שאלות ותשובות הלכה יומית

לחץ על השאלה לצפיה בתשובה

תאריך השאלה:
כ"ט שבט תשע"ט / 4 בפברואר 2019

אם אכלת כזית מהקמח בתוך שבע וחצי דקות, בודאי שיש לברך על המחיה.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


ברכה אחרונה על עוגות שיש בהן גם קמח

בהלכות הקודמות, ביארנו, שכל מין מאכל או תבשיל, שעשוי מכמה חומרים שונים, ובכללם "מין דגן", (בדרך כלל – קמח חיטה), והדגן מעורב במאכל על מנת לתת לו טעם טוב, הרי שהברכה שיש לברך על אותו מאכל היא "בורא מיני מזונות". ואף על פי שרוב המאכל מורכב ממרכיבים אחרים, שאינם מין דגן, בכל זאת, מכיון שהדגן בא לתת טעם טוב, ויש לו חשיבות מיוחדת, הרי הוא אינו מתבטל בין שאר המרכיבים, ויש לברך "בורא מיני מזונות". ולפיכך למדנו, שעל עוגות עם קמח וביצים וחלב וגבינה, וכיוצא בזה, יש לברך עליהם "בורא מיני מזונות", כפי שביארנו בהרחבה בהלכות הקודמות. 

ברכה אחרונה – מאכלים מעורבים
ועתה נבוא לשאלה הסבוכה יותר שעומדת לפנינו, והיא, לגבי ברכה אחרונה על המאכלים הללו, שאמנם מעורב בהם קמח חיטה, אך הם עשויים בעיקר ממרכיבים אחרים, וכאשר אוכלים מהם שיעור "כזית" (כעשרים ושבעה גרם), אין באותה אכילה שיעור "כזית" מהבצק, אלא מכל התערובת, שהיא: אגוזים או גבינה או קרם וכיוצא בזה. ונשאלת השאלה, האם גם במקרה כזה הברכה האחרונה הנכונה היא "על המחיה", או שמא במקרה כזה אין לברך ברכה אחרונה כלל?

והנה הדבר ברור, שאם אכל כמות גדולה של מאכל, עד שאין ספק שאכל שיעור "כזית" ממין הדגן עצמו, כלומר מהקמח עצמו, (בתוך שבע וחצי דקות), הרי אז יש לברך ברכה אחרונה "על המחיה" לכל הדעות. אך השאלה היא במקרה שאכל שיעור "כזית" מהמאכל כולו, ולא אכל שיעור "כזית" ממין הדגן בפני עצמו.

ברכה אחרונה - עוגת גבינה
ובראשית נבאר את הדין לגבי עוגות, שמערבים בעיסה הרבה ביצים וסוכר או גבינה או קמח תפוחי אדמה וכדומה, וכמות הקמח שמעורבת בעיסה, היא מועטת מאד. שיש לדון, אם אכל "כזית" מהעוגה, אבל לא אכל כזית ממין הדגן. האם רשאי לברך "על המחיה" או לא?

ובדין זה נחלקו הפוסקים, ויש בדבר כמה וכמה שיטות חלוקות. ואנו נביא את הדין הלכה למעשה, כפי שפסק מרן רבינו עובדיה יוסף זצוק"ל בשיעוריו, וכפי שביאר הגאון רבי דוד יוסף שליט"א בספרו הלכה ברורה (חלק עשירי עמוד תי).

אם היו מעורבים כמה מינים במאכל, והם היו מרובים מאד מן הדגן, אבל טעם הדגן היה ניכר בתערובת, וגם, הוא לא היה פחות משישית מהתערובת, הרי שדינו כדין כל עוגה, שיש לברך לאחר האכילה "על המחיה", ואפילו אם אכל רק כזית, ורוב המאכל עשוי ממינים אחרים, וכגון עוגות שמערבים בעיסה שלהם גבינה וסוכר וכדומה, בכל זאת יש לברך לאחר האכילה "על המחיה", אפילו כאשר אוכלים רק שיעור "כזית" אחד.

אבל אם לא היה הדגן, כלומר הקמח, שישית מהתערובת, או שלא היה טעמו ניכר בכלל, אזי אין לברך לאחר האכילה "על המחיה" כלל. ובמקרה כזה אין לברך שום ברכה אחרונה לאחר האכילה.

ואף על פי שהקמח נותן טעם טוב בעוגה, בכל זאת, מאחר והוא בא בכמות מועטת כל כך, עד שאינו מהווה אפילו שישית מהמרכיבים שבעוגה, אין לברך על עוגה כזו "על המחיה", אפילו שאכל ממנה כזית. וכן במקרה שהקמח הוא דווקא מרובה בעוגה, אך אין טעמו ניכר בכלל בתערובת, אין לברך על עוגה כזו על המחיה כלל.

ולסיכום: עוגה, שיש בה מעט קמח שבא לתת בה טעם טוב, ואכל ממנה כזית, אם טעם הקמח ניכר בעוגה, והוא מהווה לא פחות משישית ממרכיבי העוגה, יש לברך לאחר האכילה "על המחיה". אבל אם הקמח הוא מועט מאד, פחות משישית ממרכיבי העוגה, או שאין טעמו ניכר כלל, אין לברך ברכה אחרונה לאחר אכילת כזית מהעוגה. ובגוף ההלכה נתבארו עוד פרטים בזה.

ובהלכה הבאה נבאר שיש חילוק בדין זה במאכלים מסויימים. 

תאריך השאלה:
כ"ח שבט תשע"ט / 3 בפברואר 2019

אין בזה הקפדה כלל בזמנינו, שרבים הולכים עם בגדים כאלה. (בגד של חרדי רגיל, ולא בגד של רבנים).

תאריך השאלה:
כ"ח שבט תשע"ט / 3 בפברואר 2019

לא. יש לסמוך רק על שיעור אמה של הגאון רבי חיים נאה (ואף מעט פחות מכך), שהוא כפי שיעור אמה שנהגו בו הספרדים מעולם. וגם החזון איש לא כתב כן אלא להחמיר, אבל לא להקל, וכהוראת כל גאוני ירושלים, ספרדים ואשכנזים.

תאריך השאלה:
כ"ח שבט תשע"ט / 3 בפברואר 2019

אין שום היתר להתאפר בשבת, אלא עם אבקה ממש, כמו אבקת פודרה שאין בה בכלל קרם, שהיא מתנדפת אחרי זמן מה, כמין "טאלק". אבל דברים שנשארים על הפנים שיש בהם חומרים המדביקים אותם, אסור להשתמש בהם בשבת.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


שאלה: האם מותר לאשה להתאפר בשבת?

תשובה: בהלכה הקודמת הזכרנו את דברי התלמוד ירושלמי, שאדם המאדים אודם בשבת, עובר משום "צובע". כלומר, עובר על איסור תורה מחמת מלאכת צביעה האסורה בשבת.

איסור צביעת הפנים בשבת
והזכרנו במאמר המוסגר, שלדעת הרמב"ם אין בדבר איסור מן התורה, אלא מדרבנן בלבד. וכן עיקר להלכה, כדבר הרמב"ם. שאשה הצובעת את פניה א שפתיה בצבע בשבת, כדרכן של הנשים, (כמו שנאמר בשיר השירים "כחוט השני שפתותיך"), עוברת על איסור צביעה מדרבנן. ואם היא משתמשת במשחה, יש אופנים שתעבור גם על מלאכת ממרח. ולכן יש להזהר בדבר, שלא תתאפר אשה בשבת אלא באופן המותר כמו שנבאר.

וכן במסכת שבת (דף צה.) שנינו בברייתא, רבי שמעון בן אלעזר אומר משום (בשם) רבי אליעזר, אשה לא תעביר סרק על פניה בשבת מפני שצובעת. ופירש רש"י, סרק הוא צבע אדום שעשוי להאדים הפנים. ומבואר שמכיון שיש איסור לצבוע בשבת, הוא הדין שאסור לאשה לצבוע פניה בשבת. וכן פסק מרן השולחן ערוך (סי' שג סעיף כה), אסור לאשה שתעביר בשבת סרק על פניה משום איסור צובע, ומטעם זה אסורה לכחול עיניה בשבת. ועל פי פסק מרן השולחן ערוך, ברור הדבר שאסור גם כן להשתמש בשבת בשפתון (ליפסתיק) המיועד לאודם השפתיים, משום איסור צובע. ולכאורה הוא הדין גם כן שיש לאסור נתינת אבקת פודרא על הפנים בשבת, שהרי זה דומה לאיסור העברת סרק על הפנים.

פיזור אבקה יבשה על הפנים
ורבותינו האחרונים האריכו בנדונינו, זה אומר בכה וזה אומר בכה. ומרן פוסק הדור רבינו עובדיה יוסף שליט"א כתב  (שו"ת יביע אומר ח"ו סי' לז), שלענין אבקת "פודרא" יש מקום להקל, משום שנתינת הסרק שאמרו בגמרא שהיא אסורה בשבת, היא צביעה ממש על הפנים, אבל אבקת פודרא שאינה נדבקת ממש על גבי העור, ואחרי זמן מה היא מתנדפת, כעין אבקת "טאלק", אינה נחשבת צביעה כלל, ויש להקל להשתמש בה בשבת. וכן פסק הגאון רבי משה פיינשטיין ז"ל.

אבקה המעורבת עם משחה
אולם ברור שכל זה היינו דוקא באבקת פודרא שאינה אלא אבקה יבשה בלבד, אבל אם מעורב בה משחה או קרם, אסור להשתמש בה בשבת שהרי זה כצובע. וכן פסק גם הגאון רבי אברהם חיים נאה ז"ל בספרו קצות השולחן. וכן הדין לגבי שאר עניני איפור, שאם אינם אלא אבקה יבשה בלבד מותר להשתמש בהם בשבת.

(ומכאן ניתן לדון לגבי אבקות יבשות, כדוגמת אבקות פודרא יבשה, ואבקת "קוקה", וצלליות שאינם אלא אבקה (אם ישנם כאלה) וסומק וכדומה, אבל ליפסתיק ורימייל וכיוצא בזה, אסורים בהחלט בשימוש בשבת).

פזירו פודרה על גבי ה"מייק אפ"
והנה מבואר גם כן שיש איסור למרוח בשבת "מייק אפ" על הפנים, שהרי זה ממש כדין נתינת סרק על הפנים בשבת. ולכן גם אסור לפזר אבקת פודרא על גבי המייק אפ אף על פי שהמייק אפ נמרח על הפנים מערב שבת, משום שבעזרת המייק אפ נדבקת אבקת הפודרא לפנים, והרי זה כדין אבקת פודרא שמעורבת בה משחה, שכתבנו שהשימוש בה אסור בשבת. ויש לדעת שרבים מסוגי אבקות הצללית ופודרא וסומק הנמכרות כיום, מעורבת בהם גם משחה או קרם, וכאמור אין להקל להשתמש בשבת אלא באבקות יבשות לגמרי שגם הן מצויות למכירה.

וכאן המקום להזכיר, שאסור לאשה למרוח "לאקה" על צפורניה בשבת. וכמו כן אסור להוריד את הלאק בשבת.

תאריך השאלה:
כ"ח שבט תשע"ט / 3 בפברואר 2019

הגרש"ז אוירבך במנחת שלמה (תנינא סימן ס) כתב שיש לברך הגומל. אולם בשו"ת ציץ אליעזר (חלק יט סימן נג) כתב שהדבר תלוי אם הסתכן קצת במהלך המילה (לפי דעת מרן השלחן ערוך, ולמנהג האשכנזים שהסתכן). ומכל מקום מהיות טוב, נכון שיסע לעיר אחרת ויחזור, באופן שיעברו עליו שבעים ושתים דקות בדרכים, ואז יוכל לברך הגומל לכל הדעות. (וכן שמענו בענין דומה לזה, שאמר מרן זצ"ל לאדם מסויים שנפל ספק אם עליו לברך, שינהג כן). ואם היה ח"ו זיהום מחמת המילה וכדומה, והוצרך לשכב במיטה מחמת כן, או אפילו הוצרך לשכב במיטה מחמת חולשתו או מחמת כאבים וכדומה, בודאי שרשאי לברך.

תאריך השאלה:
כ"ד שבט תשע"ט / 30 בינואר 2019

דברי כבודו נכונים, ומאד נעמו לנו. חזק ואמץ. 

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


הורים קפדנים

אתמול הזכרנו את דברי הרמב"ם ומרן השולחן ערוך, שאסור לאדם להכביד עולו על בניו ולדקדק בכבודו עימהם, כדי שלא יביאם לידי מכשול, אלא ימחול ויעלים עיניו מהם, שהאב שמחל על כבודו, כבודו מחול.

וראוי להזכיר כאן את דברי הגאון רבינו חיים פלאג'י זצ"ל בספרו תוכחת חיים, ואלו דבריו:

"הנה שמעתי מכמה אנשים ריקים ופוחזים, שאינם מקיימים מצות כבוד אב ואם, בטענה כוזבת, שזאת המצווה נאמרה רק כלפי אב ואם שהם נוחים ומראים חיבה לבניהם, ולא לגבי אב ואם שהם קפדנים, ומתערבים בכל דבר, ועושים מריבה עם בניהם, ומכבידים עליהם. וכל דבריהם הבל וריק, שאילו כן לא הייתה התורה צריכה להזהיר על כבוד אב ואם, כי מאחר והם הביאוהו לעולם, האכילוהו והשקוהו והלבישוהו עד שגדל, חייב להחזיק להם טובה ולכבדם כל ימי חייו, ואפילו אם הם אנשים זרים, משום הכרת הטוב אשר גמלו לו בימי נעוריו, וכבר אמרו חז"ל שכל הכופר בטובתו של חבירו כאילו כופר בטובתו של הקדוש ברוך הוא, ובעל כרחך שהוצרכה התורה להשמיענו, שאפילו אב ואם שהם קשוחים וקפדנים וקשים במידותיהם, אף על פי כן צריך לכבדם ולירא מהם יראת כבוד, וכל שכן לא להתריס בפניהם ולצערם".

כלומר, אילו לא היתה שייכת מצוות כיבוד הורים, אלא בהורים טובים ואוהבים, הרי מצוות התורה לכבד את ההורים, היתה כמעט מיותרת, כי ממילא אנו מחוייבים להשיב טובה לכל מי שעשה לנו טובה. אלא בודאי, עיקר הטעם שהזהירה התורה על כיבוד ההורים, הוא עבור אותם הורים שמתנהגים בצורה רעה עם בניהם, שלמרות הכל על הבנים והבנות להתנהג איתם בצורה מכבדת מתוך יראה.

ובהלכות ערב יום הכפורים, הזכרנו את דברי רבותינו הספרדים ובכללם מרן רבינו עובדיה יוסף זצוק"ל, שכל אדם הירא את ה', ילך אצל הוריו בערב יום הכיפורים, וינשק ידיהם ויבקש מהם מחילה אם פגע בכבודם במשך השנה. והגאון רבינו יוסף חיים כתב, שזהו חיוב גדול על כל אדם, ומי שאינו עושה כך נקרא חוטא, ומזלזל בכבוד אביו ואימו, שאם בסתם עבירות שבין אדם לחבירו חייב לפייס את חבירו ולבקש ממנו מחילה קודם יום הכיפורים, כל שכן מאביו ואימו, שאין אדם ניצול מחטא זה כמעט בכל יום מימות השנה.

וכתב עוד מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל, כי ראוי לכל בן שהוא חכם לב, שיקח מצוות יקרות אלו, לכבד את אביו ואמו כמיטב יכולתו, ולשמח לבבם ולעשות רצונם, וככל היוצא מפיהם יעשה, ומדה כנגד מדה, שאף הוא יזכה לבנים הגונים שישמחוהו בחכמתם ובתורתם. ואפילו אם הם מוחלים לו על כבודם, מכל מקום כתב בספר חסידים, שאם מחל האב על כבודו, כבודו מחול רק בדיני אדם, אבל בדיני שמים חייב, וגם הרדב"ז כתב שאף כשהאב מוחל, מכל מקום אם הבן מכבדו מקיים בזה מצות התורה.

ובעינינו ראינו כמה אנשים זקנים, שבצעירותם דקדקו באופן מיוחד בכיבוד הוריהם, ואף איפשרו להוריהם הזקנים לגור בבתיהם בערוב ימיהם, ובזכות מצווה גדולה זו, זכו בעצמם לאריכות ימים מופלגת, וזכו שבניהם ובנותיהם האריכו ימים בבריאות, ויכלו לכבדם יום יום. וענין זה, של הטיפול בהורים המבוגרים, הוא זכות עצומה עבור כל אדם, שכוללת בתוכה מצוה מן התורה, ועבודת המדות, וחינוך הילדים לכמה מצוות יקרות, ויש בזה גם ענין של צדקה ושל גמילות חסדים, ושכר רב צפון לעושים כן.

(וזקננו, רבי יעקב ששון זצ"ל, שהיה מוהל בירושלים, והיה מיחידי סגולה שבדורו, ואהוב ביותר על מרן זצ"ל, הכניס לביתו את חמיו הגאון רבי שמואל עזראן זצ"ל, עם רעייתו ע"ה, ובמשך שנים רבות לא אמר אפילו קידוש בעצמו, כי חותנו היה ראש המשפחה בתוך ביתו, והוא מצידו עשה הכל בשמחה ובטוב לבב. וזכו הוא ורעייתו לחיים ארוכים, בבריאות טובה, וראו נחת מצאצאיהם).

ואמרו במסכת יומא (פו.), בזמן שאדם קורא ושונה ומשמש תלמידי חכמים ומשאו ומתנו בנחת עם הבריות, מה הבריות אומרות עליו? אשרי אביו שלמדו תורה! אשרי רבו שלמדו תורה! ראו פלוני שלמד תורה כמה מעשיו מתוקנים! ועליו נאמר, "ישראל אשר בך אתפאר". וכל זה מסב נחת רוח להורים וגורם להם לכבוד רב.

תאריך השאלה:
כ"ד שבט תשע"ט / 30 בינואר 2019

שני הפרטים נכונים. צריך שיהיה פרי חדש באותה שנה, וכמובן שתהיה זו הפעם הראשונה שאוכל ממנו. וחן חן על ההערה.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


ט"ו בשבט

הערב, (מוצאי יום ראשון, שהוא ליל שני), יחול ליל ט"ו בשבט, ונוהגים כמה מנהגים מיוחדים ביום זה, כמו שנבאר.

איסור תענית ומנהג לימוד הזוהר
אסור להתענות (לצום) ביום ט"ו בשבט. ויש נוהגים לעשות לימוד בליל ט"ו בשבט, וקוראים במשנה ובספר הזוהר הקדוש בדברים הקשורים ליום זה. והגאון רבי יעקב רקח זצ"ל, הדפיס ספר מיוחד לליל ט"ו בשבט בשם "פרי עץ הדר". וכתב מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל, שיש ללמוד ב"הבנה" ככל האפשר, ולא בקריאה בלא הבנה, ובפרט יש ללמוד בהלכות השייכות לדיני ט"ו בשבט בעניני ערלה תרומות ומעשרות, ולהשתדל כאמור ללמוד בהבנה את הדברים, ולא בקריאה בלבד, מפני שערך הלימוד כשהוא בהבנה מלאה, נעלה לאין שיעור מלימוד בלא הבנה כראוי, ולפעמים חסרון ההבנה מביא לכך שאין הלימוד נחשב לימוד כלל.

תפלה על אתרוג
יש נוהגים להתפלל ביום ט"ו בשבט שיהיה להם אתרוג מהודר לחג הסוכות, ואף שיש מפקפקים במנהג זה, מכיון שביום ט"ו בשבט לא נגזר דין האילנות ממש, שהרי על פירות האילן אנו נידונים בעצרת, שהוא חג השבועות (כמו ששנינו בפ"א דראש השנה), מכל מקום יש קצת טעם למנהג, ולמעשה נהגו בו גדולים וטובים.  (קול סיני, חזון עובדיה ט"ו בשבט).

מנהג אכילת הפירות
נוהגים להרבות באכילת פירות של אילנות בליל ט"ו בשבט, להראות בזה שהוא ראש השנה לאילנות, ולברך עליהם ברכות הראויות להם, ומנהג זה נזכר גם בדברי כמה מקובלים, ומנהג יפה הוא.  וגם מרן רבינו הקדוש זצ"ל, היה נוהג במנהג זה, ומברך על כמה מיני מאכלים ופירות וירקות הבאים לפניו, בשמחה ובטוב לבב.

בדיקת הפירות מן התולעים
כבר הזכרנו כמה פעמים, שפירות שמצויים בהם תולעים, צריך שיפתחם ויבדקם לפני שיברך עליהם ברכת הנהנין, וצריך להיזהר מאד בבדיקת הפירות שמוחזקים בתולעים, מפני שהוא איסור חמור, שהאוכל תולעת חייב חמישה לאווין. (פסחים כד.). והרי זה משקץ נפשו ומטמא לבו מעבודת השם יתברך. וכבר העיר לנכון הגאון רבי חזקיה די סילווא (בעל "פרי חדש") על הדרשנים שמרבים לדרוש אך ורק בדברי אגדות פשטים ורמזים, ואינם מוכיחים את העם על איסור תולעים וכיוצא בזה, שאיסורם חמור מאד.

ובפרט יש להזהר בענייני תולעים, בפירות המצויים בתקופת ט"ו בשבט והם מיובשים, כגון תאנים מיובשות, שכידוע הן מוחזקות בתולעים, ובדיקתן קשה מאד. ואף היו כמה רבנים שגזרו אומר לאסור על אכילת תאנים אלו ודומיהן מפני שקשה מאד לבדקן, ולכן חובה קדושה להישמר בעניין זה מאד, והמזהיר והנזהר, ירבה שלומם כנהר.

וכבר לפני למעלה ממאה שנה, גזרו חכמי העיר חלאב, על איסור אכילת עלי גפן, הואיל ועלים אלו הוחזקו בעירם כנגועים בתולעים, ואי אפשר היה לנקותם, והציבור נכשלו באכילת איסור. לכן נמנו וגמרו חכמי העיר כולם, לגזור חרם על אכילת עלים אלו. (ובזמנינו ישנם עלים המשווקים בהכשר, ללא תולעים). ומכאן נלמד כמה יש להזהר בענין זה. וכתבו רבותינו שאין עוון שיש בו גנאי גדול יותר מאכילת איסור, שנכנס לתוך גופו של האדם, ונעשה גופו חלק מאיסור. (ראה בדברי הראשונים בגיטין ז. ובבא בתרא לו.). 

ברכת שהחיינו על פרי חדש
על פרי חדש (כלומר פרי שלא אכל ממנו באותה עונה) מברך "שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה". ויש להקדים ברכת הנהנין של הפרי, לפני ברכת שהחיינו, משום שכלל יש בידינו "תדיר ושאינו תדיר, תדיר קודם", ולכן, ברכת הפרי שהיא באה בתדירות גבוהה יותר, הרי היא קודמת לברכת שהחיינו שאינה תדירה כל כך.

ואם יש לפניו שני מיני פירות חדשים, די בברכת שהחיינו אחת לשניהם, והיינו דווקא באופן ששני הפירות לפניו, אבל אם אחד מהם אינו לפניו, יברך ברכת שהחיינו על כל מין ממיני הפירות.

תאריך השאלה:
כ"ד שבט תשע"ט / 30 בינואר 2019

האב שמחל על מוראו. יש מחלוקת הפוסקים אם כבודו מחול. ולדעת מרן החיד"א בברכי יוסף, ועוד פוסקים, כבודו מחול. ויש לזה הרבה ראיות בגמרא.

האיסור לשבת על מקום אביו, הוא או על כסא המיוחד לאביו, או במקום המיוחד לאביו. ולדעת מרן רבינו זצ"ל, עיקר האיסור נוהג דוקא בפני אביו, ושלא בפני אביו, הדבר תלוי במנהג, שאם נראה הדבר כבזיון, אסור. 

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


"שלא ידקדק יותר מדאי"

שלא ידקדק אדם עם בניו יותר מדאי
כתב רבינו הרמב"ם:

"אַף עַל פִּי שֶׁבְּכָּךְ נִצְטַוִּינוּ (לכבד את ההורים, מכל מקום,), אָסוּר לָאָדָם לְהַכְבִּיד עֻלּוֹ עַל בָּנָיו וּלְדַקְדַּק בִּכְבוֹדוֹ עִמָּהֶם, שֶׁלֹּא יְבִיאֵם לִידֵי מִכְשׁוֹל, אֵלָא יִמְחֹל וְיִתְעַלַּם, שֶׁהָאָב שֶׁמָּחַל עַל כְּבוֹדוֹ, כְּבוֹדוֹ מָחוּל".

כלומר, למרות שהבנים חייבים לכבד את ההורים, מכל מקום, אם ההורים ימחלו על כבודם, הרי הם רשאים לעשות זאת, ועל ידי זה ינצלו הבנים ממכשול. וכדברי הרמב"ם פסקו גם הטור ומרן השלחן ערוך.

אב שמחל על בזיונו
ומה שכתב הרמב"ם שהאב שמחל על כבודו כבודו מחול", דבריו לקוחים מהגמרא במסכת קידושין (דף לב.) אמר רבי יצחק בר שילא, אמר רב מתנה, אמר רב חסדא, האב שמחל על כבודו כבודו מחול, כלומר, אם רוצה האב לוותר לבניו על כבודו, רשאי לעשות כן. אבל על "בזיונו", האב אינו יכול למחול. ולמשל, אב שנותן רשות לבניו לקללו ולגדפו וכדומה, אין לו סמכות לתת רשות כזו, שהמקלל את אביו ואמו חייב סקילה, ולא שייך בזה נתינת רשות כלל.

ולכן אסור לאב לאפשר לבניו לקרוא לו בשמו הפרטי, כפי שיש איזה אנשים מקצה המחנה שהחלו לפרוץ גדר בענין זה. משום שהקריאה לאביו בשמו, אף היא בכלל "בזיון", שהרי אין רגילות בכלל שיקראו הבנים לאביהם בשמו הפרטי, והדבר צורם מאד לכל אדם בר דעת, ולכן ענין זה נחשב כ"בזיון" להורים, שלא שייך למחול על דבר כזה.

האיסור להכות את הבנים כשהם גדולים בשנים
אמרו רבותינו בגמרא במסכת מועד קטן (דף יז.), המכה לבנו גדול חייב נדוי, דקא עבר משום לפני עור לא תתן מכשול. כלומר, המכה את בנו כשהוא כבר גדול בשנים, חייב נדוי, משום שהוא עובר על איסור של "לפני עור לא תתן מכשול". הואיל וטבע האדם שכאשר הוא סופג מכות, הוא נוטה להשיב מלחמה שערה. ולכן, אם יקבל הבן בגדלותו מכות מאביו או מאמו, הוא עלול בנקל להכשל באיסור חמור ולהכותם בחזרה. ולכן יש להזהר מאד, שלא להכות את הילדים הללו, כי הדבר עלול להביא לידי מכשול, שהם עלולים להחזיר מכות ממש, או לגדף, וכן כל כיוצא בזה, והכל לפי טבעו של הילד.

והדברים אמורים לא רק כלפי עונשים כמו מכות, שהיו רגילים בהם בדורות הקודמים, אלא אפילו עונשים אחרים, יש להזהר שלא להכביד בהם יותר מדאי. ולפעמים אפילו ילד בן שבע או שמונה שנים, כאשר מפריזים על המדה ומשיתים עליו עונשים קשים מנשוא, הוא עלול להתריס כנגד הוריו, ויש להזהר בזה.

בן שהוריו מכבדים אותו במאכל ומשקה
נשאל מרן רבינו עובדיה יוסף זצוק"ל, אודות בן הנכנס לבקר בבית הוריו, והם מגישים לפניו כיבוד, כוס קפה עם עוגיות ומגדנות, האם רשאי לקחת מהם, משום שרצונם של ההורים זהו כבודם, או שמא אינו רשאי. ולאחר משא ומתן בדברי הפוסקים בזה העלה, שרשאי הבן לקבל מידם מה שהם מגישים לפניו, אחר בקשת המחילה מכבודם על שטרחו בשבילו, אולם אם אביו תלמיד חכם, יסרב לקחת מידו, עד שיפציר בו לקבל, כדי להראות שהדבר קשה בעיניו על שטורח בשבילו, ורק אחר הפצרת אביו יקבל מידו עם בקשת מחילה ודברי פיוס.

חכם כבודו מחול
כשם שהאב שמחל על כבודו, כבודו מחול, כמו כן חכם (כלומר, תלמיד חכם) שמחל על כבודו, כבודו מחול, אבל מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול. וכן ראשי תיבות "חכם" הם: ח'כם כ'בודו מ'חול, ו"מלך" ראשי תיבות, כ'בודו ל'א מ'חול (בהיפוך האותיות "מלך").

תאריך השאלה:
כ"ב שבט תשע"ט / 28 בינואר 2019

אסור לקרוא לחמיו או חמותו בשם הפרטי. ואף על פי שיש שמיקלים בזה בדור שלנו, מכל מקום מנהג זה אינו נכון על פי ההלכה, והרי דוד היה חתנו של שאול, וקרא לו "אבי". ואף אם אינו רוצה לקרוא לו בשם אבא, מכל מקום יכול לקרוא לו לכל הפחות בתוספת התואר "רבי" אם הוא ראוי לכך, שאו שימנע בכלל מלקרוא לו.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


שאלות ותשובות הלכה יומית - לקרוא לאח גדול בשמו – מקהלה שעונה אמן – כלים שנמכרו לגוי

לקט מתשובות שנמסרו בזמן האחרון

שאלה: אם חייבים לכבד את האחים הגדולים, האם מותר לקרוא לאחי הגדול בשמו הפרטי?

תשובה: אף על פי שאסור לקרוא לאביו או לאמו בשמם הפרטי, ואף על פי שחייבים לכבד גם את האחים הגדולים, מכל מקום, אין איסור לקרוא בשם, אלא לאביו ולאמו, אבל לאחיו הגדול, משום שאין חיוב "מורא" (כלומר, לירא, לפחד), כלפי האח הגדול, אלא חיוב "כבוד", והאיסור לקרוא לאב או לאם בשמם הפרטי, הוא מצד חובת "מורא", כמו שנאמר, "איש אמו ואביו תראו". אבל לגבי אח גדול אין זה שייך, וגם רבותינו לא הקפידו על דבר זה. וכן פסק מרן זצ"ל בספר הליכות עולם (ח"ח עמוד קמג) והוסיף, שאם האח הגדול הוא בן תורה, טוב שיוסף לו תואר "רבי" פלוני.

 

שאלה: בבית הכנסת שלנו, ארגנו מקהלה שמתפללת עם החזן, ורק חברי המקהלה יכולים לענות אמן בקול רם, ושאר הציבור צריכים לענות בלחש. האם הדבר נכון מצד ההלכה?

תשובה: מנהג זה אינו נכון על פי ההלכה, ולא על פי המסורת שבידינו. כי מצוה לענות אמן יהא שמיה רבא בקול, וגם ענייה בקול רם מעוררת את הכוונה. וגם מרן זצ"ל (ביבי"א ח"ו או"ח ס"ס ז בגליון) העיר שאם המקהלה מורכבת בעיקר מילדים שעדיין לא הגיעו למצוות, הדבר גרוע אף יותר. ולא בשביל הניגון, נעשה את העיקר טפל חס ושלום.

ומספרים שפעם אמר כומר אחד לרבי יהונתן אייבשיץ, שהוא תמה על היהודים, שבית הכנסת שלהם אינו נקי, ושמתפללים בקולי קולות, ושבהלויות שלהם אין סדר כמו אצל הנוצרים. השיבו הגאון רבי יהונתן, בית הכנסת שלנו אינו נקי, כי הוא ממש ביתינו, וקשה להזהר כל הזמן שיהיה נקי. וצועקים בתפלה, משום שמתפללים מעומק הלב. ולגבי ההלויות, סיים הגאון, גם אני אוהב יותר את ההלויות שלכם.

 

שאלה: במקרה שמנו לב, שבמכירת חמץ שעשינו לפני פסח, היה כתוב שאנו מוכרים, "את כל החמץ וכלי החמץ שאיתו ושבלוע בהם חמץ". השאלה כעת, האם הכלים הללו צריכים טבילה?

תשובה: כלים שנמכרו במכירת חמץ, נחלקו הפוסקים אם צריך להטבילם לאחר מכן (כדין כלים שנקנו מגוי, שיש להטבילם במקוה), ולמעשה פסק מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל (יבי"א ח"ו יו"ד סימן יא) שיש להטבילם בלא ברכה. ושכן הורה הגאון העצום רבי משולם איגרא, והגאון רבי שמואל סלאנט, ושאומרים כן בשם הגר"א. ולהבא יש למחוק משטר המכירה את המילים "שמוכר כל כלי החמץ", שהוא דבר מיותר (שהרי מותר להשאיר את כלי החמץ בפסח, בארון סגור), שמצריך אחר כך להטביל את הכלים. וכן הנהיג מרן זצ"ל בהיותו רב ראשי בתל אביב.

תאריך השאלה:
כ"ב שבט תשע"ט / 28 בינואר 2019

בודאי שדברי כבודו נכונים, ואנו דברנו רק על הבלוע.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


שאלות ותשובות הלכה יומית - לקרוא לאח גדול בשמו – מקהלה שעונה אמן – כלים שנמכרו לגוי

לקט מתשובות שנמסרו בזמן האחרון

שאלה: אם חייבים לכבד את האחים הגדולים, האם מותר לקרוא לאחי הגדול בשמו הפרטי?

תשובה: אף על פי שאסור לקרוא לאביו או לאמו בשמם הפרטי, ואף על פי שחייבים לכבד גם את האחים הגדולים, מכל מקום, אין איסור לקרוא בשם, אלא לאביו ולאמו, אבל לאחיו הגדול, משום שאין חיוב "מורא" (כלומר, לירא, לפחד), כלפי האח הגדול, אלא חיוב "כבוד", והאיסור לקרוא לאב או לאם בשמם הפרטי, הוא מצד חובת "מורא", כמו שנאמר, "איש אמו ואביו תראו". אבל לגבי אח גדול אין זה שייך, וגם רבותינו לא הקפידו על דבר זה. וכן פסק מרן זצ"ל בספר הליכות עולם (ח"ח עמוד קמג) והוסיף, שאם האח הגדול הוא בן תורה, טוב שיוסף לו תואר "רבי" פלוני.

 

שאלה: בבית הכנסת שלנו, ארגנו מקהלה שמתפללת עם החזן, ורק חברי המקהלה יכולים לענות אמן בקול רם, ושאר הציבור צריכים לענות בלחש. האם הדבר נכון מצד ההלכה?

תשובה: מנהג זה אינו נכון על פי ההלכה, ולא על פי המסורת שבידינו. כי מצוה לענות אמן יהא שמיה רבא בקול, וגם ענייה בקול רם מעוררת את הכוונה. וגם מרן זצ"ל (ביבי"א ח"ו או"ח ס"ס ז בגליון) העיר שאם המקהלה מורכבת בעיקר מילדים שעדיין לא הגיעו למצוות, הדבר גרוע אף יותר. ולא בשביל הניגון, נעשה את העיקר טפל חס ושלום.

ומספרים שפעם אמר כומר אחד לרבי יהונתן אייבשיץ, שהוא תמה על היהודים, שבית הכנסת שלהם אינו נקי, ושמתפללים בקולי קולות, ושבהלויות שלהם אין סדר כמו אצל הנוצרים. השיבו הגאון רבי יהונתן, בית הכנסת שלנו אינו נקי, כי הוא ממש ביתינו, וקשה להזהר כל הזמן שיהיה נקי. וצועקים בתפלה, משום שמתפללים מעומק הלב. ולגבי ההלויות, סיים הגאון, גם אני אוהב יותר את ההלויות שלכם.

 

שאלה: במקרה שמנו לב, שבמכירת חמץ שעשינו לפני פסח, היה כתוב שאנו מוכרים, "את כל החמץ וכלי החמץ שאיתו ושבלוע בהם חמץ". השאלה כעת, האם הכלים הללו צריכים טבילה?

תשובה: כלים שנמכרו במכירת חמץ, נחלקו הפוסקים אם צריך להטבילם לאחר מכן (כדין כלים שנקנו מגוי, שיש להטבילם במקוה), ולמעשה פסק מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל (יבי"א ח"ו יו"ד סימן יא) שיש להטבילם בלא ברכה. ושכן הורה הגאון העצום רבי משולם איגרא, והגאון רבי שמואל סלאנט, ושאומרים כן בשם הגר"א. ולהבא יש למחוק משטר המכירה את המילים "שמוכר כל כלי החמץ", שהוא דבר מיותר (שהרי מותר להשאיר את כלי החמץ בפסח, בארון סגור), שמצריך אחר כך להטביל את הכלים. וכן הנהיג מרן זצ"ל בהיותו רב ראשי בתל אביב.

תאריך השאלה:
כ"א שבט תשע"ט / 27 בינואר 2019

יש להזהר באיסור חדש גם בחוץ לארץ בזמן הזה. ואנשים יראי שמים מדדקדקים במצוות, קונים בחודשים שלאחר הפסח מוצרי מזון שונים שיהיו בהישג ידם למשך כל השנה ללא חשש. 

תאריך השאלה:
כ' שבט תשע"ט / 26 בינואר 2019

יש נוהגים להקל, אבל נכון להחמיר, וכן מרן זצ"ל החמיר בזה.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


הזכרת פסוקים ושם שמים בהזמנות ומכתבים

שאלה: האם מותר לכתוב ב"ה (ראשי תיבות בעזרת ה') בראש המכתבים ואגרות שלום, וכן האם מותר לכתוב פסוקים על גבי הזמנות לחתונה, או שיש לחוש שמא ישליכום לאשפה ונמצא שם שמים מוטל בבזיון?

תשובה: במסכת ראש השנה (יח:) אמרו, פעם אחת גזרה מלכות יון הרשעה שלא להזכיר שם שמים על פיהם, וכשגברה עליהם מלכות בית חשמונאי ונצחום, התקינו שיהיו מזכירים שם שמים אפילו בשטרות, וכך היו כותבים: "בשנת כך וכך ליוחנן כהן גדול לאל עליון". וכששמעו חכמים בדבר, אמרו, למחר זה פורע חובו, ונמצא שטר (שיש בו שם שמים) מוטל באשפה, וביטלום, ואותו היום שביטלום עשאוהו יום טוב. עד כאן.

כלומר, מתחילה, תיקנו היונים שלא יזכירו היהודים שם שמים בשום מקום. לא בכתב ולא בעל פה. ולפיכך, כשהביסו החשמונאים את היונים הרשעים, תיקנו שיזכירו שם שמים בכל מכתב, ואפילו במכתב שאינו של דברי תורה, וכגון שטרי הלואות וכדומה, היו מזכירים שם שמים. ובאיזה אופן היו מזכירים שם שמים? שהיו כותבים בתאריך: שנה זו וזו מזמן תחילת כהונתו של יוחנן כהן גדול "לאל עליון", שזו היא הזכרת שם ה' בשטר.

ולאחר מכן, כשראו חכמי ישראל שיוצאת מכשלה מאותה תקנה, שאנשים היו משליכים את השטרות לאשפה לאחר שהחזירו את החוב, ונמצא שם שמים מוטל בבזיון, תיקנו שלא לכתוב שם שמים בשטרות.

ומכאן למד מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל, שיש להמנע מכתיבת פסוקים וכיוצא בזה בשטרות או בהזמנות למסיבות וכיוצא בזה, משום שדרך להשליכן לאשפה, ונמצא דבר הטעון גניזה מוטל בבזיון חס ושלום.

ועל כן נהגו תלמידי מרן הרב זצ"ל וכל ההולכים בדרכיו הבקיאים בהלכה, שאינם כותבים בהזמנות לחתונה וכדומה, פסוק "קול ששון וקול שמחה" או "אם אשכחך ירושלים" וכדומה, לפי שכל אלו אסור להשליכן לאשפה, ויש לגונזן כדת וכדין, ורוב העולם אינם נזהרים בזה, ונמצא שם שמים מוטל בבזיון.

אולם לענין הזכרת שם שמים בראשי תיבות, כגון "ברוך ה'" וכדומה, אין לחוש לאיסור כלל, וכמו שכתב מרן החיד"א  בספר ברית עולם, בשם מורינו ורבינו רבי אליעזר נחום זצ"ל, שהכותב אות ה' ומכוין לשם שמים (כמו שאנו נוהגים), מותר לו למחוק את האות, ואין לחוש בזה לאיסור מחיקת שם שמים. ומכאן, שאות אחת שהיא רק רמז לשם שמים, אינה בכלל האיסור למוחקה, וכן אינה בכלל האיסור להשליכה.

ואף שיש מחמירים בדבר, וכתבו שאין לכתוב "ב"ה" בתחילת מכתב, מכל מקום מנהג העולם להקל בזה. ואדרבא, מצאנו להגאון רבי יצחק קארו, שכתב שנהגו העם לכתוב ב"ה בתחילת כל כתיבה, והוא על שם הפסוק "בכל דרכיך דעהו והוא יישר אורחותיך". ומכאן שלא רק שאין איסור בדבר, אלא אף מצוה היא, להזכיר שם שמים בכל מכתב ומכתב. וכן פסק מרן פוסק הדור זצ"ל בשו"ת יחוה דעת (ח"ג סימן עח).

לכן לסיכום, אף שיש להמנע מלכתוב דברים שיש לנהוג בהם קדושה על גבי מכתבים של חול, כגון הזמנות לחתונה וכדומה, מכל מקום, לענין הזכרת שם ה' בראשי תיבות, כגון, ב"ה, בעז"ה, וכדומה, אין לחוש כלל לאיסור, ואדרבה, מנהג טוב הוא שנהגו בו רבים וטובים.

תאריך השאלה:
כ' שבט תשע"ט / 26 בינואר 2019

אסור לקרוא לחמיו או חמותו בשם הפרטי. ואף על פי שיש שמיקלים בזה בדור שלנו, מכל מקום מנהג זה אינו נכון על פי ההלכה, והרי דוד היה חתנו של שאול, וקרא לו "אבי". ואף אם אינו רוצה לקרוא לו בשם אבא, מכל מקום יכול לקרוא לו לכל הפחות בתוספת התואר "רבי" אם הוא ראוי לכך, או שימנע בכלל מלקרוא לו.

תאריך השאלה:
ט' שבט תשע"ט / 15 בינואר 2019

ברכתו בורא פרי האדמה.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


 

מהי ברכת הפופקורן?

בבואינו לדון אודות ברכת הפופקורן, עלינו להקדים ענין אחר.

ברכת בשמים מעורבים בסוכר
ידוע, כי חלק מהסוכר המצוי בזמנינו, עשוי מקנים של סוכר הגדלים באדמה. ומבואר בדברי הרמב"ם ובפוסקים, שברכת הסוכר שלנו, היא ברכת "שהכל נהיה בדברו".

"הומלתא"
ובגמרא במסכת ברכות (לו:) אמרו: "הומלתא דאתי מבי הנדואה, מברכין עליה בורא פרי האדמה". והסבר הדברים: הומלתא, היא זנגויל שמבשלים אותו בדבש, כמו מרקחת ("ריבה"), ברכתה בורא פרי האדמה.

וכתב רבינו הטור (בסוף סימן רג), בשם המהר"ם מרוטנבורג בזו הלשון: "נראה לי, שעל בשמים שחוקין (טחונים) מעורבים יחד בסוכרא (בסוכר), מברכין בורא פרי האדמה, כמו הומלתא". וכתב מרן הבית יוסף, שלכאורה, הדבר פשוט שעל בשמים שחוקים עם סוכר מברכים בורא פרי האדמה, שהרי כן מבואר בפירוש בגמרא, לענין "הומלתא", ואם כן מה בא המהר"ם מרוטנבורג לחדש לנו בדבריו?

והסביר מרן הבית יוסף, שהיה מקום לומר שב"הומלתא" שנזכרה בגמרא, מדובר כאשר הבשמים ניכרים שלמים בתוך התערובת, שאז ודאי ברכתם בורא פרי האדמה, אבל במקרה של המהר"ם מרוטנבורג, מדובר אפילו בבשמים שחוקים לגמרי, ואז היה מקום לומר שהבשמים בטלים לגבי הסוכר, ומברכים עליהם שהכל נהיה בדברו, כדין ברכת הסוכר. לכן חידש המהר"ם מרוטנבורג שאף בנדון זה מברכים בורא פרי האדמה, מפני שלא איכפת לנו ממה שהבשמים שחוקים לגמרי, ובכל מקרה מברכים עליהם את הברכה הראויה להם, ולא אומרים שהם בטלים לגבי הסוכר.

וכן פסק מרן בשלחן ערוך: "בשמים שחוקים ומעורבים עם סוכר, הבשמים עיקר, ומברך עליהם כדין ברכת הבשמים, ולא כדין ברכת הסוכר". וכתב בספר כף החיים, שכאן מדובר דוקא באופן שהבשמים אינם טחונים לגמרי, שאם הם טחונים לגמרי ולא ניכר כלל במראה שיש כאן בשמים אלו, הרי ברכתם שהכל נהיה בדברו. והביא שכן פסק בספר שני לוחות הברית (השל"ה). ומבואר אם כן לשיטתו, שכל מאכל שאינו ניכר במראהו מאין הוא בא, מברכים עליו שהכל נהיה בדברו.

אולם מרן רבינו עובדיה יוסף זצוק"ל, לאחר שדן בענין זה, כתב, שאין דברי הכף החיים בזה מוכרחים, והביא מה שכתב בשו"ת בני יהודה לדחות את דברי השל"ה הקדוש בענין זה, שלעולם אנו נוקטים, שאף על פי שלא ניכרת צורת הפרי בתוך המאכל, אם הוא עיקר המאכל, מברכים עליו את ברכתו הראויה לו. ולכן, על בשמים הטחונים היטב ומעורבים בסוכר, יש לברך בורא פרי העץ, או בורא פרי האדמה, כפי הברכה הראויה לאותם הבשמים.

ברכת הפופקורן
ומעתה נדון לענין פופקורן העשוי תירס, שאף שלדברי הכף החיים היה ראוי לברך עליו שהכל נהיה בדברו, שהרי המראה של הפופקורן אינו נראה כלל כמראה התירס, מכל מקום מאחר שביארנו שלהלכה אין חילוק בזה, לכן יש לברך על הפופקורן בורא פרי האדמה, כעיקר ברכת התירס.

והגאון רבי משה פיינשטיין כתב לחזק את הדברים, שאף אם נאמר שדבר שבטלה צורתו לגמרי, מברכים עליו שהכל נהיה בדברו, זהו דוקא במקום שבטלה צורתו מחמת טחינה וכתישה וכיוצא בזה, אבל הפופקורן שמעולם לא נטחן, רק הוא תפוח מאד, אין זה נחשב שנשתנתה צורתו, ובפרט שהכל יודעים שהפופקורן עשוי מתירס, לכן להלכה אין ספק שיש לברך על הפופקורן "בורא פרי האדמה".

תאריך השאלה:
ט' שבט תשע"ט / 15 בינואר 2019

גם פופקורן כזה ברכתו בורא פרי האדמה.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


 

מהי ברכת הפופקורן?

בבואינו לדון אודות ברכת הפופקורן, עלינו להקדים ענין אחר.

ברכת בשמים מעורבים בסוכר
ידוע, כי חלק מהסוכר המצוי בזמנינו, עשוי מקנים של סוכר הגדלים באדמה. ומבואר בדברי הרמב"ם ובפוסקים, שברכת הסוכר שלנו, היא ברכת "שהכל נהיה בדברו".

"הומלתא"
ובגמרא במסכת ברכות (לו:) אמרו: "הומלתא דאתי מבי הנדואה, מברכין עליה בורא פרי האדמה". והסבר הדברים: הומלתא, היא זנגויל שמבשלים אותו בדבש, כמו מרקחת ("ריבה"), ברכתה בורא פרי האדמה.

וכתב רבינו הטור (בסוף סימן רג), בשם המהר"ם מרוטנבורג בזו הלשון: "נראה לי, שעל בשמים שחוקין (טחונים) מעורבים יחד בסוכרא (בסוכר), מברכין בורא פרי האדמה, כמו הומלתא". וכתב מרן הבית יוסף, שלכאורה, הדבר פשוט שעל בשמים שחוקים עם סוכר מברכים בורא פרי האדמה, שהרי כן מבואר בפירוש בגמרא, לענין "הומלתא", ואם כן מה בא המהר"ם מרוטנבורג לחדש לנו בדבריו?

והסביר מרן הבית יוסף, שהיה מקום לומר שב"הומלתא" שנזכרה בגמרא, מדובר כאשר הבשמים ניכרים שלמים בתוך התערובת, שאז ודאי ברכתם בורא פרי האדמה, אבל במקרה של המהר"ם מרוטנבורג, מדובר אפילו בבשמים שחוקים לגמרי, ואז היה מקום לומר שהבשמים בטלים לגבי הסוכר, ומברכים עליהם שהכל נהיה בדברו, כדין ברכת הסוכר. לכן חידש המהר"ם מרוטנבורג שאף בנדון זה מברכים בורא פרי האדמה, מפני שלא איכפת לנו ממה שהבשמים שחוקים לגמרי, ובכל מקרה מברכים עליהם את הברכה הראויה להם, ולא אומרים שהם בטלים לגבי הסוכר.

וכן פסק מרן בשלחן ערוך: "בשמים שחוקים ומעורבים עם סוכר, הבשמים עיקר, ומברך עליהם כדין ברכת הבשמים, ולא כדין ברכת הסוכר". וכתב בספר כף החיים, שכאן מדובר דוקא באופן שהבשמים אינם טחונים לגמרי, שאם הם טחונים לגמרי ולא ניכר כלל במראה שיש כאן בשמים אלו, הרי ברכתם שהכל נהיה בדברו. והביא שכן פסק בספר שני לוחות הברית (השל"ה). ומבואר אם כן לשיטתו, שכל מאכל שאינו ניכר במראהו מאין הוא בא, מברכים עליו שהכל נהיה בדברו.

אולם מרן רבינו עובדיה יוסף זצוק"ל, לאחר שדן בענין זה, כתב, שאין דברי הכף החיים בזה מוכרחים, והביא מה שכתב בשו"ת בני יהודה לדחות את דברי השל"ה הקדוש בענין זה, שלעולם אנו נוקטים, שאף על פי שלא ניכרת צורת הפרי בתוך המאכל, אם הוא עיקר המאכל, מברכים עליו את ברכתו הראויה לו. ולכן, על בשמים הטחונים היטב ומעורבים בסוכר, יש לברך בורא פרי העץ, או בורא פרי האדמה, כפי הברכה הראויה לאותם הבשמים.

ברכת הפופקורן
ומעתה נדון לענין פופקורן העשוי תירס, שאף שלדברי הכף החיים היה ראוי לברך עליו שהכל נהיה בדברו, שהרי המראה של הפופקורן אינו נראה כלל כמראה התירס, מכל מקום מאחר שביארנו שלהלכה אין חילוק בזה, לכן יש לברך על הפופקורן בורא פרי האדמה, כעיקר ברכת התירס.

והגאון רבי משה פיינשטיין כתב לחזק את הדברים, שאף אם נאמר שדבר שבטלה צורתו לגמרי, מברכים עליו שהכל נהיה בדברו, זהו דוקא במקום שבטלה צורתו מחמת טחינה וכתישה וכיוצא בזה, אבל הפופקורן שמעולם לא נטחן, רק הוא תפוח מאד, אין זה נחשב שנשתנתה צורתו, ובפרט שהכל יודעים שהפופקורן עשוי מתירס, לכן להלכה אין ספק שיש לברך על הפופקורן "בורא פרי האדמה".

תאריך השאלה:
ח' שבט תשע"ט / 14 בינואר 2019

אין לתת מתנה בשבת או ביום טוב אפילו בלא קנין, משום שנראה כמקח וממכר. ורק לצורך מצוה יש להקל. ואין זה מממש מקח וממכר, רק שנראה כמו מקח וממכר. (בית יוסף בסימן תקכז).

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


מכונת ממתקים ואתרי אינטרנט בשבת

שאלה: האם מותר להניח מערב שבת בשכונה של גויים, מכונת אוטומט למכירת ממתקים ומשקאות וכיוצא בזה, אף על פי שידוע שתושבי המקום מכניסים בשבת מטבע למכונה, בכדי לרכוש מוצרים שונים, או שיש בזה איסור?

תשובה: הנה ביארנו כבר שמצד עצם הפעלת המכונה בערב שבת בודאי שאין איסור כלל, אף שהיא ממשיכה פעולתה בשבת, שהרי שביום השבת עצמו היהודי אינו עושה כל מלאכה האסורה. ולפי זה לכאורה היה נראה שיש להקל גם כן להפעיל מכונת אוטומט מערב שבת, אף על פי שבשבת יבואו אנשים גויים (שאינם מצווים על שמירת שבת) לקנות ממנה מוצרים.

אלא שלענין מכונה כזו יש לדון מצד חשש איסור אחר, שבעצם יום השבת עושה בעל המכונה פעולה אסורה. מפני שמבואר בשלחן ערוך בחלק חושן משפט (סי' ר ס"ג), "כליו של אדם בכל מקום שיש רשות לאדם להניחם, קונים לו, וכל שנכנסו לתוך כליו קנה קנין גמור". וכגון, חפץ שאינו שייך לאף אחד, שנפל לתוך כלי של אדם במקום שיש לו רשות להניח את כליו  שם, מיד נעשה אותו חפץ שייך לבעל הכלי, מפני שכליו של אדם הם כמו ידיו לענין זה שיקנה בהם מה שיבא לידו. ואם כן לכאורה הוא הדין לעניננו, שהואיל ומכונת האוטומט שייכת לבעל המכונה, והיא ניצבת ברחוב על פי רשיון הממשלה הנותנת רשות לבעל המכונה, אם כן כל מטבע המוכנס למכונה בשבת, מיד הוא שייך לבעל המכונה, ויש בזה איסור מדין איסור עשיית מקח וממכר בשבת, שהרי אסור לקנות ולמכור ביום השבת.

אלא שגם מצד זה כתב מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל, שאין לחוש לאיסור עשיית מקח וממכר כלל, הואיל ובעל המכונה אינו עושה כלום, ולא שייך איסור מיקח וממכר בדבר כזה. רק כתב שיש להקל בזה דוקא באופן שלא ידוע למי שייכת המכונה, שאם יודעים כולם שהיא שייכת ליהודי, אין להקל בזה. והביא שכעין זה כתב בשו"ת מהר"ם שיק, בדבר יהודי המשתתף במכרז בערב שבת, והשופטים הגויים פעמים רבות שהם יושבים ומחליטים בעצם יום השבת מי הוא הזוכה במכרז, ולפעמים יהיו התוצאות שהיהודי זכה במכרז. כתב המהר"ם שיק, נראה לעניות דעתי שהדבר פשוט שמותר, שהרי כל מלאכות של תורה אדם רשאי להתחיל בהם מערב שבת, באופן שמלאכה נגמרת מאליה (כמו שביארנו). ואם כן הוא הדין לנדונינו, שמותר להשאיר מכונה כזו פועלת בשבת, על מנת שיקנו ממנה הגויים בעצם יום השבת. ומכל מקום, הרוצה לחוש לדברי האוסרים בזה, יעשה תנאי, שאינו חפץ לקנות מה שיחול המקח, אלא רק במוצאי שבת, שכן כליו של אדם אינם קונים לו בעל כרחו, והואיל והוא מתנה שאינו רוצה לזכות במקח אלא במוצאי שבת, ממילא לא יחול המקח אלא בצאת השבת, שאז בודאי שאין בכך איסור.

ונראה שהוא הדין לאתרי אינטרנט המוכרים מוצרים בשבת, שלא ידוע מי הוא בעל האתר, וגם המשתמשים בו הם גויים, שמותר להניחם פועלים בשבת, שכן היהודי אינו עושה כל מלאכה האסורה בשבת. (ומכל מקום אין להקיש מכאן לכל מקרה ומקרה, כי יש חילוקים רבים בזה, ועל כל מקרה יש לעשות שאלת חכם).

ולסיכום: מותר מעיקר הדין להניח מערב שבת, מכונה אוטומטית לממכר מוצרים בשבת, במקום שרובו גויים, באופן שלא ידוע לציבור מי הוא בעל המכונה. והרוצה להחמיר בזה, יעשה תנאי בפירוש, שאינו רוצה לזכות במקח אלא במוצאי שבת. והוא הדין לאתרי אינטרנט המוכרים מוצרים בשבת, ולא ידוע מי הוא בעל האתר, וגם אין שום צורך לתפעלו בשבת, והגולשים בו הם גויים, שאין חיוב להפסיק פעולתו מערב שבת.

ובדרך אגב נציין, שנשאל מרן הרב זצ"ל, לגבי אתר "הלכה יומית", שלצערינו הרב לעתים מזומנות מתקבלות בו בעצם יום השבת בקשות למנוי ל"הלכה יומית" שבו. והשאלה היתה אם יש להיענות לבקשות אלו, שהרי נמצא שמי שחילל שבת בעצם הבקשה, יהנה ממעשה שבת כשיקבל את ההלכות. אלא שאם נתעלם מהבקשה, יפסידו אותם האנשים זכות תלמוד תורה שתהיה להם באם נענה לבקשתם. ותשובת מרן זצ"ל היתה, שלא נתעלם מהבקשות, ונשלח לאנשים את ההלכות, בתקוה שמאור התורה יחזירם למוטב, ויזכו כולם לשמור שבת כהלכתה, ובזכות זה נזכה לביאת משיח צדקינו במהרה בימינו. אמן.

תאריך השאלה:
ח' שבט תשע"ט / 14 בינואר 2019

נכון.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


ט"ו בשבט – חיטה

שאלה: בט"ו בשבט אנו רוצים לאכול מכל שבעת המינים. בתור "חיטה" חשבנו לקחת "שלווה" – חיטה תפוחה. מה מברכים עליה?

תשובה: כל דבר שנעשה מאחד מחמשת מיני דגן, (ולהלן נפשט מהם מיני הדגן), יש לברך עליו ברכת "בורא מיני מזונות", ואם נעשה ממנו "לחם", אז יש לברך עליו "המוציא לחם מן הארץ". ולכן על עוגות ועוגיות יש לברך ברכת "מזונות". וכן אם נעשה "תבשיל" מאחד מחמשת מיני דגן, כגון דייסת סולת, ברכתה "ברכת בורא מיני מזונות". מכל מקום ישנם אופנים שברכת הדגן היא "בורא פרי האדמה" כמו שנסביר.

חמשת מיני דגן אלו הם: חטים ושעורים וכוסמין ושבולת שועל ושיפון. והכוסמין הם מין של חטים. ושבולת שועל ושיפון הם מיני שעורים.

ובגמרא במסכת ברכות (לז.) אמרו: הכוסס את החטה (כלומר, מי שאוכל גרעיני חטה שלמים) מברך עליה "בורא פרי האדמה". ופירש מרן הבית יוסף (בסימן רח), שנראה מדברי הראשונים שפירשו את דברי הגמרא, שכאשר כוסס את גרעיני החטה, בין אם הם חיים ובין אם הם מבושלים, כל שהם שלמים וניכרים, מברך עליהם ברכת בורא פרי האדמה. שכן בתחילה ברכת החיטה היא "האדמה" כפי שמברכים על כל הירקות והקטניות, ורק על ידי בישול או טחינה לקמח, משתנה ברכת החטים לברכת "מזונות" או "המוציא".

לפיכך, כל שהוא אוכל את החיטה כמו שהיא כשהיא חיה, מברך עליה "האדמה". ומבואר בדברי הפוסקים רבותינו האחרונים, שכל שנתבשלו פתיתי הדגן הרבה, עד שהם רכים ונדבקים זה לזה, שוב אין לברך עליהם "האדמה", והופכת ברכתם ל"בורא מיני מזונות", כדין כל תבשיל העשוי ממיני דגן.

ומכלל הדברים אנו למדים, שחיטה שהיא תפוחה הנקראת "שלוה", מכיון שהגרעינים הם שלמים וניכרים שהם של חיטה, מברכים עליהם "בורא פרי האדמה" ואין לברך עליהם בורא מיני מזונות. אבל דייסת דגנים, כגון דייסת שיבולת שועל, שהגרעינים שבתוכה רכים מאד והם נדבקים זה לזה, ברכתה "בורא מיני מזונות" כדין כל תבשיל העשוי מחמשת מיני דגן. ואף על פי שגרעיני הדגן שבדייסה אינם מבושלים כל כך עד שנתמעכו ממש, מכל מקום כתבו הפוסקים שדי בכך שהגרעינים די רכים עד שהם נדבקים זה לזה, שאז ברכתם מזונות, ואין צורך שיתמעכו לגמרי.

תאריך השאלה:
ו' שבט תשע"ט / 12 בינואר 2019

באורז וקציצה, אין עיקר וטפל, ויש לברך על שני המאכלים

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


שאלה: מהי ברכת פלפל ממולא? ומהי ברכת עוגה, שיש בה מעט קמח, אבל עיקרה פירות ואגוזים?

תשובה: בהלכה הקודמת ביארנו את עיקר הדין, שהאוכל שני מיני מאכל שברכתם שונה זה מזה, והיה האחד מהם עיקר והשני טפל לו, אינו מברך על כל אחד מהם בפני עצמו, אלא מברך על העיקר ופוטר את הטפל. ולפיכך, אם היה אדם אוכל אורז המעורב עם קטניות, בודאי שהאורז הוא עיקר התבשיל, ולכן יש לברך עליו "בורא מיני מזונות", ובכך נפטרים מברכת הקטניות, כיון שהקטניות טפלות לאורז.

עלי גפן או עוף ממולאים באורז
עלי גפן הממולאים אורז, וכן קישואים או פלפלים הממולאים באורז, מכיון שבעיני רוב בני האדם עיקר האכילה היא במילוי, שהוא האורז, לכן יש לברך עליהם כברכת המילוי, שהיא ברכת בורא מיני מזונות, ובברכה זו יפטרו גם עלי הגפן או הירקות מברכתם. אבל מי שבא לאכול עוף ממולא במעט אורז, בדרך כלל כוונתו היא בעיקר על אכילת העוף, שאין האורז אלא נלווה אליו, ולכן יברך על העוף ברכת "שהכל נהיה בדברו", ועל האורז לא יברך כלל, שהרי הוא טפל.

כאשר אחד המינים הוא מין דגן
מה שלמדנו עד עתה, שברכת העיקר פוטרת הטפל, זהו דוקא בכל מיני המאכלים שאינן "מין דגן". כלומר, אם היו שני מינים מעורבים יחד, ואחד מהם היה מין דגן, כגון קמח חיטה או שעורה, מבואר בגמרא במסכת ברכות (לו:), שלעולם מין הדגן נחשב לעיקר, מפני שישנה חשיבות רבה לחמשת מיני דגן שהם עיקר אכילתנו. (וכן פסק מרן בשלחן ערוך סימן רח).

ולפיכך, עוגת פירות, שאופים אותה עם קמח וביצים ופירות מיובשים, אפילו אם יהיו הפירות מרובים מאד הרבה יותר מהקמח, מכל מקום יש לברך על העוגה "בורא מיני מזונות", שהרי מעורב בה מין דגן. וכן ופלים או עלי "גלילית" ממולאים שוקולד, אף אם עיקר כוונת האוכל היא על השוקולד שבין עלי הופל, מכל מקום לא יוכל לברך "שהכל" כדין ברכת השוקולד, הואיל ועלי הופל עשויים ממין דגן, ולכן הם נחשבים לעיקר ופוטרים את הטפל בברכתם.

וכן האוכל "ביסקויט", ומניח בתוכו שוקולד, עליו לברך "בורא מיני מזונות", כי הביסקויט הוא העיקר, והשוקולד טפל. (בשו"ת יביע אומר ח"ז או"ח סימן לג).

ולסיכום: כשמעורבים במאכל שני מינים, לעולם, יש לברך על המין העיקרי, ובכך פוטרים את המין הטפל. ולכן, האוכל עלי גפן או פלפל ממולאים אורז, יברך על האורז, ויפטור את הירק, כי האורז הוא העיקר. אולם אם היה המין הטפל עשוי מ"מין דגן", לעולם מין הדגן הוא העיקרי. ולכן, עוגה שמעורב בה קמח בכדי לתת בה מעט טעם, ומעורבים בה גם ביצים ומיני פירות וכדומה, אף על פי שהקמח מועט מאד, מכל מקום ברכת אותה העוגה היא "בורא מיני מזונות", שהרי הקמח הוא מין דגן והוא העיקר.

ויש בדין זה עוד פרטים שיבוארו בהלכות הבאות.


צפייה