שאלות ותשובות הלכה יומית

לחץ על השאלה לצפיה בתשובה

תאריך השאלה:
ד' שבט תשע"ט / 10 בינואר 2019

מברך המוציא לחם מן הארץ על הלחם

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


דין עיקר טפל בברכות

שאלה: מי שאוכל פרוסת לחם עם דג, האם שייך לומר שעליו לברך רק על הדג, מאחר והלחם טפל לדג?

תשובה: בהלכה הקודמת, ביארנו את עיקר הדין של "עיקר וטפל" בברכות. שברכת העיקר, פוטרת את הטפל. ולמשל, מי שבא לאכול תבשיל של אורז שיש בו מעט אפונה, אינו מברך על האפונה "בורא פרי האדמה" אלא די לו בברכת האורז "בורא מיני מזונות", כי האורז הוא העיקר.

האם פת לחם, יכולה להיות טפלה למאכלים?
במשנה במסכת ברכות (מד.) שנינו: הביאו לפניו מליח (איזה דבר שהוא מלוח מאד, או דבר שהוא מתוק מאד. כך פירשו התוספות), בתחילה, ופת עמו, מברך על המליח ופוטר את הפת, שהפת טפילה לו. זה הכלל כל שהוא עיקר ועמו טפילה, מברך על העיקר ופוטר את הטפילה.

ופירוש הדבר, מי שהביאו לפניו לאכול פרי מתוק מאד, או מיני מרקחת (ריבה), ומרוב מתיקות הפרי הוא אוכל אחריו מעט פת (לחם) על מנת להחליש את מתיקות הפרי. וכן האוכל דבר מלוח מאד, כמו דג מלוח, או דבר חריף מאד, כמו דג חריף מאד, ואין כוונתו אלא ליהנות מאכילת הדג או הדבר המתוק, וברצונו לאכול אחריו מעט פת להחליש את החריפות או המליחות, הרי אדם כזה אינו מברך על הפת, מפני שהיא טפילה לגמרי לדבר השני שאוכל.

דברי רבינו יונה
וכתב רבינו יונה, שמשנה זו, לא באה ללמד אותנו את הדין הפשוט שברכת העיקר פוטרת את ברכת הטפל, שהרי את הדין הזה כבר למדנו במשנה הקודמת שהובאה בהלכה אתמול, "כל שהוא עיקר ועמו טפלה, מברך על העיקר ופוטר את הטפלה", וכן שנינו שם: "בירך על הפת, פטר את הפרפרת". אלא באה משנה זו ללמדינו, שאפילו הפת, שהיא החשובה מכל המאכלים, יכולה להיות לפעמים טפלה, וזאת במקרים מיוחדים, כאשר באים לאכול מהפת לאחר מאכל אחר בכדי להעביר ולהחליש את טעמו החזק.

וכן פסקו להלכה הפוסקים ומרן השלחן ערוך (סימן ריב) בערך בזו הלשון: "כל שהוא עיקר ועמו טפילה, (פירוש, דבר בלתי נחשב), מברך על העיקר ופוטר את הטפילה, בין מברכה שלפניה ובין מברכה שלאחריה. ולא רק כאשר העיקר מעורב עם הטפל, אלא אפילו אם כל אחד לבדו. ואפילו פת שהיא החשובה מכולם, אם היא טפלה, כגון שאוכל דג מלוח ואוכל פת עמו כדי שלא יהיה לו מאד מלוח בגרון, מברך על הדג ופוטר את הפת כיון שהוא טפל". עד כאן.

לא פשוט לומר שפת היא טפלה
אולם פשוט שלא תמיד יוכל אדם לומר שהפת היא טפלה לגביו, ולמשל, אדם שאוכל לחם עם חמאת בוטנים או גבינה מיוחדת, בודאי שהוא לא יוכל לומר שחשיבות הממרח או הגבינה לגביו, גדולה יותר מחשיבות הפת, כי באופן כזה הפת נחשבת לעיקר בלי ספק, ויברך המוציא ויפטור בברכה זו את הממרח. ורק באופן שהפת אינה באה אלא להעביר את טעם המאכל שבא לפניה, שאז היא טפלה לגמרי, שאינו מעוניין כלל בעצם אכילתה, אז הדין הוא שאינו מברך על הפת כלל וכלל.

ובענין זה, כמובן ששונה הפת משאר המאכלים.

ולסיכום: אם אדם אוכל דבר שהוא מלוח מאד או מתוק מאד, וברצונו לאכול אחריו פת אך ורק בכדי להעביר את טעמו החזק של המאכל השני, אינו מברך על הפת, מפני שהיא טפלה, ונפטרה בברכת המאכל השני. אבל אם הפת באה לתת טעם, כגון פרוסת לחם עם דג, הרי שהפת היא העיקר, ויש לברך עליה, ואין לברך על הדג, אפילו אם מדובר בדג מיוחד.

ובהלכות הבאות נבאר עוד פרטי דינים בזה.

תאריך השאלה:
א' שבט תשע"ט / 7 בינואר 2019

צריך ליטול ידיים

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


נטילת ידים בחדר בית המרחץ

שאלה: האם מותר ליטול ידים לסעודה בחדר האמבטיא או בבית הכסא?

תשובה: מרן השלחן ערוך (סימן ד) פסק, שהיוצא מבית הכסא צריך נטילת ידים. ומרן החיד"א כתב, שהוא משום רוח רעה השורה על הידים, ושכן מבואר בזוהר הקדוש. ועל פי זה כתב שאפילו אם נכנס לבית הכסא ולא עשה שם צרכיו וגם לא נגע בבשרו, מכל מקום, מיד בכניסתו שורה עליו רוח רעה, וצריך ליטול ידיו.

אלא שבבית המרחץ שלנו (אמבטיה) אין הדין כן, והנכנס לשם אינו צריך ליטול ידיו. ומרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל בספרו שו"ת יביע אומר (ח"ג סימן א) הביא ראיות רבות לדבר, ושכן מוכח ממה שאמרו בגמרא במסכת שבת (מא.) שמותר לשתות מהמים שהיו בתוך בית המרחץ. ואילו היה חשש "רוח רעה" בבית המרחץ, לא היו מתירים לשתות שם כלל, שהרי רוח רעה שורה על אוכלין ומשקין שנמצאים שם. אלא ודאי, בבית המרחץ אין רוח רעה כלל. ולכן גם אין מניעה ליטול שם ידים, ולנגבם מחוץ לחדר האמבטיה לאחר שיברך.

ובשו"ת יביע אומר חלק שביעי (סימן כז), הביא מרן רבינו זצ"ל עוד סברא להקל בדבר, שכן חדרי האמבטיה שבזמנינו, אינם מיוחדים רק לרחיצת הגוף, אלא רגילים לעשות שם גם תשמישים אחרים, ומניחים שם דברים למשמרת. ומטעם זה אין זה בגדר מקום ששורה בו רוח רעה. והביא ראיות לדבריו.

וכל זה בחדר אמבטיה שאין שם שירותים. אבל כשיש שם שירותים, אין להתיר ליטול שם ידים, אלא אם כן בשעת הדחק. ואף על פי שיש פוסקים שסוברים שחדרי שירותים של זמנינו אין להם דין בית הכסא משום שהם נקיים תמיד, מכל מקום לכתחילה יש להחמיר בזה, שלא ליטול ידים שם, ורק כשאין לו מקום אחר לנטילת ידים, יכול להקל ליטול ידים אף בבית הכסא, ויברך על נטילת ידים בחוץ לפני הניגוב.

ולסיכום: חדר אמבטיה שאין שם שירותים, מותר ליטול בתוכו ידים. ויברך על הנטילה בצאתו משם לפני שינגב. ואם יש שם שירותים, לא יטול שם את ידיו. ורק בשעת הדחק שאין כשאין אפשרות אחרת, רשאים ליטול שם ידים, הן לסעודה והן לנטילת הבוקר.

תאריך השאלה:
א' שבט תשע"ט / 7 בינואר 2019

במסכת שבת (קח.) משמע שלענין הלכות שבת, פטריה נחשבת כגדולי קרקע. לכן לכאורה נראה שיש להחמיר. וכן פסק באגלי טל (במלאכת דש).

תאריך השאלה:
כ"ט טבת תשע"ט / 6 בינואר 2019

אורז עם מעט בשר טחון, ברכתו מזונות, כי האורז הוא עיקר. אבל אם יש הרבה בשר, (כמו בולונז), אז יש לברך על הבשר בנפרד שהכל נהיה בדברו. ואם יש ספק, יברך על דבר אחר שהכל.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


עיקר וטפל

מחר (מהיום בלילה) יחול ראש חודש שבט. בתוכו יום ט"ו בשבט, שנוהגים להרבות בו בברכות. לכן בימים הללו נלמד הלכות ברכות.

במשנה במסכת ברכות (דף מד.) שנינו: זה הכלל, כל שהוא עיקר ועימו טפלה, מברך על העיקר ופוטר את הטפלה. דהיינו שכשנמצאים שני סוגי אוכל מעורבים יחדיו, מברך על אותו סוג שהוא עיקר, ופוטר את הטפל. וכגון שנמצא לפניו אורז מבושל עם מעט אפונה, שהאורז נחשב עיקר, ולכן מברך עליו בורא מיני מזונות, ודי בכך כדי לפטור מברכה גם את האפונה.

והדין הוא כן, שהעיקר פוטר את הטפלה, לאו דווקא כשמעורבים שני סוגי אוכל ביחד, כמו בדוגמא של תבשיל אורז ואפונה, אלא הוא הדין אפילו אם אוכל את הטפל בפני עצמו, כגון שבירך על האורז בורא מיני מזונות ואכל ממנו, וכעת הוא בא לאכול רק מהאפונה שנותרה לו בצלחת, ללא אורז, גם כן אינו מברך על האפונה, כיוון שסוף סוף היא טפלה לאורז ונפטרה בברכתו.

ולכן אין מברכין על ריבה שבתוך סופגניות. ואפילו אם רוצה לאכלה בפני עצמה, וכן אין לברך על גבינה שבתוך עוגה, אף אם בא לאכלה בפני עצמה, משום שגם באופנים אלו העיקר פוטר את הטפלה.

וכתב מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל, שמי שאוכל פת הבאה בכסנין (עוגה) ובירך עליה בורא מיני מזונות, ובא לשתות עם העוגה קפה או תה, אין לומר שהקפה או התה טפל ונפטר בברכת העוגה, אלא צריך לברך גם על הקפה או התה ברכת שהכל נהיה בדברו, ואחרי שישתה יוכל לטבול את העוגה בתוך הקפה או התה כאשר ירצה.

וכן אדם השותה מים או מיץ באמצע אכילת עוגה או תבשיל שברכתו מזונות, כגון אטריות, צריך לברך על אותו המשקה ברכת שהכל נהיה בדברו, ואם שותה רביעית בבת אחת, צריך לברך ברכת בורא נפשות אחר השתייה.

תאריך השאלה:
כ"ט טבת תשע"ט / 6 בינואר 2019

אנו לא יודעים מהו שעון חכם בדיוק. אך אם מדובר בשעון שעושה פעולה מסויימת לפי ההליכה וכדומה, אין להשתמש בו בשבת. וכעת שמענו שכאשר מסתכלים בו הוא מאיר, ולכן אסור להשתמש בו בשבת.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


שעון הפועל על ידי תנועות היד

שאלה: האם מותר ללכת בשבת עם שעון יד שהקפיץ שלו נמתח על ידי תנועת הידיים?

תשובה: בהלכה הקודמת ביארנו, ששעון הפועל על ידי מתיחת הקפיץ שלו, ועתה הוא אינו פועל, אסור למתוח את הקפיץ שלו בשבת, כי יש לחוש בזה לאיסור משום "תיקון כלי" בשבת, שהוא איסור מן התורה.

ובטרם נגש לשאלה שלפנינו, עלינו לבאר, לגבי שעון הפועל על ידי קפיץ, שמותחים אותו על ידי סיבוב הכפתור, האם בשעה שהשעון פועל מותר למתוח את הקפיץ שלו כדי שימשיך בפעולתו הלאה?

והנה בנדון זה נראה שלכל הדעות יש להקל במתיחת הקפיץ. שהרי אי אפשר לומר שיש כאן איסור משום "תיקון כלי". שהרי כעת, השעון פועל את פעולתו כראוי, ובמתיחת הקפיץ לא נעשה שום תיקון הנראה בעין. ולכן נראה שיש להקל בזה בפשיטות. וכן העלה להלכה מרן רבינו זצ"ל, אחר שדן בזה באריכות, והביא דברי כמה אחרונים שהחמירו אף באופן כזה, ובהם הגאון המשנה ברורה. מכל מקום להלכה כתב שיש להקל בדבר, שכל שהשעון פועל את פעולתו, אין חשש איסור במתיחה נוספת של הקפיץ.

ולענין השאלה אשר לפנינו, שעון שהקפיץ שבו נמתח על ידי תנועות הידיים, האם מותר ללכת איתו בשבת? הנה לפי מה שנתבאר שמותר למתוח את הקפיץ בשעה שהשעון עובד, הדבר ברור שכל שכן שיש להקל ללכת עם שעון כזה בשבת, שהרי מתיחת הקפיץ נעשית בשעה שהשעון עובד ממילא. ואפילו לפי שיטת המשנה ברורה שאסר למתוח את קפיץ השעון גם בשעה שהוא עובד, מכל מקום בנדון זה, שזה העונד את השעון אינו עושה מעשה בידיים ממש למתוח את הקפיץ, יש כמה וכמה סברות להקל בדבר יותר.

ולסיכום: שעון הפועל על ידי קפיץ, אף שאסור למתוח את הקפיץ שלו בשעה אם הוא אינו פועל, מכל מקום אם השעון פועל כעת, מותר למתוח את הקפיץ כדי שימשיך לפעול הלאה. וכן למדנו, ששעון הפועל על ידי תנועת היד שמותחות את הקפיץ שבתוכו, מותר ללכת איתו בשבת בשעה שהוא פועל.

תאריך השאלה:
כ"ח טבת תשע"ט / 5 בינואר 2019

נכון. אין הבדל בין עלי בבונאג לעלי נענע וכדומה.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


שאלות ותשובות הלכה יומית - להסתפר בלילה – ספריי קצפת – בבונאג ובלאנגו בשבת

לקט מתשובות שנמסרו בזמן האחרון

שאלה: האם מותר להסתפר אחרי חצות היום, או בלילה?

תשובה: בספר חמדת ימים (הלכות ערב שבת) כתב, שאין להסתפר אחרי חצות היום (אפילו כשהתפלל כבר מנחה), מפני שעל פי הקבלה, מחצות היום מתחילים להתעורר דינים בעולם, ובזמן כזה לא נכון להסתפר. והוא ענין שאין לנו הבנה בו. והחמדת ימים הביא שכך כתב המהרח"ו בשם רבינו האר"י. וכדבריהם כתבו הגאונים מרן החיד"א, רבי חיים פלאג'י, ועוד. אולם יש חולקים על דברי החמדת ימים הללו, ובכללם הגאון רבי שלמה אלפסי בספר משחא דרבותא (ח"ב סימן רנא) שכתב שאין הוכחה כלל לדברי החמדת ימים מדברי המהרח"ו, והסביר את הדברים באופן אחר. וכן כתבו עוד מגדולי הפוסקים. ולמעשה אף הגאון הבן איש חי (פרשת ויקהל) כתב שרוב האנשים נוהגים להקל בדבר זה, ואינם חוששים לדברי חלק מהמקובלים שכתבו להחמיר שלא להסתפר בשעות מסויימות. וכן הדין למעשה, שמן הדין אין חובה להמנע מלהסתפר ביום או בלילה. (והרוצה להתחסד יכול להחמיר בזה אחרי שקיעת החמה לפני חצות הלילה). (וראה בשו"ת יחוה דעת ח"ד סימן נט).

 

שאלה: האם מותר להשתמש בשבת בספריי קצפת?

תשובה: יש מקום לדון בענין זה הן מצד איסור "לש", הן מצד איסור "בונה" והן מצד איסור "מוליד". משום שהקצפת כשהיא בתוך המיכל, היא נוזלית, ורק על ידי יציאתה בלחץ נעשית קצפת. לכן יש שכתבו להחמיר בזה. ושאלנו על זה את מרן רבנו עובדיה יוסף זצ"ל, והראנו לו את אופן עשיית הקצפת, והשיב שלדעתו אין בזה איסור, ומותר להשתמש בו בשבת. (ועיין בספר נחל פז ח"ב עמוד רסח).

 

שאלה: אנו פרסים, האם מותר להכין תה "בלנגו" או "בבונאג" בשבת?

תשובה: לענין איסור בישול בשבת, יש לשים את העלים של הבבונאג רק בכלי שלישי. כלומר, לקחת מים מהמיחם לתוך כוס, ומשם לכוס נוספת, ואז מותר להכין תה באותו הכוס. וכל זה לגבי תה בבונאג. אבל תה בלנגו (balangu), יש בו בעיה נוספת, משום שמבואר בשלחן ערוך (סימן שמ סעיף יב), שאסור להכניס זרעי פשתן או שומשום במים, או לשפוך מים על זרעים כאלה בשבת, משום שמיד הזרעים נתלים זה בזה. ויש בזה איסור משום "לש" בשבת. והוא איסור מן התורה ממש. והוא דין מיוחד דוקא לזרעים שנתלים זה בזה. ופעם הביאו למרן זצ"ל תה בלאנגו, והוא הועיל מאד למרן זצ"ל מבחינה בריאותית. ושאל אותו הרה"ג רבי אליהו שטרית שליט"א, האם מותר לשים את הזרעים הללו במים בשבת, כי הוא רואה שמיד הם נקשרים ונתלים זה בזה. ושאלת חכם חצי תשובה. כי לאחר יום או יומיים, כתב מרן זצ"ל בגליון השולחן ערוך שלו (סימן שלו) בזו הלשון: נראה לי שאסור לשרות פלנגו בתוך כוס של תה, דדמי (כי דומה) ללישה, שמיד הזרעונים מתנפחים ונתלים זה בזה. וכן השיב בעל פה להרה"ג ר"א שטרית הנ"ל.

תאריך השאלה:
כ"ה טבת תשע"ט / 2 בינואר 2019

יש להתרחק מן הדלת. ואם במקרה עבר והדלת נפתחה, לא עשה איסור, ורשאי להמשיך בדרכו. (אבל כאמור, אם ידוע שיש שם דלת, נכון להתרחק ממנה).

תאריך השאלה:
כ"א טבת תשע"ט / 29 בדצמבר 2018

פסיפסים שאין בהם צורות של בעלי חיים, אין בהם חשש. וכן אין בהם חשש כשהם על הרצפה. ואם יש מקומות שהיו צורת של בעלי חיים על הקירות שמול פני המתפללים, ישנן שתי אפשרויות, או שהיו בכניסה לבית הכנסת ולא בתוך בית הכנסת ממש, או שעשו כן בלי לשאול את החכמים.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


ציור של אריות

שאלה: פרוכת שרקום עליה צורת אריות משני צידי לוחות הברית, האם מותר לעשותה ולתלותה על ארון הקודש מבחוץ?

תשובה: הנושא עליו נסובה השאלה, מורכב, ולא נביא כאן אלא מקצת מדברי הפוסקים בזה.

דברי ה"אור זרוע"
כתב האור זרוע (מסכת עבודה זרה סימן רג), מעשה בקולוניא (שם מקום), שציירו צורת אריות בחלונות של בית הכנסת, והורה רבינו אליקים להסירן, שהרי נאמר "לא תעשה לך פסל וכל תמונה". ועוד, שכשמתפללים ושוחין (משתחוים) כנגד הצורות האלה, נראה כמי ששוחה לצורות. ויש בדבר איסור. וכתב על זה האור זרוע: וזכורני, שבימי חורפי, ראיתי שהיו מציירים בבית הכנסת עופות ושאר חיות, ודנתי שאסור לעשות כן, שמחמת שנותן לבו ליופי הצורות, אינו מכוין בתפלתו. והביא ראיות לדבריו.

דברי מרן ה"בית יוסף"
ומרן הבית יוסף (יורה דעה סימן קמא), דחה דברי רבינו אליקים. וכתב שאין בדבר איסור מן הדין, אלא בצורת אדם, ולא בצורת של חיה, ובתנאי שהצורה בולטת

וכן אין איסור בדבר, אלא כאשר רואים את כל צורת הפנים, אבל אם מדובר רק במקצת מצורת הפנים אין בזה איסור. וכך הורה מרן זצוק"ל לפני כעשרים שנה, כאשר בערב הבחירות לכנסת, עשו מטבעות, ועליהם ציור פניו של המקובל רבי יצחק כדורי זצ"ל. ורב גדול ומפורסם טען שאסור לעשות כן, משום שיש כאן דמות פנים של אדם. וכאשר שאלו על כך את מרן זצ"ל, השיב שאין איסור בדבר אלא בציור פנים שלם, אבל במטבעות הללו שעשו את תמונת הפנים מן הצד (פרופיל) אין איסור בדבר. והביא שכן פסק הגאון הבן איש חי ועוד מגדולי הפוסקים.

דברי מרן בשו"ת "אבקת רוכל"
אולם מרן הבית יוסף עצמו, בשו"ת אבקת רוכל (סימן סג), האריך בנדון זה, וכתב שאין לעשות צורות של אריות וכדומה על הפרוכת או על היכל הקודש עצמו. וכתב שבאמת ראוי לכל מי שנגעה יראת ה' בלבו למחות בתוקף על זה, להסיר צורת אריות שבבית הכנסת, בפרט שיש בדבר חשד, שנראה כאילו הציבור משתחוים לצורות האריות שבבית הכנסת. ועל כל פנים בבית הכנסת שהוא מקום מקדש מעט, אין לעשות צורות כאלה.

דברי מרן החיד"א והדין למעשה
והגאון מרן החיד"א (בספר שיורי ברכה יורה דעה סימן קמא) הביא בשם גאון אחד, שהדבר פשוט שבבית הכנסת או בבית המדרש שמתפללים שם בקביעות, אסור להשהות צורות אריות. וכתב שהמורה להתיר בזה עתיד ליתן את הדין.

ולמעשה מנהג ארץ ישראל, כפי שהובא בדברי הפוסקים, היה להמנע לגמרי מעשיית צורות בבית הכנסת. והגאון רבי שמואל הלר, שהיה רב בעיר צפת, האריך בקונטרס מיוחד בענין זה, אודות עולים חדשים שבאו מארצות אירופה, שציירו על דלתות ארון הקודש של בית הכנסת האר"י בצפת, צורות בולטות של אריה וצבי, והעלה שהעיקר להלכה לאסור בזה, בפרט כאן בארץ ישראל שכל הספרדים החמירו בזה, ולכן אף הבאים מאשכנז עליהם להחמיר כמנהג המקום.

ולסיכום, לאחר אריכות בנושא, כתב מרן זצוק"ל (בשו"ת יחוה דעת ח"ג סימן סב), שיש לאסור לתלות פרוכת שמצוייר עליה אריות, על ההיכל של ארון הקודש. וכתב שרבני ישראל נקראים לדרוש ברבים על כך, ולדבר על לב הגבאים בבתי הכנסת להסיר צורות אלה, ולפרסם שלא ימשיכו לעשות פרוכות כאלה, ולמוכיחים ינעם, ועליהם תבא ברכת טוב.

תאריך השאלה:
כ"א טבת תשע"ט / 29 בדצמבר 2018

יש שני תירוצים בגמרא, הראשון כמו שכתבנו, והשני שלא נתן צדקה כמו שהיה ראוי לו לתת.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


לשם שמים

שאלה: שמעתי, שאם אני נותן צדקה, אך בכוונתי גם כן שיצא לי שם טוב, יש איסור בדבר, האם הדבר נכון?

תשובה: בגמרא במסכת כתובות (סו:), מובא, שאחד מעשירי ירושלים, היה שמו נקדימון בן גוריון, והוא נפטר בתקופת חורבן בית המקדש השני. וכמובן גם בתו של נקדימון בן גוריון, היתה עשירה גדולה, כי היה בידה כסף רב שקבלה מאביה.

ומעשה היה, שרבן יוחנן בן זכאי היה רוכב על החמור ויוצא מירושלים, והיו תלמידיו הולכים אחריו. לפתע ראה רבן יוחנן אשה אחת, שמלקטת שעורים שנותרו בין גללי הבהמות של הערבים. (ועוד מובא שם בגמרא שהיתה מלקטת שעורים מבין פרסותיהם של הסוסים בעכו). כי כל כך היתה ענייה, עד שלא נותרה לה ברירה אלא לעשות כך, כדי שיהיה לה מה לאכול. כיון שראתה אותה אשה את רבן יוחנן בן זכאי, עמדה לפניו ואמרה, רבי פרנסני! אמר לה רבן יוחנן, בת מי את? אמרה לו, אני בתו של נקדימון בן גוריון. אמר לה, בתי, היכן הוא כל הממון שהיה לך מבית אביך? אמרה לו, לא כך אומרים בירושלים, "מלח ממון חסד"? כלומר, הרוצה שהממון שלו ישמר (כמו דגים וירקות מלוחים), צריך לעשות צדקה וחסד עם ממונו, ורק כך ממונו ישאר.

והקשו בגמרא, וכי נקדימון בן גוריון לא עשה צדקה? והרי אמרו עליו על נקדימון בן גוריון, כשהיה יוצא מביתו לבית המדרש היו מציעין (מניחים) כלי מילת (בדים יקרים) תחת רגליו (כמו שמניחים בזמנינו "שטיח אדום"), והיו באים עניים ומקפלים אותם לעצמם. כלומר, היה נקדימון בעל צדקה גדול, ואם כן מדוע הפסיד את כל ממונו. והשיבו בגמרא, שיש אומרים שנקדימון עשה כן לכבוד עצמו, ולכן אין זה נחשב לו לצדקה.

ומכאן למדנו, שמי שעושה מצוה, וכוונתו היא כדי להתכבד וכדומה, מאבד את זכות המצוה. (וראה במהרש"א שם). וכן למדנו בגמרא במסכת ברכות (יז.) שכל העוסק במצוה שלא לשמה (לשם שמים), נוח לו שלא נברא.

אולם לעומת זאת בגמרא במסכת נזיר (דף כג:) אמר רב יהודה, אמר רב, לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוות אפילו שלא לשם שמים, שמתוך כך שיעשה שלא לשם שמים, סופו לעשות לשם שמים. ומשמע אם כן שמוטב לעשות מצוות אפילו שלא לשם שמים, ודבר זה עומד לכאורה בניגוד למה שלמדנו מנקדימון בן גוריון ומהגמרא במסכת ברכות.

גם התוספות במסכת פסחים (נ:) ובמסכת נזיר (כג:) הקשו, שמצד אחד אמרו בגמרא לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוות שלא לשם שמים, שסופו לעשות לשם שמים, ומצד שני אמרו בגמרא במסכת ברכות (יז.) שכל העוסק במצוה שלא לשמה, נוח לו שלא נברא. והסבירו התוספות, שכאשר למשל אדם עוסק בתורה, ואין לו כוונה לקיים את מצוות התורה, אלא אך ורק כדי להתגדל ולהחשב לגדול בתורה, אז מוטב לו שלא נברא. וכן אם כוונתו ללמוד תורה כדי לקנטר אחרים, אז מוטב לו שלא ילמד, כי הקדוש ברוך הוא לא חפץ בתורה ובמצוות כאלה. אבל כאשר כוונתו היא גם לקיים את התורה, כלומר, גם לשם שמים, וגם כדי לקנות לו שם טוב, אז מוטב שיעסוק כך בתורה, ולאט לאט יעלה מעלה מעלה ויזכה ללמוד תורה ולקיים מצוות כראוי. וכעין זה פסק מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל בשו"ת יביע אומר חלק שישי (אבן העזר סימן יד). ויש בענין זה עוד סוגיות, אך כאן לא נוכל להאריך יותר.

ולסיכום: העוסק בתורה ומקיים מצוות, וכוונתו לעשות את רצון ה', אך כוונתו גם להתגדל ולהיות נחשב אדם טוב וכדומה, עליו להמשיך במעשיו הטובים. אבל אם כוונתו היא לעשות מצוות כדי לקנטר אנשים אחרים, או ללמוד תורה כדי להיות גדול בתורה מבלי לקיים את מצוותיה, אז מוטב לו שלא נברא, כי אין הקדוש ברוך הוא חפץ בתורה ומצוות כאלה.

תאריך השאלה:
י"ח טבת תשע"ט / 26 בדצמבר 2018

נפל, שהוא עובר שלא נולד חי, או שמת בסמוך ללידה, מלים אותו על קברו, והוא דין אחר ואינו בכלל מצוות המילה שהיא חיוב מן התורה, אלא ענין שנזכר בדברי רבותינו לעשותו, מכמה טעמים.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


יוצא דופן

שאלה: אשתי ילדה בשעה טובה בן, בשבת, והלידה היתה בניתוח קיסרי. האם אפשר למול את התינוק ביום השמיני, כלומר בשבת הבאה?

נאמר בתורה לגבי תינוק שנולד: "וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל בְּשַׂר עָרְלָתוֹ". כלומר, יש למול את התינוק ביום השמיני ללידתו.

ובמשנה במסכת שבת (דף קכח:) מבואר שמצוות ברית מילה דוחה את השבת. כלומר, יש למול את התינוקות גם בשבת. ואף על פי שהיה מן הראוי לאסור בהחלט למול בשבת, שהרי יש במעשה מילה חילול שבת ממש. מכל מקום בגמרא (דף קלב.) מבואר שלכל הדעות מצוות מילה דוחה את השבת, ולמדו כן רבותינו ממדרש הפסוקים.

ומבואר עוד בגמרא, שכל מה שמצוות מילה דוחה את השבת, זהו דוקא כאשר באים למול את התינוק ביום השמיני ללידתו, אבל תינוק שמסיבה כל שהיא לא יכלו למול אותו ביום השמיני ללידתו, ולמשל, אם היה התינוק חולה בצהבת, ולכן הוכרחו לדחות את הברית בכמה ימים, שוב אי אפשר למול אותו בשבת, משום שהשבת נדחית דוקא ביום השמיני ללידה, כאשר אז יש את המצווה המיוחדת למול את הילד דוקא ביום זה.

ולגבי תינוק שנולד בניתוח קיסרי, הנקרא בפיהם של רבותינו "יוצא דופן" (כי הוא יצא מצד הדופן, כלומר מן הצד של בטן אמו). נחלקו רבותינו בגמרא (דף קלה.) מתי יש למול אותו. כי לדעת רב אסי, תינוק שנולד בניתוח קיסרי, אין למול אותו ביום השמיני ללידתו, אלא ביום הראשון ללידתו. ורב אסי הוכיח כן מלשון הפסוק, שכל מה שאמרה התורה למול את התינוק ביום השמיני, מדובר דוקא בלידה רגילה, אבל כאשר התינוק נולד בניתוח קיסרי, יש למול אותו ביום הראשון ללידתו.

ולעומת זאת אביי חלק על דברי רב אסי, ואמר לו, שאפילו אם הפסוק שבו מוזכר שיש למול את התינוק ביום השמיני מדבר דוקא על תינוק שנולד בלידה רגילה, מכל מקום הרי בכל הדורות עוד לפני מתן תורה, מזמן אברהם אבינו, היו מלים את הילדים בגיל שמונה ימים. ולכן לדעת אביי, גם תינוק שנולד בניתוח קיסרי יש למול אותו בגיל שמונה ימים.

ולמעשה, נחלקו רבותינו הראשונים כיצד יש לפסוק. כי יש אומרים שהלכה כרב אסי, ותינוק שנולד בניתוח קיסרי יש למול אותו ביום הראשון ללידתו. ויש אומרים שיש למול אותו ביום השמיני ללידתו. ויש אומרים שאנו מסופקים בדבר, וזו דעת רוב הפוסקים, שמאחר ויש לנו ספק בדבר, אנו מלים את הילד ביום השמיני ללידתו. וכן פסקו רבותינו גדולי הפוסקים ומרן בשלחן ערוך (יורה דעה סימן רסב).

לכן למעשה, תינוק שנולד בניתוח קיסרי יש למול אותו ביום השמיני ללידתו, אבל מאחר ויש לנו ספק אם באמת יש למולו דוקא ביום זה, ממילא אנו אומרים שמצוות המילה של הילד הזה אינה דוחה את השבת. כי אין אנו דוחים את השבת אלא כאשר הדבר ברור שהיום הוא היום השמיני ללידת התינוק, והיום אנו מצווים למול אותו, אבל כאשר יש ספק בדבר, שוב אין מצוות המילה דוחה את השבת. ויש לדחות את המילה למחרת, ליום ראשון.

תאריך השאלה:
י"ח טבת תשע"ט / 26 בדצמבר 2018

אין להשתמש בו בשבת

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


מתקן כלי בשבת

שאלה: שעון המופעל על ידי קפיץ, האם מותר למתוח את הקפיץ שלו בשבת בכדי שימשיך בפעולתו?

תשובה: שאלה זו מתחלקת לשתי שאלות. א. האם מותר בשבת למתוח את הקפיץ לשעון שאינו פועל כלל כעת? ב. האם מותר למתוח את הקפיץ לשעון שהוא פועל, אך יש צורך למתוח את הקפיץ בכדי שהשעון ימשיך לפעול הלאה?

מתיחת הקפיץ לשעון שאינו פועל
ובראשית נדון בענין מתיחת הקפיץ לשעון שאינו פועל כלל, האם מותר בשבת למתוח את הקפיץ כדי שיתחיל בפעולתו?

ולכאורה יש לאסור את הדבר, שהרי ידוע שאחת מהמלאכות האסורות מן התורה ביום השבת, היא מלאכת "תיקון כלי". ומתיחת הקפיץ הגורמת להפעלת השעון היא תיקונו, שהרי במתיחת הקפיץ השעון מתחיל לעבוד.

והנה כי כן, מצאנו בפירוש רש"י על מסכת עירובין (דף קג.) שכתב, שאם אחד המיתרים של הכינור השתחרר (וכגון שנעשה "רופף", ואי אפשר לנגן בעזרתו), ובעל הכינור מסובב את מפתח הכינור על מנת למתוח את המיתר, יש בדבר איסור גמור משום "תיקון כלי" בשבת. והוא איסור מן התורה. ולכאורה הוא הדין לגבי מתיחת הקפיץ של השעון, שעל ידי מתיחתו נעשה השעון ראוי לפעולתו, ונמצא המותח מתקן כלי למלאכתו בשבת. ובאמת שכן פסקו כמה מרבותינו האחרונים, לאור דברי רש"י הללו, שאסור בהחלט למתוח את קפיץ השעון בשבת.

ומרן רבינו הקדוש רבי עובדיה יוסף זצ"ל, בתשובה בספר יביע אומר (חלק ו), דחה טענה זו, מכיון שיש חילוק גדול בין הכינור, שבשעה שהמיתר שלו השתחרר, הרי הכינור הוא כינור מקולקל, ותיקונו הוא על ידי מתיחת המיתר. ולכן חייבים על תיקון כזה בשבת, משום חילול שבת. מה שאין כן השעון, שאף בלא מתיחת הקפיץ הוא שעון מתוקן, ואינו מקולקל, ועל ידי מתיחת הקפיץ לא נעשתה כאן פעולה הראוייה להקרא "תיקון". ומכל מקום אחר שדן בזה, העלה שיש להחמיר שלא למתוח את הקפיץ כאשר השעון אינו פועל, כי יש לחוש בזה לאיסור משום תיקון כלי בשבת.

ולסיכום: שעון הפועל על ידי קפיץ והוא אינו פועל כעת, אסור למתוח את הקפיץ שלו בשבת. אבל אם הוא כבר פועל, מותר למתוח את הקפיץ שלו כדי שימשיך לפעול עוד ועוד. וכן מותר לענוד בשבת שעון קפיצי הנמתח על ידי תנועות הידיים.

תאריך השאלה:
י"ז טבת תשע"ט / 25 בדצמבר 2018

נחשב לו לתענית. רק שהפסיד אמירת עננו. אבל אין זה נוגע לעיקר התענית.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


תענית דיבור

שאלה: האם יש מקור למה שיש נוהגים לעשות "תענית דיבור"?

תשובה: תענית דיבור, שנהגו בה רבים בפרט בדורות הקודמים, פירושה, שהאדם נמנע לגמרי מכל דבר שאינו דברי תורה ממש, ובמשך יום שלם אינו מוציא דבר שאינו של דברי תורה מפיו. ואפילו דבר שהוא נצרך לו ביותר, ולא שייך בו שום ענין של איסור, כגון שמבקש שיגישו לו את הלחם וכדומה, גם מדיבור כזה היו נמנעים לגמרי, וכל דיבורם ביום ההוא לא היה אלא בדברי תורה ויראת שמים בלבד.

ובאמת שבדברי רבותינו חכמי התלמוד והראשונים, לא מצאנו בפירוש מקור ל"תענית דיבור". ואף שהחמירו מאד רבותינו בעוון מי שמפסיק באמצע לימוד התורה לדברים בטלים, מכל מקום לגבי תענית דיבור, שלא ידבר אדם שום דיבור של חול במשך כל היום, לא הוזכר מנהג זה בדברי חז"ל באופן מפורש.

אך גדולי המקובלים במאות השנים האחרונות, ובתוכם הרב בעל ספר חמדת ימים, הפליגו במעלת המתענה תענית דיבור במשך יום שלם. וכתבו שמעלתה של תענית דיבור, גדולה מבחינה מסויימת יותר מתענית של מאכלים. ולכן בפרט בימים אלה, שהם ימי השובבי"ם (הימים הללו, שבין פרשת שמות, לפרשת משפטים, נקראים ימי "שובבים", שהם ראשי תיבות של הפרשיות ש'מות ו'ארא ב'א ב'שלח י'תרו מ'שפטים. והם ימים המסוגלים מאד לתיקון העוונות הנוגעים לקדושה), הנהיגו לעשות סדר תיקונים ולימוד, עם תענית דיבור.

גם רבינו הגר"א מוילנא, כתב באגרתו בספר עלים לתרופה, שעד יום מותו צריך האדם לייסר את עצמו, ולא בתעניות וסיגופים, רק ברסן פיו ותאוותיו, וזוהי התשובה. וזהו כל פרי העולם הבא. וזה יותר מכל התעניות והסיגופים שבעולם. ועל כל רגע ורגע שאדם חוסם את פיו בעולם הזה, זוכה בשבילו לאור הגנוז שאין כל מלאך ובריה יכולים לשער. ובזה יכופר לו כל עוון. גם הגאון המשנה ברורה (סימן תקעא) כתב, שכשאדם רוצה להתנדב תענית, טוב יותר שיקבל עליו תענית מן הדיבור ממה שיקבל עליו תענית מן האכילה.

ובשנת התרפ"ח, עמד בירושלים הגאון המקובל החסיד רבי יצחק אלפייה זצ"ל, אשר אודותיו שמענו נפלאות ממרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל שהפליג בכח מעשיו של רבי יצחק אלפייה, שהיה בעל מופת, וחסיד וקדוש, ופרסם ספר בשם "קונטריס היחיאלי" (אשר כמה עותקים ממנו נכרכו על ידי המקובל רבי יצחק כדורי זצ"ל), ובו האריך מאד להביא מדברי האחרונים, להפליג בחשיבותה של תענית דיבור. ורבי יצחק זצ"ל, יסד חברה חדשה שנקראה בשם "אור חדש וצמח צדיק", שעיקר מטרתה ותקנתה היתה להרבות תורה וטהרה ותפלה בתענית דיבור. ובכל ראש חודש שבט, היו מתכנסים אנשי החבורה וקובעים שעות לתורה ותפלה בתענית דיבור. וכתב הרב זצ"ל שמעלתה של תענית זו עולה לסך עצום של תעניות רגילות שהאדם יכול לקבל על עצמו לכפרת עוונותיו.

גם מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל, היה אומר שיש מעלה גדולה בתענית דיבור. ובפרט לאברכים העוסקים בתורה, היה אומר שיש תועלת בתענית דיבור. וכשחלה מרן זצ"ל לפני כעשר שנים, ובאנו נכדיו לבקרו, אמר לנו כי טוב עבורו שנעסוק בתורה בתענית דיבור, ועל ידי זה יזכה בעזרת ה' לרפואה.

וכן בבית מדרשו של הגאון החסיד רבי מנשה שוע שליט"א בירושלים (בתוך בית המדרש "יחוה דעת" בירושלים), נוהגים בימי השובבי"ם לערוך תיקון, ומשתדלים לעשותו בתענית דיבור. והציבור כולו מתגבר בתפלה כל היום, בקדושה וטהרה ובהתרוממות הנפש. וכן ראינו נשים צדקניות בנות עליה, שבפרט בימי הזקנה, כאשר לא היה להן צורך כל כך לדבר עם ילדיהן וכדומה, נהגו בתענית דיבור על כל פנים למשך כמה שעות, והיו קוראות תהלים בדבקות. אשרי עין ראתה כל אלה.

אולם יש להדגיש כי לא היתה נוחה דעת מרן זצ"ל, מכך שאברכים העסוקים בתורה יעסקו באמירת תהלים במשך יום שלם בתענית דיבור, כי לסברתו, אין לך מעלה גדולה ממעלת לימוד הש"ס והפוסקים בעומק העיון, ואף אם לעתים יש לקרוא תהלים, אך אין להנהיג כן כדבר כללי לכל בני הישיבות. ואף שבישיבת פורת יוסף נהגו לעשות סדר תענית דיבור וקריאת תהלים ביום ט"ו בשבט, ונעשה כן בהסכמת ראש הישיבה הגאון רבי יהודה צדקה זצ"ל, מכל מקום כאשר רצו לעשות כן בכולל "חזון עובדיה" של מרן זצ"ל, לא הסכים מרן זצ"ל שיעשו כן, אלא צוה שימשיכו בלימודם הרגיל, ומה טוב אם יעשו כן בתענית דיבור. ועל כל פנים העיקר הוא שיהיו עוסקים בתורה, ובשעת הלימוד לא יפנו לדברים בטלים. (וכן הוא זצ"ל היה נוהג רוב ככל ימיו). ישמע חכם ויוסף לקח.

תאריך השאלה:
י"ז טבת תשע"ט / 25 בדצמבר 2018

מברך ברכה אחרונה.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


אכילת מאכלי בשר, אחרי אכילת מאכלי חלב

בהלכות הקודמות דיברנו בדין אכילת מאכלי חלב אחרי מאכלי בשר. שיש להמתין שש שעות בין האכילות. ועתה נדבר במקרה ההפוך, לגבי אכילת מאכלי בשר, לאחר אכילת מאכלי חלב.

דברי הגמרא - היתר אכילת בשר אחרי גבינה
במסכת חולין (דף קה.) אמרו: "אכל גבינה, מותר לאכול בשר". כלומר, אין צורך להמתין כלל לאחר אכילת מאכלי חלב. משום שהטעמים שהבאנו בהלכות הקודמות, לגבי איסור אכילת גבינה אחרי בשר, אינם שייכים כשבא לאכול בשר אחרי גבינה. (כי גבינה אינה נשארת בין השיניים, וגם אינה מותירה אחריה טעם שנמשך זמן רב). וכן פסקו הרי"ף והרמב"ם והרא"ש, שהם שלושת עמודי ההוראה שעליהם נשענים כל בית ישראל, וכן פסקו שאר הפוסקים. וכן הובא להלכה בשלחן ערוך בשני מקומות. (בחלק אורח חיים סימן קעג, ובחלק יורה דעה סימן פט).

ומשמעות דברי הגמרא, שמותר לאכול מאכלי בשר לאחר מאכלי חלב, בלי להמתין כלל.

דברי הזהר הקדוש והמקובלים
אולם מרן הבית יוסף, הביא שיש מחמירים שלא לאכול בשר אחרי גבינה באותה סעודה, מפני שבספר הזוהר הקדוש (פרשת משפטים) נאמרו דברים קשים ביותר על האוכל חלב ובשר בשעה אחת או בסעודה אחת. וכן כתבו כמה מרבותינו האחרונים, שראוי להחמיר בזה. ובספר כף החיים, כתב שצריך על כל פנים להמתין שיברך ברכה אחרונה על הגבינה שאכל, או שיברך ברכת המזון אם אכל גבינה בתוך סעודה עם פת. וכתב שראוי להחמיר כן לכל אדם. ומנהג רבינו האר"י היה, שלא לאכול בשר וגבינה כלל ועיקר ביום אחד. (כן כתב בשער המצות פר' משפטים).

מנהג הספרדים ומנהג האשכנזים בזה, ודין "גבינה קשה"
ומכל מקום מנהג רוב הספרדים בארץ ישראל להקל באכילת בשר אחרי גבינה, ואפילו בסעודה אחת. וכן העיד הגאון רבי אליהו מני ז"ל, אב בית הדין בחברון לפני למעלה ממאה שנים. ולא חששו בזה לדברי הזהר הקדוש, הואיל ובתלמוד שלנו, הוא התלמוד הבבלי, משמע שחולק על דברי הזהר בזה, ואנו פוסקים בדרך כלל כדברי התלמוד במקום שהזוהר חולק עליו.

אמנם יש מהאשכנזים שמחמירים שלא לאכול בשר אחרי גבינה, אם היא גבינה קשה, כגון אותם הגבינות המושהות ששה חודשים, והן יבשות מאד, וכמו הגבינה הנקראת בזמנינו "פרמאזן", שהיא קשה מאד, וטעמה חד. ולכן החמירו בה כדין אכילת חלב אחרי בשר, שיש להמתין שש שעות בין האכילות. אבל הספרדים נהגו להקל בזה מעיקר הדין. אף שיש מחמירים להמתין שעה אחת, או שש שעות.

מים אמצעיים
ומכל מקום אין להקל בזה, אלא בתנאי, שיעיין היטב בידיו, לראות שהן נקיות, ולא נשאר עליהן שום רושם של גבינה. ואם היה הדבר בלילה, והמקום אינו מואר היטב, צריך לרחוץ ידיו לפני שיבא לאכול בשר. ורחיצה זו היא מן הדין ממש, ונקראת "מים אמצעיים". (שלחן ערוך יו"ד סימן פט). והאשכנזים נוהגים תמיד לרחוץ ידיהם בין אכילת חלב לבשר. (תורת חטאת כלל עו).

קינוח והדחה
מלבד שטיפת הידיים, צריך שיעשה "קינוח והדחה" בין האכילות. כלומר, שיקנח וידיח את פיו לפני שיאכל בשר.

והדחת הפה, פירושה - שישטוף את פיו במים או במשקה אחר, על ידי שתיית המשקה. וקינוח הפה, פירושו - שיאכל פת או עוגה, או שיאכל פירות, ועל ידי כן יתנקה פיו. (אבל אין לקנח את הפה באכילת ירקות או קמח או תמרים. ש"ע יו"ד שם).

ולסיכום: מן הדין מותר לאכול מאכלי בשר מיד לאחר אכילת מאכלי חלב. אך יש לרחוץ את ידיו שתהיינה נקיות. ויש לשתות מעט משקה, ולאכול מעט פת, כדי לנקות את פיו משיירי מאכלי החלב.

תאריך השאלה:
ט"ו טבת תשע"ט / 23 בדצמבר 2018

הנכון הוא שיפרידם זה מזה, ויברך על כל פרי כברכתו. אבל אם אינ מפרידם, יברך לפי הרוב. וכמו שהרגשתם שבאמת יש חילוק בין קומפוט של פירות מבושלים לבים סלט פירות שחתוכים לחתיכות קטנות. וכמו שכתב בספר הלכה ברורה סימן ריב.


צפייה