שאלות ותשובות הלכה יומית

לחץ על השאלה לצפיה בתשובה

תאריך השאלה:
ט"ז תמוז תשע"ט / 19 ביולי 2019

כן הביא מרן הבית יוסף סימן רלד.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


שאלות ותשובות הלכה יומית - תפלה בלא חזרה – ישתבח בנשימה אחת – אל תירא מפחד פתאום

לקט תשובות שנמסרו בזמן האחרון

שאלה: בבית הכנסת שלנו האנשים ממהרים, ורוצים לנהוג מכאן ולהבא, שהשליח ציבור יתחיל מיד, יחד עם הציבור, את תפילת החזרה (והציבור מתפללים איתו), עד "האל הקדוש", ומשם הציבור ימשיכו בלחש. האם אפשר לעשות כך?

תשובה: יש מקומות שבדורות הקודמים (וגם בזמנינו במדינה אחת) נהגו להקל שמתפללים כל הציבור את תפילת העמידה יחד עם השליח ציבור, והוא אומר קדושה (נקדישך ונעריצך וכו') וברכת האל הקדוש, ואחר כך ממשיכים בלחש, עד שמגיע השליח ציבור ל"רצה", ומשם היה ממשיך בקול רם עד סיום התפלה. ומנהג זה אינו נכון על פי ההלכה, אלא יתפללו כל הציבור תפילת לחש, ואחר כך יחזור השליח ציבור על התפילה. ומרן הבית יוסף (בסימן רלד) כתב, שבעיר הקודש צפת נהגו באותו מנהג שכל הקהל מתפלל יחד עם השליח ציבור, וגזרו חכמי צפת נידוי על מי שימשיך במנהג זה. וכן פסק מרן החיד"א (בקשר גודל סימן ח"י. ולא כפי שהביא בברכי יוסף). ובמקומות שרוב הציבור עמי הארצות המזלזלים ומדברים בשעת התפילה, יעשו שאלת חכם כיצד להנהיג. (ובמקרים מיוחדים ולא באופן קבוע, יש בזה חילוקי דינים).

 

שאלה: האם באמירת "ישתבח שמך לעד מלכינו" בתפלת שחרית, יש לומר את כל השבחים (שיר ושבחה הלל וזמרה וכו') בנשימה אחת?

תשובה: על פי הזוהר הקדוש, יש לומר את השבחים שבברכת "ישתבח" ברציפות, בלי הפסק. אולם הגאון יעב"ץ בסידורו כתב, שאין הכוונה שיאמרם בנשימה אחת (כמו להבדיל, באמירת עשרת בני המן), אלא יאמר ברציפות בלי להפסיק בינתיים, אבל לא בנשימה אחת, כי צריך לומר בנעימה "כמסדר שבחו של מלך". וכן כתבו האחרונים.

 

שאלה: האם יש טעם נכון למה שמודפס בכמה סידורים, לומר אחרי תפלת שחרית "אל תירא מפחד פתאום"?

תשובה: מובן שאין בזה חיוב כלל מן הדין. אולם הגאון הרמ"ז (רבי משה זכות) היה נוהג לומר אחרי תפילת שחרית שלושה פסוקים: "אַל תִּירָא מִפַּחַד פִּתְאֹם וּמִשֹּׁאַת רְשָׁעִים כִּי תָבֹא", "עֻצוּ עֵצָה וְתֻפָר דַּבְּרוּ דָבָר וְלֹא יָקוּם כִּי עִמָּנוּ אֵל", "וְעַד זִקְנָה אֲנִי הוּא וְעַד שֵׂיבָה אֲנִי אֶסְבֹּל אֲנִי עָשִׂיתִי וַאֲנִי אֶשָּׂא וַאֲנִי אֶסְבֹּל וַאֲמַלֵּט". וכתב בספר מנות הלוי, שכן היה נוהג הרב החסיד רבינו יהודה בן ששון. והגאון חיד"א כתב (בצפורן שמיר סוף סימן ב) שהוא מנהג אנשי פרובינצא. והגאון יעב"ץ כתב, שהיא סגולה להצלחה מכמה גזירות רעות. ורבי משה זכות היה מוסיף אחר כך: "רבון העולמים, זכינו לעסוק בתורה לשמה ובמצוות ובגמילות חסדים ולהשכים בהם ולהעריב, וזכינו לראות בבנין בית מקדשינו החרב. אֱלהֵינוּ וֵאלהֵי אֲבותֵינוּ. מֶלֶךְ רַחֲמָן רַחֵם עָלֵינוּ. טוב וּמֵטִיב הִדָּרֵשׁ לָנוּ. שׁוּבָה עָלֵינוּ בַּהֲמון רַחֲמֶיךָ בִּגְלַל אָבות שֶׁעָשׂוּ רְצונֶךָ. בְּנֵה בֵיתְךָ כְּבַתְּחִלָּה. כּונֵן בֵּית מִקְדָּשְׁךָ עַל מְכונו הַרְאֵנוּ בְּבִנְיָנו. שַׂמְּחֵנוּ בְּתִקּוּנו. וְהָשֵׁב שְׁכִינָתְךָ לְתוכו. וְהָשֵׁב כּהֲנִים לַעֲבודָתָם. וּלְוִים לְדוּכָנָם לְשִׁירָם וּלְזִמְרָם. וְהָשֵׁב יִשְׂרָאֵל לִנְוֵיהֶם. וְשָׁם נַעֲלֶה וְנֵרָאֶה וְנִשְׁתַּחֲוֶה לְפָנֶיךָ. יְהִי רָצון מִלְּפָנֶיךָ ה' אֱלהֵינוּ וֵאלהֵי אֲבותֵינוּ. שֶׁתַּעֲלֵנוּ בְשִׂמְחָה לְאַרְצֵנוּ. וְתִטָּעֵנוּ בִּגְבוּלֵנוּ. וְשָׁם נַעֲשֶׂה לְפָנֶיךָ אֶת קָרְבְּנות חובותֵינוּ. תְּמִידִים כְּסִדְרָם וּמוּסָפִים כְּהִלְכָתָם".

תאריך השאלה:
ט"ו תמוז תשע"ט / 18 ביולי 2019

אסור להרהר שם בדברי תורה.

הנכנס לשם צריך לשטוף את ידיו אחר כך.

אין ליטול שם ידיים. ואם אין לו אפשרות אחרת, יטול שם ידיים וינגבם בחוץ.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


נטילת ידים בחדר בית המרחץ

שאלה: האם מותר ליטול ידים לסעודה בחדר האמבטיא או בבית הכסא?

תשובה: מרן השלחן ערוך (סימן ד) פסק, שהיוצא מבית הכסא צריך נטילת ידים. ומרן החיד"א כתב, שהוא משום רוח רעה השורה על הידים, ושכן מבואר בזוהר הקדוש. ועל פי זה כתב שאפילו אם נכנס לבית הכסא ולא עשה שם צרכיו וגם לא נגע בבשרו, מכל מקום, מיד בכניסתו שורה עליו רוח רעה, וצריך ליטול ידיו.

אלא שבבית המרחץ שלנו (אמבטיה) אין הדין כן, והנכנס לשם אינו צריך ליטול ידיו. ומרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל בספרו שו"ת יביע אומר (ח"ג סימן א) הביא ראיות רבות לדבר, ושכן מוכח ממה שאמרו בגמרא במסכת שבת (מא.) שמותר לשתות מהמים שהיו בתוך בית המרחץ. ואילו היה חשש "רוח רעה" בבית המרחץ, לא היו מתירים לשתות שם כלל, שהרי רוח רעה שורה על אוכלין ומשקין שנמצאים שם. אלא ודאי, בבית המרחץ אין רוח רעה כלל. ולכן גם אין מניעה ליטול שם ידים, ולנגבם מחוץ לחדר האמבטיה לאחר שיברך.

ובשו"ת יביע אומר חלק שביעי (סימן כז), הביא מרן רבינו זצ"ל עוד סברא להקל בדבר, שכן חדרי האמבטיה שבזמנינו, אינם מיוחדים רק לרחיצת הגוף, אלא רגילים לעשות שם גם תשמישים אחרים, ומניחים שם דברים למשמרת. ומטעם זה אין זה בגדר מקום ששורה בו רוח רעה. והביא ראיות לדבריו.

וכל זה בחדר אמבטיה שאין שם שירותים. אבל כשיש שם שירותים, אין להתיר ליטול שם ידים, אלא אם כן בשעת הדחק. ואף על פי שיש פוסקים שסוברים שחדרי שירותים של זמנינו אין להם דין בית הכסא משום שהם נקיים תמיד, מכל מקום לכתחילה יש להחמיר בזה, שלא ליטול ידים שם, ורק כשאין לו מקום אחר לנטילת ידים, יכול להקל ליטול ידים אף בבית הכסא, ויברך על נטילת ידים בחוץ לפני הניגוב.

ולסיכום: חדר אמבטיה שאין שם שירותים, מותר ליטול בתוכו ידים. ויברך על הנטילה בצאתו משם לפני שינגב. ואם יש שם שירותים, לא יטול שם את ידיו. ורק בשעת הדחק שאין כשאין אפשרות אחרת, רשאים ליטול שם ידים, הן לסעודה והן לנטילת הבוקר.

תאריך השאלה:
י"ג תמוז תשע"ט / 16 ביולי 2019

אם מצריך שזירה אומנותית, נכון שלא יעשו כן בשבת. אבל במעשה הדיוט, שסתם אדם יכול לקבל כמה פרחים יחדיו, אין בכך שום איסור.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


פרחים בשבת – מלאכת מעמר

שאלה: האם מותר לסדר את הפרחים בתוך הואזה (אגרטל) בשבת?

תשובה: בשאלה זו, אם מותר לסדר פרחים בשבת שיעמדו בצורה נאה לכבוד שבת, דנו גדולי האחרונים. ואנו נביא את עיקרי הדברים ואת המסקנה למעשה.

סידור הפרחים – "מתקן כלי"
כתב הגאון רבי משה פיינשטיין זצ"ל בשו"ת אגרות משה (ח"ד סימן עג), שיש לאסור לקבץ מיני פרחים בשבת ולהעמידן יחד על השלחן, משום שיש בזה איסור מצד "מתקן כלי" בשבת.

ומרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל (חזו"ע ח"ג עמוד כו) דחה את דבריו, משום שאפילו אם נאמר שפרח נחשב ל"כלי", הרי בחיבור כמה פרחים יחד, יש חיבור של כמה כלים, ולא שייך לאסור דבר מצד "תיקון כלי" בשבת, אלא כאשר כל חלק מהכלי אינו נחשב "כלי" בפני עצמו, ועל ידי הרכבת שני החלקים יחדיו, יהיה כאן כלי. ועוד, שכתב מרן זצ"ל בשו"ת יביע אומר (ח"א סימן כ), בשם רבותינו הראשונים, שכל דבר שאין צורך באומן (באדם מומחה) לעשותו, ואינו עשוי להתקיים לזמן רב, אין בו איסור משום מתקן כלי בשבת. ולכן גם כאן, שסידור הפרחים יחד היא מלאכה פשוטה, ואינה מיועדת להשאר ימים רבים, הרי שלא שייך לאוסרה בשבת מצד "תיקון כלי". ולכן היקל מרן זצ"ל להבריג את "בלון" הגז של מכונת "סודה" בשבת, משום שאין זה נחשב לתיקון כלי, שהרי ההברגה הזו היא זמנית, ועוד שכל אדם יכול לעשותה. והסכים עם מרן זצ"ל על הפסק הזה, הגאון רבי יצחק וייס זצ"ל, בשו"ת מנחת יצחק (ח"ד סוף סימן קכב).

סידור הפרחים – "מעמר"
אולם הגאון רבי משה פיינשטיין זצ"ל כתב, שיש בסידור הפרחים בשבת איסור נוסף, משום מלאכת "מעמר", שהיא אחת המלאכות האסורה בשבת. ומלאכת "מעמר" הכוונה היא, כשאוספים את הפירות או הירקות בשדה יחד לערימה אחת. ולכן כתב הגר"מ פיינשטיין, שגם איסוף הפרחים וסידורם יחד, היא מלאכת מעמר. ולכן אסור לעשות כן בשבת.

אולם גם בנקודה זו חלק עליו מרן רבינו זצ"ל, והוכיח מדברי כמה מרבותינו הראשונים, שמלאכת "מעמר" אינה שייכת אלא דוקא במקום גידולם של הפירות והירקות. כלומר, בשדה או בגינה, אבל במקום שהקרקע בו מרוצפת, לא שייך בכלל איסור מעמר בשבת. וכן היא דעת מרן השלחן ערוך. וכן פסק המשנה ברורה. ומאחר ומקום גידולם של הפרחים הוא בשדה או בחממה, ובכל אופן אין מקום גידולם בבית, לכן יש להקל בדבר, ומותר לסדר את הפרחים יפה יפה בתוך הכלי בשבת, לכבוד שבת, בין אם מדובר בפרחים ממין אחד, ובין אם מדובר בכמה מינים של פרחים.

תאריך השאלה:
י"ג תמוז תשע"ט / 16 ביולי 2019

בגמרא במסכת שבת דף סב. מבואר שהולך עמה (או עם קמיע אחר) כשהוא עטוף.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


נשיקת המזוזה, מזוזה כקמיע

שאלה: האם מותר ללכת עם מזוזה תלויה בצוואר בתור קמיע? האם יש ענין לנשק את המזוזה ואת הספר תורה?

תשובה: מצות המזוזה, יש בה סגולה מיוחדת, שבזכותה שומר הקדוש ברוך הוא על פתחי בתי ישראל מכל רע. ולכן כותבים "שדי" על המזוזה מבחוץ, שהוא ראשי תיבות ש'ומר ד'לתות י'שראל.

והגאון רבי משה פיינשטיין בשו"ת אגרות משה (יורה דעה חלק שני עמוד רלט) כתב להוכיח מדברי הפוסקים שיש איזה סגולה לשמירה כקמיע בנטילת המזוזה.

ומעתה נבוא לדון בשאלה, אם מותר להשתמש במזוזה כקמיע, כי באמת יש כאן כמה חששות הלכתיים, ואנו נדון בשנים מהם.

האחד, שאולי יש לומר, שאת המזוזה יש לקבוע בצד הפתח כפי שצותה התורה, אבל שימוש אחר במזוזה, כמו לקחת אותה בתור קמיע בשרשרת וכדומה, הרי הוא דרך בזיון.

ובאמת שהגאון המהרי"ל, סירב לתת להגמון (כמו ראש עיר) של העיר מזוזות כדי לשמור על מבצריו. ומבואר לכאורה שסבר המהרי"ל, שכל שימוש במזוזה שאינו לשם המצוה, רק לשם שמירה, הוא אסור.

אולם רבינו הגאון יעב"ץ כתב להוכיח מדברי הירושלמי, שמותר לתת אפילו לגוי מזוזות לתלות על פתחי ביתו, אם ידוע שהוא ישמור על כבודה של המזוזה. ואין בדבר איסור כלל. ואף על פי שהגויים אינם מצווים במצות המזוזה, מכל מקום מותר להם להשתמש במזוזה לשמירה. ולפי זה תמה הגאון יעב"ץ על המהרי"ל, מדוע אסר לתת מזוזות להגמון העיר?

והגאון רבי משה פיינשטיין בספרו (שם), כתב להסביר את דברי המהרי"ל, שלעולם גם המהרי"ל מודה שאין איסור לתת מזוזה לגוי, וכן אין איסור להשתמש במזוזה בתור קמיע לשם שמירה, ובכל זאת סירב המהרי"ל לתת את המזוזה להגמון, משום שההגמון ביקש את המזוזות כדי לשמור על מבצריו מפני הגנבים, (כן כתב המהרי"ל), ובאמת שלא מצאנו מקור לדבר, שמזוזה שומרת מגנבים, ולכן יש לחוש, שכאשר יבאו גנבים למבצריו של ההגמון, יכעס שהמזוזות לא שמרו עליו, וישליך אותן בבזיון. ובאופן כזה שיש חשש בזיון, לכל הדעות אסור לתת מזוזה לגוי.

נמצאנו למדים, שמותר להשתמש במזוזה בתור קמיע.

ולגבי נשיקת המזוזה. הנה הוא מנהג יפה שיש שנהגו בו משנים קדמוניות. ויש קצת מקור למנהג ממה שאמרו במסכת עבודה זרה (דף יא.) שבשעה שהוליכו חיילי הקיסר את אונקלוס הגר כדי לשפוט אותו, הניח את ידו על המזוזה וחייך, אמרו לו חיילי הקיסר, מדוע אתה מחייך? אמר להם אונקלוס, שדרכו של מלך, שהוא יושב בפנים, והעבדים שלו שומרים עליו מבחוץ, ואילו מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, אינו נוהג כן, אלא העבדים שלו יושבים בתוך בתיהם, והוא שומר עליהם מבחוץ. ואף שלא היה מדובר שם בנשיקה אלא בהנחת היד, מכל מקום ניכר שעושים כן כדי לחבב את המצוות ולחזק את אמונתם. אבל לא שייך כאן "חיוב" לנשק את המזוזה, אלא הוא מנהג יפה למי שנוהג בו. וכן לגבי ספר תורה נאמר בתהלים "נשקו בר פן יאנף", ואין בר אלא תורה, כמו שאמרו במסכת סנהדרין (ריש פרק חלק). וכן נוהגים בכל ישראל, שאותם העומדים סמוך לספר תורה מנשקים אותו בפיהם או בידם, או בהפסק עם טליתם משום נקיות.

 

תאריך השאלה:
י"ב תמוז תשע"ט / 15 ביולי 2019

אם יש צורך באופן אקראי בדבר, כגון שיש שם שני חתני בר מצוה וכדומה, אז יש להקל ולומר לו לצאת, אבל באופן קבוע אין לעשות כן. וכן פסקו הכנסת הגדולה והפרי חדש ועוד מגדולי הפוסקים.

תאריך השאלה:
ה' תמוז תשע"ט / 8 ביולי 2019

אסור להשתמש במים הללו בשבת, מפי שהגוי יודע שהוא עושה כן גם עבור היהודים (שהרי הייתם קבוצה גדולה, והוא מן הסתם מעובדי המלון), ולכן יש לחשוש שהוא מוסיף מים עבור היהודים. (שלחן ערוך סימן שכה סעיף י והלאה). 

תאריך השאלה:
ג' תמוז תשע"ט / 6 ביולי 2019

שימשו בזה אחר זה. מפני שכהן גדול שנטמא מעמידים אחר תחתיו כמו שמבואר ביומא דף מז. 

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


צניעות האדם, בינו לבין עצמו

במסכת יומא (מז.), תנו רבנן, שבעה בנים היו לה לקמחית, וכולן שמשו בכהונה גדולה, אמרו לה חכמים, מה עשית שזכית לכך? אמרה להם, מימי לא ראו קורות ביתי את קלעי שערי! ורש"י בפירושו, הביא דברי הירושלמי, "כל כבודה בת מלך פנימה ממשבצות זהב לבושה", אשה צנועה, ראויה שיצא ממנה כהן גדול הלבוש משבצות זהב. עד כאן.

ופשט הדברים, שהיתה נזהרת קמחית, שלעולם לא יתגלה שערה, עד שאפילו לפני קורות ביתה לו התראו שערותיה. וכל זה ממדת  צניעות יתירה שהיתה בה לפני הקדוש ברוך הוא, שמלוא כל הארץ כבודו.

ומרן השלחן ערוך (סי' ב) כתב: לא ילבש חלוקו מיושב, אלא יקח חלוקו ויכניס בו ראשו וזרועותיו בעודנו שוכב, ונמצא שיקום כשהוא מכוסה. ומבואר בדבריו שיש לאדם להשתדל להשאר צנוע אפילו במקום שאין שם בני אדם, שהרי הקדוש ברוך הוא מלוא כל הארץ כבודו, וכשם שאין דרך אנשים להתגלות בצורה לא צנועה בפני זולתם, כמו כן יש להם להזהר שלא להתגלות בפני השם יתברך, מלבד בעת הצורך, כגון שאדם רוחץ את עצמו, שאז רוחץ כדרכו, שהרי אי אפשר באופן אחר, ואין בזה חשש כלל.

ועתה עלינו לבאר, האם הדבר הוא חיוב מן הדין ממש? ועד כמה יש להזהר בדבר?

בגמרא במסכת שבת (קיח:), היה משתבח רבי יוסי, "מימי לא ראו קורות ביתי אמרי חלוקי", (כלומר מעולם לא נתגלה בצורה בלתי צנועה אפילו כשהיה לבד בביתו). וממה שהשתבח בכך רבי יוסי, משמע שאין בזה חיוב מן הדין, אלא ממידת חסידות בלבד.

והגאון רבי מנשה קליין זצ"ל, בספרו שו"ת משנה הלכות (ח"ו סימן ב), כתב שבודאי יש חיוב גמור מן הדין שלא יתגלה גופו של האדם בביתו, מאחר שכן מבואר בש"ס ובפוסקים, והביאו דין זה להלכה בעלי השלחן ערוך. ומה שהשתבח רבי יוסי במה שלא ראו קורות ביתו אמרי חלוקו, אין זה מפני שמנהג זה הוא חסידות גדולה, אלא מפני שאין רוב העולם נזהרים בדין זה, והיה רבי יוסי משתבח שהוא נזהר בזה. והביא ראיה לדבריו גם מדברי קמחית, שאמרה "מעולם לא ראו קורות ביתי קלעי שערי".

ובאמת שדבריו תמוהים, כי לא יתכן לומר שבזמן רבי יוסי היו רוב העולם מזלזלים כל כך בדין גמור, עד שהיה רבי יוסי משתבח בזה שהוא אינו מזלזל בו.

ומה שהביא הגאון זצ"ל ראיה ממעשה קמחית, אדרבא, משם נראה בפירוש שמידת צניעות גדולה היתה בה. ועוד, שבספר מנורת המאור כתב, שלשון גוזמא (הגזמה) נקטה הגמרא בזה, שהרי אי אפשר שלא ראו קורות ביתה קלעי שערה, שהרי היתה רוחצת ומסתרקת, אלא דרך הפלגה אמרו כן, על שם שהיתה צנועה ביותר.

ועל כן למעשה, אין בדבר זה חיוב מן הדין, אלא מנהג טוב וראוי לכל אדם להתנהג בצניעות גם בחדרי חדרים כפי כוחו, וכן היתה דעת מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל (הכ"מ), שאין בזה חיוב מן הדין, ומה שכתב מרן בשלחן ערוך "לא ילבש" וכו', אין כוונתו אלא למנהג טוב מאד, שראוי לכל אדם להחזיק בו כמה שיוכל, ובפרט שעל ידי כן, יתרגל האדם שגם כאשר הוא נמצא לבדו, עין רואה ואזן שומעת וכל מעשיו בספר נכתבים, ויהיה ירא שמים, ולא יבא חלילה לידי חטא, אף שאין בני אדם רואים אותו.

תאריך השאלה:
ב' תמוז תשע"ט / 5 ביולי 2019

יכולים לשיר ואין זה ענינם שיש אדם שמקליט לפני זמן רבינו תם

תאריך השאלה:
א' תמוז תשע"ט / 4 ביולי 2019

אם אינו נהנה מהריח אינו יכול לברך.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


ברכת הבשמים סמוך להנאה – דבר שיש ספק אם יש בו ריח

שאלה: אם יש לפני עלי נענע, ואני מסופק אם יש בהם ריח טוב. כיצד עלי לנהוג לגבי ברכת "בורא מיני בשמים"?

תשובה: בהלכה הקודמת ביארנו את יסוד הדברים, שעל כל דבר שיש בו ריח טוב, צריך לברך לפני שמריחים ממנו, את הברכה הראויה לו. ויש דבר שמברכים עליו בורא "מיני" בשמים, ויש שמברכים עליו בורא "עשבי" בשמים, ויש שמברכים בורא "מיני" בשמים, ויש שמברכים "הנותן ריח טוב בפירות". (ואת פרטי הדינים נבאר בהמשך).

ברכת הריח – לפני שמריחים
והדבר פשוט, שכשם שלגבי ברכות על המאכלים, יש לברך לפני שאוכלים מן המאכל, כמו כן בברכת הריח, יש לברך לפני שנהנים מן הריח. ואם לא בירך לפני שהריח, אינו רשאי לברך לאחר שהריח.

ומכל מקום, מבואר מדברי המשנה ברורה (סימן רטז ס"ק ב), שאם טעה והריח בלא ברכה, יוכל לברך, ולחזור ולהריח, ובכך יפטור גם את מה שהריח כבר קודם בלא לברך. (אבל אין לעשות כן לכתחילה, ורק אם טעה והריח בלא ברכה, יוכל לעשות כן).

ברכת הריח – רק שמתכוין ליהנות
ועתה לגבי השאלה, כאשר ישנו דבר, כגון עלי נענע יבשים, שאנו מסופקים אם יש בהם ריח טוב, או שהריח הטוב פג מהם. הנה הדבר ברור, שלא נוכל לומר, שהבא להריח מהעלים, יברך עליהם "בורא עשבי בשמים", ולאחר מכן יבדוק אם יש בהם ריח טוב. שהרי אם יתברר שאין בהם ריח, נמצא שהברכה היתה ברכה לבטלה. אולם מצד שני, לכאורה אין להריח מן העלים ללא ברכה, שכן אסור ליהנות מן הריח הטוב בלא ברכה.

ומרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל (בספרו חזון עובדיה על הלכות ברכות עמוד שח), דן בקצרה בשאלה זו, והביא דברי כמה מגדולי האחרונים, שכתבו שאין חיוב לברך את ברכת הריח, אלא כשמתכוין ליהנות מן הריח הטוב. אבל אם אינו מריח אלא בשביל לבדוק, אם אמנם יש ריח טוב בעלי הנענע או לא, אין צורך לברך עליהם ברכת הריח. והביא שכן כתב הגאון רבי חיים פלאג'י בספרו רוח חיים.

לכן, מי שיש לפניו איזה דבר, כגון עלי נענע, שהוא מסופק אם יש בהם ריח טוב. עליו להריח מהם מעט, כדי לוודא שיש בהם ריח טוב, ולאחר מכן יברך עליהם "בורא עשבי בשמים", ואז יוכל להריח כאוות נפשו.

תאריך השאלה:
כ"ט סיון תשע"ט / 2 ביולי 2019

אין חילוק בין איש לאשה לגבי ברכת הגומל.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


דין הנשים בברכת הגומל

באחת ההלכות הקודמות ביארנו באופן כללי כי ארבעה חייבים בברכת הגומל, ואלו הם: יורדי הים כשיעלו ממנו, והולכי מדברות כשיגיעו לישוב, ומי שהיה חולה ונתרפא, ומי שהיה חבוש בבית האסורים ויצא. וסימן לדבר (לזכרון אלו הארבעה), וכל החיי"ם יודוך סלה. ראשי תיבות, ח'בוש, י'ם, י'סורין, מ'דבר. וחבוש הוא החבוש בבית האסורין ויצא משם, ים אלו יורדי הים באניות ששבו, יסורין הם הייסורים שבאו על החולה שנתרפא, ומדבר אלו הולכי המדברות שבאו אל עיר מושב.

נשים, אף הן חייבות בברכת הגומל, שהרי דבר פשוט הוא שאין שום חילוק בין אנשים לנשים, שהכל חייבים להודות לה' על הטוב אשר גמלם. וכן פסק גם הגאון רבי משה פיינשטיין, ועוד.

וכתב הרב בעל כנסת הגדולה, (הוא הגאון רבינו חיים בנבינשתי, תלמיד מהרימ"ט, מגדולי האחרונים לפני כארבע מאות שנה,) תמה אני על מנהג העולם שנהגו שאין נשים מברכות ברכת הגומל. ויראה לי, שמנהג בטעות הוא, שכיון שברכת הודאה היא זו, מי פטר את הנשים מברכה זו, ואף שצריך לברך בפני עשרה (כמו שביארנו), ואין כבודה של אשה לעמוד בפני עשרה אנשים, שכל כבודה בת מלך פנימה, אין טענה זו פוטרת את הנשים מברכה שנתחייבו בה. ועוד שהרי אפשר לאשה שתעמוד בעזרת הנשים ותברך הגומל וישמעו האנשים שבבית הכנסת שלהם.

ועל פי זה כתבו כמה פוסקים, שהמנהג הנכון הוא שתלך האשה לבית הכנסת ותבקש על ידי בעלה או שלוחה, להודיע לגבאי בית הכנסת שיאפשרו לה לברך ברכת הגומל בזמן העליה לתורה, ועונים הקהל לברכתה. אך שלא בפני עשרה, כתב מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל, שמכיון שלדעת מרן השלחן ערוך אין לברך ברכת הגומל אלא בפני עשרה מישראל, אין לברך אלא בפני עשרה, וכאמור. 

היולדת, אחר שבעה ימים ללידתה, הרי היא ככל חולה שנתרפא שחייב בברכת הגומל, ועל כן כל יולדת צריכה שתברך ברכה זו בפני עשרה מישראל. ורשאית לברך בביתה כאשר יש שם עשרה אנשים, או אם נולד לה בן, תוכל לברך בזמן סעודת ברית המילה, וכן אם נולדה לה בת ועשו לכבודה "זבד הבת" וכדומה, תברך שם, ויענו כל הקהל לברכתה. (ואין לאשה למנוע עצמה מלברך ומלהתפלל ומלקיים את המצוות שלא בזמן טהרתה).

דנו הפוסקים אם יש לברך ברכת הגומל בלילה, כי יש אומרים שכיון שהמנהג לברך אחר קריאת התורה, אף לנשים אין לברך בלילה אלא ביום. ומרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל כתב, כי המנהג פשוט אצלינו שנשים מברכות ברכת הגומל בליל ברית יצחק (לילה שקודם המילה), שעורכים מסיבה קטנה בבית היולדת לעשרה מישראל המקורבים למשפחה, והאשה נצבת לפניהם ומברכת ברכת הגומל. לפיכך במקום צורך, יש להקל לברך ברכת הגומל אף בלילה.

תאריך השאלה:
כ"ו סיון תשע"ט / 29 ביוני 2019

כמו שכתבנו, לא נכון לאמרם באופן קבוע, אלא לשנות מידי פעם.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


בקשות אישיות באופן קבוע

שאלה: בהלכה יומית נכתב, שמותר לאדם להוסיף בקשות אישיות בברכות תפלת העמידה. האם מותר לעשות כן באופן קבוע, כלומר, להוסיף בכל יום תמיד בנוסח התפלה בקשה על דבר פרטי?

תשובה: אמת היא, שמותר לאדם להוסיף בברכות האמצעיות שבתפלת העמידה בקשות אישיות, כפי ענין הברכה. ובפרט בברכת שומע תפלה, רשאי להוסיף כל דבר שירצה. וכפי שביארנו כבר. ובזמנינו נדפס ברוב הסידורים של בני עדות המזרח, נוסח וידוי ותפלה על הפרנסה, לאמרו בברכת שומע תפלה. וענין זה מיוסד על דברי רבותינו, שהתירו להוסיף בקשות פרטיות באמצע תפלת העמידה.

והנה הרב בעל "טורי זהב" (סימן קכב) כתב, שכל מה שהתירו חכמינו להוסיף באמצע התפלה בקשות אישיות, זהו דוקא "לפי שעה", כלומר, בדרך ארעית, זמנית, אבל להוסיף בכל יום תוספת אישית בצורה קבועה, אין לעשות כן, משום שנראה הדבר כאילו משנה ממש מנוסח התפלה שתיקנו לנו רבותינו, שהרי הוא קובע לעצמו מטבע (כלומר, צורה קבועה) חדש לתפלתו.

והגאון מרן הרב חיד"א בברכי יוסף, כתב על דברי הט"ז, שאינם מחוורים (ברורים), אינם ברורים להלכה. ובספר כף החיים כתב, שאפילו לדברי הט"ז, מותר להוסיף באופן קבוע בתפלה, את נוסח הוידוי והתפלה על הפרנסה (המופיעים בסידורים החדשים בברכת שומע תפלה), כיון שנוסח זה נזכר כבר בדברי האר"י והזהר הקדוש, ואם כן מותר להוסיף נוסח זה בקביעות.

ובספר ילקוט יוסף, הביא דברי הזהר הקדוש מענין זה, שבדבריו מוכח, שבכל פעם שמתפלל האדם, יתודה על חטאיו בברכת שומע תפלה. והביא דברי המקובלים, שנכון גם להתפלל על הפרנסה בברכה זו באופן קבוע.

ואם כן לענין הלכה, לגבי הנוסח הקבוע של הוידוי והתפלה על הפרנסה, יש לסמוך על דברי הפוסקים המיקלים בזה להוסיפו אפילו באופן קבוע. אולם לענין שאר תפלות ותחינות, יש מקום להחמיר שלא לנהוג כן בקביעות, אלא מדי פעם בפעם ישנה את נוסח התפלה השגור בפיו.

וכן מספרים בשם הגאון רבי שלמה זלמן אוירבך זצ"ל, שאף שהיו לו בקשות קבועות בתפלתו, לרפואת חולים וכדומה, מכל מקום מדי פעם בפעם היה משנה את נוסח התפלה, או שהיה מפסיק בבקשות האישיות לזמן מה, בכדי שלא יראה כמטבע תפלה חדש. וזהו כדברי הט"ז.

תאריך השאלה:
כ"ה סיון תשע"ט / 28 ביוני 2019

הכוונה היא כשאומר "מודים".

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


דין הכריעות שבתפילת שמונה עשרה

שאלה: מתי יש חיוב לכרוע בתפילת העמידה, וכיצד הוא אופן הכריעה הנכון?

תשובה: רבותינו תיקנו בכמה מקומות בתפילת העמידה, שיכרע אדם בהם.

ואלו הברכות שיש לכרוע בהן: ברכת אבות (היא ברכת "מגן אברהם", הברכה הראשונה שבתפילת העמידה), בתחילת הברכה ובסיומה, ובברכת הודאה (היא ברכת "מודים"), בתחילתה ובסופה. ובשאר כל הברכות אין לכרוע כשמסיים את הברכה או מתחיל אותה.

וכמה יש לכרוע? המתפלל כשכורע, צריך שיכרע עד שיתפקקו כל חוליות שבשדרה שלו. כלומר, אין להסתפק בהשתחוויה מועטת, אלא יש לכרוע ממש עד שיפתחו ויבלטו כל קשרי החוליות בשידרה שבגב. ואין להשאיר את הראש זקוף בשעת הכריעה, אלא יש לכופף גם את הראש בשעת הכריעה, וכפשט לשונו של רבינו הרמב"ם (בפרק ה' מהלכות תפילה), שצריך שבשעת הכריעה יעשה עצמו "כקשת", דהיינו שמלבד מה שצריך שיכרע עד שיתפקקו כל חוליות שבשידרה, צריך גם לכופף את ראשו, כדי שיראה כקשת.

ומכל מקום אין זה נכון שיכרע אדם בצורה מוגזמת עד כדי כך שהפה שלו יהיה מכוון כנגד החגורה של המכנסיים, אלא יכרע כפי שמחייב הדין, כלומר, שכל חוליות השדרה תהיינה פתוחות בשעת הכריעה.

אדם שהוא זקן או חולה, שאינו יכול לכרוע עד שיתפקקו כל החוליות שבשדרה, אינו חייב לכרוע כל כך הרבה, אלא רשאי להרכין את ראשו מעט, מאחר שניכר שהוא חפץ לכרוע, ורק מפני צערו אינו כורע כפי שהיה ראוי לכרוע.

יש הנוהגים בשעת הכריעות, שמכופפים גם את הברכיים. וכפי שיבואר בהלכה הבאה.

תאריך השאלה:
כ"ד סיון תשע"ט / 27 ביוני 2019

לא. באמצע תפילת העמידה אין להפסיק כדי לברך ברכות התורה. ורק לאחר סיום תפילת העמידה תברך ברכות התורה.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


דין אישה ששכחה לברך ברכות התורה

בהלכה הקודמת הסברנו שאדם ששכח לברך ברכות התורה ונזכר בכך אחר שסיים את תפילת שחרית, אינו יכול לברך שוב את ברכות התורה, מפני שכבר נפטר מהן בברכת "אהבה רבה" הנאמרת קודם קריאת שמע, לפי שגם היא מדברת מעניין תלמוד תורה כעין ברכות התורה.

כתבנו בעבר שלדעת רוב הראשונים נשים פטורות מקריאת שמע, לפי שהיא מצות עשה (כלומר מצווה שהיא בקום עשה) שהזמן גרמא (שתלויה בזמן, שהרי קריאת שמע אינה מחויבת בכל זמן, אלא בבוקר ובערב) ורוב מצוות עשה שהזמן גרמן נשים פטורות מהן, ולפיכך הן פטורות גם כן מקריאת שמע, (אמנם כתב מרן, שנכון שנשים יחמירו על עצמן שיקבלו עליהן עול מלכות שמים בקריאת פסוק ראשון של קריאת שמע.)

ולמנהג הספרדים, אישה הרוצה לקיים מצווה שהיא פטורה ממנה, כגון קריאת שמע, אינה רשאית לברך על קיום מצווה זו, ולפיכך נשים אינן מברכות בשם ומלכות (עם הזכרת שם ה' ואלוקינו) את ברכות קריאת שמע, שהן ברכות "יוצר אור" "אהבת עולם" ו"גאל ישראל".

ומכאן נחזור לנדונינו, כי אישה שברכה בלא הזכרת שם ומלכות את ברכות קריאת שמע, ואחר כך נזכרה שלא ברכה ברכות התורה, עדיין היא מברכת ברכות התורה, משום שאין דינה כדין האיש שנפטר מברכות התורה בברכת "אהבת עולם", שהרי היא לא הזכירה שם ומלכות בברכתה, וכל ברכה שאינה בשם ומלכות אינה ברכה, (כמו שהזכרנו בדין ברכת הרעמים), ולכן עליה לברך ברכות התורה במקום שתיזכר ששכחה לברכן, אפילו אחר כל סדר התפילה. ואם נזכרה בכך קודם קריאת שמע רשאית לברך ברכות התורה לפני שתתחיל בקריאת שמע, או בין הפרקים של קריאת שמע כמו שהסברנו לגבי איש בהלכה הקודמת.

תאריך השאלה:
כ"ב סיון תשע"ט / 25 ביוני 2019

לא. גם אם היא מתפללת עם הציבור, את הברכות מברך כל אחד לעצמו, ולכן היא אינה יכולה לברך. אלא תאמר בלי שם ומלכות, ברוך יוצר אור וכו', ברוך יוצר המאורות, ברוך הבוחר בעמו ישראל באהבה, וברוך גאל ישראל. 

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


דין אישה ששכחה לברך ברכות התורה

בהלכה הקודמת הסברנו שאדם ששכח לברך ברכות התורה ונזכר בכך אחר שסיים את תפילת שחרית, אינו יכול לברך שוב את ברכות התורה, מפני שכבר נפטר מהן בברכת "אהבה רבה" הנאמרת קודם קריאת שמע, לפי שגם היא מדברת מעניין תלמוד תורה כעין ברכות התורה.

כתבנו בעבר שלדעת רוב הראשונים נשים פטורות מקריאת שמע, לפי שהיא מצות עשה (כלומר מצווה שהיא בקום עשה) שהזמן גרמא (שתלויה בזמן, שהרי קריאת שמע אינה מחויבת בכל זמן, אלא בבוקר ובערב) ורוב מצוות עשה שהזמן גרמן נשים פטורות מהן, ולפיכך הן פטורות גם כן מקריאת שמע, (אמנם כתב מרן, שנכון שנשים יחמירו על עצמן שיקבלו עליהן עול מלכות שמים בקריאת פסוק ראשון של קריאת שמע.)

ולמנהג הספרדים, אישה הרוצה לקיים מצווה שהיא פטורה ממנה, כגון קריאת שמע, אינה רשאית לברך על קיום מצווה זו, ולפיכך נשים אינן מברכות בשם ומלכות (עם הזכרת שם ה' ואלוקינו) את ברכות קריאת שמע, שהן ברכות "יוצר אור" "אהבת עולם" ו"גאל ישראל".

ומכאן נחזור לנדונינו, כי אישה שברכה בלא הזכרת שם ומלכות את ברכות קריאת שמע, ואחר כך נזכרה שלא ברכה ברכות התורה, עדיין היא מברכת ברכות התורה, משום שאין דינה כדין האיש שנפטר מברכות התורה בברכת "אהבת עולם", שהרי היא לא הזכירה שם ומלכות בברכתה, וכל ברכה שאינה בשם ומלכות אינה ברכה, (כמו שהזכרנו בדין ברכת הרעמים), ולכן עליה לברך ברכות התורה במקום שתיזכר ששכחה לברכן, אפילו אחר כל סדר התפילה. ואם נזכרה בכך קודם קריאת שמע רשאית לברך ברכות התורה לפני שתתחיל בקריאת שמע, או בין הפרקים של קריאת שמע כמו שהסברנו לגבי איש בהלכה הקודמת.

תאריך השאלה:
י"ט סיון תשע"ט / 22 ביוני 2019

הסיר החלבי צריך הגעלה.

התבשיל והסיר הבשרי מותרים.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


דין כלי בשר וכלי חלב, ודין "נותן טעם לפגם"

קדרה (סיר) שבישלו בה בשר, דפנות הקדרה בולעות מעט מן האוכל שנתבשל בה, ולכן קדרה זו נחשבת קדרה "בשרית", ואם בישלו באותה קדרה אחר כך מאכל חלבי, פולטת הקדרה מטעם הבשר שיש בה לתוך החלב, ולכן אוסרת את כל המאכל שנתבשל בה. וזהו עיקר הדין של איסור בישול חלב בכלי של בשר.
ועתה נבאר מהו דין "נותן טעם לפגם".

מה שאמרנו שהתבשיל החלבי שנתבשל בקדירה בשרית נאסר באכילה, זהו דווקא אם בישל בקדירה חלב בתוך מעת לעת (דהיינו תוך עשרים וארבע שעות) מזמן שבישל בה בשר, שאז נחשבת הקדירה "בת יומא", כלומר, בת יום אחד מזמן שבישלו בה בשר, אבל אם כבר חלפו להם יותר מעשרים וארבע שעות מזמן בישול הבשר, ואחר כך טעו ובישלו באותה קדרה חלב, החלב אינו נאסר באכילה, משום שלאחר שיעור "מעת לעת", כבר התקלקל טעם הבשר הבלוע בקדרה, ועל כן אינו נותן טעם טוב, אלא "נותן טעם לפגם" בתבשיל, ולכן אינו אוסר את החלב. ומכל מקום לכתחילה אסור לבשל בכלי שבלע בשר, מאכלי חלב, אפילו אם כבר חלף זמן ארוך מזמן שבשלו בו בשר, מגזירת חכמים, כדי שלא יטעו, ויבשלו גם בתוך שיעור מעת לעת מאכלי חלב ומאכלי בשר באותו כלי, ולכן אותה הקדרה שבשלו בה בשר, ואחרי שיעור מעת לעת בישלו בה חלב, אף על פי שהחלב שנתבשל בה מותר באכילה, מכל מקום הקדרה עצמה נאסרה, בין למאכלי חלב ובין למאכלי בשר, שהרי בלוע בה גם בשר וגם חלב.

וכן הדין אם מבשלים בסיר מאכל בשרי, ומערבבים את אותו התבשיל בכף שבלוע בה חלב, הרי הכף פולטת מטעם החלב שבלוע בה, לתוך הבשר, ולכן, אם אותה כף אינה בת יומא, דהיינו שתוך שיעור עשרים וארבע שעות היא לא בלעה טעם חלב, הרי המאכל מותר, והכף נאסרה, בין למאכלי חלב ובין למאכלי בשר. ואם הכף היא בת יומא, דהיינו שבעשרים וארבע שעות האחרונות היא בלעה טעם חלב, אז הכף אוסרת את כל התבשיל.

אולם אם יש באותו תבשיל שישים כנגד מה שנתחב מהכף בתוך התבשיל, דהיינו כגון אם תחב כף חלבית שמשקלה עשרה גרם בתוך תבשיל שמשקלו שש מאות גרם, הרי הסיר והתבשיל מותרים, כי יש בתבשיל די כדי לבטל את טעם החלב שנפלט לתוכו מהכף, (משום שתמיד מחשבים כנגד משקל הכף, ולא כנגד משקל המאכל שנפלט ממנה שאין אנו יודעים כמה הוא), ורק הכף עצמה אסורה בשימוש, הואיל ובלוע בה טעם בשר וחלב. אבל אם אין בתבשיל משקל יותר משש מאות גרם, שהוא פי שישים ממשקל הכף, הרי שלא נתבטל טעם החלב שנפלט מהכף בתוך התבשיל, והתבשיל והסיר אסורים, וגם הכף נאסרת לגמרי משום שנתערב בה טעם בשר וחלב.

ומכל האמור מבואר שחובה בכל בית ליחד מערכות כלים שונות למאכלי בשר ולמאכלי חלב.

ובהלכה הבאה יבואר הדין בכלי זכוכית.

תאריך השאלה:
י"ט סיון תשע"ט / 22 ביוני 2019

אם הם ניכרים, מותר.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


מאפים חלביים – כמות מועטת

בהלכה הקודמת ביארנו, שאסרו רבותינו ללוש ולאפות בצק של לחם שמעורב בתוכו חלב, משום שיש לחשוש שמא יטעו לאכול את הלחם עם בשר, ויכשלו באיסור אכילת בשר בחלב. וכן להיפך, אין ללוש ולאפות בצק ללחם שהוא בשרי, כדי שלא יטעו לאכול אותו עם גבינה.

והזכרנו את דברי הפוסקים ומרן השלחן ערוך, שאם יש שינוי בצורת הפת כדי שיהיה ניכר שמדובר במאפה חלבי, או אם אופים רק כמות מועטת, מותר לאפות מאפים חלביים (או בשריים).

וכעת נסביר, מה היא "כמות מועטה" שמותר לאפות ממנה פת חלבית.

ומרן השלחן ערוך (יורה דעה סימן צז) כתב בזו הלשון:

"אין לשין עיסה בחלב, שמא יבוא לאוכלה עם הבשר, ואם היה דבר מועט כדי (עבור) אכילה בבת אחת, מותר".

למדנו מדברי מרן השלחן ערוך, שהכמות שמותר לאפות ממנה מאפה חלבי, כמו לחמניות חלביות, היא "דבר מועט", שהוא "כדי אכילה בבת אחת". ומרן בבית יוסף הביא את דברי השערי דורא (סימן לה) שכתב, שאותם לחמים שעושים לכבוד שבת, אופים אותם עם הפשטידא הבשרית בתנור, ואין איסור בדבר, משום שמדובר בכמות מועטת, שהרי הכל נאכל מהר בשבת.

נמצא שלפי דברי מרן השלחן ערוך, כמות מועטת שמותר ללוש ולאפות ממנה פת חלבית או בשרית, הכוונה היא לכמות שאוכלים בסעודה אחת, שהרי בשלחן ערוך הסביר שמדובר בכמות שנאכלת "בבת אחת", שאז אין לחשוש שמא יאכלו אותה עם בשר, כי אותם שאוכלים יודעים שמדובר בפת חלבית, ולא יכשלו בה. אבל כאשר מדובר במשך זמן ארוך יותר, הרי שיש לחוש בזה לתקלה, שיאכלו את הפת עם בשר.

אולם הרמ"א בתורת חטאת כתב, שכמות שנאכלת ביום אחד, היא "כמות מועטת", ואין צורך שכל הפת תאכל בסעודה אחת ממש. וכן כתב עוד בהגהת השלחן ערוך, שנוהגים ללוש פת עם חלב בחג השבועות, או עם שומן של בשר לכבוד שבת, כי כל זה נחשב כדבר מועט.

ולכן בספר כף החיים כתב, שלפי דברי הרמ"א, יש להקל ללוש ולאפות לחמניות או חלות חלביות או בשריות, כאשר מתכוונים לאכול מהם באותו יום. אבל לפי מנהג הספרדים ובני עדות המזרח, שקבלו עליהם את הוראות מרן השלחן ערוך, אין להתיר אלא לאכילה אחת, כלומר, לסעודה אחת.

והכוונה היא שמותר לאפות לסעודה אחת לפי מספר בני הבית, שאם הם מרובים, מותר לאפות עבור כולם, שתהיה פת לסעודה אחת עבור כל אחד ואחד מהמסובים.


צפייה