שאלות ותשובות הלכה יומית

לחץ על השאלה לצפיה בתשובה

תאריך השאלה:
ו' אדר ב תשע"ט / 13 במרץ 2019

לגבי סעודת פורים בירושלים כשפורים יחול ביום שישי, נדבר בזה בעזרת ה'. והנכון הוא שיעשו הסעודה בבוקר. ואם אי אפשר עד שישתדלו להקדים כמה שניתן. לגבי משלוח מנות, בירושלים יש לתת משלוח מנות דוקא ביום שישי.

תאריך השאלה:
ה' אדר ב תשע"ט / 12 במרץ 2019

ההלכה לא השתנתה. מן הדין יש לתת דברי מאכל. ולכן מן הדין יוצאים ידי חובה במיני מתיקה. ובפרט כאשר ידוע שלרוב החברים יש מה לאכול בסעודת פורים, ואין להם רצון וצורך בתבשילים, לכן יש מקום לומר שאפילו עדיף לתת להם מיני מתיקה.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


ימי הפורים – משלוח מנות

ימי הפורים בשנה זו, יחולו בסוף שבוע הבא. יום תענית אסתר יחול ביום רביעי, ואחריו ביום חמישי יום פורים ברוב המקומות, ובירושלים יחול פורים ביום שישי.

מצות משלוח מנות
נאמר במגילת אסתר (ט, כב): לַעֲשׂוֹת אוֹתָם יְמֵי מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה וּ"מִשְׁלוֹחַ מָנוֹת" אִישׁ לְרֵעֵהוּ וּ"מַתָּנוֹת לָאֶבְיוֹנִים".

ובגמרא במסכת מגילה (דף ז). אמרו, משלוח "מנות" שתי מנות לאיש אחד. "ומתנות לאביונים", שתי מתנות לשני בני אדם. (כי מיעוט "מנות", שתים, מנה אחת ועוד מנה. ומיעוט "מתנות", שתים, מתנה ועוד מתנה אחת. וכן מיעוט "אביונים" שתים. שכן לא נאמר "משלוח מנה איש לרעהו ומתנה לאביון).

טעם המצוה
וטעם מצות משלוח מנות הוא, שכאשר אדם שולח לחברו תשורה ומנחה, הרי הוא מביע לו בזה את רגשי אהבתו אליו, ועל ידי כן נוטע גם בליבו אהבה אליו. ועוד, כי ישנם אנשים חסרי כל, אשר יבושו לפשוט ידם לקבל צדקה כדי לקיים סעודת פורים, וכאשר שולח להם דרך כבוד "משלוח מנות" לא יבושו ולא יכלמו, ויקיימו מצות סעודת פורים בשמחה ובחדוה.

ומכיון שטעם מצוה זו הוא כדי להרבות אהבה בין אדם לחבירו, ובין אשה לרעותה, לכן, השולח משלוח מנות ואין המקבל יודע ממי קבלם, אין הנותן מקיים בזה מצות משלוח מנות, שהרי מכיון שאינו יודע ממי קבלם, אין כאן חיבה וריעות.

ודבר זה הוא שונה ממצות צדקה שאנו רגילים בה בכל ימות השנה. שהרי במצות צדקה, מצוה מן המובחר שלא יהיה המקבל יודע ממי קיבל, וגם שלא יהיה הנותן יודע למי הוא נותן, מה שאין כן לגבי מצות משלוח מנות, שחובה היא שידע המקבל ממי קבל, בכדי שתכנס בלבו אהבה לחבירו.

הגדרת "שתי מנות"
ופירוש הדבר "שתי מנות" היינו שני מאכלים שונים, או מאכל ומשקה, כגון עוגה ובקבוק יין. והמנהג כיום לשלוח מיני מתיקה למשלוח מנות. ויוצאים בזה ידי חובה. וכמבואר גם הנשים חייבות לשלוח לחברותיהן משלוח מנות.

ומכיון שעיקר טעמה של מצות משלוח מנות, הוא כדי שיהיה לכל אדם מה לאכול בסעודת הפורים, לכן השולח לחבירו מתנות שונות בתורת משלוח מנות, וכגון ששולח לו בגדים או סדינים וכיוצא בזה, אינו יוצא ידי חובת משלוח מנות. ואפילו אם שולח לחבירו מעות (כסף) בכדי שיוכל חבירו לקנות מנות של מאכלים, אינו יוצא ידי חובתו, שצריך לשלוח דוקא מנות של מאכל ומשקה. ולכן גם השולח לחבירו טבק להרחה וכדומה, אינו יוצא ידי חובת משלוח מנות.

תאריך השאלה:
ד' אדר ב תשע"ט / 11 במרץ 2019

יקראו ויבא עמלק, ויכולים לקרוא מגילה בברכה בירושלים.

תאריך השאלה:
ד' אדר ב תשע"ט / 11 במרץ 2019

אין ענין בזה. יש ענין כללי לתת צדקה לעלוי נשמת נפטר, אבל זה לא נוגע כלל לענין זכר למחצית השקל ששייך רק באנשים חיים.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


ימי הפורים – משלוח מנות

ימי הפורים בשנה זו, יחולו בסוף שבוע הבא. יום תענית אסתר יחול ביום רביעי, ואחריו ביום חמישי יום פורים ברוב המקומות, ובירושלים יחול פורים ביום שישי.

מצות משלוח מנות
נאמר במגילת אסתר (ט, כב): לַעֲשׂוֹת אוֹתָם יְמֵי מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה וּ"מִשְׁלוֹחַ מָנוֹת" אִישׁ לְרֵעֵהוּ וּ"מַתָּנוֹת לָאֶבְיוֹנִים".

ובגמרא במסכת מגילה (דף ז). אמרו, משלוח "מנות" שתי מנות לאיש אחד. "ומתנות לאביונים", שתי מתנות לשני בני אדם. (כי מיעוט "מנות", שתים, מנה אחת ועוד מנה. ומיעוט "מתנות", שתים, מתנה ועוד מתנה אחת. וכן מיעוט "אביונים" שתים. שכן לא נאמר "משלוח מנה איש לרעהו ומתנה לאביון).

טעם המצוה
וטעם מצות משלוח מנות הוא, שכאשר אדם שולח לחברו תשורה ומנחה, הרי הוא מביע לו בזה את רגשי אהבתו אליו, ועל ידי כן נוטע גם בליבו אהבה אליו. ועוד, כי ישנם אנשים חסרי כל, אשר יבושו לפשוט ידם לקבל צדקה כדי לקיים סעודת פורים, וכאשר שולח להם דרך כבוד "משלוח מנות" לא יבושו ולא יכלמו, ויקיימו מצות סעודת פורים בשמחה ובחדוה.

ומכיון שטעם מצוה זו הוא כדי להרבות אהבה בין אדם לחבירו, ובין אשה לרעותה, לכן, השולח משלוח מנות ואין המקבל יודע ממי קבלם, אין הנותן מקיים בזה מצות משלוח מנות, שהרי מכיון שאינו יודע ממי קבלם, אין כאן חיבה וריעות.

ודבר זה הוא שונה ממצות צדקה שאנו רגילים בה בכל ימות השנה. שהרי במצות צדקה, מצוה מן המובחר שלא יהיה המקבל יודע ממי קיבל, וגם שלא יהיה הנותן יודע למי הוא נותן, מה שאין כן לגבי מצות משלוח מנות, שחובה היא שידע המקבל ממי קבל, בכדי שתכנס בלבו אהבה לחבירו.

הגדרת "שתי מנות"
ופירוש הדבר "שתי מנות" היינו שני מאכלים שונים, או מאכל ומשקה, כגון עוגה ובקבוק יין. והמנהג כיום לשלוח מיני מתיקה למשלוח מנות. ויוצאים בזה ידי חובה. וכמבואר גם הנשים חייבות לשלוח לחברותיהן משלוח מנות.

ומכיון שעיקר טעמה של מצות משלוח מנות, הוא כדי שיהיה לכל אדם מה לאכול בסעודת הפורים, לכן השולח לחבירו מתנות שונות בתורת משלוח מנות, וכגון ששולח לו בגדים או סדינים וכיוצא בזה, אינו יוצא ידי חובת משלוח מנות. ואפילו אם שולח לחבירו מעות (כסף) בכדי שיוכל חבירו לקנות מנות של מאכלים, אינו יוצא ידי חובתו, שצריך לשלוח דוקא מנות של מאכל ומשקה. ולכן גם השולח לחבירו טבק להרחה וכדומה, אינו יוצא ידי חובת משלוח מנות.

תאריך השאלה:
ג' אדר ב תשע"ט / 10 במרץ 2019

גזלות שכבר כלו, אפשר הרי להשיב את שויים הכספי. ואם אינו זוכר ממי גזל, יעשה בכסף הזה צרכי רבים, כגון שיתרום לבית כנסת שיבנה וכיוצא בזה.

תאריך השאלה:
כ"ט אדר תשע"ט / 6 במרץ 2019

משום שהמנהג פשוט כדעת הגאונים, ובמקום מנהג שיש לו סימוכין בדברי הפוסקים, הולכים אחר המנהג. אבל מאחר ומרן פסק כדברי רבינו תם, לכן מרן זצ"ל הרבה לדרוש כי נכון מאד להחמיר כדעת רבינו תם. 

תאריך השאלה:
כ"ט אדר תשע"ט / 6 במרץ 2019

סוכר לבן שלנו עשוי מסלק, וברכתו שהכל לכל הדעות, ואין זה סוכר של קנים (דמררה) שדיברו בו הפוסקים.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


ברכת המים בתוך הסעודה או באכילת "קוסקוס"

שאלה: האם יש לברך על שתית משקה בתוך הסעודה?

תשובה: נחלקו רבותינו הראשונים, באדם ששותה מים או שאר משקאות (חוץ מיין) בתוך הסעודה (כלומר, סעודה עם פת לחם), האם עליו לברך על אותם משקאות ברכת "שהכל נהיה בדברו" לפני שישתה או לא. שלדעת בעל הלכות גדולות, ועוד מגדולי רבותינו הראשונים, יש לברך על שתית משקאות בתוך הסעודה, כשם שיש לברך על שתיה מחוץ לסעודה. אך לעומת זאת, דעת רוב רבותינו הפוסקים שאין לברך על שתית משקה בתוך הסעודה, משום שאין דרך לאכול בלא לשתות, והשתיה באה מחמת האכילה, ולכן המשקאות נפטרים בברכת "המוציא" ואינם צריכים ברכה לעצמם, כשם שכלל גדול בידינו, שבהלכות ברכות "העיקר פוטר את הטפל", וכן פסקו רש"י ורבינו תם ועוד.

ולהלכה פסק מרן השלחן ערוך (סימן קעד), שהעיקר כדעת הסוברים שאין לברך על משקים הבאים בתוך הסעודה, כמו שפסקו רש"י ורבינו תם. אולם בכל זאת הביא מרן השלחן ערוך גם דעת בעל הלכות גדולות, שיש לברך על המשקאות אף בתוך הסעודה, וסיים בזו הלשון: "וְהָרוֹצֶה לְהִסְתַּלֵּק מִן הַסָּפֵק, יֵשֵׁב קֹדֶם הַנְּטִילָה בְּמָקוֹם סְעוּדָתוֹ, וִיבָרֵךְ עַל דַּעַת לִשְׁתּוֹת בְּתוֹךְ סְעוּדָתוֹ". עד כאן.

כלומר, יברך על משקה כלשהו ברכת שהכל לפני תחילת הסעודה, ובזה יפתור את כל המשקאות שבסעודה מברכה. אולם כל זה אינו אלא חומרא, אבל מעיקר הדין הלכה כדברי האומרים שאין לברך על משקאות בתוך הסעודה.

הרוצה להחמיר ולברך על השתיה קודם הסעודה, יזהר שלא לברך על המים, אלא אם הוא צמא, שאם אינו צמא כלל, אינו רשאי לברך על המים ברכת שהכל. ובכל זאת יוכל לברך "שהכל" על סוכר ומיני מתיקה, ויכוון בברכתו לפתור גם את המים שישתה בתוך הסעודה. וכן פסק מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל.

האוכל "קוסקוס", יש אומרים שאינו מברך על מה שישתה בשעה שאוכל, מפני שהמאכל הזה הוא יבש מאד, ולכן מצריך שתיה מרובה. אולם מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל היה מורה שיש לברך על המים בשעה שאוכל קוסקוס, כי רק בתוך סעודה עם פת ממש, אין לברך שהכל על שתיה, אבל בדברים אחרים, אפילו אם הם יבשים ומצמיאים, יש לברך ברכת שהכל נהיה בדברו.

לסיכום: אין לברך על מים או על שאר משקים (חוץ מיין) בתוך סעודה שאוכל בה פת, וממידת חסידות טוב שיברך על המים קודם שיטול ידיו וישתה מעט מים (פחות מרביעית) במקום שסועד בו.

תאריך השאלה:
כ"ו אדר תשע"ט / 3 במרץ 2019

המלח, אם נהנה מאכילתו, מברך עליו שהכל נהיה בדברו, כמו שפסק מרן השלחן ערוך סימן רד. אבל אם לא נהנה ממנו, לא יברך עליו כלל.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


ברכת המים בתוך הסעודה או באכילת "קוסקוס"

שאלה: האם יש לברך על שתית משקה בתוך הסעודה?

תשובה: נחלקו רבותינו הראשונים, באדם ששותה מים או שאר משקאות (חוץ מיין) בתוך הסעודה (כלומר, סעודה עם פת לחם), האם עליו לברך על אותם משקאות ברכת "שהכל נהיה בדברו" לפני שישתה או לא. שלדעת בעל הלכות גדולות, ועוד מגדולי רבותינו הראשונים, יש לברך על שתית משקאות בתוך הסעודה, כשם שיש לברך על שתיה מחוץ לסעודה. אך לעומת זאת, דעת רוב רבותינו הפוסקים שאין לברך על שתית משקה בתוך הסעודה, משום שאין דרך לאכול בלא לשתות, והשתיה באה מחמת האכילה, ולכן המשקאות נפטרים בברכת "המוציא" ואינם צריכים ברכה לעצמם, כשם שכלל גדול בידינו, שבהלכות ברכות "העיקר פוטר את הטפל", וכן פסקו רש"י ורבינו תם ועוד.

ולהלכה פסק מרן השלחן ערוך (סימן קעד), שהעיקר כדעת הסוברים שאין לברך על משקים הבאים בתוך הסעודה, כמו שפסקו רש"י ורבינו תם. אולם בכל זאת הביא מרן השלחן ערוך גם דעת בעל הלכות גדולות, שיש לברך על המשקאות אף בתוך הסעודה, וסיים בזו הלשון: "וְהָרוֹצֶה לְהִסְתַּלֵּק מִן הַסָּפֵק, יֵשֵׁב קֹדֶם הַנְּטִילָה בְּמָקוֹם סְעוּדָתוֹ, וִיבָרֵךְ עַל דַּעַת לִשְׁתּוֹת בְּתוֹךְ סְעוּדָתוֹ". עד כאן.

כלומר, יברך על משקה כלשהו ברכת שהכל לפני תחילת הסעודה, ובזה יפתור את כל המשקאות שבסעודה מברכה. אולם כל זה אינו אלא חומרא, אבל מעיקר הדין הלכה כדברי האומרים שאין לברך על משקאות בתוך הסעודה.

הרוצה להחמיר ולברך על השתיה קודם הסעודה, יזהר שלא לברך על המים, אלא אם הוא צמא, שאם אינו צמא כלל, אינו רשאי לברך על המים ברכת שהכל. ובכל זאת יוכל לברך "שהכל" על סוכר ומיני מתיקה, ויכוון בברכתו לפתור גם את המים שישתה בתוך הסעודה. וכן פסק מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל.

האוכל "קוסקוס", יש אומרים שאינו מברך על מה שישתה בשעה שאוכל, מפני שהמאכל הזה הוא יבש מאד, ולכן מצריך שתיה מרובה. אולם מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל היה מורה שיש לברך על המים בשעה שאוכל קוסקוס, כי רק בתוך סעודה עם פת ממש, אין לברך שהכל על שתיה, אבל בדברים אחרים, אפילו אם הם יבשים ומצמיאים, יש לברך ברכת שהכל נהיה בדברו.

לסיכום: אין לברך על מים או על שאר משקים (חוץ מיין) בתוך סעודה שאוכל בה פת, וממידת חסידות טוב שיברך על המים קודם שיטול ידיו וישתה מעט מים (פחות מרביעית) במקום שסועד בו.

תאריך השאלה:
כ"ו אדר תשע"ט / 3 במרץ 2019

כאשר מברך כדין, כדי להוציא את עצמו מספק במחלוקת הפוסקים, אין זה נחשב לברכה שאינה צריכה,

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


ברכת המים בתוך הסעודה או באכילת "קוסקוס"

שאלה: האם יש לברך על שתית משקה בתוך הסעודה?

תשובה: נחלקו רבותינו הראשונים, באדם ששותה מים או שאר משקאות (חוץ מיין) בתוך הסעודה (כלומר, סעודה עם פת לחם), האם עליו לברך על אותם משקאות ברכת "שהכל נהיה בדברו" לפני שישתה או לא. שלדעת בעל הלכות גדולות, ועוד מגדולי רבותינו הראשונים, יש לברך על שתית משקאות בתוך הסעודה, כשם שיש לברך על שתיה מחוץ לסעודה. אך לעומת זאת, דעת רוב רבותינו הפוסקים שאין לברך על שתית משקה בתוך הסעודה, משום שאין דרך לאכול בלא לשתות, והשתיה באה מחמת האכילה, ולכן המשקאות נפטרים בברכת "המוציא" ואינם צריכים ברכה לעצמם, כשם שכלל גדול בידינו, שבהלכות ברכות "העיקר פוטר את הטפל", וכן פסקו רש"י ורבינו תם ועוד.

ולהלכה פסק מרן השלחן ערוך (סימן קעד), שהעיקר כדעת הסוברים שאין לברך על משקים הבאים בתוך הסעודה, כמו שפסקו רש"י ורבינו תם. אולם בכל זאת הביא מרן השלחן ערוך גם דעת בעל הלכות גדולות, שיש לברך על המשקאות אף בתוך הסעודה, וסיים בזו הלשון: "וְהָרוֹצֶה לְהִסְתַּלֵּק מִן הַסָּפֵק, יֵשֵׁב קֹדֶם הַנְּטִילָה בְּמָקוֹם סְעוּדָתוֹ, וִיבָרֵךְ עַל דַּעַת לִשְׁתּוֹת בְּתוֹךְ סְעוּדָתוֹ". עד כאן.

כלומר, יברך על משקה כלשהו ברכת שהכל לפני תחילת הסעודה, ובזה יפתור את כל המשקאות שבסעודה מברכה. אולם כל זה אינו אלא חומרא, אבל מעיקר הדין הלכה כדברי האומרים שאין לברך על משקאות בתוך הסעודה.

הרוצה להחמיר ולברך על השתיה קודם הסעודה, יזהר שלא לברך על המים, אלא אם הוא צמא, שאם אינו צמא כלל, אינו רשאי לברך על המים ברכת שהכל. ובכל זאת יוכל לברך "שהכל" על סוכר ומיני מתיקה, ויכוון בברכתו לפתור גם את המים שישתה בתוך הסעודה. וכן פסק מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל.

האוכל "קוסקוס", יש אומרים שאינו מברך על מה שישתה בשעה שאוכל, מפני שהמאכל הזה הוא יבש מאד, ולכן מצריך שתיה מרובה. אולם מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל היה מורה שיש לברך על המים בשעה שאוכל קוסקוס, כי רק בתוך סעודה עם פת ממש, אין לברך שהכל על שתיה, אבל בדברים אחרים, אפילו אם הם יבשים ומצמיאים, יש לברך ברכת שהכל נהיה בדברו.

לסיכום: אין לברך על מים או על שאר משקים (חוץ מיין) בתוך סעודה שאוכל בה פת, וממידת חסידות טוב שיברך על המים קודם שיטול ידיו וישתה מעט מים (פחות מרביעית) במקום שסועד בו.

תאריך השאלה:
כ"ה אדר תשע"ט / 2 במרץ 2019

עשרים ושבע גרם.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


מעט לחם עם סלטים – המכשול שקיים באולמות שמחה

בהלכה הקודמת ביארנו, שכל מאכלים הבאים בתוך הסעודה שיש בה פת (לחם), אין מברכים על אותם המאכלים, מפני שכולם נפטרו בברכת המוציא לחם מן הארץ שעל הפת.

והבאנו את דברי הריטב"א שהסביר, שטעם הדבר שאין אנו מברכים על שאר המאכלים, אינו מדין עיקר וטפל הכללי בהלכות ברכות (שאם יש לאדם מאכל המורכב מכמה מרכיבים, כגון אורז עם אפונה, מברך על העיקר שהוא האורז, ופוטר את הטפלה, שהיא האפונה, ואינו מברך עליה האדמה), אלא דין מחודש הוא, שכיון שהלחם הוא החשוב שבסעודה, ממילא הוא פוטר את כל מה שיבוא באותה הסעודה, אף על פי שהוא אוכל את שאר המאכלים בפני עצמם, בלי לחם, מכל מקום הם נפטרים כיון שהם בכלל הסעודה כולה. ולכן אין אנו מברכים על בשר ודגים וכדומה באמצע הסעודה.

ולאור האמור נבוא לדון בענין מי שאוכל פת לחם, ואוכל פחות משיעור כזית (כעשרים ושבעה גרם) מהלחם, האם עליו לברך על שאר המאכלים שבאים לפניו, או שהם נפטרים בברכת המוציא שעל הפת?

והתשובה לכך כבר מבוארת בתוך דברינו, שהרי כתב הריטב"א, שסיבת הפטור מברכת שאר המאכלים באמצע הסעודה, הוא מצד הסברא שהפת היא עיקר ה"סעודה", אם כן כל זה שייך דוקא במקום שאוכל יותר מכזית מהפת, שאז יש כאן "סעודה", שלאחריה מברך ברכת המזון, אבל אם אינו אוכל כזית פת, אם כן, אין כאן סעודה ולא שייך שום טעם לפטור את שאר המאכלים מברכתם.

אלא שעדיין יש בידינו את הדין הכללי של "עיקר וטפל", ולכן, אף אם אוכל פחות מכזית פת, אם המאכל הנוסף הוא טפל לפת, כגון ממרחים למיניהם, או מעט סלטים וכדומה, בודאי שהם נפטרים בברכת הפת, כדין כל עיקר וטפל, אבל מאכלים הנאכלים בפני עצמם בלי לחם, כגון בשר ודגים או סלט שאכלו בפני עצמו, חייב לברך עליהם, כל אחד ברכתו הראויה לו.

וכאן יש לעורר על מכשלה גדולה שנפוצה באולמות שמחה (של חתונות לדוגמא), שלפני תחילת האירוע, מגישים מאכלים שונים לפני המוזמנים ב"בר" של האולם. ("בופה"). וכל הקרואים אוכלים כאוות נפשם, ולאחר מכן נכנסים לאולם, ואז נוטלים ידיהם ואוכלים פת לחם עם שאר המאכלים. ובזמן האחרון החלו להגיש באותו "בר", מיני פת קטנים, כגון פיתות קטנות וכדומה, ואנשים אוכלים מהם בלי לשים לב, ללא נטילת ידיים, ובלי לברך המוציא, ואינם יודעים כי מיני הפת הללו ברכתן המוציא לחם מן הארץ, ולא מתאים בכלל להגישם לפני המוזמנים בשלב זה של האירוע. ולכן יש להודיע מראש לבעל האולם שלא יניח מאכלים כאלה לפני הקרואים, או שיודיעו למוזמנים שאין לאכול ממיני הפת הללו ללא נטילת ידיים.

תאריך השאלה:
כ"ה אדר תשע"ט / 2 במרץ 2019

בודאי שיש לברך גם ברכת מזונות על העוגה. וכמו שמבואר בהסבר הדברים.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


 

ברכת קפה ועוגה

שאלה: האוכל עוגה ושותה עמה משקה קפה או תה, האם עליו לברך על המשקה?

תשובה: בהלכה הקודמת ביארנו, שהשותה מים או משקה אחר (מלבד יין) בתוך הסעודה עם פת לחם, אינו מברך ברכת "שהכל נהיה בדברו" על השתיה, מאחר והשתיה נגררת אחרי האכילה, שאין אכילה בלא שתיה, ולכן אינה חשובה כדי לקבוע עליה ברכה בפני עצמה.

ולגבי מי ששותה קפה יחד עם אכילת העוגה. לכאורה יש מקום לומר, שאין לברך על הקפה, מאחר והקפה הוא "טפל" לעוגה, שלעוגה יש חשיבות גדולה יותר, והקפה בא מחמתה, וכבר למדנו שכאשר מעורבים שני מאכלים, והאחד טפל לחבירו, הרי שברכת העיקר פוטרת את הטפל.

ואף על פי ששותים את הקפה בנפרד מהעוגה, (כלומר, אוכלים מעט מהעוגה, ושותים מעט מהקפה, באופן שאינם מעורבים יחד), בכל זאת יש לומר שהוא נפטר בברכת העוגה, שהרי דין "עיקר וטפל", שייך גם בשני מאכלים נפרדים זה מזה, כמו שלמדנו בגמרא במסכת ברכות (דף מד.), שמי שאוכל פירות מתוקים מאד, ואחריהם אוכל מעט פת כדי להעביר את המתיקות שלהם, הרי זה אינו מברך על הפת, מאחר והיא טפלה לפירות. ומבואר מזה שאפילו כאשר המאכל הטפל נאכל בנפרד מהמאכל העיקרי, בכל זאת אין לברך עליו. ואם כן הוא הדין לגבי קפה המוגש עם עוגה, שיש מקום לומר שאין לברך עליו אפילו כששותים ממנו בפני עצמו.

אולם מרן רבינו עובדיה יוסף זכר צדיק לברכה, בספרו שו"ת יביע אומר (ח"ה סימן יז) כתב, שנראה שהקפה או התה הבאים עם העוגה, אינם נחשבים כטפלים לגביה כששותה מהם בפני עצמם, ורק כאשר שורה את העוגה בתוך הקפה, ואוכל את העוגה יחד עם הקפה, אז יש לומר שהקפה בטל וטפל לעוגה, אבל כאשר שותה ממנו לבדו, אף על פי שאוכל יחד עמו עוגה, בודאי שאינו נחשב טפל, ויש לברך עליו ברכת "שהכל נהיה בדברו". והביא ראיות לדבריו.

ובכל זאת העיר מרן זצ"ל, שלכאורה יש מקום לומר, שאין לברך על הקפה או התה הבאים יחד עם העוגה, מטעם אחר. והוא, שהואיל ונחלקו רבותינו הראשונים מהי ברכת העוגה, שיש מהם האומרים שברכת עוגה היא "המוציא לחם מן הארץ", אם כן, לסברת אותם הפוסקים שברכת העוגה היא "המוציא", בודאי שאין לברך על הקפה או התה הבאים עמה, שהרי הדבר דומה לכל המשקאות הבאים בתוך הסעודה עם פת לחם, שכבר ביארנו שאין לברך עליהם כלל. ואף שאנו פוסקים שיש לברך על העוגה "מזונות", אין זאת אלא מאחר ואנו מסופקים מהי ברכת העוגה, ולכן אנו מברכים עליה מזונות ולא המוציא, אבל לעולם יש ספק בדבר, ואם כן יש מקום לומר שאין לברך על הקפה כששותה אותו יחד עם עוגה.

אך למעשה דחה מרן זצוק"ל את הדברים, וכתב, שאף לשיטת האומרים שברכת העוגה היא "המוציא", בכל זאת הם מודים שיש לברך על משקאות כאשר שותה אותם יחד עם העוגה, מאחר ודוקא בסעודת קבע ממש, של פת לחם, אז יש לומר שהמשקה בא מחמת האכילה, ואין לברך עליו בפני עצמו, אבל כאשר אוכל עוגה, אפילו אם נאמר שברכתה היא "המוציא", בכל זאת אין היא פוטרת את ברכת הקפה או התה, שברכתם "שהכל".

ולסיכום: השותה קפה או תה מברך עליהם שהכל נהיה בדברו, מלבד ברכת מזונות שמברך על העוגה.

תאריך השאלה:
כ"א אדר תשע"ט / 26 בפברואר 2019

חזון עובדיה שבת חלק א עמוד קכז והלאה.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


נסיעה ברכבת עירונית בשבת

בהלכה הקודמת ביארנו את עצם האיסור בנסיעה ברכבת בין עירונית בשבת, שאף על פי שהנוסע עולה אל הרכבת לפני כניסת השבת, מכל מקום הואיל והרכבת עוברת בשבת מעיר לעיר, יש בזה איסור תחומין בשבת.

וכתבנו שברור הדבר שכל הנדון הוא ברכבת שמונהגת על ידי גויים, וגם הנוסעים רובם גויים, שאם אין הדבר כן, בלאו הכי יש כאן חילול שבת מצד מלאכת ההבערה בשבת, וכדין נסיעה במכונית בשבת שהיא איסור חילול שבת החמור.

ומעתה עלינו לדון ברכבת עירונית המונהגת על ידי גויים, ורוב הנוסעים הם גויים, והיא אינה יוצאת מתחום לתחום בשבת, מכיון שכל מהלך הנסיעה של הרכבת הוא באותה העיר, וכמו שמצוי לרוב בערי אירופה, האם יש איסור לעלות לרכבת כזו בשבת?

והנה גם בנדון זה לכאורה יש לאסור בהחלט כל שהנוסע מטלטל עמו את כרטיסי הנסיעה, שיש בזה איסור טלטול בשבת, אלא שעדיין יש לדון במקום שהנוסע אינו לוקח עמו דבר, ושילם דמי הנסיעה מערב שבת, והכרטיסן אינו דורש ממנו מאומה, כך שהוא יכול לעלות אל הרכבת בלי שיש איזה דבר בידו, שאז לכאורה אין כאן שמץ איסור בשבת, שאין כאן איסור תחומין, כי הכל באותה העיר, ואין כאן איסור הבערה, שהרי הרכבת נוסעת על ידי גוי עבור רוב הנוסעים שהם גויים.

אולם הגאון רבי יהודה אסאד כתב שיש לאסור בזה מצד אחר, והוא שאף על פי שעצם הפעלת הקרונות היא בשביל רוב הנוסעים שהם גויים, מכל מקום ידוע שמחמת כובד המשקל של היהודי היושב שם יש להוסיף בהבערת האש ברכבת, ונמצא שנעשית מלאכת הבערה עבורו.

אולם כמה מגדולי האחרונים כתבו להעיר על דבריו, שאמנם נכון הדבר בקרונות שהיו מצויים בזמנם, או באוטובוסים בזמן הזה, שבאמת כגודל משקל הנוסעים כך יש להוסיף בהבערת האש, אך ברכבות חשמליות וכיוצא בזה שקצב נסיעתן הוא קבוע והן גדולות מאד, אין לחוש לדבר זה כלל, שאין הוספת הבערה בתוספת משקל זעומה של היהודי היושב בקרון. ועל כן מצד זה אין לחוש בדבר לאיסור כלל.

ומכל מקום כתב הגאון רבי יצחק אבולעפיא בשו"ת פני יצחק, שיש לאסור את הדבר משום "זילותא דשבת" (זלזול בשבת), שהנסיעה ביום השבת היא זלזול בקדושת השבת, אף אם אין בה איסור. והביא מקור נאמן לדבריו ממה שאמרו בגמרא במסכת ביצה (כה:) אין יוצאים בכסא בשבת. ופירש רש"י, אין יוצאים בשבת על גבי קתדרא שלוקחים אותו בני אדם. (כפי שנהוג עד היום בכמה מדינות, שבני אדם נושאים מעין קרון שעליו יושבים בני אדם אחרים). וטעם האיסור מבואר שם משום שנראה הדבר כדרך יום חול. כלומר, כמין זלזול בכבוד השבת. וכדבריו כתבו עוד מרבותינו האחרונים.

ומעתה לפי דברי הפני יצחק, שיש בדבר איסור משום זלזול בשבת, נראה לכאורה שיש להחמיר שלא לעלות לחשמלית בשבת. וכן כתב הגאון רבי בן ציון מאיר חי עוזיאל זצ"ל, הראשון לציון הרב הראשי לישראל, שכל הירא וחרד לדבר ה' ודאי שמצוה שלא יסע ברכבת חשמלית בשבת.

אולם במקום שהנסיעה היא לצורך מצוה, כגון רופא הנדרש לצאת לבית החולים בשבת לרפא חולים מישראל, או מוהל הצריך לצאת לנסיעה לקיים מצות מילה וכיוצא בזה, העיקר להלכה שיש להקל בדבר לעלות אליה אף ביום השבת, כל שאינו נושא עמו את מעות הנסיעה ואינו מטלטל שום דבר, שבמקום מצוה אין לחוש לאסור בזה. וכן פסק הגאון רבי בן ציון מאיר חי עוזיאל הנ"ל. ומכל מקום כתב מרן זצ"ל, שנכון שיעשה הדבר עד כמה שאפשר בצנעא, כדי שלא יבאו להקל ראש בנסיעה ברכבת בשבת.

תאריך השאלה:
כ"א אדר תשע"ט / 26 בפברואר 2019

בודאי. אם מדובר במקום שאין עירוב, יש בטילטול איסור משום הוצאה מרשות לרשות, שיכול להיות איסור מן התורה. ואם מדובר במקום שיש עירוב, יש כאן איסור מוקצה.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


נסיעה ברכבת עירונית בשבת

בהלכה הקודמת ביארנו את עצם האיסור בנסיעה ברכבת בין עירונית בשבת, שאף על פי שהנוסע עולה אל הרכבת לפני כניסת השבת, מכל מקום הואיל והרכבת עוברת בשבת מעיר לעיר, יש בזה איסור תחומין בשבת.

וכתבנו שברור הדבר שכל הנדון הוא ברכבת שמונהגת על ידי גויים, וגם הנוסעים רובם גויים, שאם אין הדבר כן, בלאו הכי יש כאן חילול שבת מצד מלאכת ההבערה בשבת, וכדין נסיעה במכונית בשבת שהיא איסור חילול שבת החמור.

ומעתה עלינו לדון ברכבת עירונית המונהגת על ידי גויים, ורוב הנוסעים הם גויים, והיא אינה יוצאת מתחום לתחום בשבת, מכיון שכל מהלך הנסיעה של הרכבת הוא באותה העיר, וכמו שמצוי לרוב בערי אירופה, האם יש איסור לעלות לרכבת כזו בשבת?

והנה גם בנדון זה לכאורה יש לאסור בהחלט כל שהנוסע מטלטל עמו את כרטיסי הנסיעה, שיש בזה איסור טלטול בשבת, אלא שעדיין יש לדון במקום שהנוסע אינו לוקח עמו דבר, ושילם דמי הנסיעה מערב שבת, והכרטיסן אינו דורש ממנו מאומה, כך שהוא יכול לעלות אל הרכבת בלי שיש איזה דבר בידו, שאז לכאורה אין כאן שמץ איסור בשבת, שאין כאן איסור תחומין, כי הכל באותה העיר, ואין כאן איסור הבערה, שהרי הרכבת נוסעת על ידי גוי עבור רוב הנוסעים שהם גויים.

אולם הגאון רבי יהודה אסאד כתב שיש לאסור בזה מצד אחר, והוא שאף על פי שעצם הפעלת הקרונות היא בשביל רוב הנוסעים שהם גויים, מכל מקום ידוע שמחמת כובד המשקל של היהודי היושב שם יש להוסיף בהבערת האש ברכבת, ונמצא שנעשית מלאכת הבערה עבורו.

אולם כמה מגדולי האחרונים כתבו להעיר על דבריו, שאמנם נכון הדבר בקרונות שהיו מצויים בזמנם, או באוטובוסים בזמן הזה, שבאמת כגודל משקל הנוסעים כך יש להוסיף בהבערת האש, אך ברכבות חשמליות וכיוצא בזה שקצב נסיעתן הוא קבוע והן גדולות מאד, אין לחוש לדבר זה כלל, שאין הוספת הבערה בתוספת משקל זעומה של היהודי היושב בקרון. ועל כן מצד זה אין לחוש בדבר לאיסור כלל.

ומכל מקום כתב הגאון רבי יצחק אבולעפיא בשו"ת פני יצחק, שיש לאסור את הדבר משום "זילותא דשבת" (זלזול בשבת), שהנסיעה ביום השבת היא זלזול בקדושת השבת, אף אם אין בה איסור. והביא מקור נאמן לדבריו ממה שאמרו בגמרא במסכת ביצה (כה:) אין יוצאים בכסא בשבת. ופירש רש"י, אין יוצאים בשבת על גבי קתדרא שלוקחים אותו בני אדם. (כפי שנהוג עד היום בכמה מדינות, שבני אדם נושאים מעין קרון שעליו יושבים בני אדם אחרים). וטעם האיסור מבואר שם משום שנראה הדבר כדרך יום חול. כלומר, כמין זלזול בכבוד השבת. וכדבריו כתבו עוד מרבותינו האחרונים.

ומעתה לפי דברי הפני יצחק, שיש בדבר איסור משום זלזול בשבת, נראה לכאורה שיש להחמיר שלא לעלות לחשמלית בשבת. וכן כתב הגאון רבי בן ציון מאיר חי עוזיאל זצ"ל, הראשון לציון הרב הראשי לישראל, שכל הירא וחרד לדבר ה' ודאי שמצוה שלא יסע ברכבת חשמלית בשבת.

אולם במקום שהנסיעה היא לצורך מצוה, כגון רופא הנדרש לצאת לבית החולים בשבת לרפא חולים מישראל, או מוהל הצריך לצאת לנסיעה לקיים מצות מילה וכיוצא בזה, העיקר להלכה שיש להקל בדבר לעלות אליה אף ביום השבת, כל שאינו נושא עמו את מעות הנסיעה ואינו מטלטל שום דבר, שבמקום מצוה אין לחוש לאסור בזה. וכן פסק הגאון רבי בן ציון מאיר חי עוזיאל הנ"ל. ומכל מקום כתב מרן זצ"ל, שנכון שיעשה הדבר עד כמה שאפשר בצנעא, כדי שלא יבאו להקל ראש בנסיעה ברכבת בשבת.

תאריך השאלה:
י"ד אדר תשע"ט / 19 בפברואר 2019

מרן זצ"ל היה סבור שבמקרה של בוטנים אמריקאים, הם ממש נחשבים חתיכה אחת עם הבוטן.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


עיקר וטפל

מחר (מהיום בלילה) יחול ראש חודש שבט. בתוכו יום ט"ו בשבט, שנוהגים להרבות בו בברכות. לכן בימים הללו נלמד הלכות ברכות.

במשנה במסכת ברכות (דף מד.) שנינו: זה הכלל, כל שהוא עיקר ועימו טפלה, מברך על העיקר ופוטר את הטפלה. דהיינו שכשנמצאים שני סוגי אוכל מעורבים יחדיו, מברך על אותו סוג שהוא עיקר, ופוטר את הטפל. וכגון שנמצא לפניו אורז מבושל עם מעט אפונה, שהאורז נחשב עיקר, ולכן מברך עליו בורא מיני מזונות, ודי בכך כדי לפטור מברכה גם את האפונה.

והדין הוא כן, שהעיקר פוטר את הטפלה, לאו דווקא כשמעורבים שני סוגי אוכל ביחד, כמו בדוגמא של תבשיל אורז ואפונה, אלא הוא הדין אפילו אם אוכל את הטפל בפני עצמו, כגון שבירך על האורז בורא מיני מזונות ואכל ממנו, וכעת הוא בא לאכול רק מהאפונה שנותרה לו בצלחת, ללא אורז, גם כן אינו מברך על האפונה, כיוון שסוף סוף היא טפלה לאורז ונפטרה בברכתו.

ולכן אין מברכין על ריבה שבתוך סופגניות. ואפילו אם רוצה לאכלה בפני עצמה, וכן אין לברך על גבינה שבתוך עוגה, אף אם בא לאכלה בפני עצמה, משום שגם באופנים אלו העיקר פוטר את הטפלה.

וכתב מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל, שמי שאוכל פת הבאה בכסנין (עוגה) ובירך עליה בורא מיני מזונות, ובא לשתות עם העוגה קפה או תה, אין לומר שהקפה או התה טפל ונפטר בברכת העוגה, אלא צריך לברך גם על הקפה או התה ברכת שהכל נהיה בדברו, ואחרי שישתה יוכל לטבול את העוגה בתוך הקפה או התה כאשר ירצה.

וכן אדם השותה מים או מיץ באמצע אכילת עוגה או תבשיל שברכתו מזונות, כגון אטריות, צריך לברך על אותו המשקה ברכת שהכל נהיה בדברו, ואם שותה רביעית בבת אחת, צריך לברך ברכת בורא נפשות אחר השתייה.

תאריך השאלה:
י"ד אדר תשע"ט / 19 בפברואר 2019

אין ענין בזה. ואם עושה בית יפה למזוזה, ממתכת או מדבר אחר, מקיים הידור מצוה. 

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


סכנה בלקיחת המזוזות מן הבית

שאלה: האם נכון הדבר שיש חשש סכנה למי שמוציא את המזוזות בביתו כאשר הוא עוזב ועובר לבית אחר, ואם יש בזה חשש סכנה, מה יעשה מי שהשקיע סכום כסף גדול במזוזות מהודרות?

תשובה: בגמרא במסכת בבא מציעא (דף קב.) תנו רבנן, המשכיר בית לחבירו, על השוכר לעשות מזוזה, וכשהוא יוצא ועוזב את הבית ששכר לעבור לדירה אחרת, לא יטלנה בידו ויצא, אלא ישאיר את המזוזות קבועות בבית שעוזב. ומעשה באחד שנטל את המזוזה (כדי להעבירה לבית שהולך לגור בו), וקבר את אשתו ואת שני בניו. (דהיינו שאף כשאדם עובר דירה, אסור לו לקחת את המזוזות מן הבית שהוא עוזב, ואם הוא עושה כן, יש סכנה שחס ושלום ימותו אשתו ובניו).

ובנמוקי יוסף (שחיבר אחד מאחרוני הראשונים, רבינו יוסף חביבא, מגאוני ספרד). כתב בשם הריטב"א בטעם הדבר שאסור ליטול את המזוזות מן הבית שעוזב אותו, לפי שעל ידי המזוזות חלה קדושת השכינה על הבית, ובנטילת המזוזות מסתלקת השכינה.

ובחידושי הריטב"א למסכת בבא מציעא כתב טעם לסכנה שיש בסילוק המזוזות, לפי שהמזוזה עומדת בפתח לשמירה על הדרים בבית, ולכן המסלק את המזוזות מן הבית גורם סכנה לאותם שיבואו לדור בבית אחריו, לפיכך מידה כנגד מידה, מה הוא לא חשש למיתת בני חבירו הצריכים שמירה, וכשאינם משומרים הם עלולים למות, כן קרה לאותו אדם שנטל המזוזות וקבר את אשתו ובניו. ומובן שיש עומק בטעם זה, שהרי עיקר החיוב לשים מזוזות מוטל על הדיירים החדשים שבאים לדירה ולא על זה שדר בה מקודם. ומכל מקום כך הם הדברים על פי פשטן, לפי שחששו חכמים מאד לסכנה שיש בהעדר מזוזות בבית ישראל, ולפי שאפשר שהדיירים החדשים ישתהו איזה זמן עד קביעת המזוזות החדשות, אסרו על הדיירים שעוזבים ליטול עמם את המזוזות.

ואם יש לו בביתו מזוזות מהודרות ויקרות ביותר, וקשה לו להשיג מזוזות יקרות כמותן, כתב מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל, שיש להקל ליטול המזוזות באופן שיטלם לצורך בדיקתן אם הן כשרות, ומיד יקבע במקומן מזוזות אחרות כשרות פשוטות, ואחר כך כשיקבל את המזוזות מן הבודק, יטלם לעצמו לביתו החדש. שבאופן כזה אין כל חשש, שהרי חכמים לא חששו אלא מפני הדייר החדש שמא ישתהה בקביעת המזוזה ויבואו בניו לסכנה, אבל באופן שהוא עצמו קובע מיד מזוזות אחרות אין כל חשש. וטוב לעשות כן מספר ימים קודם עזיבתו את הדירה. ויכול לתבוע מהדייר החדש את מחיר המזוזות שמשאיר לו.

וכאן המקום להזכיר, כי מצב המזוזות בשוק הוא בכי רע בהרבה מקומות, ואסור לקנות מזוזה ממי שאינו ירא שמים, שהרבה מאד מהמזוזות הנמכרות אינם כשרות כלל וכלל, וצריך כל אדם לשים לבו לכך, ואם אינו יודע מקור המזוזות שלו ומה טיבן, ילך אצל בודק מזוזות ויעשה שאלת חכם כיצד יש לנהוג, ואם יש צורך בכך ירכוש לעצמו מזוזות מסוחר ירא שמים בתכלית, שרוכש את המזוזות מסופרים יראים ושלמים, לקיים מצוה יקרה זו כדתה.

 

הוספה חשובה: ביארנו שאסור להוציא מפתחי הבית את המזוזות, גם כאשר עוברים דירה. ונשאלנו מרבים מאד מהלומדים תושבי חוץ לארץ, האם גם כאשר הדייר הבא המגיע לדור בדירה הוא גוי, יש להשאיר את המזוזות, או לא. והתשובה לזה היא שאין להשאיר את המזוזות בבית כאשר הדייר הבא אחר כך הוא אינו יהודי, מפני שהמזוזות אינן שייכות אלא לעם ישראל, ואין בזה שייכות אצל אחרים כלל. וכמבואר בשלחן ערוך יורה דעה (סי' רצא ס"ב).


צפייה