שאלות ותשובות הלכה יומית

תאריך השאלה:
ב' ניסן תשפ"ב / 3 באפריל 2022

אינה צריכה גניזה, רק לא להשליך בבזיון, אלא בתוך שקית.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


מחמיר שמתארח בפסח

שאלה: אני נוהג להחמיר כמה חומרות בפסח, לדוגמא בענין רמת הכשרות, ואני מוזמן למשפחה אחרת בפסח, האם אני רשאי לאכול שם?

תשובה: מי שמחמיר בכמה דינים, אך החומרות שלו אינן מעיקר הדין. ולדוגמא, הוא מקפיד לאכול בפסח רק מכשרות מסויימת, או שהוא מחמיר בפסח שלא לקנות מאכלים תעשייתיים וכדומה, או שנוהג לאכול אך ורק "מצה שמורה", וכעת הוא מתארח בפסח אצל קרובי משפחה וכדומה, האם עליו להחמיר בחומרות שלו גם כשהוא מתארח, ולפי זה יהיה אסור לו לאכול מהמאכלים בבית שמתארח שם, שהרי כל הכלים שלהם בלועים מן המאכלים שהם נוהגים לאכול תמיד. או שמא, עליו להקל כפי שנוהגים בני הבית שמתארח שם?

ראש המדברים בענין זה, הוא רבינו הרדב"ז, שכתב בתשובה (ח"ד) לגבי מעשה שהיה, שהחמירו קצת מחכמי העיר שלא לאכול בשר שנשחט על ידי כמה שוחטים שבעיר, מפני שאותם שוחטים לא נזהרו כראוי במעשי השחיטה (אך לא היה שם איסור ברור), וכעת הזמין אחד מן הבעלי בתים בעיר את אותם חכמים לביתו, ואותם חכמים החמירו על עצמם שלא לאכול בביתו של בעל הבית, מפני שאמרו שעליהם להגעיל לפני כן את כל הכלים שבביתו, שהרי הוא בישל בתוכם בשר ששחטו אותם השוחטים, וממילא לפי החומרא שהם נוהגים בה, הכלים בלעו טעם של בשר טרף, ואסור להשתמש בהם.

וכתב על זה הרדב"ז, שלא יפה עשו אותם חכמים שגזרו על עצמם לאסור את אותם הכלים, ומכמה טעמים. האחד, שהרי רוב השוחטים נוהגים כדת וכהלכה. ועוד שטעם המאכלים שבלוע בכלים אינו דומה למאכלים עצמם. ועוד הוסיף כמה סברות בדבר, להוכיח שאיסור השימוש בכלים שבישלו בהם מאכלים, אינו דומה לאכילת המאכלים עצמם.

ועוד הוסיף הרדב"ז, שיש בזה משום "לא ישנה אדם מפני המחלוקת", כלומר, במקום שאין הכרח בדבר, כי האיסור אינו מוכרע, אין לעשות מחלוקות ושינויים שעלולים לעורר מחלוקת. ומאחר ויש בענין הזה הרבה ספקות, לכן יש להקל, והמתארחים בביתו של המיקל רשאים לאכול שם מהכלים שלו.

וכתב עוד הרדב"ז, שאפילו הוא בעצמו היה נוהג לאכול בבתיהם של אנשים אחרים, אף על פי שהוא היה מחמיר שלא לאכול חצילים, מפני שהוא היה סבור שהחצילים הם מין של פרי האילן, ושייך בהם איסור ערלה (שבשלשת השנים הראשונות אסור לאכול ממנו בכלל, ורוב החצילים גדלים בתוך השלוש שנים הראשונות שהחציל גדל), ובכל זאת "איני נמנע מלאכול אצל בעלי בתים שבודאי אוכלים חצילים, לפי שאין איסורו כל כך מבורר, כי יש מחשיבים אותם פרי האדמה (שאין בו איסור ערלה). וכל שכן שאין להגעיל את כליהם ולעשות אותם כעמי הארצות, אלא כל הרוצה להחמיר, יתכבד וישב בתוך ביתו, שגורם למחלוקת גדולה ולשנאת חינם ולחילול ה'". אלו דברי הרדב"ז.

ולפיכך פסק הגאון הראשון לציון שליט"א בספר ילקוט יוסף (סימן תנג) בזו הלשון: דבר שאדם מחמיר על עצמו, ובא להתארח אצל אחרים שמתירים בזה, יאכל מהכלים שלהם, ולא יפגע בהם שלא לאכול עד שיגעילו את הכלים".

וכמובן שדבריו אמורים באופן שאין כאן חשש איסור ממש, אבל אם יודע שאותו אדם שהוא מתארח בביתו אינו מקפיד בהלכות כשרות, בשר בחלב, והלכות הפסח וכדומה, בודאי שאין לאכול אצלו כלל, אפילו אם על ידי זה יגרום למחלוקת. והחכם עיניו בראשו מראש, שלא להגיע למצב כזה.

תאריך השאלה:
ב' ניסן תשפ"ב / 3 באפריל 2022

 

בלשון הרמב"ם אין הדבר ברור, אם די בניצנים, ולכן אף על פי שלכתחילה היה נכון לברך כשיהיו פרחים ממש, מכל מקום בדיעבד הברכה ברכה, ואין לברך שוב. וה' יקבל כל תפלותיכם, ברוכים תהיו ישראל קדושים,

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


 

ברכת האילנות

היוצא בימי ניסן, ורואה אילנות פרי שמוציאים פרחים, מברך: "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם שלא חיסר בעולמו כלום וברא בו בריות טובות ואילנות טובות ליהנות בהם בני אדם".

יום א' בניסן יחול השנה (תשפ"א), ביום ראשון הבא עלינו לטובה.

ותיקנו רבותינו ברכה זו, מכיון שהלבלוב באילנות הוא דבר שבא מזמן לזמן באופן מחודש, שאדם רואה עצים יבשים שהפריחם הקדוש ברוך הוא (הרא"ה בספר פקודת הלוים, ברכות מג:). ואין לברך ברכה זו אלא פעם בשנה ולא יותר.

אם נסתיימה הפריחה
אם כבר נסתיימה הפריחה, כלומר, הופעת הפרחים באילן נסתיימה מחמת שינויים במזג האויר, והחלו לצאת פירות, כפי שקורה הרבה באילנות של שקדים וכדומה, אי אפשר לברך על אילנות אלה ברכת האילנות. ואפילו אם לא יצאו הפירות, אבל כבר נפלו הפרחים, אי אפשר לברך ברכת האילנות, לפי שאין הברכה אלא על פריחת האילנות, שהיא יציאת הפרח דוקא. ומכל מקום, אילן שהתחילו לגדול חלק מפירותיו, אם יש בו עדיין פרחים וניצנים, מברך עליו ברכת האילנות.

נשים, האם תברכנה ברכת האילנות?
גם הנשים יכולות לברך ברכת האילנות בחודש ניסן, ואף על פי שנשים פטורות ממצוות עשה שהזמן גרמן (דהיינו מצוות שהן בקום עשה ונוהגות רק בזמן מסוים כגון מצות ארבעת המינים בסוכות), מכל מקום ברכת האילנות תברכנה.

והטעם שברכת האילנות אינה נחשבת למצות עשה שהזמן גרמא, מבואר בספר טורי אבן (מגילה כ:) לגבי מצות "הבאת ביכורים לבית המקדש". שמצות הבאת ביכורים היתה נוהגת רק עד חג החנוכה, ובכל זאת הנשים היו מביאות ביכורים לבית המקדש. והטעם שמצות ביכורים אינה מצות שהזמן גרמא, הוא משום שדוקא מצוה שאינה נוהגת בכל זמן מצד עצם המצוה, כגון ציצית שאינה מתקיימת בלילה, הרי היא נחשבת "מצות עשה שהזמן גרמא", אבל מצות ביכורים, מצד עצמה היתה ראוייה להתקיים כל השנה, אלא שמחנוכה ואילך לא היו מצויים פירות בפרדסים, ואילו היו מצויים עוד פירות, היו הימים ראויים להבאת ביכורים, ולכן מצוה זו אינה נחשבת למצות עשה שהזמן גרמא.

והוא הדין בנדון ברכת האילנות, שמעצם מצות ברכת האילנות, היה ראוי לברך בכל זמן, אלא שהטעם שמברכים דוקא בימי ניסן הוא משום שאז מלבלבים האילנות, נמצא אם כן שאין הזמן גורם את הברכה, רק הוא תנאי לברכה, ולכן גם נשים תברכנה ברכת האילנות ויובאו פרטי דינים בזה בהלכה הבאה.

תאריך השאלה:
ב' ניסן תשפ"ב / 3 באפריל 2022

בדיעבד המאכל לא נאסר, אבל יש איסור לבשל בסיר כזה, בלי קשר למאכל עצמו. 

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


מחמיר שמתארח בפסח

שאלה: אני נוהג להחמיר כמה חומרות בפסח, לדוגמא בענין רמת הכשרות, ואני מוזמן למשפחה אחרת בפסח, האם אני רשאי לאכול שם?

תשובה: מי שמחמיר בכמה דינים, אך החומרות שלו אינן מעיקר הדין. ולדוגמא, הוא מקפיד לאכול בפסח רק מכשרות מסויימת, או שהוא מחמיר בפסח שלא לקנות מאכלים תעשייתיים וכדומה, או שנוהג לאכול אך ורק "מצה שמורה", וכעת הוא מתארח בפסח אצל קרובי משפחה וכדומה, האם עליו להחמיר בחומרות שלו גם כשהוא מתארח, ולפי זה יהיה אסור לו לאכול מהמאכלים בבית שמתארח שם, שהרי כל הכלים שלהם בלועים מן המאכלים שהם נוהגים לאכול תמיד. או שמא, עליו להקל כפי שנוהגים בני הבית שמתארח שם?

ראש המדברים בענין זה, הוא רבינו הרדב"ז, שכתב בתשובה (ח"ד) לגבי מעשה שהיה, שהחמירו קצת מחכמי העיר שלא לאכול בשר שנשחט על ידי כמה שוחטים שבעיר, מפני שאותם שוחטים לא נזהרו כראוי במעשי השחיטה (אך לא היה שם איסור ברור), וכעת הזמין אחד מן הבעלי בתים בעיר את אותם חכמים לביתו, ואותם חכמים החמירו על עצמם שלא לאכול בביתו של בעל הבית, מפני שאמרו שעליהם להגעיל לפני כן את כל הכלים שבביתו, שהרי הוא בישל בתוכם בשר ששחטו אותם השוחטים, וממילא לפי החומרא שהם נוהגים בה, הכלים בלעו טעם של בשר טרף, ואסור להשתמש בהם.

וכתב על זה הרדב"ז, שלא יפה עשו אותם חכמים שגזרו על עצמם לאסור את אותם הכלים, ומכמה טעמים. האחד, שהרי רוב השוחטים נוהגים כדת וכהלכה. ועוד שטעם המאכלים שבלוע בכלים אינו דומה למאכלים עצמם. ועוד הוסיף כמה סברות בדבר, להוכיח שאיסור השימוש בכלים שבישלו בהם מאכלים, אינו דומה לאכילת המאכלים עצמם.

ועוד הוסיף הרדב"ז, שיש בזה משום "לא ישנה אדם מפני המחלוקת", כלומר, במקום שאין הכרח בדבר, כי האיסור אינו מוכרע, אין לעשות מחלוקות ושינויים שעלולים לעורר מחלוקת. ומאחר ויש בענין הזה הרבה ספקות, לכן יש להקל, והמתארחים בביתו של המיקל רשאים לאכול שם מהכלים שלו.

וכתב עוד הרדב"ז, שאפילו הוא בעצמו היה נוהג לאכול בבתיהם של אנשים אחרים, אף על פי שהוא היה מחמיר שלא לאכול חצילים, מפני שהוא היה סבור שהחצילים הם מין של פרי האילן, ושייך בהם איסור ערלה (שבשלשת השנים הראשונות אסור לאכול ממנו בכלל, ורוב החצילים גדלים בתוך השלוש שנים הראשונות שהחציל גדל), ובכל זאת "איני נמנע מלאכול אצל בעלי בתים שבודאי אוכלים חצילים, לפי שאין איסורו כל כך מבורר, כי יש מחשיבים אותם פרי האדמה (שאין בו איסור ערלה). וכל שכן שאין להגעיל את כליהם ולעשות אותם כעמי הארצות, אלא כל הרוצה להחמיר, יתכבד וישב בתוך ביתו, שגורם למחלוקת גדולה ולשנאת חינם ולחילול ה'". אלו דברי הרדב"ז.

ולפיכך פסק הגאון הראשון לציון שליט"א בספר ילקוט יוסף (סימן תנג) בזו הלשון: דבר שאדם מחמיר על עצמו, ובא להתארח אצל אחרים שמתירים בזה, יאכל מהכלים שלהם, ולא יפגע בהם שלא לאכול עד שיגעילו את הכלים".

וכמובן שדבריו אמורים באופן שאין כאן חשש איסור ממש, אבל אם יודע שאותו אדם שהוא מתארח בביתו אינו מקפיד בהלכות כשרות, בשר בחלב, והלכות הפסח וכדומה, בודאי שאין לאכול אצלו כלל, אפילו אם על ידי זה יגרום למחלוקת. והחכם עיניו בראשו מראש, שלא להגיע למצב כזה.

תאריך השאלה:
כ"ט אדר ב תשפ"ב / 1 באפריל 2022

הוילון לא מועיל כלל, כיון שהוא נע ונד ואין לו דין מחיצה. 

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


שמיעת מוזיקה ודברי תורה בחדר האמבטיה –תכניתו של מרן זצ"ל

שאלה: האם מותר לשמוע בחדר האמבטיה שירים של קודש, או דרשות ושיעורים של דברי תורה? והאם מותר לדבר דברי תורה באמבטיה?

תשובה :יש לדון בשאלה זו מצד שתי בעיות. האחת, כאשר האדם מתרחץ ואינו לבוש, האם מותר לו לדבר או לשמוע דברי תורה. והבעיה השנייה, האם עצם המקום שהוא "חדר אמבטיה", מוגדר כמקום שאסור לדבר או להרהר שם בדברי תורה.

"ולא יראה בך ערות דבר"
נאמר בתורתינו הקדושה: "ולא יראה בך ערות דבר", ומכאן למדו רבותינו במסכת שבת (כג.) שאסור לאדם שאינו לבוש לדבר דברי תורה, ולכן אסור בהחלט לדבר בדברי תורה בשעה שאדם מתרחץ וכדומה, שהרי הוא אינו לבוש. אולם כל זה לענין דיבור ממש בדברי תורה, אבל לענין הרהור בדברי תורה, כלומר מחשבה בדברי תורה, אין לאסור מצד מה שאינו לבוש, שהרי נאמר בתורה ערוות "דבר", דיבור הוא שאסור, אבל הרהור מותר.

דין חדר האמבטיה
אולם יש לעיין בדבר מצד אחר, שהרי כשם שאסור לדבר בדברי תורה וקדושה כשאדם אינו לבוש, כמו כן אסור לדבר בדברי תורה במקומות שאינם מכובדים, כמו שנאמר "והיה מחנך קדוש". וכל שכן שאסור לדבר בדברי תורה במקום מטונף ממש, כגון בית הכסא (שירותים) או בית המרחץ. ובמקומות אלה אפילו להרהר בדברי תורה אסור. ולכן עלינו לדון האם חדרי אמבטיה דינם כדין בית הכסא ובית המרחץ שאסור להרהר שם בדברי תורה, או שדינם שונה, כיון שהם נקיים יותר.

ובגמרא במסכת שבת (י.) תניא, הנכנס לבית המרחץ, (בבתי המרחץ שלהם היו שלשה חדרים, חדר שבו כולם לבושים, חדר אחר שחלק מהאנשים לבושים וחלקם אינם לבושים, וחדר אחרון שבו כולם אינם לבושים), מקום שבני אדם לבושים, רשאי לקרות קריאת שמע ולהתפלל ולהניח תפילין. מקום שכולם ערומים אסור אפילו לדבר שום דבר של קדושה, ואפילו לומר "שלום" שהוא כנוי לה' יתברך, אסור.

ולענין חדר האמצעי שבו יש אנשים לבושים ויש שאינם לבושים, כתב הר"ן במסכת עבודה זרה (מד:), שאף שאסור לדבר שם בדברי תורה, מכל מקום מותר להרהר שם בדברי תורה. וכן מותר לענות בפיו על איזה דבר אם הוא מותר או אסור, שאינו מפרש את טעם ההיתר או האיסור, מותר, שגם זה נחשב כהרהור בדברי תורה.

וכתב הרשב"א בתשובה (ח"ז סימן תיח), שטעם הדבר שאסור לדבר בדברי תורה בבית המרחץ, הוא מחמת חמימות המים הנמצאים שם, אבל מקום שהמים שם צוננים, ואין שם אדם שאינו לבוש, מותר לדבר שם בדברי תורה, ולברך על הטבילה וכיוצא בזה. ומבואר בדברי הרשב"א, שעיקר האיסור לדבר דברי תורה בבית המרחץ, אינו משום שהוא מקום שבדרך כלל בני אדם הולכים שם כשאינם לבושים, אלא הטעם הוא מחמת הלכלוך המצוי במקום שהמים שם חמים ובני אדם מתרחצים שם. ולכן במקום שהמים קרים, ואין שם בני אדם באותה שעה, מותר אפילו לברך שם על טבילת כלים.

דין חדרי האמבטיה שלנו
ומרן רבינו הגדול רבי עובדיה יוסף זצוק"ל, בתשובה (בשו"ת יביע אומר חלק חמישי סימן יא), האריך בענין זה, כי גם הוא נשאל בזה, בזמן שהיה משיב לשאלות ברדיו בהיותו רב ראשי, ואחד המאזינים עלה ושאל, האם מותר לו לשמוע את התכנית של מרן זצ"ל כשהוא מתרחץ לכבוד שבת. ומרן זצוק"ל הביא ראיות שעיקר האיסור לדבר בדברי תורה בבית המרחץ, הוא דוקא מחמת הזוהמה הנמצאת שם. והביא ראיות שיש לחלק בזה בין בית מרחץ ציבורי, לבין בית מרחץ פרטי, כמו האמבטיות שיש בבתים שלנו.

ומכל מקום לענין הלכה פסק, שיש לדון את בתי המרחץ שלנו כדין "חדר האמצעי" של בית המרחץ שהיה בזמנם. כלומר, אין להקל לדבר שם בדברי תורה, אבל מותר להרהר שם בדברי תורה. ולכן מותר להכניס טרנזיסטור לחדר האמבטיה ולשמוע ממנו דברי תורה, אפילו בשעה שהוא עומד להתרחץ, שהרי מצד מה שאינו לבוש, כבר ביארנו שאין לחוש לזה לגבי הרהור (מחשבה), ורק הדיבור ממש הוא שאסור, בין כשהוא לבוש ובין כשאינו לבוש.

ולסיכום: חדר אמבטיה שבזמנינו, אסור לדבר שם שום דיבור של דברי קדושה. ומותר להרהר שם בדברי קדושה, ולכן מותר לשמוע שם תכנית רדיו של דברי תורה וכיוצא בזה.

ופשוט שכל זה דוקא בחדר אמבטיה שאין שם בית הכסא (שירותים), שאם יש שם בית הכסא אסור אפילו להרהר שם בדברי תורה.

תאריך השאלה:
כ"ח אדר ב תשפ"ב / 31 במרץ 2022

 

השאלה כנראה לא נוסחה נכון, כי את אחות אלמנתו לא יוכל לישא, שהרי הוא כבר לא חי בעולם.

ואם הכוונה לישא את אחות אשתו שנפטרה, התשובה היא, שמותר לאיש לישא את אחות אשתו שמתה. 

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


זירוז לידה

שאלה: אשה שכבר עברו עליה תשעת חודשי ההריון, והרופא ממליץ על קבלת זריקה לזירוז הלידה, האם יש בזה בעיה הלכתית?

תשובה: בשאלה זו ממש, כבר נשאל הגאון רבי משה פיינשטיין זצ"ל (בספרו שו"ת אגרות משה חלק יורה דעה חלק ב סימן עד), והשיב שיש לאסור קבלת זריקה כזו לזירוז לידה, מטעם מיוחד:

שהרי הדבר ידוע, שאסור לאדם מישראל להכניס את עצמו למקום סכנה. לדוגמא, אסור לאדם ללכת על גשר רעוע שהוא עלול ליפול ממנו. וגם הלידה שהאשה נכנסת אליה, הרי היא ענין שיש בו חשש סכנה. ובכל זאת ציוה ה' יתברך "פרו ורבו ומלאו את הארץ", וכן נאמר "לא תוהו בראה, לשבת יצרה", שחפץ ה' יתברך בבני האדם שיולידו בנים ובני בנים. ולכן, אם הגיע זמן הלידה באופן טבעי, שהאשה אינה עושה מעשה ממש להכניס את עצמה לסכנה, הרי שאין בזה שום איסור, ואדרבה, יש בזה קיום רצון ה' שתלד, וגם יש ברכת ה' שתלד לחיים טובים, כי זהו רצונו וברכתו. אבל כאשר עושים פעולות חיצוניות שגורמות לזמן הלידה להתקרב, הרי בזה האשה מכניסה את עצמה למצב של סכנה, ובזה גם אין את ברכת ה' שלא יארע ליולדת נזק בלידה, ולכן הדבר אסור בתכלית.

ומרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל, (בספרו טהרת הבית חלק שני עמוד נד), הביא את דברי הגאון רבי משה פיינשטיין הללו, והעיר עליהם קצת, ולאחר מכן כתב, שיש להוסיף בזה מה שכתב בספר הקנה, שאדם שנותן קמיע לאשה בהשבעת שמות הקודש כדי שתלד במהרה, ועל ידי זה גורם לה ללדת לפני הזמן הטבעי, לפעמים הוא הורג שתי נפשות, ולפעמים גורם לנולד צרות רבות ורעות, כי יתכן שהעובר ראוי להוולד במזל מסויים, ועל ידי ההשבעה הוא נולד קודם זמנו, ואז הנולד ההוא ימות בימים מועטים, והאלוקים יבקש את דמו מידיו של זה האיש בעל הקמיע, אשר גרם לבטל את גזירת ה' יתברך, והמית את הנפש ההיא בהוולדה קודם זמנה, ושינה עליו סדרי בראשית.

גם רבינו האר"י בשער רוח הקודש כתב, שהנותן קמיע לאשה למהר לידתה, הוא גורם לעובר לצאת לעולם קודם זמנו, ועל ידי כך גורם לו שימות קודם זמנו. או שיחיה חיי עוני וצער. וכתב על זה מרן רבינו זצ"ל, שהדברים קל וחומר לגבי רופא שמזרז את הלידה על ידי זריקה, שבודאי שפועל בזה באופן מעשי להקדים את הלידה, ויש בזה איסור כמו שביארנו.

אולם יש להבהיר, שבהרבה מאד מן המקרים, הסיבה שהרופא ממליץ על זירוז לידה, הוא חוסר במים, או חולשה גדולה אצל היולדת, או מצוקה קרובה לעובר וכדומה, שכל אלה סיבות שמוכיחות שעל פי דרכי הרפואה יש סיבה חיונית לזרז את הלידה, ולא מטעמי נוחות או חששות שוא בלבד, ובמקרים כאלה אין ספק שיש לזרז את הלידה כפי עצת הרופאים, שזהו הזמן הנכון ללידה על פי האמת, כי יש לנהוג על פי דברי הרופאים כמעט בכל דבר הנוגע למדע הרפואה, ובפרט כאשר יש בזה חשש פיקוח נפש.

לכן לסיכום: זירוז לידה, מטעמי נוחות או חשש רחוק, הוא דבר לא נכון על פי ההלכה. אבל כאשר יש צורך רפואי חיוני, יש להשמע להנחיות הרופאים.

תאריך השאלה:
כ"ח אדר ב תשפ"ב / 31 במרץ 2022

אם ישטפו אותם היטב היטב, מותר.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


כלי פסח

ביארנו, שיש להשתמש בפסח בכלים שלא נבלע בהם חמץ, כלומר,כלים חדשים (או מיוחדים לפסח), או כלים שהוכשרו לפסח. ובדרך כלל דרך ההכשר של הכלי הוא כדרך השימוש בו.

צלחות וקערות ממתכת או פלסטיק, ששמים בהן מאכלים חמים, אבל לא משתמשים בהן ככלי ראשון ממש, דהיינו שהדרך היא שכששמים בהן מאכל, יוצקים אותו לתוכן מתוך סיר אחר, (שאותו סיר הוא היה הכלי הראשון שרתחו בו המים) הכשרן הוא כדרך שימושן, דהיינו על ידי שיערו (מלשון עירוי - שפיכה) עליהם מים רותחים מכלי ראשון (למשל, מתוך הקומקום החשמלי שבו רתחו המים), וכל שכן שניתן להכשירם על ידי הגעלה ממש, דהיינו להטבילן בתוך מים רותחים בכלי הראשון שהם רותחים בו.

מחבת, שמטגנים בה מאכלי חמץ בשמן, נחלקו בו הפוסקים אם דינו כדין סיר שמבשלין בו תבשילים של חמץ שדי לו בהגעלה, או שמא מכיון שאין בו נוזלים כל כך, דינו כדין שיפודים שצריכים ליבון על ידי אש. ומנהג הספרדים הוא שדי למחבת בהגעלה, ואילו למנהג האשכנזים יש להצריך ליבון באש למחבת. וכתב מרן רבינו הגדול רבי עובדיה יוסף זצ"ל, שאף למנהג האשכנזים אין להצריך שהמחבת תרתח על ידי אש עד שהיא תאדים אלא די בליבון קל, דהיינו שהמחבת תתחמם עד שאם ישימו עליה קש הוא ישרף. (יש להבהיר שדין זה נוגע רק לפסח, אבל כדי להכשיר בדיני בשר בחלב ועוד, גם למנהג הספרדים יש צורך בליבון).

כלי שלא השתמשו בו ברותחין, כגון כלי כסף, וכן המקרר והמקפיא וכדומה, אינם צריכים שום הכשר, ודי להם בניקוי היטב בלבד.

כלי זכוכית, אינם צריכים הכשר כלל, ולדעת מרן השלחן ערוך די להם בשטיפה כהוגן, אך מנהג האשכנזים להחמיר בזה. וכבר הזכרנו מחלוקת זו בהלכות בשר וחלב.

יש קהילות של ספרדים, שנהגו בחוץ לארץ להחמיר שלא להשתמש בכלי זכוכית של כל השנה בימות הפסח. אולם לדעת מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל, לאחר שאותם בני הקהילות עלו לארץ ישראל, הרי הם רשאים מיד לבטל את מנהגם, ולנהוג בכל הדינים כדעת מרן השלחן ערוך, שהרי עצם החומרא שלא על פי דעת מרן, בארץ ישראל שהיא מקומו של מרן, אינה כדין, כי יש בזה שמץ זלזול חס ושלום בכבוד מרן השלחן ערוך שהיה רבם של כל בני ארץ ישראל.

כלי חרס אין להם שום הכשר כלל ואף אם ילבנם היטב באש, לעולם הם עומדים באיסורם. וכן כלי פורצלן, אף למנהג הספרדים, דינם ככלי חרס ולא מועיל להם שום הכשר.

יש להשתדל ככל האפשר שהכלים יוגעלו לאחר שיעברו עליהם עשרים וארבע שעות בלי שימוש. ומותר להגעיל כלי חלב וכלי בשר בזה אחר זה, בתוך כלי גדול.

תאריך השאלה:
כ"ח אדר ב תשפ"ב / 31 במרץ 2022

אסור בהחלט. תבורכו,

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


 

הכשר תנור

שאלה: האם ניתן להכשיר תנור אפיה לפסח?

תשובה: בענין זה דן מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל בכמה מקומות בספריו (שו"ת יביע אומר ח"ה יו"ד סימן ז ועוד). והנושא מורכב מאד מבחינה הלכתית. ואנו נכתוב את הדברים בקצרה:

הדבר ידוע שבשעת האפיה, המאכלים מעלים אדים שנדבקים בדפנות התנור ונבלעים בו, ולאחר מכן כשאופים מאפה נוסף בתנור, שוב חוזרים האדים ונפלטים ונכנסים למאכל שאופים אחר כך בתנור. ומכאן יצא המנהג שנוהגים שלומי אמוני ישראל, שבכל ימות השנה אינם משתמשים בתנור אחד לבשר ולחלב, אלא אם כן מכשירים את התנור בין מאכלי הבשר למאכלי החלב.

והדבר ידוע, וכפי שביארנו בשנים הקודמות, שכל דבר שבלע טעם של אוכל, למשל, סיר שבישלו בתוכו בשר, הדרך להכשיר את אותו הכלי, היא באותו אופן שהכלי בלע טעם מאכל. וכפי הכלל "כבולעו כך פולטו". כלומר, כפי שהסיר בלע את הטעם, כך הוא פולט אותו. ולכן סיר מתכת שמשתמשים בו לתבשילים רותחים על האש, יש להכשירו על ידי "הגעלה", שיכניסו את הסיר לכלי גדול שיש בו מים רותחים על גבי האש. ועל ידי ההגעלה הסיר יפלוט את כל טעם המאכלים שבלע קודם לכן.

ומרן השלחן ערוך (בסימן תנא) כתב, שכלים שמשתמשים בהם על ידי ה"אור", כלומר, על ידי אש, צורת ההכשרה שלהם היא על ידי האש. וזהו שנקרא "ליבון". ולמשל, שיפודים שמשתמשים בהם על גבי האש, כדי להכשירם יש ללבנם באש, עד שניצוצות אש יצאו מהשיפוד (כלומר, עד שהוא יאדים מרוב החום). ולמרות שבשעה שצולים עם השיפודים הם לא מגיעים לחום רב כל כך עד שיאדימו, מכל מקום צורת ההכשר בליבון, כך היא, שיחממו את השיפוד הרבה עד שיאדים ממש.

ולפי זה נראה לכאורה שאת התנור, שפועל בחום רב, יש להכשיר על ידי אש ממש, דבר שהוא בלתי אפשרי מבחינה מעשית.

אולם בתנורים שלנו, כתבו הפוסקים, שמאחר ולא רגילים להשתמש בגוף התנור ממש, אלא באמצעות תבניות שמונחות בתוכו, הרי לגבי התנור עצמו אין אנו חוששים אלא מצד האדים שמתפזרים בתוכו בשעת הבישול או האפיה. ומאחר והתנור בלע את טעם המאכלים על ידי האדים שלהם, אם כך, גם צורת ההכשרה שלו תהיה על ידי חימומו לחום הגבוה ביותר שניתן להסיק אותו, ויהיה די בכך כדי להכשירו.

אולם באמת שיש בזה מחלוקת הפוסקים, ויש אומרים שגם התנורים שלנו צריכים הכשר על ידי ליבון באש ממש. ולכן יש שמחמירים שלא להכשיר את התנור כלל, וקונים תנור מיוחד לפסח. ויש אומרים גם שמבחינה מעשית קשה מאד לנקות את התנור לגמרי עד כדי כך שלא ישארו בו פירורי חמץ, וגם הם מחמירים שלא להשתמש בתנור חמץ בפסח, אלא אם כן מדובר בתנור שמסוגל להגיע לחום רב מאד, (פירוליטי), שמתנקה היטב היטב. אבל בתנורים הרגילים לא משתמשים כלל בפסח.

אולם מעיקר הדין, לגבי תנור שהשתמשו בו בחמץ, כתב מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל, שיש אופן להכשירו, ובנו הגאון הראשון לציון רבי יצחק יוסף שליט"א, אף הוא כתב בענין זה, (ילקוט יוסף ח"ג עמוד שס), ופסק למעשה בזו הלשון:

תנור אפיה חשמלי, יש לנקותו היטב עד כמה שניתן, ולהמנע מלהשתמש בו עשרים וארבע שעות לפני שיכשירו אותו, ואחר כך ידליקו אותו לחום הגבוה ביותר שניתן, וישאירוהו דולק למשך עשרים דקות, באופן שחום התנור יסלק לגמרי את הזעה (האדים) המועטה שישנה בתנור.

ובאופן זה, לדעת מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל, ניתן יהיה להשתמש בתנור אף לפסח. (אבל התבניות של התנור, יש להכשירם על ידי ליבון באש ממש. ונוהגים להשתמש בתבניות מיוחדות לפסח, או בתבניות חד פעמיות. ויש מיקלים להגעילם במים רותחים).

תאריך השאלה:
כ"ח אדר ב תשפ"ב / 31 במרץ 2022

ראשית, יש את סברת בעל ספר יהושע, שהיא עומדת בפני עצמה. שנית, יש את סברת החוות דעת. ומרן זצ"ל הוסיף על זה ממה שכתב מרן לגבי איסור בל יראה, אף על פי שאינו דומה לאיסור אכילה, בכל זאת לך אחר הטעם, שאם כאן אין לחשוש לכלום, גם כאן אין לחשוש שנשארה שם מציאות מהחמץ. תבורכו מפי עליון, תזכו לאכול מן הזבחים ומן הפסחים, עם כל ישראל, במהרה בימינו אמן.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


חמץ בפסח – ים כנרת

שאלה: ביארתם בהלכה יומית, שחמץ בפסח לא בטל לעולם. אם כן האם אפשר לשתות מים שבאים מאגמים, כמו ה"כינרת", כאשר בודאי יש שם פירורי חמץ?

תשובה: ביארנו, שחמץ בפסח אפילו באלף לא בטל. כלומר, אם התערב פירור אחד של חמץ, בתוך כלי גדול מאד המלא בתבשיל, אסור לאכול את התבשיל בפסח. וזהו דבר שלא מצאנו בשאר האיסורים, שהרי בדרך כלל יש בידינו כלל, שדבר איסור שהוא מועט מאד, שהתערב בדבר המותר שהוא מרובה, הרי האיסור "בטל בשישים". ולדוגמא, אם נשפכה טיפת חלב, לתוך סיר המלא במרק בשר, מותר לאכול מהמרק, כי החלב בודאי התבטל בתוכו, שהרי יש שם יותר מ"פי שישים" מטיפת החלב. ורק לגבי חמץ החמירו רבותינו מאד שלא יתבטל לעולם, הואיל והתורה החמירה מאד באיסור חמץ בפסח, שיש בו עונש "כרת", ועוד שהתורה אמרה לגביו "בל יראה ובל ימצא".

ואמנם ברוב המקומות, קיימת בעיה, שבמקורות המים המרכזיים, ישנם בלי ספק פירורי חמץ. ולפי זה לכאורה יש לאסור לשתות מן המים הללו בפסח, שהרי הם בגדר "תערובת חמץ". ואמנם יש חסידים המחמירים על עצמם, ושואבים מראש, לפי חג הפסח, מים בכמות שתספיק להם לכל החג, ואינן משתמשים במי הברז בחג.

וכבר לפני למעלה מארבעים שנה החלו לעורר על כך, שבאגם הכינרת בארץ ישראל, יש כמה מסעדות על גדות הכינרת, ומשם זורקים בעיצומו של חג הפסח חמץ לתוך האגם. וכאשר היה מרן זצ"ל רב ראשי לישראל, הלך ובדק בעצמו, וראה שהדברים נכונים, ולכן ערך תשובה בענין זה.

ובאמת שבענין זה דן כבר לפני למעלה ממאתים שנה, הגאון רבי יהושע העשיל מטרינפול, בעל "ספר יהושע", והעיר על כך שבישובי היהודים שעל שפת הנהרות, הגויים זורקים חמץ לנהר בחג הפסח, ויש בדבר בעיה של תערובת חמץ. וכתב שכן היתה המציאות בעיר "דובנא", שעל גדות הנהר היה מפעל של ריחיים, שטוחנות חטים מכח תנועת המים, ואת הסובין, כלומר, פסולת החטים, היו הגויים משליכים לנהר. וכן את שאריות הבירה שהיו מייצרים שם משעורים, היו שופכים לנהר. ואם כן יש בזה בעיה של תערובת חמץ.

והגאון בעל "ספר יהושע" שאל על כך את הגאון מליסא, בעל ה"חוות דעת", והוא השיב להקל בדבר מטעם שכאשר הנהר שוטף כל הזמן במרוצה, החמץ שבתוכו לא "נכבש", ולכן המים לא נחשבים לתערובת עם החמץ. והגאון בעל ספר יהושע עצמו כתב טעם להקל בזה, מפני שכל הטעם שגזרו חכמים שחמץ אפילו באלף לא בטל, הוא משום שחששו שמא יהיה מקרה שהחמץ באמת יתן טעם בתערובת, אבל במקרה של נהר עצום וגדול, שלא יתכן שהחמץ יתן טעם במים, לא גזרו שהחמץ לא יתבטל.

אלא שמאחר והסברות הללו מחודשות, כתב הגאון בעל ספר יהושע שלא מלאו לבו להקל בדבר, מפני שהוא מפחד לסמוך על סברתו באיסור חמץ בפסח. אולם הגאון בעל "יד יהודה" כתב, שראה מה שכתב בספר יהושע, ושסיים "שמפחד לסמוך על טעמו", אולם באמת שהדין הוא דין אמת, וכסברת בעל "ספר יהושע", שבכל מקרה שאין שום אפשרות שהחמץ יתן טעם בתערובת, לא גזרו.

אולם מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל כתב, שקשה לסמוך על טעם זה לבדו להקל. אלא שלמעשה כתב להוסיף על כך, טעם גדול להקל, על פי מה שפסק בשלחן ערוך, שחצר שיש בה עופות, לא צריך לעשות בה "בדיקת חמץ", מפני שאפילו אם יש בה חתיכת חמץ, בודאי העופות יאכלו אותה. (ואף שמרן השלחן ערוך לא פסק כן אלא בספק חמץ, מכל מקום לגבי הנדון שלנו יש להקל יותר). ואם כן בים כינרת, שאין ספק שהדגים ממהרים לאכול כל מה שמשליכים לשם, אין לחשוש לתערובת חמץ כלל. שהרי הדגים בודאי יאכלו את החמץ.

ועוד, שיש מחלוקת בין רבותינו הראשונים, אם באמת להלכה "חמץ בפסח אפילו באלף לא בטל". כי לדעת הרז"ה בעל המאור, חמץ בפסח בטל בשישים כמו כל האיסורים.

ובהצטרף כל הטעמים הללו, ועוד טעמים אחרים, פסק מרן זצ"ל שיש להקל לשתות מן המים הבאים ממאגרי מים, אף על פי שיש שם מעט חמץ שמושלך אליהם. (יביע אומר, חלק ז, סימן מד).

תאריך השאלה:
כ"ח אדר ב תשפ"ב / 31 במרץ 2022

לא. במקרה כזה צריך הגעלה ברותחין ממש

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


הכשר הכיורים והמטבח

כבר ביארנו, שכשם שיש לייחד כלים נפרדים למאכלי בשר ולמאכלי חלב, כמו כן בחג הפסח, אסור להשתמש בכלים של כל השנה, אלא יש לייחד כלים כשרים לפסח.

ואמנם יש אופנים בהם ניתן להכשיר כלי שהשתמשו בו בחמץ, ולעשותו כשר לפסח.

כלי פלסטיק, יש להם הכשר לפסח כדרך תשמישן, דהיינו שאם נשתמשו בהם בצונן, די להם בשטיפה יסודית, ואם נשתמשו בהם בכלי שני, דהיינו שיצקו לתוכם מאכלים חמים מסיר אחר, יש להם הכשר על ידי עירוי מים רותחים מכלי ראשון, וכפי שכבר הסברנו, שניתן לעשות זאת על ידי יציקת מים רותחים מהקומקום החשמלי ישירות על גבי כלי הפלסטיק.

ולפיכך "שעוונית" (שהיא מפה מחומר פלסטי) שהייתה פרושה על גבי השולחן במשך כל השנה, ויש לחוש שנשפכו על גביה מאכלי חמץ רותחים במשך השנה. אפשר להכשירה על ידי ניקיון יסודי, ועירוי מים רותחים מכלי ראשון על גבי השעוונית, וכן ניתן להכשיר את השעוונית, על ידי כיבוס במים רותחים.

ואם אכלו על השלחן בלא הפסק מפה נוהגים להכשירו על ידי ניקיון יסודי ועירוי במים רותחים כנ"ל. ואם אין רוצים לערות מים רותחים על גבי השלחן כדי שלא יתקלקל או מאיזה סיבה שתהיה, מותר לאכול על גביו בחג הפסח על ידי שיפרוש עליו מפה או שעוונית.

דין השיש שבמטבח הרי הוא כדין השלחן, ואפשר להכשירו לפסח על ידי שיערו עליו מים רותחים מכלי ראשון אחרי ניקוי יסודי. וכמו כן יש להכשיר את הכיורים בבית (אף אם הם עשויים חרסינה) על ידי עירוי מים רותחים מכלי ראשון, ודי בזה. ויש המחמירים לצפות את השיש והכיור בנייר אלומיניום. ונכון לעשות כן על ידי נייר חזק ועבה, כדי שלא יקרע בקלות.

כתב רבינו יהודה החסיד, שבהיות ודיני הגעלה מרובים מאד בפרטיהם ובפרטי פרטים, ראוי למנות בעל תורה להשגיח על הגעלת כלים. וכן בכל מקרה שמתעוררת שאלה בדיני פסח, צריך כל אדם לפנות לתלמיד חכם אמיתי שיורה לו הדרך אשר ילך בה ואת המעשה אשר יעשון.

תאריך השאלה:
כ"ה אדר ב תשפ"ב / 28 במרץ 2022

אי אפשר להגעיל באמצעות המדיח, מכיון שהמים בתוכו אינם נחשבים לכלי ראשון. (הם זורמים לתוכו כשהם רותחים). ועוד שאינם מעלים בועות כיון שאינם חמים כל כך.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


הכשר סיר לחץ, מיקסר ועוד

כפי שביארנו, כל כלי יש להכשיר אותו באותו אופן שהוא בלע את האיסור, ולדוגמא, סיר שבישלו בתוכו מרק חמץ, יש להכניס אותו לכלי אחר גדול מלא רותחים המבעבעים על האש, וכך מכשירים אותו לפסח. ופעולה זו נקראת "הגעלה". (הגעלה, פירושה, פליטת ודחיית דבר אחד מתוך דבר אחר, וכאן מוציאים את המאכל מתוך הסיר).

סיר לחץ
לכן גם "סיר לחץ", די לו שיגעילו אותו בתוך כלי גדול עם מים רותחים (כשהם מבעבעים). ואף על פי שהחום בסיר לחץ בזמן הבישול מגיע ל-120 מעלות (צלסיוס), שהוא יותר מן החום הנמצא בסיר רגיל מלא מים רותחים, שלא מגיעים ליותר מ100 מעלות, בכל זאת, אין הבדל בין דרגות החום לגבי דיני הכשרת כלים, וכל ההתייחסות היא רק לאופן הבליעה. לפיכך, כל דבר שבולע נוזלים על האש, כמו סיר, די לו בהגעלה במים רותחים בתוך כלי גדול שבתוכו מרתיחים את המים (כלי ראשון). ודבר שבולע ב"כלי שני", כמו לדוגמא, קערת מתכת, ששמים בתוכה מרק רותח מכלי ראשון (הסיר), הרי הקערה היא "כלי שני", ודי לה בכך שישפכו עליה מים רותחים מכלי ראשון (מן הקומקום), ועל ידי כך מכשירים אותה לפסח. וכן הדין גם לגבי סיר, שטיגנו בתוכו פלאפל חמץ, שאף על פי שהשמן מגיע לדרגה של 190 מעלות, בכל זאת די לאותו הסיר שיגעילו אותו במים רותחים כמו שכתבנו, ואין צורך להגעיל אותו בתוך כלי עם שמן.

כלי אבן
אבל "תבניות", או "סיר פלא", שאפו בתוכן עוגה, אי אפשר להגעיל אותן באמצעות מים רותחים, שהרי הן בלעו דבר יבש, ולכן ההכשר שלהם הוא באש ממש, ופעולה זו נקראת "ליבון". ובזמנינו במקומות שגרים הרבה שומרי תורה, יש אנשים שמסדרים מקומות לליבון כלים לפני הפסח, ובדרך כלל עושים זאת באמצעות "ברנר" של אש.

כלי אבן, דינם ככלי מתכת, שיש להכשירם באותו אופן שהשתמשו בהם בחמץ. לפיכך, כשם שאת התבניות של התנור ניתן להכשיר רק באמצעות ליבון, כמו כן הדין לגבי "אבן שאמוט", שמניחים אותה בתנור ושמים עליה מאפים, שיש ללבן אותה באש. אלא שאבן זו, אינה מחזיקה מעמד בחום גבוה כל כך, ועוד שיש אומרים שמאחר שהיא אינה אבן טבעית, יתכן שהיא עשויה מחומרים שלא ניתן להכשיר אותם לפסח, ולפיכך, לא ניתן להכשיר "אבן שאמוט" לפסח.

מיקסר
מעיקר הדין, היתה אפשרות להכשיר את המיקסר (מערבל מזון) על ידי פירוק כל החלקים, וניקוי יסודי. אולם מאחר והשימוש במיקסר כולל שימוש בקמח, והקמח נכנס לתוך החריצים השונים של המיקסר, לכן המלצת גדולי ההוראה היא, שלא להשתמש במיקסר זה בפסח. וכן פסק הגאון הראש"ל רבי יצחק יוסף שליט"א (ילקוט יוסף סימן תנא), שנכון מאד שלא להשתמש במיקסר חמץ בחג הפסח גם לאחר ניקוי יסודי. ונכון שיקנו מיקסר ידני מיוחד לימי הפסח. (ואם בכל זאת רוצים להכשירו, יש בזה פרטי דינים, ראה בילקוט יוסף שם עמוד תכא).

תאריך השאלה:
כ"ה אדר ב תשפ"ב / 28 במרץ 2022

 

אם הוחמו על ידי דוד שמש, מותר. אם על ידי דוד חשמלי לפני שבת, יש להחמיר.   

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


למי מותר להתרחץ בשבת

בהלכות הקודמות ביארנו שאסור להתרחץ בשבת במים חמים. והכוונה בזה היא, שאפילו אם המים התחממו בהיתר, כגון שהם התחממו לפני שבת, או שהתחממו בשבת על ידי "דוד שמש", בכל זאת אסור להתרחץ בהם בשבת, מפני שגזרו רבותינו שלא ירחץ אדם את כל גופו בשבת, כדי שהבלנים, שהיו אחראים על בתי המרחץ, לא יבואו לידי חילול שבת.

וכתב הגאון רבי עקיבא איגר (סימן שכו), שאדם שהוא מצטער, אף על פי שאינו חולה ממש, נראה לכאורה שמותר לו להתרחץ כל גופו בשבת במים חמים. כלומר, אדם שרגיל להתרחץ כל גופו מידי יום ביומו, ואם לא יתרחץ בשבת בכל גופו יצטער מאד, וכן אדם שמחמת איזו סיבה הזיע מאד בשבת ומצטער מאד מכך שאינו יכול להתרחץ, ויש לו מים חמים, הרי מותר לו לרחוץ באותם המים בשבת.

והביא הגאון רבי עקיבא איגר ראיה לדבריו, ממה שכתב הרמב"ם (בפ"ו מהלכות שבת), שמותר לומר לגוי להביא לו מים חמים לרחוץ בהם ילד קטן "או אדם שמצטער". ומשמע שלגבי מצטער לא גזרו שלא יוכל להתרחץ בחמים בשבת. וכן כתבו עוד מגדולי האחרונים.

גם מרן רבינו עובדיה יוסף זצוק"ל בספרו חזון עובדיה (ח"ו עמוד פח) דן בענין זה, והביא ראיות שאיסור רחיצה במים חמים בשבת, אין חומרתו רבה כל כך כמו כל גזירות חכמים, ולכן במקום צער, לא גזרו חכמים, ומותר למצטער לרחוץ כל גופו במים חמים בשבת.

אולם כל זה לענין גזירת איסור רחיצה בשבת. אבל למעשה, ברחיצה בשבת באמבטיות ומקלחות שמצויות בזמנינו, ישנה בעיה הלכתית נוספת. והיא, שמאחר ויש בכל בית "דוד" ובו מים רותחים (שהתחממו לפני שבת כפי שאמרנו), הרי בפתיחת הברז בבית, נכנסים מים צוננים לתוך הדוד, ומיד הם מתבשלים במים הרותחים שהיו בו קודם, ובדבר זה עלול להיות איסור משום "בישול" בשבת. (וכן יש מקום לחוש לזה בעירוב המים הצוננים והחמים בתוך הברז).

ואמנם, כאשר המים שבדוד התחממו על ידי "דוד שמש", כבר כתב מרן רבינו זצ"ל (יביע אומר ח"ד סימן לד, ובחזון עובדיה ח"ד עמוד תה) שיש להקל בשימוש במים אלה בשבת. משום שגם כאשר נכנסים מים צוננים לדוד, הרי הם מתבשלים במים שהתחממו על ידי החמה (השמש), ומים אלה (הרותחים, שרתחו בדוד על ידי השמש) נחשבים "תולדת חמה", ובישול כזה, בתולדת חמה, אינו אסור מן התורה. ועוד האריך בהסבר הדברים. אבל כאשר המים התחממו על ידי דוד חשמלי, הרי שאף אם הדוד מכובה כעת, נחשבים המים הרותחים שבתוכו ל"תולדת האור", ובישול במים אלה אסור מן התורה. לכן יש להחמיר ולא להשתמש במים שהתחממו על ידי דוד חשמל, אלא במים שהוחמו על ידי דוד שמש בלבד.

וכן יש להקל בזה ביום שבת אפילו בדוד חשמל מכובה, כאשר ידוע שהמים שבדוד כבר אינם רותחים, אלא חמים מעט, שאז אין איסור כלל להכניס לתוכם מים צוננים.

ומותר לרחוץ תינוק אף במים חמים בשבת, באופן שהמים הוחמו על ידי דוד שמש, או שהוחמו לפני השבת, וכעת הם פושרים.

ולסיכום: אין להתרחץ כל גופו בשבת במים חמים. אבל אדם שמצטער מאד מכך שאינו יכול להתרחץ, רשאי לרחוץ במים שהוחמו על ידי דוד שמש. וכן מותר לרחוץ תינוק בשבת במים שהוחמו על ידי דוד שמש. (וכפי שנתבאר בהלכה).

תאריך השאלה:
כ"ה אדר ב תשפ"ב / 28 במרץ 2022

 

אמנם מובא בשם הגאון רבי בן ציון אבא שאול זצ"ל להקל בזה. וכן פסק בספר שביתת השדה עמוד קנא. אמנם כאשר כוונתו גם לעידוד הצמיחה לכל הדעות אסור. ומאחר והמציאות היא תמיד כאשר מכסחים דשא באביב, לאחר החורף, שחפצים בכך שעל ידי כך הוא יצטופף ויגדל יותר, לכן אסור לכסח את הדשא אלא במידה הנחוצה כדי שהדשא לא יקמול וימות. כלומר, יכסחו פחות ממה שעושים בשאר השנים, רק כדי שהדשא לא ימות. וזה תלוי בסוג הדשא ובכמות השמש המגיעה אליו, ובדרך כלל די בכיסוח בערך פעם בחודש. 

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


הכשר סיר לחץ, מיקסר ועוד

כפי שביארנו, כל כלי יש להכשיר אותו באותו אופן שהוא בלע את האיסור, ולדוגמא, סיר שבישלו בתוכו מרק חמץ, יש להכניס אותו לכלי אחר גדול מלא רותחים המבעבעים על האש, וכך מכשירים אותו לפסח. ופעולה זו נקראת "הגעלה". (הגעלה, פירושה, פליטת ודחיית דבר אחד מתוך דבר אחר, וכאן מוציאים את המאכל מתוך הסיר).

סיר לחץ
לכן גם "סיר לחץ", די לו שיגעילו אותו בתוך כלי גדול עם מים רותחים (כשהם מבעבעים). ואף על פי שהחום בסיר לחץ בזמן הבישול מגיע ל-120 מעלות (צלסיוס), שהוא יותר מן החום הנמצא בסיר רגיל מלא מים רותחים, שלא מגיעים ליותר מ100 מעלות, בכל זאת, אין הבדל בין דרגות החום לגבי דיני הכשרת כלים, וכל ההתייחסות היא רק לאופן הבליעה. לפיכך, כל דבר שבולע נוזלים על האש, כמו סיר, די לו בהגעלה במים רותחים בתוך כלי גדול שבתוכו מרתיחים את המים (כלי ראשון). ודבר שבולע ב"כלי שני", כמו לדוגמא, קערת מתכת, ששמים בתוכה מרק רותח מכלי ראשון (הסיר), הרי הקערה היא "כלי שני", ודי לה בכך שישפכו עליה מים רותחים מכלי ראשון (מן הקומקום), ועל ידי כך מכשירים אותה לפסח. וכן הדין גם לגבי סיר, שטיגנו בתוכו פלאפל חמץ, שאף על פי שהשמן מגיע לדרגה של 190 מעלות, בכל זאת די לאותו הסיר שיגעילו אותו במים רותחים כמו שכתבנו, ואין צורך להגעיל אותו בתוך כלי עם שמן.

כלי אבן
אבל "תבניות", או "סיר פלא", שאפו בתוכן עוגה, אי אפשר להגעיל אותן באמצעות מים רותחים, שהרי הן בלעו דבר יבש, ולכן ההכשר שלהם הוא באש ממש, ופעולה זו נקראת "ליבון". ובזמנינו במקומות שגרים הרבה שומרי תורה, יש אנשים שמסדרים מקומות לליבון כלים לפני הפסח, ובדרך כלל עושים זאת באמצעות "ברנר" של אש.

כלי אבן, דינם ככלי מתכת, שיש להכשירם באותו אופן שהשתמשו בהם בחמץ. לפיכך, כשם שאת התבניות של התנור ניתן להכשיר רק באמצעות ליבון, כמו כן הדין לגבי "אבן שאמוט", שמניחים אותה בתנור ושמים עליה מאפים, שיש ללבן אותה באש. אלא שאבן זו, אינה מחזיקה מעמד בחום גבוה כל כך, ועוד שיש אומרים שמאחר שהיא אינה אבן טבעית, יתכן שהיא עשויה מחומרים שלא ניתן להכשיר אותם לפסח, ולפיכך, לא ניתן להכשיר "אבן שאמוט" לפסח.

מיקסר
מעיקר הדין, היתה אפשרות להכשיר את המיקסר (מערבל מזון) על ידי פירוק כל החלקים, וניקוי יסודי. אולם מאחר והשימוש במיקסר כולל שימוש בקמח, והקמח נכנס לתוך החריצים השונים של המיקסר, לכן המלצת גדולי ההוראה היא, שלא להשתמש במיקסר זה בפסח. וכן פסק הגאון הראש"ל רבי יצחק יוסף שליט"א (ילקוט יוסף סימן תנא), שנכון מאד שלא להשתמש במיקסר חמץ בחג הפסח גם לאחר ניקוי יסודי. ונכון שיקנו מיקסר ידני מיוחד לימי הפסח. (ואם בכל זאת רוצים להכשירו, יש בזה פרטי דינים, ראה בילקוט יוסף שם עמוד תכא).

תאריך השאלה:
כ"ד אדר ב תשפ"ב / 27 במרץ 2022

לכסח דשא באופן הכרחי כדי שהדשא לא ימות, מותר. אך לא לשם ריבוי גידול הדשא, אלא אך ורק כדי למנוע את קמילתו. 

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


הכשר סיר לחץ, מיקסר ועוד

כפי שביארנו, כל כלי יש להכשיר אותו באותו אופן שהוא בלע את האיסור, ולדוגמא, סיר שבישלו בתוכו מרק חמץ, יש להכניס אותו לכלי אחר גדול מלא רותחים המבעבעים על האש, וכך מכשירים אותו לפסח. ופעולה זו נקראת "הגעלה". (הגעלה, פירושה, פליטת ודחיית דבר אחד מתוך דבר אחר, וכאן מוציאים את המאכל מתוך הסיר).

סיר לחץ
לכן גם "סיר לחץ", די לו שיגעילו אותו בתוך כלי גדול עם מים רותחים (כשהם מבעבעים). ואף על פי שהחום בסיר לחץ בזמן הבישול מגיע ל-120 מעלות (צלסיוס), שהוא יותר מן החום הנמצא בסיר רגיל מלא מים רותחים, שלא מגיעים ליותר מ100 מעלות, בכל זאת, אין הבדל בין דרגות החום לגבי דיני הכשרת כלים, וכל ההתייחסות היא רק לאופן הבליעה. לפיכך, כל דבר שבולע נוזלים על האש, כמו סיר, די לו בהגעלה במים רותחים בתוך כלי גדול שבתוכו מרתיחים את המים (כלי ראשון). ודבר שבולע ב"כלי שני", כמו לדוגמא, קערת מתכת, ששמים בתוכה מרק רותח מכלי ראשון (הסיר), הרי הקערה היא "כלי שני", ודי לה בכך שישפכו עליה מים רותחים מכלי ראשון (מן הקומקום), ועל ידי כך מכשירים אותה לפסח. וכן הדין גם לגבי סיר, שטיגנו בתוכו פלאפל חמץ, שאף על פי שהשמן מגיע לדרגה של 190 מעלות, בכל זאת די לאותו הסיר שיגעילו אותו במים רותחים כמו שכתבנו, ואין צורך להגעיל אותו בתוך כלי עם שמן.

כלי אבן
אבל "תבניות", או "סיר פלא", שאפו בתוכן עוגה, אי אפשר להגעיל אותן באמצעות מים רותחים, שהרי הן בלעו דבר יבש, ולכן ההכשר שלהם הוא באש ממש, ופעולה זו נקראת "ליבון". ובזמנינו במקומות שגרים הרבה שומרי תורה, יש אנשים שמסדרים מקומות לליבון כלים לפני הפסח, ובדרך כלל עושים זאת באמצעות "ברנר" של אש.

כלי אבן, דינם ככלי מתכת, שיש להכשירם באותו אופן שהשתמשו בהם בחמץ. לפיכך, כשם שאת התבניות של התנור ניתן להכשיר רק באמצעות ליבון, כמו כן הדין לגבי "אבן שאמוט", שמניחים אותה בתנור ושמים עליה מאפים, שיש ללבן אותה באש. אלא שאבן זו, אינה מחזיקה מעמד בחום גבוה כל כך, ועוד שיש אומרים שמאחר שהיא אינה אבן טבעית, יתכן שהיא עשויה מחומרים שלא ניתן להכשיר אותם לפסח, ולפיכך, לא ניתן להכשיר "אבן שאמוט" לפסח.

מיקסר
מעיקר הדין, היתה אפשרות להכשיר את המיקסר (מערבל מזון) על ידי פירוק כל החלקים, וניקוי יסודי. אולם מאחר והשימוש במיקסר כולל שימוש בקמח, והקמח נכנס לתוך החריצים השונים של המיקסר, לכן המלצת גדולי ההוראה היא, שלא להשתמש במיקסר זה בפסח. וכן פסק הגאון הראש"ל רבי יצחק יוסף שליט"א (ילקוט יוסף סימן תנא), שנכון מאד שלא להשתמש במיקסר חמץ בחג הפסח גם לאחר ניקוי יסודי. ונכון שיקנו מיקסר ידני מיוחד לימי הפסח. (ואם בכל זאת רוצים להכשירו, יש בזה פרטי דינים, ראה בילקוט יוסף שם עמוד תכא).

תאריך השאלה:
כ"ד אדר ב תשפ"ב / 27 במרץ 2022

כן שמעתי ממרן זצ"ל, וראיתי בכתב יד קדשו שהביא ראיה לדברים, אך איני זוכר את הראיה. תבורכו, 

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


אם יש חיוב לעמוד בשעת הקדיש או אמירת ברוך ה' המבורך לעולם ועד

שאלה: כשאומר השליח ציבור או העולה לתורה "ברכו את ה' המבורך", והציבור עונים לו "ברוך ה' המבורך לעולם ועד", האם הם צריכים לעמוד, או שדי להם בקימה מועטת, או שרשאים הם לשבת ואינם חייבים לעמוד כלל?

תשובה: הנה רבינו הרמ"א כתב בספרו דרכי משה, שנהגו לעמוד בשעת אמירת ברכו את ה' המבורך, ושכן כתב המרדכי, על פי דברי התלמוד ירושלמי, שנאמר לגבי עגלון מלך מואב, "קום כי דבר ה' אליך", מכאן אמר רבי אליעזר שכאשר עונים הציבור אמן יהא שמיה רבא וכל דבר בקדושה צריכים לעמוד על רגליהם.

ומבואר יוצא מדברים אלה כי חובה לעמוד בשעה שאומרים "ברוך ה' המבורך לעולם ועד", שהרי אפילו עגלון מלך מואב עמד בשעה שהגיע אליו דבר ה'. ועל כן חובה לעמוד בשעת עניית קדיש, וכן בשעת עניית "ברוך ה' המבורך לעולם ועד". וכדברי הרמ"א כתבו עוד מגדולי האחרונים, ובהם רבינו המקובל הרמ"ע מפאנו ז"ל.

אולם רבינו חיים ויטאל תלמידו של רבינו האר"י כתב, שרבינו האר"י לא היה עומד בשעת עניית הקדיש כלל, ואמר לו שדברי התלמוד ירושלמי שהובאו בדברי הרמ"א אינם נכונים, כי אין זו לשון הירושלמי, והוא נוסח מוטעה שאינו נכון להלכה שנדפס בטעות בתוך לשון הירושלמי. ורק אם היה האר"י עומד בלאו הכי, ותוך כדי עמידתו היה החזן מתחיל באמירת הקדיש, אז לא היה יושב עד שיסיים החזן את אמירת הקדיש, ואחר אמירת הקדיש היה יושב. וכן כתב הרמ"א בתחילת דבריו שבדרכי משה, שהמהרי"ל לא היה עומד בשעת עניית קדיש או ברוך ה' המבורך לעולם ועד, אלא היה יושב. ורק אם היה עומד בלאו הכי, והחזן היה מתחיל באמירת הקדיש, לא היה יושב עד שתסתיים אמירת הקדיש.

והיוצא מן האמור, שלפי דעת רבינו האר"י אין חיוב לעמוד בשעת עניית קדיש, וכן אין צורך לעמוד בשעת עניית "ברוך ה' המבורך לעולם ועד". וכתב רבינו החיד"א, שאילו היה הרמ"ע מפאנו רואה את דברי רבינו האר"י, היה אף הוא מודה שמותר לשבת בשעת עניית הקדיש, כי הרמ"ע מפאנו הולך תמיד ברוב דבריו על פי דברי רבינו האר"י הקדוש.

והנה מרן רבינו יוסף חיים מבבל  כתב בספרו "עוד יוסף חי", שראה בעירו בגדאד, שנוהגים הציבור לקום "מעט" בשעת עניית "ברוך ה' המבורך לעולם ועד". וחיפש ולא מצא שום מקור למנהג זה. וכן נוהגים כיום בכמה מקומות, שקמים קימה מועטת בשעת עניית ברוך ה' המבורך לעולם ועד. ואין שורש למנהגם, כי למנהג האשכנזים היוצאים ביד רמ"א יש לעמוד לגמרי בשעת עניית ברוך ה' המבורך, ואילו למנהג הספרדים אין צורך כלל לעמוד בשעת עניית ברוך ה' המבורך לעולם ועד. וכן הסכימו כל אחרוני הספרדים, שהעיקר להלכה כדברי רבינו האר"י שאין חיוב לעמוד בשעת עניית הקדיש ועניית ברוך ה' המבורך וכו'.

ולכן לסיכום: למנהג האשכנזים יש לעמוד בשעת עניית הקדיש, וכן בשעה שעונים הציבור "ברוך ה' המבורך לעולם ועד", צריכים לעמוד. ואילו למנהג בני ספרד אין חיוב לעמוד בשעת עניית הקדיש ועניית ברוך ה' וכו'. אך גם למנהג הספרדים, אם היה עומד, ותוך כדי כך התחיל החזן באמירת הקדיש, לא ישב עד שיסיים החזן את אמירת הקדיש. וספרדי המתפלל אצל אשכנזים, נכון שיעמוד גם הוא בשעת הקדיש ואמירת ברכו, כדי שלא יהיה יושב במקום שכולם עומדים.

תאריך השאלה:
כ"ב אדר ב תשפ"ב / 25 במרץ 2022

יש חילוק בין "היתרא בלע" ל"איסורא בלע". כשהכלי דבר שהוא בעצמו איסור, כמו בשר טרף, צריך ליבון, כי היה כאן איסור ממש. כשבלע רק בשר, או רק חלב, או דבר כשר לפני פסח, הכלי לא בלוע באיסור, ולכן די לו בהגעלה. אבל אם בלע בשר וחלב ממש (אפילו בזה אחר זה בתוך עשרים וארבע שעות), צריך ליבון, וכן אם יבלע חמץ בפסח עצמו, יהיה צריך ליבון, ומכאן תשובה לשאלתך, שהזמן שהחמץ הוא חמור מאד, זהו בפסח עצמו, אבל לפני פסח עדיין לא חל עליו האיסור ודי לו בהגעלה.   

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


כלי פסח

ביארנו, שיש להשתמש בפסח בכלים שלא נבלע בהם חמץ, כלומר,כלים חדשים (או מיוחדים לפסח), או כלים שהוכשרו לפסח. ובדרך כלל דרך ההכשר של הכלי הוא כדרך השימוש בו.

צלחות וקערות ממתכת או פלסטיק, ששמים בהן מאכלים חמים, אבל לא משתמשים בהן ככלי ראשון ממש, דהיינו שהדרך היא שכששמים בהן מאכל, יוצקים אותו לתוכן מתוך סיר אחר, (שאותו סיר הוא היה הכלי הראשון שרתחו בו המים) הכשרן הוא כדרך שימושן, דהיינו על ידי שיערו (מלשון עירוי - שפיכה) עליהם מים רותחים מכלי ראשון (למשל, מתוך הקומקום החשמלי שבו רתחו המים), וכל שכן שניתן להכשירם על ידי הגעלה ממש, דהיינו להטבילן בתוך מים רותחים בכלי הראשון שהם רותחים בו.

מחבת, שמטגנים בה מאכלי חמץ בשמן, נחלקו בו הפוסקים אם דינו כדין סיר שמבשלין בו תבשילים של חמץ שדי לו בהגעלה, או שמא מכיון שאין בו נוזלים כל כך, דינו כדין שיפודים שצריכים ליבון על ידי אש. ומנהג הספרדים הוא שדי למחבת בהגעלה, ואילו למנהג האשכנזים יש להצריך ליבון באש למחבת. וכתב מרן רבינו הגדול רבי עובדיה יוסף זצ"ל, שאף למנהג האשכנזים אין להצריך שהמחבת תרתח על ידי אש עד שהיא תאדים אלא די בליבון קל, דהיינו שהמחבת תתחמם עד שאם ישימו עליה קש הוא ישרף. (יש להבהיר שדין זה נוגע רק לפסח, אבל כדי להכשיר בדיני בשר בחלב ועוד, גם למנהג הספרדים יש צורך בליבון).

כלי שלא השתמשו בו ברותחין, כגון כלי כסף, וכן המקרר והמקפיא וכדומה, אינם צריכים שום הכשר, ודי להם בניקוי היטב בלבד.

כלי זכוכית, אינם צריכים הכשר כלל, ולדעת מרן השלחן ערוך די להם בשטיפה כהוגן, אך מנהג האשכנזים להחמיר בזה. וכבר הזכרנו מחלוקת זו בהלכות בשר וחלב.

יש קהילות של ספרדים, שנהגו בחוץ לארץ להחמיר שלא להשתמש בכלי זכוכית של כל השנה בימות הפסח. אולם לדעת מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל, לאחר שאותם בני הקהילות עלו לארץ ישראל, הרי הם רשאים מיד לבטל את מנהגם, ולנהוג בכל הדינים כדעת מרן השלחן ערוך, שהרי עצם החומרא שלא על פי דעת מרן, בארץ ישראל שהיא מקומו של מרן, אינה כדין, כי יש בזה שמץ זלזול חס ושלום בכבוד מרן השלחן ערוך שהיה רבם של כל בני ארץ ישראל.

כלי חרס אין להם שום הכשר כלל ואף אם ילבנם היטב באש, לעולם הם עומדים באיסורם. וכן כלי פורצלן, אף למנהג הספרדים, דינם ככלי חרס ולא מועיל להם שום הכשר.

יש להשתדל ככל האפשר שהכלים יוגעלו לאחר שיעברו עליהם עשרים וארבע שעות בלי שימוש. ומותר להגעיל כלי חלב וכלי בשר בזה אחר זה, בתוך כלי גדול.

תאריך השאלה:
כ"ב אדר ב תשפ"ב / 25 במרץ 2022

יש בזה מחלוקת הפוסקים, ולמעשה מותר רק על ידי גוי. 

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


  מרן זצ"ל בברכת האילנות

דיני ברכת האילנות – מנהג חכמי "פורת יוסף"

זמן ברכת האילנות
בדברי חכמינו שתיקנו את ברכת האילנות, וכן בדברי הפוסקים, נזכר כי הזמן הראוי לברכת האילנות הוא בימי ניסן שאז דרך האילנות ללבלב ולהוציא ניצנים. ובפשיטות נראה שדוקא בימי ניסן, תיקנו רבותינו לברך ברכה זו, אבל בזמנים אחרים, אין לברכה.

מדינות בהן האילנות פורחות בזמנים אחרים
אך בארצות הברית ישנה בעיה בחלק מהשנים, שבחודש ניסן עדיין לא התחילו האילנות לפרוח, ונשאלת השאלה האם אפשר לברך שם ברכת האילנות בחודש אייר.

ובספר האשכול (להר"א אב"ד מרבותינו הראשונים, עמוד סח) כתב, שיש לברך ברכת האילנות בימי ניסן, ולאו דוקא בימי ניסן, אלא בזמן שרואה הפרח פעם ראשון בשנה. וכן כתב הריטב"א (רבי יום טוב בן רבי אברהם אלאשבילי) בחידושיו על מסכת ראש השנה (דף יא.) וזו לשונו: "ויומי ניסן, לאו דוקא, אלא כל מקום ומקום לפי מה דמלבלבי". עד כאן. וכן כתבו עוד פוסקים רבים.

ולפיכך כתב מרן רבינו הגדול זצ"ל שנראה שמותר לברך ברכת האילנות בכל מקום ומקום לפי זמן פריחת האילנות, שאין כאן דין מיוחד בחודש ניסן דוקא, אלא בפריחת האביב, שזמנה בדרך כלל הוא בחודש ניסן.

על אילו אילנות יש לברך?
אין לברך ברכת האילנות אלא על אילנות של מאכל, אבל על אילני סרק שאין מוציאין פירות אין לברך, ומכל מקום אם עבר ובירך על אילני סרק, לא יחזור לברך כשרואה פרחי אילני מאכל.

יש אומרים, שאין לברך אלא כשרואה לכל הפחות שני אילנות מלבלבים. ויש אומרים שדי באילן אחד. ובשעת הדחק, כתב מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל, שאפשר לברך על אילן אחד. ומכל מקום המברך על מיני אילנות רבים הרי זה משובח.

אילנות המורכבים
אילנות המורכבים מין בשאינו מינו, כגון אילנות אתרוגים המורכבים עם לימונים, וכיוצא בזה, יש אומרים, שאין לברך עליהם ברכת האילנות, שהואיל וקיומם הוא נגד רצון הבורא, אין לברך ולהודות להשם יתברך על כך. ויש חולקים ואומרים שהואיל והברכה היא על כללות הבריאה, יכול לברך גם על אילנות מורכבים. ואף על פי שהרוצה להקל לברך עליהם אין למחות בידו, ומכל מקום לכתחילה אין לברך עליהם שהרי כלל גדול בידינו, ספק ברכות להקל.

אמנם הבאנו כבר בשנה שעברה טעם גדול להקל בדבר, באילנות מסויימים שאין הדבר פשוט לאסור את הרכבן. כגון פירות ההדר המצויים בינינו, אתרוג, לימון, חושחש ואשכולית, שלדעת מרן רבינו זצ"ל, (עי' בשו"ת יביע אומר ח"ה סימן יט, ובס' הליכות עולם ח"ב עמ' ר), מותר לומר לגוי להרכיב אילנות כאלה אלו באלו. ולפי זה בודאי שאין קיומם נגד רצון הבורא, ואפשר לברך עליהן ברכת האילנות, כשם שנהגו לברך עליהם ברכת שהחיינו, וכמו שהארכנו בזה בהזדמנות אחרת.

אילנות של ערלה
מותר לברך על אילנות שהם בתוך שלוש שנים לנטיעתם, אף על פי שהם ערלה, ואסורים בהנאה, הואיל ולא נעשו באיסור, שהרי כל האילנות בשלש השנים הראשונות הם אסורים בהנאה, מותר לברך עליהם.

לברך מחוץ לעיר
הגאון רבי חיים פלאג'י בספרו לב חיים (ח"ב) ובספרו מועד לכל חי (סימן א) כתב, שיש לברך לכתחילה את ברכת האילנות דוקא מחוץ לעיר. וכלשון הגמרא והרמב"ם שברכת האילנות נתקנה ל"יוצא בימי ניסן", ולכן לא נכון לברך ברכה זו כשהוא בתוך הבית. וכדבריו נהגו כמה חסידי עליון, ובכללם הגאונים רבי יהודה צדקה, רבי מנצור בן שמעון, רבי בן ציון אבא שאול, רבי יוסף עדס ורבי יהודה מעלם ועוד, גדולי חכמי פורת יוסף, שהיו נוסעים בכל שנה בסמוך לעיר בית שמש, והיו מברכים שם ברכת האילנות. אולם למעשה הרבה מגדולי הפוסקים לא נהגו כדברי הגאון רבי חיים פלאג'י, ואף הוא עצמו כתב שזקנו (סבו) שהיה מגדולי הדור היה מברך בחצר ביתו. וכן גדולי רבני קושטא היו מברכים בבית כשרואים את האילנות מבעד לחלון. וכן מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל היה מברך בסמוך לביתו, ולא היה יוצא מחוץ לעיר כדי לברך ברכה זו, לא הוא ולא הנלוים אליו.

תאריך השאלה:
כ"ב אדר ב תשפ"ב / 25 במרץ 2022

מפני שבין הידית לסכין נדחקות שאריות של מאכל. ולכן הגעלה לא מועילה לסכין כזו.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


כלי פסח

בימי הפסח אין להשתמש בכלים שהשתמשו בהם בכל ימות השנה, משום שכלים שבישלו בהם, או שמו בתוכם מאכלים רותחים, הרי דפנות הכלים "בלעו" טעם מהמאכל שהיה בהם, ולכן, כשם שאנו מפרידים בכל השנה בין כלים של בשר לכלים של חלב, כמו כן יש להבדיל בין הכלים שמשתמשים בהם בכל השנה לכלים של פסח.

והנה דיני הכשר כלים לפסח הם קשים גם מבחינה הלכתית וגם מבחינה מעשית, ומרן רבינו הגדול רבי עובדיה יוסף זצ"ל סידר לנו בחבוריו ובשעוריו את דיני הכשרת הכלים לחג הפסח.

בזמנינו, שאנו חיים בדורות של שפע שמשפיע ה' יתברך בעולמו, יש לרוב האנשים כלים מיוחדים לפסח. ולכן רוב האנשים לא נזקקים בכלל "להכשיר" כלים במיוחד עבור חג הפסח. מלבד השיש שבמטבח והכיריים וכדומה, שיש להכשירם. ואנו נקדים מעט להסביר את מהות ההכשרה. ולאחר מכן נסביר כמה דינים שמצויים ונצרכים יותר.

כבולעו כך פולטו
כל כלי שעשוי ממתכת או מפלסטיק, דרך ההכשר שלו היא כפי דרך השימוש בו, משום שכלל יש בידינו "כבולעו כך פולטו". כלומר, כפי שהכלי בלע טעם מהמאכלים, כך הוא יכול גם לפלוט אותו. ולפיכך כלי שדרך השימוש בו היא על ידי בישול, כגון סיר בישול, דרך ההכשר שלו היא כתשמישו, כלומר ל"הגעילו", ופירוש הדברים שיש להכניס את הכלי לתוך כלי גדול יותר עם מים רותחים. וצריך שיהיו המים רותחים ב"כלי ראשון". כלומר, יש להגעיל את הכלי במים רותחים שנמצאים בכלי הראשון שבו הם רתחו, שהוא הכלי שמונח על האש או הקומקום החשמלי. אבל אין להגעיל את הכלי בתוך מים רותחים ששפכו אותם מהכלי שבו הם רתחו לכלי אחר, כי כלי זה כבר אינו כלי ראשון, אלא "כלי שני", ואין המים שבכלי שני יכולים לגרום להפלטת מה שבלוע בתוך הכלי שמגעילים בתוכו.

הכשרת סכו"ם
ולכן, סכינים וכפות וכיוצא בזה, אפשר להגעילם ולהכשירם בתוך מים רותחים שבקומקום החשמלי. ואין צורך להכניס את כל הסכין בבת אחת לקומקום, אלא די בכך שיכניס תחילה צד אחד של הסכין ולאחר מכן את צידו השני. (ואם הידית של הסכין עשויה עץ אי אפשר להכשירה בהגעלה).

וכמובן שלפני ההגעלה יש לנקות את הכלים היטב לבל ישאר בהם שום שמץ לכלוך או חלודה. ויש להשתדל מאד שלא להשתמש בכלי למאכלי חמץ (או בשר או חלב בשאר ימות השנה) במשך עשרים וארבע שעות לפני שמגעילים אותו.

כלי עץ
כלים שעשויים מעץ, דינם ככלי מתכות, ואופן ההכשרה שלהם הוא כדין כלי מתכות, שאם השתמשו בהם בתוך סיר רותח על גבי האש, יש להגעילם ברותחים בכלי ראשון כפי שהסברנו. וכן על זה הדרך. וכן הדין לגבי כלים העשויים מעצמות. ובזמנינו כלים העשויים מעצמות אינם מצויים בכלל.

כלים שצריכים ליבון באש
שפודים ואסכלאות שמשתמשים בהם באש בלא אמצעות נוזלים, צריכים ליבון באש ממש עד שיהיו ניצוצות ניתזין מהם. כלומר, עד שיאדים הברזל. וכן הדין ב"סיר פלא" שאופים בו עוגה חמץ על גבי הכיריים במשך כל ימות השנה, ההכשר שלו הוא רק על ידי "ליבון חמור" דהיינו ליבון על גבי אש עד שיאדים הברזל. ובסירים בדרך כלל הדבר אינו אפשרי מבחינה מעשית ולכן בהכרח יש לקנות סיר חדש. אבל סיר שהשתמשו בו רק לבישול, יש לו הכשר כאמור על ידי הגעלה במים רותחים.

ובהלכה הבאה נבאר עוד פרטי דינים בזה.

תאריך השאלה:
כ' אדר ב תשפ"ב / 23 במרץ 2022

 

טוב שלא לכתוב פסוק כמו הודו לה', כי אנשים זורקים את זה. וטוב לעשות כתב עגול שאין בו קדושה בכלל (אבל מן הדין מותר גם מרובע).

יהי רצון שיהיה בנין עדי עד, תזכו לברכה והצלחה, אהבה ואחוה שלום ורעות, בנים ובנות, עושר וכבוד וכל טוב.  

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


הזכרת פסוקים ושם שמים בהזמנות ומכתבים

שאלה: האם מותר לכתוב ב"ה (ראשי תיבות בעזרת ה') בראש המכתבים ואגרות שלום, וכן האם מותר לכתוב פסוקים על גבי הזמנות לחתונה, או שיש לחוש שמא ישליכום לאשפה ונמצא שם שמים מוטל בבזיון?

תשובה: במסכת ראש השנה (יח:) אמרו, פעם אחת גזרה מלכות יון הרשעה שלא להזכיר שם שמים על פיהם, וכשגברה עליהם מלכות בית חשמונאי ונצחום, התקינו שיהיו מזכירים שם שמים אפילו בשטרות, וכך היו כותבים: "בשנת כך וכך ליוחנן כהן גדול לאל עליון". וכששמעו חכמים בדבר, אמרו, למחר זה פורע חובו, ונמצא שטר (שיש בו שם שמים) מוטל באשפה, וביטלום, ואותו היום שביטלום עשאוהו יום טוב. עד כאן.

כלומר, מתחילה, תיקנו היונים שלא יזכירו היהודים שם שמים בשום מקום. לא בכתב ולא בעל פה. ולפיכך, כשהביסו החשמונאים את היונים הרשעים, תיקנו שיזכירו שם שמים בכל מכתב, ואפילו במכתב שאינו של דברי תורה, וכגון שטרי הלואות וכדומה, היו מזכירים שם שמים. ובאיזה אופן היו מזכירים שם שמים? שהיו כותבים בתאריך: שנה זו וזו מזמן תחילת כהונתו של יוחנן כהן גדול "לאל עליון", שזו היא הזכרת שם ה' בשטר.

ולאחר מכן, כשראו חכמי ישראל שיוצאת מכשלה מאותה תקנה, שאנשים היו משליכים את השטרות לאשפה לאחר שהחזירו את החוב, ונמצא שם שמים מוטל בבזיון, תיקנו שלא לכתוב שם שמים בשטרות.

ומכאן למד מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל, שיש להמנע מכתיבת פסוקים וכיוצא בזה בשטרות או בהזמנות למסיבות וכיוצא בזה, משום שדרך להשליכן לאשפה, ונמצא דבר הטעון גניזה מוטל בבזיון חס ושלום.

ועל כן נהגו תלמידי מרן הרב זצ"ל וכל ההולכים בדרכיו הבקיאים בהלכה, שאינם כותבים בהזמנות לחתונה וכדומה, פסוק "קול ששון וקול שמחה" או "אם אשכחך ירושלים" וכדומה, לפי שכל אלו אסור להשליכן לאשפה, ויש לגונזן כדת וכדין, ורוב העולם אינם נזהרים בזה, ונמצא שם שמים מוטל בבזיון.

אולם לענין הזכרת שם שמים בראשי תיבות, כגון "ברוך ה'" וכדומה, אין לחוש לאיסור כלל, וכמו שכתב מרן החיד"א  בספר ברית עולם, בשם מורינו ורבינו רבי אליעזר נחום זצ"ל, שהכותב אות ה' ומכוין לשם שמים (כמו שאנו נוהגים), מותר לו למחוק את האות, ואין לחוש בזה לאיסור מחיקת שם שמים. ומכאן, שאות אחת שהיא רק רמז לשם שמים, אינה בכלל האיסור למוחקה, וכן אינה בכלל האיסור להשליכה.

ואף שיש מחמירים בדבר, וכתבו שאין לכתוב "ב"ה" בתחילת מכתב, מכל מקום מנהג העולם להקל בזה. ואדרבא, מצאנו להגאון רבי יצחק קארו, שכתב שנהגו העם לכתוב ב"ה בתחילת כל כתיבה, והוא על שם הפסוק "בכל דרכיך דעהו והוא יישר אורחותיך". ומכאן שלא רק שאין איסור בדבר, אלא אף מצוה היא, להזכיר שם שמים בכל מכתב ומכתב. וכן פסק מרן פוסק הדור זצ"ל בשו"ת יחוה דעת (ח"ג סימן עח).

לכן לסיכום, אף שיש להמנע מלכתוב דברים שיש לנהוג בהם קדושה על גבי מכתבים של חול, כגון הזמנות לחתונה וכדומה, מכל מקום, לענין הזכרת שם ה' בראשי תיבות, כגון, ב"ה, בעז"ה, וכדומה, אין לחוש כלל לאיסור, ואדרבה, מנהג טוב הוא שנהגו בו רבים וטובים.

תאריך השאלה:
כ' אדר ב תשפ"ב / 23 במרץ 2022

1. יש בזה איסור בישול בשבת. הדבר אסור בהחלט.

2. מותר להוריד מהמיחם. אבל אם נהנה מחום המגבת הדבר אסור.

3. גם איסור הטמנה יש כאן.

4. צריך להזהיר את כולם שלא יחזירו למיחם. 

5. יערה מים מכלי שני על החלב. או את החלב על המים כשהם בכלי שני. 

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


כלי פסח

בימי הפסח אין להשתמש בכלים שהשתמשו בהם בכל ימות השנה, משום שכלים שבישלו בהם, או שמו בתוכם מאכלים רותחים, הרי דפנות הכלים "בלעו" טעם מהמאכל שהיה בהם, ולכן, כשם שאנו מפרידים בכל השנה בין כלים של בשר לכלים של חלב, כמו כן יש להבדיל בין הכלים שמשתמשים בהם בכל השנה לכלים של פסח.

והנה דיני הכשר כלים לפסח הם קשים גם מבחינה הלכתית וגם מבחינה מעשית, ומרן רבינו הגדול רבי עובדיה יוסף זצ"ל סידר לנו בחבוריו ובשעוריו את דיני הכשרת הכלים לחג הפסח.

בזמנינו, שאנו חיים בדורות של שפע שמשפיע ה' יתברך בעולמו, יש לרוב האנשים כלים מיוחדים לפסח. ולכן רוב האנשים לא נזקקים בכלל "להכשיר" כלים במיוחד עבור חג הפסח. מלבד השיש שבמטבח והכיריים וכדומה, שיש להכשירם. ואנו נקדים מעט להסביר את מהות ההכשרה. ולאחר מכן נסביר כמה דינים שמצויים ונצרכים יותר.

כבולעו כך פולטו
כל כלי שעשוי ממתכת או מפלסטיק, דרך ההכשר שלו היא כפי דרך השימוש בו, משום שכלל יש בידינו "כבולעו כך פולטו". כלומר, כפי שהכלי בלע טעם מהמאכלים, כך הוא יכול גם לפלוט אותו. ולפיכך כלי שדרך השימוש בו היא על ידי בישול, כגון סיר בישול, דרך ההכשר שלו היא כתשמישו, כלומר ל"הגעילו", ופירוש הדברים שיש להכניס את הכלי לתוך כלי גדול יותר עם מים רותחים. וצריך שיהיו המים רותחים ב"כלי ראשון". כלומר, יש להגעיל את הכלי במים רותחים שנמצאים בכלי הראשון שבו הם רתחו, שהוא הכלי שמונח על האש או הקומקום החשמלי. אבל אין להגעיל את הכלי בתוך מים רותחים ששפכו אותם מהכלי שבו הם רתחו לכלי אחר, כי כלי זה כבר אינו כלי ראשון, אלא "כלי שני", ואין המים שבכלי שני יכולים לגרום להפלטת מה שבלוע בתוך הכלי שמגעילים בתוכו.

הכשרת סכו"ם
ולכן, סכינים וכפות וכיוצא בזה, אפשר להגעילם ולהכשירם בתוך מים רותחים שבקומקום החשמלי. ואין צורך להכניס את כל הסכין בבת אחת לקומקום, אלא די בכך שיכניס תחילה צד אחד של הסכין ולאחר מכן את צידו השני. (ואם הידית של הסכין עשויה עץ אי אפשר להכשירה בהגעלה).

וכמובן שלפני ההגעלה יש לנקות את הכלים היטב לבל ישאר בהם שום שמץ לכלוך או חלודה. ויש להשתדל מאד שלא להשתמש בכלי למאכלי חמץ (או בשר או חלב בשאר ימות השנה) במשך עשרים וארבע שעות לפני שמגעילים אותו.

כלי עץ
כלים שעשויים מעץ, דינם ככלי מתכות, ואופן ההכשרה שלהם הוא כדין כלי מתכות, שאם השתמשו בהם בתוך סיר רותח על גבי האש, יש להגעילם ברותחים בכלי ראשון כפי שהסברנו. וכן על זה הדרך. וכן הדין לגבי כלים העשויים מעצמות. ובזמנינו כלים העשויים מעצמות אינם מצויים בכלל.

כלים שצריכים ליבון באש
שפודים ואסכלאות שמשתמשים בהם באש בלא אמצעות נוזלים, צריכים ליבון באש ממש עד שיהיו ניצוצות ניתזין מהם. כלומר, עד שיאדים הברזל. וכן הדין ב"סיר פלא" שאופים בו עוגה חמץ על גבי הכיריים במשך כל ימות השנה, ההכשר שלו הוא רק על ידי "ליבון חמור" דהיינו ליבון על גבי אש עד שיאדים הברזל. ובסירים בדרך כלל הדבר אינו אפשרי מבחינה מעשית ולכן בהכרח יש לקנות סיר חדש. אבל סיר שהשתמשו בו רק לבישול, יש לו הכשר כאמור על ידי הגעלה במים רותחים.

ובהלכה הבאה נבאר עוד פרטי דינים בזה.


צפייה