסוברים שבדיעבד יצא ידי חובתו אף על פי שלא כיון באבות. וכן פסק מרן החיד"א, וכן כתב בספר בן איש חי, שאף למנהג הספרדים הדין בזה הוא כדעת הרמ"א.
אם נזכר שלא כיון
כתב מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל, בספרו שו"ת יביע אומר (חלק שלישי וחלק תשיעי, ועוד), שאמנם אנו נוהגים כדברי מרן החיד"א והפוסקים, שמי שלא כיון כלל בתפילת העמידה, אינו חוזר להתפלל, אולם כל זאת, דוקא באופן שסיים כבר את ברכת אבות, כלומר שכבר בירך: "ברוך אתה ה' מגן אברהם". אבל אם עדיין לא סיים את הברכה, יש לחזור ולומר בכוונה "אלהי אברהם אלהי יצחק" וכו', (וכמובן שלא יחזור מתחילת הברכה "ברוך אתה ה'" שאז נמצא שברכתו הראשונה הייתה לבטלה), מאחר ובכך שיחזור ל"אלהי אברהם", אין כל חשש של ברכה לבטלה. ובפרט שלדעת מרן אף אם סיים ברכתו צריך לחזור לתחילת התפילה, אם כן דיינו שאין אנו נוהגים כדעת מרן אם סיים את ברכתו, אבל אם לא סיים ברכתו בודאי שצריך לחזור לאלוקי אברהם. (ויש אומרים שיחזור מ"ואלוקי אבותינו, אלוקי אברהם וכו'" עיין יביע אומר שם, ובהליכות עולם ח"א עמוד קלא, ועוד).
סיים "מגן אברהם"
ואם לא כיון באבות וסיים כבר "ברוך אתה ה' מגן אברהם", ימשיך בתפילתו ויכוין בשאר הברכות, ובפרט יזהר לכוין בברכת "מודים" מפני שיש אומרים שאם כיון במודים דינו כמי שכיון באבות.
מי שתמיד מכוין
אף על פי שמי שסיים תפילתו ולא כיון באבות אינו חוזר להתפלל שוב, מכל מקום אם רגיל תמיד לכוין בתפילתו, ופעם אחת אירע שלא כיון, ורוצה לחזור ולהתפלל בכוונה (כדי לצאת ידי חובה אף לדעת מרן השלחן ערוך) רשאי להתפלל, ויעשה קודם לכן תנאי, ויאמר: "אם חייב אני לחזור ולהתפלל, הריני מתפלל לשם תפילת חובה, ואם לאו, תהיה תפילה זו לנדבה". ויתאמץ לכוין בתפילה, ולכל הפחות בברכת אבות.
