שאלות ותשובות הלכה יומית

תאריך השאלה:
ט"ו טבת תשפ"ב / 19 בדצמבר 2021

אשר יצר אפשר לברך לאחר הניגוב. תבורכו,

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


לברך לאחר ניגוב הידים

שאלה: רבים נוהגים, שלאחר נטילת הידים, תוך כדי הניגוב מברכים על הנטילה. האם מנהג זה הוא כהלכה?

תשובה: כלל גדול בידינו במסכת פסחים (דף ז:), כל המצוות, מברך עליהן קודם עשייתן. חוץ מטבילת הגר. כלומר, על כל מצוה שאנו מקיימים, תקנו רבותינו ברכה. לדוגמא, קודם אכילת מצה, מברכים "על אכילת מצה", וקודם טבילת כלים, מברכים "על טבילת כלים", וכן כל כיוצא בזה. מלבד טבילת הגר, שהוא גוי הבא להכנס תחת כנפי השכינה ולהיות יהודי, שאינו יכול לברך על הטבילה לפני שיטבול, שהרי אינו יכול לומר "אשר קדשנו במצותיו וצונו", כי עוד לא נתקדש בשום קדושה. לכן תקנו לו רבותינו שיברך על הטבילה לאחר שיטבול ויהיה יהודי.

אבל בכל שאר המצות בלי יוצא מן הכלל (חוץ ממצוה נמשכת), יש לברך על המצוה לפני עשייתה. ולא אחריה. ומי שמברך על המצוה לאחר עשייתה, ברכתו היא ברכה לבטלה. ולדעת הרמב"ם, עובר על איסור מן התורה, משום "לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא".

ולפיכך לכאורה גם במצות נטילת ידים, חובה לברך על המצוה לפני שמקיימה.

ובכל זאת מצאנו כמה שיטות בענין ברכת "על נטילת ידים". שדעת האור זרוע, ורבינו חננאל, ועוד מרבותינו הראשונים, שיש לברך על נטילת ידים מיד כאשר מתחיל את הנטילה. כדי שיברך לפני מצות הנטילה. ואין אנו נוהגים כדבריהם.

ולעומתם דעת מקצת מרבותינו (הובאו באור זרוע סימן עט), שבנטילת ידים אין צורך בכלל שתהיה הברכה לפני המצוה. שהרי לפעמים, אין ידיו של הנוטל נקיות. ולכן לא תקנו שיברך לפני הנטילה כלל, ויוכל לברך אפילו אחר הנטילה. ואין הלכה כשיטה זו.

והדעה האמצעית, היא דעת התוספות ועוד הרבה פוסקים, שיש לברך לאחר הנטילה, כאשר ידיו נקיות, אבל לפני הניגוב. וזאת משום שניגוב הידיים הוא גם כן חלק ממצות הנטילה, שהרי חייב אדם לנגב את ידיו לפני שיאכל. ונמצא שמברך כאשר ידיו נקיות, ועדיין הוא עומד באמצע המצוה.

ומנהג העולם כשיטה זו, שיש לברך על נטילת ידים לאחר הנטילה קודם הניגוב. ולפי דעת מרן השלחן ערוך (סימן קנח סעיף יא), כל שמברך לאחר הניגוב, הרי ברכתו היא ברכה לבטלה. וכן דעת הרמב"ם ורוב הראשונים, שאם שכח לברך לפני הניגוב, אסור לו לברך לאחר הניגוב, ואם יברך, ברכתו היא ברכה לבטלה.

ולכן לסיכום: יש לברך על נטילת ידים, לאחר שנוטלים ידים, ולפני ניגוב הידים. ואם לא בירך עד שכבר ניגב את ידיו, לא יברך כלל. וכן פסק מרן רבינו הקדוש בספרו הליכות עולם (עמוד שיז)

תאריך השאלה:
ט"ו טבת תשפ"ב / 19 בדצמבר 2021

אין קשר בין חיוב ברכת המזון לחיוב נטילת ידיים. גם מי שלא נטל ידיו, כמובן שמחוייב בברכת המזון.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


לברך לאחר ניגוב הידים

שאלה: רבים נוהגים, שלאחר נטילת הידים, תוך כדי הניגוב מברכים על הנטילה. האם מנהג זה הוא כהלכה?

תשובה: כלל גדול בידינו במסכת פסחים (דף ז:), כל המצוות, מברך עליהן קודם עשייתן. חוץ מטבילת הגר. כלומר, על כל מצוה שאנו מקיימים, תקנו רבותינו ברכה. לדוגמא, קודם אכילת מצה, מברכים "על אכילת מצה", וקודם טבילת כלים, מברכים "על טבילת כלים", וכן כל כיוצא בזה. מלבד טבילת הגר, שהוא גוי הבא להכנס תחת כנפי השכינה ולהיות יהודי, שאינו יכול לברך על הטבילה לפני שיטבול, שהרי אינו יכול לומר "אשר קדשנו במצותיו וצונו", כי עוד לא נתקדש בשום קדושה. לכן תקנו לו רבותינו שיברך על הטבילה לאחר שיטבול ויהיה יהודי.

אבל בכל שאר המצות בלי יוצא מן הכלל (חוץ ממצוה נמשכת), יש לברך על המצוה לפני עשייתה. ולא אחריה. ומי שמברך על המצוה לאחר עשייתה, ברכתו היא ברכה לבטלה. ולדעת הרמב"ם, עובר על איסור מן התורה, משום "לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא".

ולפיכך לכאורה גם במצות נטילת ידים, חובה לברך על המצוה לפני שמקיימה.

ובכל זאת מצאנו כמה שיטות בענין ברכת "על נטילת ידים". שדעת האור זרוע, ורבינו חננאל, ועוד מרבותינו הראשונים, שיש לברך על נטילת ידים מיד כאשר מתחיל את הנטילה. כדי שיברך לפני מצות הנטילה. ואין אנו נוהגים כדבריהם.

ולעומתם דעת מקצת מרבותינו (הובאו באור זרוע סימן עט), שבנטילת ידים אין צורך בכלל שתהיה הברכה לפני המצוה. שהרי לפעמים, אין ידיו של הנוטל נקיות. ולכן לא תקנו שיברך לפני הנטילה כלל, ויוכל לברך אפילו אחר הנטילה. ואין הלכה כשיטה זו.

והדעה האמצעית, היא דעת התוספות ועוד הרבה פוסקים, שיש לברך לאחר הנטילה, כאשר ידיו נקיות, אבל לפני הניגוב. וזאת משום שניגוב הידיים הוא גם כן חלק ממצות הנטילה, שהרי חייב אדם לנגב את ידיו לפני שיאכל. ונמצא שמברך כאשר ידיו נקיות, ועדיין הוא עומד באמצע המצוה.

ומנהג העולם כשיטה זו, שיש לברך על נטילת ידים לאחר הנטילה קודם הניגוב. ולפי דעת מרן השלחן ערוך (סימן קנח סעיף יא), כל שמברך לאחר הניגוב, הרי ברכתו היא ברכה לבטלה. וכן דעת הרמב"ם ורוב הראשונים, שאם שכח לברך לפני הניגוב, אסור לו לברך לאחר הניגוב, ואם יברך, ברכתו היא ברכה לבטלה.

ולכן לסיכום: יש לברך על נטילת ידים, לאחר שנוטלים ידים, ולפני ניגוב הידים. ואם לא בירך עד שכבר ניגב את ידיו, לא יברך כלל. וכן פסק מרן רבינו הקדוש בספרו הליכות עולם (עמוד שיז)

תאריך השאלה:
ט"ו טבת תשפ"ב / 19 בדצמבר 2021

אם נטל ידיו והתחרט והחליט שלא לאכול, אינו חייב אכול, ואינו צריך לתקן את מה שנעשה. 

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


נטל ידיו והחליט שלא לאכול

שאלה: מי שנטל ידיים, ואחר כך תוך כדי הסעודה החליט שאינו רוצה לאוכל עוד לחם. מה עליו לעשות?
 
תשובה: בהלכות הקודמות ביארנו, שמי שאוכל פחות מ"כביצה" (כחמשים גרם) פת, אינו מברך "על נטילת ידים". ומי שאוכל פחות מ"כזית" (עשרים ושבע גרם) פת, אינו צריך ליטול ידיו כלל.

ועתה מובנת השאלה. מי שנטל את ידיו בברכה, מפני שחשב לאכול הרבה לחם. ואחר כך התחרט, והחליט שלא לאכול אפילו שיעור כביצה פת. האם הוא רשאי לנהוג כן? והרי אם הוא לא יאכל כביצה פת, נמצא שהברכה שבירך "על נטילת ידים" היתה לבטלה!

על מדוכה זו ישב כבר רבינו הריטב"א (בחידושיו לחולין קו:), וכתב, "הנוטל ידיו לאכילה ובירך על נטילת ידים, ואחר כך נמלך (התחרט) ולא אכל, אין בכך כלום, ואין מחייבין אותו לאכול כדי שלא תהיה ברכתו לבטלה, שהרי בשעה שנטל ידיו, היה חייב לברך, שבאותה שעה היה בדעתו לאכול. וכן דנתי לפני מורי ה' ישמרהו ויצילהו והודה לדברי. עד כאן.

כלומר, רבותינו תקנו, שכל אדם שבא לאכול פת לחם יותר משיעור כביצה, יטול את ידיו בברכה. ולכן אדם ש"חשב" לאכול פת בשיעור כביצה, חייב ליטול את ידיו, וחייב לברך על הנטילה. ומיד לאחר שסיים את הנטילה, שוב אין עליו חובה לאכול פת, ואם לא יאכל, לא תהיה ברכתו ברכה לבטלה.

ומרן רבינו הגדול רבי עובדיה יוסף זצ"ל בשו"ת יביע אומר חלק ראשון (יורה דעה סימן כא) הביא סימוכין לדברי הריטב"א מהגמרא, והעלה שכן העיקר להלכה, שכל מי שנטל את ידיו, שוב אין הוא מחוייב להמשיך לאכול כביצה פת.

ואמנם, בספר שדי חמד כתב שאין הכל מודים לדברי הריטב"א. ולכן, אף על פי שמעיקר הדין יש לנו לפסוק כדברי הריטב"א, מכל מקום, כתב מרן רבינו זצ"ל בספרו הליכות עולם ח"א (עמוד שטז),  שאם הדבר אפשרי, ישתדל לאכול כביצה פת מחמת הברכה שבירך.

ולסיכום: מי שנטל את ידיו ובירך על הנטילה, ואחר כך התחרט ואינו רוצה לאכול כביצה פת, אין הוא מחוייב לדחוק את העצמו ולאכלה. ואם הדבר אפשרי, ישתדל לאכול כביצה, לצאת ידי חובת כל הדעות.

תאריך השאלה:
י"ג טבת תשפ"ב / 17 בדצמבר 2021

מי שאכל יותר מכזית, מברך ברכת המזון, אף על פי שלא אכל כביצה.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


נטילת ידיים על פחות משיעור כביצה

בהלכה הקודמת, הבאנו את דברי מרן השלחן ערוך שפסק, שמי שאוכל פחות מכזית פת, כלומר, פחות מעשרים ושבע גרם פת, אינו צריך ליטול את ידיו. (ושיעור עשרים ושבע גרם פת, יש לשערו באופן כזה, שאם יקח את הפת ויכניס אותה בדוחק בתוך בקבוק של תינוק, יהיה השיעור 27 סמ"ק. והוא בערך שיעור של שני שלישים מהחלק הרך שבפרוסת לחם. ויש להזהר שלא לאכול משקל פת שהוא גבולי, אלא יקח פחות משיעור זה, כדי שלא יכנס לספק).

כתב מרן הבית יוסף (סימן קנח) בשם הרוקח,  שהאוכל פחות מ"כביצה" פת, יש להסתפק אם הוא חייב בנטילת ידיים. ולכן עליו ליטול את ידיו בלא ברכה.

כלומר, מאחר ויש ספק בידינו אם האוכל כביצה פת, (ולהלן נסביר כמה הוא שיעור "כביצה"), חייב ליטול את ידיו או אינו חייב ליטול את ידיו, לכן יש להורות שיטול ידיו, אבל לא יברך. כדי שלא יכנס לחשש "ברכה לבטלה".

ומרן הבית יוסף הסביר את הספק בזה. שהרי עיקר הטעם שהצריכו רבותינו ליטול ידיים לפני הסעודה, הוא כדי שהידיים לא יטמאו את האוכל. והוא ענין שהיה נוהג בזמן שבית המקדש היה קיים. וכלל גדול בידינו, שכל מאכל שאין בו שיעור כביצה, אינו מקבל טומאה. כלומר, מרוב שהוא קטן, אין בו שיעור שיוכל להטמא.

ולכן יש מקום לומר שלא חייבו חכמים ליטול ידיים על פת בפחות משיעור כביצה. אולם מצד שני יתכן שרבותינו לא חילקו בזה בין שיעור שהוא יותר מכביצה לשיעור שהוא פחות מכביצה.

לכן למעשה, גם מרן השלחן ערוך פסק, שמי שאוכל פת פחות משיעור כביצה, יטול את ידיו, אך לא יברך על הנטילה.

ומרן רבינו הקדוש רבי עובדיה יוסף זצ"ל דן בספרו הליכות עולם (ח"א עמוד שטז) כמה הוא שיעור כביצה לענין זה. ולהלכה העלה, שכל שאוכל כחמשים גרם פת, יטול ידיו בלא ברכה. (משום ששיעור כביצה הנוגע לעניננו הוא שיעור ביצה בלא קליפתה. שמשקלה פחות ממשקל ביצה בקליפתה).

ולסיכום: האוכל פחות מחמשים גרם פת, יטול ידיו בלא ברכה. ורק כשאוכל יותר מחמשים גרם פת, יטול ידיו בברכה.

תאריך השאלה:
י"ג טבת תשפ"ב / 17 בדצמבר 2021

אם אוכלים פחות מ27 גרם, מברכים המוציא, אבל לא ברכת המזון.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


נטילת ידיים על מעט לחם

שאלה: בחתונה שהשתתפתי, לפני החופה, אחד המשתתפים טעם מעט לחם עם סלאט, ללא נטילת ידיים. ואמר שהוא עושה כן על פי ההלכה. האם באמת הוא עשה כדין?

תשובה: מצוה מדברי סופרים (כלומר, תקנת חכמים), ליטול את הידיים לפני סעודה שאוכל בה פת. ובמשנה במסכת עדיות (פרק ה) שנינו, שנידו רבותינו את רבי אליעזר בן חנוך, שפקפק בתקנת נטילת ידיים, ואף שפקפק על תקנת חז"ל מפני קושיות שהיו לו על טעם התקנה, בכל זאת נידו אותו, כיון שמצוה לשמוע לדברי חכמים.

והנה החיוב ליטול ידיים, הוא דוקא כשבא לאכול סעודה עם פת לחם. (או כשבא לאוכל דבר שטיבולו במשקה), כמבואר בדברי הרמב"ם (פ"ו מהלכות ברכות ה"א) ובשלחן ערוך (סימן קנח).

וכתב מרן הבית יוסף בשם הרוקח, שעל פת פחות מכזית, כלומר, פחות מעשרים ושבעה גרם, אין צריך נטילת ידיים. והביא ראיות לדבריו מהתלמוד.

ומרן השלחן ערוך הביא את דברי הרוקח בשלחן ערוך בזו הלשון: אם אוכל פחות מכזית, "יש מי שאומר" שאינו צריך נטילה. עד כאן.

והנה, מה שכתב מרן ש"יש מי שאומר" שאינו צריך נטילה, אין זה משום שמרן סובר שאין הלכה כדברי הרוקח, אלא שכך דרכו של מרן בשלחן ערוך, שכל דין שלא כתב אותו שום פוסק, ורק פוסק אחד הביאו, מרן כותבו בלשון "יש מי שאומר".

ומבואר אם כן שלדעת מרן השלחן ערוך, מי שאוכל פחות מעשרים ושבעה גרם פת, אינו חייב ליטול את ידיו.

ואמנם יש מרבותינו האחרונים שדחו את דברי מרן הבית יוסף, וכתבו להחמיר ליטול את ידיו גם בפחות מכזית פת. אולם מרן החיד"א בספר ברכי יוסף (ס"ק ד) הביא בשם הרשב"ץ שכתב בפירוש כדברי הרוקח, שכל שאוכל פחות מכזית פת, אינו צריך ליטול את ידיו. ודחה את כל קושיות האחרונים על מרן הבית יוסף.

ולכן העיקר להלכה, שמי שאוכל פחות מכזית פת, כלומר, פחות מעשרים ושבעה גרם פת, אינו חייב ליטול ידיו. וכן פסק מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל בספרו הליכות עולם חלק ראשון (עמוד שטז).

תאריך השאלה:
י"ב טבת תשפ"ב / 16 בדצמבר 2021

יש בזה כמה בעיות, אם בני הבית לא אכלו כזית, לא יצאו ידי חובת סעודה. לא היה להם קידוש במקום סעודה, אינם יכולים לברך ברכת המזון. 

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


נטל ידיו והחליט שלא לאכול

שאלה: מי שנטל ידיים, ואחר כך תוך כדי הסעודה החליט שאינו רוצה לאוכל עוד לחם. מה עליו לעשות?
 
תשובה: בהלכות הקודמות ביארנו, שמי שאוכל פחות מ"כביצה" (כחמשים גרם) פת, אינו מברך "על נטילת ידים". ומי שאוכל פחות מ"כזית" (עשרים ושבע גרם) פת, אינו צריך ליטול ידיו כלל.

ועתה מובנת השאלה. מי שנטל את ידיו בברכה, מפני שחשב לאכול הרבה לחם. ואחר כך התחרט, והחליט שלא לאכול אפילו שיעור כביצה פת. האם הוא רשאי לנהוג כן? והרי אם הוא לא יאכל כביצה פת, נמצא שהברכה שבירך "על נטילת ידים" היתה לבטלה!

על מדוכה זו ישב כבר רבינו הריטב"א (בחידושיו לחולין קו:), וכתב, "הנוטל ידיו לאכילה ובירך על נטילת ידים, ואחר כך נמלך (התחרט) ולא אכל, אין בכך כלום, ואין מחייבין אותו לאכול כדי שלא תהיה ברכתו לבטלה, שהרי בשעה שנטל ידיו, היה חייב לברך, שבאותה שעה היה בדעתו לאכול. וכן דנתי לפני מורי ה' ישמרהו ויצילהו והודה לדברי. עד כאן.

כלומר, רבותינו תקנו, שכל אדם שבא לאכול פת לחם יותר משיעור כביצה, יטול את ידיו בברכה. ולכן אדם ש"חשב" לאכול פת בשיעור כביצה, חייב ליטול את ידיו, וחייב לברך על הנטילה. ומיד לאחר שסיים את הנטילה, שוב אין עליו חובה לאכול פת, ואם לא יאכל, לא תהיה ברכתו ברכה לבטלה.

ומרן רבינו הגדול רבי עובדיה יוסף זצ"ל בשו"ת יביע אומר חלק ראשון (יורה דעה סימן כא) הביא סימוכין לדברי הריטב"א מהגמרא, והעלה שכן העיקר להלכה, שכל מי שנטל את ידיו, שוב אין הוא מחוייב להמשיך לאכול כביצה פת.

ואמנם, בספר שדי חמד כתב שאין הכל מודים לדברי הריטב"א. ולכן, אף על פי שמעיקר הדין יש לנו לפסוק כדברי הריטב"א, מכל מקום, כתב מרן רבינו זצ"ל בספרו הליכות עולם ח"א (עמוד שטז),  שאם הדבר אפשרי, ישתדל לאכול כביצה פת מחמת הברכה שבירך.

ולסיכום: מי שנטל את ידיו ובירך על הנטילה, ואחר כך התחרט ואינו רוצה לאכול כביצה פת, אין הוא מחוייב לדחוק את העצמו ולאכלה. ואם הדבר אפשרי, ישתדל לאכול כביצה, לצאת ידי חובת כל הדעות.

תאריך השאלה:
י"א טבת תשפ"ב / 15 בדצמבר 2021

לא. אין שום ענין כזה. הפרי הוא שלו לגמרי, ומקיים בו מצוה, מה שאין כן לגבי משלוח מנות שעושה בו דבר שדומה לסחורה. 

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


משלוח מנות מפירות שביעית

שאלה: האם מותר לתת משלוח מנות, מפירות או ירקות שיש בהם קדושת שביעית?

תשובה: השנה (תשע"ה), היא שנת השמיטה, וכמו שביארנו, גידולי שנה זו שגדלו בקרקע של יהודי בארץ ישראל, יש בהם קדושת שביעית. וכפי שמצויין בצד הפירות בכל חנות פירות שיש שם השגחה מוסמכת, ומציינים בפירוש את מקור הפירות והירקות, ואם יש בהם קדושת שביעית.

ופירות שביעית מותרים באכילה, ומותר לאדם לאכול ממה כמה שירצה, ורשאי לתת מהם במתנה לחבריו ולקרוביו בלי פקפוק.

סחורה בפירות שביעית
והנה נאמר בתורה על פירות השביעית, "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה", ודרשו רבותינו במסכת בכורות (דף יב:), "לאכלה" ולא לסחורה. כלומר, אף שמותר לאדם לאכול מפירות השביעית, בכל זאת אסור לו לסחור בפירות אלה. (מלבד קניית מעט פירות וכדומה, וכפי שנוהגים בחנויות הפירות שיש בהן השגחה על עניני שביעית).

וממה שאסרה התורה לסחור בפירות שביעית, למדו רבותינו שאסור לאדם לפרוע חובו מפירות שביעית.

כלומר, אדם שהיה חייב לחבירו מאה תפוחים, אסור לו לשלם במאה תפוחים של שביעית, שהרי זה כמי שסוחר בפירות שביעית.

משלוח מנות בפירות שביעית
ומכאן יצאו כמה מאחרוני זמנינו לדון, האם מותר לתת משלוח מנות מפירות שביעית. שהרי חיוב גמור על כל אדם לתת "משלוח מנות" לרעהו. ואם כן, בנתינת המשלוח מנות, הרי הוא כפורע חובו. ולכן כתב הגאון רבי גרשון ליברמן (משנת יוסף, ח"א סימן כז), שיש מקום לאסור נתינת משלוח מנות מפירות שביעית. גם הגאון רבי שמואל הלוי ואזנר שליט"א (ח"ז סימן קפג) צידד להחמיר בזה. אולם לא הביאו ראיה מכרעת לאסור, רק כתבו שכן מסתבר יותר. שנתינת המשלוח מנות הרי היא כפריעת חוב.

ובאמת שהגאון רבינו יוסף חיים זצ"ל (המחבר בן איש חי) בשו"ת תורה לשמה (סימן קצג) כתב שמותר לתת משלוח מנות מפירות שביעית. (ושם דן האם מותר להחזיר משלוח מנות מפירות אלה, אבל הנתינה הראשונה מפירות שביעית, לא חשש בה לאיסור כלל).

וכן הגאון רבי יצחק יעקב וייס זצ"ל (מנחת יצחק ח"י סימן נז) כתב שמסתבר שנתינת משלוח מנות אינה בכלל סחורה בפירות שביעית, וכשם שמותר לעשות את כל המצוות מפירות שביעית, כגון, לקנות מצה לליל פסח, וכן לקנות אתרוג לסוכות, הכל מותר אפילו מפירות שביעית, שאין זה בכלל איסור סחורה או פריעת חוב, כמו כן מצוות משלוח מנות, שאינה בכלל תשלום חוב, שהרי הפירות שייכים לגמרי לבעליהם, והוא ברצונו נותן אותם למי שיחפוץ, ואין עליהם שעבוד ממוני לומר שיהיה בנתינתם משום פריעת חוב.

ומאחר ושביעית בזמן הזה אינה מן התורה, לכן היה לנו לפסוק להלכה להקל בנדון זה. ובפרט שהגאון רבי יוסף חיים כתב בפשיטות להקל בזה, והמחמירים שהחמירו, לא הביאו ראיות מכריעות לדבריהם. אולם מלשון מרן הקדוש רבינו עובדיה יוסף זצ"ל בחזון עובדיה (פורים עמוד קנד), משמע שנטה גם הוא להחמיר בזה. ועל כן המחמיר בנדון זה שלא לשלוח משלוח מנות מפירות שביעית, תבוא עליו ברכה.

תאריך השאלה:
י"א טבת תשפ"ב / 15 בדצמבר 2021

מותר לדרוך על דשא בשנת שמיטה. 

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


שאלה: האם מותר להשתמש במד- חום (מד טמפרטורה) בשבת?

תשובה: הנה לענין מדידת חום במד חום חשמלי, הדבר פשוט שאין להקל בזה, וכל מה שיש לדון בזה הוא לענין מדידת חום במד חום שאינו חשמלי, ויש בתוכו כספית, שעם התחממותה היא מתרחבת והולכת ומורה על מידת החום של האדם, לדעת אם מידת החום שלו תקינה, וכיצד יש לנהוג בו. (ובשנים האחרונות, שנודעה בעולם מדת הסכנה הטמונה של חומר הכספית, שהוא רעיל מאד, וכאשר המד חום נשבר, הכספית נשפכת ארצה ועלולה לגרום להרעלה, מצויים יותר מדי חום המכילים בתוכם חומר אלכוהולי, שפעולתו דומה מבחינה הלכתית לפעולת הכספית).

והנה בראשית יש לדון בענין זה לאיסור, מצד מה שאסור לעשות פעולות של מדידה בשבת (כגון לשקול בשבת). אולם מטעם זה אין לאסור את השימוש במד חום בשבת, שהרי מדידת החום לצורך חולה יש בה מצוה, שידעו איך לטפל בחולה. ומבואר בשלחן ערוך (סי' שו) שמותר למדוד בשבת מדידה שהיא לצורך מצוה, כגון מדידה לצורך חולה, וכן מדידת מקוה טהרה לדעת אם יש בו ארבעים סאה. ומלבד כל זה, כתב מרן הרב זצ"ל בשו"ת יביע אומר ח"ט (עמ' רסא), שיש עוד סברא להקל בזה, על פי מה שכתב המהריק"ש לענין שעון הפועל בשבת, שאין בזה איסור מדידה, משום שאין אנו עושים כל פעולה של מדידה בפעולת השעון, אלא הוא הולך מעצמו ומודד את השעה, ובזה אין לאסור. ואם כן , גם המד חום, שאין אנו מודדים את מדת החום בידינו ממש, אלא המד חום הולך מעצמו ופועל את פעולת המדידה, יהיה מותר להשתמש בו בשבת. וכתב עוד טעם להקל בזה. ועל כן נראה שיש להקל למדוד חום על ידי מד חום בשבת. וכן פסקו הגאונים רבי משה פינשטיין בשו"ת אגרות משה, ורבי שלמה זלמן אוירבך בספר מאורי אש. ועוד מגדולי פוסקי הדורות האחרונים.

אולם הגאון רבי שמואל הלוי ואזנר זצ"ל, בשו"ת שבט הלוי, כתב שאף אם נתיר להשתמש במד חום בשבת, מכל מקום אסור לנער את המד חום בשבת בכדי שיהיה ניתן להשתמש בו שנית בשבת, שכן בפעולת הניעור הוא מוריד את הכספית בחזרה לתחתית המד חום, ונמצא שהמנער מתקן את כלי המד חום כדי שיהיה ראוי שוב למלאכתו, וממילא יש בזה איסור משום תיקון כלי בשבת. (תיקון כלי, היינו להביא את הכלי שיהיה כשיר למלאכתו).

אולם גם לענין זה כתב מרן הרב זצ"ל, שהואיל  ופעולה זו של ניעור המד חום היא פעולה פשוטה שהדרך לעשותה בכל עת, ואין בפעולה כזו חשיבות של תיקון כלי, וכמו שכתב המגן אברהם שכל דבר שהדרך לפתחו ולסגרו תמיד אין בו איסור משום מתקן כלי, ולכן אף בניעור המד חום נראה שיש להקל. וכן פסק הגאון רבי אליעזר יהודה ולדנברג בשו"ת ציץ אליעזר, ועוד מגדולי הפוסקים.

ולסיכום: מותר להשתמש בשבת במד חום בכדי למדוד את החום של החולה לדעת איך לנהוג בו, וכן מותר לנער לאחר מכן את המד חום בכדי שיוכלו לחזור ולהשתמש בו שנית. אבל במד חום חשמלי בודאי שאין להקל להשתמש בשבת.

תאריך השאלה:
י' טבת תשפ"ב / 14 בדצמבר 2021

אמנם יש בזה מחלוקת אחרונים. יש אומרים שיעשו אזכרה ביום הראשון, ויש אומרים בשני. ולמעשה נראה שיעשו אזכרה ביום הראשון, כי יש לצרף את שיטת רבינו תם שכל בין השמשות הוא עדיין יום גמור. תבורכו מפי עליון, 

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


תענית עשירי בטבת

היום הוא יום תענית "עשרה בטבת". ולכן נדבר מענינו של יום עשירי בטבת

ביום עשירי לחודש טבת, סמך מלך בבל על ירושלים כדי להחריבה, כמו שנאמר בספר יחזקאל (פרק כד) "וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי בַּשָּׁנָה הַתְּשִׁיעִית בַּחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי (הוא חודש טבת) בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ לֵאמֹר, בֶּן אָדָם! כתוב לְךָ אֶת שֵׁם הַיּוֹם אֶת עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה, סָמַךְ מֶלֶךְ בָּבֶל אֶל יְרוּשָׁלִַם בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה".

ולפיכך אנו מתענים ביום עשירי בטבת, כדי להכניע לבבינו לשוב בתשובה שלימה, ולהתחנן לפני אלוקינו שירחם עלינו וישוב לגאלינו גאולת עולמים. וכמו שכתב רבינו הרמב"ם, שכל ישראל מתענים בימים שאירעו בהם צרות לישראל, כדי לעורר הלבבות ולפתוח דרכי תשובה, ויהיה זה זיכרון למעשינו הרעים, ומעשה אבותינו שהיה כמעשינו עתה, עד שגרם להם ולנו אותן הצרות, שבזיכרון דברים אלו נשוב להיטיב, שנאמר "וְהִתְוַדּוּ אֶת עֲוֹנָם וְאֶת עֲוֹן אֲבֹתָם."

הכול חייבים להתענות ביום עשירי בטבת, ופורץ גדר ישכנו נחש, אבל קטנים, דהיינו בן שעדיין לא מלאו לו שלש עשרה שנים ויום אחד, ובת שלא מלאו לה שתים עשרה שנים ויום אחד, פטורים לגמרי מן התענית, ואינם צריכים להתענות אפילו כמה שעות, ואפילו אם יש בהם דעת להתאבל על חרבן ירושלים, כל שלא הגיעו למצוות הרי הם פטורים מתעניות אלו. ואפילו אם רוצים להחמיר על עצמם ולהתענות יש למחות בידם שלא יעשו כן.

ומעוברות ומניקות פטורות מלהתענות בשבעה עשר בתמוז, בצום גדליה ובעשרה בטבת. (ולענין תשעה באב נתבאר בזמנו. ואפילו אם רוצות להחמיר על עצמן ולהתענות יש למחות בידן.

ולענין זה נקראת מעוברת כל שהוכר עוברה, דהיינו שעברו שלושה חודשים מתחילת הריונה. ואם סובלת ממחושים והקאות פטורה מכל התעניות הללו גם קודם עבור שלושה חודשים מתחילת הריונה, ובפרט אם עברו כבר ארבעים יום מתחילת הריונה.

ודין המינקת כבר ביארנו כמה פעמים, שמעיקר הדין מינקת היא כל אשה בתוך עשרים וארבעה חודשים אחר לידתה, שבתוך הימים הללו היא חלושה מאד, ועדיין ללא שבה לאיתנה הראשון, ועל כן פטרוה מן התענית. ומכל מקום, אשה שיודעת שיש בכחה להתענות בקלות, נכון שתחמיר על עצמה להתענות בימים אלה, והכל לפי הרגשתה.

תאריך השאלה:
י' טבת תשפ"ב / 14 בדצמבר 2021

מותר להסתפר או להתגלח בתענית זו.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


תענית עשירי בטבת

היום הוא יום תענית "עשרה בטבת". ולכן נדבר מענינו של יום עשירי בטבת

ביום עשירי לחודש טבת, סמך מלך בבל על ירושלים כדי להחריבה, כמו שנאמר בספר יחזקאל (פרק כד) "וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי בַּשָּׁנָה הַתְּשִׁיעִית בַּחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי (הוא חודש טבת) בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ לֵאמֹר, בֶּן אָדָם! כתוב לְךָ אֶת שֵׁם הַיּוֹם אֶת עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה, סָמַךְ מֶלֶךְ בָּבֶל אֶל יְרוּשָׁלִַם בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה".

ולפיכך אנו מתענים ביום עשירי בטבת, כדי להכניע לבבינו לשוב בתשובה שלימה, ולהתחנן לפני אלוקינו שירחם עלינו וישוב לגאלינו גאולת עולמים. וכמו שכתב רבינו הרמב"ם, שכל ישראל מתענים בימים שאירעו בהם צרות לישראל, כדי לעורר הלבבות ולפתוח דרכי תשובה, ויהיה זה זיכרון למעשינו הרעים, ומעשה אבותינו שהיה כמעשינו עתה, עד שגרם להם ולנו אותן הצרות, שבזיכרון דברים אלו נשוב להיטיב, שנאמר "וְהִתְוַדּוּ אֶת עֲוֹנָם וְאֶת עֲוֹן אֲבֹתָם."

הכול חייבים להתענות ביום עשירי בטבת, ופורץ גדר ישכנו נחש, אבל קטנים, דהיינו בן שעדיין לא מלאו לו שלש עשרה שנים ויום אחד, ובת שלא מלאו לה שתים עשרה שנים ויום אחד, פטורים לגמרי מן התענית, ואינם צריכים להתענות אפילו כמה שעות, ואפילו אם יש בהם דעת להתאבל על חרבן ירושלים, כל שלא הגיעו למצוות הרי הם פטורים מתעניות אלו. ואפילו אם רוצים להחמיר על עצמם ולהתענות יש למחות בידם שלא יעשו כן.

ומעוברות ומניקות פטורות מלהתענות בשבעה עשר בתמוז, בצום גדליה ובעשרה בטבת. (ולענין תשעה באב נתבאר בזמנו. ואפילו אם רוצות להחמיר על עצמן ולהתענות יש למחות בידן.

ולענין זה נקראת מעוברת כל שהוכר עוברה, דהיינו שעברו שלושה חודשים מתחילת הריונה. ואם סובלת ממחושים והקאות פטורה מכל התעניות הללו גם קודם עבור שלושה חודשים מתחילת הריונה, ובפרט אם עברו כבר ארבעים יום מתחילת הריונה.

ודין המינקת כבר ביארנו כמה פעמים, שמעיקר הדין מינקת היא כל אשה בתוך עשרים וארבעה חודשים אחר לידתה, שבתוך הימים הללו היא חלושה מאד, ועדיין ללא שבה לאיתנה הראשון, ועל כן פטרוה מן התענית. ומכל מקום, אשה שיודעת שיש בכחה להתענות בקלות, נכון שתחמיר על עצמה להתענות בימים אלה, והכל לפי הרגשתה.

תאריך השאלה:
י' טבת תשפ"ב / 14 בדצמבר 2021

מותר להסתפר ביום התענית. 

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


תענית עשירי בטבת

היום הוא יום תענית "עשרה בטבת". ולכן נדבר מענינו של יום עשירי בטבת

ביום עשירי לחודש טבת, סמך מלך בבל על ירושלים כדי להחריבה, כמו שנאמר בספר יחזקאל (פרק כד) "וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי בַּשָּׁנָה הַתְּשִׁיעִית בַּחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי (הוא חודש טבת) בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ לֵאמֹר, בֶּן אָדָם! כתוב לְךָ אֶת שֵׁם הַיּוֹם אֶת עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה, סָמַךְ מֶלֶךְ בָּבֶל אֶל יְרוּשָׁלִַם בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה".

ולפיכך אנו מתענים ביום עשירי בטבת, כדי להכניע לבבינו לשוב בתשובה שלימה, ולהתחנן לפני אלוקינו שירחם עלינו וישוב לגאלינו גאולת עולמים. וכמו שכתב רבינו הרמב"ם, שכל ישראל מתענים בימים שאירעו בהם צרות לישראל, כדי לעורר הלבבות ולפתוח דרכי תשובה, ויהיה זה זיכרון למעשינו הרעים, ומעשה אבותינו שהיה כמעשינו עתה, עד שגרם להם ולנו אותן הצרות, שבזיכרון דברים אלו נשוב להיטיב, שנאמר "וְהִתְוַדּוּ אֶת עֲוֹנָם וְאֶת עֲוֹן אֲבֹתָם."

הכול חייבים להתענות ביום עשירי בטבת, ופורץ גדר ישכנו נחש, אבל קטנים, דהיינו בן שעדיין לא מלאו לו שלש עשרה שנים ויום אחד, ובת שלא מלאו לה שתים עשרה שנים ויום אחד, פטורים לגמרי מן התענית, ואינם צריכים להתענות אפילו כמה שעות, ואפילו אם יש בהם דעת להתאבל על חרבן ירושלים, כל שלא הגיעו למצוות הרי הם פטורים מתעניות אלו. ואפילו אם רוצים להחמיר על עצמם ולהתענות יש למחות בידם שלא יעשו כן.

ומעוברות ומניקות פטורות מלהתענות בשבעה עשר בתמוז, בצום גדליה ובעשרה בטבת. (ולענין תשעה באב נתבאר בזמנו. ואפילו אם רוצות להחמיר על עצמן ולהתענות יש למחות בידן.

ולענין זה נקראת מעוברת כל שהוכר עוברה, דהיינו שעברו שלושה חודשים מתחילת הריונה. ואם סובלת ממחושים והקאות פטורה מכל התעניות הללו גם קודם עבור שלושה חודשים מתחילת הריונה, ובפרט אם עברו כבר ארבעים יום מתחילת הריונה.

ודין המינקת כבר ביארנו כמה פעמים, שמעיקר הדין מינקת היא כל אשה בתוך עשרים וארבעה חודשים אחר לידתה, שבתוך הימים הללו היא חלושה מאד, ועדיין ללא שבה לאיתנה הראשון, ועל כן פטרוה מן התענית. ומכל מקום, אשה שיודעת שיש בכחה להתענות בקלות, נכון שתחמיר על עצמה להתענות בימים אלה, והכל לפי הרגשתה.

תאריך השאלה:
ט' טבת תשפ"ב / 13 בדצמבר 2021

לא. אין צורך לכסותן. 

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


המשך דיני קדימה בברכות

בהלכה הקודמת ביארנו, שיש אופנים שיש לתת עדיפות לברך על מאכל מסוים לפני חברו, מפני חשיבות אותו מאכל, וכעת נבאר שיש אופנים שיש להקדים ברכה מסוימת, לא מפני חשיבות המאכל, אלא מפני עניין הברכה.

אדם שהביאו לפניו מיני פירות שונים, מפרי העץ ומפרי האדמה, כגון ששמו לפניו תפוחים ופלפלים, מן הדין יכול לברך על איזה מהם שירצה תחילה. ואפילו אם הפרי שנמצא לפניו הוא משבעת המינים, כגון שנמצאים לפניו, זיתים ופלפלים, יכול להקדים ברכת "בורא פרי האדמה" על הפלפל, לפני שיברך ויאכל מן הזיתים. מפני שאין דין קדימה לשבעת המינים, אלא בפירות שברכותיהן שוות, כגון תפוחים ותמרים, ששניהם ברכתם "בורא פרי העץ", ולכן חייב להקדים את ברכת התמרים, ולאחר שיאכל מהם קצת, יוכל לאכול מהתפוחים, אבל שני מיני פירות שאין ברכותיהן שוות, כגון זית, שברכתו "בורא פרי העץ", ופלפל שברכתו "בורא פרי האדמה", אין ביניהם דיני קדימה כלל, ויכול לברך על איזה מהם שירצה תחילה.

וכתב מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א, שמכל מקום, נכון להקדים ברכת "בורא פרי העץ" לברכת "בורא פרי האדמה", אלא אם כן פרי האדמה חביב עליו יותר, שאז יקדים החביב תחילה. דהיינו כגון במקרה שהזכרנו שיש לפניו תמרים ופלפלים, מעיקר הדין יכול לברך על הפלפל "בורא פרי האדמה" ראשון, אלא שנכון להקדים ברכת "בורא פרי העץ" ולברך על התמרים תחילה, אבל אם הפלפלים חביבין עליו יותר מהתמרים, יברך תחילה על הפלפלים ויאכל מהם, ורק אחר כך יברך ויאכל מהתמרים.

תאריך השאלה:
ח' טבת תשפ"ב / 12 בדצמבר 2021

יש לנהוג כדברי הגאון הראש"ל שליט"א,

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


ברוך משנה הבריות

בברייתא במסכת ברכות (נח:) שנינו, הרואה פיל וקוף וקיפוף, אומר ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם משנה הבריות.

מי הם החיות הללו?
והפיל והקוף, הם בעלי חיים שידועים גם בזמנינו. ומהו הקיפוף? בתוספות במסכת חולין (סג.) כתבו שיש שלשה מיני קיפוף, ואלו הם: הינשוף, הכוס (שהוא דורס לילה קטן שנקרא בארץ ישראל כוס חורבות), וכן התנשמת (אשר אף היא מין דורס לילה כמעט לבן, ואף היא נמצאת בארץ ישראל). והם אותם שאמרו עליהם בפרק המפלת (נדה דף כג.), שעינהם הולכות לפניהם כאדם. וידוע שכך טבעם של העופות הנקראים בזמנינו ינשוף, תנשמת וכוס חורבות, שעיניהם פונות קדימה, בשונה מהעופות הפועלים בשעות היום.

מדוע דוקא עליהם יש לברך?
והטעם שתקנו רבותינו ברכה זו דוקא על בעלי חיים אלו, הוא משום שיש בהתנהגותם שינוי מיוחד משאר בעלי החיים הרגילים. וטעם זה נכון גם לגבי העופות שהזכרנו, שיש לומר שיש בהם שינוי גדול בכך שמבטם דומה למבט בני אדם. והפיל והקוף, צריך לומר שמכיון שהתנהגותם מיוחדת ומראיהם שונה משאר בעלי החיים, תקנו עליהם ברכה זו.

אך עדיין יש להקשות, שכידוע מצויים בעולם עוד מינים רבים של בעלי חיים שיש בהם שינויים מפליגים, ואף על פי כן לא תקנו עליהם רבותינו שום ברכה.

ובספר מלאכת שלמה (להגאון רבי שלמה עדני) על המשניות (כלאים פ"ח מ"ו) כתב: הפיל והקוף, מין חיה, ומברך עליהם ברוך משנה הבריות. שמעתי מפי החכם החסיד המקובל רבי משולם זצ"ל, שלכאורה קשה, מה השינוי בהם? והרי כל בעלי החיים משונה צורתם זו מזו. ותירץ על פי הגמרא (סנהדרין קט.) שבדור הפלגה, נפרע מהם הקדוש ברוך הוא, והפך חלק מן האנשים לקופים ופילים, ולכן הקוף דומה במקצת לאדם, וכן הפיל מבין קצת לשון בני אדם, ולכן מברכין עליהם "ברוך משנה הבריות".

ביקור בגן החיות
ולעצם ההסתכלות בבעלי חיים אלה בגני חיות, יש מי שכתב לאסור בזה מכל מיני טעמים, אך לעניין הלכה, פסק מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל, כי מותר ללכת לגן החיות לראות בנפלאות ה' יתברך, ולברך ברכות אלו על ראיית אותם בעלי חיים. ובספר לקט יושר (לתלמיד התרומת הדשן) כתב, שאמר מהרא"י (בעל תרומת הדשן) שלא ראה ארי מימיו, ולכן הלך לראות שני אריות שהובאו שם. גם מרן הרב חיד"א במדבר קדמות (מע' ב') כתב, ואני הצעיר ראיתי במגדל העיר לונדריס (Tower Bridge) חיות משונות ומבהילות ותקיפות מאד, כמעט יותר מן האריות, וקשורות בכבלי ברזל, ושם ראיתי גם כן נשר יפה מאד, ואמרו עליו שהיה בן מאה שנה, ועוד ראיתי שם כמה מיני חיות מאמריקה.

ובספרו מעגל טוב (שהוא יומנו האישי של החיד"א שנדפס אחר פטירתו) כתב, ובהיותי בלונדריס, הוליכוני למגדל ששם כל מיני חיות, אריות ונמרים ונשר בן מאה שנה, וגם ראיתי שם דמות כל מלכי אנגליא צלם דמות תבניתם מברזל, ורוכבים על סוסי ברזל, להפליא, שכל רואיהם למראה עיניו ישפוט כאילו יש בהם רוח חיים. וראיתי כתר מלכות ואבני נזר מתנוצצים במלא זיו ומפיקים נוגה. עד כאן.

גם הגאון ממונקאטש כתב, ובהיותי בברלין, ביקרתי בגן המלך, וראיתי שם קופים ופילים וכל מיני חיות ונחשים ותנינים למיניהם נפלא מאד. מה רבו מעשיך ה'. ובירכתי הברכה על הקופים, וכיונתי לצאת ידי חובה גם על הפילים, אף שהם בחדר אחר בתוך הגן. וכן מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל, הזדמן פעם אחת בצרפת לגן החיות, ובירך "ברוך משנה הבריות".

אמנם דנו הפוסקים, לגבי ברכת "משנה הבריות", האם יש לברך אותה רק פעם אחת בכל ימי חייו, או שאפשר לברכה בכל פעם כשרואה פיל וקוף (כשחלפו שלושים יום מהפעם האחרונה שראה אותם). ולמעשה כתב הגאון הראשון לציון רבינו יצחק יוסף שליט"א, (בשו"ת הראש"ל, וכ"כ הלכה ברורה סימן רכה), שאין לברך אלא פעם אחת בחיים ברכה זו. ולאחר מכן כשיראה פיל וקוף, לא יברך אלא בהרהור הלב בלבד. מפני שיש ספק בדבר.

לכן לסיכום: הרואה פיל וקוף, יברך עליהם בשם ומלכות "ברוך משנה הבריות", ואין מברכים ברכה זו אלא פעם אחת בחיים.

תאריך השאלה:
ח' טבת תשפ"ב / 12 בדצמבר 2021

לא צריך. יש נוהגים כן לחיבוב מצוה. 

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


ענני הכבוד

במסכה סוכה (דף יא סוף עמוד ב) מבואר, כי מצות הסוכה היא זכר לענני הכבוד שהיו מקיפים את אבותינו במדבר לאחר צאתם ממצרים.

ובגמרא במסכת תענית (ט.) אמרו, שלושה פרנסים טובים עמדו לישראל, משה, אהרן ומרים, ושלוש מתנות טובות ניתנו מהקדוש ברוך הוא על ידם, באר, ענני כבוד ומן. באר, בזכות מרים, ענני כבוד, בזכות אהרן, ומן בזכות משה.

והקשה מרן רבינו עובדיה יוסף זצוק"ל, שאם כן, מדוע בחג הסוכות אנו מציינים רק את הנס של ענני הכבוד, ומדוע אין אנו מציינים גם את שאר הנסים, של המן ושל בארה של מרים?

וכתב ליישב זאת, בשם הגאון רבי חיים כפוסי "בעל הנס" שהיה אב בית הדין במצרים, כי באמת, יש חילוק גדול, בין הנס של ירידת המן ובארה של מרים לבין הנס של ענני הכבוד. כי מים ולחם (מן), היה הקדוש ברוך הוא צריך לתת לבני ישראל מן הדין, שהרי אי אפשר לצוות על בני ישראל לצאת למדבר ולמות שם ברעב ובצמא. אבל ענני הכבוד, היו שמירה מיוחדת ומופלגת, שלא היו ישראל זקוקים לה בהכרח, רק היא באה מאהבת ה' יתברך לישראל, לפרוש סוכת שלומו עליהם, ועשה כן לפנים משורת הדין, לפיכך על נס זה, יש להודות ביתר שאת, ולציינו במצות הסוכה.

ועוד כתב מרן רבינו זצ"ל ליישב, כי לפני הנס של ירידת המן, התלוננו בני ישראל, שהרי נאמר: "וַיִּלּוֹנוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן בַּמִּדְבָּר, וַיֹּאמְרוּ מִי יִתֵּן מוּתֵנוּ בְיַד ה' בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, בְּשִׁבְתֵּנוּ עַל סִיר הַבָּשָׂר בְּאָכְלֵנוּ לֶחֶם לָשֹׂבַע, כִּי הוֹצֵאתֶם אֹתָנוּ אֶל הַמִּדְבָּר הַזֶּה לְהָמִית אֶת כָּל הַקָּהָל הַזֶּה בָּרָעָב". ורק לאחר מכן נענה ה' יתברך לישראל, כמו שנאמר: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה, הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם וְיָצָא הָעָם וְלָקְטוּ דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ". וכן לפני נתינת המים מבארה של מרים נאמר: "וַיָּרֶב הָעָם עִם מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ, תְּנוּ לָנוּ מַיִם וְנִשְׁתֶּה. וַיָּלֶן הָעָם עַל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר לָמָּה זֶּה הֶעֱלִיתָנוּ מִמִּצְרַיִם לְהָמִית אֹתִי וְאֶת בָּנַי וְאֶת מִקְנַי בַּצָּמָא". ורק לאחר מכן נאמר: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה עֲבֹר לִפְנֵי הָעָם וכו', וְהִכִּיתָ בַצּוּר וְיָצְאוּ מִמֶּנּוּ מַיִם וְשָׁתָה הָעָם".

אולם ענני הכבוד, ניתנו לבני ישראל ללא בקשה וללא תלונה, ולכן לא נצטוינו לעשות זכר, אלא לענני הכבוד, שניתנו לבני ישראל מתנה מאת ה' ברוב טובו וחסדו עלינו. (מאור ישראל דרשות עמוד עג).

ובזכות מצות הסוכה הסוככת עלינו, נזכה שישמרנו ה' מכל צרה ונזק, ונזכה ללכת מחיל אל חיל משמחת ימי חג הסוכות לשאר ימות השנה, סוככים בצל כנפי השגחת ה' יתברך וחמלתו עלינו. אמן.

תאריך השאלה:
ח' טבת תשפ"ב / 12 בדצמבר 2021

 

זירוז לידה ללא צורך, הוא אסור. רק אם הרופאים מחליטים על פי שיקול דעת הגיוני, שיש סיכון בהמשך ההריון ולכן יש צורך בזירוז, אז יש לעשות כדבריהם. 

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


זירוז לידה

שאלה: אשה שכבר עברו עליה תשעת חודשי ההריון, והרופא ממליץ על קבלת זריקה לזירוז הלידה, האם יש בזה בעיה הלכתית?

תשובה: בשאלה זו ממש, כבר נשאל הגאון רבי משה פיינשטיין זצ"ל (בספרו שו"ת אגרות משה חלק יורה דעה חלק ב סימן עד), והשיב שיש לאסור קבלת זריקה כזו לזירוז לידה, מטעם מיוחד:

שהרי הדבר ידוע, שאסור לאדם מישראל להכניס את עצמו למקום סכנה. לדוגמא, אסור לאדם ללכת על גשר רעוע שהוא עלול ליפול ממנו. וגם הלידה שהאשה נכנסת אליה, הרי היא ענין שיש בו חשש סכנה. ובכל זאת ציוה ה' יתברך "פרו ורבו ומלאו את הארץ", וכן נאמר "לא תוהו בראה, לשבת יצרה", שחפץ ה' יתברך בבני האדם שיולידו בנים ובני בנים. ולכן, אם הגיע זמן הלידה באופן טבעי, שהאשה אינה עושה מעשה ממש להכניס את עצמה לסכנה, הרי שאין בזה שום איסור, ואדרבה, יש בזה קיום רצון ה' שתלד, וגם יש ברכת ה' שתלד לחיים טובים, כי זהו רצונו וברכתו. אבל כאשר עושים פעולות חיצוניות שגורמות לזמן הלידה להתקרב, הרי בזה האשה מכניסה את עצמה למצב של סכנה, ובזה גם אין את ברכת ה' שלא יארע ליולדת נזק בלידה, ולכן הדבר אסור בתכלית.

ומרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל, (בספרו טהרת הבית חלק שני עמוד נד), הביא את דברי הגאון רבי משה פיינשטיין הללו, והעיר עליהם קצת, ולאחר מכן כתב, שיש להוסיף בזה מה שכתב בספר הקנה, שאדם שנותן קמיע לאשה בהשבעת שמות הקודש כדי שתלד במהרה, ועל ידי זה גורם לה ללדת לפני הזמן הטבעי, לפעמים הוא הורג שתי נפשות, ולפעמים גורם לנולד צרות רבות ורעות, כי יתכן שהעובר ראוי להוולד במזל מסויים, ועל ידי ההשבעה הוא נולד קודם זמנו, ואז הנולד ההוא ימות בימים מועטים, והאלוקים יבקש את דמו מידיו של זה האיש בעל הקמיע, אשר גרם לבטל את גזירת ה' יתברך, והמית את הנפש ההיא בהוולדה קודם זמנה, ושינה עליו סדרי בראשית.

גם רבינו האר"י בשער רוח הקודש כתב, שהנותן קמיע לאשה למהר לידתה, הוא גורם לעובר לצאת לעולם קודם זמנו, ועל ידי כך גורם לו שימות קודם זמנו. או שיחיה חיי עוני וצער. וכתב על זה מרן רבינו זצ"ל, שהדברים קל וחומר לגבי רופא שמזרז את הלידה על ידי זריקה, שבודאי שפועל בזה באופן מעשי להקדים את הלידה, ויש בזה איסור כמו שביארנו.

אולם יש להבהיר, שבהרבה מאד מן המקרים, הסיבה שהרופא ממליץ על זירוז לידה, הוא חוסר במים, או חולשה גדולה אצל היולדת, או מצוקה קרובה לעובר וכדומה, שכל אלה סיבות שמוכיחות שעל פי דרכי הרפואה יש סיבה חיונית לזרז את הלידה, ולא מטעמי נוחות או חששות שוא בלבד, ובמקרים כאלה אין ספק שיש לזרז את הלידה כפי עצת הרופאים, שזהו הזמן הנכון ללידה על פי האמת, כי יש לנהוג על פי דברי הרופאים כמעט בכל דבר הנוגע למדע הרפואה, ובפרט כאשר יש בזה חשש פיקוח נפש.

לכן לסיכום: זירוז לידה, מטעמי נוחות או חשש רחוק, הוא דבר לא נכון על פי ההלכה. אבל כאשר יש צורך רפואי חיוני, יש להשמע להנחיות הרופאים.

תאריך השאלה:
ג' טבת תשפ"ב / 7 בדצמבר 2021

איני מכיר ענין כזה, ואינו בדברי האר"י והמקובלים המפורסמים, אבל יתכן שימצא לזה מקור בדברי המקובלים החסידים, שהם האריכו בענין יום שמיני של חנוכה. 

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


ביעור שביעית

בראשית שנת השמיטה (שנה זו, תשפ"ב, היא שנת שמיטה), ביארנו את עיקרי מצות השמיטה. והסברנו, שיש כמה דינים שיש להזהר בהם לגבי פירות וירקות הגדלים בשנה השביעית.

ביעור שביעית, בארץ ישראל ובחוץ לארץ
ועתה נבאר מהו דין "ביעור שביעית". ויש לציין כי דין זה שייך באופן מיוחד, הן לבני ארץ ישראל והן לבני חוץ לארץ, ורבים נכשלים בו מחוסר ידיעה. ועוד יש אנשים שיש בבתיהם יין מהשביעית הקודמת (התשס"א, וכן משנת תשע"ה), ועליהם לדעת כיצד יש לנהוג.

דינים אלו שייכים לכל השנה השביעית, וכן לשנה השמינית. ולכן יש לזכרם היטב היטב בימים אלה.

על אילו פירות חל דין ביעור שביעית
ראשית יש לציין, כי כל דין הביעור אינו שייך אלא בפירות שביעית שיש עליהם קדושת שביעית, כלומר, פירות שגדלו בקרקע של ישראל בארץ ישראל. כמו שביארנו בהלכות קודמות. אבל פירות של שנה שישית (אפילו אם נלקטו בשנה השביעית), וכן פירות של נכרים, או פירות של חוצה לארץ, וכן פירות של "היתר המכירה", אין עליהם קדושת שביעית, ואין בהם דין ביעור.

ביעור שביעית
נאמר בתורה על תבואת השנה השביעית: "וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה, לְךָ וּלְעַבְדְּךָ וְלַאֲמָתֶךָ וְלִשְׂכִירְךָ וּלְתוֹשָׁבְךָ הַגָּרִים עִמָּךְ, וְלִבְהֶמְתְּךָ וְלַחַיָּה אֲשֶׁר בְּאַרְצֶךָ תִּהְיֶה כָל תְּבוּאָתָהּ לֶאֱכֹל". ודרשו רבותינו (פסחים נב:), כשהוא אומר "ולבהמתך ולחיה", הקיש בהמה לחיה, כל זמן שחיה אוכלת בשדה, האכל לבהמתך שבבית, כלה לחיה מן השדה כלה לבהמתך מן הבית.

כלומר, אמרה התורה, שאסור לאדם לאכול מפירות השביעית, אלא כל זמן שאותו מין פירות מצוי בשדה. אבל משעה שאותו מין פירות אינו מצוי בשדה, יש לבערו מרשות האדם, ואסור לאכלו.

ולדוגמא, התאנים, שגדלו בשנה השביעית, כלות מן השדה (כלומר, אינן מצויות עוד במטעים שלהן), החל מחג החנוכה של השנה השמינית (כלומר, כמעט בעוד שנה). ולכן, אם יש לאדם תאנים בתוך ביתו, אוכל מהם כמה שירצה, אולם מחג החנוכה של השנה השמינית, שכלו התאנים מן השדה, אסור לאכול מהן בבית, אף על פי שאותו אדם לקחם לביתו כמה ימים לפני חג החנוכה. משום שמשעה שהחיות בשדה אינן יכולות לאכול מאותו מין פירות, אסור לאכלו גם בבית.

ולכל פרי ופרי יש זמן מיוחד של הביעור שלו. (ויש פירות וירקות שיש בהם ספק אמתי הוא זמן הביעור שלהם). ובענין זה נדון בהמשך הדברים אם ירצה ה' את מעשינו.

רוב הפירות, זמן הביעור שלהם הוא בשנה השמינית, כלומר בשנה הבאה, תשפ"ג. ויש פירות שזמן הביעור שלהם הוא כבר בשנה זו, תשפ"ב. כגון הפרי "שסק", שעונתו קצרה מאד, וזמן הביעור שלו חל בערך בחודש סיון תשפ"ב.

הירקות, בזמנים עברו, היה זמן הביעור שלהם בשנה השביעית, כל ירק לפי עונתו, ובזמן הזה יש ירקות שאין להן ביעור כלל. כגון עגבניות, הגדלות כל השנה, ולכן אין להן ביעור.

ובהלכה הבאה נבאר עוד פרטים בזה, ונסביר מהו הביעור שיש לנהוג בו, האם הוא בשריפה או באופן אחר.

תאריך השאלה:
ב' טבת תשפ"ב / 6 בדצמבר 2021

מותר. בתנאי שהוא מבושל כל צרכו. יביע אומר חלק עשירי סימן כו.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


חימום מאכלים – הצעתו של מרן זצ"ל

בהלכה הקודמת ביארנו, שכשם שאסור לבשל בשבת על גבי אש גלויה, כמו כן אסור לבשל בשבת על גבי פלאטה חשמלית. ורק לענין חימום תבשיל שהתבשל כבר לפני שבת, יש חילוק בין אש גלויה לפלאטה חשמלית. שעל גבי אש גלויה אסור אפילו לחמם תבשיל, ואילו על גבי פלאטה חשמלית, מותר לחמם תבשיל בשבת, בתנאי שלא מדובר בתבשיל "לח", כמו מרק, אלא בתבשיל "יבש", כמו חלה או לחם. וביארנו את טעמי הדברים.

תבשיל שרובו רוטב
תבשיל שרובו רוטב, ומיעוטו יבש, כגון מרק ירקות וכדומה, אסור להניחו בשבת על גבי הפלאטה, מפני שבדבר שהוא לח (רטוב), יש בישול אחרי בישול כמו שביארנו. אבל תבשיל שהוא יבש לגמרי, כגון בורקס וכדומה, או חלה של שבת, מותר להניחו על גבי הפלאטה בשבת, או על גבי כירה המכוסה בטס של מתכת, מפני שבדבר שהוא יבש, אין בו בישול אחרי בישול, ומכיון שנתבשל כבר מערב שבת, אין כאן מעשה איסור לחממו שוב ביום השבת.

מאכל שמיעוטו רוטב
ומאכל שרובו יבש, אך מיעוטו רוטב, כגון אורז, שיש בו מעט לחלוחית, דינו כדין מאכל יבש, שמותר להניחו על גבי הפלאטה בשבת, מפני שאין בישול אחר בישול ביבש. ואף בדבר שיש בו רוטב, אם החימום גורם לרוטב לרדת מערכו, (ובלשון הפוסקים, שהוא "מצטמק ורע לו", שאינו משתבח בחימום נוסף, אלא להיפך הוא יורד מערכו על ידי כך), מותר לחממו בשבת על גבי פלאטה או כירה המכוסה בטס של מתכת.

אופן שניתן לחמם מאכל לח בשבת
כתב מרן רבינו עובדיה יוסף זצוק"ל, שהרוצה לחמם מאכלים בשבת, ויש בהם רוטב, או שהם לחים לגמרי, כגון מרק ירקות וכדומה (מלבד מים רגילים, שעליהם אין אנו דנים כעת), עדיין ישנה דרך שיוכל לעשות כן בשבת, על ידי שיכוין "שעון שבת", המכבה את הפלאטה בשעה מסויימת, ובשעה שהפלאטה כבויה, יוכל להניח על גביה כל מה שירצה, ואפילו מרק, ואחר כך כשתדלק הפלאטה יתחממו כל המאכלים. ובזה יש להקל אף לכתחילה לצאת מידי כל חשש.

ולכן, הרוצים לחמם מאכלים לחים בשבת בבוקר, או מאכלים שיש בהם ספק אם הם נחשבים לחים או יבשים, יכוונו מראש שעון שבת, שיכבה את הפלאטה בין השעות שמונה לתשע בבוקר יום השבת. ובשעה שהפלאטה כבויה ואינה רותחת, יניחו על גביה את כל המאכלים שהכינו מראש, ובזה יצאו מכל חשש.

ולסיכום: מותר לחמם בשבת על גבי פלאטה, אך ורק מאכלים שבושלו לפני שבת לגמרי. ושהם יבשים, כמו חלה, בורקס וכדומה. אבל מאכל לח, כגון מרק, אין לחממו בשבת. ומותר להניח את המאכלים על גבי הפלאטה בשעה שהיא כבויה על ידי שעון, ואחר כך המאכלים יתחממו כשתדלק הפלאטה. ואז מותר גם להניח על גבי הפלאטה מרק שבושל לפני כניסת השבת. ומותר לעשות כן אף לכתחילה.

תאריך השאלה:
א' טבת תשפ"ב / 5 בדצמבר 2021

בורא פרי העץ. 

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


דיני ברכת פירות וירקות

על הירקות מברך בורא פרי האדמה, ואפילו אם בשלם, כל זמן שהירק הוא טוב בין כשהוא מבושל בין כשהוא חי באותה מידה, ברכתו בורא פרי האדמה חי ומבושל. וכן פירות שברכתם בורא פרי העץ, מברך עליהם בורא פרי העץ אפילו כשהם מבושלים, וכגון אפרסקים שעושים מהם "קומפוט" שמבשלים אותם עם סוכר, ברכתם בורא פרי העץ בין כשהם חיים בין כשהם מבושלים.

אבל ירקות שדרך העולם לאכלם כשהם מבושלים, כגון כרובית ודלעת, אף על פי שאפשר לאכלם גם כשהם חיים, מכל מקום כיוון שהדרך לאכלם מבושלים, שהם טובים יותר כשהם מבושלים, ברכתן כשהם חיים שהכל נהיה בדברו, ורק אם בשלם מברך עליהם ברכתן המיוחדת להם "בורא פרי האדמה".

וכבר כתבנו, בהלכה הקודמת, שירק או פרי שהוא טוב יותר כשהוא חי ממבושל, אם בשלו מברך עליו שהכל נהיה בדברו, כדין כל מאכל שנשתנה לרעה.

לסיום נזכיר מעט פירות שברכתם בורא פרי העץ ועלולים לטעות בברכתם: אבוקדו, חבושים, מרציפן, משקדים, סאברס, ערמונים (קתניאס), פיסטוק חלבי, פירות עץ מרוסקים, אנונה, אגוז אילסר. כולם ברכתם בורא פרי העץ.

וכן נזכיר מעט ירקות שברכתן בורא פרי האדמה ועלולים לטעות בברכתם: בוטנים, אננס, פסיפלורה, בננה מרוסקת, פירה מתפוחי אדמה, חיטה תפוחה (שלווה), פופקורן, פרכיות אורז, פפאיה, שומשום עם דבש וסוכר, תות שדה. כולם ברכתם בורא פרי האדמה.

תאריך השאלה:
ל' כסלו תשפ"ב / 4 בדצמבר 2021


באמת שאין הבדל בין נשים לגברים בדין זה. ואם קשה לה לברך, שתגיע לבית הכנסת ותבקש מהגבאי או תאמר לבעלה שמי שיברך יכוין להוציא גם אותה ידי חובה, וגם היא תכוין לצאת ידי חובה. 

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


דין הנשים בברכת הגומל

באחת ההלכות הקודמות ביארנו באופן כללי כי ארבעה חייבים בברכת הגומל, ואלו הם: יורדי הים כשיעלו ממנו, והולכי מדברות כשיגיעו לישוב, ומי שהיה חולה ונתרפא, ומי שהיה חבוש בבית האסורים ויצא. וסימן לדבר (לזכרון אלו הארבעה), וכל החיי"ם יודוך סלה. ראשי תיבות, ח'בוש, י'ם, י'סורין, מ'דבר. וחבוש הוא החבוש בבית האסורין ויצא משם, ים אלו יורדי הים באניות ששבו, יסורין הם הייסורים שבאו על החולה שנתרפא, ומדבר אלו הולכי המדברות שבאו אל עיר מושב.

נשים, אף הן חייבות בברכת הגומל, שהרי דבר פשוט הוא שאין שום חילוק בין אנשים לנשים, שהכל חייבים להודות לה' על הטוב אשר גמלם. וכן פסק גם הגאון רבי משה פיינשטיין, ועוד.

וכתב הרב בעל כנסת הגדולה, (הוא הגאון רבינו חיים בנבינשתי, תלמיד מהרימ"ט, מגדולי האחרונים לפני כארבע מאות שנה,) תמה אני על מנהג העולם שנהגו שאין נשים מברכות ברכת הגומל. ויראה לי, שמנהג בטעות הוא, שכיון שברכת הודאה היא זו, מי פטר את הנשים מברכה זו, ואף שצריך לברך בפני עשרה (כמו שביארנו), ואין כבודה של אשה לעמוד בפני עשרה אנשים, שכל כבודה בת מלך פנימה, אין טענה זו פוטרת את הנשים מברכה שנתחייבו בה. ועוד שהרי אפשר לאשה שתעמוד בעזרת הנשים ותברך הגומל וישמעו האנשים שבבית הכנסת שלהם.

ועל פי זה כתבו כמה פוסקים, שהמנהג הנכון הוא שתלך האשה לבית הכנסת ותבקש על ידי בעלה או שלוחה, להודיע לגבאי בית הכנסת שיאפשרו לה לברך ברכת הגומל בזמן העליה לתורה, ועונים הקהל לברכתה. אך שלא בפני עשרה, כתב מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל, שמכיון שלדעת מרן השלחן ערוך אין לברך ברכת הגומל אלא בפני עשרה מישראל, אין לברך אלא בפני עשרה, וכאמור. 

היולדת, אחר שבעה ימים ללידתה, הרי היא ככל חולה שנתרפא שחייב בברכת הגומל, ועל כן כל יולדת צריכה שתברך ברכה זו בפני עשרה מישראל. ורשאית לברך בביתה כאשר יש שם עשרה אנשים, או אם נולד לה בן, תוכל לברך בזמן סעודת ברית המילה, וכן אם נולדה לה בת ועשו לכבודה "זבד הבת" וכדומה, תברך שם, ויענו כל הקהל לברכתה. (ואין לאשה למנוע עצמה מלברך ומלהתפלל ומלקיים את המצוות שלא בזמן טהרתה).

דנו הפוסקים אם יש לברך ברכת הגומל בלילה, כי יש אומרים שכיון שהמנהג לברך אחר קריאת התורה, אף לנשים אין לברך בלילה אלא ביום. ומרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל כתב, כי המנהג פשוט אצלינו שנשים מברכות ברכת הגומל בליל ברית יצחק (לילה שקודם המילה), שעורכים מסיבה קטנה בבית היולדת לעשרה מישראל המקורבים למשפחה, והאשה נצבת לפניהם ומברכת ברכת הגומל. לפיכך במקום צורך, יש להקל לברך ברכת הגומל אף בלילה.

תאריך השאלה:
כ"ז כסלו תשפ"ב / 1 בדצמבר 2021

יכולה, אבל אם הגבר יכול לברך ולהדליק, עדיף שהוא יברך וידליק. מצוות נר שבת שייכת בתחילה לאשה, ומצוות נר חנוכה שייכת בתחילה לאיש.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


 

חיוב נשים בהדלקת נר חנוכה

נשים, פטורות מכל מצות התורה ש"הזמן גרמן". כלומר, מצוות התלויות בזמן מסויים, ואינן נוהגות תמיד, כגון מצות לולב בסוכות, ומצות שופר בראש השנה, נשים פטורות מהן.

ומכל מקום נשים חייבות בהדלקת נר חנוכה, הואיל ואף הן היו באותו נס של הצלת ישראל בחג החנוכה. ולכן אף אשה נשואה, אם בעלה אינו יכול להדליק נרות חנוכה בביתו, כגון שצריך לצאת למקום רחוק, ראוי ונכון שימנה את אשתו שתהיה שלוחתו להדליק את הנרות במקומו, ויוצא ידי חובה אפילו אם אינו נמצא שם בשעת ההדלקה.

וכן אשה שהיא דרה לבדה, חייבת להדליק נרות חנוכה, כדין האיש ממש.

מי שעתיד לחזור לביתו בשעה מאוחרת
כתב מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל, שאם אדם יודע כי הוא עתיד לחזור לביתו באותו לילה בשעה מאוחרת, עדיף שימנה את אשתו שתדליק הנרות בזמן הראוי להדלקת נרות לכתחילה, דהיינו כרבע שעה לאחר שקיעת החמה, מאשר שידליק בעצמו בשעה מאוחרת. ואף על פי שבכל המצוות אנו אומרים "מצוה בו יותר מבשלוחו", מכל מקום כאן עדיף שימנה את אשתו להדליק נרות, משום שעל ידה מתקיימת המצוה בזמן הראוי לה כתקנת חז"ל. ומלבד זה יש לומר, שכשהאשה מדליקה נרות במקום בעלה, לא נחשב הדבר שאינו מקיים המצוה בעצמו, משום שאשתו כגופו, ואם כן כשמדליקה האשה נרות הרי הוא כאילו הדליק בעצמו.

ומכל מקום למנהג האשכנזים שכל אחד מבני הבית מדליק נרות חנוכה, אם נמצא הבעל במקום שיכול להדליק, טוב שידליק בעצמו בלא ברכה, ואשתו תדליק בביתו בברכה, ואם יכול הבעל, טוב שישמע ברכות ההדלקה מאדם אחר.

אף על פי שנשים חייבות בהדלקת נר חנוכה, מכל מקום כשבעל הבית מדליק נרות חנוכה בבית, אין אשתו ובנותיו מדליקות נרות בפני עצמן, ואפילו למנהג האשכנזים שכל אחד מבני הבית מדליק בפני עצמו, מכל מקום אשתו ובנותיו אינן מדליקות בפני עצמן. ורק אם האשה נמצאת לבדה בביתה, כגון אשה שאינה נשואה עדיין, או שאין בעלה נמצא בבית בשעת ההדלקה, תדליק האשה נרות חנוכה.

אדם שלא היה נוכח בשעת ההדלקה בלילה ראשון של חנוכה
והנה מוטל עלינו לבאר דבר נוסף, והוא, שכאשר הבעל יודע שיגיע מאוחר לביתו, ולכן הוא מורה לאשתו שתברך ותדליק במקומו, הרי שהוא יוצא ידי חובת ההדלקה והברכות בהדלקה של אשתו. אולם אם אירע שכבר בלילה הראשון של חנוכה הדליקה האשה את הנרות עבור הבעל, נמצא שהיא מברכת גם ברכת "שהחיינו" על ההדלקה בלילה הראשון. והבעל, עדיין לא בירך שהחיינו. ועל כן ביום השני כאשר יבא הוא לביתו, יהיה עליו להדליק נרות ולהוסיף לברך ברכת שהחיינו על הדלקה, שהרי זו ההדלקה הראשונה עבורו.


צפייה