שאלות ותשובות הלכה יומית

תאריך השאלה:
ח' אלול תש"פ / 28 באוגוסט 2020

מדובר כאשר הבשמים עדיין מחוברים לקרקע. שאז יש להזהר שלא לחכך אותם כדי שלא יעבור על מלאכת קוצר. תבורך,

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


מלאכת קוצר בשבת – להריח בשמים המחוברים לאדמה

מלאכת קוצר שהיתה במשכן 
במשנה במסכת שבת (עג.) שנינו, כי אחת מן המלאכות שנאסרו ישראל לעשותן ביום השבת, היא מלאכת "קוצר". כי כל המלאכות שנאסרו בשבת הן המלאכות שהיו עושים במלאכת הקמת המשכן, ובהקמת המשכן הוצרכו לעסוק במלאכת הקצירה, משום שהיו צריכים לצבוע את יריעות המשכן בצבעים שונים המופקים מן הצומח, כפי שציותה התורה, ולפיכך הקוצר בשבת חייב משום איסור עשיית מלאכה בשבת.

מהי מלאכת קוצר? 
בכלל מלאכת קוצר שאסור לעשותה בשבת, נמצא הקוצר תבואה, כגון חיטים ושעורים, והבוצר ענבים, והמוסק זיתים, והגודר תמרים, והאורה תאנים, או הקוצר כל דבר שגידולו מן הארץ. אבל ענף התלוש מן הארץ ונמצאים בו פירות, מותר לקטוף אותם ממנו בשבת, משום שאינו מחובר לקרקע, ולכן בודאי שמותר לקטוף ענבים מן האשכול שלהם בשבת, כיוון שהאשכול תלוש ואינו מחובר לקרקע.

להריח דבר המחובר לקרקע 
אמרו בגמרא במסכת סוכה (דף לז:), אמר רבה, הדס במחובר - מותר להריח בו, אתרוג במחובר - אסור להריח בו, מאי טעמא? הדס דלהריח קאי, אי שרית ליה לא אתי למגזייה, אתרוג דלאכילה קאי, אי שרית ליה אתי למגזייה. (כלומר, הדס, או כל מיני בשמים, אף שהם מחוברים לקרקע ואינם תלושים, מותר להריח מהם בשבת, אבל אתרוג או כל פרי אחר שיש לו גם ריח, והוא מחובר לקרקע, אסור להריח ממנו בשבת. ומה הטעם? הדס, כיוון שאינו מיועד לאכילה אלא להרחה בלבד, אין לחוש שאם יבא להריח ממנו יתלוש אותו מן הקרקע, אבל אתרוג שעומד לאכילה, יש לחוש שכשיבוא להריח ממנו, ירצה לאכלו ויטעה ויתלוש אותו ביום השבת).
לפיכך אין להריח בשבת מאילנות פרי שיש להם ריח, אבל מעצים שאין בהם פירות אלא נותנים ריח טוב, מותר להריח מהם בשבת. וכתב מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל, שכאשר מריח מההדס בשבת, יכול גם לגעת בו ביד בכדי להריח ממנו, ואין בכך איסור משום מוקצה, אבל יזהר מאד שלא יבוא לתלוש ממנו אפילו מעט.

ובפרט יש להזהר בזה כשמריח מיני בשמים, שהדרך היא לחכך אותם זה בזה קודם שמריחים בהם, כדי לעורר את ריחם, כגון מיני הדסים ורוזמרין וכדומה, שעל ידי החיכוך, יכול בנקל לבוא לידי תלישת הבשמים בשבת, והדבר נוגע לאיסור תורה.

תאריך השאלה:
ז' אלול תש"פ / 27 באוגוסט 2020

אם כוונתך לנורת לד שתדלק כאשר יפתחו את המקרר, אסור לעשות כן בשבת. גם בהדלקת נורת לד יש לכל הפחות איסור מדרבנן. 

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


נתן צוציתא

מעשה זה שמובא כאן, היה חביב מאד על מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל, מפני שממנו נוכל לקבל מושג, כמה גדולה היא מעלתו של אדם שמקבל עליו לפרוש מן החטא ולחזור בתשובה.

בגמרא במסכת שבת (דף נו:) אמר רב, אין לך גדול בכל בעלי התשובה יותר מיאשיהו בדורו, שנאמר עליו "וכמוהו לא היה לפניו מלך אשר שב לה' בכל לבו", ועוד המשיך רב ואמר, יש בדורינו אחד שהוא בעל תשובה גדול במיוחד, והוא "אבא" אבוה בריה דרב ירמיה בר אבא (שם של אדם שחי באותו הדור). אמר רב יוסף, ועוד אחד יש בדורינו שמיוחד בענין התשובה, והוא "עוקבן בר נחמיה", שהוא ריש גלותא, (כלומר ראש הגולה, שהוא היה אדם בעל מעמד בכיר ביותר, כמו נשיא ליהודים שחיו בבבל), והוא היה מכונה בדור ההוא "נתן צוציתא", על שם ניצוצות של אש שיצאו מן התשובה שעשה.

רבינו נסים בר יעקב בספר המעשיות שלו, הביא את המעשה של נתן צוציתא, וזה תוכן דבריו:

ויהי איש אחד עשיר מופלג ושמו נתן, והוא ראה אשה אחת ושמה חנה, שהיתה נשואה לאדם אחר, אך נתן מאד רצה לישא את חנה לאשה. ומרוב שרצה לישא את חנה, נחלש ונחלה מאד, ואמרו הרופאים, שאין לו תקנה להתרפא, אלא אם ישא את אותה האשה. ורבותינו חכמי ישראל הורו, שימות אותו אדם מחמת מחלתו, ולא יאפשרו לו לישא את אותה האשה באיסור, כי הוא עוון גילוי עריות שנאמר בו "יהרג ואל יעבור".

בימים ההם, בעלה של חנה, היה עני מרוד, ובעלי חובות רבים היו נוגשים אותו, עד שהלך והסתבך ושמו אותו בבית הסוהר, ואשתו היתה טווה בצמר כל היום וכל הלילה, ובשכר מה שהיתה טווה בצמר, היתה קונה מעט לחם, לכלכל את בעלה, והיתה הולכת אליו לבית הסוהר ונותנת לו לחם לאכול, דבר יום ביומו.

לאחר זמן ממושך ששהה אותו אדם בבית הסוהר, היה מצבו הנפשי קשה מאד, עד כי העדיף למות מאשר לחיות במצב כזה. ויהי היום, ויאמר לאשתו חנה, אנא ממך, לכי אל נתן שהוא עשיר מופלג, ובקשי ממנו הלוואה, ועל ידי כן תוכלי לפדות אותו מבית הסוהר. ותאמר לו חנה, הלא שמעת שנתן חולה מאד בגלל שהוא רוצה שאהיה אשתו, ואיך אלך אליו לבקש ממנו הלוואה? כעסה חנה מאד על בעלה והלכה לביתה.

לאחר כמה ימים, ריחמה חנה על בעלה וחזרה לבקרו בבית הסוהר, ושוב חזר בעלה והתחנן אליה בדמעות שליש, שתציל אותו ותפדה את נפשו מיד שאול על ידי הלוואה מהאיש נתן. ותחמול חנה על בעלה, ותתפלל לה' שיציל אותה שלא תבוא לידי דבר עברה, הלכה לביתו של נתן, ותבקשהו לתת לה הלוואה לשחרר את בעלה מבית האסורים. ויצוה נתן למשרתיו לתת לחנה כסף כפי בקשתה, ויעשו כן.

ויאמר לה, הנה עשיתי את רצונך ככל אשר שאלת ממני, ואת יודעת שאני חולה מאד בגללך, עשי את רצוני! ותאמר לו חנה, הנה אני בידך, ואין לי פה להמרות את פיך, אבל שמע נא אדוני, כי באה לך שעה גדולה וגורלית לקנות חיי עולם הבא, אנא הזהר בנפשך ואל תעשה מעשה שיגרום לך לאבד את כל שכרך לעולם הבא, והלא אתה מלא מצוות כרימון בצדקות ובמעשים טובים, וחבל מאד שתפסיד את הכל בגלל דבר רגעי! חשוב נא שהגעת למלא את רצונך, על ידי כך שתכבוש את יצרך, כמו שאמרו חז"ל "איזהו גיבור הכובש את יצרו", ותקיים את רצון בוראך, ואז אשריך בעולם הזה וטוב לך לחיי העולם הבא.

ויהי בשמוע נתן את דבריה, אזר חיל וקם ממטתו, וגער ביצרו, ויתנפל לפני ה' יתברך ויאמר, אנא ה'! חזקני אך הפעם לכבוש את יצרי, והדריכני בדרך הטובה והישרה לפניך ולשוב בתשובה שלימה, ולא אבוש בעולם הזה ולא אכלם לעולם הבא. עזרני ה' על דבר כבוד שמך.

ויהי לימים, היה רבי עקיבא מתהלך עם תלמידיו, וישקף וירא איש רוכב על סוס, אשר על ראשו אור גדול ומזהיר כזוהר הרקיע. וישאל לאחד מתלמידיו, מי הוא זה הרוכב על הסוס? ויאמר לו, זהו "נתן" שרצה לעצמו אשה שנשואה לאדם אחר! וישאל רבי עקיבא לתלמידיו, האם תראו איזה דבר על ראשו ויאמרו, לא. ויבקש רבי עקיבא להביא את נתן אליו, וישאלהו רבי עקיבא, בני, מה עשית שזכית לכך? ויספר לו האיש נתן על כל מה שאירע לו, וכל מה שדיברה אליו חנה, ואשר על ידי כן חזר בתשובה שלימה. וישמח רבי עקיבא, ויאמר לו, אשריך וטוב לך בעולם הזה ובעולם הבא, ועתה בני שמעני ויטב לך, בוא אלי ואלמדך תורה שתזכה לנחול חיי העולם הבא. ובא נתן אצל רבי עקיבא, ולמד תורה מפיו ברבות הטובה, וזכה לחיים נצחיים בעולם האמת, אשריו ואשרי חלקו.

מן האמור נלמד, כי אף שבזמנינו אין לנו רבי עקיבא, שיוכל לומר לכל אדם מה מדרגתו הרוחנית. אבל בכל זאת עלינו להאמין, כי כל מעשה שעושה כל אדם, ובפרט מי שחוזר בתשובה באיזה ענין, והוא פורש מן האיסור, הרי שעל ידי כן הוא זוכה למדרגה רוחנית גבוהה, ואור גדול זורח עליו, ויזכה לחיי העולם הבא, במקום שהצדיקים מתענגים לעתיד לבוא.

תאריך השאלה:
ז' אלול תש"פ / 27 באוגוסט 2020

יש לשטוף אותה היטב והיא מותרת כבתחילה,

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


נתן צוציתא

מעשה זה שמובא כאן, היה חביב מאד על מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל, מפני שממנו נוכל לקבל מושג, כמה גדולה היא מעלתו של אדם שמקבל עליו לפרוש מן החטא ולחזור בתשובה.

בגמרא במסכת שבת (דף נו:) אמר רב, אין לך גדול בכל בעלי התשובה יותר מיאשיהו בדורו, שנאמר עליו "וכמוהו לא היה לפניו מלך אשר שב לה' בכל לבו", ועוד המשיך רב ואמר, יש בדורינו אחד שהוא בעל תשובה גדול במיוחד, והוא "אבא" אבוה בריה דרב ירמיה בר אבא (שם של אדם שחי באותו הדור). אמר רב יוסף, ועוד אחד יש בדורינו שמיוחד בענין התשובה, והוא "עוקבן בר נחמיה", שהוא ריש גלותא, (כלומר ראש הגולה, שהוא היה אדם בעל מעמד בכיר ביותר, כמו נשיא ליהודים שחיו בבבל), והוא היה מכונה בדור ההוא "נתן צוציתא", על שם ניצוצות של אש שיצאו מן התשובה שעשה.

רבינו נסים בר יעקב בספר המעשיות שלו, הביא את המעשה של נתן צוציתא, וזה תוכן דבריו:

ויהי איש אחד עשיר מופלג ושמו נתן, והוא ראה אשה אחת ושמה חנה, שהיתה נשואה לאדם אחר, אך נתן מאד רצה לישא את חנה לאשה. ומרוב שרצה לישא את חנה, נחלש ונחלה מאד, ואמרו הרופאים, שאין לו תקנה להתרפא, אלא אם ישא את אותה האשה. ורבותינו חכמי ישראל הורו, שימות אותו אדם מחמת מחלתו, ולא יאפשרו לו לישא את אותה האשה באיסור, כי הוא עוון גילוי עריות שנאמר בו "יהרג ואל יעבור".

בימים ההם, בעלה של חנה, היה עני מרוד, ובעלי חובות רבים היו נוגשים אותו, עד שהלך והסתבך ושמו אותו בבית הסוהר, ואשתו היתה טווה בצמר כל היום וכל הלילה, ובשכר מה שהיתה טווה בצמר, היתה קונה מעט לחם, לכלכל את בעלה, והיתה הולכת אליו לבית הסוהר ונותנת לו לחם לאכול, דבר יום ביומו.

לאחר זמן ממושך ששהה אותו אדם בבית הסוהר, היה מצבו הנפשי קשה מאד, עד כי העדיף למות מאשר לחיות במצב כזה. ויהי היום, ויאמר לאשתו חנה, אנא ממך, לכי אל נתן שהוא עשיר מופלג, ובקשי ממנו הלוואה, ועל ידי כן תוכלי לפדות אותו מבית הסוהר. ותאמר לו חנה, הלא שמעת שנתן חולה מאד בגלל שהוא רוצה שאהיה אשתו, ואיך אלך אליו לבקש ממנו הלוואה? כעסה חנה מאד על בעלה והלכה לביתה.

לאחר כמה ימים, ריחמה חנה על בעלה וחזרה לבקרו בבית הסוהר, ושוב חזר בעלה והתחנן אליה בדמעות שליש, שתציל אותו ותפדה את נפשו מיד שאול על ידי הלוואה מהאיש נתן. ותחמול חנה על בעלה, ותתפלל לה' שיציל אותה שלא תבוא לידי דבר עברה, הלכה לביתו של נתן, ותבקשהו לתת לה הלוואה לשחרר את בעלה מבית האסורים. ויצוה נתן למשרתיו לתת לחנה כסף כפי בקשתה, ויעשו כן.

ויאמר לה, הנה עשיתי את רצונך ככל אשר שאלת ממני, ואת יודעת שאני חולה מאד בגללך, עשי את רצוני! ותאמר לו חנה, הנה אני בידך, ואין לי פה להמרות את פיך, אבל שמע נא אדוני, כי באה לך שעה גדולה וגורלית לקנות חיי עולם הבא, אנא הזהר בנפשך ואל תעשה מעשה שיגרום לך לאבד את כל שכרך לעולם הבא, והלא אתה מלא מצוות כרימון בצדקות ובמעשים טובים, וחבל מאד שתפסיד את הכל בגלל דבר רגעי! חשוב נא שהגעת למלא את רצונך, על ידי כך שתכבוש את יצרך, כמו שאמרו חז"ל "איזהו גיבור הכובש את יצרו", ותקיים את רצון בוראך, ואז אשריך בעולם הזה וטוב לך לחיי העולם הבא.

ויהי בשמוע נתן את דבריה, אזר חיל וקם ממטתו, וגער ביצרו, ויתנפל לפני ה' יתברך ויאמר, אנא ה'! חזקני אך הפעם לכבוש את יצרי, והדריכני בדרך הטובה והישרה לפניך ולשוב בתשובה שלימה, ולא אבוש בעולם הזה ולא אכלם לעולם הבא. עזרני ה' על דבר כבוד שמך.

ויהי לימים, היה רבי עקיבא מתהלך עם תלמידיו, וישקף וירא איש רוכב על סוס, אשר על ראשו אור גדול ומזהיר כזוהר הרקיע. וישאל לאחד מתלמידיו, מי הוא זה הרוכב על הסוס? ויאמר לו, זהו "נתן" שרצה לעצמו אשה שנשואה לאדם אחר! וישאל רבי עקיבא לתלמידיו, האם תראו איזה דבר על ראשו ויאמרו, לא. ויבקש רבי עקיבא להביא את נתן אליו, וישאלהו רבי עקיבא, בני, מה עשית שזכית לכך? ויספר לו האיש נתן על כל מה שאירע לו, וכל מה שדיברה אליו חנה, ואשר על ידי כן חזר בתשובה שלימה. וישמח רבי עקיבא, ויאמר לו, אשריך וטוב לך בעולם הזה ובעולם הבא, ועתה בני שמעני ויטב לך, בוא אלי ואלמדך תורה שתזכה לנחול חיי העולם הבא. ובא נתן אצל רבי עקיבא, ולמד תורה מפיו ברבות הטובה, וזכה לחיים נצחיים בעולם האמת, אשריו ואשרי חלקו.

מן האמור נלמד, כי אף שבזמנינו אין לנו רבי עקיבא, שיוכל לומר לכל אדם מה מדרגתו הרוחנית. אבל בכל זאת עלינו להאמין, כי כל מעשה שעושה כל אדם, ובפרט מי שחוזר בתשובה באיזה ענין, והוא פורש מן האיסור, הרי שעל ידי כן הוא זוכה למדרגה רוחנית גבוהה, ואור גדול זורח עליו, ויזכה לחיי העולם הבא, במקום שהצדיקים מתענגים לעתיד לבוא.

תאריך השאלה:
ו' אלול תש"פ / 26 באוגוסט 2020

עיקר התשובה היא כמו שכתבת, שיבוא לידי אותו נסיון ולא יחטא. אולם מאחר ואין אנו יכולים לשוב בתשובה שלימה בכל הענינים, כתבו האחרונים שיקבל עליו איזה דברים שיוכל לחזור בהם בתשובה בודאי. לדוגמא, אם אינו מכבד את הוריו, יקבל עליו באיזה פרטים משמעותיים שישוב בהם בתשובה ויהי מה, ואז זו תחילת התשובה, ומן השמים יראו פעולתו ויסייעו לו.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


הלכות תשובה

------------------------

עם כל תלמידיו ומכיריו, אנו מצטערים על פטירתו של הגאון רבי זלמן נחמיה גולדברג זצ"ל.

אף שהגאון זצ"ל לא היה ידוע בכל מקום, בכל זאת היה מגדולי הדור, ובזמנינו היה ממש מיחידי גאוני הדור ופוסקי ההלכה.

כבר לפני עשרות בשנים, הגאון רבי בן ציון אבא שאול זצ"ל, הביע את השתוממותו על גאונותו של רבי זלמן נחמיה, איך שהיה מסוגל להגיע לכל ישיבה עם תלמידי חכמים מופלגים ולומר בפניהם דברי תורה בנושא בו הם עסקו.

הרב היה ידוע מנעוריו בגדולתו, וכך זכה להיות חתנו של רבן של ישראל הגאון רבי שלמה זלמן אוירבך זצ"ל. הוא זצ"ל היה מיוחד במדותיו החמודות, בהארת פנים שנהג בה כלפי כל אדם, ובתמיכתו הרבה בכל תלמיד חכם צעיר שבא לפניו בעין טובה. יהי רצון שנזכה לראות בגאולה השלימה, ובתחיית המתים, ומלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים. חבל על דאבדין ולא משתכחין.

------------------------

חודש אלול הוא חודש הרחמים והסליחות, ועל כן חובה קדושה על כל אדם מישראל, איש ואשה, לפשפש במעשיו כפי כוחו בימים אלו, ולשוב בתשובה לפני ה'. וכאשר נבוא לדין לפני ה' יתברך ביום ראש השנה, יתמלא עלינו ברחמיו, ויחדש עלינו שנה טובה. ולא ראוי לאדם בן דעת, לאחר את התשובה ולדחותה, וכמו שכתב בספר מסילת ישרים, כי לא ימצא איחור התשובה אלא בעמי הארץ. וכתב מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל בשם רבינו האר"י ז"ל, שראוי לכוין היטב בימים אלו בברכת השיבינו שבתפילת שמונה עשרה, ולהתפלל על אלה שנטו מתורת ה', וביחוד אם הם קרוביו, כי ימים אלו הם עת רצון ומסוגלים לכך, כי ימינו של ה' יתברך פשוטה לקבל שבים.

מצות הוידוי
כתב הרמב"ם (בתחילת הלכות תשובה), כל מצות שבתורה, אם עבר אדם על אחת מהן, בין בזדון בין בשגגה, כשיעשה תשובה וישוב מחטאו, חייב להתודות (כלומר להתודות בפיו ולומר חטאתי לפניך ה' וכיוצא בזה) לפני ה' ברוך הוא. שנאמר (במדבר פרק ה'), איש או אשה כי יעשו מכל חטאות האדם וכו', "והתודו את חטאתם אשר עשו", זה וידוי דברים. כלומר וידוי בדיבור בפיו ממש. ומכאן שוידוי זה הוא מצות עשה מן התורה. כיצד מתודין?, אומר, אנא ה', חטאתי עויתי פשעתי לפניך, ועשיתי כך וכך, והרי נחמתי (התחרטתי) ובושתי במעשי, ולעולם איני חוזר לדבר זה. (כלומר שמקבל על עצמו שלא לחזור שוב על חטאו). וזהו עיקרו של וידוי. וכל המרבה להתודות ומאריך בענין זה הרי זה משובח.

וכן היו נוהגים בזמן שבית המקדש היה קיים, והיו החוטאים מביאים קרבן חטאת או אשם לכפר על חטאתם, היו מתודין על חטאתם. שכל מי שאינו עושה תשובה, לא מתכפרין לו עוונותיו אפילו יקריב אלף קרבנות לשם ה'. והוידוי הוא מעיקרי (מתנאי) התשובה, נמצא  מי שלא התודה על עוונו, לא קיים מצוות התשובה.

ובזמנינו שחרב בית המקדש, ואין לנו מזבח להקריב עליו קרבנות, אין לנו אלא תשובה בלבד, וכל מי שעשה תשובה שלימה, אין מזכירין לו (ביום שיתן דין וחשבון על מעשיו) שום דבר מעוונותיו.

קבלה לעתיד
עוד תנאי יש במצות התשובה, שיקבל על עצמו השב בתשובה שלא יחזור עוד לחטאו, שאם עבר על מצות לא תעשה, כגון אדם שהיה מחלל שבת, או שהיה אוכל ממאכלים הצריכים בדיקה מן התולעים, או אשה שלא היתה נזהרת בלבושה שיהיה צנוע וכיוצא באלו, צריך שיקבלו על עצמם בכל לב שלא יחזרו עוד על מעשיהם הרעים. וכן אם ביטל מצות עשה, כגון אדם שלא היה עושה קידוש ביום השבת, או שלא היה מכבד את אביו ואת אמו וכיוצא באלו, צריך שיקבל על עצמו להזהר מכאן ולהבא במצוות אלו שלא לבטלן. אבל האומר אחטא ואשוב אחטא ואשוב, אין מספיקין בידו לעשות תשובה.

החרטה
גם צריך שיתחרט האדם על חטאיו, בידעו כמה הגדיל לעשות רעה בחטאו, והכעיס את בוראו המטיב לו. אבל אם לא התחרט על מעשיו, אפילו אם עזב את החטא ואינו שב לרשעו, ואפילו התודה על עוונו, לא קיים מצות התשובה, ולא נסלח עוונו.

נמצינו למדים שיש שלשה עיקרים במצות התשובה, שיתודה השב על חטאו בפיו. ושיקבל על עצמו שלא לחזור על חטאיו עוד. ושיתחרט על חטאו בלבו. וכל העושה כן, קיים מצות התשובה, והרי הוא אהוב לפני בוראו, ועליו אמר רבי עקיבא (ביומא פה:), אשריכם ישראל, לפני מי אתם מטהרין ומי מטהר אתכם?, אביכם שבשמים, שנאמר "מקוה ישראל ה'", מה מקוה מטהר את הטמאים, אף הקדוש ברוך הוא מטהר את ישראל.

תאריך השאלה:
ו' אלול תש"פ / 26 באוגוסט 2020

צריך להטבילו. תבורכו,  

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


אילו כלים טעונים טבילה

בהלכה הקודמת נתבאר שכלים הנקחים מן הגוי, כגון כלים שהיצרן שלהם אינו יהודי, חייבים טבילה במקוה טהרה לפני השימוש בהם. אולם יש לדעת שאין חיוב טבילה, אלא בכלים שהם "צרכי הסעודה", כגון כוסות וצלחות, קערות וקומקומים, וכיוצא בהם, שמשתמשים בהם לצורך אכילה ושתיה, אבל שאר כלים, כגון מספריים וכיוצא בזה, אינם צריכים טבילה. ומפצח אגוזים, יש אומרים שהוא דומה למספריים, שלא נחשבים כלי סעודה אפילו אם גוזר איתם ירקות. וכל שכן מפצח אגוזים שאינו נוגע בפרי עצמו אלא רק בקליפה. ומכל מקום כתב הגאון רבי שלמה זלמן אוירבך זצ"ל, שיש להטבילו בלא ברכה, ומרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל כתב, שאף שמן הדין מפצח אגוזים אינו צריך טבילה, מכל מקום, טוב להחמיר להטבילו בלא ברכה.

ואין חובה להטביל, אלא כלים העשוים מתכות או זכוכית, כמו שנאמר בתורה (במדבר לא.) לגבי כלי מדין, "אך את הזהב ואת הכסף את הנחושת את הברזל את הבדיל ואת העופרת" וכו', מכאן שכלי מתכות הנלקחים מן הגוי חייבים בטבילה. ורבותינו גזרו חיוב טבילה גם על כלי זכוכית, וכמו שאמרו בגמרא (עבודה זרה עה:)," אמר רב אשי, כלי זכוכית, הואיל ואם נשתברו יש להם תקנה, ככלי מתכות הם דומים, וטעונים טבילה. ופירש רש"י, זכוכית שנשברה, אפשר להתיכה לעשות ממנה כלי, והואיל וכך היא, דינה ככלי מתכת וטעונה טבילה.

וכלי חרס אינם טעונים טבילה, וכן כלי עץ, כגון כפות עץ, אינם טעונים טבילה. וכלי חרס מצופה בזכוכית מבחוץ ומבפנים (כמו שמצוי מאד בספלים של קפה העשויים חרסינה ומצופים בזכוכית, וכן בצלחות, ובפרט אותם המיוצרים במזרח הרחוק), חייב טבילה בברכה, ואם אינו מצופה זכוכית אלא מבפנים, צריך טבילה בלא ברכה. ודין כלי פורצלן יבואר בהלכה הבאה.

תאריך השאלה:
ה' אלול תש"פ / 25 באוגוסט 2020

 

כעת הבנתי את השאלה.

יש להחמיר לילדים מגיל חינוך שלא ליסוע על סקטים בשבת. תבורכו,  

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


למען נחדל מעושק ידינו

בסיום התפלות של הימים הנוראים, בתפלת ה"נעילה" שמתפללים לקראת צאת יום הכיפורים, אנו אומרים: "ותתן לנו ה' אלוקינו באהבה את יום הכיפורים הזה וכו', למחילה ולסליחה ולכפרה וכו', למען נחדל מעושק ידינו ונשוב לעשות חוקי רצונך בלבב שלם".

והרי למדנו כבר, כי כל עיקרם ותכליתם של ימי הרחמים הללו, הם כהכנה לקראת היום הגדול והנורא, הוא יום הכיפורים. ובשעת השיא של יום הכיפורים, בתפילת הנעילה, מתחדדת המטרה הגדולה והקדושה של כל עבודתינו בימים הללו, והיא "למען נחדל מעושק ידינו", כי אלמלא התשובה היתה קיימת בעולם, היו רוב בני האדם מתייאשים ממצבם הגרוע, ומשתקעים בחטאיהם, והולכים מדחי אל דחי. אך ה' יתברך ברוב חסדיו, ירד לסוף דעת הבריות, כי הוא יודע את יצרם, וחידש חידוש מיוחד רק עבור עם ישראל, והוא ענין התשובה, שיש בכוחו של האדם למחות לגמרי את חטאיו ועוונותיו, ולהשיב את המצב לקדמותו, ומכאן ולהבא יתחזק ויזכה ללכת מחיל אל חיל. וממילא יהיה ראוי גם לשכר טוב על זה, שיזכה להכתב ולהחתם לשנה טובה ומבורכת.

והנה כולנו מאמינים בני מאמינים, באמיתת דברי רבותינו (במשנה פ"א דראש השנה), כי הכל בידי שמים, וה' יתברך הוא הקוצב לכל בריה ובריה בימים הללו, מי יחיה ומי ימות, מי יזכה לעושר ומי יהיה עני, מי יהיה בריא ומי חולה, מי יזכה לנשואין ומי ישאר לבדו, וכן על זה הדרך, כי הכל בגזירת מלך, מלכו של עולם.

ואם כן בימים הללו שאנו מתחננים לה' יתברך שימלא כל משאלות לבנו לטובה, בודאי שמוטלת חובה כפולה ומכופלת עלינו להתחזק ולשוב בתשובה, וכמו שכתב רבינו בחיי בספר חובות הלבבות (שער הבטחון), כי מי שהוא יודע שהכל מאת ה', ובוטח בה' שיוכל להושיעו, ובכל זאת הוא ממשיך בדרכו הרעה ובחטאיו, כמה הוא סכל! כמה הוא טיפש! איך יתכן שאתה יודע שהכל תלוי ברצונו יתברך, והנך עומד לפניו ומתפלל, ובה בשעה ממשיך להכעיסו? הלא על זה אמר הנביא "כִּי תָבֹאוּ לֵרָאוֹת פָּנָי, מִי בִקֵּשׁ זֹאת מִיֶּדְכֶם רְמֹס חֲצֵרָי?!", אבל אם האדם מכניע את לבבו, ומאחר והוא זקוק לרחמי שמים, הוא הולך בדרך ענווה, וחוזר בתשובה שלימה, ומתחנן לה' יתברך שיסלח לו, וימלא משאלות לבו, אזי יש מקום לתפלתו שתתקבל לפני ה' יתברך.

גם על ידי זה שהאדם חוזר בתשובה בימים הללו, הוא מתעורר לאהבה וליראת ה' יתברך, וכך נמשכת יראת שמים בלבו, עד ימי הרחמים והסליחות הבאים, ששוב מתעורר לבבו ליראה את ה' הנכבד והנורא. ויש להשמר מאד שאותם הדברים שמקבלים בקבלה שלימה לחזור בהם בתשובה, יהיו מן הדברים האפשריים שבאמת נעמוד בהם, שלא נתרשל חס ושלום בשום דבר שנבטיח בינינו לבין ה' יתברך שנשוב בו בתשובה.

והלא עלינו להתבונן, כי הימים הרעים ביותר עבור עם ישראל, היו מעולם בחודשי תמוז ואב, שהם נחרבו בתי המקדש והתעוררו הרבה פורענויות על ישראל. ויתכן שהסיבה לכך, משום שאלו הם הימים המופלגים והרחוקים ביותר מימי הרחמים בחודש אלול ותשרי, ומחמת כן תמיד היה מצב יראת ה' בדרגה הנמוכה ביותר בימים הללו לעומת שאר ימות השנה, ועל כן מצא לו המקטרג מקום להשטין דוקא בימים הללו. ולאחר מכן כבר נגזרו הגזירות, ואף שהגיעו ימי הרחמים, היה זה מאוחר מדאי.

נתבונן כמה אנשים שהיו עמנו בשנה שעברה, הנה אינם איתנו עתה. וכמה גזירות קשות נגזרו על כל העולם בשנה שעברה ביום ראש השנה, שאילו היינו יודעים מה עתיד להיות בשנה זו, בודאי היינו מתחננים ביתר שאת באומרינו "מנע מגיפה מנחלתיך", אך לא ידענו. ועתה מוטל עלינו להתבונן בכל אלו הדברים, לשוב בתשובה שלימה ואמיתית, בדברים שיחזיקו מעמד, ונזכה שישמע ה' תפלותינו, ונשמע בשורות טובות, ישועות ונחמות.

(הדברים נאמרו מפי הרה"ג רבי יעקב ששון שליט"א).

תאריך השאלה:
ה' אלול תש"פ / 25 באוגוסט 2020

לגבי מעשרות, מרן זצ"ל כתב בזה קצת בשו"ת יחוה דעת, אך לא נכנס הרבה לגדרים. ואם תוכל לשאול דרך האפקליציה אינסטרב, שם אוכל להעביר את השאלה להגר"ג יזדי שבקי בדינים הללו.

לגבי צירוף לזימון שכתבנו שמי ששתה קולה לא יוכל להצטרף, מאחר והקולה רובה מים, וכמו קפה או תה, לכן כתבו הפוסקים שאין דינו כדין מי ששתה יין או אכל ירק. 

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


בין אדם לחבירו

בהלכה הקודמת ביארנו באופן כללי את עיקרי מצות התשובה.

"בין אדם לחבירו"
במשנה במסכת יומא (דף פה:), דרש רבי אלעזר בן עזריה: נאמר בתורה (ויקרא טז) על יום הכפורים, כי ביום  הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם "לפני ה'" תטהרו. עבירות שבין אדם למקום (לה') יום הכפורים מכפר (אם עשה תשובה), עבירות שבין אדם לחבירו אין יום הכפורים מכפר עד שירצה (כלומר יפייס) את חבירו. ולכן אם הקניט את חבירו, או פגע בו בכל דרך שהיא, חייב לפייסו שימחל לו על מה שנעשה.

וכן שנינו במסכת בבא קמא (צב.), לגבי מי שהזיק לחבירו , אף על פי שהוא נותן לו (כלומר משלם לו על הנזק שגרם), אין נמחל לו עד שיבקש ממנו (מחילה), שנאמר (לענין אבימלך שלקח את שרה מאברהם אבינו, ואמר לו ה':) "ועתה השב אשת האיש כי נביא הוא ויתפלל בעדך וחיה", ואילו לא היה אברהם מוחל לו, לא היה עונו נמחל. והיינו שמלבד מה שצריך לחזור בתשובה לפני ה' על אותו עון שהזיק את חבירו,  צריך גם לפייס את חבירו שימחל לו.

צריך למחול לחבירו
וכשמבקש מחילה מחבירו, אין ראוי לחבירו להכביד עליו ולסרב למחול לו. ומניין שאם לא מחל לו שהוא אכזרי?, שנאמר "ויתפלל אברהם אל האלהים וירפא אלהים את אבימלך".

וכן פסק רבינו הרמב"ם (פ"ב מהל' תשובה) וזו לשונו: אין התשובה ולא יום הכפורים מכפרים אלא על עבירות שבין אדם למקום, אבל עבירות שבין אדם לחבירו אין יום הכפורים מכפר עד שירצה את חבירו. לא רצה חבירו למחול לו, מביא לו שלשה בני אדם מריעיו (מידידיו) ומבקשין ממנו שימחל. לא נתרצה להם, מביא לו שניה ושלישית (כלומר בא לפניו עם עוד שלשה מריעיו ושוב עוד שלשה מריעיו), לא רצה (למחול), מניחו והולך לו, וזה שלא מחל הוא החוטא. (שהיה לו לרחם על חבירו ששב בתשובה ולמחול לו.) ואם היה רבו (כלומר שחטא כלפי רבו), הולך ובא אפילו אלף פעמים עד שימחל לו. וכן פסק מרן בשלחן ערוך (סי' תרו).

אסור לאדם להיות אכזרי ולא להתפייס, אלא יהיה נח לרצות (למחול) וקשה לכעוס, ובשעה שמבקש ממנו החוטא למחול, מוחל לו בלב שלם ובנפש חפיצה, וזהו דרכם של זרע ישראל ולבם הנכון. אבל העובדי כוכבים אינם כן, אלא ועברתן שמרה נצח. (ששומרים טינה לעולם למי שפגע בהם).

אדם שפגע באדם שנפטר
החוטא לחבירו ומת חבירו קודם שיבקש ממנו מחילה, מביא עשרה בני אדם סמוך לקברו, ואומר חטאתי לאלהי ישראל ולפלוני (כלומר יאמר את שם חבירו הנפטר) זה שחטאתי לו. (ויש עוד כמה פרטים בזה). וכתב הרמב"ם, שצריך שיפרט באיזה דבר חטא כנגד חבירו, וכן פסק בספר אליה רבא ובמשנה ברורה. ואם הוא בעיר אחרת די שיבקש מחילה מן הנפטר בפני עשרה. ואם יש לו מי מידידיו שמתגורר במקום מנוחתו של הנפטר, יעשהו שליח שיבקש בשמו מחילה מן הנפטר בפני עשרה שיעמדו סמוך לקברו של הנפטר.

תאריך השאלה:
ה' אלול תש"פ / 25 באוגוסט 2020

יכולה בהחלט לברך גם בלילה.

לגבי השאלה על שימוש במקום העבודה, הדבר תלוי בדעתו של בעל המקום, ויש לבקש את רשותו מראש, אלא אם ברור שהוא אינו מקפיד כלל על הדברים, וכגון שגילה דעתו שמרשה לעשות כן.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


יורדי הים

בהלכות הקודמות ביארנו, שארבעה חייבים בברכת הגומל, ובכללם, "יורדי הים" שבאו לחוף מבטחים. (וכעת נבאר פרטים בדין זה).

הנוסעים ביאכטה בזמן הזה
יורדי הים באניות, הם אותם המפליגים בים, חייבים בברכת הגומל. אמנם עלינו לדון, אם הפליג אדם באניה בלב ים, אך הנסיעה היתה כולה למישרין, כמו שרגילים בזמנינו הרבה בני אדם להפליג ב"יאכטה" או אניה גדולה מאד לשם טיול, שהסבירות שמא תטבע האניה היא אפסית, ואם כן יש מקום לומר שדוקא בדורות הקודמים, שההפלגה בים היתה בחזקת סכנה, אז תיקנו ברכה מיוחדת למי שנחלץ מן הסכנה, מה שאין כן בזמן הזה שהנסיעה באניה היא בטוחה בהחלט, אולי אין לברך ברכת הגומל על נסיעה כזו?

ומרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל השמיענו בזה את דברי רבינו אברהם בן הרמב"ם בספר המספיק לעובדי ה' (הל' ברכות עמ' רנג), שכתב, שהנוסעים באניות, אף על פי שלא אירעה להם שום סכנה בדרכם, ונסעו במישור, מכל מקום יברכו ברכת הגומל כשיגיעו לחוף מבטחים. וטעם הדבר, שמכיון שבכל כניסה לים יש סכנה קצת, לכן תקנו רבותינו לכל יורדי הים לברך ברכה זו, ללא קשר למה שעבר עליהם בהיותם נוסעים על הים. (חזון עובדיה עמוד שס).

ומן האמור נוכל ללמוד גם לגבי האניות שבזמנינו, שאף שאין סכנה כל כך בנסיעה באניות אלה, בכל זאת מאחר ובכל כניסה לים יש קצת סכנה, לכן המפליג בספינה גם בזמנינו עליו לברך הגומל. וכיוצא בזה כתב הגאון רבי משה פיינשטיין זצ"ל בשו"ת אגרות משה (או"ח ח"ב סימן נט), שאפילו על חסד קטן צריך להודות לה', ולכן, כל ששייכת תקנת חכמים הקדמונית לברך הגומל, יש לנהוג כן גם בזמן הזה.

גם הגאון רבי אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל בשו"ת אורח משפט (סי' מה) כתב, שאף בזמנינו שהאניות גדולות מאד, ונוסעות על ידי מנוע של אש, ואין הסכנה מצויה כל כך, אף על פי כן העולה ממנה צריך לברך ברכת הגומל, כי מאחר וגזרו רבותינו ותקנו לנו ברכה זו, אפילו אם יתבטל טעם התקנה, התקנה עצמה לא בטלה, ככל מצוות דרבנן, שכאשר בטל הטעם, התקנה אינה מתבטלת. ובפרט יש לומר כן בנדון זה, שטעם התקנה שייך קצת אף בזמן הזה, כיון שעל כל פנים יש איזה חשש סכנה בכניסה לים אף בזמנינו. ובפרט שדין זה מפורש בפסוק (בתהלים קז), שנאמר "יוֹדוּ לַה' חַסְדּוֹ וְנִפְלְאוֹתָיו לִבְנֵי אָדָם, וְיִזְבְּחוּ זִבְחֵי תוֹדָה וִֽיסַפְּרוּ מַעֲשָׂיו בְּרִנָּה, יוֹרְדֵי הַיָּם בָּאֳנִיּוֹת עֹשֵׂי מְלָאכָה בְּמַיִם רַבִּים". והביא דבריהם מרן רבינו זצ"ל בספרו חזון עובדיה.

הפלגה לזמן קצר
ויש לדון, במי שיוצא ללב ים להפלגה קצרה של חצי שעה או יותר, האם גם עליו תיקנו חכמינו לברך ברכת הגומל, או שלא תיקנו לברך אלא במי שמפליג למשך כמה ימים ממש. ומרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל דן בזה בספרו (עמוד שסא), והעלה שמאחר שהספינה נכנסת בעומק הים, בכל מקרה יש לברך ברכת הגומל, הן למנהג הספרדים והן למנהג האשכנזים.

ולסיכום: היוצא להפלגה בים, אפילו אם היא הפלגה קצרה, ואפילו אם מדובר בהפלגה בטוחה ביותר, שאין שם חשש סכנה סביר, בכל זאת, מאחר ונכנס ללב ים, כאשר יחזור, עליו לברך ברכת הגומל.

תאריך השאלה:
ה' אלול תש"פ / 25 באוגוסט 2020

השאלה לא כל כך ברורה. 

בכל אופן בודאי שמלמדי תורה יש להם אחריות הרבה מעבר לעבודתם, ובזמנים קשים עליהם לטרוח ולהמשיך את השפעתם הטובה על התלמידים. 

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


למען נחדל מעושק ידינו

בסיום התפלות של הימים הנוראים, בתפלת ה"נעילה" שמתפללים לקראת צאת יום הכיפורים, אנו אומרים: "ותתן לנו ה' אלוקינו באהבה את יום הכיפורים הזה וכו', למחילה ולסליחה ולכפרה וכו', למען נחדל מעושק ידינו ונשוב לעשות חוקי רצונך בלבב שלם".

והרי למדנו כבר, כי כל עיקרם ותכליתם של ימי הרחמים הללו, הם כהכנה לקראת היום הגדול והנורא, הוא יום הכיפורים. ובשעת השיא של יום הכיפורים, בתפילת הנעילה, מתחדדת המטרה הגדולה והקדושה של כל עבודתינו בימים הללו, והיא "למען נחדל מעושק ידינו", כי אלמלא התשובה היתה קיימת בעולם, היו רוב בני האדם מתייאשים ממצבם הגרוע, ומשתקעים בחטאיהם, והולכים מדחי אל דחי. אך ה' יתברך ברוב חסדיו, ירד לסוף דעת הבריות, כי הוא יודע את יצרם, וחידש חידוש מיוחד רק עבור עם ישראל, והוא ענין התשובה, שיש בכוחו של האדם למחות לגמרי את חטאיו ועוונותיו, ולהשיב את המצב לקדמותו, ומכאן ולהבא יתחזק ויזכה ללכת מחיל אל חיל. וממילא יהיה ראוי גם לשכר טוב על זה, שיזכה להכתב ולהחתם לשנה טובה ומבורכת.

והנה כולנו מאמינים בני מאמינים, באמיתת דברי רבותינו (במשנה פ"א דראש השנה), כי הכל בידי שמים, וה' יתברך הוא הקוצב לכל בריה ובריה בימים הללו, מי יחיה ומי ימות, מי יזכה לעושר ומי יהיה עני, מי יהיה בריא ומי חולה, מי יזכה לנשואין ומי ישאר לבדו, וכן על זה הדרך, כי הכל בגזירת מלך, מלכו של עולם.

ואם כן בימים הללו שאנו מתחננים לה' יתברך שימלא כל משאלות לבנו לטובה, בודאי שמוטלת חובה כפולה ומכופלת עלינו להתחזק ולשוב בתשובה, וכמו שכתב רבינו בחיי בספר חובות הלבבות (שער הבטחון), כי מי שהוא יודע שהכל מאת ה', ובוטח בה' שיוכל להושיעו, ובכל זאת הוא ממשיך בדרכו הרעה ובחטאיו, כמה הוא סכל! כמה הוא טיפש! איך יתכן שאתה יודע שהכל תלוי ברצונו יתברך, והנך עומד לפניו ומתפלל, ובה בשעה ממשיך להכעיסו? הלא על זה אמר הנביא "כִּי תָבֹאוּ לֵרָאוֹת פָּנָי, מִי בִקֵּשׁ זֹאת מִיֶּדְכֶם רְמֹס חֲצֵרָי?!", אבל אם האדם מכניע את לבבו, ומאחר והוא זקוק לרחמי שמים, הוא הולך בדרך ענווה, וחוזר בתשובה שלימה, ומתחנן לה' יתברך שיסלח לו, וימלא משאלות לבו, אזי יש מקום לתפלתו שתתקבל לפני ה' יתברך.

גם על ידי זה שהאדם חוזר בתשובה בימים הללו, הוא מתעורר לאהבה וליראת ה' יתברך, וכך נמשכת יראת שמים בלבו, עד ימי הרחמים והסליחות הבאים, ששוב מתעורר לבבו ליראה את ה' הנכבד והנורא. ויש להשמר מאד שאותם הדברים שמקבלים בקבלה שלימה לחזור בהם בתשובה, יהיו מן הדברים האפשריים שבאמת נעמוד בהם, שלא נתרשל חס ושלום בשום דבר שנבטיח בינינו לבין ה' יתברך שנשוב בו בתשובה.

והלא עלינו להתבונן, כי הימים הרעים ביותר עבור עם ישראל, היו מעולם בחודשי תמוז ואב, שהם נחרבו בתי המקדש והתעוררו הרבה פורענויות על ישראל. ויתכן שהסיבה לכך, משום שאלו הם הימים המופלגים והרחוקים ביותר מימי הרחמים בחודש אלול ותשרי, ומחמת כן תמיד היה מצב יראת ה' בדרגה הנמוכה ביותר בימים הללו לעומת שאר ימות השנה, ועל כן מצא לו המקטרג מקום להשטין דוקא בימים הללו. ולאחר מכן כבר נגזרו הגזירות, ואף שהגיעו ימי הרחמים, היה זה מאוחר מדאי.

נתבונן כמה אנשים שהיו עמנו בשנה שעברה, הנה אינם איתנו עתה. וכמה גזירות קשות נגזרו על כל העולם בשנה שעברה ביום ראש השנה, שאילו היינו יודעים מה עתיד להיות בשנה זו, בודאי היינו מתחננים ביתר שאת באומרינו "מנע מגיפה מנחלתיך", אך לא ידענו. ועתה מוטל עלינו להתבונן בכל אלו הדברים, לשוב בתשובה שלימה ואמיתית, בדברים שיחזיקו מעמד, ונזכה שישמע ה' תפלותינו, ונשמע בשורות טובות, ישועות ונחמות.

(הדברים נאמרו מפי הרה"ג רבי יעקב ששון שליט"א).

תאריך השאלה:
ד' אלול תש"פ / 24 באוגוסט 2020

אטריות ביצים הרי מכילות חיטה, ולכן ברכתן בורא מיני מזונות. 

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


בין אדם לחבירו

בהלכה הקודמת ביארנו באופן כללי את עיקרי מצות התשובה.

"בין אדם לחבירו"
במשנה במסכת יומא (דף פה:), דרש רבי אלעזר בן עזריה: נאמר בתורה (ויקרא טז) על יום הכפורים, כי ביום  הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם "לפני ה'" תטהרו. עבירות שבין אדם למקום (לה') יום הכפורים מכפר (אם עשה תשובה), עבירות שבין אדם לחבירו אין יום הכפורים מכפר עד שירצה (כלומר יפייס) את חבירו. ולכן אם הקניט את חבירו, או פגע בו בכל דרך שהיא, חייב לפייסו שימחל לו על מה שנעשה.

וכן שנינו במסכת בבא קמא (צב.), לגבי מי שהזיק לחבירו , אף על פי שהוא נותן לו (כלומר משלם לו על הנזק שגרם), אין נמחל לו עד שיבקש ממנו (מחילה), שנאמר (לענין אבימלך שלקח את שרה מאברהם אבינו, ואמר לו ה':) "ועתה השב אשת האיש כי נביא הוא ויתפלל בעדך וחיה", ואילו לא היה אברהם מוחל לו, לא היה עונו נמחל. והיינו שמלבד מה שצריך לחזור בתשובה לפני ה' על אותו עון שהזיק את חבירו,  צריך גם לפייס את חבירו שימחל לו.

צריך למחול לחבירו
וכשמבקש מחילה מחבירו, אין ראוי לחבירו להכביד עליו ולסרב למחול לו. ומניין שאם לא מחל לו שהוא אכזרי?, שנאמר "ויתפלל אברהם אל האלהים וירפא אלהים את אבימלך".

וכן פסק רבינו הרמב"ם (פ"ב מהל' תשובה) וזו לשונו: אין התשובה ולא יום הכפורים מכפרים אלא על עבירות שבין אדם למקום, אבל עבירות שבין אדם לחבירו אין יום הכפורים מכפר עד שירצה את חבירו. לא רצה חבירו למחול לו, מביא לו שלשה בני אדם מריעיו (מידידיו) ומבקשין ממנו שימחל. לא נתרצה להם, מביא לו שניה ושלישית (כלומר בא לפניו עם עוד שלשה מריעיו ושוב עוד שלשה מריעיו), לא רצה (למחול), מניחו והולך לו, וזה שלא מחל הוא החוטא. (שהיה לו לרחם על חבירו ששב בתשובה ולמחול לו.) ואם היה רבו (כלומר שחטא כלפי רבו), הולך ובא אפילו אלף פעמים עד שימחל לו. וכן פסק מרן בשלחן ערוך (סי' תרו).

אסור לאדם להיות אכזרי ולא להתפייס, אלא יהיה נח לרצות (למחול) וקשה לכעוס, ובשעה שמבקש ממנו החוטא למחול, מוחל לו בלב שלם ובנפש חפיצה, וזהו דרכם של זרע ישראל ולבם הנכון. אבל העובדי כוכבים אינם כן, אלא ועברתן שמרה נצח. (ששומרים טינה לעולם למי שפגע בהם).

אדם שפגע באדם שנפטר
החוטא לחבירו ומת חבירו קודם שיבקש ממנו מחילה, מביא עשרה בני אדם סמוך לקברו, ואומר חטאתי לאלהי ישראל ולפלוני (כלומר יאמר את שם חבירו הנפטר) זה שחטאתי לו. (ויש עוד כמה פרטים בזה). וכתב הרמב"ם, שצריך שיפרט באיזה דבר חטא כנגד חבירו, וכן פסק בספר אליה רבא ובמשנה ברורה. ואם הוא בעיר אחרת די שיבקש מחילה מן הנפטר בפני עשרה. ואם יש לו מי מידידיו שמתגורר במקום מנוחתו של הנפטר, יעשהו שליח שיבקש בשמו מחילה מן הנפטר בפני עשרה שיעמדו סמוך לקברו של הנפטר.

תאריך השאלה:
ד' אלול תש"פ / 24 באוגוסט 2020

אינו מצטרף עמהם לזימון משום שעיקר המשקה מים. (ראה שלחן ערוך סימן קצז סעיף ב ובאחרונים שם).  

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


הלכות תשובה

------------------------

עם כל תלמידיו ומכיריו, אנו מצטערים על פטירתו של הגאון רבי זלמן נחמיה גולדברג זצ"ל.

אף שהגאון זצ"ל לא היה ידוע בכל מקום, בכל זאת היה מגדולי הדור, ובזמנינו היה ממש מיחידי גאוני הדור ופוסקי ההלכה.

כבר לפני עשרות בשנים, הגאון רבי בן ציון אבא שאול זצ"ל, הביע את השתוממותו על גאונותו של רבי זלמן נחמיה, איך שהיה מסוגל להגיע לכל ישיבה עם תלמידי חכמים מופלגים ולומר בפניהם דברי תורה בנושא בו הם עסקו.

הרב היה ידוע מנעוריו בגדולתו, וכך זכה להיות חתנו של רבן של ישראל הגאון רבי שלמה זלמן אוירבך זצ"ל. הוא זצ"ל היה מיוחד במדותיו החמודות, בהארת פנים שנהג בה כלפי כל אדם, ובתמיכתו הרבה בכל תלמיד חכם צעיר שבא לפניו בעין טובה. יהי רצון שנזכה לראות בגאולה השלימה, ובתחיית המתים, ומלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים. חבל על דאבדין ולא משתכחין.

------------------------

חודש אלול הוא חודש הרחמים והסליחות, ועל כן חובה קדושה על כל אדם מישראל, איש ואשה, לפשפש במעשיו כפי כוחו בימים אלו, ולשוב בתשובה לפני ה'. וכאשר נבוא לדין לפני ה' יתברך ביום ראש השנה, יתמלא עלינו ברחמיו, ויחדש עלינו שנה טובה. ולא ראוי לאדם בן דעת, לאחר את התשובה ולדחותה, וכמו שכתב בספר מסילת ישרים, כי לא ימצא איחור התשובה אלא בעמי הארץ. וכתב מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל בשם רבינו האר"י ז"ל, שראוי לכוין היטב בימים אלו בברכת השיבינו שבתפילת שמונה עשרה, ולהתפלל על אלה שנטו מתורת ה', וביחוד אם הם קרוביו, כי ימים אלו הם עת רצון ומסוגלים לכך, כי ימינו של ה' יתברך פשוטה לקבל שבים.

מצות הוידוי
כתב הרמב"ם (בתחילת הלכות תשובה), כל מצות שבתורה, אם עבר אדם על אחת מהן, בין בזדון בין בשגגה, כשיעשה תשובה וישוב מחטאו, חייב להתודות (כלומר להתודות בפיו ולומר חטאתי לפניך ה' וכיוצא בזה) לפני ה' ברוך הוא. שנאמר (במדבר פרק ה'), איש או אשה כי יעשו מכל חטאות האדם וכו', "והתודו את חטאתם אשר עשו", זה וידוי דברים. כלומר וידוי בדיבור בפיו ממש. ומכאן שוידוי זה הוא מצות עשה מן התורה. כיצד מתודין?, אומר, אנא ה', חטאתי עויתי פשעתי לפניך, ועשיתי כך וכך, והרי נחמתי (התחרטתי) ובושתי במעשי, ולעולם איני חוזר לדבר זה. (כלומר שמקבל על עצמו שלא לחזור שוב על חטאו). וזהו עיקרו של וידוי. וכל המרבה להתודות ומאריך בענין זה הרי זה משובח.

וכן היו נוהגים בזמן שבית המקדש היה קיים, והיו החוטאים מביאים קרבן חטאת או אשם לכפר על חטאתם, היו מתודין על חטאתם. שכל מי שאינו עושה תשובה, לא מתכפרין לו עוונותיו אפילו יקריב אלף קרבנות לשם ה'. והוידוי הוא מעיקרי (מתנאי) התשובה, נמצא  מי שלא התודה על עוונו, לא קיים מצוות התשובה.

ובזמנינו שחרב בית המקדש, ואין לנו מזבח להקריב עליו קרבנות, אין לנו אלא תשובה בלבד, וכל מי שעשה תשובה שלימה, אין מזכירין לו (ביום שיתן דין וחשבון על מעשיו) שום דבר מעוונותיו.

קבלה לעתיד
עוד תנאי יש במצות התשובה, שיקבל על עצמו השב בתשובה שלא יחזור עוד לחטאו, שאם עבר על מצות לא תעשה, כגון אדם שהיה מחלל שבת, או שהיה אוכל ממאכלים הצריכים בדיקה מן התולעים, או אשה שלא היתה נזהרת בלבושה שיהיה צנוע וכיוצא באלו, צריך שיקבלו על עצמם בכל לב שלא יחזרו עוד על מעשיהם הרעים. וכן אם ביטל מצות עשה, כגון אדם שלא היה עושה קידוש ביום השבת, או שלא היה מכבד את אביו ואת אמו וכיוצא באלו, צריך שיקבל על עצמו להזהר מכאן ולהבא במצוות אלו שלא לבטלן. אבל האומר אחטא ואשוב אחטא ואשוב, אין מספיקין בידו לעשות תשובה.

החרטה
גם צריך שיתחרט האדם על חטאיו, בידעו כמה הגדיל לעשות רעה בחטאו, והכעיס את בוראו המטיב לו. אבל אם לא התחרט על מעשיו, אפילו אם עזב את החטא ואינו שב לרשעו, ואפילו התודה על עוונו, לא קיים מצות התשובה, ולא נסלח עוונו.

נמצינו למדים שיש שלשה עיקרים במצות התשובה, שיתודה השב על חטאו בפיו. ושיקבל על עצמו שלא לחזור על חטאיו עוד. ושיתחרט על חטאו בלבו. וכל העושה כן, קיים מצות התשובה, והרי הוא אהוב לפני בוראו, ועליו אמר רבי עקיבא (ביומא פה:), אשריכם ישראל, לפני מי אתם מטהרין ומי מטהר אתכם?, אביכם שבשמים, שנאמר "מקוה ישראל ה'", מה מקוה מטהר את הטמאים, אף הקדוש ברוך הוא מטהר את ישראל.

תאריך השאלה:
ג' אלול תש"פ / 23 באוגוסט 2020

ליד בני הבית, מעיקר הדין מותר. אלא שהזהר הקדוש החמיר בזה מאד, ולכן אשרי מי שמחמירה בזה. אבל מן הדין, מותר.   

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


גילוי שיער בתוך הבית

שאלה: האם מותר לאשה נשואה ללכת בלי כיסוי ראש בתוך ביתה?
 
תשובה: הנה הדבר ברור ומפורסם, כי אשה שהיא נשאת לאיש, אסור לה לגלות את שיערות ראשה, ולכן נוהגות הנשים לכסות שיער ראשן במטפחת וכיוצא בזה, בכדי שלא יתראה שיער ראשן מבחוץ. ומצוה מוטלת גם על הבעלים אשר לקחו להם נשים שאינן מכסות את ראשיהן, להרבות עליהם בדברים בכל דרך של שכנוע ופיוס ומתנות וכדומה, בכדי שתאותנה אף הן לכסות ראשיהן כמצות התורה. וכן מי שרואה שאשתו אינה מכסה את ראשה כפי דין התורה, דהיינו שהיא מגלה הרבה משערות ראשה מלפנים ומאחור, עליו לדבר איתה שתקפיד לכסות ראשה כדת וכדין.
 
ומכל מקום כבר פשט בינינו המנהג שהנשים מגלות מקצת משערות ראשן מלפנים, (כשיעור בערך שתי ס"מ), ויש להן על מה שיסמוכו, והמקפידות לכסות כל שערות ראשן, תבא עליהן ברכה.
 
ועתה לנדון שאלתינו, אם יש להתיר לאשה ללכת גלוית ראש כשהיא בבית, ואין שם אנשים אחרים, רק בעלה ובניה וכיוצא בזה.
 
הנה בבית יוסף בחלק אבן העזר (סימן קטו), פסק מרן, שמעיקר הדין יש להתיר לאשה ללכת גלויית ראש כשהיא בביתה עם בעלה, ואין בדבר איסור. ומקור דבריו הוא מדברי רש"י והתוספות והר"ן במסכת כתובות, שכתבו לענין "עוברת על דת יהודית", שהיא אשה הנוהגת בחוסר צניעות עד שמפסידה כתובתה, שאשה שהיא הולכת בגילוי ראש בביתה, אינה עושה איסור כלל. ומרן רבינו הגדול זצ"ל בספרו הקדוש טהרת הבית (ח"ב עמ' קסו) הביא דברי הגאון רבי משה פינשטיין ז"ל, ועוד פוסקים, שעל פי דבריהם משמע שאף בזמן שאין האשה טהורה, הרי היא מותרת ללכת בביתה בגילוי שערות ראשה, ואין בדבר איסור.
 
וידוע מאמר רבותינו במסכת יומא (מז.), שבעה בנים היו לה לקמחית, וכולם שמשו בכהונה גדולה. ושאלו אותה את קמחית, מפני מה זכית למעלה זו, ששבעה בניך הם כהנים גדולים? (ובנה, רבי ישמעאל בן קמחית, היה מפורסם בדברי הש"ס שם, וכן באבות דרבי נתן ובתוספתא ועוד), השיבה קמחית, "מפני שמעולם לא ראו קורות ביתי קלעי שערי". כלומר, אמרה להם, מעולם לא ראו קירות הבית שלי, את שערות ראשי. ומשמע מכאן שיש מדת חסידות גדולה שלא לגלות את שיער הראש אפילו בבית, ושאשה הנוהגת כן ראויה שיצאו ממנה בנים תלמידי חכמים או כהנים. ולשון רש"י על הגמרא שם, "ראיתי בתלמוד ירושלמי: כל כבודה בת מלך פנימה ממשבצות זהב לבושה, אשה צנועה, ראויה לצאת ממנה כהן גדול הלבוש משבצות זהב".
 
ובאמת שיש אומרים שאין הדברים כפשטן ממש, שמעולם לא ראו קורות ביתה שערות ראשה, אלא בדרך הפלגה אמרה, שכמעט מעולם לא נתגלו שערות ראשה, אף כי בודאי כאשר היתה רוחצת וכדומה, נתגלה משהו משערות ראשה. וכן כתב בספר מנורת המאור, שאין הדברים כפשטן ממש, רק בדרך הפלגה. ומכל מקום למדנו שממדת חסידות נכון הוא שהאשה תזהר בכיסוי הראש אף כשהיא הולכת בביתה, וכפי שנוהגים האנשים שאינם מורידים את הכיפה שעל ראשם בבית.
 
ואמנם שיש מרבותינו האחרונים שהחמירו מאד בענין כיסוי הראש אפילו בבית. אולם כתב מרן הרב זצ"ל בספרו טהרת הבית (עמוד קסו), שאין הדבר מעיקר הדין, כי עיקר החומרא בדבר היא על פי דברי הזהר הקדוש, שהחמיר מאד בדבר זה. וכן בספר עמק המלך, לרבי נפתלי מורנקפורט, שהיה תלמידו של רבינו מנחם עזריה מפאנו לפני כשלש מאות וחמישים שנה, כתב שאשה שהיא הולכת בגילוי ראש בביתה, גורמת רעה גדולה לבית שלה, מפני שעל ידי גילוי השערות של האשה מתרבה מדת הדין בבית. ועוד כתב בזה דברים אחרים על פי דרכי המקובלים.
 
ועל כן לסיכום: מעיקר הדין אין האשה צריכה ללכת בביתה עם כיסוי ראש. וממדת חסידות כתבו כמה מרבותינו האחרונים שהאשה תכסה את ראשה גם בבית, בפרט בזמן שכל בני הבית מצויים שם, שיש בזה מדת צניעות נכונה, והנזהרת בזה קדוש יאמר לה, שמשפיע רוב טובה על כל בני ביתה.

תאריך השאלה:
ג' אלול תש"פ / 23 באוגוסט 2020

זה נחשב כאילו מתפלל עם הציבור, אבל בודאי שאם נמצא עם הציבור ממש מעלתו גדולה יותר. תבורך,  

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


הלכות תשובה

------------------------

עם כל תלמידיו ומכיריו, אנו מצטערים על פטירתו של הגאון רבי זלמן נחמיה גולדברג זצ"ל.

אף שהגאון זצ"ל לא היה ידוע בכל מקום, בכל זאת היה מגדולי הדור, ובזמנינו היה ממש מיחידי גאוני הדור ופוסקי ההלכה.

כבר לפני עשרות בשנים, הגאון רבי בן ציון אבא שאול זצ"ל, הביע את השתוממותו על גאונותו של רבי זלמן נחמיה, איך שהיה מסוגל להגיע לכל ישיבה עם תלמידי חכמים מופלגים ולומר בפניהם דברי תורה בנושא בו הם עסקו.

הרב היה ידוע מנעוריו בגדולתו, וכך זכה להיות חתנו של רבן של ישראל הגאון רבי שלמה זלמן אוירבך זצ"ל. הוא זצ"ל היה מיוחד במדותיו החמודות, בהארת פנים שנהג בה כלפי כל אדם, ובתמיכתו הרבה בכל תלמיד חכם צעיר שבא לפניו בעין טובה. יהי רצון שנזכה לראות בגאולה השלימה, ובתחיית המתים, ומלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים. חבל על דאבדין ולא משתכחין.

------------------------

חודש אלול הוא חודש הרחמים והסליחות, ועל כן חובה קדושה על כל אדם מישראל, איש ואשה, לפשפש במעשיו כפי כוחו בימים אלו, ולשוב בתשובה לפני ה'. וכאשר נבוא לדין לפני ה' יתברך ביום ראש השנה, יתמלא עלינו ברחמיו, ויחדש עלינו שנה טובה. ולא ראוי לאדם בן דעת, לאחר את התשובה ולדחותה, וכמו שכתב בספר מסילת ישרים, כי לא ימצא איחור התשובה אלא בעמי הארץ. וכתב מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל בשם רבינו האר"י ז"ל, שראוי לכוין היטב בימים אלו בברכת השיבינו שבתפילת שמונה עשרה, ולהתפלל על אלה שנטו מתורת ה', וביחוד אם הם קרוביו, כי ימים אלו הם עת רצון ומסוגלים לכך, כי ימינו של ה' יתברך פשוטה לקבל שבים.

מצות הוידוי
כתב הרמב"ם (בתחילת הלכות תשובה), כל מצות שבתורה, אם עבר אדם על אחת מהן, בין בזדון בין בשגגה, כשיעשה תשובה וישוב מחטאו, חייב להתודות (כלומר להתודות בפיו ולומר חטאתי לפניך ה' וכיוצא בזה) לפני ה' ברוך הוא. שנאמר (במדבר פרק ה'), איש או אשה כי יעשו מכל חטאות האדם וכו', "והתודו את חטאתם אשר עשו", זה וידוי דברים. כלומר וידוי בדיבור בפיו ממש. ומכאן שוידוי זה הוא מצות עשה מן התורה. כיצד מתודין?, אומר, אנא ה', חטאתי עויתי פשעתי לפניך, ועשיתי כך וכך, והרי נחמתי (התחרטתי) ובושתי במעשי, ולעולם איני חוזר לדבר זה. (כלומר שמקבל על עצמו שלא לחזור שוב על חטאו). וזהו עיקרו של וידוי. וכל המרבה להתודות ומאריך בענין זה הרי זה משובח.

וכן היו נוהגים בזמן שבית המקדש היה קיים, והיו החוטאים מביאים קרבן חטאת או אשם לכפר על חטאתם, היו מתודין על חטאתם. שכל מי שאינו עושה תשובה, לא מתכפרין לו עוונותיו אפילו יקריב אלף קרבנות לשם ה'. והוידוי הוא מעיקרי (מתנאי) התשובה, נמצא  מי שלא התודה על עוונו, לא קיים מצוות התשובה.

ובזמנינו שחרב בית המקדש, ואין לנו מזבח להקריב עליו קרבנות, אין לנו אלא תשובה בלבד, וכל מי שעשה תשובה שלימה, אין מזכירין לו (ביום שיתן דין וחשבון על מעשיו) שום דבר מעוונותיו.

קבלה לעתיד
עוד תנאי יש במצות התשובה, שיקבל על עצמו השב בתשובה שלא יחזור עוד לחטאו, שאם עבר על מצות לא תעשה, כגון אדם שהיה מחלל שבת, או שהיה אוכל ממאכלים הצריכים בדיקה מן התולעים, או אשה שלא היתה נזהרת בלבושה שיהיה צנוע וכיוצא באלו, צריך שיקבלו על עצמם בכל לב שלא יחזרו עוד על מעשיהם הרעים. וכן אם ביטל מצות עשה, כגון אדם שלא היה עושה קידוש ביום השבת, או שלא היה מכבד את אביו ואת אמו וכיוצא באלו, צריך שיקבל על עצמו להזהר מכאן ולהבא במצוות אלו שלא לבטלן. אבל האומר אחטא ואשוב אחטא ואשוב, אין מספיקין בידו לעשות תשובה.

החרטה
גם צריך שיתחרט האדם על חטאיו, בידעו כמה הגדיל לעשות רעה בחטאו, והכעיס את בוראו המטיב לו. אבל אם לא התחרט על מעשיו, אפילו אם עזב את החטא ואינו שב לרשעו, ואפילו התודה על עוונו, לא קיים מצות התשובה, ולא נסלח עוונו.

נמצינו למדים שיש שלשה עיקרים במצות התשובה, שיתודה השב על חטאו בפיו. ושיקבל על עצמו שלא לחזור על חטאיו עוד. ושיתחרט על חטאו בלבו. וכל העושה כן, קיים מצות התשובה, והרי הוא אהוב לפני בוראו, ועליו אמר רבי עקיבא (ביומא פה:), אשריכם ישראל, לפני מי אתם מטהרין ומי מטהר אתכם?, אביכם שבשמים, שנאמר "מקוה ישראל ה'", מה מקוה מטהר את הטמאים, אף הקדוש ברוך הוא מטהר את ישראל.

תאריך השאלה:
ג' אלול תש"פ / 23 באוגוסט 2020

באופן כללי, יש להתחזק בכל הענינים. אבל עיקר התשובה, שתבחון את מעשיך, ותראה איזה דבר שתוכל באמת לקבל אותו עלי בקבלה גמורה. לדוגמא, מי שיודע שצפייה באינטרנט גורמת לו לנזק גדול, יראה איך לפרוש או להמעיט בזה. או מי שיודע שבעייתו העיקרית היא שאינו שומע שיעור תורה, יקבע לעצמו שיעור תורה. וכן על זה הדרך, שתקבל על עצמך דבר אחד או שניים, אפילו שאינם גדולים, שמהם תראה שתוכל בעזרת ה' להתקדם ולהתעלות עוד ועוד.  ונדבר בזה בלי נדר בימים הקרובים. תעלה ותצליח,

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


הלכות תשובה

------------------------

עם כל תלמידיו ומכיריו, אנו מצטערים על פטירתו של הגאון רבי זלמן נחמיה גולדברג זצ"ל.

אף שהגאון זצ"ל לא היה ידוע בכל מקום, בכל זאת היה מגדולי הדור, ובזמנינו היה ממש מיחידי גאוני הדור ופוסקי ההלכה.

כבר לפני עשרות בשנים, הגאון רבי בן ציון אבא שאול זצ"ל, הביע את השתוממותו על גאונותו של רבי זלמן נחמיה, איך שהיה מסוגל להגיע לכל ישיבה עם תלמידי חכמים מופלגים ולומר בפניהם דברי תורה בנושא בו הם עסקו.

הרב היה ידוע מנעוריו בגדולתו, וכך זכה להיות חתנו של רבן של ישראל הגאון רבי שלמה זלמן אוירבך זצ"ל. הוא זצ"ל היה מיוחד במדותיו החמודות, בהארת פנים שנהג בה כלפי כל אדם, ובתמיכתו הרבה בכל תלמיד חכם צעיר שבא לפניו בעין טובה. יהי רצון שנזכה לראות בגאולה השלימה, ובתחיית המתים, ומלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים. חבל על דאבדין ולא משתכחין.

------------------------

חודש אלול הוא חודש הרחמים והסליחות, ועל כן חובה קדושה על כל אדם מישראל, איש ואשה, לפשפש במעשיו כפי כוחו בימים אלו, ולשוב בתשובה לפני ה'. וכאשר נבוא לדין לפני ה' יתברך ביום ראש השנה, יתמלא עלינו ברחמיו, ויחדש עלינו שנה טובה. ולא ראוי לאדם בן דעת, לאחר את התשובה ולדחותה, וכמו שכתב בספר מסילת ישרים, כי לא ימצא איחור התשובה אלא בעמי הארץ. וכתב מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל בשם רבינו האר"י ז"ל, שראוי לכוין היטב בימים אלו בברכת השיבינו שבתפילת שמונה עשרה, ולהתפלל על אלה שנטו מתורת ה', וביחוד אם הם קרוביו, כי ימים אלו הם עת רצון ומסוגלים לכך, כי ימינו של ה' יתברך פשוטה לקבל שבים.

מצות הוידוי
כתב הרמב"ם (בתחילת הלכות תשובה), כל מצות שבתורה, אם עבר אדם על אחת מהן, בין בזדון בין בשגגה, כשיעשה תשובה וישוב מחטאו, חייב להתודות (כלומר להתודות בפיו ולומר חטאתי לפניך ה' וכיוצא בזה) לפני ה' ברוך הוא. שנאמר (במדבר פרק ה'), איש או אשה כי יעשו מכל חטאות האדם וכו', "והתודו את חטאתם אשר עשו", זה וידוי דברים. כלומר וידוי בדיבור בפיו ממש. ומכאן שוידוי זה הוא מצות עשה מן התורה. כיצד מתודין?, אומר, אנא ה', חטאתי עויתי פשעתי לפניך, ועשיתי כך וכך, והרי נחמתי (התחרטתי) ובושתי במעשי, ולעולם איני חוזר לדבר זה. (כלומר שמקבל על עצמו שלא לחזור שוב על חטאו). וזהו עיקרו של וידוי. וכל המרבה להתודות ומאריך בענין זה הרי זה משובח.

וכן היו נוהגים בזמן שבית המקדש היה קיים, והיו החוטאים מביאים קרבן חטאת או אשם לכפר על חטאתם, היו מתודין על חטאתם. שכל מי שאינו עושה תשובה, לא מתכפרין לו עוונותיו אפילו יקריב אלף קרבנות לשם ה'. והוידוי הוא מעיקרי (מתנאי) התשובה, נמצא  מי שלא התודה על עוונו, לא קיים מצוות התשובה.

ובזמנינו שחרב בית המקדש, ואין לנו מזבח להקריב עליו קרבנות, אין לנו אלא תשובה בלבד, וכל מי שעשה תשובה שלימה, אין מזכירין לו (ביום שיתן דין וחשבון על מעשיו) שום דבר מעוונותיו.

קבלה לעתיד
עוד תנאי יש במצות התשובה, שיקבל על עצמו השב בתשובה שלא יחזור עוד לחטאו, שאם עבר על מצות לא תעשה, כגון אדם שהיה מחלל שבת, או שהיה אוכל ממאכלים הצריכים בדיקה מן התולעים, או אשה שלא היתה נזהרת בלבושה שיהיה צנוע וכיוצא באלו, צריך שיקבלו על עצמם בכל לב שלא יחזרו עוד על מעשיהם הרעים. וכן אם ביטל מצות עשה, כגון אדם שלא היה עושה קידוש ביום השבת, או שלא היה מכבד את אביו ואת אמו וכיוצא באלו, צריך שיקבל על עצמו להזהר מכאן ולהבא במצוות אלו שלא לבטלן. אבל האומר אחטא ואשוב אחטא ואשוב, אין מספיקין בידו לעשות תשובה.

החרטה
גם צריך שיתחרט האדם על חטאיו, בידעו כמה הגדיל לעשות רעה בחטאו, והכעיס את בוראו המטיב לו. אבל אם לא התחרט על מעשיו, אפילו אם עזב את החטא ואינו שב לרשעו, ואפילו התודה על עוונו, לא קיים מצות התשובה, ולא נסלח עוונו.

נמצינו למדים שיש שלשה עיקרים במצות התשובה, שיתודה השב על חטאו בפיו. ושיקבל על עצמו שלא לחזור על חטאיו עוד. ושיתחרט על חטאו בלבו. וכל העושה כן, קיים מצות התשובה, והרי הוא אהוב לפני בוראו, ועליו אמר רבי עקיבא (ביומא פה:), אשריכם ישראל, לפני מי אתם מטהרין ומי מטהר אתכם?, אביכם שבשמים, שנאמר "מקוה ישראל ה'", מה מקוה מטהר את הטמאים, אף הקדוש ברוך הוא מטהר את ישראל.

תאריך השאלה:
ג' אלול תש"פ / 23 באוגוסט 2020

המקור הוא ביחקאל פרק לג כמו שמובא במדרשים.   

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


הלכות תשובה

------------------------

עם כל תלמידיו ומכיריו, אנו מצטערים על פטירתו של הגאון רבי זלמן נחמיה גולדברג זצ"ל.

אף שהגאון זצ"ל לא היה ידוע בכל מקום, בכל זאת היה מגדולי הדור, ובזמנינו היה ממש מיחידי גאוני הדור ופוסקי ההלכה.

כבר לפני עשרות בשנים, הגאון רבי בן ציון אבא שאול זצ"ל, הביע את השתוממותו על גאונותו של רבי זלמן נחמיה, איך שהיה מסוגל להגיע לכל ישיבה עם תלמידי חכמים מופלגים ולומר בפניהם דברי תורה בנושא בו הם עסקו.

הרב היה ידוע מנעוריו בגדולתו, וכך זכה להיות חתנו של רבן של ישראל הגאון רבי שלמה זלמן אוירבך זצ"ל. הוא זצ"ל היה מיוחד במדותיו החמודות, בהארת פנים שנהג בה כלפי כל אדם, ובתמיכתו הרבה בכל תלמיד חכם צעיר שבא לפניו בעין טובה. יהי רצון שנזכה לראות בגאולה השלימה, ובתחיית המתים, ומלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים. חבל על דאבדין ולא משתכחין.

------------------------

חודש אלול הוא חודש הרחמים והסליחות, ועל כן חובה קדושה על כל אדם מישראל, איש ואשה, לפשפש במעשיו כפי כוחו בימים אלו, ולשוב בתשובה לפני ה'. וכאשר נבוא לדין לפני ה' יתברך ביום ראש השנה, יתמלא עלינו ברחמיו, ויחדש עלינו שנה טובה. ולא ראוי לאדם בן דעת, לאחר את התשובה ולדחותה, וכמו שכתב בספר מסילת ישרים, כי לא ימצא איחור התשובה אלא בעמי הארץ. וכתב מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל בשם רבינו האר"י ז"ל, שראוי לכוין היטב בימים אלו בברכת השיבינו שבתפילת שמונה עשרה, ולהתפלל על אלה שנטו מתורת ה', וביחוד אם הם קרוביו, כי ימים אלו הם עת רצון ומסוגלים לכך, כי ימינו של ה' יתברך פשוטה לקבל שבים.

מצות הוידוי
כתב הרמב"ם (בתחילת הלכות תשובה), כל מצות שבתורה, אם עבר אדם על אחת מהן, בין בזדון בין בשגגה, כשיעשה תשובה וישוב מחטאו, חייב להתודות (כלומר להתודות בפיו ולומר חטאתי לפניך ה' וכיוצא בזה) לפני ה' ברוך הוא. שנאמר (במדבר פרק ה'), איש או אשה כי יעשו מכל חטאות האדם וכו', "והתודו את חטאתם אשר עשו", זה וידוי דברים. כלומר וידוי בדיבור בפיו ממש. ומכאן שוידוי זה הוא מצות עשה מן התורה. כיצד מתודין?, אומר, אנא ה', חטאתי עויתי פשעתי לפניך, ועשיתי כך וכך, והרי נחמתי (התחרטתי) ובושתי במעשי, ולעולם איני חוזר לדבר זה. (כלומר שמקבל על עצמו שלא לחזור שוב על חטאו). וזהו עיקרו של וידוי. וכל המרבה להתודות ומאריך בענין זה הרי זה משובח.

וכן היו נוהגים בזמן שבית המקדש היה קיים, והיו החוטאים מביאים קרבן חטאת או אשם לכפר על חטאתם, היו מתודין על חטאתם. שכל מי שאינו עושה תשובה, לא מתכפרין לו עוונותיו אפילו יקריב אלף קרבנות לשם ה'. והוידוי הוא מעיקרי (מתנאי) התשובה, נמצא  מי שלא התודה על עוונו, לא קיים מצוות התשובה.

ובזמנינו שחרב בית המקדש, ואין לנו מזבח להקריב עליו קרבנות, אין לנו אלא תשובה בלבד, וכל מי שעשה תשובה שלימה, אין מזכירין לו (ביום שיתן דין וחשבון על מעשיו) שום דבר מעוונותיו.

קבלה לעתיד
עוד תנאי יש במצות התשובה, שיקבל על עצמו השב בתשובה שלא יחזור עוד לחטאו, שאם עבר על מצות לא תעשה, כגון אדם שהיה מחלל שבת, או שהיה אוכל ממאכלים הצריכים בדיקה מן התולעים, או אשה שלא היתה נזהרת בלבושה שיהיה צנוע וכיוצא באלו, צריך שיקבלו על עצמם בכל לב שלא יחזרו עוד על מעשיהם הרעים. וכן אם ביטל מצות עשה, כגון אדם שלא היה עושה קידוש ביום השבת, או שלא היה מכבד את אביו ואת אמו וכיוצא באלו, צריך שיקבל על עצמו להזהר מכאן ולהבא במצוות אלו שלא לבטלן. אבל האומר אחטא ואשוב אחטא ואשוב, אין מספיקין בידו לעשות תשובה.

החרטה
גם צריך שיתחרט האדם על חטאיו, בידעו כמה הגדיל לעשות רעה בחטאו, והכעיס את בוראו המטיב לו. אבל אם לא התחרט על מעשיו, אפילו אם עזב את החטא ואינו שב לרשעו, ואפילו התודה על עוונו, לא קיים מצות התשובה, ולא נסלח עוונו.

נמצינו למדים שיש שלשה עיקרים במצות התשובה, שיתודה השב על חטאו בפיו. ושיקבל על עצמו שלא לחזור על חטאיו עוד. ושיתחרט על חטאו בלבו. וכל העושה כן, קיים מצות התשובה, והרי הוא אהוב לפני בוראו, ועליו אמר רבי עקיבא (ביומא פה:), אשריכם ישראל, לפני מי אתם מטהרין ומי מטהר אתכם?, אביכם שבשמים, שנאמר "מקוה ישראל ה'", מה מקוה מטהר את הטמאים, אף הקדוש ברוך הוא מטהר את ישראל.

תאריך השאלה:
ב' אלול תש"פ / 22 באוגוסט 2020

אם יש בזה איסור, הוא עקיף, כמו ונשמרתם מאד לנפשותיכם, ביטול תורה וכדומה. ולכנין השאלה השנייה, בהחלט, צפיה בדברים כאלה הורסת את הנפש. גורמת לאיבוד הרגשות הטבעיים והנכונים. ועל זה נאמר ונתן לך רחמים ורחמך, כדי שכשנלחם עם האויבים לעתיד לבוא, המראות משדה הקרוב לא יגרמו לנו להרס התכונות הנפשיות העדינות.   

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


פרשת השבוע - פרשת שופטים

מאמרו של הגאון רבי זבדיה הכהן שליט"א, ראש אבות בתי הדין בתל אביב, עבור "הלכה יומית".

השבת נקרא: "שופטים ושוטרים תיתן לך בכל שעריך אשר ה' אלוהיך נותן לך לשבטיך, ושפטו את העם משפט צדק". בכל שנה אנו קוראים פרשה זו בשבוע הראשון של חודש אלול, לרמז לנו כי עלינו להתכונן לחודש הרחמים והסליחות ולקראת הימים הנוראים הבאים עלינו לטובה על ידי חשבון נפש, איך עברה עלינו השנה הנוכחית? ובמה עלינו לתקן את דרכינו ולהשתפר במעשינו לקראת השנה הבאה.

על כל אחד מאיתנו לשים לו שופט ושוטר אישי, בכל אחד ואחד מהשערים שבו, אם זה על פיו לבדוק מה נכנס לפיו ומה יוצא ממנו, על אוזניו, לבדוק מהו שומע, על עיניו לבדוק מהו רואה, ועל כל פעולותיו היום יומיות, האם הם עומדות בכללי מצוות התורה בין אדם למקום ובין אדם לחברו? וזאת על ידי לימוד מוסר  וחשבון נפש יומי.

אלא שרוב בני האדם, עסוקים בשגרת יומם הקבוע, ואין לבם פנוי לבדוק את עצמם, לכן תקנו לנו חכמינו בימים אלו את אמירת הסליחות ותקיעת השופר, כדי שנעצור לרגע את מרוץ החיים, ונתחיל להתבונן, וכפי שאנו אומרים בסליחות, "בן אדם מה לך נרדם? קום קרא בתחנונים! רחץ וטהר ואל תאחר, בטרם ימים פונים". עלינו מוטלת החובה להתחיל מהיום את תיקון דרכנו, ולא להתעלם מימים גדולים אלו המסוגלים לתשובה אמיתית.

רבינו יוסף חיים זצ"ל, מביא על כך משל יפה. מעשה בארבעה שותפים בעלי עסקים שהיו עשירים גדולים וטרודים בעסקים שהסתעפו גם  לחוץ לארץ, וזמנם לא היה פנוי לענייני הבית השוטפים. בצר להם, שכרו להם משרת משותף אשר היה קונה את כל צרכי הבית, הכוללים, מוצרי מזון, פירות וירקות, ובסוף כל שבוע היה מדווח לכל אחד מארבעת השותפים את ההוצאות, ומקבל אותם חזרה בצירוף שכר טרחתו.

במשך הזמן ראה המשרת כי הם טרודים בעסקים ואין ליבם פנוי לבדוק את הקניות שהוא עושה, וכי הם משלמים את כל מה שהוא דורש ללא פיקוח, והחל לאט לאט להוסיף על המחיר האמיתי ולשלשל לכיסו את העודף ללא ידיעתם.

לימים, החל אחד העשירים לשים לב כי המחיר שדורש המשרת עבור הקניות, טופח בצורה מוגזמת, והיסב את תשומת ליבם של חבריו לחשד, כי המשרת משלשל לכיסו כספים שלא מגיעים לו, ובהתייעצות שעשו, החליטו, כי בשבועות הקרובים, בכל שבוע של קניות יצטרף אחד העשירים לקניות עם המשרת, וכך יוכלו לבדוק את מעשיו, ואכן בשבוע הבא הודיעו לו כי מעתה יצטרפו אליו לקניות כל אחד בתורו. שמע זאת המשרת ונחרד, הרי עתה יתפשו אותו ואת מעלליו, ומיד החל לטכס עצה איך לקדם את פני הרעה. כשבא העשיר הראשון לבוא אתו לקניות, אמר לו המשרת, מה לך ולשוק, שם יש דוחק וצפיפות, חם מאוד ואין מיזוג אויר, יש חשש גדול שידחפו אותך ויכול אתה ליפול, אין זה מתאים למעמדך לבוא למקום בזוי זה. שמע זאת העשיר, נרתע, והחליט שלא ללכת. שמח המשרת ואמר, ברוך ה', מהראשון נפטרתי. בשבוע הבא רצה העשיר השני לבוא, מיד החל המשרת לומר לו, מה לך ולשוק חם וצפוף, זה לא מתאים לך, וכיוצא בזה. אך העשיר השני לא ויתר, ואמר, למרות הכול אני רוצה לבוא! הלכו יחד לשוק, אך מיד כשהגיעו, החל המשרת לספר לעשיר את ההיסטוריה של השוק, הראה לו פרסומות ומודעות, דיבר אתו על מיני נושאים הקשורים לשוק, עד שיצאו מהקניות, והעשיר לא הספיק לשים לב למחירים ולסחורה, וכך ניפטר המשרת גם מהעשיר השני. בשבוע השלישי, בא העשיר השלישי, ושוב ניסה המשרת להניאו מלבוא, אך העשיר החליט בכל זאת לבוא, וכשנכנסו לשוק החל המשרת לדבר על נושאים אחרים להסב את לבו של העשיר, אך העשיר השלישי בקש מהמשרת לא לדבר אתו כלום , כיון שהוא שהוא רוצה לשים  לב למחירים. ואכן ראה העשיר, כי המחירים לא תואמים את הדו"ח של המשרת, שאל העשיר את המשרת לפשר הדבר, והמשרת שהיה ערמומי אמר לו, מה שאתה רואה פה בזול, כי זה סוג ב', ואני הבאתי סוג א', שזה הרבה יותר יקר, וכן היום הפירות קטנים, לכן הם זולים, ואני הבאתי פירות גדולים שהם יותר יקרים, לכן שלמת יותר. שמע זאת העשיר השלישי, ועבר לסדר היום. בשבוע הרביעי הגיע תורו של העשיר הרביעי לבוא אתו, וגם פה לא הצליח המשרת להניאו מלבוא, ולא הצליח להסיח את דעתו מהנעשה בשוק, וכששאל אותו העשיר מדוע המחירים כאן זולים יותר מהדו"ח שהוא מוסר להם, חזר המשרת על גרסתו כי כאן זה סוג ב', והפירות קטנים יותר, וזה שונה ממה שהוא קנה בעבר, סוג א' וגדול יותר. אך לתדהמתו, מיד הוציא העשיר הרביעי מכיסו פירות משבוע שעבר, והוכיח למשרת כי זה בדיוק אותו דבר, באיכות ובגודל, ולא נותר אלא להגיע למסקנה, כי המשרת אינו דובר אמת וגזל אותם במשך תקופה ארוכה.

הנמשל, אנו עומדים בימי הרחמים והסליחות, יש כמה שיטות ליצר הרע, איך להשאיר את האדם בשגרת יומו ולא לתת לו את ההזדמנות לחשבון נפש אמיתי והכנה נאותה לימים הנוראים. לראשון הוא אומר, מה לך בימים אלו לקום מוקדם לסליחות, לשמוע שופר, ודברי התעוררות, הרי אתה מפונק ועייף, בבית הכנסת צפוף וחם, הישאר בביתך ובמיטתך, ואם לא הצליח, ובכל זאת בא לבית הכנסת, מיד מסיח את דעתו להתבונן מי נכנס ומי יצא, כמה מנורות דולקות וכמה נשרפו, האם המזגן עובד ולאיזה כיוון, מי נרדם ומי ער, או שפוגש חבר ומתחילים בשיחה עירה, עד שלא שם לבו כלל לסליחות ולשופר וכמו שנכנס כך יצא. לשלישי שכבר בא ומחליט לא לשים לב לסובבים ולהתרכז אך ורק בסליחות ובשופר, אומר לו יצר הרע, כל מה שאתה רואה ושומע, נאמר רק לצדיקים המיוחסים שהם סוג א', ואין הדברים אמורים לגביך שאתה אדם פשוט ועסוק וטרוד, פטור אתה מכל שינוי והתעוררות. אך האדם האמיתי שרוצה להתעורר ולהכין עצמו כיאה וכיאות לקראת הימים הנוראים, הרי שעליו לדחות את כל דברי ההסתה של היצר הרע, והנטיות של האדם לעצלות ולשגרה, ועליו לומר, עלי דיבר הכתוב "נחפשה דרכינו ונחקורה ונשובה עד ה'". אמן.

שבת שלום!

תאריך השאלה:
ב' אלול תש"פ / 22 באוגוסט 2020

מעיקר הדין מותר לעשות כן. 

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


פרשת השבוע - פרשת שופטים

מאמרו של הגאון רבי זבדיה הכהן שליט"א, ראש אבות בתי הדין בתל אביב, עבור "הלכה יומית".

השבת נקרא: "שופטים ושוטרים תיתן לך בכל שעריך אשר ה' אלוהיך נותן לך לשבטיך, ושפטו את העם משפט צדק". בכל שנה אנו קוראים פרשה זו בשבוע הראשון של חודש אלול, לרמז לנו כי עלינו להתכונן לחודש הרחמים והסליחות ולקראת הימים הנוראים הבאים עלינו לטובה על ידי חשבון נפש, איך עברה עלינו השנה הנוכחית? ובמה עלינו לתקן את דרכינו ולהשתפר במעשינו לקראת השנה הבאה.

על כל אחד מאיתנו לשים לו שופט ושוטר אישי, בכל אחד ואחד מהשערים שבו, אם זה על פיו לבדוק מה נכנס לפיו ומה יוצא ממנו, על אוזניו, לבדוק מהו שומע, על עיניו לבדוק מהו רואה, ועל כל פעולותיו היום יומיות, האם הם עומדות בכללי מצוות התורה בין אדם למקום ובין אדם לחברו? וזאת על ידי לימוד מוסר  וחשבון נפש יומי.

אלא שרוב בני האדם, עסוקים בשגרת יומם הקבוע, ואין לבם פנוי לבדוק את עצמם, לכן תקנו לנו חכמינו בימים אלו את אמירת הסליחות ותקיעת השופר, כדי שנעצור לרגע את מרוץ החיים, ונתחיל להתבונן, וכפי שאנו אומרים בסליחות, "בן אדם מה לך נרדם? קום קרא בתחנונים! רחץ וטהר ואל תאחר, בטרם ימים פונים". עלינו מוטלת החובה להתחיל מהיום את תיקון דרכנו, ולא להתעלם מימים גדולים אלו המסוגלים לתשובה אמיתית.

רבינו יוסף חיים זצ"ל, מביא על כך משל יפה. מעשה בארבעה שותפים בעלי עסקים שהיו עשירים גדולים וטרודים בעסקים שהסתעפו גם  לחוץ לארץ, וזמנם לא היה פנוי לענייני הבית השוטפים. בצר להם, שכרו להם משרת משותף אשר היה קונה את כל צרכי הבית, הכוללים, מוצרי מזון, פירות וירקות, ובסוף כל שבוע היה מדווח לכל אחד מארבעת השותפים את ההוצאות, ומקבל אותם חזרה בצירוף שכר טרחתו.

במשך הזמן ראה המשרת כי הם טרודים בעסקים ואין ליבם פנוי לבדוק את הקניות שהוא עושה, וכי הם משלמים את כל מה שהוא דורש ללא פיקוח, והחל לאט לאט להוסיף על המחיר האמיתי ולשלשל לכיסו את העודף ללא ידיעתם.

לימים, החל אחד העשירים לשים לב כי המחיר שדורש המשרת עבור הקניות, טופח בצורה מוגזמת, והיסב את תשומת ליבם של חבריו לחשד, כי המשרת משלשל לכיסו כספים שלא מגיעים לו, ובהתייעצות שעשו, החליטו, כי בשבועות הקרובים, בכל שבוע של קניות יצטרף אחד העשירים לקניות עם המשרת, וכך יוכלו לבדוק את מעשיו, ואכן בשבוע הבא הודיעו לו כי מעתה יצטרפו אליו לקניות כל אחד בתורו. שמע זאת המשרת ונחרד, הרי עתה יתפשו אותו ואת מעלליו, ומיד החל לטכס עצה איך לקדם את פני הרעה. כשבא העשיר הראשון לבוא אתו לקניות, אמר לו המשרת, מה לך ולשוק, שם יש דוחק וצפיפות, חם מאוד ואין מיזוג אויר, יש חשש גדול שידחפו אותך ויכול אתה ליפול, אין זה מתאים למעמדך לבוא למקום בזוי זה. שמע זאת העשיר, נרתע, והחליט שלא ללכת. שמח המשרת ואמר, ברוך ה', מהראשון נפטרתי. בשבוע הבא רצה העשיר השני לבוא, מיד החל המשרת לומר לו, מה לך ולשוק חם וצפוף, זה לא מתאים לך, וכיוצא בזה. אך העשיר השני לא ויתר, ואמר, למרות הכול אני רוצה לבוא! הלכו יחד לשוק, אך מיד כשהגיעו, החל המשרת לספר לעשיר את ההיסטוריה של השוק, הראה לו פרסומות ומודעות, דיבר אתו על מיני נושאים הקשורים לשוק, עד שיצאו מהקניות, והעשיר לא הספיק לשים לב למחירים ולסחורה, וכך ניפטר המשרת גם מהעשיר השני. בשבוע השלישי, בא העשיר השלישי, ושוב ניסה המשרת להניאו מלבוא, אך העשיר החליט בכל זאת לבוא, וכשנכנסו לשוק החל המשרת לדבר על נושאים אחרים להסב את לבו של העשיר, אך העשיר השלישי בקש מהמשרת לא לדבר אתו כלום , כיון שהוא שהוא רוצה לשים  לב למחירים. ואכן ראה העשיר, כי המחירים לא תואמים את הדו"ח של המשרת, שאל העשיר את המשרת לפשר הדבר, והמשרת שהיה ערמומי אמר לו, מה שאתה רואה פה בזול, כי זה סוג ב', ואני הבאתי סוג א', שזה הרבה יותר יקר, וכן היום הפירות קטנים, לכן הם זולים, ואני הבאתי פירות גדולים שהם יותר יקרים, לכן שלמת יותר. שמע זאת העשיר השלישי, ועבר לסדר היום. בשבוע הרביעי הגיע תורו של העשיר הרביעי לבוא אתו, וגם פה לא הצליח המשרת להניאו מלבוא, ולא הצליח להסיח את דעתו מהנעשה בשוק, וכששאל אותו העשיר מדוע המחירים כאן זולים יותר מהדו"ח שהוא מוסר להם, חזר המשרת על גרסתו כי כאן זה סוג ב', והפירות קטנים יותר, וזה שונה ממה שהוא קנה בעבר, סוג א' וגדול יותר. אך לתדהמתו, מיד הוציא העשיר הרביעי מכיסו פירות משבוע שעבר, והוכיח למשרת כי זה בדיוק אותו דבר, באיכות ובגודל, ולא נותר אלא להגיע למסקנה, כי המשרת אינו דובר אמת וגזל אותם במשך תקופה ארוכה.

הנמשל, אנו עומדים בימי הרחמים והסליחות, יש כמה שיטות ליצר הרע, איך להשאיר את האדם בשגרת יומו ולא לתת לו את ההזדמנות לחשבון נפש אמיתי והכנה נאותה לימים הנוראים. לראשון הוא אומר, מה לך בימים אלו לקום מוקדם לסליחות, לשמוע שופר, ודברי התעוררות, הרי אתה מפונק ועייף, בבית הכנסת צפוף וחם, הישאר בביתך ובמיטתך, ואם לא הצליח, ובכל זאת בא לבית הכנסת, מיד מסיח את דעתו להתבונן מי נכנס ומי יצא, כמה מנורות דולקות וכמה נשרפו, האם המזגן עובד ולאיזה כיוון, מי נרדם ומי ער, או שפוגש חבר ומתחילים בשיחה עירה, עד שלא שם לבו כלל לסליחות ולשופר וכמו שנכנס כך יצא. לשלישי שכבר בא ומחליט לא לשים לב לסובבים ולהתרכז אך ורק בסליחות ובשופר, אומר לו יצר הרע, כל מה שאתה רואה ושומע, נאמר רק לצדיקים המיוחסים שהם סוג א', ואין הדברים אמורים לגביך שאתה אדם פשוט ועסוק וטרוד, פטור אתה מכל שינוי והתעוררות. אך האדם האמיתי שרוצה להתעורר ולהכין עצמו כיאה וכיאות לקראת הימים הנוראים, הרי שעליו לדחות את כל דברי ההסתה של היצר הרע, והנטיות של האדם לעצלות ולשגרה, ועליו לומר, עלי דיבר הכתוב "נחפשה דרכינו ונחקורה ונשובה עד ה'". אמן.

שבת שלום!

תאריך השאלה:
ב' אלול תש"פ / 22 באוגוסט 2020

מתייחסים לזמן הנסיעה בפועל. שאם יש עומס תנועה, הזמן נלקח בחשבון ויברך הגומל. ואם נוסע מאד מהר, גם כן מחשבים רק שבעים ושתים דקות, הן לענין פטור מהברכה והן לענין החיוב.   

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


הולכי דרכים – חודש אלול

בהלכות קודמות ביארנו, כי ארבעה חייבים בברכת הגומל (שיש לברכה בפני עשרה), ואחד מאלו, הם הולכי מדברות כשיגיעו למקום מושב בני אדם. וכעת נבוא לבאר דין זה.

בתלמוד ירושלמי במסכת ברכות (פ"ד ה"ד) אמרו, "כל הדרכים בחזקת סכנה". כלומר שבכל דרך שאדם הולך מעיר לעיר יש שם סכנה. ומכאן לכאורה עלינו ללמוד, כי לא תקנו ברכת הגומל דוקא להולכי מדברות ממש, ששם הסכנה שכיחה ומצויה ביותר מפני ליסטים וחיות רעות וכדומה, אלא בכל דרך שאדם הולך מעיר לעיר (כי בודאי אין הכוונה שבכל הליכה קצרה יש סכנה), כאשר יגיע למקום מושב בני אדם, עליו לברך ברכת הגומל.

הולכי מדברות או הולכי דרכים?
כתב רבינו הרא"ש בחדושיו בפרק הרואה (סי' ג), שבאשכנז וצרפת נוהגים שאין מברכים ברכת הגומל כשהולכים מעיר לעיר, מפני שלא חייבו רבותינו לברך, אלא בהולכי מדברות דשכיחי בהו (שמצויים בהם) חיות רעות וליסטים. ומה שכתוב בירושלמי "כל הדרכים בחזקת סכנה", לא אמרו כן אלא לענין תפילת הדרך, שבכל הדרכים צריך אדם לבקש על עצמו, אבל ברכת הגומל לא. וכן כתבו התוספות.

אבל רבינו הרמב"ן בספרו תורת האדם (שער המיחוש ענין הרפואה) כתב, שעל כל דרך שהולכים, צריכים להודות, דגרסינן בירושלמי (שהרי למדנו בירושלמי), כל הדרכים בחזקת סכנה. וכתב על זה רבינו הטור, "וכן נוהגים בספרד".

ומרן השלחן ערוך שקבלנו הוראותיו, אחרי שהביא את מנהג אשכנז ומנהג ספרד בזה, כתב, ומיהו (אבל) בפחות מפרסה (כלומר דרך שהיא קצרה משיעור מהלך של שבעים ושתים דקות) אינו מברך, אלא אם כן הוא מקום שמוחזק בסכנה, (כגון שנכנס בטעות למקום מושב מחבלים וכיוצא בזה), שאז גם על פחות מפרסה הוא מברך.

ועל כן לענין הלכה, מנהג הספרדים ובני עדות המזרח לברך ברכת הגומל אחרי נסיעה מעיר לעיר, כאשר בין הערים יש מרחק של שבעים ושתים דקות נסיעה מחוץ לעיר. אולם מנהג האשכנזים שאין לברך ברכת הגומל בנסיעה כזו, אלא בהליכה במדבר דוקא.

הולכי דרכים בזמן הזה
ולמנהג הספרדים נראה, שאף על פי שבזמנינו אין הסכנה מצויה כל כך בדרך, שכן לא מצויים בינינו לסטים וחיות רעות, מכל מקום הואיל וכך היא תקנת רבותינו, שיש לברך ברכת הגומל אחר הליכה שכזו, אף אם נאמר שבטל הטעם, לא בטלה התקנה, כמו שכתבנו כבר בשם האחרונים בהלכה הקודמת.

והוסיף על כך הגאון רבי משה פיינשטיין, שהטעם למנהג בני ספרד לברך גם כשנוסעים מעיר לעיר אף שאין מצויים שם חיות רעות ולסטים, הוא מפני שגם זה הוא מחסד ה' יתברך, שנותן דעת בלב החיות והלסטים שלא יעזו לבא בשעה שנוסעים שם. ועל כן יש לברך גם בזמנינו על נסיעה כזו מעיר לעיר. ובפרט שגם בזמנינו יש על כל פנים סכנה של תאונות דרכים וכדומה.

ובהלכה הבאה נבאר עוד פרטים הנוגעים להלכה זו.

--------------------------

היום הוא יום ראש חודש אלול, ומעתה מתחילים אנו בימי הרחמים והסליחות, שהם גם ימי חשבון הנפש לכל אחד מנפשות עם ישראל. אמירת הסליחות תחל בעזרת ה' למנהג הספרדים במוצאי השבת הקרובה אחר חצות הלילה. ולמנהג האשכנזים ממוצאי שבת פרשת נצבים וילך, ליל כ"ד באלול.

תאריך השאלה:
א' אלול תש"פ / 21 באוגוסט 2020

מותר בהחלט. שבת שלום,

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


הולכי דרכים – חודש אלול

בהלכות קודמות ביארנו, כי ארבעה חייבים בברכת הגומל (שיש לברכה בפני עשרה), ואחד מאלו, הם הולכי מדברות כשיגיעו למקום מושב בני אדם. וכעת נבוא לבאר דין זה.

בתלמוד ירושלמי במסכת ברכות (פ"ד ה"ד) אמרו, "כל הדרכים בחזקת סכנה". כלומר שבכל דרך שאדם הולך מעיר לעיר יש שם סכנה. ומכאן לכאורה עלינו ללמוד, כי לא תקנו ברכת הגומל דוקא להולכי מדברות ממש, ששם הסכנה שכיחה ומצויה ביותר מפני ליסטים וחיות רעות וכדומה, אלא בכל דרך שאדם הולך מעיר לעיר (כי בודאי אין הכוונה שבכל הליכה קצרה יש סכנה), כאשר יגיע למקום מושב בני אדם, עליו לברך ברכת הגומל.

הולכי מדברות או הולכי דרכים?
כתב רבינו הרא"ש בחדושיו בפרק הרואה (סי' ג), שבאשכנז וצרפת נוהגים שאין מברכים ברכת הגומל כשהולכים מעיר לעיר, מפני שלא חייבו רבותינו לברך, אלא בהולכי מדברות דשכיחי בהו (שמצויים בהם) חיות רעות וליסטים. ומה שכתוב בירושלמי "כל הדרכים בחזקת סכנה", לא אמרו כן אלא לענין תפילת הדרך, שבכל הדרכים צריך אדם לבקש על עצמו, אבל ברכת הגומל לא. וכן כתבו התוספות.

אבל רבינו הרמב"ן בספרו תורת האדם (שער המיחוש ענין הרפואה) כתב, שעל כל דרך שהולכים, צריכים להודות, דגרסינן בירושלמי (שהרי למדנו בירושלמי), כל הדרכים בחזקת סכנה. וכתב על זה רבינו הטור, "וכן נוהגים בספרד".

ומרן השלחן ערוך שקבלנו הוראותיו, אחרי שהביא את מנהג אשכנז ומנהג ספרד בזה, כתב, ומיהו (אבל) בפחות מפרסה (כלומר דרך שהיא קצרה משיעור מהלך של שבעים ושתים דקות) אינו מברך, אלא אם כן הוא מקום שמוחזק בסכנה, (כגון שנכנס בטעות למקום מושב מחבלים וכיוצא בזה), שאז גם על פחות מפרסה הוא מברך.

ועל כן לענין הלכה, מנהג הספרדים ובני עדות המזרח לברך ברכת הגומל אחרי נסיעה מעיר לעיר, כאשר בין הערים יש מרחק של שבעים ושתים דקות נסיעה מחוץ לעיר. אולם מנהג האשכנזים שאין לברך ברכת הגומל בנסיעה כזו, אלא בהליכה במדבר דוקא.

הולכי דרכים בזמן הזה
ולמנהג הספרדים נראה, שאף על פי שבזמנינו אין הסכנה מצויה כל כך בדרך, שכן לא מצויים בינינו לסטים וחיות רעות, מכל מקום הואיל וכך היא תקנת רבותינו, שיש לברך ברכת הגומל אחר הליכה שכזו, אף אם נאמר שבטל הטעם, לא בטלה התקנה, כמו שכתבנו כבר בשם האחרונים בהלכה הקודמת.

והוסיף על כך הגאון רבי משה פיינשטיין, שהטעם למנהג בני ספרד לברך גם כשנוסעים מעיר לעיר אף שאין מצויים שם חיות רעות ולסטים, הוא מפני שגם זה הוא מחסד ה' יתברך, שנותן דעת בלב החיות והלסטים שלא יעזו לבא בשעה שנוסעים שם. ועל כן יש לברך גם בזמנינו על נסיעה כזו מעיר לעיר. ובפרט שגם בזמנינו יש על כל פנים סכנה של תאונות דרכים וכדומה.

ובהלכה הבאה נבאר עוד פרטים הנוגעים להלכה זו.

--------------------------

היום הוא יום ראש חודש אלול, ומעתה מתחילים אנו בימי הרחמים והסליחות, שהם גם ימי חשבון הנפש לכל אחד מנפשות עם ישראל. אמירת הסליחות תחל בעזרת ה' למנהג הספרדים במוצאי השבת הקרובה אחר חצות הלילה. ולמנהג האשכנזים ממוצאי שבת פרשת נצבים וילך, ליל כ"ד באלול.

תאריך השאלה:
ל' אב תש"פ / 20 באוגוסט 2020

 

השוכח להזכיר "יעלה ויבוא" בתפלת ראש חודש, ונזכר לאחר שסיים את התפלה, עליו לחזור ולהתפלל שנית. ואם נזכר לפני שסיים את תפלת העמידה, עליו לחזור ל"רצה", ולומר "יעלה ויבוא" כהלכה. וכמבואר בדברי מרן בשלחן ערוך (סימן קכו).

וכל זה שייך דוקא בתפלת שחרית או בתפלת מוסף ומנחה של ראש חודש, אבל השוכח להזכיר יעלה ויבא בתפלת ערבית של ראש חודש, אינו צריך לחזור כלל על תפלתו.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


שאלה: האם עיור יכול לעלות לתורה?

תשובה: העולה לתורה, ומברך לפני ואחרי הקריאה, עליו לקרוא בעצמו בתורה. ואם הוא אינו רוצה לקרוא בעצמו בתורה לפני הציבור, מפני שאינו בקי בטעמי המקרא וכדומה, השליח ציבור קורא בתורה, והעולה לתורה חייב לקרוא ביחד איתו בלחש את כל הפסוקים.

ומעתה לגבי השאלה שלפנינו. הנה אדם שהוא עיור, הרי הוא אינו יכול לקרוא בתורה בעצמו, מפני שהוא אינו רואה את הספר תורה. וכן דעת הרבה מרבותינו הראשונים, שפסקו שמטעם זה, אין להעלות אדם עיור לתורה. וכן מרן השלחן ערוך (סימן קלט סעיף ג) פסק שמן הדין אין להעלות אדם עיור (סומא) לתורה.

לעומת זאת לדעת רבינו בעל האשכול, ניתן להעלות עיור לתורה, מפני שהעיור יכול לצאת ידי חובת הקריאה, כשהוא שומע אותה מפיו של השליח ציבור. אולם כאמור, מרן השלחן ערוך פסק כדעת הפוסקים האסורים על עיור לעלות לתורה.

והנה לכאורה, מאחר וקבלנו עלינו את הוראות מרן השלחן ערוך, אם כן אין להעלות עיור לתורה, הלכה למעשה. אולם בשו"ת משאת בנימין (סימן סב) להגאון רבי בנימין סלניק, שחי סמוך לזמן מרן השלחן ערוך, כתב לדון בזה, מאחר ולעת זקנתו, הגאון בעל משאת בנימין בעצמו, נעשה עיור, (כי "חשכו הרואות בארובות", כלומר העיניים), והוא בתשובתו, הביא את דברי מרן השלחן ערוך, והשיג עליהם, וערך את דבריו בסגנון מליצי, ונביא מקצת מהם:

"בענין אם סומא יכול לעלות ולקרות בתורה, המאסף לכל המחנות, הגאון והמופלג בדורו מוהר"ר יוסף קארו נשמתו עדן, בספר הבית יוסף שלו, ליקט ואסף לכל הדעות, ושקל וערך, והעלה לאיסורא, שאינו רשאי לעלות לתורה בין המנויים, ואני אמרתי, כי זה עתה לעת זקנתי חשכו הרואות בארובות, ותכהנה עיני מראות, ולפי אשר עלתה במחשבה של הרב ז"ל, לגרשני מלהסתפח בנחלת ה' ותורת אמת חיי עולם, לבלתי אחשב במספר המנויים לעלות, ולכן אמרתי וגמרתי בלבי חלילה לי מלעזוב את דרך עץ החיים ומלאחוז בענפיה, אהבתי זאת התעודה מימי קדם קדמתה, משפטה ודתה, וגם לעת זקנתי בל אשליכה, ובה אתהלכה, ואפתח בדבר הלכה, לראות על מה עשה לי הרב ככה"...

ובסיכום כתב, שלא שמענו לדברי מרן השלחן ערוך בדין זה. וכן הגאון רבי חיים פלאג'י בספר חיים (סימן יא) כתב שבאיזמיר, אף על פי שנהגו בכל הדינים כדברי מרן השלחן ערוך, מכל מקום בענין זה לא נהגו כדעת מרן, והיו מעלים עיור לתורה. וכן האריכו בזה עוד מגדולי הפוסקים.

ולמעשה, העיד הגאון הראשון לציון מהר"ר יצחק יוסף שליט"א, שבצעירותו ראה בעיניו, שהיה חזן אחד, ושמו ר' מרדכי חלפון ז"ל, שהיה נעים זמירות ישראל, והיה הולך ברגל ביום השבת, כדי לשמוע את מרן זצ"ל מקריא את ברכת הכהנים בנעימה, והוא היה עיור בשתי עיניו. ומרן זצ"ל היה מעלה אותו לספר תורה, והיה סומך על דברי בעל האשכול שהזכרנו, מפני שהדבר עלול לגרום לאדם שאינו רואה בשני עיניו, לעגמת נפש עצומה. וידוע, שמי שסובל ואינו רואה בעיניו, הרי זה אחד הדברים הקשים ביותר לאדם, וממילא הוא נעצב אל לבו מאד, ואסור לנו להחמיר עליו שלא להעלותו לתורה, אלא נוכל לסמוך על דברי בעל האשכול. וכן נוהגים בבתי מדרשות הנוהגים על פי פסקי מרן הקדוש זצ"ל, שאף על פי שכמעט בכל דבר אין אנו זזים מפסק מרן השלחן ערוך, מכל מקום בענין זה, הנוגע לכבודו של העיור, ולשמחו מיגונו, מאחר ויש לנו את בעל האשכול לסמוך עליו, ובהצטרף דעת פוסקים אחרים כפי שהזכרנו, העיקר שיש להקל בדבר, ומעלים את העיור לתורה. ובפרט ביום שמחת תורה, שכל הציבור עולה לתורה, שאז יש להקל בדבר יותר.


צפייה