שאלות ותשובות הלכה יומית

תאריך השאלה:
כ"ח חשון תשפ"א / 15 בנובמבר 2020

אסור לעשות אהל בשבת. אבל להכנס לתוכו מותר, כשם שאנו נכנסים לכל הבתים בשבת, אף שיש להם דין אהל. 

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


טלטול אוכלין

שאלה: האם מותר לטלטל בשבת מאכלים שאינם מיועדים לשימוש בשבת,  כגון בשר המוכן עבור יום ראשון, וכן אבקת אפיה וסוכר וניל שאי אפשר להשתמש בהם בשבת?

בהלכות הקודמות ביארנו באופן כללי את עיקר דין מוקצה בשבת, שיש דברים שאסרו רבותינו לטלטלם (להזיזם) בשבת. וכתבנו, כי כלים שמלאכתם להיתר, מותר לטלטלם לצורך כל שהוא. וכלים שמלאכתם לאיסור, מותר לטלטלם לצורך גופם או מקומם. וכפי שהסברנו.

ואבנים ועפר וכיוצא בזה, הרי הם בכלל "מוקצה מחמת גופו", שאסור לטלטלם אפילו לצורך גופם או מקומם.

ועתה נבאר מה הדין לגבי טלטול מאכלים בשבת, האם שייך בהם איסור מוקצה או לא?

ובודאי כאשר נבא לדון בענין זה, נראה שאי אפשר להחשיב מאכלים למוקצה מחמת כלי שמלאכתו לאיסור או להיתר, שהרי המאכלים אינם כלים. אבל יש לדון אם שייך במאכלים דין "מוקצה מחמת גופו".

ובאמת שהדבר תלוי, שאם אותו מאכל ראוי לאכילה בעצם יום השבת, כגון עוגות ועוגיות וכדומה, מותר לטלטלו בשבת. וכלשון מרן השלחן ערוך (סימן שי סב), "אין שום דבר תלוש הראוי לאכילה מוקצה לשבת".

אבל אם אותו מאכל אינו ראוי לאכילה בשבת, כגון עיסה של בצק, שאינה עומדת לאכילה עד שיאפו אותה, וכן מאכלים מקולקלים, שאי אפשר לאכול מהם כעת, אסור לטלטלם בשבת, כדין עפר ואבנים, שאסורים בטלטול בשבת. וכמו שפסק מרן השלחן ערוך, לגבי ענבים שהניחו אותם לייבוש לעשות מהם צימוקים, וכעת הם מסריחים הואיל ועדיין לא נשלמה הכנתם, ואסור לטלטלם בשבת.

ומכאן אנו למדים גם כן לענין אבקת אפיה, שמכיון שאי אפשר לאכול ממנה בשבת, שאינה מוכשרת למאכל אלא לאחר האפיה, הרי היא מוקצת מחמת גופה, ואסור לטלטלה בשבת. אולם אבקת סוכר וניל, מכיון שבאמת היא ראויה למאכל אף ללא אפיה (כגון בסלט פירות), מותר לטלטלה בשבת. וכן בשר, אף שהוא מיועד ליום חול, ואין כוונה לאכול ממנו בשבת, מותר לטלטלו, כיון שלא שייך איסור מוקצה במאכלים שאפשר לאכול מהם בשבת.

ולפי מה שביארנו שמוקצה מחמת גופו אסור לטלטלו אפילו לצורך גופו או מקומו, אין לטלטל אבקת אפיה בשבת אפילו לצורך. וכן בשר שאינו ראוי לאכילה כלל בשבת, אסור לטלטלו בשבת אפילו לצורך, כיון שהוא מוקצה מחמת גופו.

לפיכך, אדם שצריך להוציא מהמקפיא שבביתו חלה קפואה, והחלה מוסתרת על ידי אריזת קמח או אבקת אפיה, אסור לו לטלטל את הקמח כדי להוציא את החלה, שהרי הקמח הוא מוקצה מחמת גופו ואסור לטלטלו בשום אופן. (אלא באופן מיוחד כמו שנבאר בהמשך בעזרת ה').

תאריך השאלה:
כ"ח חשון תשפ"א / 15 בנובמבר 2020

אם נגע בו הגוי אחרי שהתבשל, הוא מותר. אבל אם הגוי ייצר אותו, הרי שהוא נאסר שהיה מגעו קודם שנתבשל.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


טלטול אוכלין

שאלה: האם מותר לטלטל בשבת מאכלים שאינם מיועדים לשימוש בשבת,  כגון בשר המוכן עבור יום ראשון, וכן אבקת אפיה וסוכר וניל שאי אפשר להשתמש בהם בשבת?

בהלכות הקודמות ביארנו באופן כללי את עיקר דין מוקצה בשבת, שיש דברים שאסרו רבותינו לטלטלם (להזיזם) בשבת. וכתבנו, כי כלים שמלאכתם להיתר, מותר לטלטלם לצורך כל שהוא. וכלים שמלאכתם לאיסור, מותר לטלטלם לצורך גופם או מקומם. וכפי שהסברנו.

ואבנים ועפר וכיוצא בזה, הרי הם בכלל "מוקצה מחמת גופו", שאסור לטלטלם אפילו לצורך גופם או מקומם.

ועתה נבאר מה הדין לגבי טלטול מאכלים בשבת, האם שייך בהם איסור מוקצה או לא?

ובודאי כאשר נבא לדון בענין זה, נראה שאי אפשר להחשיב מאכלים למוקצה מחמת כלי שמלאכתו לאיסור או להיתר, שהרי המאכלים אינם כלים. אבל יש לדון אם שייך במאכלים דין "מוקצה מחמת גופו".

ובאמת שהדבר תלוי, שאם אותו מאכל ראוי לאכילה בעצם יום השבת, כגון עוגות ועוגיות וכדומה, מותר לטלטלו בשבת. וכלשון מרן השלחן ערוך (סימן שי סב), "אין שום דבר תלוש הראוי לאכילה מוקצה לשבת".

אבל אם אותו מאכל אינו ראוי לאכילה בשבת, כגון עיסה של בצק, שאינה עומדת לאכילה עד שיאפו אותה, וכן מאכלים מקולקלים, שאי אפשר לאכול מהם כעת, אסור לטלטלם בשבת, כדין עפר ואבנים, שאסורים בטלטול בשבת. וכמו שפסק מרן השלחן ערוך, לגבי ענבים שהניחו אותם לייבוש לעשות מהם צימוקים, וכעת הם מסריחים הואיל ועדיין לא נשלמה הכנתם, ואסור לטלטלם בשבת.

ומכאן אנו למדים גם כן לענין אבקת אפיה, שמכיון שאי אפשר לאכול ממנה בשבת, שאינה מוכשרת למאכל אלא לאחר האפיה, הרי היא מוקצת מחמת גופה, ואסור לטלטלה בשבת. אולם אבקת סוכר וניל, מכיון שבאמת היא ראויה למאכל אף ללא אפיה (כגון בסלט פירות), מותר לטלטלה בשבת. וכן בשר, אף שהוא מיועד ליום חול, ואין כוונה לאכול ממנו בשבת, מותר לטלטלו, כיון שלא שייך איסור מוקצה במאכלים שאפשר לאכול מהם בשבת.

ולפי מה שביארנו שמוקצה מחמת גופו אסור לטלטלו אפילו לצורך גופו או מקומו, אין לטלטל אבקת אפיה בשבת אפילו לצורך. וכן בשר שאינו ראוי לאכילה כלל בשבת, אסור לטלטלו בשבת אפילו לצורך, כיון שהוא מוקצה מחמת גופו.

לפיכך, אדם שצריך להוציא מהמקפיא שבביתו חלה קפואה, והחלה מוסתרת על ידי אריזת קמח או אבקת אפיה, אסור לו לטלטל את הקמח כדי להוציא את החלה, שהרי הקמח הוא מוקצה מחמת גופו ואסור לטלטלו בשום אופן. (אלא באופן מיוחד כמו שנבאר בהמשך בעזרת ה').

תאריך השאלה:
כ"ז חשון תשפ"א / 14 בנובמבר 2020

זה בהחלט נחשב לביצה קלופה כל הלילה. לכן לא יעשו כן. 

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


פרשת השבוע - פרשת חיי שרה

מאמרו של הגאון רבי זבדיה הכהן שליט"א, ראש אבות בתי הדין בתל אביב, עבור "הלכה יומית".

השבת נקרא, על אברהם אבינו ששלח את אליעזר להביא כלה ליצחק, לכל אורך הדרך אנו רואים כי הנקודה שהנחתה את אברהם ואליעזר, היא האמונה בקדוש ברוך הוא, אשר כל עניין מציאת האשה תלוי בו ובברכתו לדבר. את זאת אנו רואים בדברי אברהם לאליעזר: "ה' אלוהי השמים וכו' ישלח מלאכו לפניך ולקחת אשה לבני ליצחק". גם אליעזר, בבואו לבאר המים, מתפלל לה' ואומר: "ה' אלוהי אדוני אברהם, הקרה נא לפני היום ועשה חסד עם אדוני אברהם". ובהמשך, "והאיש משתאה לה, מחריש לדעת ההצליח ה' דרכו". וכשאליעזר בא לבית לבן הוא אומר, "ואקוד ואשתחווה לה' ואברך את ה' אלוהי אדוני אברהם אשר הנחני בדרך אמת". ואפילו לבן ובתואל אומרים לאליעזר, "מה' יצא הדבר לא נוכל דבר אליך רע או טוב". מכל זה אנו למדים, כי בכל חיי האדם בכלל, ובתקופה שבא אדם עומד לבנות את ביתו ומחפש את בת זוגו, יסוד ההצלחה לדבר הוא האמונה והתפילה לה' כי יצליח דרכו, וכל שאר הדברים שאנו חושבים שהם העיקר, הרי הם טפלים לאמונה ולתפילה לה' יתברך לקבל את ברכתו לבנין עדי עד.

האמונה באלוקים ובהשגחתו לכל פרט ופרט אינה יכולה להיות לחצאין. או שאדם מאמין, או חלילה להיפך. הבעיה היא שכאשר מגיע האדם למצב שבו הוא נצרך לאמונה כאוויר לנשימה, דווקא אז הוא ניתלה בדברים אחרים וחושב שיש דרכי הצלה אחרות, וחבל.

ועם אמונה, אז תקופת השידוכין של הילדים היא התקופה בה"א הידיעה הנצרכת לאמונה. אוי להם להורים שלא מנהלים את ענייני השידוכין של ילדיהם מתוך אמונה צרופה וזכה בבורא עולם. רק אלה שהאמונה חרוטה עמוק בליבם עוברים את התקופה הזו מתוך שקט נפשי מוחלט.

בספר "ברכי נפשי", מספר הרב יצחק זילברשטיין שליט"א: באו אליי זוג הורים וספרו שיש להם בן "תקוע" במשך תקופה ארוכה בשידוכין והעניינים לא זזים. עד כדי כך, שאפילו השדכנים הגדולים כבר "התייאשו" מהם ועזבו אותם ולא מציעים להם הצעות. כתוצאה מכך, התעוררה מחלוקת בין בני הזוג בדבר מסוים. הם סיפרו שכאשר שאלו את השדכן העיקרי איתו עבדו במשך כל התקופה מדוע אין הוא ממשיך להציע, השיב להם השדכן, שלדעתו הבן שלהם לא מצליח למצוא את בת זוגו משום שהוא לומד בישיבה לא כל כך מפורסמת... ואם יעבירו אותו לישיבה אחרת בעלת שם יוקרתית יותר, אזי העניינים ירוצו...

שמעתם? לשדכן הזה יש מן הסתם מהלכים במחוזות שאינם ידועים לאף אחד והוא יודע שאם הבחור יעבור לישיבה מפורסמת, וכזו המוכרת בעולם הישיבות "כישיבה חזקה" גם השידוכין שלו יזוזו יותר מהר...

וכי האירוסין תלויים בכך???

בנקודה זו חלוקים היו האב והאם. האבא לא ניחן כנראה באמונה גדולה מדי, והוא טען שיש לעשות כעצתו של השדכן, ויש לו אפילו תוכנית מפורטת כיצד לעשות זאת... שהרי הדברים אינם פשוטים כלל ועיקר. הכל יודעים שלהעביר בחור בגיל כזה לישיבה בעלת שם אין זו משימה קלה. לכן ישב האבא והגה תוכנית מדוקדקת כיצד לממש את הדברים. ברם, האמא, כאישה יהודיה אמיתית, שגודלה על ברכי האמונה, יודעת שלא יעלה על הדעת ששאלת האירוסין תלויה בזהותה של הישיבה, והיא טענה בפניי, סיפר הרב זילברשטיין, שכיוון שהבן לומד בישיבה בה הוא נמצא אין שום סיבה להעבירו לישיבה אחרת והיא מתנגדת בתוקף לתכנית.

כל בר דעת מבין שהצדק הוא עם האמא, ומי שחושב שאם יעבירו את הבן לישיבה אחרת גם השידוכין שלו יעברו הסבה, טועה טעות חמורה, ואין שמץ של אמונה בליבו.

כדי להמחיש את הדברים, הביא להם הרב משל נמרץ על אדם הנוהג במכונית ישנה ומוצא את עצמו תקוע בפקק על אם הדרך. במשך שעות ארוכות מתנהלת המכונית הישנה יחד עם אלפי מכוניות נוספות במהירות מזערית של 5 ק"מ לשעה, והפקק אינו חושב להשתחרר. הנהג שלנו היה צריך להגיע לפגישה חשובה והפקק הזה מרט את עצביו עד לאימה. בשלב מסוים פקעה סבלנותו עד שעלה בלבו רעיון. הוא יחנה את המכונית הישנה בצידי הדרך ויתדפק על דלתו של אוטובוס מפואר שרק לפני חודש חודשיים יצא מפס יצור ויבקש להימנות על נוסעיו... 

"אם אסע באוטובוס כה מפואר אגיע הרבה יותר מהר למחוז היעד שלי", אמר לעצמו החלמאי הלזה. והוא אינו מבין שכדי להשתחרר מפקק, אין זה משנה כלל באיזה רכב הוא נוסע, כי הפקק הרי נוצר מן העומס בכביש, שנוצר מסיבה כלשהיא, או תאונה חלילה, או שמן שנשפך על הכביש וגורם לכל המכוניות להאט את מהירות נסיעתן, וכדי לשחרר את הפקק צריך לשחרר את הסיבה שגרמה להיווצרותו. עד שלא יעשו זאת, הרי כל המכוניות, וגם החדישות ביותר, תמשכנה להיות תקועות...

המשל הזה דומה במדויק למצב שבו הינכם מצויים, אמר הרב לאבא, הרי הבן שלך תקוע בפקק השידוכין ובוודאי שיש דבר מה שתקע אותו, ועד שלא תשחרר את הסיבה, לא ישתחרר הפקק.

והאם הינך מעלה בדעתך שהסיבה נעוצה בישיבה שבה לומד הבן?!

נזכור תמיד כי סוד ההצלחה הוא אך ורק בברכת ה' ובתפילה אליו מעומק הלב לכל אורך הדרך וכמאמר הפסוק "על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו".

שבת שלום

תאריך השאלה:
כ"ה חשון תשפ"א / 12 בנובמבר 2020

מי שהוא טוב, הוא בדרך כלל גם מטיב. אבל ההטבה היא הענין בפועל, לכן יש צורך להדגיש זאת, שגם בפועל הוא מטיב. כמו פועל שפעל בפועל. וכמו חנון שחונן בפועל.

תאריך השאלה:
כ"ה חשון תשפ"א / 12 בנובמבר 2020

מערב שבת, מותר לעשות כן. ביום השבת עצמו, נכון שלא לעשות כן, ואף שיש אומרים ששאותם שנוהגים בזה היתר, יש להם על מה לסמוך, מכל מקום נכון להזהר.

תאריך השאלה:
כ"ה חשון תשפ"א / 12 בנובמבר 2020

על פי שורת הדין, הדבר מותר (כמובן כל שאינו גורם להרהור). ועל פי הקבלה, יש פגם בדבר. וכן כתב הגאון חיד"א בספר עבודת הקודש, שנגינות כאלה משפיעות לרעה. 

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


שירים של זמרים שאינם יראי שמים – גיוס בנות

שאלה: האם מותר לשמוע הקלטות של זמרים יהודים שאינם שומרים תורה ומצות?

תשובה: כתב רבינו יהודה החסיד בספר חסידים, כי מי שקולו נעים, יזהר שלא יזמר ניגוני נכרים, כי עבירה היא, ולא ניתן לו קול נעים אלא לשבח לבורא יתברך, ולא לעבירה.

וכוונתו היא, שכל שמזמר שירים של גויים עם המילים שלהם, שהם מילים של טומאה, בודאי שיש בזה איסור. ודומה זה לאדם שהשם יתברך חנן אותו בשכל טוב, והוא הולך ומנצל אותו למטרות רעות, בודאי שעבירה חמורה בידו, כי כמה שהשם יתברך מטיב יותר עם האדם, הרי הוא מחוייב יותר לגמול להשם יתברך כביכול טובה, ולא להשתמש במתנות שנתן לו ה' לרעה. לכן גם אדם זה, שזכה במתנה מיוחדת, שקולו נעים וערב, בודאי שעליו לנצל את כשרונו לשם שמים, ואם ישתמש בקולו למטרות רעות, עבירה גדולה בידו. וכבר כתב רבינו הרי"ף (רבי יצחק אלפסי, רבו של הר"י מגאש, רבו של הרמב"ם) בתשובה, בזו הלשון: שליח ציבור שמרנן (ששר) בפיו שירי ישמעאלים, ומוציא מפיו דברי נבלה, מסלקין אותו ממשרתו, ועליו כיוצא בו נאמר, "נתנה עלי בקולה על כן שנאתיה". והובאו דבריו להלכה בדברי הרמ"א (אורח חיים סימן נג).

ומכל מקום עצם השימוש במנגינה לכשעצמה למטרות של קדושה, כגון להרכיב עליה נגינות של קדושה, אין בזה איסור, וכמו שכתבנו כבר בעבר. ואדרבה, על ידי הרכבת המילים מתקן את המנגינה לקדושה. ובעצם שמיעת מנגינה של גויים, על פי דברי המקובלים אין הדבר ראוי, ומכל מקום אין איסור בדבר.

ומכאן, שכל אלה הזמרים שעורכים הופעות מעורבות באולמות גדולים, אנשים ונשים יחדיו, אף על פי שאינם שרים אלא שירי קודש, מכל מקום, כיון שהנסיון הוכיח שבהופעות אלה נגרמות הרבה תקלות רוחניות, בתערובת בחורים ובחורות יחדיו, הרי שמדת הדין פוגעת בהם, שהם משתמשים בכתר מיוחד שניתן להם בקולם הערב, להחטיא את ישראל. ואף שכל אדם המחטיא את הרבים עונשו גדול מנשוא, ואין מסייעים לו מן השמים לעשות תשובה, מכל מקום זה שחננו ה' בקול ערב והוא מנצלו להחטיא את הרבים, אוי לו ולנפשו, כי גדול עוונו מנשוא, וכמבואר. (ויש לציין שיש מקרים שיש להקל לשיר בפני בני משפחה וכדומה, אפילו שיושבים יחד, וכאן אי אפשר להאריך).

ולענין שמיעת שירי אלה הזמרים לאחר מכן, על ידי הקלטות וכדומה. הנה בשאלה זו נשאל הגאון רבי משה פיינשטיין ז"ל, לגבי זמר רב מפורסם בארצות הברית, שמתחילה היה תלמידו של הגאון רבי אהרן קוטלר, והיה מוחזק בתורה ויראת שמים, ואחר כך החל לעשות מעשים אשר לא היו ברצון חכמים. וכתב הגאון רבי משה פיינשטיין, שאף שבודאי מעשיו של אותו הזמר אסורים מן הדין ממש, מכל מקום לגבי שמיעת שירותיו והשמעתם בחתונות וכדומה, אין טעם לאסור בזה, שאין בזה משום הנחת שם לרשעים, ולא משום צד איסור אחר כלל.

ועל כן להלכה, אף שאסור לזמרים להופיע במקומות שגורמים לקלקול, כגון בהופעות מעורבות באולמות גדולים וכדומה, מכל מקום אין איסור בשמיעת השירים שלהם.

שאלה נוספת: מה הבעיה בגיוס בנות לצבא? הרי יש רבנים שמיקלים!

תשובה: הדבר ברור, שכל אותן הבנות שהתגייסו לצבא, הכניסו עצמן לנסיונות גדולים מאד, עד שקרוב לודאי שאף אחת מהן לא ניצלה מאיסורי תורה ממש בצבא. וכבר הורה זקן, הלא הוא גאון ישראל מרן החזון איש, שאיסור ההליכה לצבא הוא בבחינת "יהרג ובכל יעבור ממש", כלומר, מי שהולכת לצבא, עוברת על ענין שכל חייה אינם שוים כנגדו. וידוע בלי ספק, שבצבא אי אפשר לבת ישראל שתתנהג שם בצניעות כראוי, ובפרט כשהיא נמצאת בסביבת אנשים שרוח התורה מהם והלאה. והם בודאי יגרמו לה להתדרדרות מוסרית ודתית.

וכבר כתב מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל בתשובה, "שאסור בהחלט בתכלית האיסור לבנות להתגייס לצבא בכל מסגרת צבאית שהיא, כולל נח"ל ומורות חיילות". וכמה חבל שדברים שהיו פשוטים בדורות הקודמים, ועליהם מסרו אבותינו ואמותינו את נפשם ממש, ונהרגו ונשרפו ונטבחו מפני ששמרו על גדרי הצניעות הללו, כעת באים מבני דורינו בקלות דעת להשליך את האוצר היקר אשר ירשנו מאבותינו, לעזוב מקור מים חיים, ולחצוב להם בארות נשברים אשר לא יכילו המים.

ואל בנות ישראל היקרות נאמר, אל תאפשרנה שיסיתו אתכן מדרך התורה בתואנות שוא, עלינו לזכור את תפקידן של בנות ישראל, ואת תפקידם של בני ישראל, ובפרט בענין הצבא, אשר כבר קבעו רבותינו, שנשים אינן בנות מלחמה. ומן השמים מסייעים למי שהולך בדרך התורה, להפיק כל משאלות לבו לטובה. כמו שנאמר בנביא, (שופטים, ה), לאחר מלחמת ישראל נגד סיסרא, שבאותו זמן היו אנשים גבורים בעיר סמוכה, שהיתה נקראת "מרוז", ואנשי מרוז לא הסכימו לבוא ולסייע במלחמה נגד סיסרא. ולבסוף יעל היא זו שהמיתה את סיסרא בחסדי ה'. וכך נאמר, "אוֹרוּ מֵרוֹז אָמַר מַלְאַךְ ה', אֹרוּ אָרוֹר יֹשְׁבֶיהָ, כִּי לֹא בָאוּ לְעֶזְרַת ה', לְעֶזְרַת ה' בַּגִּבּוֹרִים". כלומר, אנשי מרוז, שהיה ראוי להם לצאת לקרב, ולא יצאו, אלא נשארו בבתיהם, הרי הם ארורים מפי מלאך ה', כי לא באו לעזרת ה' בגבורים. אך לעומת זאת יעל, שנשארה בביתה ולא יצאה החוצה, עליה נאמר: תְּבֹרַךְ מִנָּשִׁים יָעֵל אֵשֶׁת חֶבֶר הַקֵּינִי מִנָּשִׁים בָּאֹהֶל תְּבֹרָךְ, מַיִם שָׁאַל חָלָב נָתָנָה וכו', יָדָהּ לַיָּתֵד תִּשְׁלַחְנָה וִֽימִינָהּ לְהַלְמוּת עֲמֵלִים, וְהָלְמָה סִֽיסְרָא מָחֲקָה רֹאשׁוֹ וּמָחֲצָה וְחָלְפָה רַקָּתוֹ". כלומר, דוקא יעל, שלא יצאה מפתח ביתה, ונותרה שלימה בצניעותה וצדקותה, היא זו שזכתה להיות הלוחמת הגדולה, שהביסה את אויבם של ישראל.

לכן, חלילה לבת ישראל מצאצאי אמותינו הצדקניות, לחלל את כבודה, ולהמיר כבודה בכבוד מדומה, כי דברי כל גדולי הדורות אינם צריכים חיזוק, וגיוס בנות לצבא הוא אסור בתכלית האיסור. ואם באמת נמצא איזה רב שהיקל בדבר זה, הרי בפסק זה הוציא את עצמו מכלל רבני ישראל, וקהל יראי השם ירחק ממנו ומהוראותיו.

תאריך השאלה:
כ"ב חשון תשפ"א / 9 בנובמבר 2020

אין לנהוג כך.  

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


סעודה שנמשכה למוצאי שבת או למוצאי ראש חודש

כבר הזכרנו כמה פעמים, שבסעודות השבת, יש להוסיף בברכת המזון "רצה והחליצנו". וכן בסעודת פורים או בסעודות שעושים בחנוכה, אומרים "על הנסים". ובסעודת ראש חודש או יום טוב, מוסיפים "יעלה ויבא".

ועלינו לדון, כיצד ינהג מי שאכל בצהרי יום השבת, ונמשכה הסעודה עוד ועוד עד שיצאה השבת לגמרי, כמו שמצוי בהרבה מקומות שמאריכים בסעודה שלישית עד צאת השבת ולאחר מכן מברכים ברכת המזון ומתפללים ערבית. האם יש להזכיר בברכת המזון "רצה והחליצנו", או שאין לעשות כן, שהרי כבר יצאה השבת.

וכן יש לדון בזה בראשי חודשים בימים טובים ובחנוכה ובפורים, אם התארכה הסעודה עד צאת ראש חודש, או עד צאת יום טוב, או עד שיצא פורים או חנוכה, האם יזכיר "יעלה ויבא" או "על הנסים" בברכת המזון או לא. וגם דבר זה הוא מצוי מאד בפורים, שבהרבה מקומות מאריכים מאד בסעודת פורים עד הלילה, שכבר אינו פורים.

ובנדון זה מצאנו מחלוקת בין רבותינו הראשונים, אבל למעשה פסק מרן השלחן ערוך (סימן קפח סעיף י), בזו הלשון: היה אוכל ויצאה שבת, מזכיר של שבת (רצה והחליצנו) בברכת המזון, כי הולכים אחרי התחלת הסעודה, והוא הדין לראש חודש, חנוכה ופורים.

ומבואר שמרן השלחן ערוך הכריע בזה שתמיד הולכים אחרי התחלת הסעודה, ומאחר והסעודה התחילה בשבת או בראש חודש או ביום טוב או בחנוכה ופורים, לכן יש להזכיר את התוספת השייכת לאותו יום גם אחרי צאתו.

אולם רבינו יוסף חיים זצוק"ל בספר בן איש חי (פרשת חקת) כתב לפסוק כדעת מרן השלחן ערוך בזה, אולם סייג את דבריו, שכל זה דוקא בשבת וביום טוב, אבל בראש חודש ובחנוכה לא יזכיר.

ומרן רבינו עובדיה יוסף זצוק"ל (הליכות עולם ח"ב עמ' פג) דן בדברי רבינו יוסף חיים, כי בספרו בן איש חי, לא ביאר מדוע לדעתו יש לחלק בין שבתות וימים טובים לבין חנוכה וראש חודש. וכתב מרן זצ"ל, שנראה שהבן איש חי סובר כדעת השל"ה (שהובא בספר יוסף אומץ יוזפא סימן תרעט), שרק שבתות וימים טובים, שיש בהם דין מיוחד של "תוספת מהחול על הקודש", (כלומר, שאם מאריך ומוציא את השבת מאוחר, הרי קדושת השבת נשארת עד שיבדיל, מה שאין כן בימים רגילים, שאדם אינו יכול במעשיו להאריך את היום), בודאי שיאמר גם במוצאי שבת רצה והחליצנו, שהרי עדיין הוא שרוי ביום השבת. וכן הדין בימים טובים. אבל בראשי חודשים ובחנוכה, שאין בהם דין תוספת מהחול על הקודש, לא שייך לומר שיזכיר יעלה ויבוא או על הנסים לאחר שכבר הלך היום ובא הלילה.

אולם מרן זצ"ל כתב להשיג (לחלוק) על דברי הבן איש חי בזה, והביא ראיות לדבריו, והעלה שלהלכה עלינו לקבל את דברי מרן השלחן ערוך, שפסק בפירוש שאין חילוק בזה בין הימים, ולכן בין בשבת ובין ביום טוב, בין בחנוכה ופורים ובין בראשי חודשים, לעולם יש להזכיר "מעין המאורע" גם כשיצא היום, כל שהסעודה התחילה בעיצומו של היום.

(ויש להוסיף, כי גם מקור דברי הבן איש חי בזה אינו ברור, כי באמת שבשל"ה (בשער האותיות אות קו"ף) כתב בפירוש ככל דברי מרן השלחן ערוך הלכה למעשה). 

ולסיכום: כל שהתחילו בסעודה ביום, ונמשכה הסעודה ללילה, יש להזכיר בלילה את התוספת השייכת ליום שבו התחילה הסעודה. ואין חילוק בזה בין הזכרת רצה והחליצנו בשבת, או יעלה ויבוא בימים טובים וראשי חודשים, ובין הזכרת על הנסים בחנוכה ופורים.

תאריך השאלה:
כ"א חשון תשפ"א / 8 בנובמבר 2020

אין לעשות כן. אלא או לפני צאת הכוכבים, או לאחר חצות הלילה. 

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


שאלה: האם מותר לקרוא בלילה פרקי תנ"ך או תהלים, או שיש בזה איסור על פי הקבלה? והאם יש להקל בדבר יותר כאשר הקריאה נעשית לצורך חולה או יולדת?

תשובה: מרן החיד"א בספרו שו"ת יוסף אומץ (סימן נד) הביא דברי רבינו האר"י שאין ראוי לקרוא מקרא (תנ"ך) בלילה. וטעמו מבואר שם על פי הקבלה. וכתב שבירושלים וחברון אף שנזהרים שלא לקרוא מקרא בלילה, מכל מקום מנהג קדום שבכל לילה באשמורת (לפני הזריחה שעדיין לילה) קוראים תהלים. וכתב ששמע ממקובל מופלא בדורו (הוא הרש"ש, רבי שלום שרעבי, שמרן החיד"א למד אצלו קבלה יחד עם חבירו הגאון רבינו יום טוב אלגאזי ז"ל) שאמר שאין התהלים בכלל אזהרת האר"י ז"ל, ויש סמך לזה ממה שאמרו במדרש (ב"ר פ"ר סח ס"י יד) שיעקב אבינו היה קורא תהלים בלילה. וגם אדונינו דוד רוב תהלותיו יסדם ואמרם לראש אשמורות. וסיים מרן החיד"א, והאמת אגיד כי לקורא תהלים באשמורת ושואל אותי, אני אומר שיש לו על מה שיסמוך, אולם אני בעצמי ירא (חושש) אנכי מלקרוא תהלים בלילה כי אם בליל שבת קודש. נמצא שמרן החיד"א היה חושש שדברי האר"י נאמרו אף לענין ספר תהלים ולכן היה נזהר אף מקריאת תהלים בלילה. וכן כתב רבינו יוסף חיים מבבל בשו"ת רב פעלים (ח"ב ס"ב) שגם הוא נזהר על פי דברי החיד"א מלקרוא תהלים בלילה, אולם אם הוא רואה אדם שקורא תהלים באשמורת, אין הוא מעיר לו על כך, אך הבא לשאול, נאמר לו שלא יקרא תהלים אלא ילמד תורה שבעל פה, כגון משנה וגמרא וכיוצא בזה. (אבל בליל שבת מותר לגמרי לקרוא תהלים).

אולם הרב המקובל מוהר"י ניניו בספר אמת ליעקב (דף קז ע"ג) כתב שלמרות דברי החיד"א, כבר נתפשט המנהג בכל המקומות לקרוא תהלים בלילה אחרי חצות הלילה (שאז לכל הדעות שייך פחות הטעם לאסור קריאת תהלים מאשר קודם חצות הלילה).

ובשו"ת ישכיל עבדי כתב שמדברי החיד"א נראה שחזר בו ממה שכתב לחוש לאסור גם קריאת תהלים בלילה, ולפיכך כתב גם הוא שעל כל פנים אחרי חצות הלילה יש להקל בקריאת תהלים.

ומרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל העלה שיש להקל בקריאת תהלים בלילה אחרי חצות הלילה, מפני שבודאי מרן החיד"א עצמו חזר בו ממה שנסתפק בשו"ת יוסף אומץ הנ"ל, שהרי ביומנו של החיד"א משנת תקס"ג (1803) כתב בזו הלשון: טבת, אור ליום ג', הייתי חולה, ובלילה לא ישנתי, וקראתי כל התהלים ואחר כך הלכתי לתפילה בס"ד. נמצא שגם החיד"א דעתו הייתה להקל בזה, משום שהתהלים אינו בכלל האיסור, הלכך, הקוראים תהלים אחר חצות הלילה, בודאי שיש להם על מה שיסמוכו.
 
והנה ככל הדברים הנ"ל כתב מרן הרב זצ"ל לפני שנים רבות, וכן פרסמנו ב"הלכה יומית" לפני מספר שנים. אולם כל הדברים לא יכונו אלא כאשר קורא אדם מקרא, חומש, או נביאים, או תהלים, והוא קוראם בדרך קריאה בלבד, כדרך שלומד אדם איזה דבר. אבל עתה יצא מרן הרב זצ"ל לדון כאשר בקורא תהלים אינו מתכוין לשם קריאה ולימוד, אלא הקריאה היא דרך תפילה ותחנונים, לתועלת חולה או אשה המקשה ללדת. שאז יש לדון בדבר להיתר יותר, וכמו שכתב בספר שו"ת מי יהודה, שאין שייכות בין האיסור ללמוד מקרא בלילה, לבין אדם הקורא בדרך תפילה ותחנונים, שהרי אנו אומרים כמה וכמה פסוקי תהלים בלילה בנוסח קריאת שמע על המטה. ולכן העלה להלכה שאין איסור בקריאת תהלים בלילה, אפילו קודם חצות הלילה, כל שקורא כן לתועלת חולה או יולדת, שאז אין שום איסור בדבר. וכן כתבו להקל עוד רבים מרבותינו האחרונים, ומהם, הגאון מקלויזנבורג (האדמו"ר מצאנז, מייסד קריית צאנז בעיר נתניה), ובשו"ת בצל החכמה, ובשו"ת באר משה, ועוד ועוד.
 
ולכן העיקר להלכה, שאם קורא אדם תהלים או חומש בלילה, הנכון הוא שלא יקרא בהם אלא אחר חצות הלילה, ולא בתחילת הלילה. אבל כאשר הקריאה היא לתועלת חולה, או לתועלת אשה המקשה ללדת, מותר לקרוא תהלים אף קודם חצות הלילה, מכיון שאין הקריאה הזו שהיא בדרך תחנונים, בכלל האיסור לקרוא מקרא בלילה. וה' יתברך ישמע תפילתינו ויחיש רפואה וישועה לכל בית ישראל.

תאריך השאלה:
כ"א חשון תשפ"א / 8 בנובמבר 2020

ברכת שככה לו בעולמו היא תלויה בהתפעלות של כל אדם ואדם ממה שרואה. ויתכן ששני בני אדם יראו בריאה נאה, והאחד יברך והשני לא יברך, כי לא יתפעל ממראה עיניו. ולכן גם זה שבירך, אם יראה בעתיד בריאה נאה יותר ושוב תתעורר התפעלותו, יוכל לברך שנית.   

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


ברוך משנה הבריות

בברייתא במסכת ברכות (נח:) שנינו, הרואה פיל וקוף וקיפוף, אומר ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם משנה הבריות.

מי הם החיות הללו?
והפיל והקוף, הם בעלי חיים שידועים גם בזמנינו. ומהו הקיפוף? בתוספות במסכת חולין (סג.) כתבו שיש שלשה מיני קיפוף, ואלו הם: הינשוף, הכוס (שהוא דורס לילה קטן שנקרא בארץ ישראל כוס חורבות), וכן התנשמת (אשר אף היא מין דורס לילה כמעט לבן, ואף היא נמצאת בארץ ישראל). והם אותם שאמרו עליהם בפרק המפלת (נדה דף כג.), שעינהם הולכות לפניהם כאדם. וידוע שכך טבעם של העופות הנקראים בזמנינו ינשוף, תנשמת וכוס חורבות, שעיניהם פונות קדימה, בשונה מהעופות הפועלים בשעות היום.

מדוע דוקא עליהם יש לברך?
והטעם שתקנו רבותינו ברכה זו דוקא על בעלי חיים אלו, הוא משום שיש בהתנהגותם שינוי מיוחד משאר בעלי החיים הרגילים. וטעם זה נכון גם לגבי העופות שהזכרנו, שיש לומר שיש בהם שינוי גדול בכך שמבטם דומה למבט בני אדם. והפיל והקוף, צריך לומר שמכיון שהתנהגותם מיוחדת ומראיהם שונה משאר בעלי החיים, תקנו עליהם ברכה זו.

אך עדיין יש להקשות, שכידוע מצויים בעולם עוד מינים רבים של בעלי חיים שיש בהם שינויים מפליגים, ואף על פי כן לא תקנו עליהם רבותינו שום ברכה.

ובספר מלאכת שלמה (להגאון רבי שלמה עדני) על המשניות (כלאים פ"ח מ"ו) כתב: הפיל והקוף, מין חיה, ומברך עליהם ברוך משנה הבריות. שמעתי מפי החכם החסיד המקובל רבי משולם זצ"ל, שלכאורה קשה, מה השינוי בהם? והרי כל בעלי החיים משונה צורתם זו מזו. ותירץ על פי הגמרא (סנהדרין קט.) שבדור הפלגה, נפרע מהם הקדוש ברוך הוא, והפך חלק מן האנשים לקופים ופילים, ולכן הקוף דומה במקצת לאדם, וכן הפיל מבין קצת לשון בני אדם, ולכן מברכין עליהם "ברוך משנה הבריות".

ביקור בגן החיות
ולעצם ההסתכלות בבעלי חיים אלה בגני חיות, יש מי שכתב לאסור בזה מכל מיני טעמים, אך לעניין הלכה, פסק מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל, כי מותר ללכת לגן החיות לראות בנפלאות ה' יתברך, ולברך ברכות אלו על ראיית אותם בעלי חיים. ובספר לקט יושר (לתלמיד התרומת הדשן) כתב, שאמר מהרא"י (בעל תרומת הדשן) שלא ראה ארי מימיו, ולכן הלך לראות שני אריות שהובאו שם. גם מרן הרב חיד"א במדבר קדמות (מע' ב') כתב, ואני הצעיר ראיתי במגדל העיר לונדריס (Tower Bridge) חיות משונות ומבהילות ותקיפות מאד, כמעט יותר מן האריות, וקשורות בכבלי ברזל, ושם ראיתי גם כן נשר יפה מאד, ואמרו עליו שהיה בן מאה שנה, ועוד ראיתי שם כמה מיני חיות מאמריקה.

ובספרו מעגל טוב (שהוא יומנו האישי של החיד"א שנדפס אחר פטירתו) כתב, ובהיותי בלונדריס, הוליכוני למגדל ששם כל מיני חיות, אריות ונמרים ונשר בן מאה שנה, וגם ראיתי שם דמות כל מלכי אנגליא צלם דמות תבניתם מברזל, ורוכבים על סוסי ברזל, להפליא, שכל רואיהם למראה עיניו ישפוט כאילו יש בהם רוח חיים. וראיתי כתר מלכות ואבני נזר מתנוצצים במלא זיו ומפיקים נוגה. עד כאן.

גם הגאון ממונקאטש כתב, ובהיותי בברלין, ביקרתי בגן המלך, וראיתי שם קופים ופילים וכל מיני חיות ונחשים ותנינים למיניהם נפלא מאד. מה רבו מעשיך ה'. ובירכתי הברכה על הקופים, וכיונתי לצאת ידי חובה גם על הפילים, אף שהם בחדר אחר בתוך הגן. וכן מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל, הזדמן פעם אחת בצרפת לגן החיות, ובירך "ברוך משנה הבריות".

אמנם דנו הפוסקים, לגבי ברכת "משנה הבריות", האם יש לברך אותה רק פעם אחת בכל ימי חייו, או שאפשר לברכה בכל פעם כשרואה פיל וקוף (כשחלפו שלושים יום מהפעם האחרונה שראה אותם). ולמעשה כתב הגאון הראשון לציון רבינו יצחק יוסף שליט"א, (בשו"ת הראש"ל, וכ"כ הלכה ברורה סימן רכה), שאין לברך אלא פעם אחת בחיים ברכה זו. ולאחר מכן כשיראה פיל וקוף, לא יברך אלא בהרהור הלב בלבד. מפני שיש ספק בדבר.

לכן לסיכום: הרואה פיל וקוף, יברך עליהם בשם ומלכות "ברוך משנה הבריות", ואין מברכים ברכה זו אלא פעם אחת בחיים.

תאריך השאלה:
כ"א חשון תשפ"א / 8 בנובמבר 2020

 

 

בורא מיני מזונות. תבורכו,  

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


שאלה: מהי ברכת "בקלאווה", ומהי ברכת עוגה ששמים בה רק כף אחת של קמח? וכן מהי ברכת מרק, ששמים בו מעט קמח?

תשובה: בהלכות הקודמות למדנו, שכאשר מאכל עשוי מכמה מיני מאכל שברכותיהם שונות, יש לברך עליו כפי ברכת המאכל העיקרי שבתוכו. ולפיכך כתבנו שכאשר אוכל אדם עלי גפן הממולאים אורז, עליו לברך עליהם ברכת "בורא מיני מזונות", מפני שהאורז הוא עיקר המאכל ולא העלים העוטפים אותו.

אך הוספנו, שכל זה דוקא במאכל שמעורבים בו סתם שני מינים. אבל כאשר מעורב במאכל "מין דגן", כגון קמח או פירורי לחם, אז לעולם ברכת אותו המאכל היא כברכת מין הדגן, משום שישנה חשיבות רבה לחמשת מיני דגן, המשביעים את הלב, עד שראוי לעשות מהם לחם, ולעולם הם נחשבים לעיקר המאכל.

ברכת ה"בקלאווה"
לאור האמור נלמד, כי עלי בצק דקים הממולאים באגוזים (בקלאווה), אף על פי שהאגוזים עם עיקר המאכל, מכל מקום מאחר ועלי הבצק עשויים מין דגן, יש לברך עליהם ברכת מזונות, ולא ברכת בורא פרי העץ.

עוגה שיש בה מעט מאד קמח
מה שלמדנו עד עתה, שמין דגן נחשב תמיד לעיקר המאכל, הוא תלוי בתנאי אחד, שמין הדגן נותן טעם טוב במאכל, אבל אם מין הדגן לא בא אלא כדי "להעמיד" ולייצב את המאכל, או לדבק בין חלקי המאכל, אז אין הוא נחשב לעיקר, ויש לברך על המאכל את הברכה הראויה לו.

ודין זה נתבאר בגמרא במסכת ברכות (לז:), שכל שעירב את הקמח במאכל רק על מנת לדבקו, אינו מברך עליו בורא מיני מזונות. וכן פסק מרן השלחן ערוך (סימן רח).

ומן האמור אנו למדים לענין עוגות העשויות ביצים ושמן וסוכר וכיוצא בזה, ומערבים בעיסת העוגה מעט מאד קמח (למשל כף אחת לכל העוגה), שלא על מנת לתת טעם, אלא בכדי שהעוגה "תתפס" ותעמוד היטב. הרי שברכת העוגה היא "שהכל נהיה בדברו", מפני שהסוכר והביצים הם עיקר בתוכה, והקמח לא בא אלא לדבק בלבד, ועל כן הוא אינו יכול להחשב עיקר המאכל.

וכן הדין לגבי "נשיקות" של סוכר, שאף על פי שלעתים מערבים בהן מעט קמח, מכל מקום ברכתן "שהכל נהיה בדברו". וכן פסק רבינו הרמב"ם בפרק ג מהלכות ברכות, שכל שנתנו את מין הדגן בתערובת על מנת לדבק את המאכל, אין לברך עליו בורא מיני מזונות. והוסיף עוד, שהוא הדין אם נתן את מין הדגן בתערובת על מנת לתת בה ריח או צבע, שכל שאין מין הדגן בא על מנת לתת טעם, אין הוא נחשב לעיקר המאכל, ואין לברך עליו בורא מיני מזונות.

מרק או רוטב עם קמח
ומדברי הרמב"ם שהבאנו נוכל ללמוד עוד, שגם כאשר מוסיפים קמח לתבשיל על מנת לשפר את המרקם שלו, כגון כשמוסיפים קמח למרק בשר על מנת להסמיך אותו, הרי שברכת המרק נשארה "שהכל נהיה בדברו", מאחר והקמח לא בא להוסיף טעם, אלא לשנות את "מירקם" המרק.

וכן העושים "רביכה" של קמח לערבה ברוטב כדי להשביחו, בודאי שהקמח לא יוכל להחשב לעיקר המאכל, וברכתו נותרה "שהכל נהיה בדברו". וכן קציצות של בשר, שמערבים בהן מעט פירורי לחם בכדי לשפר את מרקם הקציצות, הדין הוא שברכתן "שהכל נהיה בדברו", שהרי הפירורים אינם באים בשביל טעם, אלא בשביל מרקם הקציצות בלבד.

תאריך השאלה:
י"ח חשון תשפ"א / 5 בנובמבר 2020

לא. כל ברכות הראייה שייכות דוקא כשרואה את הדבר במציאות ממש. ואפילו אם רואה דרך זכוכית, כשהראייה היא אמיתית, יכול לברך. כמו לדוגמא תוך כלוב.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


ברכת "שככה לו בעולמו"

שאלה: ברכת "שככה לו בעולמו", האם יש לברך ברכה זו ומתי, והאם יש לברכה בשם ומלכות?

תשובה: בגמרא במסכת ברכות (דף נח:) אמרו, ראה בריות טובות מברך: שככה לו בעולמו. וכן פסקו הרי"ף הרמב"ם והרא"ש ושאר הראשונים, ומרן השלחן ערוך אורח חיים (סימן רכה). ומבואר בדבריו שהדין כן אף כשרואה גוי נאה ביותר, שהרי אפילו על בהמה נאה ביותר מברך ברכה זו.

ובערוך השלחן כתב שמדובר כאשר רואה בריות נאות במיוחד "המצוינים ביופיין", וממילא באה התפעלות מראייה זו שאז יש לברך ברכת שככה לו בעולמו. ולפיכך אין מברכים ברכה זו על כל ראיית אדם נאה ביותר, אלא דוקא כאשר מדובר באדם שמראהו יפה מאד באופן מיוחד, וכן בהמה שהיא נאה באופן מיוחד.

והנה אף שביארנו כבר בעבר שאסור להסתכל בפני אדם רשע, ואם כן תבא השאלה איך שייך לברך ברכה זו כאשר מדובר בגוי שאינו שומר על שבע מצוות בני נח. מכל מקום לענין ראייה באקראי בלא התבוננות יתירה, אין בכך איסור כמו שביארנו כבר, ולכן כאשר רואה באקראי אדם נאה ביותר אפילו אם הוא רשע צריך לברך ברכת שככה לו בעולמו.

עוד ביארנו כבר, שעל פי המבואר במסכת ברכות (מ:), כל ברכה שאינה נאמרת בשם ומלכות (כלומר עם הזכרת שם ה' וגם "מלך העולם") אינה נחשבת לברכה. וממילא מבואר גם כן לענין ברכת שככה לו בעולמו, שיש לברכה עם שם ומלכות, כלומר בהזכרת שם ה' ואלהינו מלך העולם, וכדין כל הברכות.

ומכל מקום אין לברך ברכה זו בכל פעם שרואה בריאה נאה במיוחד, אלא דוקא בפעם הראשונה שרואה, וכגון אדם שכעת נזדמן לו לראות אדם נאה במיוחד והוא מצויין ביפיו, או סוס נאה במיוחד, רשאי הוא לברך ברכת שככה לו בעולמו, אבל אינו רשאי לברך ברכה זו שוב לעולם, ואפילו כאשר יראה בריאה אחרת נאה לא יברך ברכה זו. אלא אם כן יראה בריאה אחרת שהיא נאה יותר מזו שראה קודם לכן, שאז רשאי לברך ברכה זו בשנית.

כתב האליה רבה, שבגמרא מבואר שיש לברך גם כאשר רואה אשה נאה. ואף על פי שאסור להביט ביפי של אשה, מכל מקום נשים אחרות רשאיות לברך על ראייתה. וכן איש שנזדמן וראה באקראי אשה שהיא נאה ביותר, רשאי לברך עליה ברכה זו, שהרי אין בראייה זו שום איסור, שלא נאסרה אלא התבוננות בכוונה, אבל ראייה בעלמא לפי תומו אין בה איסור.

ולסיכום: ברכת "שככה לו בעולמו", יש לברכה בשם ומלכות, כלומר עם הזכרת שם ה' כבכל הברכות. ויש לברכה כאשר רואה בריאה נאה, איש או אשה או בהמה נאה באופן יוצא דופן. ואין לברך ברכה זו שוב לעולם, אלא אם יראה בריאה אחרת נאה יותר מזו שראה קודם לכן.

תאריך השאלה:
ט"ו חשון תשפ"א / 2 בנובמבר 2020

מותר ואין בזה שום חשש. תבורכו,  

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


שאלה: האם מותר לגדל בבית בעלי חיים טמאים, כגון דגי נוי טמאים, או ארנבות ותוכים וכדומה, או שיש בכך איסור לפי ההלכה?

תשובה: במשנה במסכת שביעית (פ"ז) שנינו, אין עושין סחורות בנבלות וטרפות שקצים ורמשים. כלומר, כל הדברים האסורים באכילה מן התורה, אף על פי שמותרין בהנאה, (כגון נבלה של בהמה שמתה בלא שחיטה, שבשרה אסור באכילה, אבל הוא מותר בהנאה, כגון ליהנות מעור הבהמה וכדומה), אסור לעשות בהן סחורה, דהיינו למכרם לאחר, וכמו כן אסור לקנותם, ואף על פי שאינו מתכוון לעשות בהם איסור, שהרי ודאי אינו חפץ לאכלם, אף על פי כן אסור לסחור בהם.

ולפיכך אסור לאיש מישראל לסחור בחזירים או בדגים טמאים וכיוצא בזה, אף על פי שמקפיד שלא למכרם אלא לגויים, ויש אומרים שאיסור זה הוא מן התורה, וכן דעת רוב הפוסקים (התוספות והרא"ש והנמקי יוסף ואור זרוע ועוד), חוץ מן החֵלֶב (בצירי, שהוא כמו שומן שנמצא במקומות מסוימים בבהמה, ואסור לאכלו מן התורה) שמותר לסחור בו, שהרי נאמר בתורה לגביו "יעשה לכל מלאכה" כלומר שמותר למכרו וליהנות ממנו בכל דרך ואף מותר לסחור בו, באופן שלא יימכר לישראל (יהודי) לאכילה.

ואף אם עבר כבר וקנה דברים האסורים, אסור למכרם לאחרים, אלא יש להפקירם לגמרי, אבל צייד שצד דגים טהורים, ועלו ברשתו גם דברים טמאים שלא בכוונה, רשאי למכרם לאחרים.

אולם אין איסור סחורה בדברים האסורים שייך אלא בדברים העומדים לאכילה, כמו בשר נבלה וטריפה וכדומה, אבל דבר שאינו עומד לאכילה, מותר לסחור בו, ולפיכך מותר לסחור בסוסים וחמורים וכדומה, שהרי בדרך כלל אינם מיועדים לאכילה אלא לצרכים אחרים, ולפיכך פסק הרשב"א בתשובה (סימן תפט) שמותר לסחור בעורות של בעלי חיים טמאים, כגון פרוות של שפנים וארנבים ודובים ושועלים, משום שאין העורות מיועדים לאכילה. (אך זאת מבלי להכנס לשאלה אם ראוי לצער בעלי חיים עבור פרוות).

ולאור האמור ניגש לנדונינו, אם מותר לקנות ולגדל בבית בעלי חיים כגון דגי נוי טמאים, ארנבות או תוכים וכדומה, הנה מבואר שכל דבר שעיקר ייעודו הוא לאכילה, אסור לסחור בו, וממילא אסור לקנותו, ולכן כתב בשו"ת חסד לאברהם (להגאון רבי אברהם אלקלעי) שאסור לגדל ארנבות חיים בבית להנאה או בכדי להוציא מהם ולדות או בשביל העורות, שהרי בודאי רוב הארנבות בעולם, מגדלים אותם לצורך אכילה. וכן פסק הגאון רבי עבדללה סומך זצ"ל מבבל, בספרו זבחי צדק, וכן כתבו עוד פוסקים, והביא דבריהם להלכה מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א. וכן הדין לעניין דגים, שכל שרובם מיועדים לצורך אכילה, אסור לסחור בהם, ולכן אסור לגדל בבית דגים כאלה, אף על פי שמגדלים לנוי, אבל באמת רוב סוגי הדגים שנמכרים לנוי, אין דרך לאכלם כלל, ולפיכך נראה שמותר מן הדין לגדלם. וכן כתבו הפוסקים לגבי עופות המדברים (תוכי מדבר) ושאר ציפורי נוי, שאין הדרך לאכלם כלל, מותר לסחור בהם ולגדלם ואין בכך חשש איסור כלל.

אדם המגדל בביתו בעלי חיים (בהיתר), עליו להשמר מאד מאד, שלא לגרום להם שום צער. ומלבד העוון הגדול בצער בעלי חיים, עוד שעוון זה עלול להביא על האדם גזירות קשות, וכמו שביארנו כבר בעבר.

  שולחן ערוך או"ח הלכות קריאת שמע סימן ע"ט סעיף ב
היתה במקום גבוה עשרה טפחים או נמוך עשרה, או שהיתה בבית אחד והוא בבית אחר, אפי' הפתח פתוח ויושב בצדה ורואה אותה, אם אין לה ריח יכול לקרות, דכיון שהיא ברשות אחרת קרינן ביה שפיר: והיה מחניך קדוש (דברים כג, טו) להרא"ש, אבל להרשב"א דוקא כשאינו רואה אותה.
ובב"י שם כתב נראה לי כדברי הרא"ש ז"ל עיקר ומיהו לכתחלה טוב ליזהר כדברי הרשב"א
מיהו בהלכה ברורה פסק להחמיר כדברי הרשב"א לפי הכלל יש ויש הלכה כיש בתרא וחזר בו השו"ע ממה שכתב בב"י וכמו שכתב כבודו כאן
ובא"ח פרשת בא אות טו
היתה הצואה במקום גבוה עשרה טפחים ורחב ד"ט על ד"ט, הרי זה רשות לעצמו, וכל
שאינו מגיע לו ריח רע ממנה מותר לקרות אע"פ שרואה אותה, וי"א אפילו הצואה ברשות
אחר גבוה עשרה, או מוקף מחיצות, או בבית אחר כל שהוא רואה אותה אסור לקרות,
ויש לחוש לדבריהם להחמיר בשל תורה, מיהו אם מעצים עיניו או שהוא בלילה, יש להקל
אם היא ברשות אחר.
חזק וברוך על זיכוי הרבים

תאריך השאלה:
ט"ו חשון תשפ"א / 2 בנובמבר 2020

תבורך מפי עליון, דבריך נכונים ונכוחים. ישר כחך,

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


דברי קדושה מול בית הכסא

והיה מחניך קדוש
נאמר בתורה "והיה מחניך קדוש", ומכאן למדו רבותינו (ברכות כו.) שאסור לקרוא קריאת שמע, (או לדבר דברי תורה, או לומר כל דבר שבקדושה), מול צואה וכיוצא בזה. (כמבואר בשלחן ערוך סימן עו והלאה). ויש בזה איסור מן התורה.

ומרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל, היה זהיר מאד בענין זה, ומאחר ובכל אורחותיו נזהר לנהוג בעצמו כדין תלמיד חכם, שלא ילך במקומות מטונפים, גם נזהר מרן זצ"ל, ולא היה דורך ברגליו על גבי בורות "הביוב", מפני ששם שורה רוח רעה. (וכתבנו בענין זה בספר אביר הרועים חלק שלישי).

כמו כן אסור מן התורה, לקרוא קריאת שמע, (או לדבר דברי תורה), כנגד "בית הכסא", כלומר, כנגד אסלה. ואפילו אם כעת האסלה נקייה לגמרי, אסור לקרוא קריאת שמע כנגדה, ואפילו אם האסלה רחוקה מאד, אם רואים אותה בעיניים ("כמלוא עיניו"), אין לקרוא שם קריאת שמע, ואין ללמוד שם או לדבר שם שום דבר שבקדושה.

ואפילו אם ניקו ורחצו היטב את בית הכסא, אסור לקרוא קריאת שמע כנגדו. כשם שאסור ללמוד או אפילו להרהר בדברי תורה, בבית הכסא עצמו. כי דין בית הכסא הוא ממש כדין הצואה עצמה.

ביטול בית הכסא
אדם שיש לו בביתו בית כסא (חדר שירותים), והוא חפץ לשפץ את ביתו, ולשנות את חדר בית הכסא לגמרי, שלא יהיה שם יותר בית הכסא, הרי הוא יכול לעשות כן, באופן שיסלק משם כל מה ששייך לבית הכסא, ויעשה שינוי בגופו של אותו החדר, ולדוגמא, שיעקרו משם לגמרי את האסלה, וירצפו שם מחדש, שאז אם החליטו לעשות מאותו חדר, חדר שינה או מחסן, מותר לדבר שם דברי תורה, אפילו בתוך אותו החדר.

תאריך השאלה:
ט"ו חשון תשפ"א / 2 בנובמבר 2020

יש להמתין שש שעות. תבורכו,

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


שאלה: האם חובה להמתין שש שעות בין אכילת מאכלי בשר לאכילת מאכלי חלב?

תשובה: בגמרא במסכת חולין (דף קה.) אמר מר עוקבא (שם חכם), אבא שלי, כשהיה אוכל בשר, לא היה אוכל גבינה אלא למחרת, ואילו אני, באותה סעודה איני אוכל בשר ואחר כך גבינה, אבל לסעודה אחרת אני אוכל גבינה. וכתב הרי"ף, שמכאן אנו למדים, שאין לאכול גבינה אחר בשר, אלא אם ישהה שיעור שבין סעודה לסעודה. (ועל סגנון דברי הגמרא, נדון בהלכה הבאה).

כמה יש להמתין בין אכילת בשר לאכילת חלב
נחלקו רבותינו הראשונים כמה זמן יש להמתין, שדעת רבינו תם, שמותר לאכול גבינה מיד אחרי אכילת בשר, ובלבד שינקה את פיו ואת ידיו. ולשיטתו צריך לפרש, שמר עוקבא שהיה ממתין מסעודה לסעודה, מחמיר על עצמו היה, ואמר על עצמו שאינו מחמיר כל כך כמו אביו. אבל אין בהמתנה זו חיוב מן הדין. אולם רוב הראשונים חלקו על דברי רבינו תם, ובהם: הרי"ף, והרמב"ם ועוד. ופירשו שמה שהיה מר עוקבא ממתין שיעור  זמן "שבין סעודה לסעודה", מן הדין היה עושה כן, ואמר שאינו נוהג חומרא כמו אביו שהיה ממתין עשרים וארבע שעות. וכן פסק מרן השולחן ערוך, שמן הדין יש להמתין שיעור זמן שבין סעודה לסעודה.

וכמה הוא שיעור הזמן שבין סעודה לסעודה שיש להמתין? דעת התוספות, שאין קצבה לשיעור זה, אלא כל שסיים את סעודתו, כגון שכבר פינו את השולחן, רשאי לאכול מאכלי חלב אחרי מאכלי בשר.

אולם דעת רוב הראשונים, שיש להמתין שש שעות בין אכילת בשר לאכילת גבינה, שזהו ההפרש בין סעודה לסעודה שאמר מר עוקבא. וכן דעת הרמב"ם, שיש להמתין שש שעות, וכן פסק מרן השלחן ערוך, וגם הרמ"א כתב שכך נכון לעשות, אף על פי שיש חולקים. ואף שיש מן האשכנזים שמיקלים בפחות משש שעות, כתב מרן החיד"א, שבגלילותינו המנהג פשוט לכל אדם להמתין שש שעות. וכתב המהרש"ל (רבי שלמה לוריא מגדולי פוסקי אשכנז סמוך לזמן מרן) שאף למנהג האשכנזים, כל מי שיש בו ריח תורה ראוי לו להחמיר להמתין שש שעות. ובספר ערוך השולחן (להגאון רבי יחיאל מיכל אפשטיין לפני למעלה ממאה שנים) כתב שכיום אף מנהג רוב האשכנזים להחמיר בזה, וחלילה לשנות.

מדוע יש להמתין בין אכילת בשר לגבינה
וטעם הדבר שלא לאכול גבינה אחרי בשר הוא משום בשר שנכנס בין השינים, ויש לחוש שכאשר יאכל גבינה, יצא הבשר מבין שיניו ונמצא אוכל בשר וגבינה ביחד, וכך היא דעת הרמב"ם. אולם לשיטת רש"י והרא"ש הטעם הוא מפני שהבשר מוציא טעם בפה זמן ארוך. ולהלכה אנו נוקטים כשני הטעמים, ולכל הדעות אחרי שש שעות יכול לאכול גבינה, ואף לשיטת הרמב"ם שסובר שיש לחוש לבשר שבין השינים, מכל מקום אחרי שש שעות הבשר נחשב כבר מעוכל ואין לחוש לו. ומכל מקום אם יודע בפירוש שיש בשר בין שיניו, צריך להסירו אף לאחר שש שעות.

ולהלן יבואר הדין אחר אכילת בשר עוף, ויבוארו עוד פרטי דינים בזה.

תאריך השאלה:
י"ג חשון תשפ"א / 31 באוקטובר 2020

התענית מתחילה מעלות השחר. וטוב לקבלה יום קודם לכן אחרי מנחה, אך אין זה מעכב. תבורכו,  

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


תענית דיבור

שאלה: האם יש מקור למה שיש נוהגים לעשות "תענית דיבור"?

תשובה: תענית דיבור, שנהגו בה רבים בפרט בדורות הקודמים, פירושה, שהאדם נמנע לגמרי מכל דבר שאינו דברי תורה ממש, ובמשך יום שלם אינו מוציא דבר שאינו של דברי תורה מפיו. ואפילו דבר שהוא נצרך לו ביותר, ולא שייך בו שום ענין של איסור, כגון שמבקש שיגישו לו את הלחם וכדומה, גם מדיבור כזה היו נמנעים לגמרי, וכל דיבורם ביום ההוא לא היה אלא בדברי תורה ויראת שמים בלבד.

ובאמת שבדברי רבותינו חכמי התלמוד והראשונים, לא מצאנו בפירוש מקור ל"תענית דיבור". ואף שהחמירו מאד רבותינו בעוון מי שמפסיק באמצע לימוד התורה לדברים בטלים, מכל מקום לגבי תענית דיבור, שלא ידבר אדם שום דיבור של חול במשך כל היום, לא הוזכר מנהג זה בדברי חז"ל באופן מפורש.

אך גדולי המקובלים במאות השנים האחרונות, ובתוכם הרב בעל ספר חמדת ימים, הפליגו במעלת המתענה תענית דיבור במשך יום שלם. וכתבו שמעלתה של תענית דיבור, גדולה מבחינה מסויימת יותר מתענית של מאכלים. ולכן בפרט בימים אלה, שהם ימי השובבי"ם (הימים הללו, שבין פרשת שמות, לפרשת משפטים, נקראים ימי "שובבים", שהם ראשי תיבות של הפרשיות ש'מות ו'ארא ב'א ב'שלח י'תרו מ'שפטים. והם ימים המסוגלים מאד לתיקון העוונות הנוגעים לקדושה), הנהיגו לעשות סדר תיקונים ולימוד, עם תענית דיבור.

גם רבינו הגר"א מוילנא, כתב באגרתו בספר עלים לתרופה, שעד יום מותו צריך האדם לייסר את עצמו, ולא בתעניות וסיגופים, רק ברסן פיו ותאוותיו, וזוהי התשובה. וזהו כל פרי העולם הבא. וזה יותר מכל התעניות והסיגופים שבעולם. ועל כל רגע ורגע שאדם חוסם את פיו בעולם הזה, זוכה בשבילו לאור הגנוז שאין כל מלאך ובריה יכולים לשער. ובזה יכופר לו כל עוון. גם הגאון המשנה ברורה (סימן תקעא) כתב, שכשאדם רוצה להתנדב תענית, טוב יותר שיקבל עליו תענית מן הדיבור ממה שיקבל עליו תענית מן האכילה.

ובשנת התרפ"ח, עמד בירושלים הגאון המקובל החסיד רבי יצחק אלפייה זצ"ל, אשר אודותיו שמענו נפלאות ממרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל שהפליג בכח מעשיו של רבי יצחק אלפייה, שהיה בעל מופת, וחסיד וקדוש, ופרסם ספר בשם "קונטריס היחיאלי" (אשר כמה עותקים ממנו נכרכו על ידי המקובל רבי יצחק כדורי זצ"ל), ובו האריך מאד להביא מדברי האחרונים, להפליג בחשיבותה של תענית דיבור. ורבי יצחק זצ"ל, יסד חברה חדשה שנקראה בשם "אור חדש וצמח צדיק", שעיקר מטרתה ותקנתה היתה להרבות תורה וטהרה ותפלה בתענית דיבור. ובכל ראש חודש שבט, היו מתכנסים אנשי החבורה וקובעים שעות לתורה ותפלה בתענית דיבור. וכתב הרב זצ"ל שמעלתה של תענית זו עולה לסך עצום של תעניות רגילות שהאדם יכול לקבל על עצמו לכפרת עוונותיו.

גם מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל, היה אומר שיש מעלה גדולה בתענית דיבור. ובפרט לאברכים העוסקים בתורה, היה אומר שיש תועלת בתענית דיבור. וכשחלה מרן זצ"ל לפני כעשר שנים, ובאנו נכדיו לבקרו, אמר לנו כי טוב עבורו שנעסוק בתורה בתענית דיבור, ועל ידי זה יזכה בעזרת ה' לרפואה.

וכן בבית מדרשו של הגאון החסיד רבי מנשה שוע שליט"א בירושלים (בתוך בית המדרש "יחוה דעת" בירושלים), נוהגים בימי השובבי"ם לערוך תיקון, ומשתדלים לעשותו בתענית דיבור. והציבור כולו מתגבר בתפלה כל היום, בקדושה וטהרה ובהתרוממות הנפש. וכן ראינו נשים צדקניות בנות עליה, שבפרט בימי הזקנה, כאשר לא היה להן צורך כל כך לדבר עם ילדיהן וכדומה, נהגו בתענית דיבור על כל פנים למשך כמה שעות, והיו קוראות תהלים בדבקות. אשרי עין ראתה כל אלה.

אולם יש להדגיש כי לא היתה נוחה דעת מרן זצ"ל, מכך שאברכים העסוקים בתורה יעסקו באמירת תהלים במשך יום שלם בתענית דיבור, כי לסברתו, אין לך מעלה גדולה ממעלת לימוד הש"ס והפוסקים בעומק העיון, ואף אם לעתים יש לקרוא תהלים, אך אין להנהיג כן כדבר כללי לכל בני הישיבות. ואף שבישיבת פורת יוסף נהגו לעשות סדר תענית דיבור וקריאת תהלים ביום ט"ו בשבט, ונעשה כן בהסכמת ראש הישיבה הגאון רבי יהודה צדקה זצ"ל, מכל מקום כאשר רצו לעשות כן בכולל "חזון עובדיה" של מרן זצ"ל, לא הסכים מרן זצ"ל שיעשו כן, אלא צוה שימשיכו בלימודם הרגיל, ומה טוב אם יעשו כן בתענית דיבור. ועל כל פנים העיקר הוא שיהיו עוסקים בתורה, ובשעת הלימוד לא יפנו לדברים בטלים. (וכן הוא זצ"ל היה נוהג רוב ככל ימיו). ישמע חכם ויוסף לקח.

תאריך השאלה:
י"א חשון תשפ"א / 29 באוקטובר 2020

 

אם לא השתמשו בסיר בעשרים וארבע שעות האחרונות למאכלי בשר, אזי השמנת מותרת באכילה.

לגבי הסיר עצמו, יש להכשיר אותו. לכן יש לקחת סיר גדול יותר, ולהרתיח בתוכו מים, וכשהם מבעבעים על האש להכניס לתוכו את הסיר הקטן. וזהו ההכשר שלו. ונכון לעשות כן אחרי עשרים וארבע שעות מזמן שבישלו את השמנת. ואם אין לכם סיר גדול, יש להצניע את הסיר, ולכתוב עליו שהוא צריך הגעלה, ובערב פסח לקחת אותו למרכזים שבהם מגעילים כלים (בשכונות חרדיות בערב פסח יש אנשים שמגעילים כלים בסמוך לבתי כנסיות), ושם יכשירו את הכלי כדת. תבורכו מפי עליון,

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


דין כלי בשר וכלי חלב, ודין "נותן טעם לפגם"

קדרה (סיר) שבישלו בה בשר, דפנות הקדרה בולעות מעט מן האוכל שנתבשל בה, ולכן קדרה זו נחשבת קדרה "בשרית", ואם בישלו באותה קדרה אחר כך מאכל חלבי, פולטת הקדרה מטעם הבשר שיש בה לתוך החלב, ולכן אוסרת את כל המאכל שנתבשל בה. וזהו עיקר הדין של איסור בישול חלב בכלי של בשר.
ועתה נבאר מהו דין "נותן טעם לפגם".

מה שאמרנו שהתבשיל החלבי שנתבשל בקדירה בשרית נאסר באכילה, זהו דווקא אם בישל בקדירה חלב בתוך מעת לעת (דהיינו תוך עשרים וארבע שעות) מזמן שבישל בה בשר, שאז נחשבת הקדירה "בת יומא", כלומר, בת יום אחד מזמן שבישלו בה בשר, אבל אם כבר חלפו להם יותר מעשרים וארבע שעות מזמן בישול הבשר, ואחר כך טעו ובישלו באותה קדרה חלב, החלב אינו נאסר באכילה, משום שלאחר שיעור "מעת לעת", כבר התקלקל טעם הבשר הבלוע בקדרה, ועל כן אינו נותן טעם טוב, אלא "נותן טעם לפגם" בתבשיל, ולכן אינו אוסר את החלב. ומכל מקום לכתחילה אסור לבשל בכלי שבלע בשר, מאכלי חלב, אפילו אם כבר חלף זמן ארוך מזמן שבשלו בו בשר, מגזירת חכמים, כדי שלא יטעו, ויבשלו גם בתוך שיעור מעת לעת מאכלי חלב ומאכלי בשר באותו כלי, ולכן אותה הקדרה שבשלו בה בשר, ואחרי שיעור מעת לעת בישלו בה חלב, אף על פי שהחלב שנתבשל בה מותר באכילה, מכל מקום הקדרה עצמה נאסרה, בין למאכלי חלב ובין למאכלי בשר, שהרי בלוע בה גם בשר וגם חלב.

וכן הדין אם מבשלים בסיר מאכל בשרי, ומערבבים את אותו התבשיל בכף שבלוע בה חלב, הרי הכף פולטת מטעם החלב שבלוע בה, לתוך הבשר, ולכן, אם אותה כף אינה בת יומא, דהיינו שתוך שיעור עשרים וארבע שעות היא לא בלעה טעם חלב, הרי המאכל מותר, והכף נאסרה, בין למאכלי חלב ובין למאכלי בשר. ואם הכף היא בת יומא, דהיינו שבעשרים וארבע שעות האחרונות היא בלעה טעם חלב, אז הכף אוסרת את כל התבשיל.

אולם אם יש באותו תבשיל שישים כנגד מה שנתחב מהכף בתוך התבשיל, דהיינו כגון אם תחב כף חלבית שמשקלה עשרה גרם בתוך תבשיל שמשקלו שש מאות גרם, הרי הסיר והתבשיל מותרים, כי יש בתבשיל די כדי לבטל את טעם החלב שנפלט לתוכו מהכף, (משום שתמיד מחשבים כנגד משקל הכף, ולא כנגד משקל המאכל שנפלט ממנה שאין אנו יודעים כמה הוא), ורק הכף עצמה אסורה בשימוש, הואיל ובלוע בה טעם בשר וחלב. אבל אם אין בתבשיל משקל יותר משש מאות גרם, שהוא פי שישים ממשקל הכף, הרי שלא נתבטל טעם החלב שנפלט מהכף בתוך התבשיל, והתבשיל והסיר אסורים, וגם הכף נאסרת לגמרי משום שנתערב בה טעם בשר וחלב.

ומכל האמור מבואר שחובה בכל בית ליחד מערכות כלים שונות למאכלי בשר ולמאכלי חלב.

ובהלכה הבאה יבואר הדין בכלי זכוכית.

תאריך השאלה:
י"א חשון תשפ"א / 29 באוקטובר 2020

אין לזה דין של תענית ממש שיהיה עליו לקבל את התענית. גם חיפשתי בספר קונטריס היחיאלי (בית השם דף סו:)  ולא מצאתי שכתב דבר מענין קבלת התענית. ומכל מקום נראה שנכון הוא שיאמר אחר תפילת מנחה שמקל עליו תענית דיבור למחר, לכפרת עוונותיו ולתיקון מעשיו. ויהיו דבריכם ומעשיכם לרצון לפניו יתברך שמו.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


תענית דיבור

שאלה: האם יש מקור למה שיש נוהגים לעשות "תענית דיבור"?

תשובה: תענית דיבור, שנהגו בה רבים בפרט בדורות הקודמים, פירושה, שהאדם נמנע לגמרי מכל דבר שאינו דברי תורה ממש, ובמשך יום שלם אינו מוציא דבר שאינו של דברי תורה מפיו. ואפילו דבר שהוא נצרך לו ביותר, ולא שייך בו שום ענין של איסור, כגון שמבקש שיגישו לו את הלחם וכדומה, גם מדיבור כזה היו נמנעים לגמרי, וכל דיבורם ביום ההוא לא היה אלא בדברי תורה ויראת שמים בלבד.

ובאמת שבדברי רבותינו חכמי התלמוד והראשונים, לא מצאנו בפירוש מקור ל"תענית דיבור". ואף שהחמירו מאד רבותינו בעוון מי שמפסיק באמצע לימוד התורה לדברים בטלים, מכל מקום לגבי תענית דיבור, שלא ידבר אדם שום דיבור של חול במשך כל היום, לא הוזכר מנהג זה בדברי חז"ל באופן מפורש.

אך גדולי המקובלים במאות השנים האחרונות, ובתוכם הרב בעל ספר חמדת ימים, הפליגו במעלת המתענה תענית דיבור במשך יום שלם. וכתבו שמעלתה של תענית דיבור, גדולה מבחינה מסויימת יותר מתענית של מאכלים. ולכן בפרט בימים אלה, שהם ימי השובבי"ם (הימים הללו, שבין פרשת שמות, לפרשת משפטים, נקראים ימי "שובבים", שהם ראשי תיבות של הפרשיות ש'מות ו'ארא ב'א ב'שלח י'תרו מ'שפטים. והם ימים המסוגלים מאד לתיקון העוונות הנוגעים לקדושה), הנהיגו לעשות סדר תיקונים ולימוד, עם תענית דיבור.

גם רבינו הגר"א מוילנא, כתב באגרתו בספר עלים לתרופה, שעד יום מותו צריך האדם לייסר את עצמו, ולא בתעניות וסיגופים, רק ברסן פיו ותאוותיו, וזוהי התשובה. וזהו כל פרי העולם הבא. וזה יותר מכל התעניות והסיגופים שבעולם. ועל כל רגע ורגע שאדם חוסם את פיו בעולם הזה, זוכה בשבילו לאור הגנוז שאין כל מלאך ובריה יכולים לשער. ובזה יכופר לו כל עוון. גם הגאון המשנה ברורה (סימן תקעא) כתב, שכשאדם רוצה להתנדב תענית, טוב יותר שיקבל עליו תענית מן הדיבור ממה שיקבל עליו תענית מן האכילה.

ובשנת התרפ"ח, עמד בירושלים הגאון המקובל החסיד רבי יצחק אלפייה זצ"ל, אשר אודותיו שמענו נפלאות ממרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל שהפליג בכח מעשיו של רבי יצחק אלפייה, שהיה בעל מופת, וחסיד וקדוש, ופרסם ספר בשם "קונטריס היחיאלי" (אשר כמה עותקים ממנו נכרכו על ידי המקובל רבי יצחק כדורי זצ"ל), ובו האריך מאד להביא מדברי האחרונים, להפליג בחשיבותה של תענית דיבור. ורבי יצחק זצ"ל, יסד חברה חדשה שנקראה בשם "אור חדש וצמח צדיק", שעיקר מטרתה ותקנתה היתה להרבות תורה וטהרה ותפלה בתענית דיבור. ובכל ראש חודש שבט, היו מתכנסים אנשי החבורה וקובעים שעות לתורה ותפלה בתענית דיבור. וכתב הרב זצ"ל שמעלתה של תענית זו עולה לסך עצום של תעניות רגילות שהאדם יכול לקבל על עצמו לכפרת עוונותיו.

גם מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל, היה אומר שיש מעלה גדולה בתענית דיבור. ובפרט לאברכים העוסקים בתורה, היה אומר שיש תועלת בתענית דיבור. וכשחלה מרן זצ"ל לפני כעשר שנים, ובאנו נכדיו לבקרו, אמר לנו כי טוב עבורו שנעסוק בתורה בתענית דיבור, ועל ידי זה יזכה בעזרת ה' לרפואה.

וכן בבית מדרשו של הגאון החסיד רבי מנשה שוע שליט"א בירושלים (בתוך בית המדרש "יחוה דעת" בירושלים), נוהגים בימי השובבי"ם לערוך תיקון, ומשתדלים לעשותו בתענית דיבור. והציבור כולו מתגבר בתפלה כל היום, בקדושה וטהרה ובהתרוממות הנפש. וכן ראינו נשים צדקניות בנות עליה, שבפרט בימי הזקנה, כאשר לא היה להן צורך כל כך לדבר עם ילדיהן וכדומה, נהגו בתענית דיבור על כל פנים למשך כמה שעות, והיו קוראות תהלים בדבקות. אשרי עין ראתה כל אלה.

אולם יש להדגיש כי לא היתה נוחה דעת מרן זצ"ל, מכך שאברכים העסוקים בתורה יעסקו באמירת תהלים במשך יום שלם בתענית דיבור, כי לסברתו, אין לך מעלה גדולה ממעלת לימוד הש"ס והפוסקים בעומק העיון, ואף אם לעתים יש לקרוא תהלים, אך אין להנהיג כן כדבר כללי לכל בני הישיבות. ואף שבישיבת פורת יוסף נהגו לעשות סדר תענית דיבור וקריאת תהלים ביום ט"ו בשבט, ונעשה כן בהסכמת ראש הישיבה הגאון רבי יהודה צדקה זצ"ל, מכל מקום כאשר רצו לעשות כן בכולל "חזון עובדיה" של מרן זצ"ל, לא הסכים מרן זצ"ל שיעשו כן, אלא צוה שימשיכו בלימודם הרגיל, ומה טוב אם יעשו כן בתענית דיבור. ועל כל פנים העיקר הוא שיהיו עוסקים בתורה, ובשעת הלימוד לא יפנו לדברים בטלים. (וכן הוא זצ"ל היה נוהג רוב ככל ימיו). ישמע חכם ויוסף לקח.

תאריך השאלה:
י' חשון תשפ"א / 28 באוקטובר 2020

מאחר ועשתה בדיקה ביום השביעי לפני שהגיע זמן צאת הכוכבים לדעת רבינו תם, עלתה לה הספירה, ותוכל לטבול. כן פסק מרן זצ"ל בספר טהרת הבית. 

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


דברי קדושה מול בית הכסא

והיה מחניך קדוש
נאמר בתורה "והיה מחניך קדוש", ומכאן למדו רבותינו (ברכות כו.) שאסור לקרוא קריאת שמע, (או לדבר דברי תורה, או לומר כל דבר שבקדושה), מול צואה וכיוצא בזה. (כמבואר בשלחן ערוך סימן עו והלאה). ויש בזה איסור מן התורה.

ומרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל, היה זהיר מאד בענין זה, ומאחר ובכל אורחותיו נזהר לנהוג בעצמו כדין תלמיד חכם, שלא ילך במקומות מטונפים, גם נזהר מרן זצ"ל, ולא היה דורך ברגליו על גבי בורות "הביוב", מפני ששם שורה רוח רעה. (וכתבנו בענין זה בספר אביר הרועים חלק שלישי).

כמו כן אסור מן התורה, לקרוא קריאת שמע, (או לדבר דברי תורה), כנגד "בית הכסא", כלומר, כנגד אסלה. ואפילו אם כעת האסלה נקייה לגמרי, אסור לקרוא קריאת שמע כנגדה, ואפילו אם האסלה רחוקה מאד, אם רואים אותה בעיניים ("כמלוא עיניו"), אין לקרוא שם קריאת שמע, ואין ללמוד שם או לדבר שם שום דבר שבקדושה.

ואפילו אם ניקו ורחצו היטב את בית הכסא, אסור לקרוא קריאת שמע כנגדו. כשם שאסור ללמוד או אפילו להרהר בדברי תורה, בבית הכסא עצמו. כי דין בית הכסא הוא ממש כדין הצואה עצמה.

ביטול בית הכסא
אדם שיש לו בביתו בית כסא (חדר שירותים), והוא חפץ לשפץ את ביתו, ולשנות את חדר בית הכסא לגמרי, שלא יהיה שם יותר בית הכסא, הרי הוא יכול לעשות כן, באופן שיסלק משם כל מה ששייך לבית הכסא, ויעשה שינוי בגופו של אותו החדר, ולדוגמא, שיעקרו משם לגמרי את האסלה, וירצפו שם מחדש, שאז אם החליטו לעשות מאותו חדר, חדר שינה או מחסן, מותר לדבר שם דברי תורה, אפילו בתוך אותו החדר.

תאריך השאלה:
י' חשון תשפ"א / 28 באוקטובר 2020

מותר, מאחר ודלת השירותים היא מחיצה ממש. ולכל הדעות יש להקל בזה. כמו שכתב החזון איש ועוד. 

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


דברי קדושה מול בית הכסא

והיה מחניך קדוש
נאמר בתורה "והיה מחניך קדוש", ומכאן למדו רבותינו (ברכות כו.) שאסור לקרוא קריאת שמע, (או לדבר דברי תורה, או לומר כל דבר שבקדושה), מול צואה וכיוצא בזה. (כמבואר בשלחן ערוך סימן עו והלאה). ויש בזה איסור מן התורה.

ומרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל, היה זהיר מאד בענין זה, ומאחר ובכל אורחותיו נזהר לנהוג בעצמו כדין תלמיד חכם, שלא ילך במקומות מטונפים, גם נזהר מרן זצ"ל, ולא היה דורך ברגליו על גבי בורות "הביוב", מפני ששם שורה רוח רעה. (וכתבנו בענין זה בספר אביר הרועים חלק שלישי).

כמו כן אסור מן התורה, לקרוא קריאת שמע, (או לדבר דברי תורה), כנגד "בית הכסא", כלומר, כנגד אסלה. ואפילו אם כעת האסלה נקייה לגמרי, אסור לקרוא קריאת שמע כנגדה, ואפילו אם האסלה רחוקה מאד, אם רואים אותה בעיניים ("כמלוא עיניו"), אין לקרוא שם קריאת שמע, ואין ללמוד שם או לדבר שם שום דבר שבקדושה.

ואפילו אם ניקו ורחצו היטב את בית הכסא, אסור לקרוא קריאת שמע כנגדו. כשם שאסור ללמוד או אפילו להרהר בדברי תורה, בבית הכסא עצמו. כי דין בית הכסא הוא ממש כדין הצואה עצמה.

ביטול בית הכסא
אדם שיש לו בביתו בית כסא (חדר שירותים), והוא חפץ לשפץ את ביתו, ולשנות את חדר בית הכסא לגמרי, שלא יהיה שם יותר בית הכסא, הרי הוא יכול לעשות כן, באופן שיסלק משם כל מה ששייך לבית הכסא, ויעשה שינוי בגופו של אותו החדר, ולדוגמא, שיעקרו משם לגמרי את האסלה, וירצפו שם מחדש, שאז אם החליטו לעשות מאותו חדר, חדר שינה או מחסן, מותר לדבר שם דברי תורה, אפילו בתוך אותו החדר.

תאריך השאלה:
י' חשון תשפ"א / 28 באוקטובר 2020

אינו צריך לסגור את הדלת, מאחר והיא רשות אחרת. וכמובן כשאינו רואה את האסלה עצמה. ושאין שם ריח רע.  

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


דברי קדושה מול בית הכסא

והיה מחניך קדוש
נאמר בתורה "והיה מחניך קדוש", ומכאן למדו רבותינו (ברכות כו.) שאסור לקרוא קריאת שמע, (או לדבר דברי תורה, או לומר כל דבר שבקדושה), מול צואה וכיוצא בזה. (כמבואר בשלחן ערוך סימן עו והלאה). ויש בזה איסור מן התורה.

ומרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל, היה זהיר מאד בענין זה, ומאחר ובכל אורחותיו נזהר לנהוג בעצמו כדין תלמיד חכם, שלא ילך במקומות מטונפים, גם נזהר מרן זצ"ל, ולא היה דורך ברגליו על גבי בורות "הביוב", מפני ששם שורה רוח רעה. (וכתבנו בענין זה בספר אביר הרועים חלק שלישי).

כמו כן אסור מן התורה, לקרוא קריאת שמע, (או לדבר דברי תורה), כנגד "בית הכסא", כלומר, כנגד אסלה. ואפילו אם כעת האסלה נקייה לגמרי, אסור לקרוא קריאת שמע כנגדה, ואפילו אם האסלה רחוקה מאד, אם רואים אותה בעיניים ("כמלוא עיניו"), אין לקרוא שם קריאת שמע, ואין ללמוד שם או לדבר שם שום דבר שבקדושה.

ואפילו אם ניקו ורחצו היטב את בית הכסא, אסור לקרוא קריאת שמע כנגדו. כשם שאסור ללמוד או אפילו להרהר בדברי תורה, בבית הכסא עצמו. כי דין בית הכסא הוא ממש כדין הצואה עצמה.

ביטול בית הכסא
אדם שיש לו בביתו בית כסא (חדר שירותים), והוא חפץ לשפץ את ביתו, ולשנות את חדר בית הכסא לגמרי, שלא יהיה שם יותר בית הכסא, הרי הוא יכול לעשות כן, באופן שיסלק משם כל מה ששייך לבית הכסא, ויעשה שינוי בגופו של אותו החדר, ולדוגמא, שיעקרו משם לגמרי את האסלה, וירצפו שם מחדש, שאז אם החליטו לעשות מאותו חדר, חדר שינה או מחסן, מותר לדבר שם דברי תורה, אפילו בתוך אותו החדר.


צפייה