שאלות ותשובות הלכה יומית

לחץ על השאלה לצפיה בתשובה

תאריך השאלה:
כ"ו תשרי תשע"ח / 16 באוקטובר 2017

אדם היושב באוטובוס ורואה שהוא יפסיד את זמן התפלה אם לא יתפלל, ואינו יכול לעמוד, יתפלל כשהוא יושב

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


להישען בזמן התפילה

שאלה: האם בזמן שצריך לעמוד, כגון בתפלת העמידה, מותר להשען על איזה חפץ?
 
תשובה: במסכת זבחים (דף יט:) מבואר, שלדעת חכמים, מי שנשען בשעה שהוא עומד, אין זה נחשב לעמידה. ומבואר בפוסקים שהלכה כחכמים, שכל "הנסמך", כלומר, הנשען, נחשב כיושב ולא כעומד. (אף על פי שיש כמה נידונים בזה בדברי הפוסקים, וכאן נכתוב רק את מסקנת ההלכה).
 
ולפיכך כתבו התוספות שם, שבשעה שצריך לעמוד, אין לסמוך (להשען). וכן כתבו הרא"ש ועוד מרבותינו הראשונים. והביא דבריהם מרן הבית יוסף (בסימן קמא ובסוף סימן צד).
 
וכן פסק מרן השלחן ערוך (סימן צד) בזו הלשון: יש להזהר שלא לסמוך עצמו לעמוד (כלומר, להשען על העמוד, כגון עמוד התפלה שבזמנינו, או עמודי הבנין), או לחבירו (כלומר, שנשען על חבירו) בשעת התפלה.
 
וכן להיפך, בשעה שצריך לשבת, כגון, מי שצריך לומר "נפילת אפיים", ואינו יכול לשבת, כתב מרן החיד"א (בקשר גודל סי' יט), שעליו להשען על איזה דבר, וכך יוכל לומר את הנפילת אפיים. שהרי הנשען על איזה דבר, נחשב כיושב.
 
אולם לגבי ברכת המזון, שמבואר בשלחן ערוך (סימן קפג) שיש לברכה כשהוא יושב, כדי שיהיה מיושב בדעתו ויוכל לכוין היטב, נראה שבזה אין להקל לברך בשעה שהוא עומד אף על פי שהוא נשען, מאחר ועדיין לא תתיישב דעתו בצורה כזו. וכן פסק בספר ילקוט יוסף (תפילה עמוד תמב).
 
ולסיכום: במקום שיש לעמוד בתפלה, כלומר, בתפלת העמידה, אין להשען על איזה דבר, מאחר והנשען נחשב כיושב.
 
אדם שהוא זקן או חולה, ואינו יכול לעמוד בלי להשען, עליו לעמוד ולהשען, שעמידה כזו בודאי עדיפה על פני ישיבה ממש.

תאריך השאלה:
י"ח תמוז תשע"ז / 12 ביולי 2017

אפשר להתפלל עד סוף שלוש עשרה וחצי דקות זמניות מזמן השקיעה. ובימות החורף הוא בערך 10 דקות, ובקיץ בערך רבע שעה.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


עד מתי להתפלל מנחה

שאלה: עד איזו שעה אפשר להתפלל תפילת מנחה?

תשובה: לצורך התשובה, נזכיר את זמן "שקיעת החמה", שהוא זמן ה"שקיעה" המופיע בלוחות השנה בכל מקום ומקום.

בגמרא במסכת ברכות (דף כט:) אמר רבי יוחנן, מצוה להתפלל עם דמדומי חמה (כלומר, בזמן שהשמש זורחת או שוקעת), שנאמר "יִרָאוּךָ עִם שָׁמֶשׁ" זו תפלת שחרית, "וְלִפְנֵי יָרֵחַ דּוֹר דּוֹרִים" זו תפלת המנחה. כלומר, לדעת רבי יוחנן, טוב מאד להתפלל מנחה עם שקיעת החמה. ואמרו בגמרא, "לייטי עלה במערבא אמאן דמצלי עם דמדומי חמה", כלומר, בני ארץ ישראל דיברו בגנותו של מי שמתפלל עם דמדומי חמה סמוך לשקיעה, שמא יקרה איזה מאורע שיגרום לאדם שיפסיד את התפלה לגמרי.

ומשמע אם כן בגמרא, שיש להקדים ולהתפלל תפלת מנחה זמן רב לפני השקיעה, ולא לחכות עד סמוך לשקיעה. ודבר זה עומד בניגוד למנהג שנהגו בהרבה בתי כנסיות, שמתפללים מנחה סמוך לשקיעת החמה ממש. ולאחר מכן מתפללים ערבית. וכן נוהגות הרבה נשים צדקניות, שהן מתפללות תפלת מנחה סמוך לזמן השקיעה ממש.

גם רבינו האר"י היה נוהג תמיד, להתפלל סמוך לשקיעת החמה, ולאחר מכן היה מתפלל תפלת ערבית. וגם מנהגו של רבינו האר"י עומד לכאורה בסתירה למה שאמרו בני ארץ ישראל בגמרא. והגאון רבינו יוסף חיים זצ"ל בספר בן איש חי (פרשת כי תשא) כתב, שמה שרבינו האר"י לא נזהר בדבריהם של חכמי ארץ ישראל, הוא משום שהם לא אמרו, אלא שצריך להזהר שלא להתפלל סמוך לשקיעה, שמא בסופו של דבר יפסיד את זמן התפלה ולא יתפלל, אבל האר"י הקדוש, שהיה לו מנין מיוחד שהתפללו עמו בכל יום תמיד, והיו ממתינים עד שיגיעו לזמן זה, לא שייך בהם שום חשש שיתרשלו ולא יתפללו כלל.

נמצא אם כן, שלדעת הגאון בן איש חי, אסור להתפלל סמוך לזמן השקיעה, ויש להקדים ולהתפלל מנחה מוקדם יותר. ורק האר"י שהיה לו מנין מיוחד לכך, היה רשאי להתפלל סמוך לשקיעה.

אולם מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל העיר על כך (הליכות עולם ח"א עמוד רמח), שמדברי הגמרא משמע שאין שום חילוק בין בני האדם בזה, ומשמע שלכל בני האדם ובכל מצב אין לאחר כל כך את תפלת המנחה.

ומרן הבית יוסף (בתחילת סימן רלב) כתב, בשם ההגהות מיימוני, שמה שאמרו בגמרא שבני ארץ ישראל אמרו שאין להתפלל בשעת דמדומי חמה, הכוונה היא למי שמתאחר עם התפלה עד זמן השקיעה ממש, אבל מי שמתפלל לפני השקיעה, אפילו כמה דקות, אין שום גנאי במעשיו. ומרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל הוכיח שגם רבינו האר"י, לא היה מתפלל אלא סמוך לשקיעה, לפני השקיעה, ולא עם השקיעה ממש, שהרי האר"י היה מתפלל מנחה עם תפילין (של שימושא רבה), והוא היה נזהר להסיר את התפילין לפני השקיעה, ואם כן בודאי שמה שנהג האר"י להתפלל מנחה מאוחר, אין הכוונה שהיה מתפלל עם השקיעה ממש, אלא סמוך ולפני השקיעה.

ואם כן מה שאמרו בגמרא שבני ארץ ישראל אמרו שאין להתפלל מנחה מאוחר, הכוונה היא עם זמן השקיעה ממש. ומה שנהגו בבתי הכנסת, וכן מה שנהג רבינו האר"י להתפלל מנחה מאוחר, הכוונה היא לפני השקיעה בכמה דקות, ובזה אין שום חשש איסור.

ולכן למעשה, מותר להתפלל מנחה סמוך לשקיעת החמה, לפני השקיעה. וכפי שנוהגים בהרבה בתי כנסיות, וכמנהג נשים צדקניות, אבל אין לאחר את זמן התפלה עד לאחר השקיעה, שמא יטרד ויפסיד את התפלה לגמרי.

ומכל מקום מי שאיחר את זמן השקיעה, עליו להתפלל מנחה עד זמן "צאת הכוכבים", (שהוא כעשר דקות לאחר שקיעת החמה, כפי שנדפס בלוחות השנה).

תאריך השאלה:
י"א תמוז תשע"ז / 5 ביולי 2017

באופן אקראי רשאי. באופן קבוע, נכון יותר לבחור אדם נשוי. ואם יש חשש מחלוקת או פגיעה, או שמדובר בשליח ציבור מיוחד וזקן בשנים וכדומה, צריכים לעשות שאלת חכם על כל מקרה לגופו.

תאריך השאלה:
א' תמוז תשע"ז / 25 ביוני 2017

הכוונה היתה שעליה לענות באופן כללי עד דאמירן בעלמא. ולא בהפסקות, שאז בודאי הצדק עמכם, ותודה על ההערה,

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


שאלה: בעניית "אמן יהא שמיה רבא מברך" שבקדיש, יש עונים עד לעלמי עלמיא בלבד, ויש עונים עד יתברך, ויש עונים עד בעלמא, אם כן, איזו היא הדרך הישרה?

תשובה: ראשית כל, עלינו לבאר, שאותם העונים "אמן יהא שמיה רבא מברך לעלם ולעלמי עלמיא" ואינם ממשיכים ואומרים "יתברך", אינם עושים כהוגן, שכן כתב מרן הבית יוסף (סי' נו), על פי מה שמובא במדרש, אמר רבי אלעזר בן רבי יוסי, פעם אחת הייתי מהלך בדרך, ומצאתי אליהו ז"ל ועמו ארבעת אלפים גמלים טעונים, אמרתי לו, מה אלה טעונים? אמר לי, אף וחימה, לעשות נקמה באף וחימה ממי שמספר (שמדבר) בין קדיש לברכו (שבתפילת שחרית, קודם ברכות קריאת שמע), בין ברכה לברכה (שבברכות קריאת שמע) בין פרק לפרק (בקריאת שמע) בין אמן יהא שמיה רבא ליתברך. ומאחר שאסור לספר בין אמן יהא שמיה רבא ליתברך, משמע שצריך לומר יתברך. ושכן כתב הר"ר יוסף גיקאטיליה, שאסור להפריד בין עלמיא ליתברך. והאריך בטעם הדבר. וכן פסק מרן בשלחן ערוך, שהעונים עד לעלם ולעלמי עלמיא בלבד, טועים הם, כי אסור להפריד בין עלמיא ליתברך.

אולם כיון שיש חולקים על דברי מרן בזה, וסוברים שאין לענות אלא עד "עלמיא" בלא מילת "יתברך", לכן יש אומרים שאם נמצא במקום שאסור להפסיק בו בדיבור, כגון שנמצא באמצע קריאת שמע וברכותיה, הגם שעונה אמן לקדיש, מכל מקום לא יענה אלא עד "עלמיא", ולא ימשיך לומר "יתברך", משום שסוף סוף יש מחלוקת הפוסקים בזה, ובמקום שיש בזה חשש הפסק בדיבור, יש להמנע מלענות כן. אולם מרן הרב זצ"ל כתב (יבי"א ח"א ס"ה אות ג') שלדידן הספרדים ובני עדות המזרח שקבלנו עלינו הוראות מרן לכל אשר יאמר, עלינו לענות עד "יתברך" גם כאשר עומדים באמצע קריאת שמע וברכותיה.

ולענין אם יש להמשיך לומר אמן יהא שמיה רבא עד "בעלמא" או שיש לענות רק עד "יתברך", גם בזה נחלקו הראשונים, ומדברי מרן בבית יוסף נראה שיש לענות עד "דאמירן בעלמא", וכן מנהג הספרדים, מפני שעד תיבת (מילה) "בעלמא" יש כ"ח תיבות, וזהו שאמרו רבותינו (בשבת קיט:) "כל העונה אמן יהא שמיה רבא בכל "כחו" קורעין לו גזר דינו" שכוונתם בזה, שיכוין בכל כ"ח תיבות שיש באמירת אמן יהא שמיה רבא. וכן מנהג הספרדים. אולם האשכנזים נוהגים לענות רק עד "יתברך", וזאת על פי דברי רבים מן הראשונים והאחרונים.

וכתב מרן הרב זצ"ל, שגם למנהגינו, אם נמצא במקום שאסור לדבר בו, כגון שנמצא באמצע קריאת שמע וברכותיה, לא יענה אלא עד "יתברך" וכמו שביארנו. אולם כשעומד בפסוקי דזמרה, או בבין הפרקים של קריאת שמע, או בין הברכות של קריאת שמע, רשאי לענות עד "דאמירן בעלמא".

ולסיכום: מנהג בני אשכנז לענות באמן יהא שמיה רבא, עד "לעלם ולעלמי עלמיא יתברך". ולמנהגינו על פי דברי מרן הבית יוסף, יש לענות עד "דאמירן בעלמא". ואם עומד באמצע קריאת שמע וברכותיה, יענה רק עד "יתברך", מפני שיש בזה חשש הפסק.

תאריך השאלה:
כ"ח סיון תשע"ז / 22 ביוני 2017

מאחר ומדובר בדבר קבוע, לכן אפילו אם יהיו עשרה שלא שמעו קריאת התורה, אין להוציא עבורם ספר תורה במנחה. וכמו שמבואר בשו"ת יביע אומר ח"ד ובדברי האחרונים בסימן קלה.

תאריך השאלה:
כ"א סיון תשע"ז / 15 ביוני 2017

מרן זצ"ל היה מבטא הרי"ש כראוי. ואמר לנו שבכל האותיות יש לבטא כפי שנהגו הספרדים. ורק לגבי האות וא"ו, מאחר ויש מבטאים כמו האות w, ויש מבטאים בדומה לאות ב שאינה דגושה (גם אצל הספרדים בארצותיהם), לכן הוא זצ"ל לא היה מדקדק בזה. ואמר שאם נרצה לבטא כפי הביטוי הבבלי (כמו האות w), רשאים לעשות כן. והראיות מדברי הראשונים שהובאו בשנים האחרונות להוכיח שיש לבטא וא"ו כמבטא בבלי, לא הכריחוהו לשנות מבטאו.

תאריך השאלה:
כ"א סיון תשע"ז / 15 ביוני 2017

אין בענינים אלה חילוק בין אנשים לנשים.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


שאלה: בעניית "אמן יהא שמיה רבא מברך" שבקדיש, יש עונים עד לעלמי עלמיא בלבד, ויש עונים עד יתברך, ויש עונים עד בעלמא, אם כן, איזו היא הדרך הישרה?

תשובה: ראשית כל, עלינו לבאר, שאותם העונים "אמן יהא שמיה רבא מברך לעלם ולעלמי עלמיא" ואינם ממשיכים ואומרים "יתברך", אינם עושים כהוגן, שכן כתב מרן הבית יוסף (סי' נו), על פי מה שמובא במדרש, אמר רבי אלעזר בן רבי יוסי, פעם אחת הייתי מהלך בדרך, ומצאתי אליהו ז"ל ועמו ארבעת אלפים גמלים טעונים, אמרתי לו, מה אלה טעונים? אמר לי, אף וחימה, לעשות נקמה באף וחימה ממי שמספר (שמדבר) בין קדיש לברכו (שבתפילת שחרית, קודם ברכות קריאת שמע), בין ברכה לברכה (שבברכות קריאת שמע) בין פרק לפרק (בקריאת שמע) בין אמן יהא שמיה רבא ליתברך. ומאחר שאסור לספר בין אמן יהא שמיה רבא ליתברך, משמע שצריך לומר יתברך. ושכן כתב הר"ר יוסף גיקאטיליה, שאסור להפריד בין עלמיא ליתברך. והאריך בטעם הדבר. וכן פסק מרן בשלחן ערוך, שהעונים עד לעלם ולעלמי עלמיא בלבד, טועים הם, כי אסור להפריד בין עלמיא ליתברך.

אולם כיון שיש חולקים על דברי מרן בזה, וסוברים שאין לענות אלא עד "עלמיא" בלא מילת "יתברך", לכן יש אומרים שאם נמצא במקום שאסור להפסיק בו בדיבור, כגון שנמצא באמצע קריאת שמע וברכותיה, הגם שעונה אמן לקדיש, מכל מקום לא יענה אלא עד "עלמיא", ולא ימשיך לומר "יתברך", משום שסוף סוף יש מחלוקת הפוסקים בזה, ובמקום שיש בזה חשש הפסק בדיבור, יש להמנע מלענות כן. אולם מרן הרב זצ"ל כתב (יבי"א ח"א ס"ה אות ג') שלדידן הספרדים ובני עדות המזרח שקבלנו עלינו הוראות מרן לכל אשר יאמר, עלינו לענות עד "יתברך" גם כאשר עומדים באמצע קריאת שמע וברכותיה.

ולענין אם יש להמשיך לומר אמן יהא שמיה רבא עד "בעלמא" או שיש לענות רק עד "יתברך", גם בזה נחלקו הראשונים, ומדברי מרן בבית יוסף נראה שיש לענות עד "דאמירן בעלמא", וכן מנהג הספרדים, מפני שעד תיבת (מילה) "בעלמא" יש כ"ח תיבות, וזהו שאמרו רבותינו (בשבת קיט:) "כל העונה אמן יהא שמיה רבא בכל "כחו" קורעין לו גזר דינו" שכוונתם בזה, שיכוין בכל כ"ח תיבות שיש באמירת אמן יהא שמיה רבא. וכן מנהג הספרדים. אולם האשכנזים נוהגים לענות רק עד "יתברך", וזאת על פי דברי רבים מן הראשונים והאחרונים.

וכתב מרן הרב זצ"ל, שגם למנהגינו, אם נמצא במקום שאסור לדבר בו, כגון שנמצא באמצע קריאת שמע וברכותיה, לא יענה אלא עד "יתברך" וכמו שביארנו. אולם כשעומד בפסוקי דזמרה, או בבין הפרקים של קריאת שמע, או בין הברכות של קריאת שמע, רשאי לענות עד "דאמירן בעלמא".

ולסיכום: מנהג בני אשכנז לענות באמן יהא שמיה רבא, עד "לעלם ולעלמי עלמיא יתברך". ולמנהגינו על פי דברי מרן הבית יוסף, יש לענות עד "דאמירן בעלמא". ואם עומד באמצע קריאת שמע וברכותיה, יענה רק עד "יתברך", מפני שיש בזה חשש הפסק.

תאריך השאלה:
ד' אייר תשע"ז / 30 באפריל 2017

הכוונה לתפלת העמידה. וכל השאר הוא ממדת חסידות.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


תפלת שחרית בשעה מאוחרת

בהלכה הקודמת ביארנו, כי יש להתפלל תפלת שחרית בבוקר, עד סוף ארבע שעות מזריחת השמש, כך שבימים אלה, סוף זמן תפלה (בארץ ישראל) הוא בערך בשעה עשר בבוקר.

מי שהתאחר עד לאחר ארבע שעות
מי שהתאחר ולא התפלל עד שעברו ארבע שעות מזריחת החמה, אף שעשה שלא כדין, שהפסיד את זמן התפלה, בכל זאת רשאי עדיין להתפלל עד זמן "חצות היום", שהוא אמצע היום (כי "חצות" מלשון "חצי"), כעבור שש שעות מזריחת החמה, ובימים אלה בארץ ישראל זמן חצות היום הוא קרוב לשעה שתים עשרה בצהרים (11:53). 

אולם לכתחילה אסור להמתין עד שעה מאוחרת כל כך להתפלל שחרית, אלא יש לדקדק ולהתפלל תמיד בתוך ארבע שעות מזריחת החמה. ויש אומרים שאם נשתהה עד אחר ארבע שעות בכוונה (במזיד), אף שרשאי להתפלל עד חצות היום, לא יתפלל אלא בתנאי "נדבה", שיאמר, שאם הוא רשאי עוד להתפלל, הרי תפלתו תהיה לשם תפלת שחרית, ואם אינו רשאי להתפלל, תהיה זו תפלת נדבה.

תפלת שחרית אחר חצות היום
אם עבר זמן חצות היום, שוב אינו רשאי להתפלל שחרית. ואם היה הדבר בשוגג או באונס גמור, עליו להתפלל תפלת תשלומין, כלומר להתפלל פעמיים תפלת מנחה, פעם ראשונה בתורת תפלת מנחה, ומיד לאחריה לעמוד שוב ולהתפלל תפלת העמידה לשם תפלת תשלומין של שחרית. ואף על פי שמייד בסמוך לחצות היום, עדיין לא הגיע זמן תפלת מנחה, עד שתעבור חצי שעה נוספת, מכל מקום, אין להתפלל תפלת שחרית אחר חצות היום, אפילו בסמוך ממש לחצות.

תפלת נשים אחר חצות היום
ביארנו כבר בכמה הזדמנויות, כי למנהגינו, הנשים חייבות בכל יום רק בתפלה אחת מן הדין. ותפלה זו תהיה, או תפלת שחרית, או מנחה, או ערבית, כפי שתרצה. והנה, אחר חצות היום, אסור להתפלל תפלת שחרית, וכמו כן, אסור להתפלל תפלת מנחה, עד שתעבור עוד חצי שעה. ולכן יש להסתפק, אם אשה יכולה להתפלל בשעה כזו שאינה שייכת לא לתפלת שחרית ולא לתפלת מנחה, שלכאורה מכיון שאין האשה מחוייבת אלא בתפלה אחת, תהיה זו איזו תפלה שתהיה, והיא רשאית להתפלל אף בשעה זו. ולהלכה שאלנו על כך את מרן רבינו הגדול רבי עובדיה יוסף זצוק"ל, והוא השיב לנו, שאשה אינה יכולה להתפלל את תפלתה בשעה כזו, מכיון שסוף סוף, היא מחוייבת בתפלה אחת כתקנת חכמים, שתהיה או שחרית או מנחה או ערבית, אבל לא תפלה בזמן שאינו שייך לא לשחרית ולא למנחה.

ולסיכום: יש להתפלל שחרית תוך ארבע שעות מזמן זריחת החמה. ובדיעבד, אם התאחר ולא התפלל, רשאי להתפלל עד זמן חצות היום. ואין חילוק בין אנשים לנשים בענין זה.

תאריך השאלה:
כ"ט שבט תשע"ז / 25 בפברואר 2017

אחרי ברכות התורה, אפשר.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


פרטי דינים בהלכות שניים מקרא ואחד תרגום

בהלכה הקודמת ביארנו את עיקר הדין של קריאת הפרשה בכל שבוע ושבוע, "שניים מקרא ואחד תרגום", כלומר, על כל איש ישראל, חובה לקרוא את פרשת השבוע, שתי פעמים את ה"מקרא", כלומר את פסוקי הפרשה, ופעם אחת את "התרגום", כלומר, תרגום אונקלוס המודפס בחומשים.

מצות קריאת הפרשה שנים מקרא ואחד תרגום, היא בכלל מצות תלמוד תורה. והנשים פטורות הן ממצות תלמוד תורה, מלבד לימוד ההלכות ועיקרי עניני התורה השייכים להן. ולפיכך הן פטורות גם כן מקריאת הפרשה שניים מקרא ואחד תרגום. ומכל מקום, אשה הרוצה לקרוא את הפרשה שנים מקרא ואחד תרגום, תבא עליה הברכה, ויש לה שכר על כך. וכמו כן אשה שיש לה זמן, והיא לומדת את הפרשה עם פירוש רש"י, מקיימת בכך מצות תלמוד תורה, כדין כל מי שאינו מצווה ועושה. אבל חיוב ממש בלימוד זה, אין לה.

בשעת קריאת התורה בבית הכנסת, אסור לדבר בשום ענין. ומכל מקום, מותר מן הדין לקרוא את הפרשה שניים מקרא ואחד תרגום בזמן קריאת התורה בבית הכנסת, ואף על פי שאינו עומד בשעת קריאתו באותו מקום שהשליח ציבור עומד בו, כי הוא עסוק בקריאת תחילת או סיום הפרשה בשעה שהחזן קורא פסוקים אחרים, מכל מקום, מכיון שהוא עוסק באותו ענין שהחזן עוסק בו, מותר. וכן היה נוהג רבינו יהודה החסיד, שבכל שבת בשעת קריאת התורה, היה קורא באותה השעה את כל הפרשה, שניים מקרא ואחד תרגום. וכן פסק מרן השלחן ערוך (סימן רפה).

ומכל מקום כתב מרן בבית יוסף (סימן קמו), שלכתחילה נכון יותר למדקדק בדרכיו, שלא לקרוא את הפרשה פעמיים עם תרגום בשעת קריאת התורה, ועדיף יותר שיקרא את הפרשה אחר כך, או קודם לכן, ובשעת קריאת התורה יקשיב היטב לקריאה מפי השליח ציבור.

ובהגהות מימוניות כתבו, שמהר"ם היה נוהג לקרוא שניים מקרא בשעה שהשליח ציבור היה שותק, כלומר, בין העליות, אבל בשעת הקריאה היה שותק. עד כאן. עוד כתבו הפוסקים, שבכל אופן רשאי כל אדם לקרוא את הפרשה פעם אחת מקרא, בשעה שהשליח ציבור קורא מהספר תורה, באופן שיקרא מילה במילה עם השליח ציבור את כל הפרשה, ואחר כך יחזור ויקרא שוב, פעם אחת מקרא, ופעם אחת תרגום. וכן נוהגים רבים.

וכבר ביארנו, שמצוה מן המובחר, לקרוא את כל הפרשה שלא בשעת קריאת התורה, ולקרוא פסוק פסוק, שתי פעמים מקרא, ופעם אחת תרגום, עד לסיום הפרשה.

ולסיכום: נשים פטורות מקריאת שניים מקרא ואחד תרגום. ומכל מקום, אשה המקפידה על קריאה זו, מקיימת מצוה בלימודה, ותועלת רבה נשקפת לה מלימוד זה.

מעיקר הדין, מותר לקרוא את כל הפרשה שניים מקרא ואחד תרגום בשעה  שהחזן קורא בתורה בבית הכנסת. וראוי להחמיר שלא לקרוא שניים מקרא ואחד תרגום בשעת קריאת התורה, אלא פעם אחת מקרא, יחד עם החזן. ומצוה מן המובחר שישתוק לגמרי בשעת קריאת התורה, ויקרא את כל הפרשה שניים מקרא ואחד תרגום בזמן אחר.

ומכל האמור נלמד, כי בודאי ובודאי שאסור באיסור חמור לדבר בדברים בטלים בשעת קריאת התורה. ועון גדול הוא. וכל מי שמדבר בשעת קריאת התורה יש להעיר לו שישתוק, כי גדול עוונו מנשוא, והוא מחלל קדושת בית הכנסת, וגורם לאחרים שילמדו ממנו גם כן לדבר. וזכות השתיקה בבית הכנסת מסוגלת להציל מן הפורענות. ואפילו דוד המלך נזהר בכניסתו לבית הכנסת, שיכנס שם בנחת, בלא כל הרעש וההמולה שסביב המלך, כמו שנאמר, "אשר יחדיו נמתיק סוד, בבית אלהים נהלך ברגש".

תאריך השאלה:
י"ט שבט תשע"ז / 15 בפברואר 2017

אם יש זמן רק לאחד מהדברים, כלומר, או חזרת הש"ץ או תחנון, אז יש להעדיף חזרת הש"ץ, שהיא תקנת חכמים. מה שאין כן התחנון שאינו חובה כל כך כמו שכתבו הגאונים שהובאו בדברי הטור בסימן קלא. וביחוה דעת שציינתם (ח"ב סימן ח), כוונתו באופן שחזרת התפלה לא עושים, ורק נותר מעט זמן, אז אם יוכלו יאמרו גם הוידוי, ואם לא יוכלו יאמרו רק את סיום התפלה מאשרי יושבי ביתך, ובא לציון וקדיש.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


סדר תפילת הפועלים

בהלכה הקודמת ביארנו כי לכתחילה אין להתפלל שחרית לפני הנץ החמה, שהוא זמן הזריחה. אך אנשים שהם פועלים, ומוכרחים להגיע למקום עבודתם בשעה מוקדמת בבוקר, כך שאין להם כל אפשרות להתפלל לאחר הנץ החמה, יש להקל להם להתפלל החל מזמן עלות השחר, שהוא כשבעים ושתים דקות "זמניות" לפני הנץ החמה. וכפי שביארנו. ומכיון שרבים שואלים על כך, אנו מבארים בדיוק כיצד יש לנהוג במקרה שהשעה דחוקה כנ"ל.

הנה ברור הדבר, שמבחינה מציאותית אי אפשר לעמוד ולהתפלל את תפילת העמידה של שחרית מיד לאחר עלות השחר, שהרי צריך אדם להניח תפילין ולקרוא פסוקי דזמרה וקריאת שמע לפני התפילה, ומצות קריאת שמע ותפילין אף הן לא הגיע זמנם עד עלות השחר. נמצא אם כן שעד שיתחיל האדם את התפילה, לא יוכל להתפלל שחרית עד כחצי שעה לאחר עלות השחר. ויש אנשים שדבר זה הוא בגדר בלתי אפשרי עבורם, ובפרט בימות החורף שזמן עלות השחר הוא מאוחר. ולכן כתב מרן הרב זצ"ל כיצד ינהגו אנשים אלה, המוכרחים להתפלל בשעה מוקדמת יותר.

עליהם להגיע לבית הכסת כתשעים דקות קודם הנץ החמה, ואז יתחילו לקרוא את הקרבנות ופרשת העקדה כנהוג. באופן שיתחילו באמירת "ברוך שאמר" מיד אחרי עליית עמוד השחר. (שהרי אסור להתחיל בברכת "ברוך שאמר" לפני עלות השחר). וכאשר יסיימו את ברכת "ישתבח", (שבינתיים עברו לא פחות משש דקות אחרי עלות השחר), יתעטפו בטלית ויניחו תפילין בברכותיהן. ואחר כך יאמר השליח ציבור קדיש וברכו את ה' המבורך. ואז יתחילו בברכת "יוצר אור" והלאה עד לתפילת העמידה.

וכאשר יגיעו הציבור לתפילת העמידה, יתחיל מיד השליח ציבור את תפילת העמידה בקול רם, ויתפלל רק את שלושת הברכות הראשונות, כולל הקדושה, והציבור יתפללו עמו מילה במילה. ואחר כך יסיימו את התפילה בלחש. ולא יחזור השליח ציבור על התפילה, מפני שזמנם של הפועלים קצר שהם ממהרים למלאכתם. ואם יש להם עוד מעט פנאי, יאמרו וידוי, וי"ג מידות, ונפילת אפים ("לדוד אליך ה'" וכו'). ואם אין להם פנאי, ידלגו את אמירת הוידוי ונפילת אפים, ויאמרו מיד חצי קדיש, ואשרי, ובא לציון, וקדיש תתקבל. ויחלצו את הטלית והתפילין תוך כדי אמירת שיר של יום ועלינו לשבח. ויצאו לעבודתם.

ובימי שני וחמישי שהזמן מצומצם, יש להעדיף את קריאת התורה, מאשר לקרוא את הוידוי והתחנונים שאנו מוסיפים בשני וחמישי.

ומובן מאליו שאם יש להם עוד מעט פנאי, כפי שמצוי בדרך כלל, יתפללו ככל ישראל עם חזרת התפילה על ידי השליח ציבור, וכן ישלימו במידת האפשר את כל שאר התפילה.

תאריך השאלה:
ט"ז שבט תשע"ז / 12 בפברואר 2017

אנו לא שמענו כן, אמנם שמענו שלא היה מדקדק כל כך על זמן הנץ, אבל מאידך גיסא, היה מחשב את זמן הנץ לפי הנץ הנראה, שלפעמים הוא בהפרש של עשר דקות ואף יותר מזמן הנץ שבלוחות. כן אין בידינו להקל יותר מהזמן שכתוב בלוחות. (שמרן זצ"ל אמר לנו שיש מקום לדעת הסוברים כן).

תאריך השאלה:
כ"ז טבת תשע"ז / 25 בינואר 2017

בילקוט יוסף סימן ה הביא תשובת מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל שכתב שאין לומר את האותיות ממש, אלא יאמר יו"ד ק"י בוא"ו ק"י.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


הזכרת שם ה' במדרשי חז"ל ובתלמוד

שאלה: הלומד גמרא, או מדרשי חז"ל, ונמצאים שם פסוקים וברכות שיש בהם הזכרת שם ה', האם מותר לו להזכיר שם ה' כדרך קריאתו, או עליו לכנות ולומר "השם"?

תשובה: הנה בשאלה זו דן מרן זצ"ל בספרו שו"ת יחוה דעת (חלק ג סימן יג), ולהלן נביא את עיקרי דבריו.

בבריתא במסכת ברכות (כב.) שנינו, לגבי אדם טמא (שהוא בעל קרי, ואסור לו להזכיר שם שמים עד שיטבול, שכך היה הדין בזמן חז"ל, אבל בזמנינו מותר לבעל קרי ללמוד ולברך ולהתפלל). "רבי נתן בר אבשלום אומר, מותר לבעל קרי ללמוד תלמוד, ובלבד שלא יאמר את האזכרות (את שם ה') הנזכרים בתלמוד".

ומכאן יש ללמוד לענין שאר בני אדם, שמותר להם להזכיר את שם ה' בלימוד בגמרא וכדומה, שהרי לא אסרו כן אלא לאדם טמא, אבל סתם אדם, לא אסרו עליו לעשות כן.

וכן מצאנו להגאון רבי יעקב עמדין, שכתב, ראיתי למלמדי תינוקות שהיו מקפידים על תלמידיהם שלא יזכירו שם ה' בקריאתו דרך הלימוד בש"ס, מפני שהיו סבורים שיש בזה חשש להזכרת שם לבטלה, ויהיו עוברים (עבירה) משום (מה שנאמר) "לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא", אבל באמת טעות הוא בידם, ומעולם לא ראיתי לרבנן קשישאי (הרבנים הזקנים) שיקפידו כל כך. וזכורני כי בהיותי קטן, והיינו גורסים בתלמוד בפני מר אבי הגאון (גדול הדור החכם צבי) זצ"ל, וכשהיינו מגיעים לפסוקים שבתלמוד, והיינו קוראים שם ה' בכינוי, ולא כקריאתו, היה גוער הגאון במי שקורא כך, והורה לנו לקרוא שם ה' כקורא בתורה. והביא ראיה לזה מהגמרא (ברכות כב ע"א) הנ"ל, שמבואר בפירוש שדוקא לבעל קרי בזמנם היו אוסרים שיזכיר השם כקריאתו, אבל לשאר בני אדם מותר. והביא מרן זצ"ל שכן כתבו עוד מרבותינו האחרונים.

אולם כל זה דוקא לגבי פסוקים שבמדרשים וכדומה, שאז מותר להזכיר את שם ה' בדרך הקריאה, אבל כאשר מוזכר בגמרא נוסח ברכה ממש, כגון, "ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם" וכו', אסור להזכיר את שם ה', שהרי זו ברכה לבטלה. וכן כתב בפירוש רב נחשון גאון, שאם אומר דרך לימודו, שם ה' כקריאתו בנוסח ברכה שנזכרה בתלמוד, הרי הוא כמוציא שם שמים לבטלה, שעובר משום לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא.

ולפיכך לסיכום: כאשר נתקל אדם בפסוק, תוך כדי לימודו באיזה ספר, עליו להזכיר את שם ה' בקריאתו בפסוקים. וכן הדין כאשר נתקל במחצית פסוק, כל שיש לדברים משמעות, מותר לו להזכיר את שם ה' כקריאתו. אולם כאשר נתקל בנוסח ברכה המובא באיזה ספר, אסור לו להזכיר את שם ה' בברכה, שהרי זו ברכה לבטלה. וסיים מרן זצ"ל את תשובתו: ויהי רצון שיקויים בנו הפסוק: בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך.

תאריך השאלה:
י"ד טבת תשע"ז / 12 בינואר 2017

אין להתחיל לומר ברוך שאמר לפני עלות השחר.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


סדר תפילת הפועלים

בהלכה הקודמת ביארנו כי לכתחילה אין להתפלל שחרית לפני הנץ החמה, שהוא זמן הזריחה. אך אנשים שהם פועלים, ומוכרחים להגיע למקום עבודתם בשעה מוקדמת בבוקר, כך שאין להם כל אפשרות להתפלל לאחר הנץ החמה, יש להקל להם להתפלל החל מזמן עלות השחר, שהוא כשבעים ושתים דקות "זמניות" לפני הנץ החמה. וכפי שביארנו. ומכיון שרבים שואלים על כך, אנו מבארים בדיוק כיצד יש לנהוג במקרה שהשעה דחוקה כנ"ל.

הנה ברור הדבר, שמבחינה מציאותית אי אפשר לעמוד ולהתפלל את תפילת העמידה של שחרית מיד לאחר עלות השחר, שהרי צריך אדם להניח תפילין ולקרוא פסוקי דזמרה וקריאת שמע לפני התפילה, ומצות קריאת שמע ותפילין אף הן לא הגיע זמנם עד עלות השחר. נמצא אם כן שעד שיתחיל האדם את התפילה, לא יוכל להתפלל שחרית עד כחצי שעה לאחר עלות השחר. ויש אנשים שדבר זה הוא בגדר בלתי אפשרי עבורם, ובפרט בימות החורף שזמן עלות השחר הוא מאוחר. ולכן כתב מרן הרב זצ"ל כיצד ינהגו אנשים אלה, המוכרחים להתפלל בשעה מוקדמת יותר.

עליהם להגיע לבית הכסת כתשעים דקות קודם הנץ החמה, ואז יתחילו לקרוא את הקרבנות ופרשת העקדה כנהוג. באופן שיתחילו באמירת "ברוך שאמר" מיד אחרי עליית עמוד השחר. (שהרי אסור להתחיל בברכת "ברוך שאמר" לפני עלות השחר). וכאשר יסיימו את ברכת "ישתבח", (שבינתיים עברו לא פחות משש דקות אחרי עלות השחר), יתעטפו בטלית ויניחו תפילין בברכותיהן. ואחר כך יאמר השליח ציבור קדיש וברכו את ה' המבורך. ואז יתחילו בברכת "יוצר אור" והלאה עד לתפילת העמידה.

וכאשר יגיעו הציבור לתפילת העמידה, יתחיל מיד השליח ציבור את תפילת העמידה בקול רם, ויתפלל רק את שלושת הברכות הראשונות, כולל הקדושה, והציבור יתפללו עמו מילה במילה. ואחר כך יסיימו את התפילה בלחש. ולא יחזור השליח ציבור על התפילה, מפני שזמנם של הפועלים קצר שהם ממהרים למלאכתם. ואם יש להם עוד מעט פנאי, יאמרו וידוי, וי"ג מידות, ונפילת אפים ("לדוד אליך ה'" וכו'). ואם אין להם פנאי, ידלגו את אמירת הוידוי ונפילת אפים, ויאמרו מיד חצי קדיש, ואשרי, ובא לציון, וקדיש תתקבל. ויחלצו את הטלית והתפילין תוך כדי אמירת שיר של יום ועלינו לשבח. ויצאו לעבודתם.

ובימי שני וחמישי שהזמן מצומצם, יש להעדיף את קריאת התורה, מאשר לקרוא את הוידוי והתחנונים שאנו מוסיפים בשני וחמישי.

ומובן מאליו שאם יש להם עוד מעט פנאי, כפי שמצוי בדרך כלל, יתפללו ככל ישראל עם חזרת התפילה על ידי השליח ציבור, וכן ישלימו במידת האפשר את כל שאר התפילה.

תאריך השאלה:
י"ד טבת תשע"ז / 12 בינואר 2017

ההיתר לאפשר לעיור לעלות לתורה, אינו פשוט, וכפי שכתבנו, לדעת מרן השלחן ערוך אין לנהוג כן. והטעם שמיקלים בזה למעשה, הוא משום עוגמת נפש של העיור, שאם לא יעלו אותו לתורה הוא מצטער. ולכן אנו סומכים בדוחק על דברי הפוסקים הראשונים שכתבו שעיור יכול לעלות לתורה. לכן, עיקר הדין הוא כפי שכתב בילקוט יוסף, וכפסק מרן השלחן ערוך, שעיור לא יעלה לתורה. אבל במקום שיש בזה משום עוגמת נפש, יש להעלותו. וכן נוהגים. וגם אנו כתבנו את הדין כפי שיש להנהיג למעשה בבתי כנסת. שאין למנוע מהעיור לעלות לתורה. ובפרט בשמחת תורה וכדומה, וכפי שכתב בילקוט יוסף. ולכן למעשה, אתה שהנך עיור, אתה רשאי אם תרצה לעלות לתורה, לכל הפחות בשמחת תורה. ותוכל לסמוך על הגאון משאת בנימין שנהג כן בעצמו למעשה. ולעתיד לבוא, יבוא משיח צדקינו, ואז כל החולים יתרפאו, כמו שמפורש בגמרא במסכת סנהדרין דף צא עמוד ב, שלעתיד לבוא ה' יתברך ירפא את כל החולים, כמו שנאמר, אני אמית ואחיה, מחצתי ואני ארפא. כשם שה' יתברך יחיה את המתים, כך ירפא את החולים. ולכן גם אתה, בעזרת ה' במהרה כשיבוא משיח צדקינו, תראה בשתי עיניך, ותזכה לשכר טוב על מה שנמנעת כל ימיך בעולם הזה מלהסתכל בדבר אסור, ותקבל שכר טוב על צערך במה שלא ראית במשך שנים, ואשריך שאתה עוסק בתורה, תעלה ותצליח בכל מעשיך,

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


שאלה: האם עיור יכול לעלות לתורה?

תשובה: העולה לתורה, ומברך לפני ואחרי הקריאה, עליו לקרוא בעצמו בתורה. ואם הוא אינו רוצה לקרוא בעצמו בתורה לפני הציבור, מפני שאינו בקי בטעמי המקרא וכדומה, השליח ציבור קורא בתורה, והעולה לתורה חייב לקרוא ביחד איתו בלחש את כל הפסוקים.

ומעתה לגבי השאלה שלפנינו. הנה אדם שהוא עיור, הרי הוא אינו יכול לקרוא בתורה בעצמו, מפני שהוא אינו רואה את הספר תורה. וכן דעת הרבה מרבותינו הראשונים, שפסקו שמטעם זה, אין להעלות אדם עיור לתורה. וכן מרן השלחן ערוך (סימן קלט סעיף ג) פסק שמן הדין אין להעלות אדם עיור (סומא) לתורה.

לעומת זאת לדעת רבינו בעל האשכול, ניתן להעלות עיור לתורה, מפני שהעיור יכול לצאת ידי חובת הקריאה, כשהוא שומע אותה מפיו של השליח ציבור. אולם כאמור, מרן השלחן ערוך פסק כדעת הפוסקים האסורים על עיור לעלות לתורה.

והנה לכאורה, מאחר וקבלנו עלינו את הוראות מרן השלחן ערוך, אם כן אין להעלות עיור לתורה, הלכה למעשה. אולם בשו"ת משאת בנימין (סימן סב) להגאון רבי בנימין סלניק, שחי סמוך לזמן מרן השלחן ערוך, כתב לדון בזה, מאחר ולעת זקנתו, הגאון בעל משאת בנימין בעצמו, נעשה עיור, (כי "חשכו הרואות בארובות", כלומר העיניים), והוא בתשובתו, הביא את דברי מרן השלחן ערוך, והשיג עליהם, וערך את דבריו בסגנון מליצי, ונביא מקצת מהם:

"בענין אם סומא יכול לעלות ולקרות בתורה, המאסף לכל המחנות, הגאון והמופלג בדורו מוהר"ר יוסף קארו נשמתו עדן, בספר הבית יוסף שלו, ליקט ואסף לכל הדעות, ושקל וערך, והעלה לאיסורא, שאינו רשאי לעלות לתורה בין המנויים, ואני אמרתי, כי זה עתה לעת זקנתי חשכו הרואות בארובות, ותכהנה עיני מראות, ולפי אשר עלתה במחשבה של הרב ז"ל, לגרשני מלהסתפח בנחלת ה' ותורת אמת חיי עולם, לבלתי אחשב במספר המנויים לעלות, ולכן אמרתי וגמרתי בלבי חלילה לי מלעזוב את דרך עץ החיים ומלאחוז בענפיה, אהבתי זאת התעודה מימי קדם קדמתה, משפטה ודתה, וגם לעת זקנתי בל אשליכה, ובה אתהלכה, ואפתח בדבר הלכה, לראות על מה עשה לי הרב ככה"...

ובסיכום כתב, שלא שמענו לדברי מרן השלחן ערוך בדין זה. וכן הגאון רבי חיים פלאג'י בספר חיים (סימן יא) כתב שבאיזמיר, אף על פי שנהגו בכל הדינים כדברי מרן השלחן ערוך, מכל מקום בענין זה לא נהגו כדעת מרן, והיו מעלים עיור לתורה. וכן האריכו בזה עוד מגדולי הפוסקים.

ולמעשה, העיד הגאון הראשון לציון מהר"ר יצחק יוסף שליט"א, שבצעירותו ראה בעיניו, שהיה חזן אחד, ושמו ר' מרדכי חלפון ז"ל, שהיה נעים זמירות ישראל, והיה הולך ברגל ביום השבת, כדי לשמוע את מרן זצ"ל מקריא את ברכת הכהנים בנעימה, והוא היה עיור בשתי עיניו. ומרן זצ"ל היה מעלה אותו לספר תורה, והיה סומך על דברי בעל האשכול שהזכרנו, מפני שהדבר עלול לגרום לאדם שאינו רואה בשני עיניו, לעגמת נפש עצומה. וידוע, שמי שסובל ואינו רואה בעיניו, הרי זה אחד הדברים הקשים ביותר לאדם, וממילא הוא נעצב אל לבו מאד, ואסור לנו להחמיר עליו שלא להעלותו לתורה, אלא נוכל לסמוך על דברי בעל האשכול. וכן נוהגים בבתי מדרשות הנוהגים על פי פסקי מרן הקדוש זצ"ל, שאף על פי שכמעט בכל דבר אין אנו זזים מפסק מרן השלחן ערוך, מכל מקום בענין זה, הנוגע לכבודו של העיור, ולשמחו מיגונו, מאחר ויש לנו את בעל האשכול לסמוך עליו, ובהצטרף דעת פוסקים אחרים כפי שהזכרנו, העיקר שיש להקל בדבר, ומעלים את העיור לתורה. ובפרט ביום שמחת תורה, שכל הציבור עולה לתורה, שאז יש להקל בדבר יותר.

תאריך השאלה:
כ' כסלו תשע"ז / 20 בדצמבר 2016

מרן זצ"ל כתב בזה בחזון עובדיה פסח ובחזון עובדיה ימים נוראים. אך שם לא כתב שאין לומר לשם יחוד, רק הביא דברי הרבה פוסקים שסוברים שאין לאומרו. והוא זצ"ל היה אומר לשם יחוד לפני ספירת העומר, ועוד פעמים בודדות. אבל לפני התפלה אמר בפירוש שאין אנו אומרים לשם יחוד.


צפייה