שאלות ותשובות הלכה יומית

תאריך השאלה:
כ"א כסלו תש"פ / 19 בדצמבר 2019

יברך עצי ועשבי והנותן ריח טוב בפירות, ואת ברכת "מיני" נכון להשאיר אחרונה, כי היא כוללת את כל מיני הבשמים. ומעיקר הדין רשאי לברך על איזה שירצה תחילה.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


ברכות הריח – מיני ועצי בשמים

בהלכות הקודמות ביארנו, שלפני שנהנים מריח טוב שיש לאיזה דבר, יש לברך עליו את הברכה הראויה לו. וברכות אלה נקראות "ברכות הריח".

וישנם ארבע ברכות ריח. ברכת "בורא עצי בשמים", ברכת "בורא עשבי בשמים", ברכת "בורא מיני בשמים", וברכת "הנותן ריח טוב בפירות".

וכעת נבאר את פרטי הדינים, איזו ברכה מתאימה לכל דבר ודבר.

בורא מיני בשמים – בושם "מוסק" טבעי
כתב מרן השלחן ערוך (סימן רטז סעיף ב): "אם זה שיוצא ממנו הריח, הוא עץ, או מין עץ, מברך עליו "בורא עצי בשמים". ואם הוא עשב, מברך עליו "בורא עשבי בשמים". ואם אינו, לא מין עץ ולא מין עשב, כמו "המושׂק", מברך בורא מיני בשמים. ואם היה פרי הראוי לאכילה, מברך הנותן ריח טוב בפירות.

ומה שכתב מרן השלחן ערוך, שעל ה"מושׂק" יש לברך "בורא מיני בשמים", פירוש הדברים, המוסק, הוא מין בושם, שמיוצר עד היום הזה, והוא מעורב בהרבה מיני בשמים יוקריים. והוא אינו עשוי מדבר הגדל בארץ, כמו פירות או מיני עשבים, אלא הוא מיוצר מן החי, (מן הדם או מזיעת בעלי חיים). ויש אומרים שבושם זה, הוא "המור", המוזכר בתורה, שהוא אחד מסממני הקטורת. ועליו יש לברך ברכת "בורא מיני בשמים". (וראה בספר חזון עובדיה הלכות ברכות עמוד שי).

בורא עצי בשמים
הצפורן, הנקראת בערבית "קרונפול", (ומרן השלחן ערוך בסימן רטז סעיף ב קורא אותה "קלאוו", וכן באנגלית היא נקראת "clove"), היא מין עץ. ולכן יש לברך עליה ברכת "בורא עצי בשמים". וכן מקלות קינמון, שהם מין עץ, יש לברך עליהם ברכת בורא עצי בשמים.

וכל זה כשהם שלמים, כלומר, מקלות הקינמון שלימות, וכן מקלות הצפורן שלמים. אבל אם הם טחונים, ואינם עשויים בעיקרם, אלא לשם מאכל כתבלין, אזי יש לברך עליהם "בורא מיני בשמים". (הלכה ברורה, סעיף קטן יז).

עשב הריחאן התימני שמצוי אצלינו (ויש שקוראים אותו בזילקום), ברכתו "בורא עצי בשמים". (חזון עובדיה עמוד שכא). והריחן העיראקי ברכתו בורא עשבי בשמים. ואם יש ספק לגבי הריחן אם הוא עיראקי או תימני, יש לברך עליו בורא מיני בשמים. וכן נהג מרן רבינו עובדיה יוסף זצוק"ל.

וכן פרחי שושנים וורדים, ופרחי יסמין (סאמבק וכדומה), ורוזמרין. כולם, ברכתם בורא עצי בשמים. כי מין עץ הם. (וראה בהלכה ברורה ס"ק לא).

ובהלכה הבאה נבאר על מה יש לברך "בורא עשבי בשמים", ו"הנותן ריח טוב בפירות".

תאריך השאלה:
כ"א כסלו תש"פ / 19 בדצמבר 2019

למנהגינו אין לעשות כן. אלא יערבו כבר לפני הלילה את החלמון בתבלינים ומלח ושאר הדברים, כדי שלא יהא נחשב כביצה ששהתה כל הלילה.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


דין ביצה או שום שהיו קלופים לילה שלם

דברים האסורים משום סכנה 
בגמרא במסכת נדה (דף יז.) אמר רבי שמעון בר יוחאי, חמישה דברים העושה אותם מתחייב בנפשו ודמו בראשו (כלומר שמביא את עצמו לידי סכנה), ואחד מהם, האוכל שום קלוף או בצל קלוף או ביצה קלופה שעבר עליהם הלילה.
 
ומבואר שיש איסור לאכול שום או בצל או ביצה שעבר עליהם כל הלילה כשהם קלופים.
 
ומבואר בדברי הפוסקים, שטעם הדבר שיש סכנה באכילת דברים אלו שנקלפו ועבר עליהם הלילה, הוא מפני ששורה עליהם רוח רעה שעלולה לגרום נזק.
 
רוח רעה בזמנינו 
אולם ב"הגהות מרדכי", נשאל על כך שבארצותיהם לא היו נזהרים מאכילת ביצה קלופה, וכתב שאין נזהרים בזה לפי שבזמנינו לא מצויה רוח רעה שמזיקה כמו שהיתה מצויה בזמן התלמוד. וכן כתב המהרש"ל (רבי שלמה לוריא, מגדולי פוסקי אשכנז לפני כארבע מאות שנה). שכל מה שהזהירו חז"ל משום רוח רעה, בזמנינו אין לחוש לזה, לפי שלא מצויה בינינו רוח רעה. ועל דבריהם סמכו כמה מפוסקי האשכנזים.

אולם מדברי התוספות במסכת שבת (דף קמא.) נראה שיש לחוש לטעם של רוח רעה במקום שהזהירו חז"ל, אף בזמנינו. (ואף אם אין הרוח רעה מצויה כל כך כמו בזמן חכמי התלמוד, מכל מקום היא שכיחה קצת). וכן מצינו בדברי הפוסקים, שבמקומות רבים חששו מפני אזהרות חז"ל אלו, ולא סמכו על דברי המרדכי והמהרש"ל בזה.
 
הדין למעשה 
וכדברי התוספות והפוסקים פסק מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל (הכ"מ), שיש להזהר שלא להניח שום קלוף או בצל קלוף וביצה קלופה, באופן שיעבור עליהם הלילה, מפני שרוח רעה שורה עליהם, אבל אם כבר עבר עליהם הלילה, אין לאסור את אכילתן, מפני שיש לסמוך על דברי המרדכי והמהרש"ל, אמנם לכתחילה אין לעשות כן, וכאמור.
 
ויש אופן להקל בזה לגמרי, אם עירבו את השום והבצל הקלופים עם דברים אחרים, כגון בסאלט או תבשיל, שאז לא שורה עליהם רוח רעה כלל. וכן המנהג להקל בזה. וכן פסק מרן רבינו זצ"ל.

תאריך השאלה:
כ' כסלו תש"פ / 18 בדצמבר 2019

לא נכון להקל בדבר, אלא בהדבקה שהיא לצורך רפואה, אבל בהדבקת אריזות מזון וכדומה, ובפרט שלפעמים מדביק לזמן מרובה, לא נכון להקל.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


שאלה: האם מותר להדביק פלסטר על גבי מכה בשבת?

שאלה: האם מותר להדביק פלסטר על גבי מכה בשבת?

תשובה: בנדון הדבקת פלסטר בשבת, עלינו לדון מצד שלושה ענינים שונים:

האחד, מצד איסור רפואה בשבת. שכבר ביארנו בהלכות האחרונות, שאסרו רבותינו לעשות כל דבר של רפואה בשבת, (אלא אם מדובר באדם חולה ממש כמו שביארנו). והפלסטר הרי מיועד לרפאות את המכה.

הענין השני שעלינו לדון בו, הוא מצד איסור תפירה בשבת. כי הדבקת הפלסטר דומה לתפירה האסורה בשבת מן התורה.

והענין השלישי, מצד איסור קורע בשבת. כי לפני שמדביקים את הפלסטר, מפרידים ממנו את הניירות שמכסות את הדבק, ולכאורה יש בזה איסור משום קורע.

אם שייך איסור רפואה בפלסטר
והנה מצד איסור רפואה בשבת, אין איסור כלל בהדבקת פלסטר, כי הדבקת הפלסטר אינה נחשבת כדבר שבא לרפאות את הפצע, שכן עיקר תפקידו של הפלסטר, הוא לשמור על המכה שלא תשרט ושלא יפגעו בה זיהומים. וכמו שכתב מרן הבית יוסף (סימן שכח) בשם הירושלמי, שמותר להניח רטייה על גבי מכה (שנתרפאה), "שאינו אלא כמשמרה", כלומר, הרטייה, התחבושת, אינה מיועדת לרפאות את המכה, אלא לשמור עליה מפני דברים חיצוניים.

ולא נותר לנו לדון אלא מצד איסור תפירה וקריעה בשבת.

תפירה וקריעה בפלסטר
והנה מרן השלחן ערוך (סימן שמ סי"ד) כתב כך: המדביק ניירות הרי זה בכלל מלאכת תופר, וחייב משום חילול שבת. וכן המפרק ניירות דבוקים, הרי זה בכלל מלאכת קורע וחייב משום חילול שבת. (ומדובר באופן שקורע את הניירות לצורך כל שהוא, ולא על מנת לקלקל את האריזה).

ומעתה לגבי פלסטר, גם כן נראה לכאורה שיש בהפרדת הניירות שעליו איסור קורע, ובהדבקתו על הגוף יש איסור משום תופר.

אולם מרן רבינו עובדיה יוסף זכר צדיק לברכה כתב שאין בזה איסור, לא משום תופר ולא משום קורע. וטעמו, משום שהנייר שהיה דבוק על הפלסטר, לא נועד להשאר דבוק על הפלסטר, שהרי כל מהותו היא כדי שיפרידוהו ויוכלו להדביק את הפלסטר. ולא אסרו מרן השלחן ערוך והפוסקים להפריד ניירות דבוקים, אלא כשנדבקו על דעת להשאר דבוקים תמיד, אבל כל שהודבקו על דעת שיפרידום, מותר. כיון שלא נעשה כן לקיום.

וכן לענין הדבקת הפלסטר, אין בזה איסור משום תופר, משום שאין דין תפירה בגוף האדם, וגם משום שאין איסור תפירה כשעושה כן לזמן מועט. ורק כשמדביק את הפלסטר על מנת שישאר שם תמיד יש בדבר איסור. והביא עוד טעמים וראיות להקל בזה.

לכן למעשה, אדם שנפצע בשבת, רשאי להדביק פלסטר על גבי המכה. ורשאי גם להפריד את הניירות הדבוקים לפלסטר לפני ההדבקה. (חזון עובדיה חלק ג עמוד תג).

תאריך השאלה:
כ' כסלו תש"פ / 18 בדצמבר 2019

ראינו שמרן זצ"ל הביא כן בשם שו"ת אות היא לעולם, אבל לא פסק כן למעשה. והרי יש בזה מחלוקת הפוסקים. ובפרט שלדעת הגאון החזון איש, על מיצי פירות כמו מיץ תפוזים יש לברך העץ, וגם שהחיינו, ונמצא אם כן שלדעתו מי ששתה מהמיץ בודאי שלא יוכל אחר כך לברך שהחיינו. ויש עוד סברות בזה לומר שלמעשה לא יברך.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


שאלות ותשובות הלכה יומית - נר ה' נשמת אדם – שעשה לאבותינו נס – שהחיינו על מיץ אשכוליות

יום האזכרה השישי לפטירת מרן זצ"ל

שאלה: האם יש ענין להדליק נר נשמה בבית ביום פטירת מרן זצ"ל?

תשובה: כתב רבינו בחיי (בפירושו לפרשת תרומה) שידוע כי הנשמה נהנית בהדלקת הנרות, והיא מתהלכת בעידוני ההוד והשמחה ונמשכת אחר האור שהוא מינה, אף שהוא אור גשמי והנשמה אור רוחני זך וברור, וכמו שנאמר "נר ה' נשמת אדם". וכן כתבו הפוסקים ומרן זצ"ל (חזו"ע אבלות עמוד נו), שהמנהג שנהגו להדליק נר ביום פקודת השנה של אב ואם הוא מנהג נכון, ובשעת הדלקתו יאמר "הריני מדליק נר זה לעלוי נשמת מר אבי פלוני בן פלונית, או אמי פלונית בת פלונית, ומנהג זה יסודתו בהררי קודש. וטוב שהנר יהיה נר של שמן זית (שם עמוד רז), אולם יוצאים ידי חובת המנהג גם בנר רגיל. ומאחר ומרן זצ"ל היה גדול דורינו, ושומעי לקחו בני דורינו נחשבים כתלמידיו המובהקים, ורבו המובהק הוא חשוב יותר מאביו ואמו, לכן נכון מאד לנהוג כן, להדליק נר לעלוי נשמת מרן זצ"ל היום הזה, שהוא יום פטירתו. ויאמרו לפני ההדלקה, "הריני מדליק נר זה לעלוי ולכבוד נשמת רבי עובדיה יוסף בן גורג'ייה. זכותו תגן עלינו אמן.

 

שאלה: מי שמטייל בסיני במקומות שאומרים שבני ישראל עברו שם במדבר, האם יברך "ברוך שעשה נס לאבותינו במקום הזה?

תשובה: מי שרואה מקום שנעשה שם נס לאבותינו, מברך (בשם ומלכות) "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם שעשה נסים לאבותינו במקום הזה". וכמו שפסק מרן השלחן ערוך (סימן ריח). אולם מאחר והמקומות שהחוקרים מניחים שבני ישראל עברו שם, הם שנויים במחלוקת בדברי החוקרים עצמם, וכן אין אנו יודעים בדיוק את מקום קריעת ים סוף וכדומה, ואפילו אם נדע בדיוק את המקומות שבהם עברו בני ישראל, עדיין לא בכל מקום נעשה להם נס שניכר מתוך המקום (כלומר, נס שהמקום מזכיר שנעשה הנס, כמו קריעת הים או הירדן וכדומה), לכן אין אנו נוהגים לברך ברכה זו במקומות הללו. ומכל מקום כתב בכף החיים, שטוב לברך בלא שם ומלכות. שיאמר "ברוך שעשה נסים לאבותינו במקום הזה".

 

שאלה: אם בירכתי "שהחיינו" על אשכוליות, ולאחר זמן אני שותה מיץ אשכוליות, האם עלי לברך שוב "שהחיינו"?

תשובה: מרן בשלחן ערוך (סימן רכה סעיף ה) פסק, שאם בירך שהחיינו על ענבים, לא יוכל לחזור לברך שהחיינו על היין שנעשה מן הענבים. ואם כן כל שכן במקרה שלפנינו, שמי שבירך שהחיינו על אשכוליות, לא יוכל לברך אחר כך על מיץ אשכוליות. שהרי אפילו לגבי יין שהוא חשוב מן הפרי, אין מברכים שהחיינו פעם שנייה. ולעצם הדבר, יש לדעת שאפילו מי שלא בירך שהחיינו על אשכוליות, כתבו כמה פוסקים שאם הובא לפניו מיץ אשכוליות, אין לברך על המיץ "שהחיינו", כי המיץ אינו עיקר הפרי. ומי ששתה מיץ אשכוליות, וכאמור, לא בירך עליו "שהחיינו", ולאחר מכן הובאו לפניו אשכוליות ממש, גם כן אינו מברך עליהן שהחיינו, שהרי הפירות הללו כבר אינם חדשים בעיניו, שהרי שתה מהמיץ שלהם.

תאריך השאלה:
י"ט כסלו תש"פ / 17 בדצמבר 2019

נרות חנוכה אסורים בהנאה, ולכן אין כאן ענין תוספת אורה.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


 

נר שבת ונר חנוכה, סדר ההדלקה

נחלקו רבותינו הראשונים, מהו סדר הקדימה בהדלקת נרות חנוכה ונרות שבת. כלומר, האם יש להדליק תחילה נרות שבת, ולאחר מכן נרות חנוכה, או שיש להקדים ולהדליק נרות חנוכה קודם?

ולדעת הרב בעל הלכות גדולות (המכונה בה"ג), יש להקדים את הדלקת נרות חנוכה להדלקת נרות שבת. וטעמו של בעל הלכות גדולות הוא, משום שבהדלקת נרות שבת, נוהגות הנשים לקבל עליהן את קדושת השבת, וממילא לאחר מכן הן אסורות בהדלקת נרות חנוכה. לפיכך ברור שיש להקדים את הדלקת נרות חנוכה לנרות השבת. והביא את דבריו רבינו הטור בספרו.

והנה הדבר ידוע, שיש כלל בידינו: "תדיר ושאינו תדיר, תדיר קודם". כלומר, כל דבר שהוא "תדיר", כגון הדלקת נרות שבת, שהיא תדירה (שכיחה, ומזדמנת באופן קבוע), בכל שבוע ושבוע, קודם לדבר אחר שאינו תדיר כל כך, כמו נרות חנוכה, שאין אנו מדליקים נרות חנוכה אלא שמונה ימים בשנה. וכיוצא בזה בכל שבת באמירת ה"קידוש", אנו מקדימים את ברכת "בורא פרי הגפן" לברכת "מקדש השבת", וזאת מפני שברכת בורא פרי הגפן היא תדירה יותר, (כמו שאמרו בברכות דף נא:). ולפי זה נראה לכאורה, שמן הראוי להקדים את הדלקת נרות שבת לנרות חנוכה. אלא שלפי דברי בעל הלכות גדולות, מובן מדוע יש להקדים את הדלקת נרות החנוכה, שהרי לאחר הדלקת נרות שבת, כבר אי אפשר יהיה להדליק נרות חנוכה, שהרי בהדלקת הנרות מתקבלת קדושת השבת.

אולם רבותינו הרשב"א והרמב"ן כתבו לדחות את דברי בעל הלכות גדולות, שהרי לעולם אין קבלת השבת תלויה בהדלקת הנרות, ויכולה האשה להדליק נרות שבת ולא לקבל עליה את קדושת השבת. לפיכך, כיון שבדעתה של אותה האשה, וכן בדעת כל אדם, להדליק נרות חנוכה לאחר מכן, בודאי שלא חלה עליה קדושת השבת לכל הדעות. ולכן העלו להלכה, שיש להקדים את נרות השבת לנרות חנוכה, לפי הכלל שבידינו "תדיר ושאינו תדיר, תדיר קודם".

ולענין הלכה, הרי אנו פוסקים כדעת מרן השלחן ערוך, שאין האשה מקבלת עליה את קדושת השבת בהדלקת הנרות, ובפרט במקום שבדעתה לעשות אחר כך מלאכה, כגון להדליק נרות חנוכה וכדומה, שבודאי שאינה מקבלת שבת בהדלקת הנרות. וכל שכן לענין בעלה של אותה האשה, שהוא המדליק בדרך כלל נרות חנוכה, ובודאי שאינו מקבל שבת בהדלקת הנרות של אשתו. ולפי זה היה נראה לפסוק כדעת הרמב"ן, ולהקדים את הדלקת נרות השבת תחילה.

אולם רבינו הרדב"ז כתב, שאפילו לדברינו, שאין קבלת השבת תלויה בהדלקת נרות, מכל מקום מאחר והדבר עדיין תלוי במחלוקת הפוסקים, ועוד, שמצות נר חנוכה חביבה יותר, לכן יש להקדימה להדלקת נרות שבת, למרות הכלל "תדיר ושאינו תדיר תדיר קודם". וכיוצא בזה כתב מרן הבית יוסף, שאפילו לדברי הרמב"ן והרשב"א שיש להעדיף להקדים נרות שבת לנרות חנוכה, מכל מקום אדם שאינו רוצה לעשות כן, הרשות בידו להקדים איזה מהם שירצה.

ולפיכך לסיכום: נכון יותר לנהוג כדעת בעל הלכות גדולות, ולהקדים את הדלקת נרות החנוכה לפני הדלקת נרות השבת. וכן פסק מרן בשלחן ערוך. וכמו שנתבאר ענין זה באורך בספר חזון עובדיה על הלכות חנוכה (עמוד קעד).

תאריך השאלה:
י"ט כסלו תש"פ / 17 בדצמבר 2019

מובא במחזור ויטרי ובספר אור זרוע חלק שני. ובקצרה במסכת כלה רבתי פ"ב. 

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


"קדיש"

אדם שנפטר מן העולם, מוטל על בניו שנשארו אחריו להקפיד באופן מיוחד להתפלל בכל יום שלוש תפילות במנין, כדי שיוכלו לומר קדיש על האב או האם. וכן אדם שחלילה נפטר בנו או בתו או אחיו או אחותו, יאמר קדיש לעלוי נשמתם.

ומי שנפטר מן העולם ולא השאיר אחריו בנים, טוב לשכור עבורו תלמיד חכם שיאמר קדיש לעלוי נשמתו. כלומר, יתנו עם תלמיד חכם, שתמורת סכום כסף יקבל עליו לומר קדיש בכל תפלה, כאילו הוא בנו של הנפטר. ובזה גם כן יש עלוי נשמה לנפטר, שהרי הוא אומר קדיש, ועוד שיש בכך מצוה לחזק ידי תלמידי חכמים.

ואמרו רבותינו במדרש, מעשה ברבי עקיבא שראה אדם אחד שהיה ערום ושחור כפחם, והיה טוען (סוחב) על ראשו מטען גדול של קוצים, ורץ כמרוצת הסוס. גזר עליו רבי עקיבא, העמידו ואמר לו, מדוע אתה עובד קשה כל כך, אם עבד אתה ואדונך עושה לך כך, אפדה אותך מידו, ואם עני אתה, אני מעשיר אותך. אמר לו אותו האיש, בבקשה ממך אל תעכבני, שמא ירגזו עלי אותם הממונים עלי. אמר לו מה מעשיך? אמר לו, אותו האיש (כלומר, הוא עצמו), מת הוא, ובכל יום ויום שולחים אותי לחטוב עצים ושורפין אותי בהם. אמר לו רבי עקיבא, בני, מה היתה מלאכתך בעולם שבאת ממנו? אמר לו, גבאי המס ומראשי העם הייתי, ונושא פנים לעשירים והורג עניים, ועוד עברתי הרבה עברות חמורות. אמר לו, כלום שמעת מן הממונים עליך אם יש לך תקנה? אמר לו, בבקשה ממך אל תעכבני שמא יגזרו עלי בעלי פורענות, כי אין לו תקנה, אלא שמעתי מהם דבר שאינו יכול להיות, שאילמלי היה לו לזה העני בן שהוא עומד בקהל ואומר "ברכו את ה' המבורך", ועונין אחריו "ברוך ה' המבורך לעולם ועד", או יאמר קדיש, ועונין אחריו "יהא שמיה רבה מברך", מיד היו מתירין אותו מן הפורענות. אולם הוא לא הניח בן בעולם, ועזב אשתו מעוברת, ואינו יודע אם ילדה זכר מי ילמדו תורה, שאין לו אהוב בעולם. אמר לו רבי עקיבא, מה שמך? אמר לו, עקיבא. ושם אשתך? אמר לו, שושניבא. ושם מקומך? אמר לו, לודקיא. באותה שעה נצטער עליו רבי עקיבא צער גדול, וקיבל עליו לילך ולחפש אם הוליד בן, כדי ללמדו תורה ולהעמידו לפני הצבור. הלך ושאל עליו. כיון שבא לאותו מקום, שאל אודות אותו האיש. אמרו לו, ישחקו עצמותיו של אותו רשע. שאל על אשתו, אמרו לו, ימחה זכרה מן העולם. שאל על הבן, אמרו הרי ערל הוא, אפילו במצות מילה לא עסקו. מיד נטלו רבי עקיבא ומלו והושיבו לפניו, ולא היה מקבל תורה, עד שישב עליו ארבעים יום בתענית. יצאה בת קול ואמרה לו, רבי עקיבא, לך ולמד אותו. הלך ולמדו תורה וקריאת שמע ושמונה עשרה ברכות, וברכת המזון, והעמידו לפני הקהל, ואמר "ברכו את ה' המבורך" וענו הקהל, "ברוך ה' המבורך לעולם ועד", ואמר קדיש, וענו אחריו "יהא שמיה רבה". ואחר כך לימדו משנה ותלמוד, הלכות ואגדות, עד שנתחכם מאוד, והוא רבי נחום הפקולי, (וכמה תלמידי חכמים יצאו ממנו). באותה שעה מיד התירו המת מן הפורענות, ובא לרבי עקיבא בחלום, ואמר, יהי רצון שתנוח דעתך בגן עדן, כשם שהנחת את דעתי והצלתני מדין גיהנם. כי כשנכנס בני לבית הכנסת ואמר קדיש, קרעו לי גזר דיני הנורא. וכשנכנס לבית המדרש, ביטלו ממני כל הדינים שעלי. וכשנתחכם בני וקראוהו "רבי", שמו כסאי (את הכסא שלי) בגן עדן בין צדיקים וחסידים, ועטרוני בכמה עטרות. בזכותך היתה לי כל זאת. מיד פתח רבי עקיבא ואמר, ה' שמך לעולם, ה' זכרך לדור ודור. ישמע חכם ויוסף לקח.

וכתב רבינו האר"י, שבאמירת קדיש יש גם תועלת עצומה להעלות את הנפטר ממדרגה למדרגה בגן עדן, ולפיכך נהגו ישראל, לומר קדיש אחר פטירת אביו או אמו, ואפילו היו צדיקים גמורים, והמנהג הוא שמליל שבת שקודם יום הפטירה (יארצייט) מתחילים הבנים לומר קדיש עד יום הפטירה (ועד בכלל) (ואם חל יום הפטירה בליל שבת, מתחילים לומר קדיש מליל שבת שלפניו), ובשבת הקודם ליום הפטירה נוהגים להעלות הבן לקריאת מפטיר וקוראים ההפטרה בציבור.

בשעת אמירת הקדיש, יש לכרוע חמש כריעות, ואלו הן: בשעה שאומר "יתגדל", וכשאומר "יהא שמיה רבא", וכשאומר "יתברך", וכשאומר "בריך הוא", וכשאומר "ואמרו אמן" (כלומר, באמירת: דאמירן בעלמא "ואמרו אמן").

תאריך השאלה:
י"ט כסלו תש"פ / 17 בדצמבר 2019

מדובר על כל אח גדול.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


כבוד האחים הגדולים

אמרו רבותינו בגמרא במסכת כתובות (דף קג.): נאמר בתורה "כבד את אביך ואת אמך", ולכאורה יכלה התורה לומר "כבד אביך ואמך", ומדוע אמרה התורה "את אביך ואת אמך", על כן דרשו רבותינו כי מילת "את" הראשונה, באה לרבות את החיוב לכבד את אשת אביך, אף על פי שהיא אינה אמך. והמילה "את" השנייה, באה לרבות את החיוב לכבד את בעל אמך, אף על פי שהוא אינו אביך, אלא נשא את אמך לאחר פטירת אביך, או לאחר שנתגרשה ממנו.

ועוד הוסיפו רבותינו ואמרו, כי האות וי"ו של "ואת", באה לרבות את החיוב לכבד את אחיך הגדול. ולכן חייב כל אדם לכבד את אשת אביו ואת בעל אמו, וכן חייב לכבד את אחיו הגדול.

וכתב רבינו הרא"ש בתשובה, שאין חילוק בזה, בין אם האח הגדול הוא אח מצד שני ההורים, או שהוא אח רק מצד אביו או רק מצד אמו, שלעולם חייב לכבדם. וכן פסק מרן רבינו עובדיה יוסף זצוק"ל, והוסיף שאין חילוק בזה בין אחיו הגדול לבין אחותו הגדולה, שבשניהם שייך דין כיבוד וחייב לכבדם. ויש להזהר בדין זה מאד מאד, בפרט בדורות הללו, שהסדר והמשטר בתוך המשפחה אינו מונהג כפי שהיה בדורות הקודמים, ובכל זאת חובה עלינו לקיים את מצוות התורה הקדושה ודברי רבותינו, ולכבד את האח והאחות הגדולים כדין.

כתב רבינו הרמב"ם, שחיוב כבוד אח גדול וכן כבוד האחות הגדולה, אינו חיוב מן התורה ממש, אלא מדברי רבותינו שתיקנו כן והביאו סמך לדבריהם מן התורה, משום שחיוב כיבוד אשת אביו או בעל אמו נלמד בגמרא ממה שכתוב "את" אביך ו"את" אמך, והדבר נחשב כאילו נכתב הדין בפירוש בתורה, שהרי רבתה התורה את החיובים הללו בפירוש, אבל החיוב לכבד את אחיו הגדול או אחותו הגדולה, שלא נלמד אלא מהייתור של האות ו', לא נחשב כדבר הכתוב ומפורש בתורה, אלא מדברי רבותינו.

נחלקו הפוסקים אם יש חיוב לכבד את אחיו או אחותו הגדולים גם לאחר מיתת ההורים, כי הרמב"ן כתב, שטעם חיוב האחים הגדולים הוא מפני כבוד ההורים, שגנאי הוא להורים שלא יתכבדו ילדיהם, אבל לאחר מיתת ההורים לא שייך טעם זה. ויש מחמירים בזה.

כתב מרן רבינו עובדיה יוסף זצוק"ל, שאף על פי שאסור לקרוא לאביו בשמו, וכפי שכבר כתבנו לפני כמה הלכות, מכל מקום נראה שאין איסור לקרוא לאחיו הגדול בשמו, ואחד הטעמים בזה הוא משום שאיסור קריאת אביו בשמו אינו נובע ממצות "כיבוד" אב ואם, אלא ממצות "מורא" אב ואם, ולגבי אחיו הגדול לא מצינו חיוב מורא אלא רק חיוב כיבוד. וכן כל גדרי הכבוד שיש לנהוג בהם כלפי אח, אינם ככבוד ההורים ממש, אלא שינהג כלפיהם בכבוד ובדרך ארץ כפי שנוהגים אנשים יראי שמים. ופשוט שאסור לאדם לבזות או להתריס נגד אחיו או אחותו הגדולים, שהרי זה העדר כבוד ממש, והוא נגד מצוות רבותינו.

תאריך השאלה:
י"ז כסלו תש"פ / 15 בדצמבר 2019

העושה כדעת מרן אין מזניחים אותו. אבל נוהגים כדברי החיד"א שעושים ספק ברכות נגד מרן. שכן כתבו רוב האחרונים. והיה מרן זצ"ל אומר, אני הייתי רוצה לפסוק כדברי מרן, שדבריו נר לרגלינו, אך מה אעשה שאין בכחי לחלוק על האחרונים.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


המשך דיני שינוי מקום בסעודה

בהלכה הקודמת הסברנו את עיקרי דיני שינוי מקום בסעודה, וכתבנו שאם יצא אדם באמצע הסעודה לבית אחר, וכגון שהלך לבית חבירו הדר בבנין סמוך, נחשבת אותה היציאה ל"הפסק" באמצע סעודה, ולכן חייב לחזור ולברך שנית על מה שאוכל בבית חבירו.

וכתבנו שאם היה אוכל בחדר אחד ועבר לחדר אחר שבאותו הבית, אף שאין לעשות כן לכתחילה, מכל מקום בדיעבד אינו חוזר לברך על מה שאוכל. ואם חשב מתחילה לעשות כן, רשאי לעשות כן אפילו לכתחילה, כל שהוא בבית אחד.

באיזו אכילה שייך דין "שינוי מקום"?
והנה יש לבאר, שבכל הדינים הללו של שינוי מקום, נחלקו רבותינו הראשונים אם שייך דין שינוי מקום בכל אכילה, או שהדבר תלוי במה שאוכל. כי לדעת רבים מרבותינו הראשונים, אין שום חילוקים בזה ובין אם היה אוכל סעודה ממש עם פת, ובין אם היה אוכל פירות, כל ששינה ממקומו והלך לבית אחר, חייב לחזור ולברך. וכן פסק מרן השלחן ערוך (בסימן קעח).

אולם לדעת רבינו הרא"ש ועוד מרבותינו מראשונים, לא שייך דין "שינוי מקום בסעודה" אלא באכילת פירות וכיוצא בזה, שמכיוון שאדם עוקר (עוזב) מן המקום שאוכל בו, נגמרה סעודתו וצריך לברך שוב. אבל כשאוכל אדם פת לחם שלפי הדין אף אם הוא עוזב את מקומו, הרי הוא חייב לחזור אחר כך למקומו הראשון כדי לברך שם ברכת המזון (כמו שביארנו בעבר), אם כן לא די בכך שעקר ממקומו הראשון כדי שנאמר שנגמרה סעודתו, שהרי הוא מחויב לחזור למקומו הראשון. ולפיכך לדעת הרא"ש, לא שייך דין שינוי מקום אלא בדבר שאין חיוב לחזור ולברך עליו ברכה אחרונה במקום האכילה, כגון באכילת פירות, אבל בדבר שחייבים לחזור ולברך במקומו, כגון באכילת פת, לא שייך כלל דין זה של שינוי מקום.

ולהלכה, הואיל ואנו חוששים מספק לשיטת הרא"ש, שהרי "ספק ברכות להקל", לכן אם אדם אוכל סעודה עם פת, ועוקר ממקומו לבית אחר, מספק אינו חוזר לברך ברכת המוציא, שהרי עוד הוא מחוייב לחזור למקומו הראשון לברך ברכת המזון. אבל אם היה אוכל פירות, ועקר ממקומו לבית אחר, חוזר ומברך בורא פרי העץ או האדמה על מה שממשיך לאכול.

(ומכל מקום, הואיל ולדעת מרן השלחן ערוך אין חילוק בין דבר שחייבים לברך עליו ברכה אחרונה במקומו לבין דבר שאין חיוב לברך עליו במקומו, לפיכך, ספרדי שיצא ממקומו באמצע סעודת עם פת, רשאי לברך ברכת המזון אחרי שיחזור למקומו, ולאחר מכן יברך שוב המוציא וימשיך בסעודתו).

ובהלכה הבאה נבאר בעזרת השם פרטי דינים בזה.

תאריך השאלה:
י"ז כסלו תש"פ / 15 בדצמבר 2019

יכול להדליק בברכה בחדרו.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


 

הדלקת נרות שבת בבית מלון – ברכת השנים

שאלה: בבית המלון שאנו מתארחים בו בשבת הקרובה, מניחים שלחן במסדרון המלון, וכל הנשים מדליקות נרות "בברכה" לפני ההדלקה על גבי השלחן, האם מנהג זה נכון על פי ההלכה?

תשובה: בדבר השאלה שלפנינו, עלינו לדון מצד שתי בעיות הלכתיות. הראשונה, האם כמה נשים רשאיות להדליק במקום אחד? והשנייה, האם ההדלקה במסדרון המלון מועילה בכלל לענין הדלקת נרות שבת?

והנה לגבי הבעיה הראשונה, כבר הזכרנו בהלכה הקודמת, כי לפי דעת מרן השלחן ערוך אין לברך על "תוספת אורה". כלומר, אם כבר באה אשה אחת והדליקה נרות בבית, אשה אחרת אינה רשאית לבוא ולהדליק "בברכה" נרות אחרים, שהרי בהדלקה הראשונה יצאו כולם ידי חובת הדלקת נרות שבת. אבל למנהג האשכנזים, מותר לברך על "תוספת אורה", ולכן אף על פי שכבר יש שם נרות רבים דלוקים, רשאית אשה נוספת ולבוא ולהדליק שם בברכה.

נמצא אם כן שלמנהג הספרדים, בודאי שבבית המלון שכל הנשים מדליקות במקום אחד, אי אפשר לברך על הדלקה זו, שהרי יצאו כולם ידי חובה בהדלקת הנרות הראשונה.

אולם באמת שכתב מרן רבינו עובדיה יוסף זצוק"ל, שמה שנהגו בבתי מלון, שמעמידים שלחן אחד במסדרון, וכל הנשים מברכות שם על הדלקת הנרות, לכל הדעות אינם נוהגים כהלכה, שהרי עיקר חיוב ההדלקה הוא במקום הסעודה של שבת, (או על כל פנים במקום הסמוך לשם), ולכן אפילו למנהג האשכנזים שהנשים מברכות על "תוספת אורה", בבית המלון לא מתקיימת תקנת חכמים כלל ועיקר, ומנהג זה נעשה שלא כהלכה. (חזון עובדיה שבת ח"א עמוד רטו). והרי זה דומה למי שידליק ברחוב העיר, שבודאי לא יצא ידי חובת הדלקת נרות, כי עיקר החיוב הוא בבית במקום הסעודה, ובמסדרון בית המלון שהוא רחב ידיים, לא מתקיימת כלל תקנת חכמים.

ולסיכום: מה שנהגו בבתי מלון שכל הנשים מדליקות נרות על גבי שלחן אחד במסדרון, אין המנהג נכון על פי ההלכה. אלא אשה אחת תדליק במקום הסעודה, וכל הנשים תצאנה ידי חובה בהדלקתה.

תאריך השאלה:
י"ד כסלו תש"פ / 12 בדצמבר 2019

גם ברכות השחר אפשר לברך לפני ברכות התורה, רק ללמוד תורה אסור.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


 

השומע קול רעם בלילה

שתי שאלות: השומע קול רעם מתוך שינה, האם רשאי לברך על הרעם, בלי נטילת ידיים? והאם יש לברך על הברקים בכל פעם, או רק פעם אחת ביום?

בהלכות הקודמות ביארנו, שאדם הרואה ברקים מברך: "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם עושה מעשה בראשית". והשומע קול רעמים מברך: "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם שכוחו וגבורתו מלא עולם". וכתבנו שיש לברך את הברכה מיד עם שמיעת הרעם או בראיית הברק, עד תוך כדי דיבור של סיומם, (כלומר תוך שיעור אמירת המילים "שלום עליך רבי" מסיום הופעת הברק או שמיעת הרעם) אבל אחר כך אינו יכול לברך, אלא ימתין לרעם השני או השלישי.

אין לברך על הברקים והרעמים יותר מפעם אחת ביום, אלא אם כן נתפזרו העננים לגמרי, וזרחה השמש, וחזרו ונתקשרו העננים, שאז יכול לברך שוב, אף על פי שבירך כבר באותו יום. ואם עבר הלילה, אפילו לא נתפזרו העננים כלל, חוזר ומברך על הברקים ועל הרעמים. (ואין קשר בין הברכות, שאף על פי שלא ראה ברק מברך על הרעם).

ומכל מקום יש לציין, שמרן רבינו הגדול זכרו לברכה בשיעוריו, לא היה מזכיר ענין זה, שאם נתפזרו העבים (העננים) רשאי לברך שוב. וכאשר נשאל על כך, השיב, שהוא משום שרוב בני האדם אינם בקיאים וזהירים כל כך להבחין מתי הוא שיעור שנתפזרו העבים, ולכן אינו מזכיר בכלל ענין זה.

השומע קול רעם מתוך שנתו, והתעורר ורוצה לברך על השמיעה, אלא שאם ילך ליטול את ידיו כבר יאבד את הברכה מכיון שיחלוף זמן רב, יכול לברך ועודו במיטתו, על ידי שישפשף את ידיו בבגדו (משום נקיות), ומיד יברך.

ולסיכום: אין לברך על הברקים והרעמים אלא פעם אחת ביום. והשומע קול רעם בשוכבו על מיטתו בלילה, ישפשף ידיו בבגד או בשמיכה, ויברך מיד על הרעם.

תאריך השאלה:
י"ד כסלו תש"פ / 12 בדצמבר 2019

אם חמותך שמחה בכך, הרי היא מוחלת על כבודה, ויש לקרוא לבת בשמה גם בנוכחות חמותך.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


כבוד חמיו וחמותו – מסימני סוף הגלות

בילקוט שמעוני אמרו, אמר לו דוד לשאול, "וְאָבִי רְאֵה גַּם רְאֵה אֶת כְּנַף מְעִילְךָ בְּיָדִי", (כלומר, דוד המלך קרא לחמיו שאול בתואר "אבי"). ומכאן למדו רבותינו שחייב אדם בכבוד חמיו כשם שחייב אדם בכבוד אביו, שהרי השווה הכתוב את חמיו לאביו. וטעם הדבר שחייב אדם לכבד את חמיו, מפני שאשתו של אדם הרי היא כגופו ממש, והואיל ואשתו חייבת בכבוד אביה, כמו כן הוא חייב בכבוד אביה. וכן פסקו הטור ומרן השלחן ערוך יורה דעה (סימן רמ), שחייב אדם בכבוד חמיו.

וכמו כן פשוט שעליו לכבד את חמותו. וכן האשה מחוייבת לכבד את חמיה ואת חמותה, ובמשנה במסכת סוטה (פרק תשיעי, דף מט עמוד ב) שנינו: בעקבות משיחא (סמוך לביאת המשיח) חוצפא יסגא, (החוצפה תתרבה), ויוקר יאמיר (המצרכים ימכרו ביוקר), הגפן תתן פריה והיין ביוקר (כלומר, יהיה שפע בעולם, ובכל זאת היין יהיה נמכר ביוקר מפני שישתו ממנו הרבה, שיתרבו בתי משתאות), והמלכות תהפך למינות,  ואין תוכחה (כי כל מי שבא להוכיח את חבירו ולהעיר לו על מעשיו הרעים, הלה אומר לו, אתה בעצמך חוטא ואיך תוכיח אותי?), בית ועד יהיה לזנות, והגליל יחרב, והגבלן ישום, ואנשי הגבול יסובבו מעיר לעיר ולא יחוננו, וחכמת סופרים תסרח, ויראי חטא ימאסו, והאמת תהא נעדרת, נערים פני זקנים ילבינו, זקנים יעמדו מפני קטנים, בן מנוול אב, בת קמה באמה, "כלה בחמותה", (והוא מפורש בדברי הנביא, מיכה פרק ז), וכן יש גורסים "חתן בחמיו". ומכאן שמה שבזמן הזה הרבה פעמים נשמעים דברי חוצפה מהכלה כלפי חמותה, וכן מהחתן כלפי חמיו, הרי זה בכלל הסימנים של סוף הגלות, שהם סימני חטא וחוצפה. ואף על פי שלעתים אנו רואים שהורי האשה או הורי הבעל אינם נוהגים כהוגן עם חתניהם ועל כלותיהם, מכל מקום אסור לדבר או לנהוג כלפיהם בחוצפה, ולעולם חייבים בכבודם. ואם היחסים עם ההורים מביאים לידי מחלוקת בין בני הזוג, או שגורמים לצער גדול וכדומה, יש להתייעץ עם תלמיד חכם אמתי, שיורה לבני הזוג דרך ישרה כיצד עליהם לנהוג.

ויש לציין בהקשר לכך את דברי הגאון רבינו יעקב עמדין (בשו"ת שאילת יעב"ץ סימן לב), שמה שמצוי מאד שיש שנאה בין כלה לחמותה, הוא בדרך כלל מפני שהן דרות יחד בבית אחד, שדבר זה מביא לידי פירוד ומחלוקת מצד הטבע, אבל אם אינן סמוכות כל כך זו לזו, אז קרוב הדבר שיתנהגו באהבה זו לזו. ישמע חכם ויוסף לקח.

והנה זו לשון רבינו הטור: חייב אדם בכבוד אחיו הגדול ככבוד אביו. ואחר כך כתב הטור: וחייב לכבד את חמיו שנאמר ואבי ראה גם ראה. וכתב רבינו הבית חדש, שיש לדייק מלשון הטור שכתב לגבי האח הגדול שחייב לכבדו "ככבוד אביו", ואילו לגבי חמיו לא כתב אלא שחייב לכבדו. ומוכח מזה שאין החיוב לכבד את חמיו גדול כל כך, ועל כן אינו חייב לכבדו ככבוד אביו ממש, אלא רק שיקום לפניו וכדרך שמכבדים את הזקנים, ולהדרו, וכשעולה חמיו לספר תורה יעמוד לכבודו כל זמן עלייתו לתורה, וכמו שביארנו לגבי האב. ולא יקראנו בשמו אלא עם תואר "רבי" פלוני.

ומבואר אם כן להלכה, שהגם שחייב אדם בכבוד חמיו, שלא לקראו בשמו הפרטי, וכן שיקום לפניו וכיוצא בזה, מכל מקום אינו חייב לכבדו ממש כדין כיבוד אביו ואמו, שחייב לדאוג להם בכל עניניהם (כאשר ביארנו בהלכות כבוד אב ואם), ודי לו במעט כבוד כדרך שמכבדים את הזקנים.

ולסיכום: חייב אדם לכבד את חמיו בקימה והידור, כאשר מגיע חמיו לתוך ארבע אמותיו (שני מטר), וכמו שיש לכבד את הזקנים. אבל אינו חייב לכבדו כפי שמחוייב בכבוד אביו. וכתב מרן רבינו עובדיה יוסף זצוק"ל, שיש נוהגים לנשק ידי חמיו בדרך כבוד ויקר, וכן ראוי לעשות. ובפרט כאשר חמיו הוא בעל תורה ומעשים טובים. והוא הדין שחייב אדם לכבד את חמותו כראוי לה. וכן האשה חייבת לכבד את חמיה וחמותה כמיטב יכולתה.

ואין לקרוא לחמיו או חמותו בשמם הפרטי, אלא יקראם, או "אבא" ו"אמא", כמו שיש נוהגים, או יקראם בתוספת תואר כבוד, "רבי" פלוני. או ימנע לגמרי מלקרוא להם.

תאריך השאלה:
י"ב כסלו תש"פ / 10 בדצמבר 2019

ההלכה שפורסמה אז ב"הלכה יומית" לא היתה ממרן זצ"ל, אלא מנכדו, הרב יעקב ששון שליט"א, עורך ההלכה היומית. ולאחר שהתפרסמה ההלכה מרן זצ"ל ביקש שנדגיש שהדברים אינם ממנו, אלא מנכדו, הגם שהם נכונים בעיקרם. כלומר, יתכנו מצבים בהם יהיה עדיף לתמוך באשה לראשות ממשלה, מאשר באיש. וכפי שהתבארו שם הדברים.

באופן עקרוני, מרן זצ"ל התנגד לכך שנשים דתיות או חרדיות תשמשנה כחברות כנסת.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


בחירת אשה לכהן בתפקיד ראש ממשלה

שאלה: האם אשה יכולה לכהן בתפקיד ראש ממשלה, או שיש בזה מניעה מצד ההלכה?

תשובה: הנה ראשית כל נאמר, כי תשובתינו היא תשובה הלכתית בלבד, ואינה תשובה הנהגתית, השייכת להכרעת גדולי התורה.

והנה רבותינו במדרש בספרי, דרשו מהפסוק "שום תשים עליך מלך", מלך ולא מלכה. וכוונת רבותינו בזה, כי אסור למנות על ישראל אשה כמלכה בזמן שיש שם מלך אחר שראוי להנהיג כמותה.

ומעתה עלינו לדון לענין שאר מישרות של שררה על הציבור, כגון מישרת ראש ממשלה וכיוצא בזה, כי הנה רבינו הגדול הרמב"ם ז"ל בפרק א מהלכות מלכים, כתב על דברי הספרי, שלא רק לגבי מלכות הם אמורים, אלא כמו כן כל משימות של שררה על הציבור, אין למנות אשה אלא איש בלבד. וטעמו של הרמב"ם בזה, כי אין חילוק בין מלכות ממש לשאר שררות על הציבור, שכמו שבזה אין ממנים מלכה, כמו כן לשאר משרות של שררה.

אולם נראה שאף שזו דעת הרמב"ם, אך אין זו דעת שאר הראשונים, כי בספר החינוך כתב דין זה רק במלכות ולא בשאר שררות. והגר"מ פינשטיין הוכיח שכן היא דעת התוספות, שלא בכל שררות נאמר דין זה של מלך ולא מלכה.

ומלבד זה, מסתפק המנחת חינוך אם שייך שתהיה אפילו מלכה ממש, על כל פנים בדרך של ירושה, שאם מת אביה המלך ואין לו בנים, אז דין הוא שתהא בתו מלכה אף שהיא אשה. וראיה לשיטה זו שעל כל פנים בדרך של ירושה תוכל להיות מלכה בישראל, יש להביא מדברי הרמב"ן בסדר ויכוח שהיה לו עם היהודי המשומד הנוצרי פראי פול שר"י, שרצה לעורר פרובוקציה בויכוח נוקב פומבי על עיקרי היהדות והנצרות בנוכחות מלך ארגוניה, יעקב הראשון, ובמעמד נציגי הממסד הדומיניקאני של הכנסיה הקתולית. את כל סדר הויכוח עם המומר והמלך והשרים והכמרים, (שהיה בעשרים ליולי 1263 למנינם), הדפיס אחר כך הרמב"ן בספרו מלחמות ה', ובכלל דבריו הוא דוחה את טענת הנוצרים שישו הנוצרי נולד מאם ללא אב ושאף על פי כן היה מזרע דוד המלך, כמו שנאמר במקרא שאין מכחיש לו אך בחוגי הנוצרים "ויצא חוטר מגזע ישי וכו'", ואם כן בעל כרחם לומר שאמו של ישו היתה מזרע דוד. וכה השיב להם הרמב"ן : ואילו היה רוח אלהים כדבריכם, לא יהיה מגזע ישי, ואפילו אם נתלונן (נוצר) בבטן אשה שהיא מזרעו של דוד, לא היה יורש מלכותו, שאין הבנות יורשות בתורה במקום שיש זכר, ודוד, בנים זכרים היו לו לעולם. עד כאן. ומוכח אם כן מדברי הרמב"ן, שאילו לא היו לו לדוד בנים, אז מן הדין אפשר היה לומר שבתו של דוד היא מלכה, ואף תוכל אחר כל להוריש מלכות לבניה, שהרי כתב שטעם הדבר שלא יוכל דוד להוריש המלכות לבתו, הוא מפני שהיו לו בנים. ואם כן נראה כי אין מניעה מוחלטת לנשים לקבל שררה על הציבור אפילו בדרך של מלוכה, וכל שכן בדבר שאינו מלוכה ממש רק ענין של שררה, שאז יש לומר שבכל דרך מותרת לקבל שררה על הציבור. (בתנאי שהכל יעשה בדרך של צניעות).

והנה הגאון רבי משה פינשטיין דן לגבי אשה, שבעלה היה מפקח כשרות, וכעת נפטר מן העולם, והיא אין לה במה לפרנס את בניה ובנותיה, ובהיות שהיא אשה יראת ה' ומשכלת, רצונה לקחת את משרת בעלה בפיקוח על הכשרות, שזהו גם כן ענין של שררה על ציבור גדול של עובדים וכו', והשאלה באה לפתחו של הגאון רבי משה פינשטיין, אם יש איזו סיבה למנעה מזה, כאשר הוא צורך פרנסתה. ולאחר שדן בזה באריכות והעלה לאפשר לה לקבל משרה זו, טען כנגדו רב אחד, כי מתשובתו בענין זה יצא קלקול גדול, שיראו במדינת ישראל שרב גדול כל כך התיר לאשה להיות מפקחת כשרות, ויבאו להכניס נשים לפרלמנט של המדינה.
והגאון ז"ל השיבו על טענתו זו, כי באמת לא איכפת לנו כלל בטענה זו, כי אין אנו אחראים להנהגת הממשלה  בארץ ישראל שבלאו הכי עוברים על כל העבירות החמורות שבתורה, (וכן בבתי כנסת שבארצות הברית אין לחוש שיבאו למנות נשים לגבאיות בתי הכנסת, משום שיש בזה איסור שאין הדבר ראוי כלל מחמת צניעות וכו', ושום רב לא יתיר להם דבר שכזה).

ולבסוף הוסיף, לענין הפרלמנט שבמדינת ישראל, שממנים שם כופרים ומחללי שבתות, שיש בזה איסור גמור מן התורה, כמו שכתב הרמב"ם, שמי שאין בו יראת שמים, אף שחכמתו מרובה אין ממנים אותו למינוי מן המינויים שבישראל. וכל טעם השררה על ישראל הוא בכדי להגדיל כח התורה, ולא ח"ו להמעיטו. מה שאין כן לענין מינוי נשים,  שברור הדבר, שאם יזדמן באיזה מקום בחירה בין אשה כשרה לאיש שאינו כשר, שאז ודאי עלינו להעדיף את בחירת האשה על פני בחירת האיש שאינו כשר.

ומכלל הדברים נלמד, לענין מינוי אשה כראש ממשלה, שאם היא נוהגת בישרות וכשרות, ומועילה לחיזוק חומות הדת יותר מאיזה איש שמציג מועמדתו, אז בודאי עלינו להעדיף את בחירתה של האשה. וממוצא הדברים יוצא ברור, שאסור בהחלט לתמוך בשום מפלגה שנציגיה אינם אנשים יראי שמים, ואדרבא, חובה לבחור לטובת נציגים שמגדילים כחה של תורה. ואם בכל המפלגות יושבים אנשים שאינם כשרים, אזי יש להעדיף את אותם המטיבים יותר עם הדת. והכל כתורה יעשה.

תאריך השאלה:
י"ב כסלו תש"פ / 10 בדצמבר 2019

בלית ברירה, זו הנהגה נכונה.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


שאלות ותשובות הלכה יומית - אמירה לילד בשבת – הריגת בעלי חיים – ילד מפריע בתפילה

לקט מתשובות שנמסרו בזמן האחרון

שאלה: האם מותר לומר לילד קטן שידליק את האור בשבת?

תשובה: נאמר בתורה "לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך", ואמרו במכילתא, אלו בניו ובנותיו הקטנים. כלומר, הזהירה התורה שלא יאמר אדם לבנו או בתו הקטנים לעשות מלאכה בשבת. וכן שנינו במשנה (שבת קכא.), שאם ילד קטן בא לכבות אש בשבת, לא מאפשרים לו לעשות כן, מפני שההורים מצווים על כך שילדיהם ישבתו בשבת כמו אנשים מבוגרים. ולכן פסק מרן רבינו עובדיה יוסף זצוק"ל (חזון עובדיה ח"ד עמוד קיט), שאסור לומר לילד קטן לחלוב בהמה בשבת, שכשם שאסור לאדם לחלוב בשבת, כמו כן אסור לו לומר לילד קטן לעשות זאת בשבת.

 

שאלה: היה לחבר שלי עקרב צהוב בחצר, והוא טען שאין להורגו, כי כך ראה בהלכה יומית שאסור להרוג שום בעל חיים, כי לכל אחד יש תפקיד, האם זה נכון?

תשובה: נכון שהבאנו בעבר בשם הזהר הקדוש שאין להרוג בעלי חיים לחינם. אולם ברור שבמקרה שיש חשש סכנה, יש להרוג בעל חיים. כמו שמצאנו בגמרא במסכת שבת דף קכא: תנו רבנן, נזדמנו לו נחשים ועקרבים, אם הרגן, בידוע שנזדמנו לו מן השמים להרגן. ופירש רש"י, לכך באו לידו, שזימן לו הקדוש ברוך הוא לאבדן לפי שהיו עתידין להזיק, וגלגלו זכות על ידי זכאי.

ובמקרה כזה בודאי שאין אפילו מקום למידת חסידות שלא להרוג את העקרב, וכמו שמבואר במסכת שבת (שם), שבכל מקרה שיכולה להתגלגל סכנה מבעל חיים, וכמו למשל נחש שהוא מסוכן ומנסה לפגוע באנשים, שאז יש להורגו. (וכמובן בזהירות הנדרשת, ולפעמים יש להזמין אדם מיוחד לכך). ומעשה היה בביתו של מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל (בשכונת תל ארזה), שנמצא עקרב צהוב בביתו, ומרן זצ"ל בעצמו לקח מקל והרגו.

 

שאלה: אם אני מתפללת בביתי ואחד הילדים מפריעים לי, האם מותר לי לומר להם להמתין?

תשובה: אסור להפסיק באמצע התפילה (והכוונה כמובן לתפילת העמידה) בשום אופן. ואפילו אם מגיע למקום מלך ישראל ושואל בשלומו של המתפלל, אסור למתפלל להשיב לו. כמו שמבואר במשנה במסכת ברכות (דף ל: ובגמרא דף לב:). ולכן אם ילד מפריע באמצע התפילה בבית, אין להפסיק באמצע התפילה ולדבר איתו, ואם לא ניתן להמשיך כך להתפלל, כתב הבן איש חי (פרשת משפטים אות ז), שבסיום אחת הברכות בתפילה (לדוגמא: משען ומבטח לצדיקים), מותר לרמוז לילד שימתין ויהיה בשקט. ובמשנה ברורה (סימן קד) גם כן כתב שאפשר לרמוז לילד שימתין או ישתוק, ומעיקר הדין יש להקל בזה אפילו באמצע ברכה. וכמובן שכל זה בסתם ילד שמפריע, אבל אם הילד מתעסק בדבר מסוכן, בודאי שיש להפסיק את התפילה ולהציל אותו מן הסכנה בדרך המועילה ביותר.

תאריך השאלה:
י"א כסלו תש"פ / 9 בדצמבר 2019

לגבי דיני אבלות, אין בידו למחול על כך, זהו דין ממש שחייב לנהוג בדיני אבלות, גם בלי קשר לדעת אביו. (עיין יו"ד סימן שמז ס"י). ולגבי קדיש, אם אביו פטרו מכך, בכל זאת יאמר קדיש, שאילו היה אביו יודע כמה חשובה אמירת הקדיש לא היה מצווה כן. כמו שכתב מרן החיד"א ועוד מגדולי הפוסקים לגבי מי שצוה שלא יספידוהו וכיו"ב. ואם ידע ענין הקדיש ובכל זאת ביקש שלא יאמר קדיש מפני שכעס עליו וכדומה, הרי אז אין הבן חייב לומר קדיש, ולדעת כמה ראשונים בסנהדרין מו:  גם לא תועיל לו אמירת הקדיש. וומכל מקום נראה שהנכון הוא שיאמר קדיש, מפני שאם לא יאמר יראה הדבר כזלזול בכבוד אביו. ואם יסביר לאחרים שאינו אומר קדיש כי כן צוה אביו, הרי בזה אומר לשון הרע על אביו שנהג מנהג שטות שכזה, לוותר על אמירת קדיש שתיקנו חז"ל לתועלת נשמתו.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


דין קימה בפני אביו או רבו – תשובת מרן זצ"ל לנכדו

כל ההלכות שאנו מזכירים לגבי מורא אב ואם וכדומה, שוים בחיובם הן כלפי הבן והן כלפי הבת. ומה שאנו כותבים לעתים בלשון בן ואביו, או בת ואמה, אין זה אלא למשל ודוגמא בלבד.

בעת שרואה הבן את הוריו עוברים לפניו, חייב לעמוד בפניהם מלא קומתו, דהיינו, עמידה ממש.

אבל בגמרא (קידושין לג:) אמר רבי אבא אמר רבי ינאי, אין תלמיד רשאי לעמוד מפני רבו אלא שחרית וערבית (כלומר, פעמיים ביום, בבוקר ובערב), כדי שלא יהא כבודו מרובה מכבוד שמים. כלומר, מאחר ואנו קוראים קריאת שמע ועוסקים במוראו של ה' יתברך פעמיים ביום, שחרית וערבית,

ולדעת הרבה מרבותינו הפוסקים הוא הדין לגבי העמידה בפני ההורים, שאין לעמוד בפניהם אלא פעמיים ביום בלבד, שחרית וערבית ולא יותר. וכן מנהג בני אשכנז, שאינם קמים בפני רבותיהם אלא פעמיים ביום, ויש אומרים שכן הדין לעניין הוריהם.

אולם מנהג הספרדים ובני עדות המזרח, וכן דעת כמה מפוסקי אשכנז, שחייב הבן לקום בפני אביו ובפני רבו אפילו מאה פעמים ביום, משום שיש חולקים על דברי רבי ינאי, ואומרים שכיוון שהשווה הכתוב את מורא ההורים למורא שמים, הרי שאין חשש במה שנוהגים במורא כלפי ההורים יותר מפעמיים ביום. וכפי שאמרו רבותינו "יהי מורא רבך כמורא שמים", ולכן חייב לעמוד אפילו מאה פעמים ביום. וכן דעת מרן השלחן ערוך שקבלנו הוראותיו.

ולפי מה שנתבאר כבר, ש"האב שמחל על מוראו מוראו מחול", נראה שאם צוה האב שהבן לא יקום בפניו בכל פעם, אלא רק שני פעמים ביום, רשאי לעשות כן. וכן שאלנו אנו את מרן רבינו עובדיה יוסף זצוק"ל, לגבי מה שאמרו רבותינו, שמי שפוגש את רבו, צריך לומר לו "שלום עליך רבי", ועוד נאמרו בזה כמה דינים, האם אף אנו חייבים לנהוג כן בפוגשינו את מרן זצ"ל שהיה מורינו ורבינו, או שדי בכך שאנו אומרים לו "שלום סבא" ותו לא. ולאחר שהרהר בזה מרן זצ"ל, השיב בזו הלשון, "הלא אתה נכדי, ותוכל לדבר עמי איך שתרצה". כלומר, מאחר ורגילים היום למחול על גינוני הכבוד שהיו נהוגים יותר בזמנים הקדומים, כל שמחל האב או הרב על הדברים הללו, כבודו מחול, ומוראו מחול כמו שביארנו.

חייב הבן לקום בפני אביו או רבו בעת שעולה לקריאה בספר תורה, ואף על פי שמן הדין אין חובה לעמוד כל זמן הקריאה שעולה הרב או האב לתורה, ודי בעמידה רק בעת שהוא עובר לעלות לבימה של הספר תורה, מכל מקום מנהג הספרדים ובני עדות המזרח, לעמוד בכל זמן הקריאה בספר תורה מפני כבוד האב, וכתב מרן החיד"א, שכיוון שכך מנהגינו, נעשה הדבר חיוב גמור, מכיוון שאם אינו עומד בפני אביו הרי הוא מזלזל באביו כאשר לא נוהג בו גינוני כבוד מקובלים. וכן דעת מרן רבינו עובדיה יוסף זצוק"ל. ולפי זה, אפילו אם ימחל האב על כבודו, ויאמר לבנו שהוא אינו מעוניין בכך שיעמוד בכל שעה שהוא עולה לתורה, אין הבן רשאי לשמוע בקולו, שדבר זה נראה כזלזול בכבוד האב, והאב שמחל על בזיונו, אין בזיונו מחול.

תאריך השאלה:
י"א כסלו תש"פ / 9 בדצמבר 2019

כדאי לשאול על זה את רבני ארם צובא, האם מתחילה היתה הגזירה ממש עליהם ועל זרעם, או שגזרו רק לשעתם וכעת יש להקל. ומסתבר שבארץ ישראל בודאי יש להקל.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


 

חסה מגידול בלתי מבוקר

שאלה: האם מותר להשתמש בחסה רגילה הנמכרת בשוק, ללא ביקורת מיוחדת על נושא התולעים? ומה הדין לגבי עלי גפן?

תשובה: בגמרא במסכת פסחים (דף כד.) מבואר, שכל האוכל תולעת, חייב עליה משום חמשה "לאוין", כלומר, חמשה איסורי "לאו" שנאמרו בתורה. והגאון רבי חיים בנבנישתי בעל ספר כנסת הגדולה (יורה דעה סימן פד) כתב, אודות "החסה", שבמקומות אלו מצויים בהם תולעים הרבה, וצריך בדיקה יפה, מפני שהתולעים הם דקים וקטנים מאד, ומראיהם כמראה הירק עצמו, ומקודם הייתי אוכל מהחסה (למצות מרור בליל פסח) על ידי בדיקה יפה, ועתה מקרוב, משכתי ידי מכל וכל, שלא לאכול חסה, אלא רק מהקלח שלה שהוא לבן, ועל ידי בדיקה.

ובמנהגי הגאון בעל חתם סופר (בהלכות פסח אות יח) כתוב, שהחתם סופר היה רגיל ליטול למצוות מרור בליל פסח, חזרת, שקורין סאלאט (חסה). והיו מופקדים על כך בחורים בני תורה לבדוק היטב את החסה על ידי כלי ראיה (זכוכית מגדלת). וכל זה דוקא בליל פסח, אבל בשאר ימות השנה, לא בא ירק כזה על שלחנו.

וכן כתב הגאון רבינו יוסף חיים בספר בן איש חי (פרשת צו אות כז), שהאשה שהיא עקרת הבית, צריכה להזהר מאד בבדיקת עלי החסה שמצויים בהם תולעים, מפני שכל בני הבית סומכים עליה בזה, ואם היא מקילה בבדיקה, הקולר תלוי בצוארה, ואפשר שתתחייב מלקיות הרבה יותר משערות ראשה, שהרי על כל תולעת חייבים חמש מלקיות. ואם בני הבית מרובים, וקשה מאד לבדוק עלי החסא, שצריך זמן רב לבדיקה מרובה זו, יש להסיר את העלים ולקחת הקלחים בלבד, שבנקל אפשר לבודקם ולצאת בהם ידי חובת מצות מרור.

והביא כל זה מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל בספרו שו"ת יחוה דעת חלק ראשון (סימן יח).

והגאון רבי משה פיינשטיין זצ"ל דן (בשו"ת אגרות משה אורח חיים ח"ד סימן צא), אודות מיני כרוב, האם יש לאכלם לאחר בדיקה רגילה שעושים לבדקן מן התולעים? וכתב ש"במקומותינו ב"יורופ", היו מוחזקין בתולעים הרבה, והיתה צריכה בדיקה גדולה, אבל כאן באמריקה, לא מצוי תולעים כלל במיני כרוב. לכן די בבדיקה רגילה לכרוב שבאמריקה, וכן הדין לגבי חסה שידוע שיש מקומות שלא מצויות בה תולעים. אבל ירק שמצויות בו תולעים רבות, או במקומות שבהם מצויות תולעים בכרוב או במיני חסה, יש בהם הרבה תולעים ירוקות וקטנות, ואין לסמוך על כל אדם בבדיקת עלים אלה". 

והנה במקומותינו ובזמנינו, הנסיון הוכיח בבדיקות שונות, כי עלי החסה מלאים תולעים למאות ממש. וכמעט בלתי אפשרי לבדקם היטב מן התולעים. וידוע, שכשהיה מרן זצ"ל צעיר לימים, ראה בבית אחד שמנקים את עלי החסה היטב בחומץ, ובודקים אותם כנגד האור, ואחר כך היו מניחים אותם למצוות מרור. ומרן זצ"ל לקח את העלים, והניחם על גבי מפה לבנה כנגד השמש, ואחר כמה דקות, ראו את המפה כולה רוחשת תולעים שיצאו מן החסה אל המפה.

לכן הורה מרן זצ"ל, שטוב שיקחו למצוות מרור רק מן הקלחים הלבנים של החסה, ולא מן העלים הירוקים. וגם בזה אין להקל אלא על ידי בדיקה מדוקדקת ביישוב הדעת.

ואמנם יש מדינות (בדרום אמריקה) שאומרים שהעלי החסה שם אינם נגועים כל כך וניתן לבודקם. ועל בני המקום מוטלת החובה לבדוק את נכונות הדברים, והאם באמת יוכלו להמשיך במנהגם לאכול מעלי החסה.

ובשנים האחרונות החלו מתיישבי "גוש קטיף" לגדל חסה בחממות מבוקרות, באופן שיוצא הדבר מידי חשש. וכן לאחר שגירשום ממקומם, המשיכו במעשיהם במקומות אחרים. ועל ידי שטיפה היטב כפי הוראות היצרנים, ניתן לאכול מעלי החסה הללו. ואחריהם קמו כמה חברות שעשו כמעשיהם. ולכן נכון מאד שלא לקנות חסה מתוצרת אחרת, אלא אך ורק מגידול מבוקר ללא חשש תולעים. וכן היה מורה תמיד מרן זצ"ל.

והרוצה לחשוש לעצמו, שלא לקנות מתוצרת זו, מאחר ויש גידולים שמלאים בחומרי הדברה שונים ומשונים, ויש בזה חשש מבחינה בריאותית, יוכל להחמיר בזה, אך לא יקנה חסה מתוצרת שאינה מבוקרת, שיש בה חשש גדול של נגיעות בתולעים.

ולגבי עלי גפן, הנה ידוע כבר שלפני למעלה ממאה שנה, גזרו חכמי העיר הגדולה "חלאב" שבסוריה, שלא לאכול כלל מעלי הגפן הללו. מאחר ואי אפשר לבדקם כראוי מן התולעים. אמנם עתה מצויים עלי גפן כבושים ומשומרים ומגידולים מבוקרים, ובהכשרים טובים, ומהם יוכלו להשתמש לפי הוראת הרבנים המשגיחים.

תאריך השאלה:
י' כסלו תש"פ / 8 בדצמבר 2019

תולעים שנראים רק על ידי זכוכית מגדלת, אבל לאחר מכן ניתן להבחים בהם בקושי גם בעין רגילה, אסור לאוכלם.

לגבי בדיקה מן התולעים, השאלה היא מציאותית, ואנו לא בקיאים בזה. רק נוכל לציין, שהרה"ג רבי שניאור זלמן ריוח שליט"א מהמכון למצוות התלויות בארץ, השיב לנו שניתן לאכול תותים, על ידי כך שיחתכו את ראשיהם עם העלים, ולאחר מכן ישרו אותם במים עם מעט סבון או נוזל מיוחד לחיטוי פירות, ולאחר מכן יש לשפשף אחד אחד תחת זרם מים, והתותים מותרים באכילה.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


דברים הנראים על ידי מיקרוסקופ

הדגים מותרים באכילה כשיש להם שני סימני טהרה המפורשים בתורה, סנפיר וקשקשת (כלומר קשקשים), ודנו הפוסקים אודות דגים אשר יש להם קשקשים, אבל אינם נראית אלא על ידי מיקרוסקופ, אם יש להכשירם שהרי יש להם קשקשים, או שיש לאסרם משום שהקשקשים אינם נראים בעין רגילה.

והנה שאלה זו, אם יש להתחשב בראיית המיקרוסקופ אם לאו, נוגעת לנושאים רבים, כגון לענין הדין, שאם נמצא נקב בריאה של בהמה, הדין הוא שהיא טריפה ואסורה באכילה, ויש לדון, אם בעין רגילה לא נראה  שיש נקב בריאה, אבל על ידי מיקרוסקופ ניתן ליראות בבירור נקב בריאה, האם יש להטריף בהמה זו או לא.

והגאון רבי כלפון משה הכהן זצ"ל (אב"ד ג'רבא לפני כחמישים ושש שנים, שעצמותיו הובאו לקבורה בארץ ישראל לא מכבר) כתב, שהדגים שאין קשקשיהם נראים אלא על ידי מיקרוסקופ, אין להתירם כלל, שלא התירה התורה ולא אסרה התורה אלא בדבר הנראה לפי ראות עיני האדם כשהוא בריא בחוש הראות, ולכן לא אסרה התורה נקבים באברי הבהמה או העוף, אלא לפי ראות עיני האדם, ולא לפי מה שנראה על ידי כלי חיצוני. וסיים בדבריו, וכן הורה מר זקיני הגאון רבי משה הכהן זצ"ל במעשה שהובא לפניו, שסיננו מים לשתיה כמה פעמים, ואף על פי כן היה נראה במיקרוסקופ תולעים רבים רוחשים במים, והשיב להם, שהתורה לא אסרה אלא תולעים הנראים בעין בחוש הראייה הטבעי. וכן בספר ערוך השולחן כתב, שאף שיש במים הרבה יצורים שונים הנראים על ידי מיקרוסקופ, המים מותרים לשתיה, משום שלא אסרה התורה במה שאין העין שולטת, שלא ניתנה תורה למלאכים, שאם לא כן, הרי כמה מהחוקרים כתבו, שגם כל האויר הוא מלא ברואים דקים מן הדקים, וכשהאדם פותח את פיו בולע כמה מהם, והרי לא יעלה על הדעת לאסור את הנשימה גם כן, אלא ודאי כל דבר שאין העין שולטת בו, לאו כלום הוא, ואמנם במה שהעין יכולה לראות אפילו כנגד השמש, ואפילו דק מן הדק (כגון בירקות עלים וכדומה) הוי שרץ גמור ואסור באכילה.

ולפיכך נמצינו למדים, שדגים שקשקשיהם לא נראים אלא על ידי מיקרוסקופ, הרי הם אסורים באכילה, ולעומת זאת, מים שיש בהם בריות זעירות שאינן נראות אלא על ידי מיקרוסקופ, מותרים בשתיה, וכמו כן פירות וירקות שנמצאים בהם תולעים על ידי בדיקת מיקרוסקופ, הרי הם מותרים באכילה, אבל אם על יד בדיקת מיקרוסקופ נראים התולעים, ולאחר מכן ניתן להבחין בהם גם בראייה בעיין רגילה, הרי הם אסורים באכילה, שכן ניתן להשתמש בבדיקת מיקרוסקופ בכדי להקל את בדיקת הירקות, אבל אחר כך יש לבדוק אם התולעים נראים בעין רגילה, שאם כן, יש לאסור, ואם לאו, יש להקל.

תאריך השאלה:
י' כסלו תש"פ / 8 בדצמבר 2019

כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא, מלבד אותם המנויים בפרק חלק שאין להם חלק לעולם הבא, כמו הכופרים בתחיית המתים, וכן המלוים בריבית, והמאבד עצמו לדעת, ועוד יחידים המלאים פשעים. ונחלקו בגמרא לגבי דור המדבר ומלכי ישראל החוטאים אם יקומו בתחיית המתים. ויש בזה עוד פרטים שאי אפשר להאריך כאן.

תאריך השאלה:
ז' כסלו תש"פ / 5 בדצמבר 2019

אפשר פשוט לא לקרוא לו. או לומר חמי, או אבא. ואם הוא יהודי כשר אפשר לקרוא לו רבי פלוני. (כי בספר שבת של מי כתב שעל כל יהודי כשר אפשר להשתמש בתואר כזה).

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


האב שמחל על כבודו ועל מוראו

הדברים שנדון בהם היום, הם יסודיים ביותר בהלכות כיבוד הורים.

ביארנו בימים האחרונים, כמה עיקרי דינים השייכים לכיבוד אב ואם, ולמורא אב ואם. שיש דינים ששורשם נובע מן החיוב "לכבד" את ההורים, כגון להאכילם ולהשקותם וכדומה. ויש דינים ששורשם נובע מן החיוב "לירא" מן האב ומן האם, כגון, מה שאמרנו שאסור לאדם לשבת במקומו של אביו, ואסור לו לסתור דברי אביו וכדומה.

וכמו כן למדנו, שאסור לאדם לקרוא לחבירו ששמו כשם אביו בשם אביו, ולדוגמא, מי ששם אביו "מאיר", ושם חבירו מאיר, אסור לו לקרוא לחבירו "מאיר" בפני אביו. וגם דין זה נובע מן החיוב לירא מאביו.

איסור לקרוא לנכד בשמו, כאשר הוא נקרא על שם סבו
ומן האמור אנו למדים, לגבי מה שנהגו הספרדים ובני עדות המזרח, שהנכדים נקראים על שם ההורים (הסבא והסבתא) בעודם בחיים, שכן נהגו הספרדים מדורי דורות. ולפי האמור, אסור לאדם לקרוא לבנו, ששמו כשם אביו, בפני אביו. וכן. וכגון, אם נקרא הנכד מאיר, על שם סבו, אסור לקראתו מאיר בנוכחות הסבא. וכן יהיה הדין לגבי בנות המשפחה כמובן.

אב שמחל על כבודו
כלל יש בידינו (במסכת קדושין דף לב עמוד א), ש"האב שמחל על כבודו, כבודו מחול". כלומר, אב שאמר, שהוא אינו מעוניין שבנו ידאג לו למאכל ומשקה וכדומה, רשאי לעשות כן, והבן אינו מחוייב לכבד עוד את אביו, שהרי האב מחל על כבודו. ואף על פי שהאב שמחל על בזיונו אין בזיונו מחול, זהו דוקא לענין בזיון ממש, כגון, האב שביקש מבנו שיכה ויבזה אותו, שבודאי שאין הבן רשאי לעשות כן, שהוא איסור חמור מן התורה. אבל, שלא לכבד את האב, כאשר האב מבקש כן, אין איסור בדבר.

הלכך, האב שאמר לבנו, שלא יבא לבקר אותו, משום שהוא חפץ שבנו יהיה פנוי ללימוד התורה וכדומה, אין הבן צריך לבא לבקר את אביו. שהרי מחל האב על כבודו.

ומעתה היה נראה, שהוא הדין אם הסבא, שיש לו נכדים הקרויים על שמו, הודיע שלא איכפת לו שיקראו לנכדיו הקרויים על שמו, בשמם המלא בנוכחותו, שהואיל והוא מחל על כבודו, שוב, אין צריך להזהר בזה. ובכך נוכל ליישב מנהג רבים, יראים ושלמים, הקוראים לבניהם בשמם בנוכחות הסבא, אף על פי שהוא קרוי על שמו.

האב שמחל על מוראו
אלא שאין הדבר פשוט כל כך, משום שהאיסור לקרוא בשם האב בנוכחותו, נובע מהחיוב "לירא" מן האב כמו שכתבנו. ועל כן מוטל עלינו לדון, האם "מורא" אב ואם, דינו כדין "כבוד אב ואם", שהאב שמחל על כבודו כבודו מחול, ואם כן האב שמחל על מוראו, מוראו מחול. או שמא, "מורא" דומה יותר ל"בזיון", שהאב שמחל על בזיונו, אין בזיונו מחול.

ורבותינו האחרונים נחלקו בדין זה. ולהלכה, העלה מרן הרב חיד"א, מכח כמה ראיות ברורות, שהאב שמחל על מוראו מוראו מחול. ולפי זה, אם אומר האב שברצונו שיקראו לנכדיו על שמו, ושהוא מרשה שיעשו כן אף בנוכחותו, מותר לקרוא לילדים בשמותיהם ללא חשש.

וזהו כמו שביארנו שנהג מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל, שיש לו נכדים הקרויים על שמו, ומתחילה, היה מי שהחליט לעשות כינוי לשם הילד, כגון "עדי" במקום "עובדיה", כדי שיוכלו לקרוא לילד בנוכחות הסבא. ומרן זצ"ל הורה שלא נכון לעשות כן, בהיות והוא מרשה שיקראו לנכדיו הקרויים על שמו, בשמם המלא, "עובדיה", אף על פי שהדבר נעשה בנוכחותו.

וכן הדין לגבי אב, שיש לו משרד, ויש לו שם מקום קבוע, ומבקש מבנו לצורך כל שהוא לשבת במשרד במקום אביו, שבודאי מאחר והאב מבקש כן, ומוחל על מוראו, רשאי הבן לשבת על מקום אביו בלי חשש. אבל לגבי כסא המיוחד לאב בביתו, הדבר תלוי, שאם הדבר נראה ממש כבזיון וחוצפה כלפי האב, הרי אין הבן רשאי לשבת שם בשום אופן. אבל אם הדבר אינו נראה כבזיון, והאב מבקש מבנו לשבת שם, הרי הדבר מותר.

ולסיכום: האב שמחל על כבודו, כבודו מחול, והאב שמחל על מוראו, מוראו מחול. ורק בדבר שיש בו "בזיון" לאב, אין האב רשאי למחול על בזיונו, ואפילו אם מבקש בפירוש מבנו שינהג בו מנהג בזיון, אין הבן רשאי לשמוע בקולו ולעשות כן.


צפייה