שאלות ותשובות הלכה יומית

תאריך השאלה:
י"ג טבת תשפ"א / 28 בדצמבר 2020

הפוסקים האריכו להקל אפילו בדברים שהם מן הדין, כמו עיור. וכל שכן אדם זקן, ואף על פי שקולו נמוך, לא נבטל מתוך כך את את זכותו וכבודו לעלות לתורה.

ההקפדה היא גם על הטעמים. תבורך,

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


זירוז לידה

שאלה: אשה שכבר עברו עליה תשעת חודשי ההריון, והרופא ממליץ על קבלת זריקה לזירוז הלידה, האם יש בזה בעיה הלכתית?

תשובה: בשאלה זו ממש, כבר נשאל הגאון רבי משה פיינשטיין זצ"ל (בספרו שו"ת אגרות משה חלק יורה דעה חלק ב סימן עד), והשיב שיש לאסור קבלת זריקה כזו לזירוז לידה, מטעם מיוחד:

שהרי הדבר ידוע, שאסור לאדם מישראל להכניס את עצמו למקום סכנה. לדוגמא, אסור לאדם ללכת על גשר רעוע שהוא עלול ליפול ממנו. וגם הלידה שהאשה נכנסת אליה, הרי היא ענין שיש בו חשש סכנה. ובכל זאת ציוה ה' יתברך "פרו ורבו ומלאו את הארץ", וכן נאמר "לא תוהו בראה, לשבת יצרה", שחפץ ה' יתברך בבני האדם שיולידו בנים ובני בנים. ולכן, אם הגיע זמן הלידה באופן טבעי, שהאשה אינה עושה מעשה ממש להכניס את עצמה לסכנה, הרי שאין בזה שום איסור, ואדרבה, יש בזה קיום רצון ה' שתלד, וגם יש ברכת ה' שתלד לחיים טובים, כי זהו רצונו וברכתו. אבל כאשר עושים פעולות חיצוניות שגורמות לזמן הלידה להתקרב, הרי בזה האשה מכניסה את עצמה למצב של סכנה, ובזה גם אין את ברכת ה' שלא יארע ליולדת נזק בלידה, ולכן הדבר אסור בתכלית.

ומרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל, (בספרו טהרת הבית חלק שני עמוד נד), הביא את דברי הגאון רבי משה פיינשטיין הללו, והעיר עליהם קצת, ולאחר מכן כתב, שיש להוסיף בזה מה שכתב בספר הקנה, שאדם שנותן קמיע לאשה בהשבעת שמות הקודש כדי שתלד במהרה, ועל ידי זה גורם לה ללדת לפני הזמן הטבעי, לפעמים הוא הורג שתי נפשות, ולפעמים גורם לנולד צרות רבות ורעות, כי יתכן שהעובר ראוי להוולד במזל מסויים, ועל ידי ההשבעה הוא נולד קודם זמנו, ואז הנולד ההוא ימות בימים מועטים, והאלוקים יבקש את דמו מידיו של זה האיש בעל הקמיע, אשר גרם לבטל את גזירת ה' יתברך, והמית את הנפש ההיא בהוולדה קודם זמנה, ושינה עליו סדרי בראשית.

גם רבינו האר"י בשער רוח הקודש כתב, שהנותן קמיע לאשה למהר לידתה, הוא גורם לעובר לצאת לעולם קודם זמנו, ועל ידי כך גורם לו שימות קודם זמנו. או שיחיה חיי עוני וצער. וכתב על זה מרן רבינו זצ"ל, שהדברים קל וחומר לגבי רופא שמזרז את הלידה על ידי זריקה, שבודאי שפועל בזה באופן מעשי להקדים את הלידה, ויש בזה איסור כמו שביארנו.

אולם יש להבהיר, שבהרבה מאד מן המקרים, הסיבה שהרופא ממליץ על זירוז לידה, הוא חוסר במים, או חולשה גדולה אצל היולדת, או מצוקה קרובה לעובר וכדומה, שכל אלה סיבות שמוכיחות שעל פי דרכי הרפואה יש סיבה חיונית לזרז את הלידה, ולא מטעמי נוחות או חששות שוא בלבד, ובמקרים כאלה אין ספק שיש לזרז את הלידה כפי עצת הרופאים, שזהו הזמן הנכון ללידה על פי האמת, כי יש לנהוג על פי דברי הרופאים כמעט בכל דבר הנוגע למדע הרפואה, ובפרט כאשר יש בזה חשש פיקוח נפש.

לכן לסיכום: זירוז לידה, מטעמי נוחות או חשש רחוק, הוא דבר לא נכון על פי ההלכה. אבל כאשר יש צורך רפואי חיוני, יש להשמע להנחיות הרופאים.

תאריך השאלה:
י"ב טבת תשפ"א / 27 בדצמבר 2020

בין אם הביצה מבושלת ובין אם היא חיה, למנהג הספרדים יש להזהר שלא להניחה קלופה כל הלילה. 

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


דין ביצה או שום שהיו קלופים לילה שלם

דברים האסורים משום סכנה 
בגמרא במסכת נדה (דף יז.) אמר רבי שמעון בר יוחאי, חמישה דברים העושה אותם מתחייב בנפשו ודמו בראשו (כלומר שמביא את עצמו לידי סכנה), ואחד מהם, האוכל שום קלוף או בצל קלוף או ביצה קלופה שעבר עליהם הלילה.

ומבואר שיש איסור לאכול שום או בצל או ביצה שעבר עליהם כל הלילה כשהם קלופים.

ומבואר בדברי הפוסקים, שטעם הדבר שיש סכנה באכילת דברים אלו שנקלפו ועבר עליהם הלילה, הוא מפני ששורה עליהם רוח רעה שעלולה לגרום נזק.

רוח רעה בזמנינו 
אולם ב"הגהות מרדכי", נשאל על כך שבארצותיהם לא היו נזהרים מאכילת ביצה קלופה, וכתב שאין נזהרים בזה לפי שבזמנינו לא מצויה רוח רעה שמזיקה כמו שהיתה מצויה בזמן התלמוד. וכן כתב המהרש"ל (רבי שלמה לוריא, מגדולי פוסקי אשכנז לפני כארבע מאות שנה). שכל מה שהזהירו חז"ל משום רוח רעה, בזמנינו אין לחוש לזה, לפי שלא מצויה בינינו רוח רעה. ועל דבריהם סמכו כמה מפוסקי האשכנזים.

אולם מדברי התוספות במסכת שבת (דף קמא.) נראה שיש לחוש לטעם של רוח רעה במקום שהזהירו חז"ל, אף בזמנינו. (ואף אם אין הרוח רעה מצויה כל כך כמו בזמן חכמי התלמוד, מכל מקום היא שכיחה קצת). וכן מצינו בדברי הפוסקים, שבמקומות רבים חששו מפני אזהרות חז"ל אלו, ולא סמכו על דברי המרדכי והמהרש"ל בזה.

הדין למעשה 
וכדברי התוספות והפוסקים פסק מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל, שיש להזהר שלא להניח שום קלוף או בצל קלוף וביצה קלופה, באופן שיעבור עליהם הלילה, מפני שרוח רעה שורה עליהם, אבל אם כבר עבר עליהם הלילה, אין לאסור את אכילתן, מפני שיש לסמוך על דברי המרדכי והמהרש"ל, אמנם לכתחילה אין לעשות כן, וכאמור.

ויש אופן להקל בזה לגמרי, אם עירבו את השום והבצל הקלופים עם דברים אחרים, כגון בסאלט או תבשיל, שאז לא שורה עליהם רוח רעה כלל. וכן המנהג להקל בזה. וכן פסק מרן רבינו זצ"ל.

תאריך השאלה:
י"ב טבת תשפ"א / 27 בדצמבר 2020

אין בזה שום חיסרון. תבורכי מפי עליון, ותתקבלנה תפלותיכן,

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


נשים בתפילה

במשנה במסכת ברכות (דף כ:) שנינו, שנשים חייבות במצוות תפילה. ובגמרא אמרו, שיש לכאורה סיבה לפטור את הנשים ממצוות תפילה, משום שהיא "מצות עשה שהזמן גרמא", (מצות עשה שתלויה בזמן, כמו מצות לולב שחיובה הוא בחג הסוכות ולכן נשים פטורות ממנה), אולם מאחר והתפילה היא בקשת רחמים מה' יתברך, וגם נשים צריכות רחמים מה' יתברך, לכן אין מצוות תפילה נחשבת כמצוות עשה שהזמן גרמא והנשים אף הן חייבות בתפילה.

וכשאנו אומרים "תפילה", הכוונה היא לתפילת העמידה, (תפילת שמונה עשרה).

והפוסקים נחלקו ביניהם בפירוש דברי הגמרא. יש אומרים, שהנשים חייבות במצוות התפילה בכל יום, כדין האנשים, שתתפללנה לכל הפחות תפילת שחרית ומנחה. ויש אומרים שאין הנשים מחוייבות אלא בתפילה אחת בכל יום, משום שעיקר המצוה להתפלל לפני ה', היא בתפלה אחת בכל יום, ורק רבותינו תיקנו לנו להתפלל שלוש פעמים בכל יום, ובתקנה זו, של שלוש תפילות בכל יום, אין הנשים מחוייבות.

ולמעשה, למנהג הספרדים ובני עדות המזרח, ולפי דעת מרן השלחן ערוך, הנשים אינן מחוייבות אלא בתפילה אחת בכל יום, או שחרית או מנחה או ערבית. והיא חובה קדושה שעל האשה לקיימה ולא להשתמט ממנה חס ושלום. אבל למנהג האשכנזים, יש אומרים שהנשים חייבות בכל יום בתפילת שחרית ובתפילת מנחה. ולגבי תפילת ערבית יש להקל גם להן, מאחר ותפילה זו לא נתקבלה כחובה אלא לאנשים ולא לנשים.

ומרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל היה מייעץ שכל אשה תקבע לה תפלה אחת קבועה בכל יום, שחרית או מנחה או ערבית, שתתפלל את אותה תפלה, כדי שלא תבוא לידי ביטול תפילה לגמרי. וטוב ונכון שהאשה תתפלל תפילת שחרית, ותאמר קודם לכן "ברכות השחר", שהיא חייבת לאמרם בכל יום (מלבד ברכת שלא "עשני אשה", שהאשה אומרת "שעשני כרצונו" בלא שם ומלכות). ואחר כך תברך ברכות התורה, ואחר כך נכון שתאמר לכל הפחות פסוק "שמע ישראל", ופסוק "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד", ואם תוכל, תקרא את כל פרשיות קריאת שמע, ואחר כך תעמוד להתפלל תפלת העמידה.

ואשה שיכולה, רשאית להתפלל שלוש תפלות בכל יום, שחרית מנחה וערבית. ואפילו למנהג הספרדים שנשים אינן מברכות על מצוות עשה שהן פטורות ממנה, מכל מקום לגבי תפילה, הן רשאיות להתפלל ולברך את כל הברכות שבתפילת העמידה, אפילו שלוש פעמים ביום, וכמנהג נשים צדקניות, שהיו זהירות במצוות התפילה בכל יום, וזכו להעמיד דורות ישרים מבורכים.

והצדקנית מרת שמחה צדקה עליה השלום, אמו של ראש הישיבה הגאון רבי יהודה צדקה זצ"ל, שהיתה אשה יקרת רוח מיחידי סגולה שבדור, היתה ממש בקיאה בדינים ובמקורותיהם, והיא היתה נוהגת בכל יום להגיע לבית הכנסת לקראת המנין הראשון של שחרית והיתה מסיימת את התפילה עם המתפללים במנין השני, והיתה מתפללת שלוש תפילות בכל יום במנין. וכן ראינו לעוד נשים צדקניות שנהגו כן, מאחר ובהגיע ימי הזקנה, שכבר אינן טרודות בגידול הילדים, יש להן פנאי להתפלל בשקידה כזו, ולהרבות בתחנונים לה' יתברך עליהן ועל בניהם ובנותיהם, אשריהן ואשרי חלקן. אבל אשה שצריכה לגדל את ילדיה, אסור לה לעוזבם לנפשם ולהתעסק בתפילות ארוכות ואמירת תהילים ושמיעת שיעורים כל היום, כי לכל זמן ועת.

 

תאריך השאלה:
י' טבת תשפ"א / 25 בדצמבר 2020

מעט רוטב, יש להקל. בפרט בדג כזה שתוספת החימום אינה משביחה אותו. שבת שלום,

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


פרשת השבוע - פרשת ויגש - שמחה של מצווה

מאמרו השבועי של הרב זבדיה כהן - ראש אבות בתי הדין בתל אביב, עבור "הלכה יומית".

בפרשת השבוע, אנו עדים לפגישת יעקב עם יוסף, בן הזקונים שלו, שאותו הוא אהב יותר מכל אחיו, לאחר עשרים ושתיים שנה, בהן חשב כי "טרוף טורף יוסף", ומיאן להתנחם, ומיד כאשר נודע לו כי יוסף חי, הוא ממהר לרדת למצרים לפגוש את בנו האהוב יוסף.

בפרשה נאמר: "וַיֶּאְסֹר יוֹסֵף מֶרְכַּבְתּוֹ, וַיַּעַל לִקְרַאת יִשְׂרָאֵל אָבִיו גֹּשְׁנָה, וַיֵּרָא אֵלָיו, וַיִּפֹּל עַל צַוָּארָיו וַיֵּבְךְּ עַל צַוָּארָיו עוֹד".  (בראשית מו, כט).

רש"י הקדוש, מביא בפירושו את דברי המדרש: "אבל יעקב לא נפל על צווארי יוסף, ואמרו רבותינו שהיה קורא קריאת שמע".

בספר "ברכת פרץ" מובאת השאלה, אם ברגע הפגישה עם יוסף, הגיע זמן קריאת שמע, אם כן, מדוע יוסף עצמו, לא קרא גם הוא קריאת שמע. ואם נאמר שלא הגיע זמן קריאת שמע, מה הביא את יעקב אביו לקרוא קריאת שמע דווקא ברגע מיוחד זה?

ומשיב שם המחבר, שאכן, באותה שעה של הפגישה עם יוסף, לא הגיע זמן קריאת שמע, אך יעקב החליט לקרוא דוקא אז קריאת שמע, "לפי שדרכם של צדיקים, בזמן שיש להם ישועה ושמחה גדולה, הם מנתבים זאת מיד לאהבת ה' יתברך, שחנן אותם וגמל להם את הטובה הזו", ולכן באותה שעה גדולה של שמחת אב הפוגש את בנו האהוב, לאחר עשרים ושתיים שנה, יעקב עוצר לרגע, קורא קריאת שמע, ומייחד את שמחתו לקבלת עול מלכות שמים.

ומובן כי למעשה, התנהגות זו עומדת בניגוד גמור לדרכו של העולם. שהרי אדם רגיל שעסוק בשמחתו הפרטית, מרגיש כל כך טרוד, עד שחכמינו פטרוהו מקריאת שמע, כמו ששנינו במסכת ברכות, "חתן פטור מקריאת שמע" בגלל שטרוד בשמחתו. ואילו הצדיקים השלמים, אדרבה, ברגע של רום פסגת השמחה, הם עומדים וקוראים שמע ישראל ומשעבדים את שמחתם הפרטית לאהבת ה' יתברך.

מסופר על הגאון בעל החתם סופר, שהיה גר בעיר "פרשבורג", ושם היה סוחר עשיר גדול, אשר כגודל עשרו כך גודל קמצנותו. לקבל ממנו מעט מעות לצדקה, היה קשה יותר מקריעת ים סוף.

לימים, התהפך עליו מזלו, והעשיר ירד אט אט מנכסיו עד שהפך לעני מרוד. אף אחד מבני העיר לא היה מוכן לסייע לו בעת צרתו, שכן כולם זכרו את קמצנותו הרבה בימי עושרו.

בצר לו, פנה אל הגאון החתם סופר, ובקש את עזרתו, לקבל ממנו הלוואה, עד שירווח לו וישיב את הלוואתו לרב.

שמע הרב את בקשתו ואמר, אכן, רצוני לעזור לך, אולם אין בידי כעת אפילו פרוטה, אך מוכן אני לתת לך את פמוטות הכסף שבביתי. לך מכור אותם! קח את תמורתם כהלוואה, עד אשר ירווח לך!

שמח אותו סוחר, מכר את כלי הכסף של הרב, ובכסף שקיבל תמורתם, עסק בסחורה, עד שעשה חייל בעסקיו, ואט אט חזר לעשרו הרב כבראשונה.

בא הסוחר לבית הרב בעל החתם סופר, ששהה באותה שעה בישיבה עם תלמידיו. פנה העשיר אל הרב, הודה לו על עזרתו, והחזיר את סכום ההלוואה שקיבל ממנו. אך מיד הוסיף, מאחר והרב היה היחיד שעזר לי והציל אותי ואת בני ביתי מחרפת רעב, הבאתי לכבוד הרב מתנה, קופסא יוקרתית, ובה טבעת זהב עם אבן יקרה.

נטל הרב את הטבעת עם האבן היקרה, בחן אותה מול האור בחלון ואמר: איזו אבן נפלאה! ממש מלאכת מחשבת! ודאי מחירה רב מאוד! והמשיך למלמל מילים של התפעלות לעיני הסוחר ותלמידיו הרבים.

תלמידי הרב שראו את התפעלותו של רבם מטבעת הזהב והאבן שבה, ואת שמחתו הגדולה בקבלת המתנה היקרה, החלו לוחשים זה לזה, "הרי זה ריבית"! איך הרב מרשה לעצמו לקחת ריבית האסורה מהתורה! (מאחר והרב נתן לסוחר הלואה, אסור היה לו לקבל תמורת ההלואה סכום כסף נוסף).

בינתיים המשיך הרב להתפעל, וככל שגברה התפעלותו, כך גברו לחישות התלמידים על רבם.

לפתע הפנה הרב את מבטו לתלמידיו ואמר: "הקדוש ברוך הוא זימן לי את האבן היקרה הזאת, יפה היא האבן, וערכה הכספי רב ביותר, אך זוהי ריבית האסורה מן התורה, אני מקיים מצווה ואיני נוטלה, וכי לא אשמח בשל כך".

הסביר הרב, יש לי הזדמנות לקיים מצוות ריבית, אם מיד לא אקח את המתנה, במה יבוא לידי ביטוי קיום מצווה זו, אך כעת שהתפעלתי מאוד, והייתה לי שמחה גדולה בקבלת המתנה, אך את אותה שמחה ניתבתי בכך שלא אקבל את המתנה, ועל ידי כך אקיים את מצוות איסור נטילת ריבית!

שבת שלום!

תאריך השאלה:
י' טבת תשפ"א / 25 בדצמבר 2020

 

כן. ויותר טוב שיהיו שבעה, כדי שיהיה רוב ניכר.   

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


פרשת השבוע - פרשת ויגש - שמחה של מצווה

מאמרו השבועי של הרב זבדיה כהן - ראש אבות בתי הדין בתל אביב, עבור "הלכה יומית".

בפרשת השבוע, אנו עדים לפגישת יעקב עם יוסף, בן הזקונים שלו, שאותו הוא אהב יותר מכל אחיו, לאחר עשרים ושתיים שנה, בהן חשב כי "טרוף טורף יוסף", ומיאן להתנחם, ומיד כאשר נודע לו כי יוסף חי, הוא ממהר לרדת למצרים לפגוש את בנו האהוב יוסף.

בפרשה נאמר: "וַיֶּאְסֹר יוֹסֵף מֶרְכַּבְתּוֹ, וַיַּעַל לִקְרַאת יִשְׂרָאֵל אָבִיו גֹּשְׁנָה, וַיֵּרָא אֵלָיו, וַיִּפֹּל עַל צַוָּארָיו וַיֵּבְךְּ עַל צַוָּארָיו עוֹד".  (בראשית מו, כט).

רש"י הקדוש, מביא בפירושו את דברי המדרש: "אבל יעקב לא נפל על צווארי יוסף, ואמרו רבותינו שהיה קורא קריאת שמע".

בספר "ברכת פרץ" מובאת השאלה, אם ברגע הפגישה עם יוסף, הגיע זמן קריאת שמע, אם כן, מדוע יוסף עצמו, לא קרא גם הוא קריאת שמע. ואם נאמר שלא הגיע זמן קריאת שמע, מה הביא את יעקב אביו לקרוא קריאת שמע דווקא ברגע מיוחד זה?

ומשיב שם המחבר, שאכן, באותה שעה של הפגישה עם יוסף, לא הגיע זמן קריאת שמע, אך יעקב החליט לקרוא דוקא אז קריאת שמע, "לפי שדרכם של צדיקים, בזמן שיש להם ישועה ושמחה גדולה, הם מנתבים זאת מיד לאהבת ה' יתברך, שחנן אותם וגמל להם את הטובה הזו", ולכן באותה שעה גדולה של שמחת אב הפוגש את בנו האהוב, לאחר עשרים ושתיים שנה, יעקב עוצר לרגע, קורא קריאת שמע, ומייחד את שמחתו לקבלת עול מלכות שמים.

ומובן כי למעשה, התנהגות זו עומדת בניגוד גמור לדרכו של העולם. שהרי אדם רגיל שעסוק בשמחתו הפרטית, מרגיש כל כך טרוד, עד שחכמינו פטרוהו מקריאת שמע, כמו ששנינו במסכת ברכות, "חתן פטור מקריאת שמע" בגלל שטרוד בשמחתו. ואילו הצדיקים השלמים, אדרבה, ברגע של רום פסגת השמחה, הם עומדים וקוראים שמע ישראל ומשעבדים את שמחתם הפרטית לאהבת ה' יתברך.

מסופר על הגאון בעל החתם סופר, שהיה גר בעיר "פרשבורג", ושם היה סוחר עשיר גדול, אשר כגודל עשרו כך גודל קמצנותו. לקבל ממנו מעט מעות לצדקה, היה קשה יותר מקריעת ים סוף.

לימים, התהפך עליו מזלו, והעשיר ירד אט אט מנכסיו עד שהפך לעני מרוד. אף אחד מבני העיר לא היה מוכן לסייע לו בעת צרתו, שכן כולם זכרו את קמצנותו הרבה בימי עושרו.

בצר לו, פנה אל הגאון החתם סופר, ובקש את עזרתו, לקבל ממנו הלוואה, עד שירווח לו וישיב את הלוואתו לרב.

שמע הרב את בקשתו ואמר, אכן, רצוני לעזור לך, אולם אין בידי כעת אפילו פרוטה, אך מוכן אני לתת לך את פמוטות הכסף שבביתי. לך מכור אותם! קח את תמורתם כהלוואה, עד אשר ירווח לך!

שמח אותו סוחר, מכר את כלי הכסף של הרב, ובכסף שקיבל תמורתם, עסק בסחורה, עד שעשה חייל בעסקיו, ואט אט חזר לעשרו הרב כבראשונה.

בא הסוחר לבית הרב בעל החתם סופר, ששהה באותה שעה בישיבה עם תלמידיו. פנה העשיר אל הרב, הודה לו על עזרתו, והחזיר את סכום ההלוואה שקיבל ממנו. אך מיד הוסיף, מאחר והרב היה היחיד שעזר לי והציל אותי ואת בני ביתי מחרפת רעב, הבאתי לכבוד הרב מתנה, קופסא יוקרתית, ובה טבעת זהב עם אבן יקרה.

נטל הרב את הטבעת עם האבן היקרה, בחן אותה מול האור בחלון ואמר: איזו אבן נפלאה! ממש מלאכת מחשבת! ודאי מחירה רב מאוד! והמשיך למלמל מילים של התפעלות לעיני הסוחר ותלמידיו הרבים.

תלמידי הרב שראו את התפעלותו של רבם מטבעת הזהב והאבן שבה, ואת שמחתו הגדולה בקבלת המתנה היקרה, החלו לוחשים זה לזה, "הרי זה ריבית"! איך הרב מרשה לעצמו לקחת ריבית האסורה מהתורה! (מאחר והרב נתן לסוחר הלואה, אסור היה לו לקבל תמורת ההלואה סכום כסף נוסף).

בינתיים המשיך הרב להתפעל, וככל שגברה התפעלותו, כך גברו לחישות התלמידים על רבם.

לפתע הפנה הרב את מבטו לתלמידיו ואמר: "הקדוש ברוך הוא זימן לי את האבן היקרה הזאת, יפה היא האבן, וערכה הכספי רב ביותר, אך זוהי ריבית האסורה מן התורה, אני מקיים מצווה ואיני נוטלה, וכי לא אשמח בשל כך".

הסביר הרב, יש לי הזדמנות לקיים מצוות ריבית, אם מיד לא אקח את המתנה, במה יבוא לידי ביטוי קיום מצווה זו, אך כעת שהתפעלתי מאוד, והייתה לי שמחה גדולה בקבלת המתנה, אך את אותה שמחה ניתבתי בכך שלא אקבל את המתנה, ועל ידי כך אקיים את מצוות איסור נטילת ריבית!

שבת שלום!

תאריך השאלה:
ט' טבת תשפ"א / 24 בדצמבר 2020

לא הבנתי את השאלה. אם יש לה בעל, או אב, שתמתין מעט עד שיקדש. ואם אין, הרי בכל שבוע עליה לקדש בעצמה. ובכל מקרה אם רצונה בכך, היא רשאית לקדש בעצמה.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


תענית עשירי בטבת בערב שבת

מחר, יום שישי, יחול יום עשרה בטבת, שהוא היום שבו אנו מתענים (צמים) בכל שנה ושנה, עד שיבוא משיח צדקינו. מפני שביום זה, סמך מלך בבל על ירושלים, כדי להחריבה, כמו שנאמר בספר יחזקאל, (פרק כד), "וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי בַּשָּׁנָה הַתְּשִׁיעִית בַּחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי (הוא חודש טבת), בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ לֵאמֹר, בֶּן אָדָם! כתוב לְךָ אֶת שֵׁם הַיּוֹם אֶת עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה, סָמַךְ מֶלֶךְ בָּבֶל אֶל יְרוּשָׁלִַם בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה".

נחלקו רבותינו במסכת עירובין (דף מ סוף עמוד ב), מה הדין כאשר חלה התענית בערב שבת, כלומר, ביום שישי. האם יש להתענות כפי שהדין נוהג בכל שנה ושנה ביום התענית, או שמא, בסוף היום, לקראת סיום התענית, יש לטעום משהו, כדי שלא להכנס לשבת מתוך התענית?

ובגמרא הובאה בזה ברייתא (מדברי התנאים), ובה מסופר שאמר רבי יהודה, "פעם אחת היינו יושבים לפני רבי עקיבא, ותשעה באב שחל להיות בערב שבת היה, הביאו לו ביצה מגולגלת וגמעה בלא מלח, לא שהיה תאב לה, אלא להראות הלכה לתלמידים. ורבי יוסי אומר, מתענה ומשלים".

כלומר, מעשה היה, שחל תשעה באב בערב שבת, (דבר כזה לא יכול לקרות בזמנינו, כי כעת שאנו הולכים על פי לוחות השנה הקבועים, יום תשעה באב לעולם לא יחול ביום שישי, אבל בזמן רבי עקיבא, שהוא עצמו היה מסדר את השנים והחודשים, דבר כזה יכול היה להיות), ולקראת סיום התענית, כמה דקות לפני כניסת השבת, הביאו לרבי עקיבא ביצה, והוא אכל אותה בבת אחת ללא מלח, כדי ללמד את התלמידים, שעל פי הדין אין להכנס לשבת כשהוא רעב ומתענה. שאין זה כבוד השבת.

אולם רבי יוסי חלק על רבי יהודה, ואמר שיש להתענות ולהשלים את התענית בלי לאכול דבר.

ולהלכה אמרו בגמרא שאנו פוסקים כדעת רבי יוסי, שיש להתענות ולהשלים את התענית, ולא לאכול דבר עד סעודת ליל שבת.

ובאמת שהתוספות כתבו בשם רבינו חננאל, שקבלה בידינו, שרבי עקיבא היה חולה מסוכן באותה שנה, והרופאים הביאו לרבי עקיבא ביצה בסיום היום, ורבי יהודה לא שם לבו לכך שמדובר באדם חולה, לפיכך סמך על מה שראה, ולא ידע את הטעם שרבי עקיבא עשה כך. נמצא אם כן, שגם לדעת רבי עקיבא אין להקל בדבר.

וכן פסק מרן השלחן ערוך (סימן רמט), שכאשר חל יום התענית ביום שישי, יש להתענות ולהשלים את התענית, ואין לאכול לפני כניסת השבת.

ולכן, כתב מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל (חזון עובדיה תעניות עמוד טו), שאם הציבור מתפללים ביום התענית מנחה וערבית בשעה מוקדמת, (מקבלים שבת מוקדם), אינם רשאים לקדש על היין, עד זמן צאת הכוכבים, שהוא כרבע שעה לאחר שקיעת החמה.

תאריך השאלה:
ט' טבת תשפ"א / 24 בדצמבר 2020

השואל שאל על פריכיות דגן, ולא על פריכיות אורז. תבורך מפי עליון,

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


תענית עשירי בטבת בערב שבת

מחר, יום שישי, יחול יום עשרה בטבת, שהוא היום שבו אנו מתענים (צמים) בכל שנה ושנה, עד שיבוא משיח צדקינו. מפני שביום זה, סמך מלך בבל על ירושלים, כדי להחריבה, כמו שנאמר בספר יחזקאל, (פרק כד), "וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי בַּשָּׁנָה הַתְּשִׁיעִית בַּחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי (הוא חודש טבת), בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ לֵאמֹר, בֶּן אָדָם! כתוב לְךָ אֶת שֵׁם הַיּוֹם אֶת עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה, סָמַךְ מֶלֶךְ בָּבֶל אֶל יְרוּשָׁלִַם בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה".

נחלקו רבותינו במסכת עירובין (דף מ סוף עמוד ב), מה הדין כאשר חלה התענית בערב שבת, כלומר, ביום שישי. האם יש להתענות כפי שהדין נוהג בכל שנה ושנה ביום התענית, או שמא, בסוף היום, לקראת סיום התענית, יש לטעום משהו, כדי שלא להכנס לשבת מתוך התענית?

ובגמרא הובאה בזה ברייתא (מדברי התנאים), ובה מסופר שאמר רבי יהודה, "פעם אחת היינו יושבים לפני רבי עקיבא, ותשעה באב שחל להיות בערב שבת היה, הביאו לו ביצה מגולגלת וגמעה בלא מלח, לא שהיה תאב לה, אלא להראות הלכה לתלמידים. ורבי יוסי אומר, מתענה ומשלים".

כלומר, מעשה היה, שחל תשעה באב בערב שבת, (דבר כזה לא יכול לקרות בזמנינו, כי כעת שאנו הולכים על פי לוחות השנה הקבועים, יום תשעה באב לעולם לא יחול ביום שישי, אבל בזמן רבי עקיבא, שהוא עצמו היה מסדר את השנים והחודשים, דבר כזה יכול היה להיות), ולקראת סיום התענית, כמה דקות לפני כניסת השבת, הביאו לרבי עקיבא ביצה, והוא אכל אותה בבת אחת ללא מלח, כדי ללמד את התלמידים, שעל פי הדין אין להכנס לשבת כשהוא רעב ומתענה. שאין זה כבוד השבת.

אולם רבי יוסי חלק על רבי יהודה, ואמר שיש להתענות ולהשלים את התענית בלי לאכול דבר.

ולהלכה אמרו בגמרא שאנו פוסקים כדעת רבי יוסי, שיש להתענות ולהשלים את התענית, ולא לאכול דבר עד סעודת ליל שבת.

ובאמת שהתוספות כתבו בשם רבינו חננאל, שקבלה בידינו, שרבי עקיבא היה חולה מסוכן באותה שנה, והרופאים הביאו לרבי עקיבא ביצה בסיום היום, ורבי יהודה לא שם לבו לכך שמדובר באדם חולה, לפיכך סמך על מה שראה, ולא ידע את הטעם שרבי עקיבא עשה כך. נמצא אם כן, שגם לדעת רבי עקיבא אין להקל בדבר.

וכן פסק מרן השלחן ערוך (סימן רמט), שכאשר חל יום התענית ביום שישי, יש להתענות ולהשלים את התענית, ואין לאכול לפני כניסת השבת.

ולכן, כתב מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל (חזון עובדיה תעניות עמוד טו), שאם הציבור מתפללים ביום התענית מנחה וערבית בשעה מוקדמת, (מקבלים שבת מוקדם), אינם רשאים לקדש על היין, עד זמן צאת הכוכבים, שהוא כרבע שעה לאחר שקיעת החמה.

תאריך השאלה:
ח' טבת תשפ"א / 23 בדצמבר 2020

בורא מיני מזונות. הכוסמין הוא מין דגן. 

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


 

פצפוצי אורז ופריכיות

בהלכה הקודמת ביארנו, שכל מין דגן, כגון חיטים, שאוכלו כמו שהוא כשהוא חי בלא בישול, מברך עליו ברכת "בורא פרי האדמה". ולפיכך ברכת חיטה תפוחה (שלוה) היא ברכת בורא פרי האדמה. ורק אם בישלו את מין הדגן עד שהגרעינים נדבקים זה לזה, או אפו אותו, אז משתנית הברכה ל"בורא מיני מזונות", ולכן ברכת דייסת דגנים, וכן ברכת עוגות ועגיות היא "בורא מיני מזונות". אבל שאר מיני הירקות והקטניות, אף על פי שבישלם, מברך עליהם בורא פרי האדמה. ולכן תבשילים של חומוס או שעועית או עדשים, וכל כיוצא בזה, ברכתם בורא פרי האדמה.

ומעתה היה ראוי לברך על האורז ברכת "בורא פרי האדמה", שהרי האורז אינו מין דגן. אולם בברייתא במסכת ברכות (לז.) מבואר, שדין האורז לענין זה הוא כדין מיני דגן, שאם הוא חי (שאוכלו בלא בישול) מברך עליו "בורא פרי האדמה", אבל אם הוא מבושל, מברכים עליו "בורא מיני מזונות". והטעם שהשוו רבותינו את דין האורז לדין שאר חמשת מיני דגן, כתב רבינו הרא"ש, שהוא מפני שהאורז משביע וסועד את הלב. ומכל מקום שונה דין האורז מדין שאר חמשת מיני דגן, שעל חמשת מיני דגן אם בירך בורא מיני מזונות, מברך לאחריהם ברכה אחרונה ברכת "על המחיה", ואילו האורז, מברך אחריו ברכת "בורא נפשות".

וטעם הדבר, הוא מפני שחמשת מיני דגן כולם הם משבעת המינים שנשתבחה בהם ארץ ישראל, שהרי ארץ ישראל נשתבחה בחיטה ובשעורה, וגם הכוסמין הם מין של חטים. ושבולת שועל ושיפון הם מיני שעורים. ולכן חמשת מיני הדגן כולם הם משבעת המינים שנשתבחה בהם ארץ ישראל. אבל האורז אינו משבעת המינים, ולכן ברכתו האחרונה היא ברכת בורא נפשות כדין שאר הירקות והקטניות.

ומעתה נבא לדון לענין פריכיות אורז, שמאחר שהאורז ניכר בהן ונראה שהוא תפוח ואינו מבושל כלל, לכן פסק מרן רבינו עובדיה יוסף זצוק"ל כי הברכה הראויה על פריכיות אלו, היא ברכת בורא פרי האדמה. שהאוכל פריכיות אורז דינו שווה לדין מי שאוכל אורז שאינו מבושל, שמבואר בברייתא שמברך בורא פרי האדמה.

אולם לענין "פצפוצי אורז", כתב הגאון רבי משה פיינשטיין ז"ל, שמכיון שלפני שאופים ומתפיחים את פצפוצי האורז, מבשלים אותם במים, ומאז ברכתם היא "בורא מיני מזונות", לכן גם אם לאחר מכן אפו את הגרעינים והחזירו אותם למצב שהם נראים כאילו אינם מבושלים, מכל מקום לא חזרה ברכתם להיות בורא פרי האדמה. ולכן ברכת פצפוצי אורז היא "בורא מיני מזונות". וכן עוגות ועוגיות העשויות מפצפוצים אלו, ברכתם בורא מיני מזונות, כדין האוכל אורז מבושל. (ושמענו שיש יצרנים, בפרט בחוץ לארץ, שמייצרים פצפוצי אורז שאינם מבושלים כלל, ועל אלו יש לברך "האדמה").

ולסיכום: על האורז מברך בתחילה ברכת בורא מיני מזונות, ואם אכל שיעור כזית (כעשרים ושבע גרם) ונתחייב בברכה אחרונה, מברך "בורא נפשות". וכן דין מי שאכל פצפוצי אורז, שמכיון שמבשלים אותם לפני האפיה, מברך עליהם בורא מיני מזונות. אבל האוכל פריכיות אורז, מכיון שאינן מבושלות כלל, מברך עליהן בורא פרי האדמה, וכדין מי שאוכל שאר מיני קטניות.

תאריך השאלה:
ז' טבת תשפ"א / 22 בדצמבר 2020

ברוב בתי הכנסת נוהגים, שמתפללים מנחה כעשר דקות מוקדם יותר מהרגיל, ומקצרים מאד בדרשה, ומתחילים ערבית עם צאת הכוכבים, וכך קוראים קריאת שמע בזמנה, ומסיימים את התפילה כרבע שעה לאחר צאת הכוכבים. ואז כל אחד הולך לביתו ומקדש.

תאריך השאלה:
ז' טבת תשפ"א / 22 בדצמבר 2020

זו שאלה שנשאלה בגמרא במסכת ברכות. ורבותינו משיבים, שכיון שנאמר ולא תסור מן הדבר, על פי הדבר אשר יאמרו לך תעשה, לכן ה' צוה לשמוע בקול חכמים. 

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


פסוקי דזמרה – דין הנשים

בגמרא במסכת ברכות (דף לב.) אמרו: "לעולם יסדר אדם שבחו של ה' ואחר כך יתפלל", כלומר, לפני שמתפללים לה' ומבקשים ממנו בקשות, ראוי לומר דברי שבח לה', כמו שמצאנו שנהג משה רבינו עליו השלום, שאמר בתחילה: "ה' אלקים, אַתָּה הַחִלּוֹתָ לְהַרְאוֹת אֶת עַבְדְּךָ אֶת גָּדְלְךָ וְאֶת יָדְךָ הַחֲזָקָה, אֲשֶׁר מִי אֵל בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה כְמַעֲשֶׂיךָ וְכִגְבוּרֹתֶךָ", ולאחר מכן ביקש: "אֶעְבְּרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן".

ומטעם זה, נהגו בכל ישראל, לומר פסוקים של זמירות ושבח לה' לפני שמתפללים, והם הנקראים "פסוקי דזמרה", ורבותינו הקדמונים תיקנו לברך לפני אמירת הפסוקים את ברכת "ברוך שאמר", ולאחר מכן תיקנו לברך את ברכת "ישתבח שמך". נמצא שהברכות הללו תוקנו על פסוקי דזמרה.

והנה פסוקי דזמרה, הם בכלל "מצות עשה שהזמן גרמא". כלומר, מצוה שהיא ב"קום עשה", וגם, היא תלויה בזמן שגורם לחיובה, "הזמן גרמא", כי פסוקי דזמרה אי אפשר לאמרם בכל שעה שירצה, אלא לפני זמן התפלה דוקא. וכפי שכבר למדנו, תפלת שחרית, זמנה מוגבל עד חצות היום לכל היותר. ואם כן גם פסוקי דזמרה, אין מקום לאומרם לאחר חצות היום. וכן מבואר בפירוש בתשובת רב נטרונאי גאון (הובאה בסדר רב עמרם דף ר), שאין מקום לאמירת פסוקי דזמרה לאחר תפלת שחרית. וכן פסק מרן השלחן ערוך (סימן נב).

ובמשנה (בפרק ראשון של מסכת קידושין) מבואר, שכל מצות עשה שהזמן גרמא, האנשים חייבים בה, אבל הנשים פטורות ממנה. ואם כן, גם מצות פסוקי דזמרה, שהיא מצות עשה שהזמן גרמא, הנשים פטורות ממנה. ורק נשים צדקניות שנוהגות חסידות, אומרות פסוקי דזמרה, אבל אין זה חיוב עליהן.

וידוע הדבר, כי לדעת מרן השלחן ערוך (בסימן תקפט), כל מצוה שנשים פטורות ממנה, אפילו אם ירצו לקיימה, אינן רשאיות לברך עליה, כי איך תוכלנה לומר "אשר קדשנו במצותיו וצונו", והוא לא צוה? (ועוד שהברכות תוקנו רק למי שמחוייב בדבר). לכן נשים אינם יכולות לברך את ברכות "ברוך שאמר" ו"ישתבח" עם שם ה', אלא עליהן לומר "ברוך האל אב הרחמן" "ברוך מלך מהולל בתשבחות". וכן בברכת ישתבח עליהן לומר "ברוך מלך גדול ומהולל בתשבחות". אבל האשכנזים נוהגים שאף הנשים מברכות על המצוות שהן פטורות מהן, וזאת על פי דברי הרמ"א (בסימן יז ושם) שחולק על דברי מרן השלחן ערוך בענין זה. (יחוה דעת ח"ג סימן ג).

ולסיכום: נשים אינן מברכות עם שם ה' את ברכת "ברוך שאמר" ואת ברכת "ישתבח". אבל האשכנזים נוהגים שגם הנשים מברכות ברכות אלה.

תאריך השאלה:
ז' טבת תשפ"א / 22 בדצמבר 2020

כל שיש צורך ומשמעות בדבר, הספרדים לא נהגו להזהר בשמות כמו אל. תבורך,

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


הזכרת שם ה' במדרשי חז"ל ובתלמוד

שאלה: הלומד גמרא, או מדרשי חז"ל, ונמצאים שם פסוקים וברכות שיש בהם הזכרת שם ה', האם מותר לו להזכיר שם ה' כדרך קריאתו, או עליו לכנות ולומר "השם"?

תשובה: הנה בשאלה זו דן מרן זצ"ל בספרו שו"ת יחוה דעת (חלק ג סימן יג), ולהלן נביא את עיקרי דבריו.

בבריתא במסכת ברכות (כב.) שנינו, לגבי אדם טמא (שהוא בעל קרי, ואסור לו להזכיר שם שמים עד שיטבול, שכך היה הדין בזמן חז"ל, אבל בזמנינו מותר לבעל קרי ללמוד ולברך ולהתפלל). "רבי נתן בר אבשלום אומר, מותר לבעל קרי ללמוד תלמוד, ובלבד שלא יאמר את האזכרות (את שם ה') הנזכרים בתלמוד".

ומכאן יש ללמוד לענין שאר בני אדם, שמותר להם להזכיר את שם ה' בלימוד בגמרא וכדומה, שהרי לא אסרו כן אלא לאדם טמא, אבל סתם אדם, לא אסרו עליו לעשות כן.

וכן מצאנו להגאון רבי יעקב עמדין, שכתב, ראיתי למלמדי תינוקות שהיו מקפידים על תלמידיהם שלא יזכירו שם ה' בקריאתו דרך הלימוד בש"ס, מפני שהיו סבורים שיש בזה חשש להזכרת שם לבטלה, ויהיו עוברים (עבירה) משום (מה שנאמר) "לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא", אבל באמת טעות הוא בידם, ומעולם לא ראיתי לרבנן קשישאי (הרבנים הזקנים) שיקפידו כל כך. וזכורני כי בהיותי קטן, והיינו גורסים בתלמוד בפני מר אבי הגאון (גדול הדור החכם צבי) זצ"ל, וכשהיינו מגיעים לפסוקים שבתלמוד, והיינו קוראים שם ה' בכינוי, ולא כקריאתו, היה גוער הגאון במי שקורא כך, והורה לנו לקרוא שם ה' כקורא בתורה. והביא ראיה לזה מהגמרא (ברכות כב ע"א) הנ"ל, שמבואר בפירוש שדוקא לבעל קרי בזמנם היו אוסרים שיזכיר השם כקריאתו, אבל לשאר בני אדם מותר. והביא מרן זצ"ל שכן כתבו עוד מרבותינו האחרונים.

אולם כל זה דוקא לגבי פסוקים שבמדרשים וכדומה, שאז מותר להזכיר את שם ה' בדרך הקריאה, אבל כאשר מוזכר בגמרא נוסח ברכה ממש, כגון, "ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם" וכו', אסור להזכיר את שם ה', שהרי זו ברכה לבטלה. וכן כתב בפירוש רב נחשון גאון, שאם אומר דרך לימודו, שם ה' כקריאתו בנוסח ברכה שנזכרה בתלמוד, הרי הוא כמוציא שם שמים לבטלה, שעובר משום לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא.

ולפיכך לסיכום: כאשר מגיע אדם בלימודו לפסוק, תוך כדי לימודו באיזה ספר, עליו להזכיר את שם ה' בקריאתו בפסוקים. וכן הדין כאשר לומד מחצית פסוק, כל שיש לדברים משמעות, מותר לו להזכיר את שם ה' כקריאתו. אולם כאשר מגיע לנוסח ברכה המובא באיזה ספר, אסור לו להזכיר את שם ה' בברכה, שהרי זו ברכה לבטלה. וסיים מרן זצ"ל את תשובתו: ויהי רצון שיקויים בנו הפסוק: בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך.

תאריך השאלה:
ו' טבת תשפ"א / 21 בדצמבר 2020

מותר כל שיש סיכוי שישתמשו בהן. וכפי הנראה מהשאלה, גם במקרה שלכם יש להקל.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


שטיפת כלים בליל שבת, ושפיכת מים על כלים מלוכלכים

שאלה: כאשר מסיימים את הסעודה בליל שבת, האם מותר לשטוף מיד את הכלים לצורך סעודת הבוקר, או שאין לעשות כן עד הבוקר, בסמוך לסעודה?
והאם מותר לשים מים בכלים מלוכלכים, כדי שיהיה קל יותר לשטוף אותם אחר השבת?

תשובהבהלכה הקודמת ביארנו את עיקר הדין, שאין להדיח (לשטוף) כלים בשבת, כאשר אין בהם צורך ליום השבת עצמו. ושורש האיסור בזה, משום שאין להכין משבת ליום חול. וטעם האיסור, משום שאסור שיטרח אדם בשבת, עבור דבר שאינו לצורך השבת עצמה. ועתה לנדון השאלה:

בתלמוד ירושלמי (שבת סוף פט"ו) תניא: מדיחין כוסות וקערות בליל שבת לשחרית. ומשמעות דברי הירושלמי, שמותר לעשות כן מיד בליל שבת, שהרי אמרו שמותר להדיח "מלילי שבת לשחרית". כלומר, מיד עם סיום סעודת הערב, מותר לשטוף את הכלים לצורך הבוקר. וכן פסקו האליה רבה, והעולת שבת. ועוד. וכן פסק מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל.

ולגבי השאלה השניה. האם מותר לשים מים בכלים מלוכלכים (שאין בהם צורך ליום השבת), כדי שיהיה קל יותר לשוטפם במוצאי שבת.

הנה לכאורה נראה לאסור בזה, משום שעל ידי המים, הוא מכין משבת לחול. אולם מרן רבינו זצ"ל כתב, שנראה ששטיפה על ידי מים בלבד, בלא שפשוף, אינה טרחה כלל, ולא אסרו רבותינו אלא שטיפה שיש עמה טורח, אבל שטיפה במעט מים אין הדבר ברור שהיא נחשבת לשטיפה האסורה. ולפיכך כתב, שעל כל פנים מותר לשפוך מים לתוך קדירה (סיר) שנדבקו בה שיירי מאכל, בכדי שלא יהיה קשה לנקותה אחר כך במוצאי שבת.

ולסיכום: מותר לשטוף את הכלים בליל שבת, מיד לאחר הסעודה. שכל שעושים כן לצורך השבת, מותר.

מותר לשפוך מים על קערות וסירים, כדי ששיירי המאכל לא ידבקו בהם. ואף שעושה כן בכדי שלאחר השבת יהיה קל יותר לשטוף את הכלים, מכל מקום אין בדבר איסור.

תאריך השאלה:
ו' טבת תשפ"א / 21 בדצמבר 2020

שאלה טובה שאלת. אלא שבדין כבשים, מדובר מצד דש, שאין שם דרך דישה כשעושה כן לצורך הכבשים, אבל מצד בורר, כתב הפרי מגדים שגם בכבשים אין להקל אלא כשעושה כן על מנת לאכול לאלתר, אבל אם עושה לאכול לאחר זמן, יש בזה משום בורר. ולכן גם בסופגניה, אם עושה כדי לאכול לאחר זמן בודאי שאסור, וגם אם עושה כדי לאכול מיד, גם כן יש לאסור, מפני שבכבשים לא נחשב כבורר פסולת מן האוכל, אלא אוכל מן הפסולת, כי מה שנשאר בידו הוא הנברר, מה שאין כן בסופגניה שמוציא הפסולת לבדה. 

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


 

פרטים בהדלקת הנרות – אדם שאין לו מספיק נרות חנוכה

אמרו חכמינו זכרונם לברכה, (במסכת שבת כא:), המהדרין מן המהדרין במצוות הדלקת נרות חנוכה, כיצד עליהם להדליק? בית הלל אומרים: יום ראשון, מדליק נר אחד, ומכאן ואילך מוסיף והולך.

כלומר, בכל יום מימי החנוכה, אנו מוסיפים עוד נר. ביום הראשון מדליקים נר אחד, ובשני שני נרות וכן על זה הדרך. וכן פסק מרן בשלחן ערוך (סימן תרעא): "כמה נרות צריך להדליק? בלילה הראשון, מדליק נר אחד, מכאן ואילך מוסיף והולך נר אחד בכל לילה, עד שבלילה האחרון יהיו שמונה נרות. ואפילו אם בני הבית מרובים לא ידליקו יותר".

ומכאן למדנו, שמעיקר הדין די בכך שבכל בית ידליקו נר אחד בכל יום. ולכן, העני שבישראל שאין לו מה לאכול, אלא שהוא מתפרנס מן הצדקה, עליו למכור את מה שיש לו, לשם השגת מעט שמן או נרות שעוה כדי להדליק נר חנוכה אחד בכל יום. וכל זה מפני חביבותה של מצוות הדלקת נרות חנוכה. שעליה אמרו רבותינו (בגירסת הר"ח שבת כג.), שהרגיל (כלומר, נזהר) בנר חנוכה, יהיו לו בנים תלמידי חכמים. וזו סגולה יקרה להצלחה בחינוך הילדים יותר מרוב הסגולות.

בדורות האחרונים, מרוב השפע שמשפיע ה' יתברך, כמעט ולא נמצא מי שאין לו שמן או נרות כדי להדליק נר חנוכה. ובכל זאת, לפעמים קורה שאדם מתארח בעיר אחרת, ומגיע למצב שאין לו די נרות, ואין ביכולתו אלא להדליק נר אחד של חנוכה. במקרה שכזה, אין ספק שעליו להדליק את הנר שיש לו, שבזה יוצא ידי חובת עיקר מצות הדלקת הנר.

אולם דנו הפוסקים, במקרה שאדם עומד בלילה השלישי של חנוכה, ויש לו רק שני נרות, האם עליו להדליק רק נר אחד, כפי עיקר הדין, או שעדיף שידליק שני נרות, כדי לקיים את "מצוות ההידור" על כל פנים בנר אחד נוסף.

ומרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל בספרו חזון עובדיה (עמוד לא) דן בזה, ושם הוכיח בראיות ברורות, שבמקרה שכזה נכון להדליק רק נר אחד, כי הוספת נרות שלא על פי מספר הימים אינה נחשבת להידור כלל. והביא שכן פסקו גדולי האחרונים, החיי אדם והמשנה ברורה והבית הלוי.

אדם שיש לו שני נרות, והוא עומד ביום השני של חנוכה. ויודע שאם ידליק כעת שני נרות, למחרת לא יהיה לו במה להדליק, עליו להדליק רק נר אחד, כדי שלמחרת יוכל לקיים גם כן את מצוות הדלקת הנר. (חזון עובדיה חנוכה עמוד כט).

תאריך השאלה:
ה' טבת תשפ"א / 20 בדצמבר 2020

תמהני על השאלה. אם מרן זצ"ל הנהיג כן, מדוע שתהיה שאלה אם זו הנהגה טובה הלכה למעשה. אלא שהיה לשאול באיזה גיל הנהגה זו נכונה. והתשובה היא שהנהגה זו נכונה לילדים קטנים ביותר, כבני שלוש או ארבע שנים. ולא יותר מכך. 

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


ברכות קריאת שמע – אנשים ונשים

בהלכות הקודמות ביארנו, כי קריאת שמע של שחרית, אפשר לקוראה עד השעה השלישית מהיום. כלומר, לכל המאוחר, יש לחשב שלש שעות מזמן זריחת החמה, ועד אז חובה לקרוא קריאת שמע. וחיוב זה הוא מצוה מן התורה על האנשים דוקא, אבל הנשים פטורות מן הדין מקריאת שמע, שהרי היא בכלל "מצות עשה שהזמן גרמא", שהרי יש זמן קצוב לקריאת שמע, וגם היא מצות עשה, ולכן הנשים פטורות ממנה.

כמו כן ביארנו שיש להזהר ולהתפלל שחרית לפני שתעבור השעה הרביעית מהיום. ובימים אלה סוף זמן תפלת שחרית בארץ ישראל יוצא בערך בשעה עשר בבוקר. ומי שלא התפלל עד שעבר זמן זה, עליו להתפלל בכל זאת, עד שיגיע זמן חצות היום. וזמן חצות היום בימים אלה יוצא בערך כחמש עשרה דקות לפני השעה שתים עשרה לפני הצהרים.

ברכות קריאת שמע
בתפלת שחרית אנו קוראים שתי ברכות לפני קריאת שמע, ברכת "יוצר אור" וברכת "אהבת עולם" (ולמנהג האשכנזים "אהבה רבה"). וכן לאחר קריאת שמע מברכים ברכה אחת, היא ברכת "גאל ישראל". והנשים, למנהג האשכנזים, מברכות גם הן את הברכות הללו. אבל למנהג הספרדים, שנשים אינן מברכות על מצוה שהן פטורות ממנה, אין הנשים מברכות את ברכות קריאת שמע כלל. ואם הן נשים צדקניות שאומרות את הברכות, עליהן להזהר בסיום הברכות, שלא להזכיר שם ומלכות, כלומר, לא תברכנה "ברוך אתה ה' יוצר המאורות", אלא "ברוך יוצר המאורות" בלבד. וכן עליהן לנהוג בברכות "אוהב את עמו ישראל" ו"גאל ישראל".

סוף זמן הברכות
כשם שיש זמן קצוב לקריאת שמע ולתפלה,  כמו כן יש זמן קצוב לברכות קריאת שמע.

ובמשנה במסכת ברכות (דף ט:) שנינו כי סוף זמן קריאת שמע הוא "עד שלוש שעות". "והקורא מכאן ואילך לא הפסיד". ובגמרא (בדף י:) אמרו: "הקורא מכאן ואילך לא הפסיד", מהו מה ששנינו "לא הפסיד"? הרי בודאי הפסיד, שעבר זמן קריאת שמע! אלא ביארו בגמרא, "שלא הפסיד את ברכות קריאת שמע".

ומכאן משמע שאף אם עבר זמן קריאת שמע, עדיין אפשר לברך את ברכות קריאת שמע. וכתב רבינו הרא"ש בשם רבינו האי גאון, שמה שאמרו בגמרא שאפשר לברך ברכות קריאת שמע גם לאחר סוף זמן קריאת שמע, פירוש הדבר, שאפשר לברך ברכות קריאת שמע עד סוף השעה הרביעית, שהוא סוף זמן תפלה. אבל אין הכוונה שבמשך כל היום יוכל לקרוא קריאת שמע עם ברכותיה. וכן כתבו עוד מגאוני קדם, רבינו יצחק אבן גיאת, ובעל האשכול ועוד. וכן פסק מרן השלחן ערוך (סימן נח סעיף ו).

נמצאנו למדים, כי סוף זמן ברכות קריאת שמע, הוא שווה לסוף זמן תפלה, כלומר, ארבע שעות זמניות לאחר הנץ החמה לכל המאוחר. וכפי שנדפס בלוחות השנה המהודרים.

ומכאן נלמד כמה גרוע מנהגם של אותם בתי כנסת ויחידים, שמתפללים בשעה מאוחרת מאד, ואם לא די בכך שהם מפסידים זמן קריאת שמע (אם לא קראו בשעה מוקדמת), ומפסידים זמן תפלה, הרי שעוד הם נכנסים באיסור ברכה לבטלה, שמברכים ברכות קריאת שמע לאחר סוף זמנן. וכן כתב מרן החיד"א בשו"ת חיים שאל (ח"ב סימן לא), בזו הלשון: "כמה צער בנפשי על רבים בערים אלה, שקוראים קריאת שמע בברכותיה אחרי ארבע שעות, ואינם קמים להתפלל עם הציבור, וכשהם קמים וקוראים קריאת שמע ביחיד, עברה שעה רביעית, ועם כל זה קוראים קריאת שמע בברכותיה, נגד דעת מרן שפסק שאם עברה שעה רביעית מהיום לא יברכו ברכות קריאת שמע".

ולסיכום: מי שנכשל ומתפלל לאחר סוף זמן תפלה, כלומר לאחר ארבע שעות מזריחת החמה, אינו יכול לקרוא את ברכות קריאת שמע בשם ומלכות, אלא יברכם בלא שם ומלכות. וכפי שביארנו.

תאריך השאלה:
ה' טבת תשפ"א / 20 בדצמבר 2020

ביטל מצוות עשה במה שלא קרא קריאת שמע בזמנה. והפסיד כמה ברכות. ותפילת שחרית עולה לו בדיעבד. 

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


ברכות קריאת שמע – אנשים ונשים

בהלכות הקודמות ביארנו, כי קריאת שמע של שחרית, אפשר לקוראה עד השעה השלישית מהיום. כלומר, לכל המאוחר, יש לחשב שלש שעות מזמן זריחת החמה, ועד אז חובה לקרוא קריאת שמע. וחיוב זה הוא מצוה מן התורה על האנשים דוקא, אבל הנשים פטורות מן הדין מקריאת שמע, שהרי היא בכלל "מצות עשה שהזמן גרמא", שהרי יש זמן קצוב לקריאת שמע, וגם היא מצות עשה, ולכן הנשים פטורות ממנה.

כמו כן ביארנו שיש להזהר ולהתפלל שחרית לפני שתעבור השעה הרביעית מהיום. ובימים אלה סוף זמן תפלת שחרית בארץ ישראל יוצא בערך בשעה עשר בבוקר. ומי שלא התפלל עד שעבר זמן זה, עליו להתפלל בכל זאת, עד שיגיע זמן חצות היום. וזמן חצות היום בימים אלה יוצא בערך כחמש עשרה דקות לפני השעה שתים עשרה לפני הצהרים.

ברכות קריאת שמע
בתפלת שחרית אנו קוראים שתי ברכות לפני קריאת שמע, ברכת "יוצר אור" וברכת "אהבת עולם" (ולמנהג האשכנזים "אהבה רבה"). וכן לאחר קריאת שמע מברכים ברכה אחת, היא ברכת "גאל ישראל". והנשים, למנהג האשכנזים, מברכות גם הן את הברכות הללו. אבל למנהג הספרדים, שנשים אינן מברכות על מצוה שהן פטורות ממנה, אין הנשים מברכות את ברכות קריאת שמע כלל. ואם הן נשים צדקניות שאומרות את הברכות, עליהן להזהר בסיום הברכות, שלא להזכיר שם ומלכות, כלומר, לא תברכנה "ברוך אתה ה' יוצר המאורות", אלא "ברוך יוצר המאורות" בלבד. וכן עליהן לנהוג בברכות "אוהב את עמו ישראל" ו"גאל ישראל".

סוף זמן הברכות
כשם שיש זמן קצוב לקריאת שמע ולתפלה,  כמו כן יש זמן קצוב לברכות קריאת שמע.

ובמשנה במסכת ברכות (דף ט:) שנינו כי סוף זמן קריאת שמע הוא "עד שלוש שעות". "והקורא מכאן ואילך לא הפסיד". ובגמרא (בדף י:) אמרו: "הקורא מכאן ואילך לא הפסיד", מהו מה ששנינו "לא הפסיד"? הרי בודאי הפסיד, שעבר זמן קריאת שמע! אלא ביארו בגמרא, "שלא הפסיד את ברכות קריאת שמע".

ומכאן משמע שאף אם עבר זמן קריאת שמע, עדיין אפשר לברך את ברכות קריאת שמע. וכתב רבינו הרא"ש בשם רבינו האי גאון, שמה שאמרו בגמרא שאפשר לברך ברכות קריאת שמע גם לאחר סוף זמן קריאת שמע, פירוש הדבר, שאפשר לברך ברכות קריאת שמע עד סוף השעה הרביעית, שהוא סוף זמן תפלה. אבל אין הכוונה שבמשך כל היום יוכל לקרוא קריאת שמע עם ברכותיה. וכן כתבו עוד מגאוני קדם, רבינו יצחק אבן גיאת, ובעל האשכול ועוד. וכן פסק מרן השלחן ערוך (סימן נח סעיף ו).

נמצאנו למדים, כי סוף זמן ברכות קריאת שמע, הוא שווה לסוף זמן תפלה, כלומר, ארבע שעות זמניות לאחר הנץ החמה לכל המאוחר. וכפי שנדפס בלוחות השנה המהודרים.

ומכאן נלמד כמה גרוע מנהגם של אותם בתי כנסת ויחידים, שמתפללים בשעה מאוחרת מאד, ואם לא די בכך שהם מפסידים זמן קריאת שמע (אם לא קראו בשעה מוקדמת), ומפסידים זמן תפלה, הרי שעוד הם נכנסים באיסור ברכה לבטלה, שמברכים ברכות קריאת שמע לאחר סוף זמנן. וכן כתב מרן החיד"א בשו"ת חיים שאל (ח"ב סימן לא), בזו הלשון: "כמה צער בנפשי על רבים בערים אלה, שקוראים קריאת שמע בברכותיה אחרי ארבע שעות, ואינם קמים להתפלל עם הציבור, וכשהם קמים וקוראים קריאת שמע ביחיד, עברה שעה רביעית, ועם כל זה קוראים קריאת שמע בברכותיה, נגד דעת מרן שפסק שאם עברה שעה רביעית מהיום לא יברכו ברכות קריאת שמע".

ולסיכום: מי שנכשל ומתפלל לאחר סוף זמן תפלה, כלומר לאחר ארבע שעות מזריחת החמה, אינו יכול לקרוא את ברכות קריאת שמע בשם ומלכות, אלא יברכם בלא שם ומלכות. וכפי שביארנו.

תאריך השאלה:
ד' טבת תשפ"א / 19 בדצמבר 2020

אם יבוא יין שני בתוך הסעודה יוכלו לברך עליו. ולפי תנאי ברכת הטוב והמטיב. 

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


ברכת הטוב והמטיב

רבים שואלים: מתי יש לברך ברכת הטוב והמטיב?

תשובה: בהלכה הקודמת ביארנו, שמי שיושב בסעודה (עם לחם), והוגש לפניו יין, עליו לברך על היין ברכת "בורא פרי הגפן". ואף על פי שעל שאר המשקאות, כגון מים, מיצי פירות וכדומה, אין לברך בשעת הסעודה. שונה הוא דין היין, שיש לברך עליו אפילו באמצע הסעודה.

תקנת ברכת הטוב והמטיב
מי שהיו יושבים בסעודה, והוגש לפניהם יין, ובירכו עליו בורא פרי הגפן, ואחר כך הובא לפניהם יין אחר. אינם מברכים על היין השני ברכת "בורא פרי הגפן", הואיל וכבר פטרו את היין השני, בברכה שבירכו על היין הראשון.

אולם בכל זאת תיקנו חכמים ברכה מיוחדת על היין השני, והיא ברכת "הטוב והמטיב". כלומר, יש לברך על היין השני בשם ומלכות, ברוך אתה ה', אלקינו מלך העולם, הטוב והמטיב.

אולם יש תנאים רבים לברכה זו, ויש להזהר מאד שלא לברכה אלא אם יתקיימו על התנאים שנבאר בהלכה זו ובהלכה הבאה.

אין לברך, אלא על שינוי "יין"
לא תיקנו חכמים לברך ברכת "הטוב והמטיב", אלא על שינוי יין. כלומר, שהיו שותים מתחילה מין (סוג) יין אחד, ושוב הובא לפניהם מין יין שונה. אבל אם שתו בתחילה משקה אחר, כגון מים, או מיץ פירות, ואפילו היו שותים משקה חריף וחשוב, כגון "ויסקי" או "קוניאק", ואחר כך הוגש לפניהם יין, אינם מברכים עליו ברכת "הטוב והמטיב", אלא ברכת "בורא פרי הגפן" בלבד.

טעם לברכת הטוב והמטיב
ורבותינו הראשונים נתנו כמה טעמים, מדוע נתקנה ברכת הטוב והמטיב דוקא על היין. והרא"ש (ברכות פ"ו) כתב, שכיון שמצאנו שירה שנאמרת על היין, לפיכך החשיבו רבותינו את היין לתקן עליו ברכה מיוחדת זו. וכן מאחר והיין "קובע ברכה לעצמו", שלפעמים מברכים עליו בשעת הנשואין, וכן בברכת המזון. ועוד. וכן ניתנו עוד טעמים לתקנה זו.

ובהלכה הבאה נביא עוד פרטים בדינים אלה.

תאריך השאלה:
א' טבת תשפ"א / 16 בדצמבר 2020

למנהג הספרדים, המאכל פרווה. ולמנהג האשכנזים הוא בשרי. 

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


דין כלי בשר וכלי חלב, ודין "נותן טעם לפגם"

קדרה (סיר) שבישלו בה בשר, דפנות הקדרה בולעות מעט מן האוכל שנתבשל בה, ולכן קדרה זו נחשבת קדרה "בשרית", ואם בישלו באותה קדרה אחר כך מאכל חלבי, פולטת הקדרה מטעם הבשר שיש בה לתוך החלב, ולכן אוסרת את כל המאכל שנתבשל בה. וזהו עיקר הדין של איסור בישול חלב בכלי של בשר.
ועתה נבאר מהו דין "נותן טעם לפגם".

מה שאמרנו שהתבשיל החלבי שנתבשל בקדירה בשרית נאסר באכילה, זהו דווקא אם בישל בקדירה חלב בתוך מעת לעת (דהיינו תוך עשרים וארבע שעות) מזמן שבישל בה בשר, שאז נחשבת הקדירה "בת יומא", כלומר, בת יום אחד מזמן שבישלו בה בשר, אבל אם כבר חלפו להם יותר מעשרים וארבע שעות מזמן בישול הבשר, ואחר כך טעו ובישלו באותה קדרה חלב, החלב אינו נאסר באכילה, משום שלאחר שיעור "מעת לעת", כבר התקלקל טעם הבשר הבלוע בקדרה, ועל כן אינו נותן טעם טוב, אלא "נותן טעם לפגם" בתבשיל, ולכן אינו אוסר את החלב. ומכל מקום לכתחילה אסור לבשל בכלי שבלע בשר, מאכלי חלב, אפילו אם כבר חלף זמן ארוך מזמן שבשלו בו בשר, מגזירת חכמים, כדי שלא יטעו, ויבשלו גם בתוך שיעור מעת לעת מאכלי חלב ומאכלי בשר באותו כלי, ולכן אותה הקדרה שבשלו בה בשר, ואחרי שיעור מעת לעת בישלו בה חלב, אף על פי שהחלב שנתבשל בה מותר באכילה, מכל מקום הקדרה עצמה נאסרה, בין למאכלי חלב ובין למאכלי בשר, שהרי בלוע בה גם בשר וגם חלב.

וכן הדין אם מבשלים בסיר מאכל בשרי, ומערבבים את אותו התבשיל בכף שבלוע בה חלב, הרי הכף פולטת מטעם החלב שבלוע בה, לתוך הבשר, ולכן, אם אותה כף אינה בת יומא, דהיינו שתוך שיעור עשרים וארבע שעות היא לא בלעה טעם חלב, הרי המאכל מותר, והכף נאסרה, בין למאכלי חלב ובין למאכלי בשר. ואם הכף היא בת יומא, דהיינו שבעשרים וארבע שעות האחרונות היא בלעה טעם חלב, אז הכף אוסרת את כל התבשיל.

אולם אם יש באותו תבשיל שישים כנגד מה שנתחב מהכף בתוך התבשיל, דהיינו כגון אם תחב כף חלבית שמשקלה עשרה גרם בתוך תבשיל שמשקלו שש מאות גרם, הרי הסיר והתבשיל מותרים, כי יש בתבשיל די כדי לבטל את טעם החלב שנפלט לתוכו מהכף, (משום שתמיד מחשבים כנגד משקל הכף, ולא כנגד משקל המאכל שנפלט ממנה שאין אנו יודעים כמה הוא), ורק הכף עצמה אסורה בשימוש, הואיל ובלוע בה טעם בשר וחלב. אבל אם אין בתבשיל משקל יותר משש מאות גרם, שהוא פי שישים ממשקל הכף, הרי שלא נתבטל טעם החלב שנפלט מהכף בתוך התבשיל, והתבשיל והסיר אסורים, וגם הכף נאסרת לגמרי משום שנתערב בה טעם בשר וחלב.

ומכל האמור מבואר שחובה בכל בית ליחד מערכות כלים שונות למאכלי בשר ולמאכלי חלב.

ובהלכה הבאה יבואר הדין בכלי זכוכית.

תאריך השאלה:
א' טבת תשפ"א / 16 בדצמבר 2020

מעיקר הדין מותר להשתמש בהם, וראה בקישור:

http://halachayomit.co.il/he/default.aspx?HalachaID=4567

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


מגבונים בשבת

שאלה: האם מותר להשתמש במגבונים לחים בשבת?

תשובה: בהלכות הקודמות ביארנו כי אחת המלאכות שאסורה בשבת, היא מלאכת "סוחט", ולפיכך, אסור בשבת לסחוט פירות, או לסחוט בגד שיש בו מים.

ועתה נדון לגבי מגבונים לחים, שספוגים בהם נוזלים, האם יש חשש "סוחט" כאשר משתמשים בהם בשבת? ובראשית יש לדעת, כי עיקר הדיון כאשר מדברים לגבי סחיטת מגבונים בשבת, הוא מצד איסור מ"דרבנן" שאסור לסוחטם בשבת. כי מן התורה ממש, אין חשש איסור בסחיטת המגבונים, משום ששיעור המים שיכול להסחט מהמגבונים אינו גדול כל כך כדי שיהיה בזה איסור מן התורה. ועוד, שאפילו אם יש איסור סחיטה מן התורה אפילו בסחיטה מועטת, מכל מקום לא שייך איסור סחיטה מן התורה אלא בדבר שהמים הבלועים בו גדלו בתוכו, כמו שמן - בזיתים, ויין - בענבים, ששניהם היו יחד מעצם גידולם, ולאחר מכן הסוחט את הזיתים והענבים מפריד ומפרק אותם זה מזה, ושייך בזה איסור סחיטה בשבת, אבל המגבונים שהמים לא בלועים בתוכם באופן טבעי, אין איסור בסחיטתם אלא מדרבנן. לפיכך, כאשר אנו דנים על שימוש במגבונים בשבת, אנו דנים על איסור סחיטה מדרבנן, האם הוא שייך במגבונים או לא.

ולגבי מגבונים לחים המצויים כיום, שמשתמשים בהם בעיקר עבור ניקוי תינוקות קטנים, הנה דן בזה מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל בארוכה, והביא כמה סברות להקל בענין זה, ובכלל דבריו כתב, שהמגבונים עשויים מסיבים סינטטים, ובסיבים אלו לא שייך איסור סחיטה, משום משום שאין איסור סחיטה שייך אלא בדבר שהוא "גידולי קרקע", כלומר, שהוא גדל מן הארץ, אבל המגבונים שאינם גידולי קרקע, אין איסור בסחיטתם. (ויש אופנים שמכל מקום אסרו לסחוט דבר אפילו שאינו גידולי קרקע. וכעת לא נוכל להרחיב).

ועוד כתב מרן זצ"ל, לפי דברי התוספות במסכת כתובות (ו.), שכל איסור סחיטה אינו שייך אלא כאשר רוצים להשתמש במשקה שיוצא מן הדבר הנסחט, אבל באופן שמיד הכל הולך לאיבוד, לא שייך איסור סוחט. ובשימוש במגבונים ידוע, שמיד לאחר מכן משליכים את המגבון לאשפה, ואין בו שום צורך. וגם מצד איסור "מלבן" ומכבס, לא שייך לאסור שימוש במגבונים, משום שאדרבה, הם מתלכלכים כאשר משתמשים בהם.

ולאור הטעמים הללו, ומעוד טעמים אחרים, היה מרן זצ"ל מורה לנו תמיד שמן הדין אפשר להקל בשימוש במגבונים בשבת. ולאחר מכן כאשר דן בזה בספרו חזון עובדיה חלק רביעי, הרחיב את היריעה יותר, ולמעשה כתב להקל בזה בפרט לצורך תינוקות, ובתנאי שיזהרו שלא לדחוק את המגבונים בחוזקה, כדי שלא יצאו מהם נוזלים, אלא ישתמשו בהם בנחת, ובזה יש להקל בפשיטות.

ולסיכום: מגבונים לחים שעשויים לנקות בהם תינוקות, מותר להשתמש בהם בשבת וביום טוב, אלא שיש להזהר לנגב בהם בנחת ולא בחוזקה, משום חשש איסור סחיטה.

תאריך השאלה:
כ"ט כסלו תשפ"א / 15 בדצמבר 2020

כן, בראש חודש שחל בחנוכה אומרים הלל שלם בברכה. תבורך מפי עליון,

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


 

אמירת ההלל בחנוכה ובראש חודש

חיוב אמירת הלל בברכה בימי החנוכה
בכל יום משמונת ימי החנוכה בתפלת שחרית גומרים את ההלל, ומברכים על ההלל לפניו ולאחריו כפי שמודפס בסידורים. ואף למנהג הספרדים, שאין אנו מברכים על ההלל בראש חודש, מכל מקום בימי החנוכה שאמירת ההלל היא מן הדין ממש, ולא בתורת מנהג בלבד, יש לברך עליו כדין שאר המצוות. ומובן שגם בימי ראש חודש טבת החלים בתוך ימי החנוכה, (ובשנה זו, התשפ"א, יחול יום ראש חודש טבת ביום רביעי הבא עלינו לטובה), יש לברך על קריאת ההלל כדין שאר ימי החנוכה. (שלחן ערוך סימן תרפג).

דין הנשים באמירת ההלל

הטעם לפטור את הנשים מאמירת ההלל
ולענין חיוב נשים באמירת ההלל. הנה לכאורה נראה שהנשים פטורות לגמרי מאמירת ההלל בימי החנוכה, שהרי נשים פטורות מכל מצות עשה שהזמן גרמא, (מצות עשה שהזמן גרמא, היא כל מצוה שהיא ב"קום ועשה", ולא ב"שב ואל תעשה", וכן שהזמן גורם לחיובה, כלומר שאינה שייכת אלא בזמן מסויים. כגון מצות לולב, שהיא בקום עשה, והיא תלויה בזמן, שרק בימי הסוכות חייבים בנטילת לולב). ואם כן נראה שגם ממצות אמירת ההלל בימי החנוכה הנשים פטורות.

הטעם לחייב את הנשים באמירת ההלל
אולם יש מקום לחייב את הנשים באמירת ההלל, כשם שהן מחוייבות באמירת ההלל בליל פסח. והטעם שנשים מחוייבות באמירת ההלל בליל פסח, הוא משום ש"אף הן היו באותו הנס", כלומר, מכיון שההלל נתקן כדי להודות לאל על הנסים שעשה לאבותינו, ואף לנשים נעשו אותם הנסים, לכן אין שום טעם לפוטרן מאמירת ההלל. וכשם שהן מחוייבות בשתיית ארבע כוסות. ואף לגבי מצות הדלקת נרות חנוכה, אמרו בגמרא (במסכת שבת דף כג.) שנשים חייבות בהדלקת נרות חנוכה הואיל ואף הן היו באותו הנס של חנוכה. ולפי זה נראה שגם באמירת ההלל בימי החנוכה הן מחוייבות.

החילוק בין הלל בליל פסח להלל בחנוכה
אלא שמדברי הרמב"ם ועוד מרבותינו הראשונים מבואר שנשים פטורות מאמירת ההלל בימי החנוכה. וביאר מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל (בספר חזון עובדיה על חנוכה עמו ריד), שיש חילוק בין חיוב אמירת ההלל בליל פסח, לבין חיוב אמירת ההלל בימי החנוכה. משום שבאופן עקרוני, רצו רבותינו לפטור את הנשים ממצות אמירת ההלל, הואיל וכל תקנות חז"ל הן בדומה למצות שנצטוינו מן התורה. והואיל והתורה פטרה את הנשים מאמירת הלל, גם רבותינו רצו לפטרן ממצוה זו. אלא שבליל פסח, מחמת חיוב שתית ארבע כוסות, הוכרחו רבותינו לחייב את הנשים גם באמירת הלל, היות וכוס רביעי של ליל הסדר יש לשתותה יחד עם אמירת ההלל. (כי מצות ארבע כוסות נתקנה כנגד ארבע מצוות של ליל הסדר, כוס ראשון על מצות הקידוש, כוס שני על מצות ההגדה, כוס שלישי על מצות ברכת המזון, וכוס רביעי על מצות ההלל). והאריך עוד בהסבר הדברים.

ברכה על ההלל לנשים
ולכן אף שחייבו את הנשים בהדלקת נרות חנוכה, משום שאף הן היו באותו הנס, מכל מקום באמירת ההלל נשים פטורות. ולכן גם אשה שלבה נשא אותה בחכמה לומר את ההלל בימי החנוכה, אל לה לברך על אמירתו, היות והיא אינה מצווה באמירתו. וכדין אשה הנוטלת לולב, שאינה מברכת על מצוה זו, אף על פי שיש לה שכר טוב על מעשיה כדין מי שאינו מצווה ועושה.

ולסיכום: חובה לומר הלל בכל יום מימי החנוכה, ויש לגמור את ההלל בברכה. ונשים פטורות מאמירת ההלל, ולכן גם אשה שרוצה לומר הלל, לא תברך על קריאתו.

תאריך השאלה:
כ"ט כסלו תשפ"א / 15 בדצמבר 2020

כשאומר הושיעה ימינך וענני, יאמר את הפסוק, ואחר כך יהיו לרצון, ואחר כך יאמר איזו בקשה שירצה, ואחר כך שוב יהיו לרצון ועושה שלום. 

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


בקשות אישיות – הנהגות ממרן זצ"ל

שאלה: האם רשאי כל אדם להוסיף בקשות אישיות בתפילת העמידה? כיצד ראוי לנהוג בזה?

תשובה: רבותינו במסכת ברכות (לד.), דנו בענין הוספת בקשות פרטיות באמצע תפלת שמונה עשרה, וכך אמרו:

"לעולם אל ישאל אדם את צרכיו, לא בשלש ראשונות ולא בשלש אחרונות". כלומר, בשלושת הברכות הראשונות, ובשלושת הברכות האחרונות של תפלת העמידה, אסור להוסיף בקשות פרטיות. אבל בשאר הברכות שבתפלת העמידה, מותר להוסיף בקשות פרטיות, לפי ענינה של הברכה. וכן פסקו הטור ומרן השלחן ערוך (סימן קיב).

וטעם הדבר שאין לבקש שום דבר בברכות הראשונות והאחרונות של התפלה, הוא משום שעיקרן של הברכות הללו הוא שבח להשם יתברך, או בקשה על צרכי כלל ישראל, שגם היא בכלל השבח למלך. והרי כך הדרך, שכאשר בא אדם לבקש איזה דבר מהמלך, תחילה, מסדר שבחו, ואחר כך מבקש בקשתו. ומזה הטעם אנו משבחים את ה' בשלשת הברכות הראשונות. ובשעת השבח בודאי שאין זה מן הראוי להכניס בקשה פרטית. וכן בשלשת הברכות האחרונות, שהן שבח לה', בבקשות על כלל ישראל, שירצה השם יתברך את תפלתם ועבודתם, ויתן להם שלום, ויקבל את הודאתנו לו, וגם אז אין זה נכון לבקש בקשות פרטיות.

ורק בשאר הברכות שבאמצע התפלה, רשאי כל אדם מעיקר הדין לבקש את צרכיו, בכל ברכה לפי ענינה. כלומר, בברכת השיבנו, יוכל לבקש מהשם יתברך שיסייע בידו לחזור בתשובה, בברכת רפאנו יוכל לבקש על חולה שיתרפא, ובברכת ברכינו, יוכל לבקש על הפרנסה, ובשמע קולינו יוכל לבקש על כל דבר הנצרך לו, שהיא כוללת את כל התפילות. וכן לאחר אמירת "יהיו לרצון", רשאי לבקש כל מה שירצה.

וכיצד הוא מוסיף בתפלה? תחילה יאמר נוסח הברכה, עד שמגיע לסיום הברכה, ואז יבקש מה שירצה, ויסיים בחתימת הברכה. ולדוגמא, יתחיל בברכת רפאינו, עד שיגיע ל"והעלה ארוכה ומרפא לכל תחלואינו ולכל מכאובינו מכותינו", ואז יבקש על החולה שהשם יתברך ישלח לו רפואה שלימה, ויסיים "כי אל רופא רחמן ונאמן אתה, ברוך אתה ה' רופא חולי עמו ישראל".

אולם יש להזהר, שלא להאריך בתחינות בשעת התפילה, שלא ניתנו הברכות לומר בהם דברי הבאי חס ושלום, רק יזהר לדקדק בלשונו ולבקש צרכיו בלשון נקייה ומדוייקת בקצרה.

ובענין זה יש לציין, כי מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל היה מייעץ, כאשר היו באים לפניו חולים, שמן הראוי להתפלל עליהם דוקא בברכת "רפאינו", שהתפלה שם לרפואת חולים, עדיפה על התפלה בברכת "שמע קולינו".

ופעם היה מעשה, שאחת מבנות המשפחה היתה במצב רפואי מסובך. ומרן זצ"ל הורה לנו, להתפלל עליה בברכת "רפאינו". אולם אנו התפללנו בברכת "שמע קולינו". לאחר כמה ימים, קרא לנו מרן זצ"ל ואמר, מדוע אינך מתפלל ברפאינו? השבתי לו, הנני מתפלל היטב. אמר לי, לא נכון, אינך מתפלל ברפאינו, אלא בשמע קולינו! מרוב פחד, השבתי למרן זצ"ל, כי התפללתי ברפאינו. באותה שעה, ממש נצנצה רוח הקודש אצל מרן זצ"ל, אז פנה ואמר: אין זה נכון, באמת אינך מתפלל ברפאינו אלא בשמע קולינו! אם תתפלל ברפאינו התפילה תתקבל!

עוד ראינו בעינינו, כאשר נודע למרן זצ"ל על נער אחד שהחל מתדרדר מבחינה רוחנית, עמדנו בסמוך למרן זצ"ל בזמן התפילה, ושמענו איך שהיה מתפלל על אותו נער לאחר אמירת "יהיו לרצון" (השני) שבתפלת העמידה. ובמשך כחצי דקה התחנן לה' יתברך בדמע, שיעיר את רוחו של אותו צעיר שישוב בתשובה שלימה. וכן היה מרן זצ"ל נוהג לגבי כמה שמות של אנשים שביקשו ממנו להתפלל עליהם, שהיה מתפלל עליהם אחר אמירת יהיו לרצון. ופעם הזכרנו לפניו באקראי, על אדם אחד שלקה בנפשו, ומיד השיב לנו מרן, הנה בכל יום אני מתפלל עליו, ושמו פלוני בן פלונית. ואותו צעיר לא היה ממקורבי מרן זצ"ל, אלא שמצבו הרפואי נגע מאד ללבו של מרן, עד שהיה מתפלל בכל יום.


צפייה