שאלות ותשובות הלכה יומית

תאריך השאלה:
י"ט תשרי תשפ"א / 7 באוקטובר 2020

לענות אמן, אפשר. לצאת ידי חובה נראה יותר שאי אפשר. תבורכו,

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


קול המועבר על ידי רדיו או טלפון

שאלה: האם ניתן לצאת ידי חובת שמיעת ברכה, או ספר תורה, או מגילה וכדומה, דרך הרדיו, והאם יש לענות אמן על שמיעת ברכה דרך הרדיו?

תשובה: בראשית דברינו עלינו לבאר, כי הלכה יש בידינו "שומע כעונה", וביאור הדבר ושורשו כך הוא:

בגמרא במסכת סוכה (דף לח:) לימדונו רבותינו כלל לכל דיני התורה התלויים באמירה, כגון ברכת המזון וכדומה, שדין השומע את הברכה, כדין העונה. ולמשל, אדם הבא לברך על איזה פרי ברכת בורא פרי העץ, וגם חבירו בא לאכול פרי ולברך בורא פרי העץ, יכולים שניהם לצאת ידי חובת הברכה בברכתו של אחד מהם, שיברך הוא, ויכוין להוציא את חבירו השומע ידי חובה. וכן אנו נוהגים בקידוש של ליל שבת, ובברכת המוציא של סעודות השבת, שראש המשפחה מברך על היין והפת, והכל עונים אחריו אמן, וטועמים מן היין או הפת, ואינם מברכים שוב, לפי שנפטרו כבר בברכתו של בעל הבית ויצאו ידי חובת הברכה.

עוד דין פשוט יש בידינו, שחייב כל אדם השומע ברכה יוצאת מפיו של אחד מישראל, לענות אחריו אמן, וזאת גם אם אין בכוונתו לצאת ידי חובה בברכתו.

ועתה נבא לדון בענין ברכה הנשמעת דרך הטלפון והרדיו וכדומה, שמצאנו כבר נידון דומה לזה בגמרא במסכת סוכה (דף נא:), לגבי בני אלכסנדריא של מצרים, שהיו יהודים שעזבו את ארץ ישראל אחר החורבן ועלו למצרים והתעשרו שם עד שהחריבם אלכסנדרוס, ובמקום שהיו מתפללים בו, היו קהל גדול מאד מישראל, ובאמצע המקום שהיו מתפללים בו, הייתה במה גדולה של עץ, והחזן עומד עליה, ומכיון שהיה המקום גדול מאד, לא היו יכולים כולם לשמוע את ברכותיו של החזן כדי לענות אחריהן אמן, ולפיכך היה שמש הקהל מחזיק סודרין בידו (סודרין, פירוש, מטפחות) וכיוון שהגיע הזמן לענות אמן, היה מניף בסודר שבידו, וכל הקהל היו רואים את הסודר מתנופף, והיו עונים אמן.

ומבואר שם בדברי רבותינו בעלי התוספות (בדף נב.) שאף שהיו עונים אמן אחר השליח ציבור, מכל מקום לא היו יוצאים ידי חובה בברכותיו מדין שומע כעונה, שהרי לא שמעו בכלל את מה שהוא מוציא מפיו. ורק לענין עניית אמן, אין צורך שישמע העונה את הברכה באזניו ממש, רק צריך שידע בבירור שכעת נאמרת ברכה מפי חברו וידע גם איזו ברכה בירך חברו, ואז רשאי וצריך לענות אמן.

ואם כן הוא הדין לגבי טלפון ורדיו, שאף על פי שהקול הנשמע דרך הרדיו והטלפון, אינו קולו של המברך ממש, רק הוא כמין צילום קולו של המברך, בכל זאת הרי זה דומה למעשה עם בני אלכסנדריא של מצרים, וצריך לענות אמן לקול הנשמע דרך טלפון או רדיו וכדומה. אבל לענין דין שומע כעונה, לצאת ידי חובה בקריאה ששומעים דרך הרדיו או הטלפון, וכגון מי ששומע קריאת מגילה דרך הרדיו, בודאי שאינו יוצא בשמיעה כזו ידי חובתו, שהרי לא שמע כלל קול אנושי מברך, והרי זה כמי ששומע הקלטה של קריאת מגילה שפשוט שאינו יוצא בזה ידי חובה. (יחוה דעת חלק שלישי סימן נד).

ובהלכה הבאה נרחיב עוד בענין זה.

תאריך השאלה:
י"ט תשרי תשפ"א / 7 באוקטובר 2020

בודאי שכן. יניח חומשים או תנ"ך על הכסא במרכז החדר ויקיף ויאמר כל נוסח ההקפות. וה' ישמח אותו,  

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


גשמים בסוכה

ישנם מקומות, כמו במדינת ניו יורק וסביבותיה, שרגילים לרדת שם גשמים בימי חג הסוכות. וגם בארץ ישראל אירע כמה פעמים שירדו גשמים בחג הסוכות.

ובארץ ישראל, הגשמים בחג הסוכות אינם סימן ברכה, כמו שאמרו רבותינו, למה זה דומה? לעבד שמוזג כוס לרבו, ושפך לו רבו את הכוס על פניו. כלומר, שאינו חפץ במעשיו של העבד. אף כאן, כשיורדים גשמים בחג, כולם יוצאים מן הסוכה ונראה שאין הקדוש ברוך הוא חפץ שישבו בסוכה.  

ומכל מקום עלינו לדון, כיצד יש לנהוג כאשר יורדים גשמים בסוכה?

אדם שהיה אוכל בסוכה, ולפתע התחילו לרדת גשמים רבים (באופן, שאילו היה תבשיל עדין מונח על השולחן בסוכה, היה התבשיל מתקלקל מחמת הגשמים. רש"י סוכה כט.), עליו לצאת מן הסוכה ולהכנס לביתו. ושם ימשיך את סעודתו. ואף על פי שאין בפועל תבשיל שמתקלקל על השולחן, ולמשל, אדם האוכל עוגות בסוכה, ואין שם דבר שיתקלקל מחמת הגשמים שאינם חזקים כל כך, גם כן אינו צריך להשאר בסוכה במצב כזה, ועליו להכנס לביתו. (שלחן ערוך סימן תרלט סעיף ה).

ואם תוך כדי הסעודה, בשעה שיושב בביתו, פסקו הגשמים, אין חובה לחזור ולאכול את המשך הסעודה בסוכה, ורק בתורת חומרא, אם ירצה לחזור ולהשלים את הסעודה בסוכה, תבוא עליו ברכה. (יביע אומר ח"ט סימן סג). וכל זה בשאר ימי החג, אבל בליל יום טוב הראשון של החג, יש חובה לחזור ברגע שיפסקו הגשמים, ולאכול בסוכה כזית פת.

וכן הדין לגבי אדם שראה שיורדים גשמים, ולכן התחיל לאכול בביתו, ופסקו הגשמים. שאין עליו חובה לעבור לסוכה ולהשלים שם את הסעודה, אלא גומר את כל הסעודה בביתו. ודין זה אינו שייך דוקא לגבי ירידת גשמים, אלא גם אם היה יושב בסוכה, ולפתע החלה לנשוב רוח עזה שמחמתה החלו נושרים קסמים מהסכך לתוך הסוכה, וקשה לו לסבול את הדבר, הרי הוא רשאי להכנס ולאכול בביתו. (סוכה דף כט.).

מקום שיורדים שם גשמים, אבל בסוכה יש סכך עבה, עד כדי כך שלא יורדים בתוכה גשמים, צריך לאכול בסוכה, ורשאים גם כן לברך "לישב בסוכה" בשעה שאוכלים שם. (חזון עובדיה סוכות עמוד קפה, בשם בכורי יעקב).

הפטור מן הסוכה מחמת ירידת הגשמים, ובכל זאת מחמיר על עצמו ואוכל בסוכה, אינו אלא הדיוט, ואינו מקבל שכר על כך, (הרמ"א סימן תרלט). ואם בירך על האכילה "לישב בסוכה", ברכתו היא ברכה לבטלה.

היוצא מן הסוכה מפני הגשמים, לא יבעט ויצא, כלומר, לא ינוס בכעס ויצא, אלא יצא בהכנעה, כמו עבד שבא למזוג כוס לרבו, ורבו שפך את המים על פניו, שעל העבד להתנהג בהכנעה ולא בכעס וכדומה.

תאריך השאלה:
י"ט תשרי תשפ"א / 7 באוקטובר 2020

שאלה טובה שאלת. ואולי סובר מרן זצ"ל, שמאחר והבטנים הם קטנים מאד ומצופים סביב סביב, הכל נחשב כמו עיסה אחת.

 

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


שאלה: מהי הברכה הראויה לברך על בוטנים אמריקאים?

תשובה: בהלכות הקודמות ביארנו את עיקר דין עיקר וטפל, שכל מאכל העשוי משני סוגי מאכל, יש לברך עליו כברכת המין העיקרי המעורב בו. ועל כן, עלי גפן הממולאים אורז, יש לברך עליהם "בורא מיני מזונות", שהאורז שבתוכם עיקר, והעלים טפלים לו.

וביארנו שכאשר מעורב במאכל מין העשוי מאחד מחמשת מיני דגן, כגון קמח חטה, ואותו מין דגן בא על מנת לתת טעם במאכל (ולא רק בשביל לשפר את המרקם של המאכל, או לדבקו), הרי שלעולם אנו אומרים שמין הדגן הוא העיקר בתערובת, מפאת חשיבות מיני הדגן הבאים להשביע.

ומעתה כאשר נבא לדון לגבי בוטנים אמריקאים, שהם בוטנים המצופים קמח ותבלינים, הדין פשוט שמברכים עליהם ברכת "בורא מיני מזונות", כי אין ספק שהכוונה באכילתם היא גם לבצק העוטף אותם, והוא משביח אותם, ובא לתת בהם טעם טוב. ועל כן ברכתם בורא מיני מזונות. ואף שיש מי שרוצה לחלק ולומר שדבר המצפה את המאכל אינו נחשב לדבר המעורב במאכל. מכל מקום אין הלכה כדבריו, כי חילוק זה אין לו מקור נכון בדברי הפוסקים. ולכן אף שהבוטנים אינם מעורבים ממש עם מין הדגן, מכל מקום מכיון שכעת עומד לפנינו בוטן מצופה, הרי כאן תערובת שברכתה בורא מיני מזונות. וכן פסק מרן רבינו הגדול שליט"א בספרו חזון עובדיה. וכן מובא בשם הגאון רבי שלמה זלמן אוירבך זצ"ל. והוא הדין לענין ברכה אחרונה על בוטנים אלה, שכל שאכל מהבוטנים כשיעור, הורה לנו מרן הרב שליט"א שיברך אחר אכילתם ברכת "על המחיה".

וכן הדין לגבי שניצל המצופה בפירורי לחם, שכאשר הפירורים באים על מנת לתת טעם טוב שיש בהם ביחד עם העוף, בודאי שיש לברך על השניצל "בורא מיני מזונות". אבל בהרבה מקומות, לא בא ציפוי השניצל אלא על מנת לשפר את מרקם השניצל, שיהיה פריך יותר, ושהטיגון שלו יהיה איכותי יותר, ולא בכדי לתת בו טעם של הפירורים, ואז הדין הוא שיש לברך על השניצל "שהכל נהיה בדברו", כפי שביארנו בהלכה הקודמת, שכל שהקמח לא בא על מנת לתת טעם, אין הוא יכול להחשב לעיקר המאכל. (וכן הורה לנו מרן הרב שליט"א. ובודאי שכאשר אוכל את השניצל בשעת הסעודה עם לחם, אין לברך עליו כלל, שהרי השניצל הוא מכלל הדברים הבאים מחמת הסעודה שנפטרים בברכת הפת).

ולסיכום: על בוטנים אמריקאים יש לברך "בורא מיני מזונות". ועל השניצל יש לברך "שהכל נהיה בדברו". ואם הוא שניצל שיש עליו ציפוי חשוב, שבא לתת בו טעם טוב, ולא רק בכדי לשפר את מרקם השניצל, הרי שאז יש לברך עליו בורא מיני מזונות.

תאריך השאלה:
י"ח תשרי תשפ"א / 6 באוקטובר 2020

הרי קרוב הדבר שיבואו לידי הרהור. לכן כתב מרן זצ"ל במכתב לתלמידי ישיבת יקירי ירושלים שימנעו מכך. 

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


ציציות בחוץ

נאמר בתורה: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר, דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת עַל כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם לְדֹרֹתָ֑ם וכו', וְהָיָה לָכֶם לְצִיצִת וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֹת ה' וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם".

וממה שנאמר "וראיתם אותו", משמע שיש לראות את הציצית בשעה שלובש אותה. וכן ביאר רבנו סעדיה גאון, שלשון "ציצית", הוא מלשון הצצה, שהיא ראייה. ומכאן שיש לראות הציציות. וכן כתב רבנו אברהם אבן עזרא. (וראה בתשובת הרשב"א ח"ז סימן תקסח).

ומכל הדברים הללו משמע, שיש ללבוש את הציצית באופן שיוכלו לראות לכל הפחות את הציציות. וכפי שנהגו האשכנזים, שמניחים את הציציות מחוץ לבגדים, וכך רואים אותן כל הזמן.

אולם בעל העיטור (בהלכות ציצית סוף ח"ג) והמרדכי (הל' ציצית סימן תתקמג) בשם רבו המהרם מרוטנבורג כתבו, שיש ללבוש את הטלית קטן (שנקראת בזמנינו "ציצית") מתחת לבגדים, ובשעה שהאדם לובש את הציצית, אז הוא רואה אותה ויוצא ידי חובת המצוה כהלכתה.

אולם גם בעל העיטור הביא בסוף דבריו את דברי רבינו יצחק מרון הלוי, שכתב שהטלית קטן צריכה להיות על הבגדים. ולכן הרוצה לקיים מצות ציצית מן המובחר צריך ללבוש את הטלית קטן על מלבושיו.

גם מרן בשלחן ערוך (סימן ח) כתב, שעיקר מצות ציצית ללבוש אותה על הבגדים, "כדי שיראנו תמיד ויזכור את מצוות ה'", אולם יש בזה קצת סתירה בדברי מרן השלחן ערוך, כי במקומות אחרים משמע מדברי השלחן ערוך שלובשים את הטלית קטן תחת הבגדים.

והמאמר מרדכי כתב, שלדעת מרן השלחן ערוך טוב ללבוש את הטלית קטן על הבגדים, אולם מרן השלחן ערוך לא התעלם מכך שהמנהג הוא ללבוש את הטלית קטן מתחת לבגדים, ולכן כתב בכמה מקומות כמה דינים על פי מנהג זה.

ובאמת שבבית יוסף ובדברי כל האחרונים מבואר שהמנהג הוא שלובשים את הטלית קטן תחת הבגדים. וגם הציציות מכוסות תחת הבגדים. ובבית יוסף הביא את תשובת הריב"ש שמשמע ממנה שעיקר המצוה היא להסתכל על הציציות בשעה שקורא קריאת שמע ואומר "וראיתם אותו". וכן בשעת העטיפה. ורבותינו גדולי האחרונים הספרדים הביאו שלפי דברי רבנו האר"י הקדוש יש ללבוש את הטלית קטן תחת כל הבגדים, ומטעם זה הספרדים נהגו ללבוש את הטלית קטן מתחת לכל הבגדים. וכן כתב רבי יעקב רקח, שרבנו האר"י היה לובש בעצמו את הטלית קטן תחת כל הבגדים כמנהג הספרדים עד עתה.

אבל האשכנזים נהגו ללבוש את הציצית על הבגדים, או לכל הפחות נהגו שהציציות עצמן תצאנה מחוץ לבגדים. ובמנהג זה החזיקו בני הישיבות עד הזמן הזה, ומקיימים בעצמם את הפסוק "וַיִּגְבַּהּ לִבּוֹ בְּדַרְכֵי ה'", שבכל מקום שאדם הולך כך, רואים עליו שהוא יהודי המקפיד על דקדוק המצוות.

ולכן לפני כחמישים שנה היו שחפצו לשנות בזה את מנהגם של בני הישיבות הספרדים, שאף הם יתחילו להוציא את הציציות החוצה, כדי להתבלט במצוה זו, ומטעמים נוספים, אולם הגאון רבנו עזרא עטיה זצ"ל, עמד על כך שיש להשאיר את המנהג על מקומו.

ולמעשה מרן רבנו עובדיה יוסף זצ"ל נשאל בענין זה פעמים רבות, ובנו הגאון הראשון לציון שליט"א כתב בזה הן בספריו ילקוט יוסף, והן בספרו "שו"ת הראשון לציון", ושם כתב, שאף על פי שמנהגנו בזה הוא על פי הקבלה שלא להוציא ציציות כלל, מכל מקום מי שחש בזה חיזוק ביראת שמים וכדומה, ובפרט בכך שעל ידי זה הוא מתבדל משכניו שאינם הולכים בדרך התורה, אפשר להורות לו שיוציא ציציות, ולאחר מכן לכשיתאפשר יחזור למנהג רבותינו הספרדים ויכניס את הציציות בפנים.

וכן בני ישיבות שמטעמים שונים רוצים להוציא ציציות, רשאים לעשות כן. ואף נכדיו של מרן זצ"ל היו בהם שהיו מוציאים ציציות, ומרן זצ"ל היה רואה כן ולא אמר על כך כלום. רק לאחר נשואיהם חזרו למנהג הספרדים המקורי, על פי דברי הרב האר"י, והחלו מכניסים את הציציות תחת הבגדים.

ולסיכום: האשכנזים נוהגים להוציא ציציות. והספרדים נהגו ללכת עם הציציות בפנים. וספרדי שרואה שהוצאת ציציות תגרום לו לתועלת בעבודת ה' וכדומה, רשאי להוציא ציציות. אולם באופן כללי על הספרדים ועל האשכנזים להחזיק במנהגים שלהם, והספרדים שנהגו תמיד להכניס ציציות, צריכים להמשיך במנהגם.

תאריך השאלה:
י"ח תשרי תשפ"א / 6 באוקטובר 2020

הרי קרוב הדבר שיבואו לידי הרהור. לכן כתב מרן זצ"ל במכתב לתלמידי ישיבת יקירי ירושלים שימנעו מכך. 

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


ציציות בחוץ

נאמר בתורה: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר, דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת עַל כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם לְדֹרֹתָ֑ם וכו', וְהָיָה לָכֶם לְצִיצִת וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֹת ה' וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם".

וממה שנאמר "וראיתם אותו", משמע שיש לראות את הציצית בשעה שלובש אותה. וכן ביאר רבנו סעדיה גאון, שלשון "ציצית", הוא מלשון הצצה, שהיא ראייה. ומכאן שיש לראות הציציות. וכן כתב רבנו אברהם אבן עזרא. (וראה בתשובת הרשב"א ח"ז סימן תקסח).

ומכל הדברים הללו משמע, שיש ללבוש את הציצית באופן שיוכלו לראות לכל הפחות את הציציות. וכפי שנהגו האשכנזים, שמניחים את הציציות מחוץ לבגדים, וכך רואים אותן כל הזמן.

אולם בעל העיטור (בהלכות ציצית סוף ח"ג) והמרדכי (הל' ציצית סימן תתקמג) בשם רבו המהרם מרוטנבורג כתבו, שיש ללבוש את הטלית קטן (שנקראת בזמנינו "ציצית") מתחת לבגדים, ובשעה שהאדם לובש את הציצית, אז הוא רואה אותה ויוצא ידי חובת המצוה כהלכתה.

אולם גם בעל העיטור הביא בסוף דבריו את דברי רבינו יצחק מרון הלוי, שכתב שהטלית קטן צריכה להיות על הבגדים. ולכן הרוצה לקיים מצות ציצית מן המובחר צריך ללבוש את הטלית קטן על מלבושיו.

גם מרן בשלחן ערוך (סימן ח) כתב, שעיקר מצות ציצית ללבוש אותה על הבגדים, "כדי שיראנו תמיד ויזכור את מצוות ה'", אולם יש בזה קצת סתירה בדברי מרן השלחן ערוך, כי במקומות אחרים משמע מדברי השלחן ערוך שלובשים את הטלית קטן תחת הבגדים.

והמאמר מרדכי כתב, שלדעת מרן השלחן ערוך טוב ללבוש את הטלית קטן על הבגדים, אולם מרן השלחן ערוך לא התעלם מכך שהמנהג הוא ללבוש את הטלית קטן מתחת לבגדים, ולכן כתב בכמה מקומות כמה דינים על פי מנהג זה.

ובאמת שבבית יוסף ובדברי כל האחרונים מבואר שהמנהג הוא שלובשים את הטלית קטן תחת הבגדים. וגם הציציות מכוסות תחת הבגדים. ובבית יוסף הביא את תשובת הריב"ש שמשמע ממנה שעיקר המצוה היא להסתכל על הציציות בשעה שקורא קריאת שמע ואומר "וראיתם אותו". וכן בשעת העטיפה. ורבותינו גדולי האחרונים הספרדים הביאו שלפי דברי רבנו האר"י הקדוש יש ללבוש את הטלית קטן תחת כל הבגדים, ומטעם זה הספרדים נהגו ללבוש את הטלית קטן מתחת לכל הבגדים. וכן כתב רבי יעקב רקח, שרבנו האר"י היה לובש בעצמו את הטלית קטן תחת כל הבגדים כמנהג הספרדים עד עתה.

אבל האשכנזים נהגו ללבוש את הציצית על הבגדים, או לכל הפחות נהגו שהציציות עצמן תצאנה מחוץ לבגדים. ובמנהג זה החזיקו בני הישיבות עד הזמן הזה, ומקיימים בעצמם את הפסוק "וַיִּגְבַּהּ לִבּוֹ בְּדַרְכֵי ה'", שבכל מקום שאדם הולך כך, רואים עליו שהוא יהודי המקפיד על דקדוק המצוות.

ולכן לפני כחמישים שנה היו שחפצו לשנות בזה את מנהגם של בני הישיבות הספרדים, שאף הם יתחילו להוציא את הציציות החוצה, כדי להתבלט במצוה זו, ומטעמים נוספים, אולם הגאון רבנו עזרא עטיה זצ"ל, עמד על כך שיש להשאיר את המנהג על מקומו.

ולמעשה מרן רבנו עובדיה יוסף זצ"ל נשאל בענין זה פעמים רבות, ובנו הגאון הראשון לציון שליט"א כתב בזה הן בספריו ילקוט יוסף, והן בספרו "שו"ת הראשון לציון", ושם כתב, שאף על פי שמנהגנו בזה הוא על פי הקבלה שלא להוציא ציציות כלל, מכל מקום מי שחש בזה חיזוק ביראת שמים וכדומה, ובפרט בכך שעל ידי זה הוא מתבדל משכניו שאינם הולכים בדרך התורה, אפשר להורות לו שיוציא ציציות, ולאחר מכן לכשיתאפשר יחזור למנהג רבותינו הספרדים ויכניס את הציציות בפנים.

וכן בני ישיבות שמטעמים שונים רוצים להוציא ציציות, רשאים לעשות כן. ואף נכדיו של מרן זצ"ל היו בהם שהיו מוציאים ציציות, ומרן זצ"ל היה רואה כן ולא אמר על כך כלום. רק לאחר נשואיהם חזרו למנהג הספרדים המקורי, על פי דברי הרב האר"י, והחלו מכניסים את הציציות תחת הבגדים.

ולסיכום: האשכנזים נוהגים להוציא ציציות. והספרדים נהגו ללכת עם הציציות בפנים. וספרדי שרואה שהוצאת ציציות תגרום לו לתועלת בעבודת ה' וכדומה, רשאי להוציא ציציות. אולם באופן כללי על הספרדים ועל האשכנזים להחזיק במנהגים שלהם, והספרדים שנהגו תמיד להכניס ציציות, צריכים להמשיך במנהגם.

תאריך השאלה:
י"ח תשרי תשפ"א / 6 באוקטובר 2020

במקומות שעושים הושענות בכל יום, בחוץ או במנין קטן, יעשו כן גם בהושענא רבה. ובשמחת תורה יש להזהר מאד, ויעשו שבע הקפות בזריזות. ועדיף בחוץ כמו שהורו הרבנים. והמיקל עתיד לתת את הדין.

ואם עושה ביחיד, ישים ספר תנ"ך או חומשים על כסא במרכז החדר ויקיף כשם שעושים סביב התיבה. 

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


גשמים בסוכה

ישנם מקומות, כמו במדינת ניו יורק וסביבותיה, שרגילים לרדת שם גשמים בימי חג הסוכות. וגם בארץ ישראל אירע כמה פעמים שירדו גשמים בחג הסוכות.

ובארץ ישראל, הגשמים בחג הסוכות אינם סימן ברכה, כמו שאמרו רבותינו, למה זה דומה? לעבד שמוזג כוס לרבו, ושפך לו רבו את הכוס על פניו. כלומר, שאינו חפץ במעשיו של העבד. אף כאן, כשיורדים גשמים בחג, כולם יוצאים מן הסוכה ונראה שאין הקדוש ברוך הוא חפץ שישבו בסוכה.  

ומכל מקום עלינו לדון, כיצד יש לנהוג כאשר יורדים גשמים בסוכה?

אדם שהיה אוכל בסוכה, ולפתע התחילו לרדת גשמים רבים (באופן, שאילו היה תבשיל עדין מונח על השולחן בסוכה, היה התבשיל מתקלקל מחמת הגשמים. רש"י סוכה כט.), עליו לצאת מן הסוכה ולהכנס לביתו. ושם ימשיך את סעודתו. ואף על פי שאין בפועל תבשיל שמתקלקל על השולחן, ולמשל, אדם האוכל עוגות בסוכה, ואין שם דבר שיתקלקל מחמת הגשמים שאינם חזקים כל כך, גם כן אינו צריך להשאר בסוכה במצב כזה, ועליו להכנס לביתו. (שלחן ערוך סימן תרלט סעיף ה).

ואם תוך כדי הסעודה, בשעה שיושב בביתו, פסקו הגשמים, אין חובה לחזור ולאכול את המשך הסעודה בסוכה, ורק בתורת חומרא, אם ירצה לחזור ולהשלים את הסעודה בסוכה, תבוא עליו ברכה. (יביע אומר ח"ט סימן סג). וכל זה בשאר ימי החג, אבל בליל יום טוב הראשון של החג, יש חובה לחזור ברגע שיפסקו הגשמים, ולאכול בסוכה כזית פת.

וכן הדין לגבי אדם שראה שיורדים גשמים, ולכן התחיל לאכול בביתו, ופסקו הגשמים. שאין עליו חובה לעבור לסוכה ולהשלים שם את הסעודה, אלא גומר את כל הסעודה בביתו. ודין זה אינו שייך דוקא לגבי ירידת גשמים, אלא גם אם היה יושב בסוכה, ולפתע החלה לנשוב רוח עזה שמחמתה החלו נושרים קסמים מהסכך לתוך הסוכה, וקשה לו לסבול את הדבר, הרי הוא רשאי להכנס ולאכול בביתו. (סוכה דף כט.).

מקום שיורדים שם גשמים, אבל בסוכה יש סכך עבה, עד כדי כך שלא יורדים בתוכה גשמים, צריך לאכול בסוכה, ורשאים גם כן לברך "לישב בסוכה" בשעה שאוכלים שם. (חזון עובדיה סוכות עמוד קפה, בשם בכורי יעקב).

הפטור מן הסוכה מחמת ירידת הגשמים, ובכל זאת מחמיר על עצמו ואוכל בסוכה, אינו אלא הדיוט, ואינו מקבל שכר על כך, (הרמ"א סימן תרלט). ואם בירך על האכילה "לישב בסוכה", ברכתו היא ברכה לבטלה.

היוצא מן הסוכה מפני הגשמים, לא יבעט ויצא, כלומר, לא ינוס בכעס ויצא, אלא יצא בהכנעה, כמו עבד שבא למזוג כוס לרבו, ורבו שפך את המים על פניו, שעל העבד להתנהג בהכנעה ולא בכעס וכדומה.

תאריך השאלה:
י"ח תשרי תשפ"א / 6 באוקטובר 2020

עד שיעור כביצה, מותר. יותר משיעור כביצה, אסור.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


אכילה בסוכה - קורונה

סעודת קבע
בכל ימי חג הסוכות בין ביום בין בלילה אסור לאכול "סעודת קבע" מחוץ לסוכה, ושיעור "סעודת קבע" (כלומר כמות האכילה בכדי שנחשיב את הסעודה לסעודת קבע),  הוא יותר מכביצה פת (לחם), כלומר, כשישים גרם פת, (ליתר דיוק, חמישים וארבע גרם), וכשאוכל כשיעור הזה מברך ברכת "לישב בסוכה", אבל פחות משיעור זה מותר לאכול מחוץ לסוכה, ולפיכך גם אם אוכלו בתוך הסוכה, אין מברך על אכילה זו לישב בסוכה.

האוכל עוגות
האוכל עוגות כשיעור יותר מכביצה, כלומר, כשישים גרם עוגה, חייב לאכול בסוכה, אבל אינו מברך על ברכת "לישב בסוכה" משום שיש מחלוקת הפוסקים אם יש לעוגה דין פת ממש, ומשום ספק אין לברך על אכילה זו, שהרי כלל גדול בידינו "ספק ברכות להקל", וכפי שביארנו בכמה מקומות.

אבל אם אוכל מהעוגות כמות גדולה כשיעור קביעת סעודה, שהוא שיעור שלוש ביצים, (שהם קרוב למאה וששים ושתיים גרם), צריך גם לברך ברכת "לישב בסוכה" כדין האוכל פת ממש. (אולם גם כשאוכל שיעור כזה, אינו מברך אלא "מזונות", ורק אם יאכל שיעור של מאתים ושש עשרה גרם, יוכל לברך על העוגה המוציא וברכת המזון). ולמנהג האשכנזים יש חילוקי מנהגים בעניינים אלו ואין כאן מקום לפרטם.

דין הנשים
נשים פטורות מן הסוכה, כשם שהן פטורות מרוב "מצוות עשה שהזמן גרמן". כלומר, המצוות שהן בקום עשה (ולא בשב ואל תעשה) והן תלויות בזמן. והרי מצות סוכה היא בקום עשה, והיא תלויה בזמן, (שהוא ימי הסוכות), ולכן נשים פטורות ממנה. ואם הן אוכלות בסוכה, בודאי יש להן שכר גדול על כך, ומסוגלת המצוה להגן עליהם מכל רע. ומכל מקום הנשים לא תברכנה על ישיבתן בסוכה "לישב בסוכה".

ולמנהג רבים מן האשכנזים, נשים מברכות גם על מצוות שהן פטורות מהן, כגון מצות נטילת לולב ואמירת ההלל וקריאת שמע וכיוצא בזה, ועל כן למנהגן הן מברכות גם על ישיבה בסוכה. וכפי שהזכרנו כמה פעמים.

אדם שאין לו סוכה בגלל הקורונה
מקומות שאין אפשרות לכל אדם לבנות סוכה, ורגילים תמיד לבנות סוכה בבית הכנסת, והשנה לרגל המגיפה, לא יוכלו ללכת לסוכה שבבית הכנסת, הרי שלאדם זה אין בכלל סוכה. ולכן הדין הוא, שהוא פטור מן הסוכה. ואף על פי שכאשר אירע מאורע כזה למרן זצ"ל (בהיותו במצרים בשנת התש"ט, כאשר כתבנו באביר הרועים ח"ג, שה' יזכנו להדפיסו בקרוב), מרן זצ"ל נמנע מאכילת מיני דגן במשך ימי הסוכות, והרבנית עליה השלום הכינה עבורו תבשילי אורז ותפוחי אדמה, מכל מקום מן הדין, אדם כזה פטור לגמרי מן הסוכה. ורשאי לאכול בביתו.

לסיכום: אסור לאכול מחוץ לסוכה סעודה עם לחם, כאשר אוכל מן הלחם יותר משיעור כביצה (שהוא כחמשים וארבע גרם פת). וכאשר אוכל בסוכה שיעור זה, צריך לברך לפני שאוכל ברכת "לישב בסוכה". וכן מי שאוכל עוגה בשיעור זה חייב לאכלה בסוכה, אולם אין לברך על אכילת עוגה בסוכה, אלא אם אוכל עוגה בשיעור של כמאה וחמישים וארבע גרם (ומעט יותר), שאז עליו לברך על מצות הישיבה בסוכה. הנשים אינן חייבות לישב בסוכה, ואם הן מתחסדות לישב בסוכה, שכרן רב מאד. אולם אל להן לברך על ישיבה זו, משום שאינן מצוות בה מן הדין.

מי שאינו יכול בשום אופן לאכול בסוכה, הרי הוא פטור מן הסוכה.

תאריך השאלה:
י"ז תשרי תשפ"א / 5 באוקטובר 2020

על שאלה כזו בדיוק שאלתי את מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל והשיב לי שעליהם לשמור יום טוב שני של גלויות. ורק אילו היו נשארים בארץ באופן קבוע כל שלושת הרגלים מידי שנה בשנה, אז נראה שאינם צריכים לשמור יום טוב שני של גלויות. תבורכו, חג שמח,  

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


ארבעת המינים – מי שמתפלל ביחידות

נטילת לולב
בימי חג הסוכות, אחר החזרה של תפילת שחרית, נוטלים אל הלולב כשהוא אגוד (קשור) עם ההדסים והערבות, ומברכים "אשר קדשנו במצוותיו וצוונו על נטילת לולב", וביום הראשון של חג הסוכות כשמקיימים לראשונה מצוות נטילת לולב, מברכים גם ברכת שהחיינו, ואחר כך נוטל בידו גם את האתרוג צמוד ללולב. ויש לנענע הלולב ומיניו לארבע רוחות העולם ומעלה ומטה, מוליך ומביא מעלה ומוריד, כפי שנוהגים.

נטילת לולב בשבת
וביום השבת אסור לטלטל את הלולב ומיניו משום שהם מוקצה, שאין נוטלים לולב ביום השבת, וגם אין אומרים כלל את סדר ההקפות בשבת. ולכן השנה (התשפ"א), לא נטלנו לולב ביום טוב הראשון של חג הסוכות. וביום הראשון של חול המועד אנו מקיימים את המצוה לראשונה.

ההקפות סביב התיבה
אחרי אמירת ההלל, מוציאים ספר תורה מן ההיכל, ומניחים אותו על התיבה, וכל הקהל מקיפים את התיבה עם הלולב ומיניו. וכמו שאמרו במדרש (ילקו"ש תהילים ס"ס תשג): ארחץ בניקיון כפי ואסובבה את מזבחך ה', כמו ששנינו, בכל יום היו מקיפים את המזבח, וכיצד הוא סדר ההקפה? כל ישראל נוטלים את לולביהם בידיהם הימנית, ואתרוגיהם בידיהם השמאלית ומקיפים. ובזמן הזה, חזן בית הכנסת עומד כמלאך האלהים וספר תורה בזרועו והעם מקיפין אותו דוגמת הקפת המזבח. וכן מבואר בטור ובשלחן ערוך, שההקפות שאנו עושים הם זכר למקדש, שבכל יום היו מקיפים את המזבח פעם אחת, ובשביעי שבע פעמים.

מי שמתפלל בביתו
מצות ארבעת המינים היא מצוה שמוטלת על כל אחד מישראל. ולכן גם מי שמתפלל ביחידות, מפני שהוא בבידוד, או שאין לו אפשרות אחרת, עליו להשיג ארבעת המינים ולקיים את מצוותם. וכתב רבינו יוסף חיים זצ"ל, לגבי אדם חולה, שאינו יכול לבא לבית הכנסת להקיף עם הציבור, שיניח כסא או שלחן באמצע החדר, ויניח עליו ספר תנ"ך קדוש או חמישה חומשי תורה, ויקיף, כדי שלא יתבטל מן ההקפות.

חינוך הקטנים במצות לולב
אמרו בגמרא (דף מב.) ילד קטן היודע לנענע לולב, חייב אביו לחנכו במצות לולב. וכתב מרן רבינו עובדיה יוסף זצוק"ל, שאם יד האב משגת, חייב גם לקנות לו לולב בפני עצמו, ולא יסתפק במה שנותן לבנו לנענע בלולב שלו, שהרי אם יעשה כן, בשעת ההקפות יישאר בנו בלא לולב, שהרי האב צריך ליטול את הלולב בזמן ההקפות, ולכן יקנה לבנו ארבעת המינים בכדי לחנכו למצוה יקרה זו גם בזמן ההקפות.

אתרוג מורכב
ידוע הדבר שרוב האתרוגים המצויים בזמנינו הנם אתרוגים מורכבים. ויש לכל עדה מסורות על אי אילו אתרוגים שהינם בחזקת בלתי מורכבים. ובשנים עברו, נהגו הספרדים בני ירושלים לקנות לעצמם אתרוגים מן הכפר הערבי "אום אל פאחם", שהיו האתרוגים שלהם מוחזקים בכלתי מורכבים. (וכן נהג מרן שליט"א בצעירותו. ואחר כך בהיותו במצרים, נעשה לו נס, שאף על פי שהיו גבולות ישראל ומצרים סגורים ומסוגרים, אין יוצא ואין בא, מכל מקום הגיעו לידיו אתרוגים כשרים מארץ ישראל. וכפי שסיפרנו בהרחבה בספרינו "אביר הרועים"). ולאחר מכן, לפני קרוב לשבעים שנה, הובאו ארצה אתרוגים מזן "תימני", ואתרוגים אלו הינם מיוחסים ביותר שאינם מורכבים, ונכון לקנות מהם דוקא. וכן נוהגים כל רבני הספרדים, לקנות דוקא אתרוג מזן "תימני". ובזמנינו מצויים אתרוגים כאלה שהם נאים ומהודרים, וגם מחירם אינו גבוה כל כך כבשנים עברו.

יש מעולי מרוקו הנוהגים לרכוש אתרוג מרוקו, שהוא ללא גרעינים, וגידולו נאה מאד. וגם מאתרוגים אלה יש לרכוש רק כאשר ידוע מפי עדים נאמנים ותחת השגחה ראוייה שאינם מורכבים, כי יש אומרים שנמצאו גם בהם אתרוגים שיש בהם חשש הרכבה. וכן יש להזהר בכשרות האתרוג, שמפני מחירו המופרז לעתים יש בו חששות כשרות על אף שהוא נקרא מהודר.

תאריך השאלה:
י"ז תשרי תשפ"א / 5 באוקטובר 2020

שלום,

כן. כל הבעיה בקידוש היא שעניית ה"אמן" מהווה הפסק בין ברכת בורא פרי הגפן לבין הטעימה מן היין. 

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


ברכת שהחיינו וברכת לישב בסוכה לנשים

בקידוש של ליל חג הסוכות, המברך פותח בברכת בורא פרי הגפן, ולאחריה הוא מברך "אשר בחר בנו מכל עם" ומסיים "מקדש ישראל והזמנים",  ולאחר מכן הוא מברך "לישב בסוכה", ומסיים בברכת "שהחיינו". ואז שותה הוא וכל בני הבית מן היין. (כפי שמודפס במחזורים).

והנה הנשים, הן פטורות מן התורה ממצות הסוכה. וכשהן מחמירות על עצמן ויושבות בסוכה, הן מקיימות בזה מצוה גדולה, וזוכות לשבת בסוכה, אך למנהג הספרדים, אין הנשים מברכות על המצוות שהן פטורות מהן. ולכן, אשה הנוטלת לולב, אינה מברכת "על נטילת לולב", וכן כל כיוצא בזה. אשה היושבת ואוכלת בסוכה, אינה מברכת "לישב בסוכה".

ולפיכך כתבו הפוסקים, שכאשר שומעת האשה מפי האיש את הקידוש, והוא מברך "לישב בסוכה", לא תענה אחריו "אמן", כי עניית ה"אמן" תהיה הפסקה בין הברכה לטעימת היין שאחרי הקידוש. אלא עליה לענות אמן רק בהרהור הלב. ולאחר מכן כשיברך המקדש "שהחיינו", תענה אמן אחר ברכתו, כי ברכת שהחיינו שייכת גם לנשים. (אבל מנהג האשכנזים שנשים מברכות על מצות עשה שהן פטורות ממנה, וממילא רשאית גם לענות "אמן"). (חזון עובדיה עמוד קמט).

כתב האור זרוע בשם הירושלמי, שמצוה להדליק נרות בערב יום טוב, כשם שמצוה להדליק נרות בערב שבת. אולם אין לברך ברכת "שהחיינו" בשעה שמדליקים נרות. וכן כתבו עוד הרבה פוסקים. אולם כתבו, שאותן הנשים שנוהגות בכל זאת לברך שהחיינו בשעה שהן מדליקות נרות, אין ברכתן "ברכה לבטלה", שהרי סוף סוף יש לברך שהחיינו על עצם היום הקדוש שמגיע מחדש. ולכן, אותן הנוהגות לברך שהחיינו בשעת הדלקת הנרות, אף שלכתחילה עדיף שלא ינהגו כן, מכל מקום אין בדבר איסור.

אולם יש לדעת, שאשה המברכת "שהחיינו" בשעת הדלקת הנרות, לא תוכל לענות "אמן" כאשר האיש יברך "שהחיינו" בקידוש. משום שהיא נפטרה כבר מברכת שהחיינו בשעת הדלקת הנרות, וכעת ברכה זו אינה שייכת אליה, ואם היא תענה "אמן", הרי יהיה הפסק בין ברכות הקידוש לטעימת היין.

ולסיכום: נשים אינן עונות "אמן" על ברכת "לישב בסוכה" שבקידוש. וטוב שלא לברך שהחיינו בשעת הדלקת נרות החג. ואשה המברכת שהחיינו, לא תענה "אמן" על ברכת שהחיינו שבשעת הקידוש על היין. (ואם ענתה "אמן", עדיף שלא תשתה כלל מהיין של הקידוש).

תאריך השאלה:
י"ז תשרי תשפ"א / 5 באוקטובר 2020

בודאי. אין בזה חילוק בין גברים לנשים.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


דין מי ששכח יעלה ויבא בברכת המזון של סוכות

באחת ההלכות ביארנו את חיוב האכילה בסוכה בימי חג הסוכות, ושנשים פטורות מן הדין ממצות סוכה, ורשאיות לאכול מחוץ לסוכה, ומכל מקום, אשה שמחמירה על עצמה לאכול בסוכה, יש לה שכר על כך.

ומאחר שביארנו שהנשים פטורות מן הדין ממצות ישיבה בסוכה, נבאר עוד דין המסתעף מכך, והוא לעניין מי ששכח להזכיר "יעלה ויבא" בברכת המזון של ליל חג הסוכות, שהדין הוא שאם נזכר בברכת "בונה ירושלים" לאחר שאמר ברוך אתה ה', ולא סיים עדיין "בונה ירושלים", יאמר "למדני חקיך" ויחזור לאמירת יעלה ויבא, ואם נזכר אחר שסיים "בונה ירושלים", יאמר, "ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם, אשר נתן מועדים לשמחה חגים וזמנים לששון את יום חג הסוכות הזה את יום טוב מקרא קודש הזה, ברוך אתה ה', מקדש ישראל והזמנים". ואם נזכר לאחר שהתחיל את ברכת הטוב והמטיב (שהיא ברכת האל אבינו מלכינו), יחזור לראש ברכת המזון ויברך שנית עם הזכרת יעלה ויבא. וכל זה דוקא בליל חג הסוכות, כאשר יש חיוב מן התורה לאכול פת בסוכה, אבל ביום חג הסוכות בבוקר, וכן בשאר ימי החג, אם שכח להזכיר יעלה ויבא, אינו חוזר לברך ברכת המזון, וכן אם מסיבה כלשהי לא אכל פת בסוכה, מפני שירדו גשמים וכדומה,  אינו חוזר לברך ברכת המזון, משום שהחיוב לחזור לראש ברכת המזון, תלוי אם יש חיוב לאכול פת באותה הסעודה, (כמו שביארנו בדין הזכרת רצה והחליצנו), ומכיון שיש פוסקים שסוברים שאין חיוב באכילת פת ביום טוב, אנו חוששים לדבריהם מפני ספק ברכות, ולכן אין לחזור ולברך שוב. ואף על פי שאנו תופסים להלכה כדעת הסוברים שיש חיוב באכילת פת אף בבוקר יום טוב, וכן אנו פוסקים שגם מי שאינו יכול לאכול בסוכה חייב לסעוד עם פת בביתו, מפני כבוד ועונג יום טוב, מכל מקום לעניין חזרה על ברכת המזון אנו חוששים לדברי אותם הסוברים שאין חיוב באכילת פת, שהרי כלל גדול בידינו "ספק ברכות להקל", (וכפי שביארנו בדין מי שמסופק אם בירך ברכות השחר).

אבל אשה ששכחה להזכיר "יעלה ויבא" בברכת המזון של חג הסוכות, אינה חוזרת לברך ברכת המזון, ואף אם אירע לה ששכחה להזכיר יעלה ויבא בליל החג, אינה חוזרת לברך שוב. שהרי ביארנו שהנשים פטורות ממצות אכילת כזית פת בליל החג, וכל סעודה שאינה חובה, אם שכח להזכיר בה יעלה ויבא, אינו חוזר לברך שנית. ואף על פי שהן נוהגות לאכול פת בחג מפני עונג וכבוד החג, כפי שגם האנשים אוכלים ביום החג, מכל מקום כפי שביארנו לעניין ברכת המזון אנו חוששים לסברת הפוסקים שאין חיוב באכילת פת, וספק ברכות להקל. אבל בליל חג הפסח, שאז לכל הדעות גם הנשים חייבות באכילת כזית מצה, אם שכחה להזכיר יעלה ויבא, דינה כדין האיש בברכת המזון של ליל חג הסוכות, וכמבואר.

תאריך השאלה:
י"ז תשרי תשפ"א / 5 באוקטובר 2020

חבטת ערבות, עושים בבוקר של הושענא רבה. כלומר ביום שישי.

שמחת תורה כבכל שנה, עושים בשבת. ובחוץ לארץ שמחת תורה יחול ביום ראשון. תבורך, חג שמח,

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


שמיני עצרת - חג שמחת תורה

הנה אנו עומדים בחג בסוכות, שהוא החג היחידי שנאמר אודותיו "ושמחת בחגך והיית אך שמח", ולקראתינו עומד יום חג שמחת תורה, שהוא היום השמיני של חג הסוכות, והוא חג בפני עצמו. עם ישראל בכל קהלות הקודש נהגו לשמוח ביום חג שמחת תורה בשירה ובריקודים בבתי כנסיות בהם מתכנסים כל העם, ועלינו להתבונן מהי מהותה של שמחה זו, ומה מיוחד בה על פני השמחה שהיתה לנו כבר בכל ימי החג?

רבותינו למדו אותנו שיש ארבעה סוגים שונים של שמחה בימי החג.

השמחה הראשונה, היא שמחה פשוטה במשך ימי החג, שעליה אמר רבי יהודה בגמרא במסכת פסחים (קט.), אנשים בראוי להם ונשים בראוי להן, אנשים שמחים עם בשר ויין, ונשים שמחות בבגדי צבעונין. וכן נפסק להלכה בשלחן ערוך, שיש מצוה לשמוח בחג בבשר ויין ובבגדים ותכשיטים כל אחד לפי יכלתו, וכן מצוה לשמח את הילדים, בקליות ואגוזים וממתקים, לשמחם בשמחת החג שהיא מצוה מן התורה.

השמחה השנייה, היא שמחת בית השואבה, שעליה אמרו שכל מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו, והיתה שמחה זו נוהגת בבית המקדש, בכלי שיר, כל אחד לפי מה שהוא יודע, והיו שרים שירות ותשבחות. ולא היו עושין את השמחה עמי הארץ, אלא חכמי ישראל בעצמם היו טורחים לשמח את הציבור. וכתב רבינו הגר"א מוילנא שבזמנינו שאין לנו מקדש, עיקר השמחה הזו היא בזמן שנמצאים בבית הכנסת שספר תורה נמצא על התיבה.

השמחה השלישית, היא שמחת יום טוב באחרון שאחרי חג הסכות, שהיתה ביום שמיני עצרת, שבכל ימי הסוכות הקדוש ברוך הוא שמח כביכול עם כל העולם, הואיל והיו מקריבים בבית המקדש קרבנות כנגד כל אומה ואומה, מה שאין כן ביום האחרון של החג, יום שמיני עצרת, אין מקריבין אלא כנגד ישראל בלבד, וה' יתברך שמח בעמו ועמו שמח עימו. ובודאי ששמחה זו יתירה על פני שמחת שאר ימי החג, שכן ביום זה הקדוש ברוך הוא נמצא עמנו ממש, ורק עמנו. אשרי העם שככה לו.

השמחה הרביעית היא השמחה הגדולה מכולן, שמחת התורה. שכן ביום טוב אסור למחוא כף אל כף, מה שאין כן ביום שמחת תורה שעושים אותו ביום שמיני עצרת, התירו רבותינו מחיאת כפיים לכבוד התורה, וגם התירו לרקוד כימי החול, אפילו אם חל יום שמחת תורה בשבת, וכל כך למה, מפני גודל השמחה שצריכה שתהיה לכבוד התורה ביום שמיני עצרת שהוא גם יום שמחת תורה.

בכל ימי החג השם יתברך היה עמנו, אבל גם עם שאר אומות העולם במידה מסויימת. ביום שמיני עצרת השם יתברך נמצא אך ורק עם ישראל, אך אין הוא שרוי בתוכם ממש, רק השכינה הקדושה דבוקה בנו מבחוץ. אך כשנוספה על כך שמחת התורה, שרויה התורה והשכינה ממש בתוך כך אחד ואחד מישראל, כמו שאנו מברכים "וחיי עולם נטע בתוכינו", בתוכינו ממש, בתוך כל אחד מישראל שיש לו חלק בתורה שלו לבדו.

ומזה הטעם ביום שמחת תורה צריכים הכל להיות שמחים בתורה, אף מי שלא זכה כל כך ללמוד תרה, מכל מקום ראוי לו לשמוח הרבה בשמחת התורה, שהרי הוא שמח בתורה שנמצאת בו מטבעו שהוא אחד מישראל, ועליו להתפלל לאלהיו שיזכהו להוציא לפועל את קדושת וכח התורה המצוי בתוכו.

חג שמח.

תאריך השאלה:
י"ז תשרי תשפ"א / 5 באוקטובר 2020

באופן עקרוני, כן. אבל מנין פועלים הוא תפילה בדיעבד. ולכן רק אם אין לו ברירה הוא יכול להתפלל כך. חג שמח,  

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


סדר תפילת הפועלים

בהלכה הקודמת ביארנו כי לכתחילה אין להתפלל שחרית לפני הנץ החמה, שהוא זמן הזריחה. אך אנשים שהם פועלים, ומוכרחים להגיע למקום עבודתם בשעה מוקדמת בבוקר, כך שאין להם כל אפשרות להתפלל לאחר הנץ החמה, יש להקל להם להתפלל החל מזמן עלות השחר, שהוא כשבעים ושתים דקות "זמניות" לפני הנץ החמה. וכפי שביארנו. ומכיון שרבים שואלים על כך, אנו מבארים בדיוק כיצד יש לנהוג במקרה שהשעה דחוקה כנ"ל.

הנה ברור הדבר, שמבחינה מציאותית אי אפשר לעמוד ולהתפלל את תפילת העמידה של שחרית מיד לאחר עלות השחר, שהרי צריך אדם להניח תפילין ולקרוא פסוקי דזמרה וקריאת שמע לפני התפילה, ומצות קריאת שמע ותפילין אף הן לא הגיע זמנם עד עלות השחר. נמצא אם כן שעד שיתחיל האדם את התפילה, לא יוכל להתפלל שחרית עד כחצי שעה לאחר עלות השחר. ויש אנשים שדבר זה הוא בגדר בלתי אפשרי עבורם, ובפרט בימות החורף שזמן עלות השחר הוא מאוחר. ולכן כתב מרן הרב זצ"ל כיצד ינהגו אנשים אלה, המוכרחים להתפלל בשעה מוקדמת יותר.

עליהם להגיע לבית הכסת כתשעים דקות קודם הנץ החמה, ואז יתחילו לקרוא את הקרבנות ופרשת העקדה כנהוג. באופן שיתחילו באמירת "ברוך שאמר" מיד אחרי עליית עמוד השחר. (שהרי אסור להתחיל בברכת "ברוך שאמר" לפני עלות השחר). וכאשר יסיימו את ברכת "ישתבח", (שבינתיים עברו לא פחות משש דקות אחרי עלות השחר), יתעטפו בטלית ויניחו תפילין בברכותיהן. ואחר כך יאמר השליח ציבור קדיש וברכו את ה' המבורך. ואז יתחילו בברכת "יוצר אור" והלאה עד לתפילת העמידה.

וכאשר יגיעו הציבור לתפילת העמידה, יתחיל מיד השליח ציבור את תפילת העמידה בקול רם, ויתפלל רק את שלושת הברכות הראשונות, כולל הקדושה, והציבור יתפללו עמו מילה במילה. ואחר כך יסיימו את התפילה בלחש. ולא יחזור השליח ציבור על התפילה, מפני שזמנם של הפועלים קצר שהם ממהרים למלאכתם. ואם יש להם עוד מעט פנאי, יאמרו וידוי, וי"ג מידות, ונפילת אפים ("לדוד אליך ה'" וכו'). ואם אין להם פנאי, ידלגו את אמירת הוידוי ונפילת אפים, ויאמרו מיד חצי קדיש, ואשרי, ובא לציון, וקדיש תתקבל. ויחלצו את הטלית והתפילין תוך כדי אמירת שיר של יום ועלינו לשבח. ויצאו לעבודתם.

ובימי שני וחמישי שהזמן מצומצם, יש להעדיף את קריאת התורה, מאשר לקרוא את הוידוי והתחנונים שאנו מוסיפים בשני וחמישי.

ומובן מאליו שאם יש להם עוד מעט פנאי, כפי שמצוי בדרך כלל, יתפללו ככל ישראל עם חזרת התפילה על ידי השליח ציבור, וכן ישלימו במידת האפשר את כל שאר התפילה.

תאריך השאלה:
ט"ז תשרי תשפ"א / 4 באוקטובר 2020

מן הדין די בשטיפת ידיים. 

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


ענני הכבוד

במסכה סוכה (דף יא סוף עמוד ב) מבואר, כי מצות הסוכה היא זכר לענני הכבוד שהיו מקיפים את אבותינו במדבר לאחר צאתם ממצרים.

ובגמרא במסכת תענית (ט.) אמרו, שלושה פרנסים טובים עמדו לישראל, משה, אהרן ומרים, ושלוש מתנות טובות ניתנו מהקדוש ברוך הוא על ידם, באר, ענני כבוד ומן. באר, בזכות מרים, ענני כבוד, בזכות אהרן, ומן בזכות משה.

והקשה מרן רבינו עובדיה יוסף זצוק"ל, שאם כן, מדוע בחג הסוכות אנו מציינים רק את הנס של ענני הכבוד, ומדוע אין אנו מציינים גם את שאר הנסים, של המן ושל בארה של מרים?

וכתב ליישב זאת, בשם הגאון רבי חיים כפוסי "בעל הנס" שהיה אב בית הדין במצרים, כי באמת, יש חילוק גדול, בין הנס של ירידת המן ובארה של מרים לבין הנס של ענני הכבוד. כי מים ולחם (מן), היה הקדוש ברוך הוא צריך לתת לבני ישראל מן הדין, שהרי אי אפשר לצוות על בני ישראל לצאת למדבר ולמות שם ברעב ובצמא. אבל ענני הכבוד, היו שמירה מיוחדת ומופלגת, שלא היו ישראל זקוקים לה בהכרח, רק היא באה מאהבת ה' יתברך לישראל, לפרוש סוכת שלומו עליהם, ועשה כן לפנים משורת הדין, לפיכך על נס זה, יש להודות ביתר שאת, ולציינו במצות הסוכה.

ועוד כתב מרן רבינו זצ"ל ליישב, כי לפני הנס של ירידת המן, התלוננו בני ישראל, שהרי נאמר: "וַיִּלּוֹנוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן בַּמִּדְבָּר, וַיֹּאמְרוּ מִי יִתֵּן מוּתֵנוּ בְיַד ה' בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, בְּשִׁבְתֵּנוּ עַל סִיר הַבָּשָׂר בְּאָכְלֵנוּ לֶחֶם לָשֹׂבַע, כִּי הוֹצֵאתֶם אֹתָנוּ אֶל הַמִּדְבָּר הַזֶּה לְהָמִית אֶת כָּל הַקָּהָל הַזֶּה בָּרָעָב". ורק לאחר מכן נענה ה' יתברך לישראל, כמו שנאמר: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה, הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם וְיָצָא הָעָם וְלָקְטוּ דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ". וכן לפני נתינת המים מבארה של מרים נאמר: "וַיָּרֶב הָעָם עִם מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ, תְּנוּ לָנוּ מַיִם וְנִשְׁתֶּה. וַיָּלֶן הָעָם עַל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר לָמָּה זֶּה הֶעֱלִיתָנוּ מִמִּצְרַיִם לְהָמִית אֹתִי וְאֶת בָּנַי וְאֶת מִקְנַי בַּצָּמָא". ורק לאחר מכן נאמר: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה עֲבֹר לִפְנֵי הָעָם וכו', וְהִכִּיתָ בַצּוּר וְיָצְאוּ מִמֶּנּוּ מַיִם וְשָׁתָה הָעָם".

אולם ענני הכבוד, ניתנו לבני ישראל ללא בקשה וללא תלונה, ולכן לא נצטוינו לעשות זכר, אלא לענני הכבוד, שניתנו לבני ישראל מתנה מאת ה' ברוב טובו וחסדו עלינו. (מאור ישראל דרשות עמוד עג).

ובזכות מצות הסוכה הסוככת עלינו, נזכה שישמרנו ה' מכל צרה ונזק, ונזכה ללכת מחיל אל חיל משמחת ימי חג הסוכות לשאר ימות השנה, סוככים בצל כנפי השגחת ה' יתברך וחמלתו עלינו. אמן.

תאריך השאלה:
י"ד תשרי תשפ"א / 2 באוקטובר 2020

אם אומרים למשל "סבא דוד", מותר מן הדין. אבל יותר טוב לומר "סבא כהן" "סבתא כהן" וכדומה. חג שמח,

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


קריאה בשם אביו או אמו – הנהגות ממרן זצ"ל

שאלה: האם מותר לקרוא לאבא בשמו הפרטי, והאם מותר לקרוא לחבר ששמו כשם האב בשמו הפרטי?

תשובה: אסור לבן לקרוא לאביו או לאמו בשמם, וכגון שקוראים לאביו שמואל, אסור לו לקרותו "שמואל" אלא קוראו "אבא". ודין זה נפסק בפירוש בגמרא. שאדם צריך להתיירא כשמזכיר שם אביו או שם אמו משום כבודם, בדומה למה שהוא מתיירא כשהוא מזכיר את שמו של השם יתברך.

ורבינו הרמב"ם הוסיף, שאפילו לקרוא לאחרים ששמם כשם אביו אסור, ולמשל, אדם שיש לו חבר ששמו כשם אביו שמואל, אסור לו לקרוא לחבירו בשם "שמואל". אלא יקרא לחבירו באיזה כינוי שיש לו, וכגון אם שמו שמואל, ויש שקוראים אותו שמוליק, יוכל לקרוא לחבירו בשם "שמוליק", אבל בשמו המלא "שמואל" לא יקרא לו. ויש לדין זה של הרמב"ם סימוכין בש"ס, ודבריו הובאו להלכה. אולם המנהג בזה הוא לכאורה שלא כדברי הרמב"ם, שהרי הכל נוהגים להקל לקרוא לחבר ששמו כשם האב בשמו, ולא חוששים בזה לפגיעה בכבוד האב. 

ובאמת שמדברי הרמב"ם במקום אחר נלמד, שדין זה אינו שייך לגבי כל שם, שכן בתשובה כתב הרמב"ם, שדין זה שייך דוקא בפניו של האב. כלומר, אם האב נוכח במקום, אסור לקרוא לאדם אחר ששמו כשם האב בשמו הפרטי.

ועוד, הוסיף הרמב"ם, שכאשר מדובר בשם "פלאי", כלומר שם מיוחד שאינו נפוץ, אז אסור לקרוא לחבירו בשמו כאשר שמו כשם אביו, אפילו שלא בפני אביו. ולמשל, מי ששם "בועז" או "גמליאל", שהם שמות שאינם נפוצים, וכך הוא גם שם חבירו, אסור לו לקרוא את חבירו בשמו, אפילו שלא בפני אביו.

מה שנהגו בעדות המזרח והמערב, לקרוא לבנים בשם הסבים והסבתות, הדבר מותר ונכון בלי פקפוק, משום שזהו כבודם ורצונם של ההורים, שילדיהם יקראו לילדיהם אחריהם בשמותם, ורצונו של אדם הוא כבודו.

ואף שמנהג בבל (מקום הולדתו של מרן זצ"ל) היה להמנע מלקרוא לנכדים בשם הסבים, מכל מקום מעשה שהיה כך היה: שבשמחת הברית אחר הולדת בנו הראשון של מרן זצ"ל, הגיע אביו רבי יעקב זצ"ל, ונגש בלחש לבנו, (הלא הוא מרן זצ"ל), שאל אותו, כיצד אתה מתעתד לקרוא לבנך? השיב לו מרן, "אברהם", על שם חמי רבי אברהם פטאל, שהוא מבני העיר חלאב שנוהגים לקרוא בשם הסבא. אמר לו אביו, ומה איתי? השיב לו מרן זצ"ל, הלא אנו בבלים, והבבלים חוששים שלא לקרוא לבנים על שם ההורים בחייהם. אמר לו אביו רבי יעקב, אני איני חושש לזה! ועל כן קרא מרן זצ"ל לבנו בשם "יעקב", (ולבנו השני קרא "אברהם"), והמוהל היה אחד מגדולי רבני בבל הגאון החסיד רבי צדקה חוצין זצ"ל, שגם הוא לא העיר על כך מאומה. וכן לבתו קרא מרן זצ"ל בשם "יפה" על שם אמו.

ולסיכום: אסור לקרוא לאב בשמו. ואם שם אביו ושם חבירו שווים, אז אסור לקרות לחבירו בשם אביו. אבל שלא בפני אביו מותר, אלא אם כן השם הוא פלאי כגון מתושלח, שאז אף שלא בפני אביו, אסור.

תאריך השאלה:
י"ד תשרי תשפ"א / 2 באוקטובר 2020

לא. ברכת לישב בסוכה יש לברך גם בשיעור שלוש ביצים. המוציא וברכת המזון אין לברך עד שיאכל קביעות סעודה כמו בכל ימות השנה.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


אכילה בסוכה - קורונה

סעודת קבע
בכל ימי חג הסוכות בין ביום בין בלילה אסור לאכול "סעודת קבע" מחוץ לסוכה, ושיעור "סעודת קבע" (כלומר כמות האכילה בכדי שנחשיב את הסעודה לסעודת קבע),  הוא יותר מכביצה פת (לחם), כלומר, כשישים גרם פת, (ליתר דיוק, חמישים וארבע גרם), וכשאוכל כשיעור הזה מברך ברכת "לישב בסוכה", אבל פחות משיעור זה מותר לאכול מחוץ לסוכה, ולפיכך גם אם אוכלו בתוך הסוכה, אין מברך על אכילה זו לישב בסוכה.

האוכל עוגות
האוכל עוגות כשיעור יותר מכביצה, כלומר, כשישים גרם עוגה, חייב לאכול בסוכה, אבל אינו מברך על ברכת "לישב בסוכה" משום שיש מחלוקת הפוסקים אם יש לעוגה דין פת ממש, ומשום ספק אין לברך על אכילה זו, שהרי כלל גדול בידינו "ספק ברכות להקל", וכפי שביארנו בכמה מקומות.

אבל אם אוכל מהעוגות כמות גדולה כשיעור קביעת סעודה, שהוא שיעור שלוש ביצים, (שהם קרוב למאה וששים ושתיים גרם), צריך גם לברך ברכת "לישב בסוכה" כדין האוכל פת ממש. (אולם גם כשאוכל שיעור כזה, אינו מברך אלא "מזונות", ורק אם יאכל שיעור של מאתים ושש עשרה גרם, יוכל לברך על העוגה המוציא וברכת המזון). ולמנהג האשכנזים יש חילוקי מנהגים בעניינים אלו ואין כאן מקום לפרטם.

דין הנשים
נשים פטורות מן הסוכה, כשם שהן פטורות מרוב "מצוות עשה שהזמן גרמן". כלומר, המצוות שהן בקום עשה (ולא בשב ואל תעשה) והן תלויות בזמן. והרי מצות סוכה היא בקום עשה, והיא תלויה בזמן, (שהוא ימי הסוכות), ולכן נשים פטורות ממנה. ואם הן אוכלות בסוכה, בודאי יש להן שכר גדול על כך, ומסוגלת המצוה להגן עליהם מכל רע. ומכל מקום הנשים לא תברכנה על ישיבתן בסוכה "לישב בסוכה".

ולמנהג רבים מן האשכנזים, נשים מברכות גם על מצוות שהן פטורות מהן, כגון מצות נטילת לולב ואמירת ההלל וקריאת שמע וכיוצא בזה, ועל כן למנהגן הן מברכות גם על ישיבה בסוכה. וכפי שהזכרנו כמה פעמים.

אדם שאין לו סוכה בגלל הקורונה
מקומות שאין אפשרות לכל אדם לבנות סוכה, ורגילים תמיד לבנות סוכה בבית הכנסת, והשנה לרגל המגיפה, לא יוכלו ללכת לסוכה שבבית הכנסת, הרי שלאדם זה אין בכלל סוכה. ולכן הדין הוא, שהוא פטור מן הסוכה. ואף על פי שכאשר אירע מאורע כזה למרן זצ"ל (בהיותו במצרים בשנת התש"ט, כאשר כתבנו באביר הרועים ח"ג, שה' יזכנו להדפיסו בקרוב), מרן זצ"ל נמנע מאכילת מיני דגן במשך ימי הסוכות, והרבנית עליה השלום הכינה עבורו תבשילי אורז ותפוחי אדמה, מכל מקום מן הדין, אדם כזה פטור לגמרי מן הסוכה. ורשאי לאכול בביתו.

לסיכום: אסור לאכול מחוץ לסוכה סעודה עם לחם, כאשר אוכל מן הלחם יותר משיעור כביצה (שהוא כחמשים וארבע גרם פת). וכאשר אוכל בסוכה שיעור זה, צריך לברך לפני שאוכל ברכת "לישב בסוכה". וכן מי שאוכל עוגה בשיעור זה חייב לאכלה בסוכה, אולם אין לברך על אכילת עוגה בסוכה, אלא אם אוכל עוגה בשיעור של כמאה וחמישים וארבע גרם (ומעט יותר), שאז עליו לברך על מצות הישיבה בסוכה. הנשים אינן חייבות לישב בסוכה, ואם הן מתחסדות לישב בסוכה, שכרן רב מאד. אולם אל להן לברך על ישיבה זו, משום שאינן מצוות בה מן הדין.

מי שאינו יכול בשום אופן לאכול בסוכה, הרי הוא פטור מן הסוכה.

תאריך השאלה:
י"ג תשרי תשפ"א / 1 באוקטובר 2020

מבואר בסוכה דף יא: ובדברי הראשונים שאם מקיים זה אלי ואנוהו מקיים מצוה מדרבנן. אבל יש לה שורש בתורה. 

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


אכילה בסוכה - קורונה

סעודת קבע
בכל ימי חג הסוכות בין ביום בין בלילה אסור לאכול "סעודת קבע" מחוץ לסוכה, ושיעור "סעודת קבע" (כלומר כמות האכילה בכדי שנחשיב את הסעודה לסעודת קבע),  הוא יותר מכביצה פת (לחם), כלומר, כשישים גרם פת, (ליתר דיוק, חמישים וארבע גרם), וכשאוכל כשיעור הזה מברך ברכת "לישב בסוכה", אבל פחות משיעור זה מותר לאכול מחוץ לסוכה, ולפיכך גם אם אוכלו בתוך הסוכה, אין מברך על אכילה זו לישב בסוכה.

האוכל עוגות
האוכל עוגות כשיעור יותר מכביצה, כלומר, כשישים גרם עוגה, חייב לאכול בסוכה, אבל אינו מברך על ברכת "לישב בסוכה" משום שיש מחלוקת הפוסקים אם יש לעוגה דין פת ממש, ומשום ספק אין לברך על אכילה זו, שהרי כלל גדול בידינו "ספק ברכות להקל", וכפי שביארנו בכמה מקומות.

אבל אם אוכל מהעוגות כמות גדולה כשיעור קביעת סעודה, שהוא שיעור שלוש ביצים, (שהם קרוב למאה וששים ושתיים גרם), צריך גם לברך ברכת "לישב בסוכה" כדין האוכל פת ממש. (אולם גם כשאוכל שיעור כזה, אינו מברך אלא "מזונות", ורק אם יאכל שיעור של מאתים ושש עשרה גרם, יוכל לברך על העוגה המוציא וברכת המזון). ולמנהג האשכנזים יש חילוקי מנהגים בעניינים אלו ואין כאן מקום לפרטם.

דין הנשים
נשים פטורות מן הסוכה, כשם שהן פטורות מרוב "מצוות עשה שהזמן גרמן". כלומר, המצוות שהן בקום עשה (ולא בשב ואל תעשה) והן תלויות בזמן. והרי מצות סוכה היא בקום עשה, והיא תלויה בזמן, (שהוא ימי הסוכות), ולכן נשים פטורות ממנה. ואם הן אוכלות בסוכה, בודאי יש להן שכר גדול על כך, ומסוגלת המצוה להגן עליהם מכל רע. ומכל מקום הנשים לא תברכנה על ישיבתן בסוכה "לישב בסוכה".

ולמנהג רבים מן האשכנזים, נשים מברכות גם על מצוות שהן פטורות מהן, כגון מצות נטילת לולב ואמירת ההלל וקריאת שמע וכיוצא בזה, ועל כן למנהגן הן מברכות גם על ישיבה בסוכה. וכפי שהזכרנו כמה פעמים.

אדם שאין לו סוכה בגלל הקורונה
מקומות שאין אפשרות לכל אדם לבנות סוכה, ורגילים תמיד לבנות סוכה בבית הכנסת, והשנה לרגל המגיפה, לא יוכלו ללכת לסוכה שבבית הכנסת, הרי שלאדם זה אין בכלל סוכה. ולכן הדין הוא, שהוא פטור מן הסוכה. ואף על פי שכאשר אירע מאורע כזה למרן זצ"ל (בהיותו במצרים בשנת התש"ט, כאשר כתבנו באביר הרועים ח"ג, שה' יזכנו להדפיסו בקרוב), מרן זצ"ל נמנע מאכילת מיני דגן במשך ימי הסוכות, והרבנית עליה השלום הכינה עבורו תבשילי אורז ותפוחי אדמה, מכל מקום מן הדין, אדם כזה פטור לגמרי מן הסוכה. ורשאי לאכול בביתו.

לסיכום: אסור לאכול מחוץ לסוכה סעודה עם לחם, כאשר אוכל מן הלחם יותר משיעור כביצה (שהוא כחמשים וארבע גרם פת). וכאשר אוכל בסוכה שיעור זה, צריך לברך לפני שאוכל ברכת "לישב בסוכה". וכן מי שאוכל עוגה בשיעור זה חייב לאכלה בסוכה, אולם אין לברך על אכילת עוגה בסוכה, אלא אם אוכל עוגה בשיעור של כמאה וחמישים וארבע גרם (ומעט יותר), שאז עליו לברך על מצות הישיבה בסוכה. הנשים אינן חייבות לישב בסוכה, ואם הן מתחסדות לישב בסוכה, שכרן רב מאד. אולם אל להן לברך על ישיבה זו, משום שאינן מצוות בה מן הדין.

מי שאינו יכול בשום אופן לאכול בסוכה, הרי הוא פטור מן הסוכה.

תאריך השאלה:
י"ג תשרי תשפ"א / 1 באוקטובר 2020

ראה בקישור:

http://halachayomit.co.il/he/default.aspx?HalachaID=373

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


בושם סינטטי

בהלכות הקודמות ביארנו, שהבא להריח מדבר שיש בו ריח טוב, צריך לברך עליו לפני שיריח.

ריח שאין לו עיקר
כתב מרן בשלחן ערוך (סימן ריז סעיף ג) מוגמר (שהוא בושם מעושן, שנקלט בבגדים), אין מברכין על הריח שנקלט בבגדים, לפי "שאין לו עיקר", אלא ריח בלא עיקר. כלומר, אין לברך על ריח הנמצא לפנינו, כאשר עיקרו, שהוא הדבר שממנו יצא הריח, אינו נמצא לפנינו. ויש לברך רק על גוף הבושם, ולא על הריח שנדף ממנו ונקלט בדבר אחר.

ולכן אדם ששם על ידו בושם עם ריח טוב, והבושם התייבש והלך לו, אבל ריחו הטוב עדיין נודף, אין לברך על אותו הריח היוצא מידו, לפי שריח זה אין לו עיקר, שהרי היד, יבשה היא, ומי הבושם שהם עיקרו של הריח, כבר חלפו הלכו להם.

אבל בזמן שהבושם עצמו נמצא לפנינו, כגון שהוא נמצא בבקבוק, בודאי שיש לברך עליו שהרי עיקרו לפנינו.

בושם סינטטי
ונחלקו פוסקי זמנינו אודות הבשמים המיוצרים כיום מחומרים סינטטים, שאין בעצמותם ריח טוב, ורק על ידי הפרדה כימית וכיוצא בזה הם נותנים ריח טוב, האם יש לברך עליהם ברכת בורא מיני בשמים, מכיוון שכעת הם מפיצים ריח טוב, או שאין לברך עליהם מפני שמתחילת בריאתם אין בהם ריח, ויהיה נחשב הדבר לריח שאין בו עיקר?

וכך אמנם פסק בספר שמירת שבת כהלכתה בשם הגאון רבי שלמה זלמן אוירבך זצ"ל, שמי בושם שנעשו על ידי הפרדה כימית, יתכן שאין לברך עליהם ברכת הריח, שהכל נעשה באופן מלאכותי. וכן פסק הגאון רבי יוסף שלום אלישיב זצ"ל.

אלא שמרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל (בספרו חזון עובדיה על הלכות ברכות, עמוד שיג), כתב בזו הלשון: אולם למעשה נראה לי שאין לחוש כלל לדבריהם, ויש לברך על מי בושם בורא מיני בשמים, ולא אכפת לנו על עיקר מי הבושם מאין באו, אם מדבר שמברכים עליו ברכת הריח או לא, שהרי כתבו הרמב"ם ומרן השלחן ערוך, "שמן זית שכבשו או שטחנו עד שחזר ריחו נודף, מברך עליו בורא עצי בשמים", אף על פי שמעיקר הדבר לא היה בו ריח טוב אלא מחמת כבישתו וטחינתו. וכן פסקו הגאון רבי בן ציון אבא שאול זצ"ל והגאון רבי חיים פנחס שיינברג זצ"ל. וכן כתבו עוד מאחרוני זמנינו.

ולכן להלכה יש לברך על מיני בשמים המצויים בזמנינו ברכת "בורא מיני בשמים". וכן נהג מרן זצ"ל, שכמה פעמים בירך בזמן ההבדלה ברכת בורא מיני בשמים על מי בושם בבקבוק המצויים בזמנינו.

ואף שבאמת יש בדבר זה מחלוקת גם בדעתו של מרן זצ"ל. מכל מקום על פי האמת נראה, כי יצירת בושם בצורה מלאכותית, דומה בדיוק ליצירת הבושם על ידי הפרחים והאילנות, כי גם יצירת הבשמים הטבעיים נעשית על ידי עירוב כמה דברים שמצד עצמם אין בהם ריח טוב, שהרי כל הצמחים שריחם טוב מפיקים את ריחם מן האדמה ומן המינרלים ושאר היסודות הטבועים בה, שאין בהם ריח טוב. ובכל זאת הדבר פשוט שיש לברך על הריחות הללו את הברכה הראוייה להם. ולכן קשה לחלק בין ריח שנוצר באופן טבעי לריח שנוצר על ידי בני אדם באופן הדומה ממש למה שנעשה באופן טבעי.

ועוד, שהדבר ידוע שהרבה ממיני הבשמים המצויים בזמנינו, עשויים מתערובת בשמים שבכללם גם בשמים טבעיים לחלוטין, כמו מושק וכיוצא בו, וכפי שמצהירים היצרנים. לכן למעשה נראה יותר שיש להורות לברך על בשמים אלו "בורא מיני בשמים", ובפרט אותם היקרים והאיכותיים. (וראה עוד בספר חזון עובדיה ימים נוראים עמוד רפז, ובהלכה ברורה חלק יא עמוד פד).

תאריך השאלה:
י"ג תשרי תשפ"א / 1 באוקטובר 2020

אם הדבר אינו מביא להרהור, ומדובר בשירים שאינם מלאים דברי עגבים, מן הדין יש להקל, אבל אמרו, הרחק מן הכיעור ומן הדומה לו. 

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


אכילה בסוכה - קורונה

סעודת קבע
בכל ימי חג הסוכות בין ביום בין בלילה אסור לאכול "סעודת קבע" מחוץ לסוכה, ושיעור "סעודת קבע" (כלומר כמות האכילה בכדי שנחשיב את הסעודה לסעודת קבע),  הוא יותר מכביצה פת (לחם), כלומר, כשישים גרם פת, (ליתר דיוק, חמישים וארבע גרם), וכשאוכל כשיעור הזה מברך ברכת "לישב בסוכה", אבל פחות משיעור זה מותר לאכול מחוץ לסוכה, ולפיכך גם אם אוכלו בתוך הסוכה, אין מברך על אכילה זו לישב בסוכה.

האוכל עוגות
האוכל עוגות כשיעור יותר מכביצה, כלומר, כשישים גרם עוגה, חייב לאכול בסוכה, אבל אינו מברך על ברכת "לישב בסוכה" משום שיש מחלוקת הפוסקים אם יש לעוגה דין פת ממש, ומשום ספק אין לברך על אכילה זו, שהרי כלל גדול בידינו "ספק ברכות להקל", וכפי שביארנו בכמה מקומות.

אבל אם אוכל מהעוגות כמות גדולה כשיעור קביעת סעודה, שהוא שיעור שלוש ביצים, (שהם קרוב למאה וששים ושתיים גרם), צריך גם לברך ברכת "לישב בסוכה" כדין האוכל פת ממש. (אולם גם כשאוכל שיעור כזה, אינו מברך אלא "מזונות", ורק אם יאכל שיעור של מאתים ושש עשרה גרם, יוכל לברך על העוגה המוציא וברכת המזון). ולמנהג האשכנזים יש חילוקי מנהגים בעניינים אלו ואין כאן מקום לפרטם.

דין הנשים
נשים פטורות מן הסוכה, כשם שהן פטורות מרוב "מצוות עשה שהזמן גרמן". כלומר, המצוות שהן בקום עשה (ולא בשב ואל תעשה) והן תלויות בזמן. והרי מצות סוכה היא בקום עשה, והיא תלויה בזמן, (שהוא ימי הסוכות), ולכן נשים פטורות ממנה. ואם הן אוכלות בסוכה, בודאי יש להן שכר גדול על כך, ומסוגלת המצוה להגן עליהם מכל רע. ומכל מקום הנשים לא תברכנה על ישיבתן בסוכה "לישב בסוכה".

ולמנהג רבים מן האשכנזים, נשים מברכות גם על מצוות שהן פטורות מהן, כגון מצות נטילת לולב ואמירת ההלל וקריאת שמע וכיוצא בזה, ועל כן למנהגן הן מברכות גם על ישיבה בסוכה. וכפי שהזכרנו כמה פעמים.

אדם שאין לו סוכה בגלל הקורונה
מקומות שאין אפשרות לכל אדם לבנות סוכה, ורגילים תמיד לבנות סוכה בבית הכנסת, והשנה לרגל המגיפה, לא יוכלו ללכת לסוכה שבבית הכנסת, הרי שלאדם זה אין בכלל סוכה. ולכן הדין הוא, שהוא פטור מן הסוכה. ואף על פי שכאשר אירע מאורע כזה למרן זצ"ל (בהיותו במצרים בשנת התש"ט, כאשר כתבנו באביר הרועים ח"ג, שה' יזכנו להדפיסו בקרוב), מרן זצ"ל נמנע מאכילת מיני דגן במשך ימי הסוכות, והרבנית עליה השלום הכינה עבורו תבשילי אורז ותפוחי אדמה, מכל מקום מן הדין, אדם כזה פטור לגמרי מן הסוכה. ורשאי לאכול בביתו.

לסיכום: אסור לאכול מחוץ לסוכה סעודה עם לחם, כאשר אוכל מן הלחם יותר משיעור כביצה (שהוא כחמשים וארבע גרם פת). וכאשר אוכל בסוכה שיעור זה, צריך לברך לפני שאוכל ברכת "לישב בסוכה". וכן מי שאוכל עוגה בשיעור זה חייב לאכלה בסוכה, אולם אין לברך על אכילת עוגה בסוכה, אלא אם אוכל עוגה בשיעור של כמאה וחמישים וארבע גרם (ומעט יותר), שאז עליו לברך על מצות הישיבה בסוכה. הנשים אינן חייבות לישב בסוכה, ואם הן מתחסדות לישב בסוכה, שכרן רב מאד. אולם אל להן לברך על ישיבה זו, משום שאינן מצוות בה מן הדין.

מי שאינו יכול בשום אופן לאכול בסוכה, הרי הוא פטור מן הסוכה.

תאריך השאלה:
י"ג תשרי תשפ"א / 1 באוקטובר 2020

תלוי מתי. יש מנהג שהוא בטעות, ואינו עוקר הלכה. ויש מנהג שניתן לישבו על פי ההלכה, ואף שאילו לא היה המנהג לא היינו עושים כן, אבל המנהג מוסיף תוקף. ויש בזה גם תנאים מהי ההגדרה של מנהג, כי לא כל דבר שנהגו בו איזה זמן כבר יחשב למנהג. 

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


אכילה בסוכה - קורונה

סעודת קבע
בכל ימי חג הסוכות בין ביום בין בלילה אסור לאכול "סעודת קבע" מחוץ לסוכה, ושיעור "סעודת קבע" (כלומר כמות האכילה בכדי שנחשיב את הסעודה לסעודת קבע),  הוא יותר מכביצה פת (לחם), כלומר, כשישים גרם פת, (ליתר דיוק, חמישים וארבע גרם), וכשאוכל כשיעור הזה מברך ברכת "לישב בסוכה", אבל פחות משיעור זה מותר לאכול מחוץ לסוכה, ולפיכך גם אם אוכלו בתוך הסוכה, אין מברך על אכילה זו לישב בסוכה.

האוכל עוגות
האוכל עוגות כשיעור יותר מכביצה, כלומר, כשישים גרם עוגה, חייב לאכול בסוכה, אבל אינו מברך על ברכת "לישב בסוכה" משום שיש מחלוקת הפוסקים אם יש לעוגה דין פת ממש, ומשום ספק אין לברך על אכילה זו, שהרי כלל גדול בידינו "ספק ברכות להקל", וכפי שביארנו בכמה מקומות.

אבל אם אוכל מהעוגות כמות גדולה כשיעור קביעת סעודה, שהוא שיעור שלוש ביצים, (שהם קרוב למאה וששים ושתיים גרם), צריך גם לברך ברכת "לישב בסוכה" כדין האוכל פת ממש. (אולם גם כשאוכל שיעור כזה, אינו מברך אלא "מזונות", ורק אם יאכל שיעור של מאתים ושש עשרה גרם, יוכל לברך על העוגה המוציא וברכת המזון). ולמנהג האשכנזים יש חילוקי מנהגים בעניינים אלו ואין כאן מקום לפרטם.

דין הנשים
נשים פטורות מן הסוכה, כשם שהן פטורות מרוב "מצוות עשה שהזמן גרמן". כלומר, המצוות שהן בקום עשה (ולא בשב ואל תעשה) והן תלויות בזמן. והרי מצות סוכה היא בקום עשה, והיא תלויה בזמן, (שהוא ימי הסוכות), ולכן נשים פטורות ממנה. ואם הן אוכלות בסוכה, בודאי יש להן שכר גדול על כך, ומסוגלת המצוה להגן עליהם מכל רע. ומכל מקום הנשים לא תברכנה על ישיבתן בסוכה "לישב בסוכה".

ולמנהג רבים מן האשכנזים, נשים מברכות גם על מצוות שהן פטורות מהן, כגון מצות נטילת לולב ואמירת ההלל וקריאת שמע וכיוצא בזה, ועל כן למנהגן הן מברכות גם על ישיבה בסוכה. וכפי שהזכרנו כמה פעמים.

אדם שאין לו סוכה בגלל הקורונה
מקומות שאין אפשרות לכל אדם לבנות סוכה, ורגילים תמיד לבנות סוכה בבית הכנסת, והשנה לרגל המגיפה, לא יוכלו ללכת לסוכה שבבית הכנסת, הרי שלאדם זה אין בכלל סוכה. ולכן הדין הוא, שהוא פטור מן הסוכה. ואף על פי שכאשר אירע מאורע כזה למרן זצ"ל (בהיותו במצרים בשנת התש"ט, כאשר כתבנו באביר הרועים ח"ג, שה' יזכנו להדפיסו בקרוב), מרן זצ"ל נמנע מאכילת מיני דגן במשך ימי הסוכות, והרבנית עליה השלום הכינה עבורו תבשילי אורז ותפוחי אדמה, מכל מקום מן הדין, אדם כזה פטור לגמרי מן הסוכה. ורשאי לאכול בביתו.

לסיכום: אסור לאכול מחוץ לסוכה סעודה עם לחם, כאשר אוכל מן הלחם יותר משיעור כביצה (שהוא כחמשים וארבע גרם פת). וכאשר אוכל בסוכה שיעור זה, צריך לברך לפני שאוכל ברכת "לישב בסוכה". וכן מי שאוכל עוגה בשיעור זה חייב לאכלה בסוכה, אולם אין לברך על אכילת עוגה בסוכה, אלא אם אוכל עוגה בשיעור של כמאה וחמישים וארבע גרם (ומעט יותר), שאז עליו לברך על מצות הישיבה בסוכה. הנשים אינן חייבות לישב בסוכה, ואם הן מתחסדות לישב בסוכה, שכרן רב מאד. אולם אל להן לברך על ישיבה זו, משום שאינן מצוות בה מן הדין.

מי שאינו יכול בשום אופן לאכול בסוכה, הרי הוא פטור מן הסוכה.

תאריך השאלה:
י"ב תשרי תשפ"א / 30 בספטמבר 2020

ענין זה יתבאר בעזרת ה' מחר. והתשובה היא שמי שאין לו סוכה, דינו כדין מצטער, והוא פטור מן הסוכה. לצערינו הרב רבים נמצאים במצב הזה, ואין להם כל אפשרות להגיע לסוכה אפילו בליל יום טוב ראשון של סוכות. וה' יסיר מעלינו את המגיפה ונזכה לחוג את חג הסוכות בשמחה. 

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


ברכת לישב בסוכה

שאלה : מהו המנהג הנכון יותר להלכה, בענין ברכת "לישב בסוכה", האם יש לברך בעמידה, לפני שיושבים לסעוד בסוכה, או שיש לברך ברכה זו כשיושבים, לאחר שמברכים "המוציא לחם מן הארץ" על הלחם?
 
תשובה: הנה בלילה ובבוקרו של היום הראשון של חג הסוכות, וכן ביום השבת של סוכות, שמברכים ברכת לישב בסוכה בשעת הקידוש על היין, יש לברך ברכת לישב בסוכה בסוף הקידוש, ואחר כך יושב וטועם מן היין (ובלילה  הראשון של החג, מברכים גם כן ברכת שהחיינו לאחר ברכת לישב בסוכה, דהיינו שאחרי שיברך ברכת לישב בסוכה כשהוא עומד, ישב, ויברך ברכת שהחיינו, ואחר כך טועם מן היין), אולם השאלה הנשאלת היא בימי חג הסוכות שאין בהם קידוש, שאז יש נוהגים לברך לאחר ברכת המוציא, כשהם יושבים, ויש נוהגים לברך בכניסתם לסוכה (לאחר שנטלו ידיהם לסעודה) בעודם עומדים, ולאחר ברכת לישב בסוכה יושבים ומברכים המוציא ואוכלים.
 
ובאמת שכמו המנהג האחרון שהזכרנו, לברך לישב בסוכה כשהוא עומד לפני שמתישב לברך המוציא, נהג גם רבינו המהר"ם מרוטנבורג, וכמו שמשמע בברייתא (סוכה מו.), נכנס לישב בסוכה מברך לישב בסוכה. משמע שמברך בעודו עומד, ואחר כך יושב ומברך המוציא. וגם כאשר מברך לפני הישיבה בסוכה, נמצא שהוא מברך לפני עשיית המצווה, כי עיקר המצווה הוא הישיבה בסוכה, ולכן נראה שנכון לברך לפני הישיבה בסוכה ולא לאחר שישב כבר. וכן דעת רבינו הרמב"ם, שיש לברך לפני הישיבה בסוכה ולפני ברכת המוציא לחם מן הארץ. וכתב שכן נהגו רבותינו שבספרד.
 
אולם יש אומרים שנכון יותר לברך לאחר שישב כבר בסוכה, שאין מצוה בעצם הישיבה בסוכה, אלא מצד מה שהוא מתעכב בסוכה ובא לאכול, ולכן כתבו שנכון יותר לברך לאחר ברכת המוציא.
 
ומרן השלחן ערוך הביא את שיטת הרמב"ם שיש לברך קודם שיושבים בסוכה, אולם כתב שמנהג העולם לברך לאחר שישבו כבר, ומברכים המוציא ולאחר מכן מברכים לישב בסוכה.
 
ומרן הרב רבינו עובדיה יוסף שליט"א הביא דברי מרן השלחן עורך, וכתב שעדיף יותר לנהוג לכתחילה כדעת הרמב"ם, לברך לישב בסוכה כשהוא עומד, ולאחר מכן יושב ומברך המוציא על הלחם. ושכן פסק הגאון יעב"ץ בספרו מור וקציעה, והגאון רבי חיים פלאג'י בספר מועד לכל חי.
 
ועל כן העיקר שנכון יותר לברך ברכת לישב בסוכה לפני שיושבים לאכלו בסוכה, ואז יושב ומברך המוציא ואוכל. והנוהגים לברך לישב בסוכה לאחר ברכת המוציא כשהם יושבים, יש להם על מה שיסמכו.
 
וכשצריכים לומר קידוש, דהיינו ביום טוב, יעשה את הקידוש כשהוא עומד, ויברך לישב בסוכה וישב. ובליל יום טוב ראשון, שאנו מברכים גם שהחיינו, יברך גם כן לישב בסוכה כשהוא עומד, ואחר כך ישב ויברך ברכת שהחיינו.
 
ובליל יום טוב שני שנוהגים בחוץ לארץ, יברך שהחיינו בסיום הקידוש, ואחר כך יברך לישב בסוכה.


צפייה