במסכת עירובין (דף מ:) אמרו, שעל פרי חדש שמתחדש משנה לשנה, מברך שהחיינו בשעה שרואה את הפרי. ואפילו אם רואה אותו בידו של חבירו, או שרואה אותו על האילן, מברך עליו שהחיינו.

והפוסקים ומרן השלחן ערוך (סימן רכה) כתבו, שבזמנינו נהגו שלא לברך ברכת "שהחיינו" אלא בשעה שבאים לאכול מהפרי. וכמה טעמים הובאו בדברי הפוסקים בענין זה, מדוע נהגו לברך רק בשעת האכילה ולא נהגו לברך בשעת הראייה. וכתב המגן אברהם, שהטעם לכך הוא משום שלשיטת רבותינו הראשונים (הסמ"ק ועוד), כל פרי שהאדם הרואה אותו מתכוין לאכול אותו לאחר מכן, עליו לברך עליו רק בשעת האכילה, משום שעיקר ההנאה מהפרי היא בשעת האכילה. ולכן נהגו לברך תמיד רק בשעת האכילה.

ומכל מקום מי שבירך מסיבה כל שהיא על הפרי בשעה שראה אותו, אינו חוזר לברך אחר כך כשבא לאכול ממנו, שהרי נפטר כבר מברכת שהחיינו שבירך בשעת הראייה. אבל לכתחילה לא נכון לשנות מהמנהג שהונהג על פי גדולי עולם ונזכר בשלחן ערוך, שלא לברך אלא בשעת האכילה.

ואיך שיהיה למדנו מכל האמור, שעיקר ברכת שהחיינו נתקנה על ההנאה שיש לאדם מהפרי, הן בשעה שרואה אותו והן בשעה שאוכל ממנו. ולכן, מי שאינו נהנה בכלל מהפרי, ולמשל, שהובא לפניו פרי חדש, והוא אינו אוהב את אותו הפרי כלל. רק מבקש לטעום ממנו מעט להרגיש טעמו וכדומה, או שהפרי אינו בשל כראוי וטעמו מר או חמוץ מאד, בכל האופנים הללו, אין לברך על הפרי ברכת שהחיינו. וכן פסק הגאון רבי שמואל הלוי ואזנר זצ"ל (שבט הלוי ח"ד סימן כה), שמי שיודע שאינו שמח בפרי, אינו מברך עליו שהחיינו. והביא דבריו בספר הלכה ברורה (סימן רכה).

וכן למדנו, שמאחר ועיקר הברכה נתקנה על ראיית הפרי וההנאה שיש בחידושו, לפיכך ברור, שאפילו אם אינו אוכל אלא מעט מאותו הפרי, גם כן רשאי לברך עליו שהחיינו, כיון שנהנה ושמח באכילת הפרי המתחדש משנה לשנה.