שאלות ותשובות הלכה יומית

לחץ על השאלה לצפיה בתשובה

תאריך השאלה:
י"א כסלו תשע"ט / 19 בנובמבר 2018

הכוונה שצריך להתבונן בדברים לפני שמעירים. וגם שלא להחליט שאדם זה הוא במדרגה נמוכה רק על סמך מה שרואים בעין. אבל אין הכוונה שאסור להוכיח עד שתגיע למקומו, כי בודאי שיש חובה להוכיח גם כאשר לא הגעת למקומו.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו

בהלכות האחרונות דיברנו בענין מצוות התוכחה.

כאשר מוכיחים את החוטא, כלומר מעירים לו על דבר שעשה שלא כהוגן, יש להזהר שלא לביישו כאשר אין צורך בכך. ומובא במדרש רבה (פרשת שמיני), אמר רבי יודן, שבע שנים בנה שלמה המלך את בית המקדש, וכל אותן שנים לא שתה יין. כיון שהגיע זמן הפתיחה של בית המקדש, נשא שלמה המלך את בת פרעה לאשה. ובאותו לילה היו שתי שמחות, האחת על בנין בית המקדש, והשניה על חתונתו של שלמה עם בת פרעה.

אותו לילה, שתה שלמה המלך יין, לכבוד חתונתו ושמחת לבו. בלילה, הניח את מפתחות בית המקדש מתחת לכרית עליה הניח את ראשו, וחשב בלבו, שישכים למחרת לפתוח את בית המקדש כדי שיוכלו להקריב שם את קרבן התמיד של שחר.

בת פרעה, עשתה מעשה מתוחכם, וגרמה לשלמה המלך לחשוב שעדיין לא זרחה השמש. המשיך שלמה לישון עד שהגיע השעה הרביעית מהיום. וכולם המתינו לשלמה המלך שיקום ויביא את מפתחות בית המקדש. ראתה כך בת שבע, אמו של שלמה המלך, נכנסה לחדרו והוכיחה אותו בתקיפות רבה על מה שקרה. באותה שעה כינס ירבעם בן נבט אלף איש מבני שבטו, והוכיח שם את שלמה המלך ברבים וביזה אותו. אמר לו הקדוש ברוך הוא, למה אתה מוכיחו ומביישו ברבים? חייך שאני אטעים אותך משררתו של שלמה (שתהיה גם אתה מלך) ותראה שלא תוכל לעמוד בנסיון המלכות!

וכך אמרו רבותינו במסכת סנהדרין (קא:): מפני מה נענש ירבעם בן נבט? על שהוכיח את שלמה המלך ברבים. וזהו ששנינו במסכת אבות (פרק ב), "אַל תָּדִין אֶת חֲבֵרְךָ עַד שֶׁתַּגִּיעַ לִמְקוֹמוֹ".

וכיוצא בזה למדנו בגמרא במסכת סנהדרין (קב:) שרב אשי היה דורש ברבים על שלשה מלכים שאין להם חלק לעולם הבא, וסיים לדבר על ירבעם ואחאב שאין להם חלק לעולם הבא, ואמר, מחר נתחיל לדבר על "חבירנו מנשה", כלומר על המלך מנשה. והתבטא עליו רב אשי בתואר "חבירנו", כאילו מנשה הוא בן מדרגתו, ועליו הוא הולך לדבר.

בלילה, בא מנשה לרב אשי בחלום, ואמר לו: אני חברך או חברך של בית אביך שאתה קורא לי חבירך? אמור לי, בשעה שאתה בוצע פת כשאתה מברך המוציא, מהיכן אתה בוצע את הפת? אמר לו רב אשי, איני יודע! אמר לו, לבצוע פת אינך יודע ואתה קורא לי חבירך? אמר לו רב אשי, למדני! אמר לו, יש לבצוע מהמקום שנקרמו פני הפת והיא אפוייה יפה, לכבוד הברכה. אמר לו רב אשי, מאחר שאתה חכם כל כך, מדוע עבדת עבודה זרה? אמר לו מנשה, אילו אתה היית בדור שלנו, היית מגביה את שפת חלוקך מבין רגלך כדי שיהיה לך קל לרוץ אחרי הכנסייה של עבודה זרה! מפני שאז היה יצר הרע של עבודה זרה שולט בעולם בתוקף רב.

וגם על זה נאמר "אַל תָּדִין אֶת חֲבֵרְךָ עַד שֶׁתַּגִּיעַ לִמְקוֹמוֹ".

תאריך השאלה:
ט' כסלו תשע"ט / 17 בנובמבר 2018

יש להשיב לו בנחת, שאנו לא יכולים להשיב בשבת, כי אסור על פי התורה ליסוע בשבת.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


הוכח תוכיח את עמיתיך – מה אמר מרן כאשר בנו שלח את הנהג לגיהנם?

אדם מישראל הרואה את חבירו חוטא באיזה דבר, חייב מן הדין להוכיחו ולהעיר לו על מעשיו. אולם צריך שיזהר לומר דבריו בצורה שיש תקוה שיתקבלו על דעתו של חבירו, שאם לא כן, הרי הוא מפסיד את עיקר התועלת שבהוכחת חבירו. שכן ציותה אותנו התורה, "הוכח תוכיח את עמיתך, ולא תשא עליו חטא". כלומר, שיוכיח אדם את חבירו כאשר הוא יודע בו שעובר על איזה דבר מדברי התורה.

ועיקר הטעם שציותנו התורה על מצות התוכחה, הוא כדי שיפרוש החוטא מחטאו, ויחזור בתשובה על מעשיו. הלכך, כשרואה אדם את חבירו מזלזל באיזה ענין, וכגון שהוא פוקח עיניו בתפילת העמידה, שהוא דבר אסור, אינו צריך מיד לבא לפניו ולגעור בו בנזיפה על מעשיו. אלא זמן מה אחר כך, יגש אליו, ויאמר לו בתום לב, כי רק כעת ראה בדברי הפוסקים את חומרת הענין שאסור לאדם לפקוח עיניו בשעת התפילה, ותראה גם אתה את דבריהם. ואז, יש תקוה טובה שחבירו ילמד ממנו, ויקבל את דבריו, שכן המוכיח לא פגע בו כלל ועיקר, ורק לטובה נתכוין.

נאמר בספר משלי (פ"ט), "אַל תּוֹכַח לֵץ פֶּן יִשְׂנָאֶךָּ הוֹכַח לְחָכָם וְיֶאֱהָבֶךָּ". ופירוש הדברים, כי מי שהוא מתלוצץ מדברי התורה, אין טעם להוכיחו כלל בשום ענין, שהרי מתוך התוכחה יצא קלקול גדול יותר, שידבר סרה במוכיח ובדבריו. מה שאין כן כאשר מוכיח אדם את חבירו שהוא חכם, הרי החכם יבין מיד כי חבירו אינו חורש עליו רעה, אלא אדרבא, את טובתו הוא דורש, ויקבל את דבריו בסבר פנים יפות.

ובלאו הכי אמרו בתנא דבי אליהו, כי במה שאמרה תורה הוכח תוכיח את "עמיתך", באה למעט התורה את מי שאינו בכלל "עמיתך". ומי הוא זה אשר אינו בכלל "עמיתך", אלה הליצנים, והכסילים והרשעים, שאין חיוב להוכיחם כלל. וכמו שנאמר גם משלי פכ"ג) "בְּאָזְנֵי כְסִיל אַל תְּדַבֵּר כִּי יָבוּז לְשֵׂכֶל מִלֶּיךָ", שהכסיל מרוב כסילותו הוא עיקש בדעתו, ואינו מוכן לקבל את האמת ממי שאמרה, כי אין לו פתיחות כלל לשמוע את חבירו, ואינו פוקח עיניו לראות, אולי חבירו צודק יותר בדבריו. וכמה מגדולי הפוסקים כתבו בפירוש, שאדם מישראל שהוא רשע ממש, והולך בדרך רעה במזיד בשאט נפש, אין להוכיחו כלל, שאינו בכלל "עמית" שצותה התורה להוכיחו. וכן פסק המשנה ברורה (ר"ס תר"ח), ועוד. (עיין יביע אומר ח"ב או"ח סט"ו).

ומכח הדברים הנ"ל, מבואר כי אין טעם כלל לזעוק בקריאות כל שהן כלפי מחללי שבת בפרהסיא, הנוסעים במכוניתם בשבת, שהרי בקריאות "שבת! שבת!" כנגדם לא מתקיימת מצות תוכחה, אם מפני שאינם מבינים כלל את דברי הזועק, ואם מפני שחונכו בדרך לא טובה, ועל כן לא השכילו להבין את חומרת הדבר של חילול שבת. וכל שכן אם הם אנשים יודעי תורה, ואף על פי כן הם מרשיעים ונוסעים בשבת, שבודאי אין חיוב כלל להוכיחם. והרי זה כמבואר. וכן היה מרן זצ"ל מורה תמיד בשיעוריו, שאין לזעוק "שבעס!" "שבעס" על הנוסעים בשבת, כי הנוסע כלל לא מבין לרוחו של המוכיח, ואדרבא, תוולד שנאה בלבו למוכיחים. והיה מרן זצ"ל רגיל להביא בזה את דברי הגאון מהר"ש אלגאזי בספר מעולפת ספירים, שאין איסור להחניף לרשע כשבאים לקרבו לתורה, וכל שכן שאין למחות בו בחוזקה, שמהתוכחה יווצר רק ריחוק.

ומעשה היה שהלך מרן זצ"ל בדרך ביום השבת, והתלווה אליו אחד מבניו שליט"א, והנה עצר על ידם נהג אחד, ושאל, סליחה, איך מגיעים למקום פלוני? בנו של מרן שראה את חוצפתו של הנהג, ששואל שאלה כזו את הרב, רתח בלבו, והשיב: תמשיך ישר, ואז תפנה שמאלה, ושוב שמאלה, ואז תגיע ישר לגהינם! כששמע כך מרן זצ"ל, הקפיד על הדברים, ואמר לבנו, כך לא נכון להתנהג! יש להוכיח בצורה נעימה בדרכי נועם. ובספר אביר הרועים חלק שני הבאנו עוד מדברי מרן זצ"ל בזה, והנהגתו הטובה אשר נהג, שקירב אלפים מישראל לתורה הקדושה, והכל בדרכי נועם ובדברי אהבה.

ומכל מקום יש אופנים שיש למחות בהם, כפי שיבואר עוד בהמשך.

תאריך השאלה:
ז' כסלו תשע"ט / 15 בנובמבר 2018

עליך לנהוג כבני חוץ לארץ לגמרי. ותוכל לעיין בספר חזון עובדיה הלכות יום טוב (בעיקר מעמוד קכא).

תאריך השאלה:
ז' כסלו תשע"ט / 15 בנובמבר 2018

מי שפוקח עיניו ומסתכל בסידור, אין בזה שום איסור. אדרבה, טוב להתפלל מסידור. ורק כשמביט סתם

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


הוכח תוכיח את עמיתיך – מה אמר מרן כאשר בנו שלח את הנהג לגיהנם?

אדם מישראל הרואה את חבירו חוטא באיזה דבר, חייב מן הדין להוכיחו ולהעיר לו על מעשיו. אולם צריך שיזהר לומר דבריו בצורה שיש תקוה שיתקבלו על דעתו של חבירו, שאם לא כן, הרי הוא מפסיד את עיקר התועלת שבהוכחת חבירו. שכן ציותה אותנו התורה, "הוכח תוכיח את עמיתך, ולא תשא עליו חטא". כלומר, שיוכיח אדם את חבירו כאשר הוא יודע בו שעובר על איזה דבר מדברי התורה.

ועיקר הטעם שציותנו התורה על מצות התוכחה, הוא כדי שיפרוש החוטא מחטאו, ויחזור בתשובה על מעשיו. הלכך, כשרואה אדם את חבירו מזלזל באיזה ענין, וכגון שהוא פוקח עיניו בתפילת העמידה, שהוא דבר אסור, אינו צריך מיד לבא לפניו ולגעור בו בנזיפה על מעשיו. אלא זמן מה אחר כך, יגש אליו, ויאמר לו בתום לב, כי רק כעת ראה בדברי הפוסקים את חומרת הענין שאסור לאדם לפקוח עיניו בשעת התפילה, ותראה גם אתה את דבריהם. ואז, יש תקוה טובה שחבירו ילמד ממנו, ויקבל את דבריו, שכן המוכיח לא פגע בו כלל ועיקר, ורק לטובה נתכוין.

נאמר בספר משלי (פ"ט), "אַל תּוֹכַח לֵץ פֶּן יִשְׂנָאֶךָּ הוֹכַח לְחָכָם וְיֶאֱהָבֶךָּ". ופירוש הדברים, כי מי שהוא מתלוצץ מדברי התורה, אין טעם להוכיחו כלל בשום ענין, שהרי מתוך התוכחה יצא קלקול גדול יותר, שידבר סרה במוכיח ובדבריו. מה שאין כן כאשר מוכיח אדם את חבירו שהוא חכם, הרי החכם יבין מיד כי חבירו אינו חורש עליו רעה, אלא אדרבא, את טובתו הוא דורש, ויקבל את דבריו בסבר פנים יפות.

ובלאו הכי אמרו בתנא דבי אליהו, כי במה שאמרה תורה הוכח תוכיח את "עמיתך", באה למעט התורה את מי שאינו בכלל "עמיתך". ומי הוא זה אשר אינו בכלל "עמיתך", אלה הליצנים, והכסילים והרשעים, שאין חיוב להוכיחם כלל. וכמו שנאמר גם משלי פכ"ג) "בְּאָזְנֵי כְסִיל אַל תְּדַבֵּר כִּי יָבוּז לְשֵׂכֶל מִלֶּיךָ", שהכסיל מרוב כסילותו הוא עיקש בדעתו, ואינו מוכן לקבל את האמת ממי שאמרה, כי אין לו פתיחות כלל לשמוע את חבירו, ואינו פוקח עיניו לראות, אולי חבירו צודק יותר בדבריו. וכמה מגדולי הפוסקים כתבו בפירוש, שאדם מישראל שהוא רשע ממש, והולך בדרך רעה במזיד בשאט נפש, אין להוכיחו כלל, שאינו בכלל "עמית" שצותה התורה להוכיחו. וכן פסק המשנה ברורה (ר"ס תר"ח), ועוד. (עיין יביע אומר ח"ב או"ח סט"ו).

ומכח הדברים הנ"ל, מבואר כי אין טעם כלל לזעוק בקריאות כל שהן כלפי מחללי שבת בפרהסיא, הנוסעים במכוניתם בשבת, שהרי בקריאות "שבת! שבת!" כנגדם לא מתקיימת מצות תוכחה, אם מפני שאינם מבינים כלל את דברי הזועק, ואם מפני שחונכו בדרך לא טובה, ועל כן לא השכילו להבין את חומרת הדבר של חילול שבת. וכל שכן אם הם אנשים יודעי תורה, ואף על פי כן הם מרשיעים ונוסעים בשבת, שבודאי אין חיוב כלל להוכיחם. והרי זה כמבואר. וכן היה מרן זצ"ל מורה תמיד בשיעוריו, שאין לזעוק "שבעס!" "שבעס" על הנוסעים בשבת, כי הנוסע כלל לא מבין לרוחו של המוכיח, ואדרבא, תוולד שנאה בלבו למוכיחים. והיה מרן זצ"ל רגיל להביא בזה את דברי הגאון מהר"ש אלגאזי בספר מעולפת ספירים, שאין איסור להחניף לרשע כשבאים לקרבו לתורה, וכל שכן שאין למחות בו בחוזקה, שמהתוכחה יווצר רק ריחוק.

ומעשה היה שהלך מרן זצ"ל בדרך ביום השבת, והתלווה אליו אחד מבניו שליט"א, והנה עצר על ידם נהג אחד, ושאל, סליחה, איך מגיעים למקום פלוני? בנו של מרן שראה את חוצפתו של הנהג, ששואל שאלה כזו את הרב, רתח בלבו, והשיב: תמשיך ישר, ואז תפנה שמאלה, ושוב שמאלה, ואז תגיע ישר לגהינם! כששמע כך מרן זצ"ל, הקפיד על הדברים, ואמר לבנו, כך לא נכון להתנהג! יש להוכיח בצורה נעימה בדרכי נועם. ובספר אביר הרועים חלק שני הבאנו עוד מדברי מרן זצ"ל בזה, והנהגתו הטובה אשר נהג, שקירב אלפים מישראל לתורה הקדושה, והכל בדרכי נועם ובדברי אהבה.

ומכל מקום יש אופנים שיש למחות בהם, כפי שיבואר עוד בהמשך.

תאריך השאלה:
ז' כסלו תשע"ט / 15 בנובמבר 2018

יכול לברך שהחיינו, ובתנאי שבאמת מדובר בחבר מיוחד שהוא מאושר ושמח בראייתו. ודבר זה כמעט ואינו מצוי, אלא באח או חבר מיוחד שלא ראה אותו כמה שנים. (וראינו כשהגיע האדמו"ר מאונגוואר הגאון בעל משנה הלכות זצ"ל לבקר אצל מרן זצ"ל, בירכו זה על זה ברכת שהחיינו בלא שם ומלכות).

תאריך השאלה:
ז' כסלו תשע"ט / 15 בנובמבר 2018

הכוונה שלא לפתוח את העיניים בתפלת שמונה עשרה, אלא אם מתסכל בתוך הסידור.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


הוכח תוכיח את עמיתיך – מה אמר מרן כאשר בנו שלח את הנהג לגיהנם?

אדם מישראל הרואה את חבירו חוטא באיזה דבר, חייב מן הדין להוכיחו ולהעיר לו על מעשיו. אולם צריך שיזהר לומר דבריו בצורה שיש תקוה שיתקבלו על דעתו של חבירו, שאם לא כן, הרי הוא מפסיד את עיקר התועלת שבהוכחת חבירו. שכן ציותה אותנו התורה, "הוכח תוכיח את עמיתך, ולא תשא עליו חטא". כלומר, שיוכיח אדם את חבירו כאשר הוא יודע בו שעובר על איזה דבר מדברי התורה.

ועיקר הטעם שציותנו התורה על מצות התוכחה, הוא כדי שיפרוש החוטא מחטאו, ויחזור בתשובה על מעשיו. הלכך, כשרואה אדם את חבירו מזלזל באיזה ענין, וכגון שהוא פוקח עיניו בתפילת העמידה, שהוא דבר אסור, אינו צריך מיד לבא לפניו ולגעור בו בנזיפה על מעשיו. אלא זמן מה אחר כך, יגש אליו, ויאמר לו בתום לב, כי רק כעת ראה בדברי הפוסקים את חומרת הענין שאסור לאדם לפקוח עיניו בשעת התפילה, ותראה גם אתה את דבריהם. ואז, יש תקוה טובה שחבירו ילמד ממנו, ויקבל את דבריו, שכן המוכיח לא פגע בו כלל ועיקר, ורק לטובה נתכוין.

נאמר בספר משלי (פ"ט), "אַל תּוֹכַח לֵץ פֶּן יִשְׂנָאֶךָּ הוֹכַח לְחָכָם וְיֶאֱהָבֶךָּ". ופירוש הדברים, כי מי שהוא מתלוצץ מדברי התורה, אין טעם להוכיחו כלל בשום ענין, שהרי מתוך התוכחה יצא קלקול גדול יותר, שידבר סרה במוכיח ובדבריו. מה שאין כן כאשר מוכיח אדם את חבירו שהוא חכם, הרי החכם יבין מיד כי חבירו אינו חורש עליו רעה, אלא אדרבא, את טובתו הוא דורש, ויקבל את דבריו בסבר פנים יפות.

ובלאו הכי אמרו בתנא דבי אליהו, כי במה שאמרה תורה הוכח תוכיח את "עמיתך", באה למעט התורה את מי שאינו בכלל "עמיתך". ומי הוא זה אשר אינו בכלל "עמיתך", אלה הליצנים, והכסילים והרשעים, שאין חיוב להוכיחם כלל. וכמו שנאמר גם משלי פכ"ג) "בְּאָזְנֵי כְסִיל אַל תְּדַבֵּר כִּי יָבוּז לְשֵׂכֶל מִלֶּיךָ", שהכסיל מרוב כסילותו הוא עיקש בדעתו, ואינו מוכן לקבל את האמת ממי שאמרה, כי אין לו פתיחות כלל לשמוע את חבירו, ואינו פוקח עיניו לראות, אולי חבירו צודק יותר בדבריו. וכמה מגדולי הפוסקים כתבו בפירוש, שאדם מישראל שהוא רשע ממש, והולך בדרך רעה במזיד בשאט נפש, אין להוכיחו כלל, שאינו בכלל "עמית" שצותה התורה להוכיחו. וכן פסק המשנה ברורה (ר"ס תר"ח), ועוד. (עיין יביע אומר ח"ב או"ח סט"ו).

ומכח הדברים הנ"ל, מבואר כי אין טעם כלל לזעוק בקריאות כל שהן כלפי מחללי שבת בפרהסיא, הנוסעים במכוניתם בשבת, שהרי בקריאות "שבת! שבת!" כנגדם לא מתקיימת מצות תוכחה, אם מפני שאינם מבינים כלל את דברי הזועק, ואם מפני שחונכו בדרך לא טובה, ועל כן לא השכילו להבין את חומרת הדבר של חילול שבת. וכל שכן אם הם אנשים יודעי תורה, ואף על פי כן הם מרשיעים ונוסעים בשבת, שבודאי אין חיוב כלל להוכיחם. והרי זה כמבואר. וכן היה מרן זצ"ל מורה תמיד בשיעוריו, שאין לזעוק "שבעס!" "שבעס" על הנוסעים בשבת, כי הנוסע כלל לא מבין לרוחו של המוכיח, ואדרבא, תוולד שנאה בלבו למוכיחים. והיה מרן זצ"ל רגיל להביא בזה את דברי הגאון מהר"ש אלגאזי בספר מעולפת ספירים, שאין איסור להחניף לרשע כשבאים לקרבו לתורה, וכל שכן שאין למחות בו בחוזקה, שמהתוכחה יווצר רק ריחוק.

ומעשה היה שהלך מרן זצ"ל בדרך ביום השבת, והתלווה אליו אחד מבניו שליט"א, והנה עצר על ידם נהג אחד, ושאל, סליחה, איך מגיעים למקום פלוני? בנו של מרן שראה את חוצפתו של הנהג, ששואל שאלה כזו את הרב, רתח בלבו, והשיב: תמשיך ישר, ואז תפנה שמאלה, ושוב שמאלה, ואז תגיע ישר לגהינם! כששמע כך מרן זצ"ל, הקפיד על הדברים, ואמר לבנו, כך לא נכון להתנהג! יש להוכיח בצורה נעימה בדרכי נועם. ובספר אביר הרועים חלק שני הבאנו עוד מדברי מרן זצ"ל בזה, והנהגתו הטובה אשר נהג, שקירב אלפים מישראל לתורה הקדושה, והכל בדרכי נועם ובדברי אהבה.

ומכל מקום יש אופנים שיש למחות בהם, כפי שיבואר עוד בהמשך.

תאריך השאלה:
ז' כסלו תשע"ט / 15 בנובמבר 2018

תודה רבה על המעשה המחכים.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


מצות התוכחה בזמנינו – הנהגותיהם של גדולי ישראל

כתב הרמב"ם, (הלכות דעות פרק ו), "המוכיח את חבירו תחילה, לא ידבר לו קשות עד שיכלימנו (שיבייש אותו), שנאמר "ולא תשא עליו חטא", כך אמרו חכמים, יכול אתה מוכיחו ופניו משתנות? (מרוב בושה, הוא מסמיק או מחויר), תלמוד לומר "ולא תשא עליו חטא", מכאן שאסור לאדם להכלים את ישראל, וכל שכן ברבים, ועון גדול הוא, כך אמרו חכמים, המלבין פני חבירו ברבים, אין לו חלק לעולם הבא, לפיכך צריך אדם להזהר שלא לבייש חבירו ברבים, בין קטן בין גדול, ולא יקרא לו בשם שהוא בוש (מתבייש) ממנו, ולא יספר לפניו דבר שהוא בוש ממנו". עד כאן דבריו.

וכתב הגאון רבי זלמן (בעל התניא): ורבים, אפילו הם מזידין (אפילו אם עושים מעשים רעים בכוונה), אין להוכיחם יותר מפעם אחת, אם ידוע לו שדבריו אינם נשמעים, ועל זה אמרו, כשם שמצוה לומר דבר הנשמע, כך מצוה שלא לומר דבר שלא נשמע. ואם הם שוגגים (טועים ועוברים על מצוות התורה מתוך חוסר ידיעה), אין להוכיחם כלל, שמוטב שיהיו שוגגים ואל יהיו מזידים.

וסיפר הגאון הצדיק רבי יקותיאל יהודה הלברשטאם זצ"ל, האדמו"ר מקלויזנבורג, כי לפני דורות אחדים, בימיו של האדמו"ר רבי מאיר מפרמישלאן, פנה אליו אחד ממזהירי השבת בעיר לבוב שיבוא לעזרתו במחאות שהיה עושה כנגד היהודים שפרצו גדר והחלו לפתוח חנויות ביום השבת. עסקן זה, היה נוהג לצאת ולגעור בהם ולהפריע להם בפתיחת החנויות בכח הזרוע ממש. ועל כן היה תמה, מדוע זה כבוד הרב אינו בא לעזרתו?

השיב לו רבי מאיר, עכשיו, שהטומאה בעולם מתגברת והולכת, אין להתגרות עם העוברים על דברי התורה במלחמה גלויה, כי עוד עלול מעשה שטן להצליח, ויצמח מזה חילול ה' חס ושלום. אלא, כשתצא להצילם מן החטא, תוכיחם בניחותא, ותדבר אליהם טובות, וקודם לכן תתפלל לה' ותאמר, הריני הולך לעשות פעולה לכבודך תתברך, אנא הצליחני שאעשה דבר המועיל ומתקיים.

עוד יש להזכיר מעשה נחמד, מהנהגתו של הגאון רבי אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל. שפעם אחת בליל שבת, התגודדו קבוצת בחורים מאחת הישיבות הותיקות בירושלים, על יד ביתו של הרב קוק במרכז העיר. כאשר סיים הרב את תפילת השבת, שלח את משמשו שיבדוק מה רצונם של הבחורים. והללו זעקו לעבר השמש, כי הנה חילול שבת מתרחש כעת ברחוב קינג ג'ורג', כאשר יהודי פרץ גדר והוא מוזג קפה בבית הקפה שלו בעיצומה של השבת! ועל כן דורשים אנו כי הרב הראשי יבא עמנו כעת לבית הקפה למחות על חילול שבת קדשנו! שמע זאת השמש, והעביר את הידיעה לרבו. שמע הרב, ושתק, וצוה על בני ביתו להסב עמו לסעודת השבת, תוך כדי קריאות גנאי מפי בחורי הישיבה, שזעקו כי כעת רואים הכל שלרב קוק לא איכפת ממצבה הרוחני של ירושלים.

לאחר שהסתלקו הבחורים מפתח ביתו של הרב, ביקש הרב ממשמשו לסור עמו לבית הקפה. שאל אותו השמש, בשביל מה רוצה רבינו ללכת לשם? ענה לו הרב, מה זאת אומרת? יהודי מחלל שבת ופורץ את גדר השבת בירושלים! פלטרין של מלך! ואני לא אלך למחות בו ולנסות לשכנעו לחדול ממעשיו?

עמד השמש נדהם ושאל את הרב, אמור לי רבי, אם כך היא דעתו של הרב, שיש למחות בידו של מחלל שבת זה, אם כן, מדוע לא התלווה הרב לחבורת הבחורים שהיו כאן קודם? מדוע נתן הרב פתחון פה בידם, לומר לכולם שלרב קוק לא איכפת ממצב הדת? נענה לו הרב, חייך, שרציתי ללכת איתם, אבל אז חשבתי שאם נלך כולנו יחד, הרי שאם עד עתה היה אותו מוזג קפה "מחלל שבת", הרי שעתה יהפוך להיות "מחלל שבת בפרהסיא", שהרי אנו יותר מעשרה יחד, לכן לא הסכמתי ללכת, עד עכשיו! הלך הרב והוכיחו בניחותא כדרכה של תורה.

תאריך השאלה:
ז' כסלו תשע"ט / 15 בנובמבר 2018

כשמרן כותב שיש לחוש לדבריהם, הכוונה שיש לחוש לדבריהם, ורק בדיעבד או בשעת הדחק יש מקום להקל. ויש בזה פרטים וכל דין לגופו. וביורה דעה שציינתם, כתב מרן החיד"א בשו"ת חיים שאל (ח"א סימן נב) לדקדק מלשון מרן שיש בזה איסור ממש מן הדין.

תאריך השאלה:
ב' כסלו תשע"ט / 10 בנובמבר 2018

הבנת נכון מאד

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


אין קידוש אלא במקום סעודה

בהלכות הקודמות ביארנו את עיקר מצות הקידוש ביום השבת. וכעת נבוא לבאר תנאי מיוחד שקיים במצות הקידוש, והוא: "אין קידוש אלא במקום סעודה". כלומר, מי ששמע קידוש בשבת, ולא טעם שום דבר במקום שבו שמע את הקידוש, לא יצא ידי חובת קידוש, משום שאין מצות קידוש, אלא במקום הסעודה. כמו שדרשו רבותינו, ממה שנאמר "וקראת לשבת עונג", שקריאת השבת (שהיא הקידוש) תהיה במקום עונג (הסעודה), לפיכך אם קידש על היין ולא סעד, לא יצא גם ידי חובת קידוש. ואם ירצה אחר כך לאכול, צריך לקדש שוב על היין. ולכן מי ששמע קידוש בבית הכנסת או בבית חבירו, ולא אכל שם, ואחר כך הולך לביתו, חייב לקדש שוב על היין ואחר כך יאכל מה שירצה.

והנה מה שאמרו שחייב לסעוד במקום שעושה שם קידוש, אין הכוונה בזה שיעשה סעודה ממש עם פת לחם, אלא די במה שיאכל "פת כסנין", כלומר עוגות או עוגיות כשיעור כזית, שיוכל לברך עליהם אחר כך ברכה אחרונה, שגם זה נחשב לסעודה לענין זה. וכן אם שותה רביעית יין, שיוכל אחר כך לברך ברכת מעין שלוש על היין או על מיץ הענבים, גם כן נחשב לו לסעודה, ויוצא ידי חובת קידוש בזה. (שיעור כזית הוא עד כשלשים גרם, ורביעית יין עד כתשעים מ"ל לכל היותר).

ויש מקומות שנוהגים בבתי הכנסת לערוך "קידוש" בבוקר יום השבת, וישנם אנשים שאוכלים שם מיני מתיקה וכדומה, אף על פי שאינם אוכלים "כזית" עוגות ועוגיות וכיוצא בזה. ולכאורה מנהגם אינו נכון, שהרי למדנו ש"אין קידוש אלא במקום סעודה.

אולם בספרו של מרן רבינו זצ"ל שיצא לאור בערב ימיו (חזון עובדיה שבת חלק ראשון), האריך בענין זה מרן זצ"ל, וכתב שהמיקלים לאכול ממיני המתיקה המוגשים לפניהם בקידוש שעושים אחר התפילה, יש להם על מה שיסמוכו. משום שלדעת כמה מרבותינו הראשונים, אין איסור באכילה קודם שמיעת קידוש, אלא בקידוש שבליל שבת, אבל בקידוש של יום השבת בבוקר, אין איסור בדבר. ואף על פי שלהלכה אנו פוסקים שגם בשבת בבוקר אסור לאכול לפני שמיעת הקידוש, מכל מקום יש לצרף לזה את שיטת הפוסקים האומרים שמכיון שהמקדש טועם מן היין כשיעור "רביעית יין", ממילא כשם שהכל יוצאים בברכת "בורא פרי הגפן" שלו, כמו כן יוצאים בחיוב סעודה על ידו.

לכן למעשה, הרוצה לטעום ממה שמגישים בקידושים כגון אלו, יש לו על מה שיסמוך, אולם הצנועים שיש יראת ה' בלבם, מושכים ידיהם מזה, ואינם אוכלים עד שיבואו לביתם לקדש במקום סעודה כדת וכדין. וטוב לכתחילה להודיע למי שעורך קידוש בבית הכנסת, שידאג שיהיה לכל אחד מהאורחים, עוגה או מיץ ענבים כשיעור, בכדי שיוכלו לאכול שם במקום שעשו קידוש.

וכן נוהגים למעשה בבתי הכנסת שעומדים בראשם אנשים יראי שמים, שבשבתות בבוקר, וכן בחג שמחת תורה, עורכים קידוש כהלכתו, ודואגים מראש שיהיה לכל אחד מהמתפללים מה לאכול בשיעור הנכון כדי שיצאו כולם ידי חובת הקידוש כהלכה.

ולסיכום: אין קידוש אלא במקום סעודה, לפיכך מי ששמע קידוש ולא אכל במקום שבו שמע את הקידוש, לא יצא ידי חובת הקידוש, וכשיבא לביתו צריך לקדש שוב ולאכול במקום שקידש. וסעודה לענין זה נחשבת כל אכילה של עוגות או עוגיות בשיעור כזית, או שתית יין בשיעור רביעית. ובמקום שעושים קידוש בשבת בבוקר, ואין שם ממה לאכול עוגות או לשתות יין, המיקלים לטעום שם ממיני המתיקה המוגשים להם, יש להם על מה שיסמוכו, אבל הצנועים מושכים ידיהם מזה, ואינם אוכלים עד שיבאו לביתם יוקדשו ויאכלו כדת.

תאריך השאלה:
כ"ט חשון תשע"ט / 7 בנובמבר 2018

יש אוסרים כמו שכתבנו. ובמקום צורך אפשר להקל אפילו על ידי כלי מיוחד, מאחר והוא כלי שמלאכתו לאיסור, שמותר להשתמש בו בשבת לצורך גופו או מקומו. כמו שמותר לפצח אגוזים בפטיש בשבת.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


גשם ושלג היורדים בשבת – מי מזגן

שאלה: האם גשמים או שלגים היורדים בשבת הם "מוקצים", שאסור לטלטל (להזיז) אותם בשבת?

תשובה: שורש השאלה, לפי שבשבת יש דברים האסורים באכילה משום "נולד", הלכך, ביצה של תרנגולת שנולדה בשבת, אסור לאכלה בשבת, עד מוצאי שבת. ולכן אסור גם לטלטלה בשבת. (מצד איסור "מוקצה", שהם הדברים האסורים בטלטול בשבת, כגון אבנים ועפר). ומכאן נבא לדון לגבי גשמים ושלגים, אם יש בהם איסור נולד וממילא אסור לטלטלן בשבת, או לא.

והנה מרן בשלחן ערוך (סימן שלח) כתב, שאם נתן אדם כלי תחת הדלף (תחת מקום שדולפים שם מי גשמים), מותר לו אחר כך לטלטל את אותו הכלי עם המים שבתוכו. ומבואר אם כן שאין שום חשש איסור מוקצה על מים היורדים בשבת, וכן כתב בפירוש מרן הבית יוסף (סוף סימן שי) בשם השבלי הלקט, שכתב בשם רבינו צמח גאון, שמטר היורד בשבת או ביום טוב מותר לרחוץ ולשתות ממנו בשבת. ואף על פי שביצה שנולדה בשבת אסור לטלטלה, משום שהיא מוקצה מחמת "נולד", אין הדבר כן לגבי גשמים, כיון שהמים שבהם הם דומים למי מעיינות הנובעים ונמשכים בשבת שמותר לשתות מהם, שהרי המים היו מתחילה בעננים, ואינם דבר חדש לגמרי.

ומכאן לכאורה יש ללמוד גם לגבי שלג היורד בשבת, שאין עליו שום איסור מוקצה, ומותר לשתות ממנו בשבת, וכן מותר לפנות את השלג מפתח הבית בשבת ללא חשש.

אולם בשו"ת לב אברהם כתב, שיש לאסור פינוי השלג בשבת משום שהדבר כרוך בטירחה רבה ונראה הדבר כמעשה יום חול, שאינו מכבוד השבת. לכן אסר מן הדין פינוי השלג בשבת. אולם רבים מהפוסקים דחו את דבריו, והביאו שלא כל טרחה תהא אסורה בשבת, וכשם שמותר לאדם לטלטל שלחן כבד בשבת כל הוא עושה כן לצורך, כמו כן מותר הוא לטלטל ולפנות את השלג בשבת על ידי כלים לצורך.

ולגבי מים הנוטפים מן המזגן בשבת, פסק הגאון רבי שלמה זלמן אוירבך זצ"ל (שלחן שלמה עמוד קיג:) שמים אלה נחשבים למוקצה בשבת משום "נולד", ואין הם דומים למים שהיו כנוסים בעננים. וכן הסכים מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל בספר חזון עובדיה (ח"ג עמוד קמד).

ולכן לסיכום: גשמים ושלגים היורדים בשבת, אין עליהם איסור מוקצה, ומותרים הם בטלטול ובשתיה ורחיצה. אבל מים הנוטפים מהמזגן בשבת, יש עליהם תורת מוקצה, ואסור לטלטלם בשבת.

תאריך השאלה:
כ"ח חשון תשע"ט / 6 בנובמבר 2018

גם ביצה קשה, מותר לרסק על ידי שיני המזלג.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


פרטים בדיני טחינה בשבת

בהלכות הקודמות ביארנו כי אחת המלאכות האסורות בשבת, היא מלאכת "טוחן". ולאחר שהסברנו את יסודות הדינים, נביא בקצרה כמה דינים השייכים להלכות אלה.

מריחת האבוקדו בשבת
בהלכה הקודמת ביארנו שמותר לרסק בשבת אבוקדו על ידי שיני המזלג, כשעושה כן על מנת לאכול את האבוקדו מיד (בתוך חצי שעה). ונשאלת השאלה, האם מותר למרוח את האבוקדו על גבי לחם, או שיש בדבר איסור משום "ממרח"?

ומרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל דן בזה בספרו, וכתב שאין בדבר איסור, משום שדין "ממרח", אינו שייך בדברי מאכל. ומטעמים נוספים. לכן להלכה, מותר למרוח בשבת אבוקדו על גבי פרוסת לחם. (ח"ד עמוד רסד).

חיתוך בשר דק דק 
לגבי עשיית סלט, כתבנו, שמותר לחתוך בשבת סלט, אפילו דק דק, בתנאי, שיעשה כן על מנת לאכלו לאלתר. כלומר, על מנת לאכול את הסלט בתוך חצי שעה. ויש לשאול, האם הוא הדין לגבי חיתוך בשר, או גבינה, שאסור לחתכם דק דק, אלא אם עושה כן על מנת לאכלם מיד.

ובספר תרומת הדשן (לרבי ישראל איסרלן, אחד מרבותינו הראשונים) כתב, שמותר לחתוך בשבת בשר דק דק, אפילו אם מתכוין לאכלו רק לאחר שעתיים או שלוש. משום שאיסור "טוחן", שייך רק בדבר שהוא "גידולי קרקע", כגון, חטים ושעורים, תבלינים, פירות וירקות. אבל בשר, שאינו גדל על גבי הקרקע, לא שייך בו איסור טוחן.

לכן מותר לחתוך בשבת בשר דק דק, כל שעושה כן כדי לאכלו בשבת. ואפילו אם עושה כן בלילה, על מנת לאכלו בבוקר, אין בדבר איסור. (עמוד רסז).

לגרור גבינה בפומפיה
האם מותר לגרור בשבת גבינה בפומפיה, כשמתכוין לאכול את הגבינה לאלתר? הנה ביארנו כבר, שגם כאשר מתכוין לאכול מיד את מה שחותך, אין להתיר לחתכו, אלא בכלי שאינו מיוחד לטחינה. והפומפיה, שהיא "מורג חרוץ בעל פיפיות", בודאי שהיא כלי המיוחד לטחינה. ולכן אסור בהחלט לגרור עליה גבינה בשבת, אפילו על מנת לאכול "לאלתר", מאחר וזה דומה למי ששוחק תבלין במכתשת, שאסור אפילו לאלתר. (עמוד רסח).

לפורר לחם עבור בעלי חיים
האם מותר לפורר לחם בשבת? כתב הרמ"א (בסימן שכא) שמותר לפורר בשבת לחם לפני התרנגולים. וטעם ההיתר בזה מבואר  בספר יראים, שהואיל והלחם היה מפורר, בשעה שהיה קמח, ואחר כך חזרו והדביקוהו בלישת הבצק והאפיה, שוב אין איסור לפוררו בשבת, מאחר ו"אין טחינה אחר טחינה". כלומר, דבר שהיה טחון כבר, אין איסור לחזור ולטחנו. ולכן, מותר לפורר בידיים לחם בשבת, כשעושה כן לצורך השבת.

חיתוך ירקות עבור בעלי חיים
ולגבי חיתוך ירקות לצורך בעלי חיים. הנה חיתוך ירקות הוא בכלל מלאכת טוחן, ואין להקל בחיתוך ירקות אלא כשחותכם כדי לאכלם "לאלתר". וכן הדין לגבי חיתוך ירקות לצורך בעלי חיים, שהדבר מותר רק אם חותך את הירקות כדי שהבעלי חיים יאכלו אותם לאלתר. ואף על פי שיש מחמירים בזה, שאומרים שלא הותר חיתוך כשעושה כן לצורך בעלי חיים. מכל מקום מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל (עמוד ער) הוכיח שהעיקר להלכה שיש להקל בזה, גם כשעושה כן לצורך בעלי חיים.

וכן מותר לחתוך חתיכות בשר לצורך הכלב שיוכל לאכלם.

תאריך השאלה:
כ"ז חשון תשע"ט / 5 בנובמבר 2018

מותר, כי אין זה כלי מיוחד לסחיטה.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


 

סחיטת לימונים בשבת

בהלכה הקודמת ביארנו שאסור לסחוט בשבת פירות שיש אנשים שנוהגים לסוחטם לצורך משקה היוצא מהם, וכן ביארנו שמותר לסחוט ביד (ולא על ידי כלי) פירות לתוך תבשיל או מאכל, כגון לסחוט תפוזים על גבי סלט פירות, באופן שהמשקה נבלע ומתערב בתוך הפירות מיד אחרי סחיטתו, משום שאין האיסור לסחוט בשבת אלא כאשר מפרידים מן הפרי את החלק הנוזלי הנחשב "משקה", מן החלק המוצק הנחשב "מאכל", אבל כאשר החלק הנוזלי, כלומר, המשקה הנסחט, הופך מיד עם נפילתו לכלי שוב למאכל מוצק, לא שייך בזה איסור סחיטה.

ועתה נדון לגבי סחיטת לימונים בשבת, כי לכאורה לפי מה שלמדנו, היה ראוי לאסור בהחלט סחיטת לימונים בשבת, שהרי הדרך היא לסוחטן במקומות רבים, ואדרבא, עיקר יעודו של הלימון הוא לסחיטה לצורך המיץ שלו, שהרי אין רגילות לאכול לימונים. ואף על פי שלסחוט לימון ביד, על גבי מאכל, בודאי שיש להקל, וכמו שבארנו לדבי סחיטת תפוז, אבל לסחוט לימון לתוך משקה כדי להכין "לימונדא", או לתוך כלי ריק, לכאורה נכון לאסור.

אלא שבאמת כבר בזמנו של מרן הבית יוסף, נהגו במצרים לסחוט לימונים בשבת גם לצורך הכנת משקאות, ומרן הבית יוסף תמה על מנהג זה, שאפילו תלמידי חכמים גדולים נוהגים לסחוט לימונים, ואף אחד לא פקפק בזה. וכתב מרן הבית יוסף להסביר את המנהג, כי באמת לא נאסרה סחיטה, אלא כששותים את מי סחיטת הפרי, בלי תערובת משקה אחרת, כמו מיץ תפוזים ושאר מיצי פירות. אבל מיץ לימון, שאין הדרך לשתות אותו בפני עצמו, אלא רק על ידי תערובת מים וסוכר, (או לצורך תיבול מאכלים), אין איסור לסחוט אותו בשבת. וכן פסקו רבים מן הפוסקים, וכן פסק מרן בשלחן ערוך. אבל כנגדו קמו כמה פוסקים וערערו על דין זה, וכתבו להחמיר בסחיטת לימון בשבת.

לפיכך, מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל פסק, שאף על פי שבודאי העיקר להלכה שמותר לסחוט לימונים בשבת, אפילו לתוך משקה, ואפילו לתוך כלי ריק כדי להכין ממנו משקה או להשתמש בו לתיבול הסלט בשבת, וכדעת מרן השולחן ערוך שקבלנו הוראותיו. אבל מכל מקום, נכון לחוש לכתחילה לדברי המחמירים בזה, משום שאפשר להחמיר בזה בנקל. ולכן כאשר אדם שמכין לימונדא בשבת, ישים קודם בכלי את הסוכר, ויסחט על גביו את הלימון, שאז הלימון נבלע בסוכר, וממילא אין בזה שייכות למלאכת סחיטה, שהרי הסוכר הוא מאכל ואינו משקה, כפי שביארנו, ורק אחר כך ימזוג את המים להכנת הלימונדא. וכתב הגאון רבינו חיים פלאג'י, שאמרו סימן לזה: והנה "סולם" מוצב ארצה, ראשי תיבות, ס'וכר ל'ימון מ'ים. וכל זה על דרך חומרא, אבל מעיקר הדין יש להקל בזה כדעת מרן, אלא שנכון להחמיר בזה במקום שאפשר.

תאריך השאלה:
כ"ז חשון תשע"ט / 5 בנובמבר 2018

במקרה כזה עליו לברך ברכת המזון במקלט

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


דין שינוי מקום לזמן מה, בכוונה לחזור לאחר מכן

למדנו, שמי שיצא מביתו בשעה שהיה אוכל, והלך לביתו של חבירו הנמצא בבנין הסמוך, הרי אם יחפוץ לאכול עוד, יהיה חייב לחזור ולברך על מה שאוכל. והבאנו פרטי דינים רבים בזה. וכתבנו, שדין זה שייך דוקא כשהיה אוכל דבר שאין חיוב לברך עליו ברכה אחרונה במקום האכילה, למשל פירות וירקות, שאין חיוב לברך עליהם ברכה אחרונה "בורא נפשות" במקום האכילה, אלא רשאי לברך עליהם בכל מקום שירצה. ולכן כל שיצא ממקום האכילה, מיד "נגמרה סעודתו" וחייב לברך שנית כשירצה להמשיך לאכול. אבל אם היה אוכל דבר שחובה לברך עליו במקומו, כגון פת לחם, שחייבים לברך עליה ברכת המזון במקום האכילה, אז אף שיצא ממקומו אינו מברך שוב כשירצה להמשיך לאכול, שהואיל והוא מחוייב לחזור למקומו הראשון לברך "ברכת המזון", ממילא עזיבת המקום אינה נחשבת לו לסיום הסעודה, וכל הזמן הוא באותה סעודה, ולכן אינו חוזר לברך שנית.

מי שנאלץ לצאת מביתו מחמת אזעקה
ומעתה נבא לדון בשאלה שנשאלנו לפני כמה שנים מתושב אחת הערים בדרום הארץ, במי שהיה יושב לאכול סעודה עם פת בביתו, ולפתע נשמע קול האזעקה, ומיד יצא אותו אדם מביתו וירד למקלט הנמצא סמוך לבנין בו הוא מתגורר. ולאחר כמה דקות עלה בחזרה לביתו וברצונו להמשיך לאכול, האם הוא צריך לברך שנית על מה שאוכל או לא?

ולכאורה היה נראה לחייבו לברך שנית, מפני שכל מה שאמרנו שאינו חוזר לברך כאשר אוכל פת, זהו דוקא במקום שחייב לחזור לברך במקומו הראשון, שהואיל וחייב לחזור למקום האכילה, עזיבת המקום אינה נחשבת לו כסיום הסעודה, אולם כל מה שאמרנו שחייב לחזור לברך במקום האכילה היינו דוקא במקרה שעזב את מקום האכילה במזיד (בכוונה), אבל במקרה שעזב את מקום האכילה באונס, כגון במקרה שלנו, שיצא לאונסו שלא מרצונו ממקום הסעודה, כבר פסק מרן השלחן ערוך (בסי' קפד) שאינו חייב לחזור לברך ברכת המזון במקומו הראשון. וממילא יש מקום לומר שעל אף שהיה אוכל פת, כל שעזב את מקומו באונס, חייב לחזור ולברך אם ירצה להמשיך באכילתו, שהרי אינו חייב לחזור למקומו, ודינו כדין מי שהיה אוכל פירות ועזב את מקומו שחייב לחזור ולברך כשירצה להמשיך באכילתו. ויש עוד להאריך בזה.

תשובת מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל
ומכל מקום, כיון שהשאלה נוגעת לרבים, פנינו בשאלה זו לפני מרן רבינו הגדול רבי עובדיה יוסף זצ"ל, והוא השיב לנו שלהלכה יש להורות שכשיחזור למקומו הראשון אינו חייב לחזור ולברך שנית. וטעמו בזה, לפי שדומה הדבר למה שכתב רבינו הריטב"א בחידושיו למסכת סוכה (מה:), וזו לשונו: "וכיוצא בזה לענין ברכת הנהנין, כשעמד בתוך הסעודה על דעת לחזור לאלתר (לחזור מיד), שאינו טעון ברכה לאחריו ולא לפניו, ולקביעותו חזר". ומבואר אם כן בדבר הריטב"א, שאף שאנו אומרים שכל יציאה ממקום הסעודה נחשבת כסיום הסעודה, זהו דוקא כשיוצא סתם ואינו חושב לחזור שוב למקום האכילה, אבל אם יוצא לזמן מועט, ובדעתו לחזור לסעודה, היציאה אינה נחשבת לו לסיום סעודה, וממילא הברכה הראשונה שבירך בתחילת האכילה עדיין פוטרת אותו מלברך.

ומכאן לנדון דנן, אדם שהיה מוכרח לצאת ממקום האכילה ולרדת למקלט מפני אימת הטילים (לא תקום פעמיים צרה), הואיל ובדעתו לחזור מיד להמשיך באכילתו, ובפרט שאינו יוצא בכלל לרצונו, כשיחזור למקומו אינו צריך לחזור לברך על מה שאוכל.

וכאן המקום להזכיר, כמה שמרן רבינו זצ"ל, עם גדולתו וקדושתו, היה יורד אל העם, והיה מתעניין בפעילות של ה"הלכה יומית" ברשת האינטרנט, והיה מדריך אותנו ומבקש לעורר בענינים שונים העומדים על הפרק. ולמרות שמדובר בטכנולוגיות חדשות ודברים שהיו זרים למרן זצ"ל, בכל זאת היה מעודד אותנו לפעול בדרך זו, כי אסור להזניח שטח זה לפעילות של מבלי העולם לבדם, ובכל מקום עלינו להשפיע דבר ה', לזכות את הרבים, ולהפיץ את תורת ה' בכל מקום ומקום.

תאריך השאלה:
כ"ז חשון תשע"ט / 5 בנובמבר 2018

כן הדין בכל פרי. רק באלו הרגילות היא לרסקם במזלג.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


ריסוק בננה או אבוקדו בשבת

שאלה: האם מותר לרסק בשבת בננה או אבוקדו באמצעות מזלג?

תשובה: בהלכות הקודמות ביארנו, שאסור לטחון בשבת. ובכלל מלאכת טוחן האסורה בשבת, שאסור לחתוך ירקות דק דק לסלט, כמו שכתב הרמב"ם (פ"ז מהלכות שבת), "שהטוחן, לוקח גוף אחד ומחלקו לגופים הרבה". ואין להקל בזה אלא בתנאי, שיהיה החיתוך "לאלתר", כלומר, מיד לאחר החיתוך, בתוך חצי שעה, יאכלו את הסלאט.

אין לרסק בננה לאכלה לאחר זמן
ומעתה נדון לגבי ריסוק בננה בשבת על ידי מזלג. שבודאי שהריסוק הוא דומה לטחינה, ולכן פשוט שאסור לרסק בננה בשבת, כדי לאכול ממנה (או כדי להאכילה לתינוק) לאחר שעה או שעתיים. ולא נותר אלא לדון, האם מותר לרסק בננה כאשר מתכוין לאוכלה "לאלתר", כלומר, מיד לאחר הריסוק.

היתר הריסוק כשבא לאכול מיד
ואמנם לאור מה שלמדנו, לגבי הכנת סלאט בשבת, שמרן השלחן ערוך והרמ"א העלו להלכה (לאור דברי הרשב"א), שמותר לחתוך בשבת סלאט בסכין כאשר מתכוין לאכלו "לאלתר", אם כן הוא הדין לגבי ריסוק בננה במזלג,  שהריסוק הוא כחיתוך דק דק, וכל שמתכוין לאכלו "לאלתר" מותר לעשותו בשבת.

דברי החזון איש
אולם הגאון החזון איש האריך הרבה בנדון זה, וכתב לחלוק על דברי הפוסקים שהיקלו בזה כשמתכוין לאכול לאלתר. וכתב שאין להקל בדבר, אלא על ידי שינוי, כגון שירסק את הבננה בידית של הסכין (כמו שלמדנו לגבי טחינה ממש, של תבלינים). והוסיף, שמי שמרסק בננה בשבת על ידי שיני המזלג, חייב חטאת, ועבר משום חילול שבת.

פסק מרן רבינו זצ"ל
ומרן רבינו הגדול רבי עובדיה יוסף זצ"ל האריך לדחות את דברי החזון איש בזה, ולקיים את דברי הרשב"א ושאר גדולי הפוסקים שמפיהם אנו חיים. וכתב שאין לחוש כלל לדברי החזון איש בזה, מאחר ודבריו עומדים בניגוד להוראת בעלי השלחן ערוך. והביא ראיות לדבריו. וכן פסקו להלכה הגאון רבי משה פיינשטיין זצ"ל, והגאון רבי בן ציון אבא שאול זצ"ל (בשו"ת אור לציון ח"א סימן כח). ועוד.

לכן למסקנה, מותר לרסק בשבת בננה, או אבוקדו, על ידי שיני המזלג, כדי לאכלם מיד, אבל לרסק במכונה מיוחדת המיועדת לכך, בודאי שאסור. (שו"ת יחוה דעת ח"ה סימן זך, וספר חזון עובדיה שבת, חלק רביעי עמוד רנה).

תאריך השאלה:
כ"ז חשון תשע"ט / 5 בנובמבר 2018

אם הוסיפו את השם אחרי כתיבת הכתובה, לא כותבים כתובה חדשה. (ומדובר באופן שעדיין קוראים לו גם בשמו הראשון, ואם נשתקע שמו הראשון, יעשה שאלת חכם).

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


המשך ענייני כתובה

שתי שאלות:
א.
 בהלכה הקודמת הוזכר שהאשה אינה "קנויה" לבעלה, ודבר זה לכאורה אינו נכון שהרי פעמים רבות משתמשים חז"ל בלשון "קנין" לעניין אשה לבעלה?

ב. בהלכה הקודמת נזכר שעל פי ההלכה אדם חייב לכתוב לאשתו כתובה קודם הנישואין, ואם כן מה הדין אם הכתובה אבדה ברבות השנים, האם צריך לכתוב כתובה חדשה?

תשובות: לעניין השאלה הראשונה, הנה אף שבוודאי רבותינו משתמשים בלשון "קנין" לעניין אשה לבעלה, וכגון בריש מסכת קידושין האשה "נקנית" בשלוש דרכים, בכסף בשטר וכו'. וכן האשה "קונה" את עצמה במיתת הבעל. ועוד במקומות רבים, אולם אין זה "קנין" במובן הפשטני של המילה, שהרי הבעל אינו עושה מה שירצה באשתו, ואינו יכול למכרה כפי שניתן למכור עבד וכדומה, אלא מובן השורש "קנין" של אשה לבעלה, הוא קנין אישות, דהיינו שעל ידי פעולה של נתינת שווה פרוטה (או כנהוג כיום, טבעת) או פעולה קנינית אחרת, האשה יוצאת ממעמדה האישי של "פנויה" ונכנסת למעמד "אשת איש". ומשמעות קנינית זו היא כמובן רק מבחינת המעמד של האשה מבחינת איסורה החמור כלפי העולם, והיתרה כלפי בעלה.

ואם כי בודאי שנספחים לקנין זה גם עניינים ששייכים לקניני ממונות פשוטים, כגון זכות הבעל לזכות במציאה שמצאה אשתו, מכל מקום אין שייכות בין קנינים אלו לקנין האשה, שהרי גם הבעל מתחייב לאשה חיובים רבים בזמן הנישואים ובודאי שאין לומר שהבעל קנוי לאשתו. אין אלו אלא התחייבות בלבד.

לעניין השאלה השנייה, אם אבדה הכתובה, צריך לכתוב לאשתו כתובה חדשה, בנוסח מיוחד הנקרא "כתובה דארכסא" דהיינו נוסח לכתובה שאבדה, ואסור לשהות עם אשתו בלא כתובה, ולכן צריך להיזהר ללכת אצל תלמיד חכם אמיתי הבקיא בענייני כתובות שיכתוב להם נוסח שטר כתובה חדש ויחתמו עליו כראוי.

ובפרט נפוץ הדבר אצל אנשים שהיו רחוקים מן התורה, ואחר כך התקרבו יותר, ובדרך כלל הכתובה שנכתבה ביום הנשואים אבדה ואין לה זכר. ועל זוגות אלה לפנות לרב תלמיד חכם הבקי בסידור חופה קידושין, שיראה כיצד התנהלו הדברים, ובאם יש צורך, יכתוב להם כתובה חדשה, כמבואר.


צפייה