שאלות ותשובות הלכה יומית

לחץ על השאלה לצפיה בתשובה

תאריך השאלה:
כ"א חשון תשע"ט / 30 באוקטובר 2018

בכל מקרה צריך לקרוא את התרגום. ולאט לאט ילמד להבין את רוב הדברים.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


שניים מקרא ואחד תרגום

שלש שאלות: האם חובה מן הדין לקרוא בכל שבוע את הפרשה "שניים מקרא ואחד תרגום"? האם נשים חייבות בקריאה זו? והאם מותר לקרוא את הפרשה תוך כדי שמיעת קריאת התורה בבית הכנסת?

תשובה: בגמרא במסכת ברכות (ח.), אמרו, "לעולם ישלים אדם פרשיותיו עם הציבור, שניים מקרא ואחד תרגום, שכל המשלים פרשיותיו עם הציבור, מאריכין לו ימיו ושנותיו." (ופירוש "שניים מקרא ואחד תרגום", שיקרא את הפרשה פעמיים, ועוד פעם אחת את תרגום אונקלוס, כנדפס בחומשים). וכן צוה רבי יהושע בן לוי את בניו, שישלימו פרשיותיהם עם הציבור שניים מקרא ואחד תרגום. ובשם הירושלמי הביאו, שרבינו הקדוש גם הוא צוה את בניו שיקראו בכל שבוע את הפרשה, שניים מקרא ואחד תרגום.

ומה שאמרו "לעולם ישלים אדם" וכו', אין הכוונה שאין בזה חיוב ממש, וכאילו נאמרו הדברים על דרך עצה טובה, כי באמת מן הדין חייב אדם לקרוא שניים מקרא ואחד תרגום, וכמו שפסק הרמב"ם (פי"ג מהלכות תפלה) וזו לשונו: אף על פי שאדם שומע קריאת כל פרשיות התורה בכל שנה ושנה מפי שליח ציבור בכל שבת ושבת, חייב לקרות לעצמו בכל שבוע סדר אותה פרשה של השבת, שנים מקרא ואחד תרגום. וכן פסק מרן השלחן ערוך (סימן רפה ס"א) בלשון "חיוב".

ובתשובות הגאונים כתוב, (הגאונים, הם חכמי ישראל שחיו בסמוך לזמן חתימת התלמוד, לפני כאלף וארבע מאות שנה, וביניהם רב אחא משבחא ורב שרירא גאון, רבינו סעדיה גאון ורב נטרונאי גאון, ועוד. ועד אחרון, רבינו האי גאון, שחי בסמוך לתקופת הראשונים, רבינו חננאל, רבינו יצחק אלפסי, ורש"י). וששאלתם, תלמיד חכם שרוצה לשנות סדר לימודו (להמשיך בסדר הלימוד הרגיל שלו), ואינו רוצה להסדיר פרשיותיו עם הציבור, האם רשאי לעשות כן? תשובה, כך אמרו חכמים, שאף על פי שהוא חושק בתלמודו, אל יפשע מלהשלים פרשיותיו עם הציבור.

ולכתחילה יש לקרוא כל פסוק ופסוק שתי פעמים, ואחר כך את התרגום של אותו פסוק, ומכל מקום אם קרא כל הפרשה, ואחר כך חזר וקראה שוב, ואחר כך קרא את כל התרגום, יצא ידי חובתו.

ולסיכום: חייב אדם לקרוא את הפרשה בכל שבוע ושבוע, ואפילו תלמידי חכמים, חייבים לקרוא את כל הפרשה, שניים מקרא ואחד תרגום.
ובהלכה הבאה נתייחס ליתר השאלות, האם נשים מחויבות בקריאה זו, והאם מותר לקרוא שניים מקרא ואחד תרגום תוך כדי קריאת התורה בבית הכנסת.

תאריך השאלה:
כ"א חשון תשע"ט / 30 באוקטובר 2018

מיד כשלובש אותו והוא עליו

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


The “Shehecheyanu” Blessing on a New Garment

Question: When is the appropriate time to recite the “Shehecheyanu” blessing on a new garment, at the time of purchase or the first time one wears it? Similarly, must one recite this blessing for every new piece of clothing one purchases?

Answer: The Mishnah (Berachot 54a) teaches us that upon purchasing new garments, one should recite the blessing of “Shehecheyanu Ve’Kiyemanu Ve’Higianu La’Zeman Hazeh”.

Regarding when to recite this blessing, the Rashba writes that this blessing should be recited at the time of purchase and not when it is worn. Indeed, the Rosh writes that this blessing was enacted upon the joy one has at the time one purchases a new garment. Maran Ha’Shulchan Aruch (Chapter 223) rules in accordance with this opinion that the “Shehecheyanu” blessing should be recited at the time of a garment’s purchase and not the first time it is worn.

Nevertheless, several Acharonim write that the prevalent custom is not to recite this blessing at the time the garment is purchased, rather, it is recited the first time one wears the garment at which point one is truly happy. Hagaon Rabbeinu Yosef Haim rules likewise in his Ben Ish Hai (Parashat Re’eh, Section 1) as does Maran Rabbeinu Ovadia Yosef zt”l. Since the recitation of this blessing is contingent upon the prevalent custom, one should not change this custom and recite the blessing at the time of purchase; rather, one should recite the blessing the first time one wears the garment in accordance with the custom of the entire Jewish nation.

Regarding which garments one should recite the “Shehecheyanu” blessing upon, since the “Shehecheyanu” blessing was instituted upon one’s inner joy, one may only recite this blessing upon garments which usually bring joy to people. Additionally, in order to warrant this blessing, the garment must be innately important, as the Mishnah states that this blessing is recited upon “a new home or new garments” (although it is preferable not to recite this blessing upon a new home). We can infer that the garment must be important just as a house is. The great Tosafists derive from here that one should not recite the “Shehecheyanu” blessing upon insignificant garments such as shoes or socks. Similarly, one should certainly not recite this blessing upon undershirts and the like, for such garments are not significant enough to require the “Shehecheyanu” blessing to be recited. It is indeed the prevalent custom to recite the “Shehecheyanu” blessing only on important garments as opposed to shoes (refers to regular shoes which are not expensive and important in the individual’s eyes), socks, and the like.

Summary: One who purchases a new garment must recite the “Shehecheyanu” blessing. The prevalent custom is to recite this blessing the first time one wears the garment. One should not recite this blessing on garments that are not so significant such as undershirts or socks. Similarly, one should not recite this blessing upon shoes which are not so significant or expensive.

תאריך השאלה:
ט"ז חשון תשע"ט / 25 באוקטובר 2018

ההערה במקומה. ויש להוציא את האורז מן הכלל הזה.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


באילו דברים שייך לגביהם דין שינוי מקום בסעודה

בהלכות הקודמות ביארנו שאדם היוצא מביתו בשעה שהוא אוכל איזה דבר, כשיחזור שוב לביתו אינו רשאי להמשיך באכילה אלא חייב לברך שוב על המאכל, מפני שעזב את מקומו שאכל בו, וממילא נסתיימה אותה האכילה, והברכה הראשונה שבירך אינה פוטרת אותו מלברך כעת על המאכל שאוכל. והבאנו פרטי דינים בזה.

עוד כתבנו, שדין שינוי מקום בסעודה שייך דוקא אם אכל פירות וכיוצא בזה, שהם מאכלים שאין חיוב לברך עליהם ברכה אחרונה במקום שאוכל, ולכן אם עזב את מקום האכילה, "נסתיימה הסעודה", וכעת כשהוא חפץ להמשיך לאכול, עליו לברך שנית. אבל אם היה אוכל דבר שחייבים לברך עליו ברכה אחרונה במקום האכילה, כגון לחם, שחייבים לברך עליו ברכת המזון במקום שאוכלים, ויצא לבית אחר וכעת הוא מבקש להמשיך לאכול, אין הוא חייב לברך שנית על מה שבא לאכול, מכיון שכל עוד הוא מחוייב לחזור למקום האכילה כדי לברך שם, אין עזיבת המקום נחשבת ל"סיום הסעודה", שהרי היציאה אינה אלא לזמן מה, שהרי הוא חייב לחזור לברך במקומו הראשון.

על אילו מאכלים חייבים לברך ברכה אחרונה במקום האכילה?
מעתה עלינו לבאר אילו מאכלים חייבים לברך עליהם ברכה אחרונה במקום האכילה, ואילו מאכלים אין חיוב לברך עליהם ברכה אחרונה במקום האכילה. וממילא נלמד מהו דין כל מאכל גם לגבי שינוי מקום בסעודה, שאם הוא מאכל שחובה לברך עליו ברכה אחרונה במקומו, ממילא לא שייך כל כך לגביו דין שינוי מקום בסעודה, אבל מאכל שאין חיוב לברך עליו במקומו, שייך לגביו דין שינוי מקום בסעודה.

דברים שמברכים עליהם ברכת "מעין שלוש"
עוגות ועוגיות, וכן כל הדברים שמברכים עליהם "בורא מיני מזונות", חייבים לברך עליהם ברכה אחרונה ("על המחיה") במקום האכילה, ואסור לעזוב את מקום האכילה ולברך במקום אחר. וכדין ברכת המזון על הפת, שהיא דוקא במקום האכילה. אבל פירות שהם משבעת המינים, כגון תאנים רימונים ותמרים, אף על פי שמברכים עליהם ברכה אחרונה "מעין שלוש" (ברכת על העץ ועל פרי העץ), מכל מקום אין חיוב לברך עליהם דוקא במקום האכילה, ולכן שייך לגביהם דין שינוי מקום בסעודה.

ומנהג האשכנזים להשוות את דין ברכת "על המחיה" לברכת "על העץ", שבשניהם חייבים לברך דוקא במקום האכילה. ולכן למנהג האשכנזים, בין באכילת עוגה ובין באכילת פרי משבעת המינים, לא שייך דין שינוי מקום בסעודה, שהרי אפילו כשעזב את מקומו הראשון, עוד הוא חייב לחזור לשם כדי לברך ברכה אחרונה. אבל למנהג הספרדים, אין חיוב לברך ברכה אחרונה על פירות משבעת המינים דוקא במקום האכילה, וממילא שייך לגבי אכילתם דין "שינוי מקום בסעודה".

דברים שברכתם "האדמה" או "שהכל"
ופשוט שכל הירקות שמברכים עליהם בורא פרי האדמה, וכן המשקאות שמברכים עליהם שהכל נהיה בדברו, אין חיוב לברך עליהם במקום האכילה, ולכן אם היה שותה איזה משקה בביתו, ולאחר מכן עזב את ביתו והלך לביתו של השכן הדר בבנין הסמוך, וכעת הוא רוצה לשתות שוב, עליו לברך ברכת שהכל נהיה בדברו, ואז יוכל לשתות כאוות נפשו.

כל מה שכתבנו שאם אכל דבר שחייבים לברך עליו במקום אכילתו ועקר ממקומו למקום אחר, אינו מברך על מה שאוכל שם, היינו דוקא כשלא הסיח דעתו מן האכילה, אבל אם גם הסיח דעתו, וכגון שגמר בדעתו שלא להמשיך לאכול יותר, צריך לברך על מה שרוצה לאכול עתה. (ופרטי דינים בדין הסיח הדעת בסעודה, עי' הלכה ברורה סי' קעט).

תאריך השאלה:
ט"ז חשון תשע"ט / 25 באוקטובר 2018

רשאי לעשות כן בלי פקפוק

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


דין שינוי מקום לזמן מה, בכוונה לחזור לאחר מכן

למדנו, שמי שיצא מביתו בשעה שהיה אוכל, והלך לביתו של חבירו הנמצא בבנין הסמוך, הרי אם יחפוץ לאכול עוד, יהיה חייב לחזור ולברך על מה שאוכל. והבאנו פרטי דינים רבים בזה. וכתבנו, שדין זה שייך דוקא כשהיה אוכל דבר שאין חיוב לברך עליו ברכה אחרונה במקום האכילה, למשל פירות וירקות, שאין חיוב לברך עליהם ברכה אחרונה "בורא נפשות" במקום האכילה, אלא רשאי לברך עליהם בכל מקום שירצה. ולכן כל שיצא ממקום האכילה, מיד "נגמרה סעודתו" וחייב לברך שנית כשירצה להמשיך לאכול. אבל אם היה אוכל דבר שחובה לברך עליו במקומו, כגון פת לחם, שחייבים לברך עליה ברכת המזון במקום האכילה, אז אף שיצא ממקומו אינו מברך שוב כשירצה להמשיך לאכול, שהואיל והוא מחוייב לחזור למקומו הראשון לברך "ברכת המזון", ממילא עזיבת המקום אינה נחשבת לו לסיום הסעודה, וכל הזמן הוא באותה סעודה, ולכן אינו חוזר לברך שנית.

מי שנאלץ לצאת מביתו מחמת אזעקה
ומעתה נבא לדון בשאלה שנשאלנו לפני כמה שנים מתושב אחת הערים בדרום הארץ, במי שהיה יושב לאכול סעודה עם פת בביתו, ולפתע נשמע קול האזעקה, ומיד יצא אותו אדם מביתו וירד למקלט הנמצא סמוך לבנין בו הוא מתגורר. ולאחר כמה דקות עלה בחזרה לביתו וברצונו להמשיך לאכול, האם הוא צריך לברך שנית על מה שאוכל או לא?

ולכאורה היה נראה לחייבו לברך שנית, מפני שכל מה שאמרנו שאינו חוזר לברך כאשר אוכל פת, זהו דוקא במקום שחייב לחזור לברך במקומו הראשון, שהואיל וחייב לחזור למקום האכילה, עזיבת המקום אינה נחשבת לו כסיום הסעודה, אולם כל מה שאמרנו שחייב לחזור לברך במקום האכילה היינו דוקא במקרה שעזב את מקום האכילה במזיד (בכוונה), אבל במקרה שעזב את מקום האכילה באונס, כגון במקרה שלנו, שיצא לאונסו שלא מרצונו ממקום הסעודה, כבר פסק מרן השלחן ערוך (בסי' קפד) שאינו חייב לחזור לברך ברכת המזון במקומו הראשון. וממילא יש מקום לומר שעל אף שהיה אוכל פת, כל שעזב את מקומו באונס, חייב לחזור ולברך אם ירצה להמשיך באכילתו, שהרי אינו חייב לחזור למקומו, ודינו כדין מי שהיה אוכל פירות ועזב את מקומו שחייב לחזור ולברך כשירצה להמשיך באכילתו. ויש עוד להאריך בזה.

תשובת מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל
ומכל מקום, כיון שהשאלה נוגעת לרבים, פנינו בשאלה זו לפני מרן רבינו הגדול רבי עובדיה יוסף זצ"ל, והוא השיב לנו שלהלכה יש להורות שכשיחזור למקומו הראשון אינו חייב לחזור ולברך שנית. וטעמו בזה, לפי שדומה הדבר למה שכתב רבינו הריטב"א בחידושיו למסכת סוכה (מה:), וזו לשונו: "וכיוצא בזה לענין ברכת הנהנין, כשעמד בתוך הסעודה על דעת לחזור לאלתר (לחזור מיד), שאינו טעון ברכה לאחריו ולא לפניו, ולקביעותו חזר". ומבואר אם כן בדבר הריטב"א, שאף שאנו אומרים שכל יציאה ממקום הסעודה נחשבת כסיום הסעודה, זהו דוקא כשיוצא סתם ואינו חושב לחזור שוב למקום האכילה, אבל אם יוצא לזמן מועט, ובדעתו לחזור לסעודה, היציאה אינה נחשבת לו לסיום סעודה, וממילא הברכה הראשונה שבירך בתחילת האכילה עדיין פוטרת אותו מלברך.

ומכאן לנדון דנן, אדם שהיה מוכרח לצאת ממקום האכילה ולרדת למקלט מפני אימת הטילים (לא תקום פעמיים צרה), הואיל ובדעתו לחזור מיד להמשיך באכילתו, ובפרט שאינו יוצא בכלל לרצונו, כשיחזור למקומו אינו צריך לחזור לברך על מה שאוכל.

וכאן המקום להזכיר, כמה שמרן רבינו זצ"ל, עם גדולתו וקדושתו, היה יורד אל העם, והיה מתעניין בפעילות של ה"הלכה יומית" ברשת האינטרנט, והיה מדריך אותנו ומבקש לעורר בענינים שונים העומדים על הפרק. ולמרות שמדובר בטכנולוגיות חדשות ודברים שהיו זרים למרן זצ"ל, בכל זאת היה מעודד אותנו לפעול בדרך זו, כי אסור להזניח שטח זה לפעילות של מבלי העולם לבדם, ובכל מקום עלינו להשפיע דבר ה', לזכות את הרבים, ולהפיץ את תורת ה' בכל מקום ומקום.

תאריך השאלה:
י"ד חשון תשע"ט / 23 באוקטובר 2018

מברכים שהכל נהיה בדברו.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


ברכות הריח – כל הנשמה תהלל יה

בגמרא במסכת ברכות (לה.) אמרו, "כל הנהנה מהעולם הזה בלא ברכה, כאילו מעל". כלומר, מי שנהנה מהעולם הזה ואינו מברך ומודה לה' יתברך על מה שנהנה, הרי זה כאילו "מעל". ("מעל" - מלשון "מעילה", כמו אדם המועל בקדשים, שגוזל לעצמו איזה דבר השייך לבית המקדש וכדומה). וכבר הזכרנו את דברי הגמרא באריכות. וביאור הדבר הוא, שהאוכל בלא ברכה לא רק שעושה איסור בכך שלא בירך, אלא שאיסורו אף חמור כל כך כמו המועל בקדשים, שהרי הארץ כולה שייכת לה' יתברך.

בריח טוב לא שייכת "מעילה"
ובברייתא (היא משנה שנשתנה על ידי התנאים, אך לא הובאה בסדר המשניות, והובאה בגמרא), במסכת פסחים (דף כו.), אמרו, "קול מראה וריח, אין בהם משום מעילה". כלומר, אדם שבא והריח מן הקטורת שהיו מקטירים בבית המקדש (באופן האסור כמו שמבואר שם בגמרא), אינו נענש על כך כאדם המועל בקדשים, אף על פי שעשה איסור, משום שההרחה וכן הראייה והשמיעה, אינן הנאות ממשיות כל כך בכדי שהנהנה יחשב כמועל.

ומכאן לכאורה יש לנו ללמוד לעניין אדם שנהנה מריח טוב בלא ברכה, שאינו נחשב כמועל בקדשים, שהרי המריח אינו נחשב למועל, ולכן לכאורה אין לחייבו לברך על הנאת הריח.

כל הנשמה תהלל יה
ובאמת שמטעם זה, הוצרכו רבותינו בגמרא מנין לנו שיש חובה לברך על הריח הטוב?, ואמר רב, שדבר זה נלמד מן הפסוק בתהלים (פרק קנ) "כל הנשמה תהלל יה", איזהו דבר שהנשמה נהנית ממנו ולא הגוף?, הוי אומר זה הריח. כלומר, ההנאה שיש מן הריח, אינה גשמית כמו הנאת האכילה, אלא היא דקה מאד, והיא הנאה רוחנית, שהנשמה נהנית ממנה, ולכן מן הפסוק "כל הנשמה תהלל יה", אנו למדים שיש לברך גם על הנאת ריח טוב.

כיצד מברכים על ריח טוב?
אם הריח נודף ממין עץ, (כגון ציפורן), מברך קודם שיריח "ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם בורא עצי בשמים". ואם היה מין עשב (כגון עלי מנטה ונענע), מברך עליו "בורא עשבי בשמים", ואם היה מפרי עץ הראוי לאכילה, (כגון אתרוג), מברך "הנותן ריח טוב בפירות".

ולכתחילה יש לברך על כל מין ומין, את הברכה הראויה לו. "עצי בשמים", או "עשבי בשמים", או "הנותן ריח טוב בפירות". אבל אם בירך אדם על איזה דבר שנותן ריח טוב, ברכת "ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם בורא מיני בשמים", יצא ידי חובתו. כי כל המינים שנותנים ריח טוב, נכללים בברכה זו.

ולכן יש דברים שאנו מסופקים מהי הברכה הראויה עליהם, ועליהם יש לברך "בורא מיני בשמים". וכפי שנבאר. (שלחן ערוך סימן רטז).

תאריך השאלה:
י"ג חשון תשע"ט / 22 באוקטובר 2018

במקרה שמברכים ברכת הטוב והמטיב (שמתקיימים על התנאים הדרושים לברכה זו), אפשר לברך גם כאשר היין הראשון היה מיץ ענבים. (הלכה ברורה סימן קעה).

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


תנאי ברכת הטוב והמטיב

בהלכה הקודמת ביארנו, שתיקנו חכמים, שכאשר אנשים שותים יין, והובא לפניהם יין ממין אחר, יש לברך על היין השני ברכת "הטוב והמטיב". וכתבנו שישנם כמה תנאים לברך ברכה זו. ואין לברכה, אלא כאשר מתקיימים כל התנאים. כפי שביארנו, וכפי שנמשיך עתה לבאר בקצרה:

היסח הדעת
ברכת הטוב והמטיב, אין לברכה, אלא כאשר לא היה "היסח הדעת" לפני שתיית היין השני. כלומר, כאשר ישבו לשתות את היין הראשון, היה בדעתם להמשיך לשתות יין. אבל אם החליטו שלא לשתות עוד יין, וכגון, ששתו יין בסעודה, וכבר בירכו ברכת המזון, ואחר כך הוגש לפניהם יין אחר. אז אין לברך על היין השני ברכת הטוב והמטיב.

שנותר מן היין הראשון
אין לברך ברכת הטוב והמטיב, אלא כאשר נשאר מעט מן היין הראשון. אבל אם לא נותר ממנו מאומה, אין לברך על היין השני ברכת הטוב והמטיב.

שהיין השני אינו גרוע מן הראשון
אין לברך ברכת הטוב והמטיב, אלא כאשר היין השני משובח יותר מן הראשון. ולכל הפחות בתנאי שאינם יודעים בודאות שהיין השני גרוע מן הראשון.

שיהיו היינות משני מינים שונים
אין לברך ברכת הטוב והמטיב אלא כשהיין השני עשוי ממין אחר של יין. כגון יין "מרלו", ויין "קברנה סוביניון". וכיוצא באלו. (אולם יש אופן שאפשר לברך על שני יינות ממין אחד ברכת הטוב והמטיב. והוא, כאשר יין אחד הוא חדש, והשני הוא ישן. שאז אפילו אם שניהם ממין אחד, כגון קברנה סוביניון, אפשר לברך על השני ברכת הטוב והמטיב. וכן אפשר לברך על שני יינות ממין אחד, כאשר הם נעשו ביקבים שונים או מכרמים שונים, באופן שטעמיהם שונים זה מזה).

שיהיו לפחות שני בני אדם
אין לברך ברכת הטוב והמטיב, אלא כאשר יושבים לכל הפחות שני בני אדם ושותים יחד. ושישתו שניהם מהיין הראשון, ולאחר מכן מהיין השני.

שישתו בשעת הסעודה
אין לברך ברכת הטוב והמטיב, אלא בתוך הסעודה (עם פת לחם). אבל שלא בשעת הסעודה, אין לברך ברכה זו.

וכל פרטי הדינים הללו, מבוארים בארוכה בשו"ת יביע אומר חלק תשיעי (סימן קח). ובספר חזון עובדיה על הלכות ברכות. ובספר הלכה ברורה חלק תשיעי (סימן קעה).

תאריך השאלה:
י"א חשון תשע"ט / 20 באוקטובר 2018

שש שעות.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


תשובות בענין אכילת מאכלי חלב לאחר בשר

שאלה ראשונה: האם מותר לטעום מרוטב בשרי שאנו מכינים, בלי לבלוע ממנו כלום, ולאחר מכן לשתות חלב?

תשובה: כבר הסברנו בעבר, שרבותינו הראשונים כתבו שני טעמים, מדוע אסור לאכול מאכלי חלב לאחר שאוכלים מאכלי בשר. הטעם הראשון, כתב הרמב"ם, שהוא משום שהבשר מטבעו, מותיר אחריו שאריות בין השיניים, ולכן יש להמתין שש שעות כדי לאכול מאכלי גבינה. אבל הרא"ש כתב, שהטעם הוא משום שהבשר בטבעו, מותיר טעם עז בפה למשך זמן ממושך לאחר שאוכלים אותו. ולכן יש להמתין שש שעות כדי לאכול מאכלי גבינה.

כתב הגאון רבי שלמה קלוגר זצ"ל (אב בית הדין בבראדי לפני כמאתיים שנה), שהטועם בשר בלשונו, ופלט מיד את מה שטעם ולא בלע כלום, אינו צריך להמתין שש שעות לאכילת גבינה. וכן פסקו עוד מרבותינו האחרונים, ובכללם בשו"ת כפי אהרן (להגאון רבי אהרון עזריאל זצ"ל) ובספר כף החיים.

והטעם הוא, משום שבאופן שאינו לועס את הבשר וגם אינו בולע אותו, אין לחוש לאיסור כלל, שהרי בין לפי טעמו של הרמב"ם, ובין לפי טעמו של הרא"ש, אין כאן חשש שיצריך להמתין שש שעות. שהרי הרמב"ם כתב שלאחר שאוכלים בשר, נשאר בשר בין השיניים, והרי במקרה שלפנינו, הטועם את הבשר לא לעס כלום, ולא שייך לחייבו להמתין שש שעות.

וגם לפי טעמו של הרא"ש, שהבשר מותיר טעם למשך זמן רב בפה, הרי חשש זה שייך דווקא במקרה שהאדם בלע מהמאכל. אבל במקרה שטעם מעט ומיד פלט את מה שטעם, אין צורך להמתין שש שעות. ולפיכך, מותר לטעום בערב שבת רוטב בשרי, ולפולטו מיד, וכן מותר להכניס לפיו חתיכת בשר ולפלוט אותה מיד, ואחר כך לאכול מאכלי חלב, ובתנאי שלא יבלע כלום.

ומכל מקום, אם אוכל גבינה מיד, צריך לשטוף את פיו ולדאוג שיהיו ידיו נקיות, כדי שלא יכשל באכילת בשר וחלב ממש.

שאלה שניה: האם יש להקל לגבי ילדים קטנים, באכילת מאכלי חלב אחרי מאכלי בשר? ומה הדין אם יש ספק אם אכלתי בכלל בשר?

תשובה: כתב מרן רבנו עובדיה יוסף זצוק"ל (בשנת תשי"ד), שיש להקל לילדים קטנים לאכול גבינה אחרי בשר, אף שעדיין לא חלפו שש שעות. ובתנאי שכבר חלפה שעה אחת ואינם נמצאים באותה סעודה ממש, שאז יכולים להקל ולאכול מאכלי חלב. ומכל מקום בודאי שיש לחנך את הילדים שכבר גדלו והגיעו לגיל שמבינים עניין זה, בכל המצוות, דאורייתא ודרבנן.

ונוהגים הרבה תלמידי חכמים, להקל בזה לקטנים ביותר, שאז ממתינים שעה אחת, וכשגדלים הילדים מעט, ממתינים שעתיים, עד שמגיעים לגיל עשר או אחת עשרה, ואז ממתינים שש שעות ממש.

אדם שמסתפק אם עברו שש שעות מזמן שאכל בשר, ורוצה לאכול גבינה, כתב הגאון הראש"ל רבינו יצחק יוסף שליט"א, שרשאי להקל מספק ולאכול מאכלי חלב.

תאריך השאלה:
ט' חשון תשע"ט / 18 באוקטובר 2018

מהר"ש ויטאל ועוד מגדולי הפוסקים כתבו, שבן חוץ לארץ שמגיע לארץ מיד אחרי ז' בחשוון, ישאל גשמים יחד עם בני ארץ ישראל כאילו הוא דר בארץ ישראל.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


ברכת השנים – ה"גשם" כולל את כל הענינים הגשמיים

אתמול בלילה (מליל יום שלישי), התחלנו לבקש על הגשמים בתפלת העמידה, ולכן נחזור על הדינים השייכים לזה, בתוספת נופך.

תקנת חכמים לשאול גשמים
תקנו חכמים לשאול  (לבקש) מה' יתברך טל ומטר בימות הגשמים ב"ברכת השנים". ובארץ ישראל מתחילין לשאול מליל שבעה במרחשון, ובשנה זו (התשע"ט) ליל שבעה במרחשון חל בלילה האחרון, כלומר, בתפלת ערבית שבמוצאי יום שני, התחלנו באמירת "ברך עלינו", "ותן טל ומטר לברכה". וברכת השנים היא ברכה כוללת על צרכי בני אדם הנצרכים לשפע שיושפע אליהם ממרומים. ובכלל הברכה ענין הפרנסה והברכה שתהיה שרויה בכל מעשה ידינו.

והטעם שכל עניני הפרנסה תלויים בברכת השנים, הוא משום שהגשמים כשמם כן הם, "גשם", מלשון גשמיות, כי הדבר הבסיסי ביותר שאנו מקבלים ממש מאת ה' מן השמים, הוא הגשם, שאנו זקוקים לו כדי לחיות, ובכלל ברכת הגשמים כלולים כל עניני הגשמיות הדרושים לאדם לעבודת ה'. ובדורות הקודמים, היו בני האדם מרגישים יותר את הצורך בגשמים, כי היו יודעים שלולי הגשם, ימותו כולם ברעב ובצמא. אבל בדורינו, שה' יתברך מסתיר פניו, סבורים בני האדם הסכלים, שיוכלו להסתדר גם בלי גשם, על ידי סינון מי הים וכדומה. אך באמת שחובה על כל האדם לתקוע את האמונה בה' בלבו, כי כל הטובות שיש בעולם, וכל השפע שהשפיע ה' יתברך לעולם בדורות האחרונים, הכל הוא מאת ה', ועלינו לנצל את השלוה היחסית והשקט הנפשי שיש להרבה בני אדם בזמנינו, כדי להוסיף עוד ועוד בעבודת ה', ולבטוח בה' ולהודות לו על כל הטובות אשר גמלנו, ולא להפנות חלילה את הטובה ולעשות ממנה רעה, כמו שיש בני אדם הבוטחים בעצמם ואומרים כוחינו ועוצם ידינו עשה לנו את החיל הזה, וה' יתברך עתיד להפרע מהם בעולם הזה ובעולם הבא.

הטעם שלא מבקשים גשמים מיום שמחת תורה 
אף על פי שהיה מן הראוי לבקש טל ומטר כבר ממוצאי חג הסוכות, מכיון שכבר נכנסנו לעונה הראויה לירידת גשמי ברכה, (ולכן אנו נוהגים להזכיר "גבורות גשמים" דהיינו "משיב הרוח ומוריד הגשם" כבר מתפילת מוסף של שמחת תורה), מכל מקום תיקנו רבותינו שאין לבקש גשם מהשם יתברך בברכת השנים אלא מליל שבעה במרחשון, משום שבחג הסוכות היו כל ישראל עולים לרגל לבית המקדש, ואחר כך היו חוזרים לבתיהם, ויש מהם שהיו צריכים ללכת בדרך לביתם עד שבעה במרחשון, ובכדי שלא ינזקו עולי רגלים מחמת הגשמים, תקנו שלא ישאלו גשמים אלא מליל שבעה במרחשון. ואף שבזמנינו לא שייך כל טעם זה, מכל מקום אין לשנות מתקנות חז"ל.

בקשה על הפרנסה
הרוצה לבקש על פרנסתו מאת ה' יתברך בתוך ברכת השנים, רשאי לעשות כן, רק יזהר בלשונו שתהיה הבקשה מנוסחת היטב ובקצרה. ויוכל להוסיף את בקשתו לפני שמסיים "כי אל טוב ומטיב אתה ומברך השנים".

וברבים מן הסידורים הנדפסים כיום, ישנו נוסח מתוקן לבקש על הפרנסה בברכת "שמע קולינו". 

ברכת השנים בחוץ לארץ 
בחוץ לארץ יש להתחיל לשאול טל ומטר בברכת השנים, מתפילת ערבית של מוצאי הרביעי בדצמבר למנינם, ובשנה שיש בחודש פברואר עשרים ותשעה ימים, יש להתחיל לשאול טל ומטר במוצאי חמישי בדצמבר, וכך המנהג באירופה ובארצות הברית.

ובמקומות שהאקלים בהם הפוך מארץ ישראל ואירופא, דהיינו שימות החמה אצלם  הם בין סוכות לפסח, אינם שואלים טל ומטר בברכת השנים, וכן אינם מזכירים "משיב הרוח ומוריד הגשם" בברכת "אתה גיבור", ובימות הגשמים שלהם, ישאלו טל ומטר בברכת "שמע קולינו".

ולגבי ארצות שבהן עונות השנה הפוכות מאלו שבארץ ישראל, כגון ארגנטינה וברזיל, כבר דיברנו בענין זה בעבר, וכתבנו את מסקנת ההלכה כפי שנכתבה בספר הלכה ברורה, שדין בני ארצות אלה כדין בני ארצות הברית, ששואלים טל ומטר ממוצאי הרביעי או החמישי בדצמבר, וכתבנו שכן הסכמת גדולי הפוסקים.

סוף מעשה במחשבה תחילה
יש להזהר מאד שלא יטעה אדם להמשיך בברכת השנים כמנהגו בימות הקיץ, שמלבד מה שבכך הוא בא לידי עון ברכות לבטלה, עוד שיש בזה חסרון בעצם הנהגתו שהוא מזלזל בתפלה עד שאינו שם לבו למה שמוציא בפיו. וכמו כן לגבי אמירת "משיב הרוח ומוריד הגשם", שאף על פי שהטועה ואומר "מוריד הטל" כמנהגו בקיץ, אינו חוזר ומתפלל שוב את תפלת העמידה כמו שביארנו, מכל מקום כתבו המקובלים שיש בדבר חסרון גדול בתפלה. (וראה בחמדת ימים בדיני שמיני עצרת מש"כ בזה). ובתשומת לב מועטת יוכל כל אדם להנצל מטעויות אלה.

ובהלכה הבאה נבאר עוד פרטי דינים בזה.

תאריך השאלה:
ט' חשון תשע"ט / 18 באוקטובר 2018

יש פגמים בדירה שלא צריך להודיע עליהם, ויש פגמים שיש להודיע. למשל, על רטיבות חייבים להודיע. אבל על מעט צבע מתקלף בחדר רחצה לא רגילים להודיע. ויכולים לשאול תלמיד חכם רציני שישיב על שאלות כאלה. ארגון או רב שמבטיח ישועה בתמורה לתרומה, הם גזלנים. ורק אם אומרים שזו סגולה או שיתפללו וכדומה, הדבר מותר.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


סיכום הלכות אונאת דברים

בהלכות הקודמות ביארנו את עיקרי הדינים הנוגעים לאיסור אונאת דברים, כלומר, אונאה על ידי דיבורים.

אולם עלינו להסביר כלל נכבד בהלכות אלו.

הלכות אונאת דברים נחלקות לשני סוגים. הסוג הראשון, הוא אונאת הזולת, בדבר שהוא כעין רמאות. וכמו שביארנו, שאסור לשאול את המוכר בחנותו, כמה עולה חפץ פלוני, בזמן שהשואל כלל אינו מתכוין לקנות את החפץ, שיש בזה רמאות, כי המוכר עונה משום שהוא סבור שיש סיכוי שהשואל יקנה את החפץ.

וכן כיוצא בזה, אסור לאדם ליפות את הסחורה שהוא מוכר, בדרך של רמאות. כגון מוכר תותים, שהיו התותים שלו קרובים להרקב, ואינם ראויים אלא לבישול. והוא מניחם בקופסא, ועליהם הוא מניח תותים יפים למראה. הרי זה עובר על איסור אונאת דברים. וכמו שפסקו הפוסקים ומרן השלחן ערוך (סימן רכח), שאסור לצבוע את הפרה, כדי ליפות את פרוותה, שתראה שמנה ובריאה, בזמן שהיא כחושה ורזה, משום שעל ידי כן המוכר מטעה את הקונה, והוא בכלל איסור אונאת דברים. (חוץ מאופן שמנהג המקום לעשות כן, וכולם יודעים שכן דרך הסוחרים. כן כתב הסמ"ע ס"ק טז).

זהו הסוג הראשון של איסור אונאת דברים.

והסוג השני, הוא ענין האונאה כפשוטו, שגורם צער לחברו. וכגון מה שהזהירו רבותינו שלא יצער אדם את אשתו, מפני שדמעתה מצויה. שאין האיסור בזה רק להונות את את אשתו בדבר של רמאות, אלא בכל מיני צער שיכול לגרום לה שלא כדין, שהכל הוא בכלל אונאת דברים.

ובכלל זה מה שהזכרנו, שאסור לומר לבעל תשובה שיזכור את מעשיו הראשונים. כי בזה הוא מצערו שלא כדת, כי השם יתברך סלח את עוונו, והוא חוזר ומזכיר לו את עוונותיו כדי לצערו.

וכתב בספר כנסת הגדולה, שלפעמים יש להזהר באיסור אונאת דברים, בדבר שהוא אמת יותר מדבר שהוא שקר, כי דבר שהוא אמת, מיסב צער גדול לשומע, יותר מדבר שהוא יודע שהוא שקר. וכתב הגאון רבי שמואל הלוי ואזנר זצ"ל (שבט הלוי ח"ח סימן שט, ושם דן בכל זה), שאי אפשר לקבוע גדרים קבועים בזה, כי יש מקרים שהאדם מצטער מן האמת יותר מאשר מן השקר, ויש שלהיפך.

נמצינו למדים, כי ישנם שני סוגים שונים של איסור אונאת דברים. הראשון הוא איסור אונאה בדבר שיש בו רמאות, והשני הוא האיסור לצער את חברו. ובכלל זה גם הציווי "ואהבת לרעך כמוך", שמי שהוא מצער את חברו לחינם, ודאי עובר על מצות התורה לנהוג בדרכי האהבה עם כל ישראל.

תאריך השאלה:
ט' חשון תשע"ט / 18 באוקטובר 2018

אם בדעתו לשוב לארץ ישראל, ינהג כבני ארץ ישראל.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


ברכת השנים – ה"גשם" כולל את כל הענינים הגשמיים

אתמול בלילה (מליל יום שלישי), התחלנו לבקש על הגשמים בתפלת העמידה, ולכן נחזור על הדינים השייכים לזה, בתוספת נופך.

תקנת חכמים לשאול גשמים
תקנו חכמים לשאול  (לבקש) מה' יתברך טל ומטר בימות הגשמים ב"ברכת השנים". ובארץ ישראל מתחילין לשאול מליל שבעה במרחשון, ובשנה זו (התשע"ט) ליל שבעה במרחשון חל בלילה האחרון, כלומר, בתפלת ערבית שבמוצאי יום שני, התחלנו באמירת "ברך עלינו", "ותן טל ומטר לברכה". וברכת השנים היא ברכה כוללת על צרכי בני אדם הנצרכים לשפע שיושפע אליהם ממרומים. ובכלל הברכה ענין הפרנסה והברכה שתהיה שרויה בכל מעשה ידינו.

והטעם שכל עניני הפרנסה תלויים בברכת השנים, הוא משום שהגשמים כשמם כן הם, "גשם", מלשון גשמיות, כי הדבר הבסיסי ביותר שאנו מקבלים ממש מאת ה' מן השמים, הוא הגשם, שאנו זקוקים לו כדי לחיות, ובכלל ברכת הגשמים כלולים כל עניני הגשמיות הדרושים לאדם לעבודת ה'. ובדורות הקודמים, היו בני האדם מרגישים יותר את הצורך בגשמים, כי היו יודעים שלולי הגשם, ימותו כולם ברעב ובצמא. אבל בדורינו, שה' יתברך מסתיר פניו, סבורים בני האדם הסכלים, שיוכלו להסתדר גם בלי גשם, על ידי סינון מי הים וכדומה. אך באמת שחובה על כל האדם לתקוע את האמונה בה' בלבו, כי כל הטובות שיש בעולם, וכל השפע שהשפיע ה' יתברך לעולם בדורות האחרונים, הכל הוא מאת ה', ועלינו לנצל את השלוה היחסית והשקט הנפשי שיש להרבה בני אדם בזמנינו, כדי להוסיף עוד ועוד בעבודת ה', ולבטוח בה' ולהודות לו על כל הטובות אשר גמלנו, ולא להפנות חלילה את הטובה ולעשות ממנה רעה, כמו שיש בני אדם הבוטחים בעצמם ואומרים כוחינו ועוצם ידינו עשה לנו את החיל הזה, וה' יתברך עתיד להפרע מהם בעולם הזה ובעולם הבא.

הטעם שלא מבקשים גשמים מיום שמחת תורה 
אף על פי שהיה מן הראוי לבקש טל ומטר כבר ממוצאי חג הסוכות, מכיון שכבר נכנסנו לעונה הראויה לירידת גשמי ברכה, (ולכן אנו נוהגים להזכיר "גבורות גשמים" דהיינו "משיב הרוח ומוריד הגשם" כבר מתפילת מוסף של שמחת תורה), מכל מקום תיקנו רבותינו שאין לבקש גשם מהשם יתברך בברכת השנים אלא מליל שבעה במרחשון, משום שבחג הסוכות היו כל ישראל עולים לרגל לבית המקדש, ואחר כך היו חוזרים לבתיהם, ויש מהם שהיו צריכים ללכת בדרך לביתם עד שבעה במרחשון, ובכדי שלא ינזקו עולי רגלים מחמת הגשמים, תקנו שלא ישאלו גשמים אלא מליל שבעה במרחשון. ואף שבזמנינו לא שייך כל טעם זה, מכל מקום אין לשנות מתקנות חז"ל.

בקשה על הפרנסה
הרוצה לבקש על פרנסתו מאת ה' יתברך בתוך ברכת השנים, רשאי לעשות כן, רק יזהר בלשונו שתהיה הבקשה מנוסחת היטב ובקצרה. ויוכל להוסיף את בקשתו לפני שמסיים "כי אל טוב ומטיב אתה ומברך השנים".

וברבים מן הסידורים הנדפסים כיום, ישנו נוסח מתוקן לבקש על הפרנסה בברכת "שמע קולינו". 

ברכת השנים בחוץ לארץ 
בחוץ לארץ יש להתחיל לשאול טל ומטר בברכת השנים, מתפילת ערבית של מוצאי הרביעי בדצמבר למנינם, ובשנה שיש בחודש פברואר עשרים ותשעה ימים, יש להתחיל לשאול טל ומטר במוצאי חמישי בדצמבר, וכך המנהג באירופה ובארצות הברית.

ובמקומות שהאקלים בהם הפוך מארץ ישראל ואירופא, דהיינו שימות החמה אצלם  הם בין סוכות לפסח, אינם שואלים טל ומטר בברכת השנים, וכן אינם מזכירים "משיב הרוח ומוריד הגשם" בברכת "אתה גיבור", ובימות הגשמים שלהם, ישאלו טל ומטר בברכת "שמע קולינו".

ולגבי ארצות שבהן עונות השנה הפוכות מאלו שבארץ ישראל, כגון ארגנטינה וברזיל, כבר דיברנו בענין זה בעבר, וכתבנו את מסקנת ההלכה כפי שנכתבה בספר הלכה ברורה, שדין בני ארצות אלה כדין בני ארצות הברית, ששואלים טל ומטר ממוצאי הרביעי או החמישי בדצמבר, וכתבנו שכן הסכמת גדולי הפוסקים.

סוף מעשה במחשבה תחילה
יש להזהר מאד שלא יטעה אדם להמשיך בברכת השנים כמנהגו בימות הקיץ, שמלבד מה שבכך הוא בא לידי עון ברכות לבטלה, עוד שיש בזה חסרון בעצם הנהגתו שהוא מזלזל בתפלה עד שאינו שם לבו למה שמוציא בפיו. וכמו כן לגבי אמירת "משיב הרוח ומוריד הגשם", שאף על פי שהטועה ואומר "מוריד הטל" כמנהגו בקיץ, אינו חוזר ומתפלל שוב את תפלת העמידה כמו שביארנו, מכל מקום כתבו המקובלים שיש בדבר חסרון גדול בתפלה. (וראה בחמדת ימים בדיני שמיני עצרת מש"כ בזה). ובתשומת לב מועטת יוכל כל אדם להנצל מטעויות אלה.

ובהלכה הבאה נבאר עוד פרטי דינים בזה.

תאריך השאלה:
ד' חשון תשע"ט / 13 באוקטובר 2018

בודאי שמותר, מאחר ובכל מקום שהולך יתכן שיקנה שם. מותר לעשות בירור מחירים, אבל אסור להטריח את המוכר בצורה שברור שלא תקנה אצלו.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


הלכות אונאת דברים

בהלכה הקודמת התבאר איסור אונאת דברים בין אדם לחבירו ובין איש ואשתו, ולהלן יבוארו פרטי דינים בעניני אונאת דברים, כפי שפסק מרן השלחן ערוך. (חושן משפט סימן רכח).

אונאת "דברים"
בגמרא במסכת בבא מציעא (דף נח:) תנו רבנן "וְלֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ", באונאת דברים (כלומר: דיבורים), הכתוב מדבר אף על פי שאינה אונאת ממון. וכיצד היא אונאת דברים? לא יתלה עיניו על המקח בשעה שאין לו דמים. ופירוש הדבר, שאסור לשאול אדם בכמה כסף הוא מוכן למכור חפץ מסויים כאשר אין כל כוונה לקנותו. ולמשל, אדם הנכנס לחנות שנמכר בה מוצר מסויים, והוא כלל אינו מעונין לקנות כעת את אותו מוצר, אך הוא מעוניין לדעת מה מחירו סתם לשם התענינות כללית, אסור לו לשאול את המוכר למחיר המוצר, שהרי המוכר סבור שתהא תועלת בתשובתו, שאולי יקנה ממנו השואל את המוצר, והאמת אינה כן, נמצא שהשואל עובר על אונאת דברים כלפי המוכר.

וכן דוגמא לדבר, אדם שהביא נגר מומחה לביתו כדי שיבנה לו ארונות מטבח חדשים. ולצורך תכנון המטבח, אותו אדם נכנס לחנויות גדולות של מטבחים, ומטריח את המוכרים בחנות להשיב לשאלותיו, וכל זאת רק כדי לבנות לעצמו תכנית נאה של ארון מטבח, כדי לבקש אחר כך מהנגר הפרטי שיבצע עבורו את העבודה. הרי דבר זה הוא בכלל אונאת דברים, שמטריח את בעלי המקום ואת עובדיו לחינם, והם סבורים שתצמח להם תועלת מדבריהם, והוא מנצל את תמימותם לטובתו.

בעל תשובה
אם היה חבירו בעל תשובה, לא יאמר לו: "זכור מעשיך הראשונים", שמזכיר לו את עוונותיו ומצערו לחינם, שהרי הוא בעל תשובה. וכן לא יאמר לבן גרים: "זכור מעשה אבותיך", שהרי גם בכך הוא מקנטר ומצער אותו שלא כדין, וכבר הזכרנו בהלכה הקודמת את דברי הפוסקים שלענין אונאת גר הדבר חמור יותר מפני שהוזהרנו בכמה מקומות בתורה על כך.

חבריו של איוב
בספר איוב מובא, שכשבאו על איוב יסורים קשים ומרים, אמרו לו חביריו: "הֲלֹא יִרְאָתְךָ כִּסְלָתֶךָ, תִּקְוָתְךָ וְתֹם דְּרָכֶיךָ, זְכָר נָא מִי הוּא נָקִי אָבָד וְאֵיפֹה יְשָׁרִים נִכְחָדוּ". ופירוש הדברים, שאמרו לו חביריו של איוב לאיוב, שכל היסורין באו עליו בגלל עוונותיו. ובכך שאמרו לו את האמת הכואבת, הם ציערו אותו והוסיפו צער לצערו. ובגמרא אמרו, שלא יאמר אדם דברים כאלה לחבירו בשעה שבאים עליו צרות ויסורין, שהרי גם זה בכלל "אונאת דברים". וכן פסק מרן בשלחן ערוך. אולם בספר פרישה כתב, שמכל מקום, חביריו של איוב צדקו במה שאמרו לו כן, מפני שהוא היה מצדיק את עצמו וחשב שהקדוש ברוך הוא נהג עמו בעוול חס ושלום, ולכן הם הוצרכו להשיבו שהיסורים בודאי באו על עוונותיו.

תאריך השאלה:
כ"ז תשרי תשע"ט / 6 באוקטובר 2018

מעיקר הדין, פלסטיק אינו צריך טבילה.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


המשך - אילו כלים טעונים טבילה

בהלכות הקודמות נתבאר, שכלים שנקחים מן הגוי, כגון כלים המיוצרים בחוץ לארץ, טעונים טבילה במקוה קודם השימוש בהם, והזכרנו בדברינו , אילו כלים טעונים טבילה, ואילו כלים אינם טעונים טבילה, וכעת יבואו עוד פרטי דינים בזה.

הנה לענין כלי פלסטיק, כבר נזכר בהלכות הקודמות, שטעם הדבר שכלי חרס אינם צריכים טבילה, הוא משום שבפרשת כלי מדין לא נאמר חיוב זה אלא בכלי מתכות, ודוקא אותם צוונו השם יתברך להטביל. ואמר רב אשי, כלי זכוכית הללו, הואיל ואם נשברים יש להם תקנה, שראויים לחזור ולהתיכם ולעשות מהם כלים, דינם ככלי מתכות. ומבואר אם כן שמדברי רבותינו נצטוינו גם כן להטביל כלי זכוכית. ואם כן לכאורה כלי פלסטיק, שאפשר להתיכם לעשות מהם כלים, יש לדמותם לכלי זכוכית, ולהצריך אותם טבילה.

אולם מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל כתב, שמכיון שכלי זכוכית חייבים בטבילה רק מדרבנן ולא מן התורה, אם כן דוקא דבר שהיה בזמן חז"ל שייך לומר שגזרו עליו להצריכו טבילה, אבל כלי פלסטיק שכלל לא היו בזמן חז"ל, לא שייך לומר שחייבים בטבילה, אף שמצד  הטעם הם דומים לכלי זכוכית. אולם הגאון רבי יצחק יעקב וייס זצ"ל, גאב"ד העדה החרדית בירושלים, פסק בספרו, שכלי פלסטיק חייבים טבילה, אולם לאחר מכן (בשו"ת מנחת יצחק חלק ד') כתב שראה את דברי מרן הרב זצ"ל וחזר בו להורות כדברי מרן הרב שכלי פלסטיק אינם צריכים טבילה, ומותר להשתמש בהם מיד לאחר קנייתם.

כלי פורצליין (הנקרא בלשון ערבי פרפורי), כתב בספר כנסת הגדולה (להגאון מהר"ר חיים בנבנישתי זצ"ל, תלמיד מהרימ"ט, לפני קרוב לארבע מאות שנה), שהמנהג הוא שאינם צריכים טבילה, משום שדוקא כלים שהם זכוכית ממש ושיש להם תקנה להתיכם לעשות מהם כלים, חייבים בטבילה, משום שהם דומים לכלי מתכות, אבל כלי פורצליין שאם נשתברו אין להם תקנה, הרי הם ככלי עץ וכלי חרס, שאינם צריכים טבילה כלל.

ועל כן כלי פורצלן (אמיתי, ולא כל כלי חרס המצופה זכוכית נחשב לכלי פורצלן), אינן חייבים טבילה, ויש להקל להשתמש בהם מיד אחר קנייתם.

ובהלכה הבאה נבאר מהו דין הטבילה בכלים חד פעמיים.

תאריך השאלה:
כ"ד תשרי תשע"ט / 3 באוקטובר 2018

אין בה איסור בשבת

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


מלאכת זורע בשבת

נאמר בתורה (ספר שמות פרק כ.) זכור את יום השבת לקדשו, ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך, ויום השביעי שבת לה' אלקיך, לא תעשה כל מלאכה וכו', כי ששת ימים עשה ה' את השמיים ואת הארץ וינח ביום השביעי, על כן ברך ה' את יום השבת ויקדשהו. והזהירה התורה על שמירת השבת שתים עשרה פעמים, כי יסוד אמונתנו בבריאת העולם על ידי ה' יתברך, ואמרו רבותינו, כל המשמר את השבת כאילו מקיים את כל התורה, וכל המחלל את השבת כאילו כפר בתורה כולה. וזאת מפני הטעם שהזכרנו, ששמירת השבת היא שורש אמונתנו.

כל המלאכות שנאסרו מן התורה לעשותן ביום השבת נקראות "אבות מלאכות" ויש להם "תולדות". וכגון מלאכת "בונה" שאב המלאכה הוא האיסור לבנות בניין בשבת, ואילו תולדת אב מלאכה זו היא מלאכת "מגבן", דהיינו שמעמיד חלב בכדי לעשות ממנו גבינה בשבת, הרי זה חייב משום "בונה", שכל המקבץ כמה חלקים ביחד לעשותם גוש אחד הרי זה דומה לבניין, ואסור מן התורה. (וכפי שהזכרנו בעניין עשיית קרח בשבת.)

אבות מלאכות האסורות בשבת הן ארבעים חסר אחת (כלומר שלושים ותשע מלאכות) והן הנקראות ט"ל מלאכות, ונשנו כולן במשנה במסכת שבת (דף עג.)

הראשונה באבות המלאכות היא מלאכת "זורע", ובכלל אב מלאכה זו נמצא כל דבר שבכוונתו להצמיח דבר, והיינו הזורע בשבת, והזומר אילנות בשבת כדי שיגדלו יפה, והמרכיב אילנות וכיוצא בזה. ובגמרא במסכת מועד קטן (ב:) אמרו שאף המשקה בשבת חייב משום זורע, שעל ידי המים צומחים הזרעים והאילנות. ומכלל זה יש להזהיר את האוכלים בשבת באילנות ובפרדסים שלא ייטלו ידיהם על גבי העשבים, וכן יזהרו שלא לשפוך משקה על גבי העשבים, מפני שעל ידי כך נמצא שהם משקים את העשבים, ויש בזה איסור משום זורע. ואף על פי שאינם מתכוונים לכך, מכל מקום יש בכך איסור שגורם לגידול העשבים.

וכתב מרן הבית יוסף בשם ספר התרומה, שנכון להיזהר בשבת שלא לאכול במקום שיש עשבים מחוברים לקרקע, מפני שקשה להיזהר שלא ישפכו עליהם מים ונמצא עובר על מלאכת "זורע". ופשוט שהדין כן גם באכילה על גבי דשא כמו שמצוי בזמנינו.

תאריך השאלה:
כ"ד תשרי תשע"ט / 3 באוקטובר 2018

פסק זה אינו מופיע בספרי מרן זצ"ל, והוא בבחינת תורה שבעל פה.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


ברכה אחרונה על "וופלים", "בקלאווה", "עוגת נפוליאון", "בורקס"

בהלכה הקודמת ביארנו, שעוגה שיש בה מעט קמח, ואכל ממנה כזית, יש לברך לאחר מכן ברכת "על המחיה", אך זאת בתנאי, שהקמח מהווה לא פחות משישית ממרכיבי העוגה, וכן בתנאי שיהיה טעם הקמח ניכר בעוגה (כפי שקורה בדרך כלל).

ולפיכך למדנו שעוגת גבינה, שיש בה למשל שתי כוסות קמח, יש לברך לאחר אכילת כזית מהעוגה, ברכת "על המחיה".

קרמשניט, וופלים
יוצאים מן הכלל, מאכלים שאינם עיסה אחת עם קמח. אלא כל מין עומד בפני עצמו. ולמשל, בקלאווה, שעשויה מעלי בצק לחוד וממיני אגוזים לחוד. וכן וופלים, או עוגת נפוליאון ("קרמשניט"), שאין הקמח מעורב עם הגבינה או האגוזים, אלא עלי הבצק עומדים וניכרים בפני עצמם, והמילוי ניכר בפני עצמו, שבאופן כזה, אין להתייחס לכל העוגה כמקשה אחת, אלא יש להתייחס לכל מרכיב ומרכיב לחוד.

לפיכך, אפילו אם עלי הבצק מכילים יותר משישית מכל העוגה, וכן אפילו שטעמם ניכר היטב, בכל זאת, אם אכל כזית מעוגה זו, ולא אכל כזית מהבצק בפני עצמו, אין לברך על המחיה לאחר האכילה. כי המילויים אינם מצטרפים עם הבצק לשיעור "כזית". 

כמו כן האוכל וופלים, שהדבר ידוע שעלי הבצק הם קלים ואווריריים מאד, ועיקר המשקל (אפילו בנפח) של הוופלים הוא מחמת הקרם שממלאים בין העלים, אינו יכול לברך "על המחיה" לאחר האכילה, אלא אם יאכל כמות גדולה ביותר. אבל אם אכל "כזית" מהוופלים, אינו מברך לאחר מכן "על המחיה". (ואם אכל כזית מהקרם, יברך "בורא נפשות").

וכן הדין לגבי בקלאווה, שבדרך כלל אוכלים ממנה מעט מרוב מתיקותה, הרי שאין לברך לאחר מכן ברכה אחרונה, אפילו אם אכלו יותר משיעור "כזית", משום שהמילוי שעשוי מאגוזים ופיסטוקים וכדומה, אינו מצטרף עם הבצק לשיעור "כזית".

וזהו החילוק הגדול שקיים בין עוגות גבינה וכדומה, לבין וופלים וכדומה, שבעוגות שמעורב בהן קמח, כל המרכיבים מצטרפים עם הקמח לשיעור ברכת אחרונה, וכפי שביארנו. מה שאין כן במקרה שהבצק עומד בפני עצמו, אין המילוי מצטרף לבצק לשיעור ברכה אחרונה.

בורקס
כיוצא בזה היה מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל מורה, שהאוכל "כזית" ממאפה "בורקס", ולא אכל שיעור כזית מהבצק בפני עצמו, אלא בצירוף הגבינה או ממילוי אחר שהיה שם, אינו רשאי לברך "על המחיה" לאחר מכן, כי המילוי אינו מצטרף עם הבצק לשיעור ברכה אחרונה.

וכבר הזכרנו בעבר, שמרן רבינו עובדיה יוסף זצוק"ל הורה לנו כמה פעמים, שעל בוטנים מצופים ("אמריקאים"), כל שאכל מהם "כזית", יברך לאחר מכן ברכת "על המחיה". אף על פי שרוב משקל המאכל, הוא מהבוטנים ולא מהציפוי. וזאת משום שלדעתו היה דין הבוטנים שווה לדין עיסה אחת שמעורב בה קמח ודברים אחרים, מפני שהקמח סובב את הבוטן מכל צדדיו.

ולכן לסיכום: בקלאווה, בורקס, וופלים, וכיוצא בזה, שהבצק עומד בפני עצמו, והמילוי עומד בפני עצמו, אין המילוי מצטרף עם הבצק לשיעור "כזית" כדי להתחייב בברכה אחרונה.

תאריך השאלה:
כ"ד תשרי תשע"ט / 3 באוקטובר 2018

נחשב שמהרהר בדברי תורה, והוא גם כן תלמוד תורה, אבל אינו באותה מעלה של מי שלומד בפיו, או שומע מפי המלמד ממש.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


קול המועבר על ידי רדיו או טלפון

שאלה: האם ניתן לצאת ידי חובת שמיעת ברכה, או ספר תורה, או מגילה וכדומה, דרך הרדיו, והאם יש לענות אמן על שמיעת ברכה דרך הרדיו?

תשובה: בראשית דברינו עלינו לבאר, כי הלכה יש בידינו "שומע כעונה", וביאור הדבר ושורשו כך הוא:

בגמרא במסכת סוכה (דף לח:) לימדונו רבותינו כלל לכל דיני התורה התלויים באמירה, כגון ברכת המזון וכדומה, שדין השומע את הברכה, כדין העונה. ולמשל, אדם הבא לברך על איזה פרי ברכת בורא פרי העץ, וגם חבירו בא לאכול פרי ולברך בורא פרי העץ, יכולים שניהם לצאת ידי חובת הברכה בברכתו של אחד מהם, שיברך הוא, ויכוין להוציא את חבירו השומע ידי חובה. וכן אנו נוהגים בקידוש של ליל שבת, ובברכת המוציא של סעודות השבת, שראש המשפחה מברך על היין והפת, והכל עונים אחריו אמן, וטועמים מן היין או הפת, ואינם מברכים שוב, לפי שנפטרו כבר בברכתו של בעל הבית ויצאו ידי חובת הברכה.

עוד דין פשוט יש בידינו, שחייב כל אדם השומע ברכה יוצאת מפיו של אחד מישראל, לענות אחריו אמן, וזאת גם אם אין בכוונתו לצאת ידי חובה בברכתו.

ועתה נבא לדון בענין ברכה הנשמעת דרך הטלפון והרדיו וכדומה, שמצאנו כבר נידון דומה לזה בגמרא במסכת סוכה (דף נא:), לגבי בני אלכסנדריא של מצרים, שהיו יהודים שעזבו את ארץ ישראל אחר החורבן ועלו למצרים והתעשרו שם עד שהחריבם אלכסנדרוס, ובמקום שהיו מתפללים בו, היו קהל גדול מאד מישראל, ובאמצע המקום שהיו מתפללים בו, הייתה במה גדולה של עץ, והחזן עומד עליה, ומכיון שהיה המקום גדול מאד, לא היו יכולים כולם לשמוע את ברכותיו של החזן כדי לענות אחריהן אמן, ולפיכך היה שמש הקהל מחזיק סודרין בידו (סודרין, פירוש, מטפחות) וכיוון שהגיע הזמן לענות אמן, היה מניף בסודר שבידו, וכל הקהל היו רואים את הסודר מתנופף, והיו עונים אמן.

ומבואר שם בדברי רבותינו בעלי התוספות (בדף נב.) שאף שהיו עונים אמן אחר השליח ציבור, מכל מקום לא היו יוצאים ידי חובה בברכותיו מדין שומע כעונה, שהרי לא שמעו בכלל את מה שהוא מוציא מפיו. ורק לענין עניית אמן, אין צורך שישמע העונה את הברכה באזניו ממש, רק צריך שידע בבירור שכעת נאמרת ברכה מפי חברו וידע גם איזו ברכה בירך חברו, ואז רשאי וצריך לענות אמן.

ואם כן הוא הדין לגבי טלפון ורדיו, שאף על פי שהקול הנשמע דרך הרדיו והטלפון, אינו קולו של המברך ממש, רק הוא כמין צילום קולו של המברך, בכל זאת הרי זה דומה למעשה עם בני אלכסנדריא של מצרים, וצריך לענות אמן לקול הנשמע דרך טלפון או רדיו וכדומה. אבל לענין דין שומע כעונה, לצאת ידי חובה בקריאה ששומעים דרך הרדיו או הטלפון, וכגון מי ששומע קריאת מגילה דרך הרדיו, בודאי שאינו יוצא בשמיעה כזו ידי חובתו, שהרי לא שמע כלל קול אנושי מברך, והרי זה כמי ששומע הקלטה של קריאת מגילה שפשוט שאינו יוצא בזה ידי חובה. (יחוה דעת חלק שלישי סימן נד).

ובהלכה הבאה נרחיב עוד בענין זה.

תאריך השאלה:
כ"ד תשרי תשע"ט / 3 באוקטובר 2018

אין בזה משום שטרי הדיוטות.
ולגבי השאלה השניה, בגמרא בראש השנה (ד.) מבואר שלגבי כמה דינים שמיני עצרת נחשב לרגל בפני עצמו (וסימנם פז"ר קש"ב), פיס, זמן, רגל, קרבן, שיר וברכה. אבל לא לכל דבר. ולגבי אבלות, יום שמיני עצרת נחשב כשבעה ימים לאבלות. ולכן מי שנפטר לו מת בערב סוכות וישב עליו שעה אחת, הואיל ונכנס הרגל יצא מגזירת שבעה, ומונה שבעה ימים נוספים של החג, הרי ארבע עשר יום. ויום שמיני עצרת נחשב כעוד שבעה ימים, הרי עשרים ואחת יום, וישלים עליהם עוד תשעה ימים ויוצא מגזירת שלושים. ויש בזה עוד הרבה פרטי דינים.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


שמחת תורה

אנו עומדים סמוך לחג שמחת תורה, בו נהגו בכל ישראל לשמוח ולרקוד ולשיר לכבוד התורה הקדושה. וכמו שכתב רבינו חיים ויטאל בספר שער הכוונות, שהמנהג להקיף את הספר תורה ולרקד ולמחוא כפיים בפני הספר תורה ביום טוב של שמחת תורה. והוא מנהג טוב ואמיתי.

ואף על פי שבשבתות וימים טובים אסור למחוא כפיים, (אלא אם כן עושים זאת בשינוי), מכל מקום ביום שמחת תורה היקלו בזה לכבוד התורה הקדושה.

והוסיף רבינו חיים ויטאל: "וראיתי למורי האר"י ז"ל, שהיה נזהר מאד במנהג זה להקיף הספר תורה, ולרקד ולשורר בכל כוחו לפני הספר תורה". ומובא שרבינו האר"י בחזרתו לביתו מבית הכנסת, היה נכנס לכל בית כנסת שהיה בדרכו, ושמח לכבוד התורה הקדושה.

ובבית הכנסת של מרן זצ"ל, כשהיה צעיר לימים, היה שמח כל כך בשמחת התורה, עד שאירע שהיה פושט את ה"פראק" (המעיל) שלו, מרוב שמחת התורה, ומפזז ומרקד זמן ממושך. גם אביו של מרן זצ"ל, היה נקרא בפי כל "רבי יעקב גלֶה", ונקרא כן על שם הפיוט שנהגו בני בבל לשורר ביום שמחת תורה, "גלה גלה זיו הודי", כי כל כך היה שמח ביום הזה, ומשמח אחרים גם כן, עד שאמרו שבשכר זאת זכה לבן שהאיר עיני העולם בתורתו.

גם כאשר היה מרן זצ"ל זקן מופלג בשנים, היה משורר בעצמו כמה מהשירים המיוחדים ליום שמחת תורה, והיו מרקדים לפניו תלמידי חכמים ידועים, כמו הגאון רבי דוד עטיה שליט"א (בנו של הגאון רבינו עזרא עטיה זצ"ל), שהיה מרקד כנער צעיר מרוב שמחת וכבוד התורה. וכן הגאון רבי יצחק אבא שאול שליט"א, אחיו של הגאון רבינו בן ציון אבא שאול זצ"ל. (שה' יתברך יאריך ימיהם בטובה). והיתה השמחה אמיתית, שמחת התורה של אנשים שיודעים ערכה של תורה. אשרי עין ראתה כל אלה.

ושמחה זו שאנו עושים בשמחת תורה, היא מעין השמחה שנזכה בה לעתיד לבוא, שהיו שמחים בבית המקדש בימי חג הסוכות, כמו שאמרו רבותינו (במסכת סוכה נא:), "מִי שֶׁלֹּא רָאָה שִׂמְחַת בֵּית הַשּׁוֹאֵבָה, לֹא רָאָה שִׂמְחָה מִיָּמָיו", והסביר מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל, שלכאורה, הרי גם בזמנינו יש לכל אדם כמה שמחות בימי חייו, בנשואיו ובנשואי בניו ובנותיו, ואם כן מה מיוחד כל כך בשמחה שהיתה בימים ההם? והשיב, כי שמחת בית השואבה היתה מיוחדת במינה, שהיתה גם שמחה רוחנית, שממנה שאבו רוח הקודש, כמו שאמרו בתלמוד ירושלמי (סוכה ריש פ"ה). וגם אנו שמחים על שזכינו לקבל תורת אמת וחיי עולם נטע בתוכינו.

ועל כל אדם להתעורר ביום הנשגב הזה, ומכאן ולהבא להקפיד מאד על קריאת "שניים מקרא ואחד תרגום", בכל שבוע ושבוע. ובעזרת ה' נזכה לשמחה השלימה בביאת משיח צדקינו, ואז נזכה לשמחה נצחית, כאשר יתקיימו משאלות לבינו ותפלותינו בימים הנוראים שעברו עלינו, שיעשו כולם אגודה אחת לעשות את רצונו של ה' יתברך בלבב שלם, וידע כל פעול כי אתה פעלתו, ויבין כל יצור כי אתה יצרתו, ויאמר כל אשר נשמה באפו, ה' אלקי ישראל מלך ומלכותו בכל משלה. אמן כן יהי רצון. תזכו לשנים רבות נעימות וטובות!

תאריך השאלה:
כ' תשרי תשע"ט / 29 בספטמבר 2018

שלושה טפחים (כעשרים וארבע ס"מ) רוחב, ויורד מן התקרה כשלושים ס"מ, פוסל רק את מה שתחתיו. אבל ארבעה טפחים (שלושים ושנים ש"מ) באמצע הסוכה, פוסל את כל הסוכה.


צפייה