הלכה ליום ראשון כ"ו אדר תשע"ט 3 במרץ 2019              

ההלכה מוקדשת לעילוי נשמת

האישה הצדקת ציפורה בת מחבובה ויצחק ז"ל

אישה צדקנית שהלכה מאיתנו בקיצור ימים ושנים, רח"ל.
הייתה אוהבת תורה ומוקירה רבנן. אשת חיל וגומלת חסדים.
יהי הלימוד לעילוי נשמתה.
ת.נ.צ.ב.ה.

הוקדש על ידי

משפחתה

תאריך ההלכה: כ"ו אדר תשע"ט 3 במרץ 2019

קטגוריה: ברכות


המסתפק אם בירך

שאלה: אדם המסתפק אם בירך על מה שהוא אוכל כעת, האם עליו לברך מחמת הספק? ובמידה ואינו מברך, האם הוא רשאי להמשיך לאכול?

תשובה: כלל גדול בידינו "ספק ברכות להקל", והוא משום חומרת האיסור לברך ברכה לחינם, שהרי בכל ברכה וברכה אנו מזכירים שם שמים, והזכרת שם שמים שלא לצורך היא עוון גדול, לכן לעולם, כאשר יש בידינו ספק אם לברך או לא לברך, אנו פוסקים להקל, כלומר, שלא לברך את הברכה. והזכרנו ענין זה כבר בכמה הזדמנויות. כי יסוד הדברים הוא על פי מאמר רבותינו במסכת ברכות, "כל המברך ברכה שאינה צריכה (כלומר, מברך ברכה שאינו חייב לברך אותה) עובר משום לא תשא". ונחלקו רבותינו הראשונים בביאור דברי הגמרא, כי לדעת התוספות במסכת ראש השנה (לג.) ועוד מרבותינו הראשונים, איסור ברכה שאינה צריכה אינו אלא מדרבנן, ומה שאמרו בגמרא שכל המברך ברכה שאינה צריכה עובר משום לא תשא, אין הכוונה שיש בזה איסור תורה ממש, אלא לעולם איסורו מדרבנן, והסמיכוהו (אסמכתא, היינו פסוק שעליו נסמכו חז"ל כשגזרו גזירה שאינה אסורה מן התורה) רבנן על הפסוק "לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא".

אולם לעומת אלו הפוסקים הסבורים שאין בזה איסור אלא מדרבנן, דעת הרמב"ם ועוד מרבותינו הראשונים, שאיסור ברכה שאינה צריכה הוא איסור גמור מן התורה, שכל שמזכיר שם שמים בלשון ברכה ואינו חייב באותה ברכה עובר על איסור לא תשא את שם אלהיך לשוא. (וכבר הזכרנו ענין זה בדין ברכת הדלקת הנרות של שבת), וכן פסק להלכה מרן השלחן ערוך שקבלנו הוראותיו, שכל המברך ברכה שאין בה צורך, עובר על איסור תורה, משום לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא.

ולפיכך, הסכמת הפוסקים, שבכל מקום שיש בידינו ספק אם לברך אם לאו, ההלכה היא שספק ברכות להקל, ואין לברך מצד הספק, והמברך מחמת הספק, איסור עושה, שהרי הוא נכנס בספק נשיאת שם שמים לשוא, שהרי יתכן שבירך כבר על מה שאוכל. וכן פסק הרמב"ם (בפ"ד מהלכות ברכות), וזו לשונו: מי שנסתפק אם בירך המוציא או לא בירך, אינו חוזר ומברך, מפני שאינו מן התורה. (כלומר, חיוב ברכת המוציא, אינו מן התורה).

ולפיכך פסק מרן השלחן ערוך (בסימן רט), בזו הלשון: כל הברכות, אם נסתפק אם בירך אם לאו, אינו מברך לא בתחילה ולא בסוף. (חוץ מברכת המזון, מפני שהיא של תורה. ובדין זה הרחבנו במקום אחר).

ולסיכום: המסופק אם בירך על האוכל שהוא אוכל כעת, אינו חוזר לברך מספק.

ובהלכה הבאה נבאר מה יעשה אדם זה, האם מותר לו להמשיך לאכול ממה שלפניו? והאם ישנה אפשרות לתקן את הדבר?

< <ההלכה הקודמת ההלכה הבאה > >

שאל את הרב