שאלות ותשובות הלכה יומית

לחץ על השאלה לצפיה בתשובה

תאריך השאלה:
כ"ג חשון תש"פ / 21 בנובמבר 2019

עבדא אינו עובדא. והיא מליצה מפורסמת, בלשון ענוה, כמו אנא עבדא דקודשא בריך הוא.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


ריבת אתרוג

שאלה: האם יש איזו סגולה באכילת מרקחת (ריבת) אתרוג? ומהי ברכתה?

תשובה: יש נשים שנהגו לאכול חלק מהאתרוג אחרי חג הסוכות, והיו אומרות שהוא סגולה ללידה קלה, וכן אשה שלא זכתה ללדת, היו אומרות שהיא סגולה שתפקד ותזכה לבנים ובנות. ומנהג זה הובא בכמה ספרים. אך באמת לא מצאנו לו מקור קדמון. והגאון החות דעת בספר מקור חיים (סימן תרסד) כתב, שמנהג זה נזכר בספר "צאנה וראנה" (שהוא ספר שהיה מיועד עבור נשים בשפת האידיש), אך הוסיף על כך: "ואשרינו שנשתקעו מנהגים כגון אלה", כלומר, אשרינו שהמנהג הזה נשכח מהעולם.

אולם הגאון רבי יעקב חיים סופר, בספר "כף החיים" (סימן תרסד אות ס) כתב, שהמנהג לעשות מרקחת מן האתרוג עם סוכר, להעלותו על השלחן בליל ט"ו בשבט, שהוא ראש השנה לאילנות, עם שאר הפירות שמברכים עליהם בלילה ההוא, ויברכו עליהם אנשי הבית. ואשה מעוברת שתאכל ממרקחת האתרוג אשר בירכו עליו בחג הסוכות יש לה סגולה בזה שתלד בריוח ולא בצער.

ומרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל בדרשותיו הזכיר את המנהג הזה, והיה אומר שיש סגולה מיוחדת כאשר האתרוג לקוח מתלמיד חכם וירא שמים. ובספרו חזון עובדיה על הלכות סוכות (עמוד תנ) שיצא לאור בימי זקנותו של מרן זצ"ל, הוסיף וכתב בנימה אישית בזו הלשון:

ואנא עבדא ידענא (ואני העבד ידעתי), שהאתרוג שבירכתי עליו בימי החג ויצאתי בו ידי חובת המצוה, חילקוהו בני ביתי לנשים חסוכי בנים אחרי שמונה שנים ושתים עשרה שנים מנשואיהם, ונתנו לכל אחת חתיכה מהאתרוג, ובאותה שנה נפקדו בבנים ובבנות לחיים טובים ולשלום. וזכות המצוה ראוייה שהיא שתגן אלף המגן".

למדנו אם כן, שיש טעם בסגולה זו. ואף שבזמנינו אין לנו גדולי עולם כמו מרן זצ"ל, בכל זאת יש ענין וסגולה לאכול מן האתרוג שנתקיימה בו מצוות ארבעת המינים, ובפרט כאשר מדובר באתרוג שהיה שייך לתלמיד חכם הידוע בצדקתו.

ולגבי ברכת ריבת (מרקחת) אתרוגים. באמת שיש בדבר מחלוקת בין הפוסקים, ולמעשה פסק מרן רבינו זצ"ל (הליכות עולם ח"ב עמוד צז), שכאשר אוכלים רק את הקליפה החיצונית (הצהובה) שעושים ממנה מרקחת, אז ברכתה "שהכל נהיה בדברו", מפני שהיא אינה ראוייה לאכילה, ולכן עיקר הברכה היא על הסוכר שיש בה. אולם אם מדובר במרקחת רגילה שעושים מכל קליפת האתרוג הלבנה , ובפרט לפי מנהגינו שמקלפים לגמרי את הקליפה הצהובה ומשאירים רק את הקליפה הלבנה, הרי אז יש לברך על המרקחת "בורא פרי העץ", כי עיקר פרי האתרוג הוא הקליפה הלבנה שבתוכו. (אבל הפרי עצמו, הוא מועט מאד וכמעט לא אוכלים ממנו, כי אין טעמו טוב, אלא כטעם העץ של האתרוג, שאינו ראוי לאכילה. ולכן על האתרוג אמרו בגמרא "שטעם פריו וטעם עצו שוים". כי הפרי והעץ, שניהם אינם טובים לאכילה. כן כתב מהר"ם בן חביב בכפות תמרים סוכה לה.).

ולסיכום: על מרקחת אתרוגים שעושים עם הקליפה הלבנה של האתרוג, מברכים בורא פרי העץ. ועל הקליפה הצהובה, כאשר אוכלים אותה לבדה, יש לברך שהכל נהיה בדברו.

תאריך השאלה:
כ"ב חשון תש"פ / 20 בנובמבר 2019

מעיקר הדין למנהגינו, אין חיוב לעמוד בחזרת התפלה, והמחמיר תבוא עליו ברכה.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


דין חזרת הש"ץ

רבותינו תקנו שאחר שהתפלל כל אחד מהציבור תפילת שמונה עשרה בלחש, יחזור השליח ציבור ויתפלל שמונה עשרה בקול רם, כדי שאם יהיה בקהל מישהו שאינו בקי ואינו יודע להתפלל בעצמו, ישמע התפילה מפי השליח ציבור ויצא ידי חובתו. ויש טעם בתקנה זו גם בזמנינו. גם באמצעות חזרת השליח ציבור אנו זוכים באמירת הקדושה (נקדישך ונעריצך וכו'), וזוכים בעניית אמנים וכדומה.

ואינו יוצא ידי חובת התפילה מפי השליח ציבור, אלא מי שאינו יודע להתפלל בעצמו, אבל מי שיודע להתפלל, חייב להתפלל בעצמו.  ומי שאינו יודע להתפלל בעצמו, והוא מבין את מילות התפילה, עליו להטות אוזן להקשיב היטב לשליח ציבור ולצאת ידי חובה בתפילתו. ובזמנינו תהלות לאל יתברך, הכל יודעים לקרוא, וגם מצויים סידורי תפילה בשפות שונות, כך שאף מי שנשאו לבו לחזור בתשובה ולהתפלל, אפילו אם לא התפלל  מימיו, יוכל לעשות זאת בנקל. לכן על כל אחד ואחד להתפלל בעצמו, ואחר כך בחזרת הש"ץ אינו יוצא ידי חובתו.

כשחוזר השליח ציבור על התפילה, על הציבור להאזין לברכותיו ולכוין למשמעותן ולענות אחריהן ברוך הוא וברוך שמו ואמן. ואיסור חמור  הוא לשוחח שיחה בטלה באמצע חזרת השליח ציבור, והשח שיחה בטלה באמצע החזרה נקרא חוטא וגדול עוונו מנשוא וגוערים בו (לשון מרן השלחן ערוך סי' קכד). ואמרו בזוהר הקדוש (פרשת תרומה), שכל המדבר בבית הכנסת בשעה שהציבור עסוקים בשבחו של מקום הרי הוא מראה בעצמו שאין לו חלק באלהי ישראל. והביאוהו הפוסקים. וכתבו הפוסקים, שבעוון זה של שיחה בטלה בשעת החזרה נחרבו כמה בתי כנסיות (כ"כ הכל בו. והביאוהו האחרונים. ואמרו בשם הרה"ג החסיד קדוש רבי ישראל אבוחצירא "בבא סאלי", שסיבה גדולה שכמה קהלות בישראל ניצלו בימי המלחמה הגדולה, היא מפני שעמדה להם זכותם שהיו נזהרים מאד משיחה בטלה בבית הכנסת. והדברים ידועים). וראוי למנות אנשים שיהיו אחראים על שמירת השתיקה בבית הכנסת, שיעירו ויענישו ויביישו את מי ששונה וחוזר ושונה בעון זה. אשר על אלו המבלים זמנם בשיחה בטלה בבית הכנסת אמר ה' יתברך לישעיהו נביאו (פרק א), "כי תבאו לראות פני, מי בקש זאת מידכם רמוס חצרי". ובודאי מרובה מידה טובה, שמי שנזהר בכבוד בית הכנסת, ונזהר שלא לדבר בשעת החזרה, והוא מכבד את ה' יתברך, גם הקדוש ברוך יכבדו ויתן שכרו מושלם. כדרך מה שנאמר (בשמואל א, ב), כי מכבדי אכבד ובוזי יקלו.

תאריך השאלה:
כ"ב חשון תש"פ / 20 בנובמבר 2019

אסור לעשות כן בשבת.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


רעל נגד מזיקים – הלכה למעשה

קיצור הדברים שלמדנו
אתמול הסברנו, שמותר להניח בהמה בשבת על גבי עשבים, שהבהמה תאכל מהם, אף על פי שהיא תולשת מן העשבים, מאחר ופעולת התלישה אינה מתייחסת אחר האדם.

והבאנו שני הסברים לדבר. שהגאון "אבן העוזר" כתב, שבמלאכת שבת, הענין הקובע את איסור המלאכה, הוא מחשבת האדם, ("מלאכת מחשבת"), ומאחר ואדם המניח את הבהמה, אינו מתכוין לגוף מלאכת התלישה, אלא לכך שהבהמה תאכל, אין לנו ענין בכך שהבהמה תולשת עשב, שאין זו מלאכה המתייחסת אל האדם.

ואילו הבית מאיר הסביר, שלגבי הלכות שבת הענין הקובע הוא, עשיית המלאכה על ידי האדם, בעמל וטורח, אבל מלאכה שהאדם לא עשאה כלל, לא איכפת לנו במה שהיא נעשית מעצמה. (אף שאסור בשבת לעשות מלאכה עבור האדם על ידי בהמה).

השייכות לנדון שלנו
ומעתה נבוא לדון לגבי הנחת רעל לפני המזיקים, שאם נפרש כדברי ה"אבן העוזר", שהתורה מקפידה על המחשבה בשעת עשיית המלאכה, הרי שאסור להניח רעל כנגד המזיקים, מאחר ומחשבת האדם היא להרוג את המזיקים, ואסור להרוג מזיקים בשבת.

אבל אם נפרש כדברי הבית מאיר, שכל שהאדם אינו עושה בעצמו את המלאכה אין איסור בדבר, ממילא מותר להניח רעל בשבת, שהמזיקים יבואו מעצמם לאכול ממנו וימותו. שאין הפעולה מתייחסת כלל אל האדם.

ולמעשה, לאחר משא ומתן מורכב בדברי הפוסקים בזה, העלה מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל, שמותר להניח רעל לפני המזיקים, שיתכן שיבואו מעצמם לאכול ממנו וימותו, כגון רעל לעכברים וכדומה. אבל להתיז רעל באופן ישיר על גבי המזיקים, בודאי שאסור בשבת.

ולפיכך מותר לרסס רעל כנגד מזיקים באופן שהם יכולים לברוח (שהחלון פתוח), ואינו מרסס ישירות עליהם. שאין הדבר ברור שימותו, ובאפשרותם לברוח, אבל באופן שממיתם ישירות על ידי הריסוס, הדבר אסור בשבת, משום נטילת נשמה. (שו"ת יביע אומר ח"ג סימן כ, ועיין חזון עובדיה ח"ה עמוד קיב והלאה).

תאריך השאלה:
כ"א חשון תש"פ / 19 בנובמבר 2019

למנהג הספרדים, מותר. ולמנהג האשכנזים, יש להקל רק אחרי שעברו עשרים וארבע שעות מאז שבישלו שם עוף.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


דין כלי בשר וכלי חלב, ודין "נותן טעם לפגם"

קדרה (סיר) שבישלו בה בשר, דפנות הקדרה בולעות מעט מן האוכל שנתבשל בה, ולכן קדרה זו נחשבת קדרה "בשרית", ואם בישלו באותה קדרה אחר כך מאכל חלבי, פולטת הקדרה מטעם הבשר שיש בה לתוך החלב, ולכן אוסרת את כל המאכל שנתבשל בה. וזהו עיקר הדין של איסור בישול חלב בכלי של בשר.
ועתה נבאר מהו דין "נותן טעם לפגם".

מה שאמרנו שהתבשיל החלבי שנתבשל בקדירה בשרית נאסר באכילה, זהו דווקא אם בישל בקדירה חלב בתוך מעת לעת (דהיינו תוך עשרים וארבע שעות) מזמן שבישל בה בשר, שאז נחשבת הקדירה "בת יומא", כלומר, בת יום אחד מזמן שבישלו בה בשר, אבל אם כבר חלפו להם יותר מעשרים וארבע שעות מזמן בישול הבשר, ואחר כך טעו ובישלו באותה קדרה חלב, החלב אינו נאסר באכילה, משום שלאחר שיעור "מעת לעת", כבר התקלקל טעם הבשר הבלוע בקדרה, ועל כן אינו נותן טעם טוב, אלא "נותן טעם לפגם" בתבשיל, ולכן אינו אוסר את החלב. ומכל מקום לכתחילה אסור לבשל בכלי שבלע בשר, מאכלי חלב, אפילו אם כבר חלף זמן ארוך מזמן שבשלו בו בשר, מגזירת חכמים, כדי שלא יטעו, ויבשלו גם בתוך שיעור מעת לעת מאכלי חלב ומאכלי בשר באותו כלי, ולכן אותה הקדרה שבשלו בה בשר, ואחרי שיעור מעת לעת בישלו בה חלב, אף על פי שהחלב שנתבשל בה מותר באכילה, מכל מקום הקדרה עצמה נאסרה, בין למאכלי חלב ובין למאכלי בשר, שהרי בלוע בה גם בשר וגם חלב.

וכן הדין אם מבשלים בסיר מאכל בשרי, ומערבבים את אותו התבשיל בכף שבלוע בה חלב, הרי הכף פולטת מטעם החלב שבלוע בה, לתוך הבשר, ולכן, אם אותה כף אינה בת יומא, דהיינו שתוך שיעור עשרים וארבע שעות היא לא בלעה טעם חלב, הרי המאכל מותר, והכף נאסרה, בין למאכלי חלב ובין למאכלי בשר. ואם הכף היא בת יומא, דהיינו שבעשרים וארבע שעות האחרונות היא בלעה טעם חלב, אז הכף אוסרת את כל התבשיל.

אולם אם יש באותו תבשיל שישים כנגד מה שנתחב מהכף בתוך התבשיל, דהיינו כגון אם תחב כף חלבית שמשקלה עשרה גרם בתוך תבשיל שמשקלו שש מאות גרם, הרי הסיר והתבשיל מותרים, כי יש בתבשיל די כדי לבטל את טעם החלב שנפלט לתוכו מהכף, (משום שתמיד מחשבים כנגד משקל הכף, ולא כנגד משקל המאכל שנפלט ממנה שאין אנו יודעים כמה הוא), ורק הכף עצמה אסורה בשימוש, הואיל ובלוע בה טעם בשר וחלב. אבל אם אין בתבשיל משקל יותר משש מאות גרם, שהוא פי שישים ממשקל הכף, הרי שלא נתבטל טעם החלב שנפלט מהכף בתוך התבשיל, והתבשיל והסיר אסורים, וגם הכף נאסרת לגמרי משום שנתערב בה טעם בשר וחלב.

ומכל האמור מבואר שחובה בכל בית ליחד מערכות כלים שונות למאכלי בשר ולמאכלי חלב.

ובהלכה הבאה יבואר הדין בכלי זכוכית.

תאריך השאלה:
כ"א חשון תש"פ / 19 בנובמבר 2019

יהיה מותר להמנע מלהשאיל. אולם בשדה התעופה אין מה לחוש לדבר כזה. וגם הכרת פני האדם עונה בו.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


שאלות ותשובות הלכה יומית - ריח טוב שמקטירים – להתפלל בזמן שהציבור מתפללים – טלפון בשדה התעופה

לקט מתשובות שנמסרו בזמן האחרון

שאלה: אצלינו (בברזיל) הגויים מקטירים פעם בחודש מיני בשמים עם ריח טוב, האם יש לברך לפני שמריחים מהבשמים הללו?

תשובה: מרן בשלחן ערוך (סימן ריז) כתב שאסור להריח מבשמים של עבודה זרה. ומאחר וההקטרה הזו שעושים הגויים בכמה מדינות בימים מיוחדים היא נעשית לשם אמונות טועות ועבודה זרה שהם מאמינים בה, אין להריח מן הבשמים הללו, ובודאי שאין לברך על ריח כזה.

 

שאלה: נאמר לי שאדם שאינו יכול להגיע לבית הכנסת, צריך להתפלל בזמן שמתפללים בבית הכנסת, האם זה נכון?

תשובה: מי שאינו יכול להתפלל בבית הכנסת, ולמשל אדם חולה, נכון שיכוין את זמן התפלה שהוא מתפלל באותה השעה שהציבור מתפללים, שתעלה תפלתו בכלל תפלתם. ואף על פי שהוא אינו עמהם ממש, מכל מקום זוהי עת רצון שתתקבל תפלתו. וכן מבואר בפירוש בגמרא (ברכות ז:) שרב נחמן לא הגיע לבית הכנסת מכיון שלא יכל להגיע, ואמר לו רבי יצחק בשם רבי יוחנן בשם רבי שמעון בר יוחאי, שזהו פירוש הכתוב "ואני תפלתי לך ה' עת רצון", מתי היא עת רצון? בשעה שהציבור מתפללים. וכן פסק מרן השלחן ערוך (בסימן צ).

 

שאלה: בשדה התעופה, ניגש אלי צעיר יהודי וביקש להשאיל את הטלפון שלי כדי לטלפן ממנו. והשבתי לו שאין לי טלפון. ומי שהיה איתי העיר לי שאסור לשקר, אולם לא היתה לי ברירה כי לא רציתי להשאיל את הטלפון. עם מי הצדק?

תשובה: אסור לשקר, וכמו שנאמר "דובר שקרים לא יכון לנגד עיני", והוא אחד מארבעה כיתות שאינם מקבלים פני שכינה. ואין היתר לשקר אלא במקרים מיוחדים, משום דרכי שלום, כגון כדי שאיש לא יריב עם אשתו וכדומה. ולעצם הדבר, היה עליך להשאיל את הטלפון לאותו אדם, שבודאי הוצרך לטלפון מאד באותה שעה. ובגמרא במסכת יומא (יא:) אמרו, שמי שמייחד את כליו רק עבור עצמו, כי אינו רוצה להשאיל את כליו לאחרים, ולכן הוא גם אומר שאין לו את אותם הכלים, הקדוש ברוך הוא מפרסם אותו, שבסופו של דבר אותו אדם מתפנה מביתו ואז כולם רואים מה היו חפציו. ושם פירש רש"י, שהנגעים שגורמים לאדם להתפנות מביתו, באים כעונש על צרות עין.

שבת שלום ומבורך!

תאריך השאלה:
כ' חשון תש"פ / 18 בנובמבר 2019

אותו הדבר כמו מיקרוסקופ, אלא שעל ידי זכוכית מגדלת, בדרך כלל רואים דברים, שלאחר מכן הם נראים גם בעין רגילה.

ולגבי אתרוג, אין לבדוק עם זכוכית מגדלת, אלא בראייה רגילה. כן נהגו גדולי עולם. וכן נהג הגאון חזון איש.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


דברים הנראים על ידי מיקרוסקופ

הדגים מותרים באכילה כשיש להם שני סימני טהרה המפורשים בתורה, סנפיר וקשקשת (כלומר קשקשים), ודנו הפוסקים אודות דגים אשר יש להם קשקשים, אבל אינם נראית אלא על ידי מיקרוסקופ, אם יש להכשירם שהרי יש להם קשקשים, או שיש לאסרם משום שהקשקשים אינם נראים בעין רגילה.

והנה שאלה זו, אם יש להתחשב בראיית המיקרוסקופ אם לאו, נוגעת לנושאים רבים, כגון לענין הדין, שאם נמצא נקב בריאה של בהמה, הדין הוא שהיא טריפה ואסורה באכילה, ויש לדון, אם בעין רגילה לא נראה  שיש נקב בריאה, אבל על ידי מיקרוסקופ ניתן ליראות בבירור נקב בריאה, האם יש להטריף בהמה זו או לא.

והגאון רבי כלפון משה הכהן זצ"ל (אב"ד ג'רבא לפני כחמישים ושש שנים, שעצמותיו הובאו לקבורה בארץ ישראל לא מכבר) כתב, שהדגים שאין קשקשיהם נראים אלא על ידי מיקרוסקופ, אין להתירם כלל, שלא התירה התורה ולא אסרה התורה אלא בדבר הנראה לפי ראות עיני האדם כשהוא בריא בחוש הראות, ולכן לא אסרה התורה נקבים באברי הבהמה או העוף, אלא לפי ראות עיני האדם, ולא לפי מה שנראה על ידי כלי חיצוני. וסיים בדבריו, וכן הורה מר זקיני הגאון רבי משה הכהן זצ"ל במעשה שהובא לפניו, שסיננו מים לשתיה כמה פעמים, ואף על פי כן היה נראה במיקרוסקופ תולעים רבים רוחשים במים, והשיב להם, שהתורה לא אסרה אלא תולעים הנראים בעין בחוש הראייה הטבעי. וכן בספר ערוך השולחן כתב, שאף שיש במים הרבה יצורים שונים הנראים על ידי מיקרוסקופ, המים מותרים לשתיה, משום שלא אסרה התורה במה שאין העין שולטת, שלא ניתנה תורה למלאכים, שאם לא כן, הרי כמה מהחוקרים כתבו, שגם כל האויר הוא מלא ברואים דקים מן הדקים, וכשהאדם פותח את פיו בולע כמה מהם, והרי לא יעלה על הדעת לאסור את הנשימה גם כן, אלא ודאי כל דבר שאין העין שולטת בו, לאו כלום הוא, ואמנם במה שהעין יכולה לראות אפילו כנגד השמש, ואפילו דק מן הדק (כגון בירקות עלים וכדומה) הוי שרץ גמור ואסור באכילה.

ולפיכך נמצינו למדים, שדגים שקשקשיהם לא נראים אלא על ידי מיקרוסקופ, הרי הם אסורים באכילה, ולעומת זאת, מים שיש בהם בריות זעירות שאינן נראות אלא על ידי מיקרוסקופ, מותרים בשתיה, וכמו כן פירות וירקות שנמצאים בהם תולעים על ידי בדיקת מיקרוסקופ, הרי הם מותרים באכילה, אבל אם על יד בדיקת מיקרוסקופ נראים התולעים, ולאחר מכן ניתן להבחין בהם גם בראייה בעיין רגילה, הרי הם אסורים באכילה, שכן ניתן להשתמש בבדיקת מיקרוסקופ בכדי להקל את בדיקת הירקות, אבל אחר כך יש לבדוק אם התולעים נראים בעין רגילה, שאם כן, יש לאסור, ואם לאו, יש להקל.

תאריך השאלה:
י"ט חשון תש"פ / 17 בנובמבר 2019

יש להם מצות צדקה וזכות של תמכין דאורייתא, כלומר, יש להם חלק בתורה.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


קניית זכות בתורה

שאלה: האם ניתן לשלם סכום כסף משמעותי לתלמיד חכם, כדי שתהיה לי זכות בכל התורה שהוא למד עד עתה?

תשובה: אמנם בכלל מצות תלמוד תורה וצדקה, מצוה גדולה לתמוך בתלמידי חכמים, ובפרט העניים שבהם, לסייעם ולעמוד לימינם כדי שיוכלו להמשיך ביתר שאת בעבודת הקודש. וכפי שהיה מעורר על כך מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל במשך עשרות בשנים, בארץ ובחוץ לארץ, כי אשרי חלקם של אותם הזוכים להיות "תמכין דאורייתא", תומכי התורה, שבזה הם זוכים לשכר בעולם הזה, ובעיקר בעולם הבא.

אולם בגמרא במסכת סוטה (דף כא.) מובא: הלל הזקן, היה לו אח עשיר ושמו שבנא. הלל היה עוסק בתורה מתוך עוני נורא, ואילו שבנא עסק במסחר והתעשר מאד. למרות שידע שבנא על מצבו הכלכלי הקשה של הלל, לא מצא לנכון לעזור לו ולחלצו מן המיצר. כשעלה הלל לארץ ישראל, ומרוב חכמתו נתמנה לנשיא הסנהדרין, בא אליו שבנא אחיו, ואמר לו להלל: בוא ונחלוק חצי ממוני בשבילך, וחצי עולם הבא שלך בשבילי! יצאה בת קול ואמרה: אִם יִתֵּן אִישׁ אֶת כָּל הוֹן בֵּיתוֹ בָּאַהֲבָה, בּוֹז יָבוּזוּ לוֹ!

כלומר, למרות שניתן לסייע מראש למי שיקדיש את חייו לתורה ולעבודת ה', ובכך לזכות בשכר פעולותיו של אותו אדם, שהרי בזכות מה שעזרו לו הוא היה מסוגל ללמוד ולעבוד את ה', מכל מקום כל זה דוקא כשהדברים נעשים "מראש", והרי זו "עיסקה" טובה מאין כמותה. אבל לבוא לאחר מכן ולבקש "לקנות" עולם הבא, זהו דבר בלתי מתקבל על הדעת, שהרי לא ניתן לקנות דבר ששוויו הוא בלתי נתפס במושגי העולם הזה, בסכום כסף גדול ככל שיהיה.

וכיוצא בזה היה מספר מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל, על הגאון רבי יצחק אלחנן, שבילדותו היה עני ואביון ולמד תורה בשקידה והתמדה מתוך דוחק. בעיצומו של החורף, מחמת הקור הגדול, נעליו אשר לרגליו נקרעו והקור חדר לעצמותיו וגרם לו לצער גדול. מול בית המדרש שבו היה יושב ולומד, היתה חנות גדולה של נעליים שהיתה שייכת לגביר גדול מהעיר. מרוב צערו, פנה רבי יצחק אלחנן לבעל החנות וביקש ממנו שיואיל בטובו לתת לו זוג נעלים לרגליו, כי הוא לומד תורה יומם ולילה. בעל החנות נזף בו, "וכי אני מחלק נעלים בחינם?! הלא אני סוחר בהם!". רבי יצחק אלחנן יצא משם בפחי נפש והמשיך ללמוד מתוך עוני ודוחק גדול.

לימים, גדל רבי יצחק אלחנן, ומרוב שקידתו נעשה לגאון גדול הבקי בכל חדרי התורה, נתקיים בו, "כָּל הַמְקַיֵּם אֶת הַתּוֹרָה מֵעֹנִי, סוֹפוֹ לְקַיְּמָהּ מֵעשֶׁר", ונבחר אחר כבוד לכהן כרב ואב בית הדין בעיר קובנא. אז כבר התחיל להוציא לאור את ספריו הגדולים המלאים וגדושים בדברי חכמה בעומק דיני תורתינו הקדושה, וכמה גבירים בעלי ממון באו אל הרב עם תרומתם להדפסת הספרים, ושיהיה שמם כתוב בראש הספר מפני שסייעו בהוצאתו.

בין הבאים, בא גם הגביר העשיר סוחר הנעליים, ואמר שרוצה לתרום עבור הוצאת הספר. שאל רבי יצחק אלחנן את הסוחר: האם אתה מכיר את יצחק אלחנן? השיב לו הסוחר: איני מבין על מה הרב מדבר! השיב לו רבי יצחק אלחנן: עוד זוכר אני כשהייתי בשם יצחק אלחנן בצעירותי, ונגשתי לחנות שלך ובקשתי שתעניק לי זוג נעלים לרגלי, להגן עלי מפני הקור שהציק לי, ונזפת בי ויצאתי מחנותך בפחי נפש. אילו היית נותן לי אז זוג נעלים, היית קונה את עולמך, אולם כעת, אחרת את המועד, אינני זקוק לתרומת ידך, עליך נאמר "אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה בוז יבוזו לו"!

תאריך השאלה:
י"ט חשון תש"פ / 17 בנובמבר 2019

אם יש חשש סביר שכליו יתקלקלו, אינו חייב להשאילם. אבל במקום כמו שדה התעופה, רחוק מאד מהמציאות שיגנב המכשיר. ועוד, שחזות פניו של המבקש מעידה עליו מה רצונו האמיתי. לכן יש להשאיל את הטלפון. אדם צריך להתרגל להיות בעל חסד.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


שאלות ותשובות הלכה יומית - ריח טוב שמקטירים – להתפלל בזמן שהציבור מתפללים – טלפון בשדה התעופה

לקט מתשובות שנמסרו בזמן האחרון

שאלה: אצלינו (בברזיל) הגויים מקטירים פעם בחודש מיני בשמים עם ריח טוב, האם יש לברך לפני שמריחים מהבשמים הללו?

תשובה: מרן בשלחן ערוך (סימן ריז) כתב שאסור להריח מבשמים של עבודה זרה. ומאחר וההקטרה הזו שעושים הגויים בכמה מדינות בימים מיוחדים היא נעשית לשם אמונות טועות ועבודה זרה שהם מאמינים בה, אין להריח מן הבשמים הללו, ובודאי שאין לברך על ריח כזה.

 

שאלה: נאמר לי שאדם שאינו יכול להגיע לבית הכנסת, צריך להתפלל בזמן שמתפללים בבית הכנסת, האם זה נכון?

תשובה: מי שאינו יכול להתפלל בבית הכנסת, ולמשל אדם חולה, נכון שיכוין את זמן התפלה שהוא מתפלל באותה השעה שהציבור מתפללים, שתעלה תפלתו בכלל תפלתם. ואף על פי שהוא אינו עמהם ממש, מכל מקום זוהי עת רצון שתתקבל תפלתו. וכן מבואר בפירוש בגמרא (ברכות ז:) שרב נחמן לא הגיע לבית הכנסת מכיון שלא יכל להגיע, ואמר לו רבי יצחק בשם רבי יוחנן בשם רבי שמעון בר יוחאי, שזהו פירוש הכתוב "ואני תפלתי לך ה' עת רצון", מתי היא עת רצון? בשעה שהציבור מתפללים. וכן פסק מרן השלחן ערוך (בסימן צ).

 

שאלה: בשדה התעופה, ניגש אלי צעיר יהודי וביקש להשאיל את הטלפון שלי כדי לטלפן ממנו. והשבתי לו שאין לי טלפון. ומי שהיה איתי העיר לי שאסור לשקר, אולם לא היתה לי ברירה כי לא רציתי להשאיל את הטלפון. עם מי הצדק?

תשובה: אסור לשקר, וכמו שנאמר "דובר שקרים לא יכון לנגד עיני", והוא אחד מארבעה כיתות שאינם מקבלים פני שכינה. ואין היתר לשקר אלא במקרים מיוחדים, משום דרכי שלום, כגון כדי שאיש לא יריב עם אשתו וכדומה. ולעצם הדבר, היה עליך להשאיל את הטלפון לאותו אדם, שבודאי הוצרך לטלפון מאד באותה שעה. ובגמרא במסכת יומא (יא:) אמרו, שמי שמייחד את כליו רק עבור עצמו, כי אינו רוצה להשאיל את כליו לאחרים, ולכן הוא גם אומר שאין לו את אותם הכלים, הקדוש ברוך הוא מפרסם אותו, שבסופו של דבר אותו אדם מתפנה מביתו ואז כולם רואים מה היו חפציו. ושם פירש רש"י, שהנגעים שגורמים לאדם להתפנות מביתו, באים כעונש על צרות עין.

שבת שלום ומבורך!

תאריך השאלה:
י"ט חשון תש"פ / 17 בנובמבר 2019

אם אין ברירה אחרת, יכולה להתפלל בישיבה. אבל אז יהיה נכון להתפלל מנחה או ערבית בעמידה.

לגבי דיבור בין המזמורים, מעיקר הדין מותר כשיש צורך.

תאריך השאלה:
ט"ו חשון תש"פ / 13 בנובמבר 2019

זו סכנת נפשות, ועל ענין כזה בודאי שלא גזרו רבותינו.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


לקיחת תרופות בשבת

דין נטילת תרופות בשבת
בדברי רבותינו במסכת שבת, מבואר שכל מיני רפואות, אסור לעשותן בשבת. ובכלל זה, לקיחת תרופה המרפא איזה חולי וכדומה. וטעם האיסור בזה, הוא מחמת גזירת חכמים, משום "שחיקת סממנים". שראו רבותינו חכמי התלמוד, שהאדם מחמת הבהלה שיש לו במקום חולי שלו או של קרובו, עלול לבא לידי איסור תורה בהכנת התרופה לחולה, למשל על ידי שחיקת הסמננים לתרופה, (דהיינו טחינת העשבים לתרופות שהיו נוהגים בימים ההם), ועל כן אסרו להשתמש בשבת בכל סוג שהוא של תרופה. (אך לפי מה שיבואר, יש אופנים שמותר להתרפאות בשבת).

יש אומרים שבזמנינו שלא רגילים לייצר תרופות בבית, לא שייכת גזירה זו. ולדעת מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל, יש לצרף דיעה זו להקל בכמה מקרים.

תרופה של הצלת נפשות
כתב מרן הבית יוסף (סימן שכח) בשם רבותינו הראשונים, כי ברור הדבר שלא אסרו רבותינו שום דבר, במקום פיקוח נפש ממש, כלומר, כאשר יש חשש שמחמת החולי יבא החולה לידי מיתה, שהרי אין לך דבר העומד בפני פיקוח נפש, ואפילו במקום ספק פיקוח נפש, חובה לחלל את השבת, ואפילו אם יש כמה ספקות לומר שאין מדובר בפיקוח נפש, לעולם מחללין את השבת עבור חולה כל שיש צד שיוכל לבא מתוך חוליו לידי סכנה. ואפילו במלאכות האסורות מן התורה, כגון נסיעה ברכב וכדומה, חייבים לעשותן עבור פיקוח נפש. ולא גזרו רבותינו על איסור נטילת תרופות בשבת, אלא לחולה שיש לו איזה מיחוש (כאב או חוסר נוחות), אבל הוא מתהלך כבריא, שאז אסור לו לקחת תרופה לחוליו.

למי מותר ליטול תרופות בשבת?
אדם הסובל מעט מחוסר נוחות בבטנו ביום השבת, אסור לו לקחת תרופה שמרפא את החולי ממנו הוא סובל. וכן אדם הסובל מצינון או משיעול בשבת, אסור לו לקחת תרופה לרפא את החולי ממנו הוא סובל. אבל אם גדול הסבל שלו עד כדי כך שהוא חולה בכל גופו או שהוא צריך כבר לשכב במיטה, אף על פי שלא נשקפת סכנה לחייו של החולה, מכל מקום מותר לו לקחת תרופה לרפא את חוליו, כי בחולה כזה לא גזרו רבותינו איסור משום שחיקת סממנים. וכל שכן במקום פיקוח נפש ממש, שאז מותר לעשות עבור החולה כל מה שיצטרכו עבורו לרפואתו.

דין ילד קטן
ילדים, עד גיל תשע שנים, לא שייכת בהם גזירת רבותינו בענין רפואות בשבת. ולכן מותר לתת להם תרופות, וכל כיוצא בזה בשבת. (חזון עובדיה שבת, חלק ג, עמוד שסא).

ולסיכום: אדם שאינו חולה ממש, רק הוא סובל מאיזה מיחוש, כגון שיעול או כאב בטן, והוא הולך כבריא, אסור לו ליטול בשבת תרופות המרפאות את החולי שלו. אבל אם חלה כל כך עד שכל גופו דואב בחוליו, או שהוא נאלץ לשכב במיטה, מותר לו ליטול תרופות לרפואתו. וילד עד גיל תשע, מותר לו ליטול תרופה בשבת.

ויש בזה עוד פרטי דינים מרובים, וכפי שיבואר בהלכה הבאה.

תאריך השאלה:
ט"ו חשון תש"פ / 13 בנובמבר 2019

באמת כמה אנשים שלחו את ההערה הזו. (ולפי זה גם יהיה אסור להדביק את החיתולים לפני שמשליכים אותם לאשפה, כמו שכתב רש"י בסוכה לג:). וצריך עיון בדבר, שהרי כשקושר אותו, כלומר, כשמדביק את הפלסטר, אינו יודע אם כאשר יסיר אותו יתכן שיפתח אותו לגמרי, כפי שרגילים בדרך כלל. ולכן, גם אם אחר כך ישאיר אותו דבוק, הרי בשעה שעשה את ההדבקה, לא היתה זו הדבקה על דעת שתשאר שם לעולם. וראה בתיקונים לשמירת שבת כהלכתה ובשלחן שלמה (סימן שכח ס"ק מה), שצידד הגרש"ז להקל אפילו כשמדביק את המדבקה על גוף הרטייה, וכן לגבי הדבקת חיתולים חד פעמיים, דן להקל בזה, משום שאין זה נחשב לקיום, ושם כתב לחלק בין קשר של לולב לבין הדבקה זו. ועיין עוד בטל אורות (דף נו:) שכתב שהדבקה על ידי דבק אינה בכלל מלאכת תופר. ועוד יש לעיין בזה. ולמעשה נכון להחמיר שלא להדביק את הפלסטר על גוף הפלסטר אלא אם כן בדעתו לפתוח את ההדבקה לגמרי. ובכלל בענין הדבקת פלסטר, כתב מרן זצ"ל בחזון עובדיה ח"ג שהמחמיר תבוא עליו ברכה.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


שאלה: האם מותר להדביק פלסטר על גבי מכה בשבת?

שאלה: האם מותר להדביק פלסטר על גבי מכה בשבת?

תשובה: בנדון הדבקת פלסטר בשבת, עלינו לדון מצד שלושה ענינים שונים:

האחד, מצד איסור רפואה בשבת. שכבר ביארנו בהלכות האחרונות, שאסרו רבותינו לעשות כל דבר של רפואה בשבת, (אלא אם מדובר באדם חולה ממש כמו שביארנו). והפלסטר הרי מיועד לרפאות את המכה.

הענין השני שעלינו לדון בו, הוא מצד איסור תפירה בשבת. כי הדבקת הפלסטר דומה לתפירה האסורה בשבת מן התורה.

והענין השלישי, מצד איסור קורע בשבת. כי לפני שמדביקים את הפלסטר, מפרידים ממנו את הניירות שמכסות את הדבק, ולכאורה יש בזה איסור משום קורע.

אם שייך איסור רפואה בפלסטר
והנה מצד איסור רפואה בשבת, אין איסור כלל בהדבקת פלסטר, כי הדבקת הפלסטר אינה נחשבת כדבר שבא לרפאות את הפצע, שכן עיקר תפקידו של הפלסטר, הוא לשמור על המכה שלא תשרט ושלא יפגעו בה זיהומים. וכמו שכתב מרן הבית יוסף (סימן שכח) בשם הירושלמי, שמותר להניח רטייה על גבי מכה (שנתרפאה), "שאינו אלא כמשמרה", כלומר, הרטייה, התחבושת, אינה מיועדת לרפאות את המכה, אלא לשמור עליה מפני דברים חיצוניים.

ולא נותר לנו לדון אלא מצד איסור תפירה וקריעה בשבת.

תפירה וקריעה בפלסטר
והנה מרן השלחן ערוך (סימן שמ סי"ד) כתב כך: המדביק ניירות הרי זה בכלל מלאכת תופר, וחייב משום חילול שבת. וכן המפרק ניירות דבוקים, הרי זה בכלל מלאכת קורע וחייב משום חילול שבת. (ומדובר באופן שקורע את הניירות לצורך כל שהוא, ולא על מנת לקלקל את האריזה).

ומעתה לגבי פלסטר, גם כן נראה לכאורה שיש בהפרדת הניירות שעליו איסור קורע, ובהדבקתו על הגוף יש איסור משום תופר.

אולם מרן רבינו עובדיה יוסף זכר צדיק לברכה כתב שאין בזה איסור, לא משום תופר ולא משום קורע. וטעמו, משום שהנייר שהיה דבוק על הפלסטר, לא נועד להשאר דבוק על הפלסטר, שהרי כל מהותו היא כדי שיפרידוהו ויוכלו להדביק את הפלסטר. ולא אסרו מרן השלחן ערוך והפוסקים להפריד ניירות דבוקים, אלא כשנדבקו על דעת להשאר דבוקים תמיד, אבל כל שהודבקו על דעת שיפרידום, מותר. כיון שלא נעשה כן לקיום.

וכן לענין הדבקת הפלסטר, אין בזה איסור משום תופר, משום שאין דין תפירה בגוף האדם, וגם משום שאין איסור תפירה כשעושה כן לזמן מועט. ורק כשמדביק את הפלסטר על מנת שישאר שם תמיד יש בדבר איסור. והביא עוד טעמים וראיות להקל בזה.

לכן למעשה, אדם שנפצע בשבת, רשאי להדביק פלסטר על גבי המכה. ורשאי גם להפריד את הניירות הדבוקים לפלסטר לפני ההדבקה. (חזון עובדיה חלק ג עמוד תג).

תאריך השאלה:
כ"ד אלול תשע"ט / 24 בספטמבר 2019

משום שלפעמים יכול לשנות את מה שגזרו עליו בראש השנה. ועוד, שלפעמים גוזרים על האדם שיזכה לדוגמא לפרנסה טובה, אך הדבר עדיין תלוי ועומד אם יתפלל וינהג כראוי. לכן יש להתפלל בכל יום ויום על פרנסתו.

תאריך השאלה:
כ"ד אלול תשע"ט / 24 בספטמבר 2019

בלילות שבת ובימים טובים ויום הכפורים וחול המועד לא שייך בכלל הענין שלא לקרוא מקרא בלילה.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


שאלה: האם מותר לקרוא בלילה פרקי תנ"ך או תהלים, או שיש בזה איסור על פי הקבלה? והאם יש להקל בדבר יותר כאשר הקריאה נעשית לצורך חולה או יולדת?

תשובה: מרן החיד"א בספרו שו"ת יוסף אומץ (סימן נד) הביא דברי רבינו האר"י שאין ראוי לקרוא מקרא (תנ"ך) בלילה. וטעמו מבואר שם על פי הקבלה. וכתב שבירושלים וחברון אף שנזהרים שלא לקרוא מקרא בלילה, מכל מקום מנהג קדום שבכל לילה באשמורת (לפני הזריחה שעדיין לילה) קוראים תהלים. וכתב ששמע ממקובל מופלא בדורו (הוא הרש"ש, רבי שלום שרעבי, שמרן החיד"א למד אצלו קבלה יחד עם חבירו הגאון רבינו יום טוב אלגאזי ז"ל) שאמר שאין התהלים בכלל אזהרת האר"י ז"ל, ויש סמך לזה ממה שאמרו במדרש (ב"ר פ"ר סח ס"י יד) שיעקב אבינו היה קורא תהלים בלילה. וגם אדונינו דוד רוב תהלותיו יסדם ואמרם לראש אשמורות. וסיים מרן החיד"א, והאמת אגיד כי לקורא תהלים באשמורת ושואל אותי, אני אומר שיש לו על מה שיסמוך, אולם אני בעצמי ירא (חושש) אנכי מלקרוא תהלים בלילה כי אם בליל שבת קודש. נמצא שמרן החיד"א היה חושש שדברי האר"י נאמרו אף לענין ספר תהלים ולכן היה נזהר אף מקריאת תהלים בלילה. וכן כתב רבינו יוסף חיים מבבל בשו"ת רב פעלים (ח"ב ס"ב) שגם הוא נזהר על פי דברי החיד"א מלקרוא תהלים בלילה, אולם אם הוא רואה אדם שקורא תהלים באשמורת, אין הוא מעיר לו על כך, אך הבא לשאול, נאמר לו שלא יקרא תהלים אלא ילמד תורה שבעל פה, כגון משנה וגמרא וכיוצא בזה. (אבל בליל שבת מותר לגמרי לקרוא תהלים).

אולם הרב המקובל מוהר"י ניניו בספר אמת ליעקב (דף קז ע"ג) כתב שלמרות דברי החיד"א, כבר נתפשט המנהג בכל המקומות לקרוא תהלים בלילה אחרי חצות הלילה (שאז לכל הדעות שייך פחות הטעם לאסור קריאת תהלים מאשר קודם חצות הלילה).

ובשו"ת ישכיל עבדי כתב שמדברי החיד"א נראה שחזר בו ממה שכתב לחוש לאסור גם קריאת תהלים בלילה, ולפיכך כתב גם הוא שעל כל פנים אחרי חצות הלילה יש להקל בקריאת תהלים.

ומרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל העלה שיש להקל בקריאת תהלים בלילה אחרי חצות הלילה, מפני שבודאי מרן החיד"א עצמו חזר בו ממה שנסתפק בשו"ת יוסף אומץ הנ"ל, שהרי ביומנו של החיד"א משנת תקס"ג (1803) כתב בזו הלשון: טבת, אור ליום ג', הייתי חולה, ובלילה לא ישנתי, וקראתי כל התהלים ואחר כך הלכתי לתפילה בס"ד. נמצא שגם החיד"א דעתו הייתה להקל בזה, משום שהתהלים אינו בכלל האיסור, הלכך, הקוראים תהלים אחר חצות הלילה, בודאי שיש להם על מה שיסמוכו.
 
והנה ככל הדברים הנ"ל כתב מרן הרב זצ"ל לפני שנים רבות, וכן פרסמנו ב"הלכה יומית" לפני מספר שנים. אולם כל הדברים לא יכונו אלא כאשר קורא אדם מקרא, חומש, או נביאים, או תהלים, והוא קוראם בדרך קריאה בלבד, כדרך שלומד אדם איזה דבר. אבל עתה יצא מרן הרב זצ"ל לדון כאשר בקורא תהלים אינו מתכוין לשם קריאה ולימוד, אלא הקריאה היא דרך תפילה ותחנונים, לתועלת חולה או אשה המקשה ללדת. שאז יש לדון בדבר להיתר יותר, וכמו שכתב בספר שו"ת מי יהודה, שאין שייכות בין האיסור ללמוד מקרא בלילה, לבין אדם הקורא בדרך תפילה ותחנונים, שהרי אנו אומרים כמה וכמה פסוקי תהלים בלילה בנוסח קריאת שמע על המטה. ולכן העלה להלכה שאין איסור בקריאת תהלים בלילה, אפילו קודם חצות הלילה, כל שקורא כן לתועלת חולה או יולדת, שאז אין שום איסור בדבר. וכן כתבו להקל עוד רבים מרבותינו האחרונים, ומהם, הגאון מקלויזנבורג (האדמו"ר מצאנז, מייסד קריית צאנז בעיר נתניה), ובשו"ת בצל החכמה, ובשו"ת באר משה, ועוד ועוד.
 
ולכן העיקר להלכה, שאם קורא אדם תהלים או חומש בלילה, הנכון הוא שלא יקרא בהם אלא אחר חצות הלילה, ולא בתחילת הלילה. אבל כאשר הקריאה היא לתועלת חולה, או לתועלת אשה המקשה ללדת, מותר לקרוא תהלים אף קודם חצות הלילה, מכיון שאין הקריאה הזו שהיא בדרך תחנונים, בכלל האיסור לקרוא מקרא בלילה. וה' יתברך ישמע תפילתינו ויחיש רפואה וישועה לכל בית ישראל.

תאריך השאלה:
כ"ב אלול תשע"ט / 22 בספטמבר 2019

לא. במקרה כזה שמדין הדין צריך ללכת לבית החיים, אין להסתפק בדבר אחר. יש ללכת לבית החיים ולבקש מחילה.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


בקשת מחילה מנפטרת

שאלה: לפני כמה שנים, פגעתי באשה אחת מאד, וכעת כשחיפשתי אותה כדי לבקש ממנה שתמחל לי, גיליתי לדאבוני שהיא כבר נפטרה לבית עולמה, מה עלי לעשות?

תשובה: כתב רבינו הרא"ש, (יומא סימן כד) בעניני הימים הנוראים: "ויתן כל אדם אל לבו, לפייס לכל מי שפשע כנגדו". ובגמרא במסכת יומא (פז.) אמר רבי יוסי בר חנינא, המבקש מחילה מחבירו ומת חבירו, מביא עשרה בני אדם ומעמידן על קברו ואומר, חטאתי לאלוקי ישראל ולפלוני שפשעתי לו. עד כאן.

ומבואר אם כן, שמי שפשע כלפי חבירו, וחבירו מת, עליו ללכת עם עשרה בני אדם לקברו של הנפגע, ושם נכון שיפרש באופן כללי באיזה דבר פשע נגדו, ולמשל במקרה שלפנינו, שמדובר באשה שפגעה באשה אחרת, עליה לומר, חטאתי לה' אלוקי ישראל ולפלונית הקבורה כאן שפגעתי בה כאשר דיברתי איתה שלא כראוי. וכתב המשנה ברורה, שמי שמבקש מחילה יעמוד שם כשהוא יחף, ואז יבקש מחילה.

וכתבו האחרונים (משנה ברורה שם, יבי"א ח"י סימן נה הערות על ר"פ ח"ב אות לז) שהנוכחים שם יאמרו לזה שמבקש מחילה "מחול לך" שלוש פעמים.

ולכן הנכון הוא, לאסוף עשרה בני אדם, ואם יש צורך אז יש לשלם על כך סכום כלשהו לעשרה אברכים שיסכימו ליסוע לבית החיים, ושם תעמוד זו שפגעה בחברתה, ותבקש את סליחתה כאמור. וכתב הגאון רבינו יוסף חיים בשו"ת רב פעלים (ח"ב ס"ס סב), שלכתחילה יש לעשות כן בפני עשרה אנשים, ובדיעבד אפילו אם עשו כן בפני עשר נשים, די. ולכן במקרה שלפנינו שמדובר באשה שפגעה בחברתה, אם אינה יכולה בשום אופן לקחת איתה עשרה אנשים, תיקח עמה עשר נשים ותבקש שם מחילה בנוכחותן.

ואם הנפגע קבור בעיר אחרת, כתב מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל (חזו"ע עמוד רמד) שדי בכך שיבקש מחילה בפני עשרה אנשים במקום שנמצא שם. ואם יש לו מי מידידיו שמתגורר במקום מנוחתו של הנפטר, יעשהו שליח שיבקש בשמו מחילה מן הנפטר בנוכחות עשרה שיהיו על קברו. והביא שכן כתבו האחרונים.

ומכאן ולהבא יזהר כל אדם, שלא להניח שום אדם בעולם שפגוע ממנו. וימהר לבקש סליחה ומחילה ממי שפשע כנגדו, ושב ורפא לו.

תאריך השאלה:
י"ט אלול תשע"ט / 19 בספטמבר 2019

לא. דבר זה נחשב לאפיה אחר אפיה. כי הפלאטה ממשיכה את האפיה. ורק אם יכניס את החלה לסיר עם רוטב, יהיה הדבר נחשב כבישול אחר אפיה.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


בישול אחר אפיה

ביארנו לפני כשלושה שבועות, שמותר לחמם בשבת על גבי פלאטה חשמלית, מאכל שהתבשל כבר לפני השבת. ובתנאי שהמאכל הוא יבש, כמו בורקס, פשטידה וכדומה. אבל מאכל לח, כמו מרק ירקות, אין לחממו בשבת. והטעם לכל זה, משום שיש בידינו כלל, ש"אין בישול אחר בישול", כלומר, דבר שכבר התבשל לפני שבת, אין איסור לחזור ולחממו בשבת, מפני שאין זה "בישול", אלא "חימום". אבל דבר לח, אף על פי שהתבשל כבר לפני השבת, שייך בו איסור בישול פעם נוספת. ובקצרה: "יש בישול אחר בישול בלח, ואין בישול אחר בישול ביבש".

לפיכך למדנו גם, שמותר לקחת דבר שהתבשל לפני שבת, ולהניח אותו בתוך תבשיל אחר כשהוא רותח בשבת. ולדוגמא, מותר לקחת ביצה מבושלת, ולהניח אותה בתוך כלי עם מים רותחים בשבת. וכן מותר לקחת חתיכת בשר מבושל, ולהניחה בתוך כלי רותח על גבי הפלאטה, שהרי "אין בישול אחר בישול".

ומעתה עלינו לבאר פרט נוסף. האם דבר שנאפה לפני השבת, שייך בו איסור בישול כאשר חוזרים לבשל אותו בשבת? כלומר, האם יש בישול אחר אפיה, או שגם אחרי אפיה לא שייך שוב דין בישול בשבת? ולדוגמא, פשטידה שאפו אותה בתנור ביום שישי, האם מותר לחמם אותה בתוך תבשיל רותח בשבת, או שאסור לעשות כן?

ושאלה זו נוגעת לא רק למאכל שנאפה, אלא גם למאכל שנצלה לפני שבת, כמו בשר צלוי, (וכן דבר שקלו אותו לפני השבת, כמו גרעינים שקלו אותם לפני השבת), האם אומרים לגביהם ש"אין בישול אחר בישול", או שלגבי דברים כאלה שייך איסור בישול כאשר חוזרים ומבשלים אותם?

ובדבר זה נחלקו רבותינו הראשונים. שרבינו אליעזר ממיץ בספר יראים (סימן קב) כתב, שאף על פי שאין בישול אחרי בישול, מכל מקום יש בישול אחרי צלי, וכן יש בישול אחרי אפיה. והביא ראיה לדבריו. והוסיף, שלכן יזהר אדם שלא לשים פת אפויה בתוך התבשיל, ואם עשה כן, חילל שבת.

אולם לעומת זאת, הראבי"ה דחה את דברי רבי אליעזר ממיץ בענין זה, והביא גם הוא ראיה חזקה להקשות על דברי רבי אליעזר ממיץ. ומרן הבית יוסף (בסימן שיח) כתב, שהקושיא שהקשה ראבי"ה על דברי רבינו אליעזר ממיץ, היא קושיא חזקה.

ובשלחן ערוך (סימן שיח סעיף ה) פסק מרן בזו הלשון: יש מי שאומר שדבר שנאפה או נצלה, אם בישלו אותו אחר כך, יש בו איסור משום בישול. ויש מתירין. עד כאן. והרמ"א הוסיף על זה: ונהגו להזהר לכתחילה שלא לשים פת שנאפתה בתוך תבשיל חם.

ולמעשה מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל (יביע אומר ח"ח סימן לה, חזו"ע שבת ח"ד עמוד שו) פסק בזו הלשון: דבר שנאפה או נצלה, מותר מן הדין לשים אותו אפילו בתבשיל רותח ממש. שאין בישול אחרי אפיה או צלייה. והמחמיר בזה תבוא עליו ברכה. ואחינו האשכנזים נוהגים להחמיר בכל זה כדעת הרמ"א.

והגאון רבי שלמה זלמן אוירבך זצ"ל הוסיף (שלחן שלמה ח"ב עמוד שכ), ש"קוגל" של אטריות, שמבשלים את האטריות לפני שאופים את הקוגל, דינו כדבר שהתבשל. ולכן גם למנהג האשכנזים מותר להניח אותו בתוך דבר רותח בשבת. וכן שקדי מרק, שמטגנים אותם בשמן לפני שבת, דינם כדבר מבושל ולא כדבר אפוי, ומותר להניחם בתוך המרק בשבת.

לכן למסקנה: למנהג הספרדים, מותר מעיקר הדין להכניס מאכל שנאפה לפני שבת לתוך תבשיל רותח. אבל האשכנזים נוהגים להחמיר בזה.


צפייה