שאלות ותשובות הלכה יומית

תאריך השאלה:
כ"ב אלול תש"פ / 11 בספטמבר 2020

נכון מאד להזהר שלא לשבת ישירות על הרצפה. כל נגיעה בנעל מצריכה שטיפת ידיים, מלבד השרוך. שבת שלום,

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


פרשיות ניצבים – וילך

מתוך דברי הרה"ג רבי יעקב ששון שליט"א

השבת נקרא בתורה, כפי שאנו קוראים בכל שנה בסמוך לראש השנה, בפרשת ניצבים. וכך נאמר בפרשה:
"כִּי אַתֶּם יְדַעְתֶּם אֵת אֲשֶׁר יָשַׁבְנוּ בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם, וְאֵת אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בְּקֶרֶב הַגּוֹיִם אֲשֶׁר עֲבַרְתֶּם, וַתִּרְאוּ אֶת שִׁקּוּצֵיהֶם וְאֵת גִּלֻּלֵיהֶם עֵץ וָאֶבֶן כֶּסֶף וְזָהָב אֲשֶׁר עִמָּהֶם. פֶּן יֵשׁ בָּכֶם אִישׁ אוֹ אִשָּׁה אוֹ מִשְׁפָּחָה אוֹ שֵׁבֶט אֲשֶׁר לְבָבוֹ פֹנֶה הַיּוֹם מֵעִם ה' אֱלֹקֵינוּ לָלֶכֶת לַעֲבֹד אֶת אֱלֹהֵי הַגּוֹיִם הָהֵם, פֶּן יֵשׁ בָּכֶם שֹׁרֶשׁ פֹּרֶה רֹאשׁ וְלַעֲנָה".

מזהיר אותנו ה' יתברך, פן יש בתוכינו אדם אחד, איש או אשה, שבתוך לבו הוא נמשך אחרי תועבות הגויים, והרי לאחר מכן הוא עלול להשפיע על כל סביבתו, כמו שורש שמשתלח באדמה ופורה ראש ולענה.

עלינו לדקדק בדברי הפסוק. כאשר התורה באה להסביר את החשש שמישהו נמשך אחרי אמונות הגויים, היא מסבירה, שבדרכינו בין הגויים: "וַתִּרְאוּ אֶת שִׁקּוּצֵיהֶם וְאֵת גִּלֻּלֵיהֶם עֵץ וָאֶבֶן כֶּסֶף וְזָהָב אֲשֶׁר עִמָּהֶם". אך יש להבין, מדוע התורה מאריכה כל כך לתאר את צורות האמונה של הגויים? מה איכפת לנו אם היה זה פסל מעץ או מזהב? מאבן או מכסף?

דרש הגאון רבי שלום שבדרון זצ"ל, ששמע מהגאון הרב מבריסק זצ"ל, שהסביר את הדברים כך:

הרי עם ישראל בצאתם ממצרים, היו מופרשים לחלוטין מן הגויים במשך שנה תמימה, הם ראו את עשרת המכות, ראו איך שהם לא ניזוקו כלל מחמת המכות, לאחר מכן הם חזו במעמד המרומם של קריעת ים סוף ועוד. ואם כן, בודאי שבאותה שעה אמונות הגויים היו נראות בעיניהם כדבר משוקץ ומבוזה מאד. ואכן כך נכתב בפסוק: "וַתִּרְאוּ אֶת שִׁקּוּצֵיהֶם וְאֵת גִּלֻּלֵיהֶם", כי בודאי באותה שעה גם בעיניכם, הכל היה "שיקוץ וגילול"!

אולם עובר יום ועוד יום, ומתרגלים לראות את השיקוצים הללו, והנה רואים צורה נאה באחת מאמונות הגויים, ואז כבר "מתקדמת" המחשבה, שאולי אין זה כל כך "משוקץ", והנה לנו "עֵץ וָאֶבֶן"! השיקוץ כבר נעשה עץ ואבן. דבר סתמי, חסר ערך, אבל הוא כבר לא מאוס. והנה עוברים עוד כמה ימים, ואז כבר נעשים השיקוצים הללו "כֶּסֶף וְזָהָב"! פסלים מפוארים ונאים! הרי אז, כבר ניתן חס ושלום לטעות אחריהם ולהאמין בהם.

ומספר הגאון רבי שלום שבדרון, כי פעם, בשנת התשט"ו (1955) הוא נסע לראשונה לחוץ לארץ בספינה גדולה, והנסיעה היתה ארוכה מאד. באחד הבקרים, הנה הוא שומע קול רעש, וכל הנוסעים מזדרזים לעלות אל הסיפון, ובידיהם מצלמות ומשקפות. מה אירע? שאל רבי שלום. השיבו לו האנשים, הנה עתה, הספינה עוברת בסמוך לונציה היפה! עיר על פני המים! דבר נהדר!

הביט רבי שלום, וראה, בתים ובתים, והרבה כנסיות, על המים. נו נו. לאדם כמותו, שחייו מלאים מוסר ותורה ויראת שמים, היה המחזה דבר מעט מעניין, אך ריבוי הכנסיות כמובן לא מצא חן בעיניו. אלו המחשבות שעלו במוחו, לא מעבר לכך.

והנה בדרכו חזרה, מספר רבי שלום, שוב הוא שומע את כולם רצים אל הסיפון, אזי גם הוא השתדל יותר להתבונן בבתי העיר, מה כל כך נפלא שם? והנה הוא שם לב, איך שהבתים מונחים על גדות הים, מחזה מעניין, בנו בתים סמוך לים. יפה.

לאחר כמה שנים, שוב הזדמן רבי שלום באונייה סמוך לאותו המקום. אז גם הוא מיהר לסיפון, וכבר ביקש גם את המשקפת שהיתה ברשות אחד האנשים על ידו. גם הוא רצה להביט בעיר ונציה היפה!

הנה למדנו, גם אדם גדול, כשהוא רואה שכולם מתפעלים מאיזו תופעה. ושוב ושוב הוא רואה את הדברים, לבסוף הוא משתכנע שכנראה באמת כדאי להתבונן בדברים.  

התורה מלמדת אותנו, שעלינו לדבוק תמיד במסורת שלנו. אל לנו לאפשר להרגל ולשיגרת היום יום, וכן לא לאנשים אחרים, נעדרי מוסר ויראת שמים, להקהות את הרגשות הרוחניים הנכונים שלנו. כי אז, אנו עלולים חס ושלום להתדרדר עד למדרגה הנמוכה ביותר של "ספות הרוה את הצמאה" כפי שמובא בהמשך הפסוקים, שמשמעות הדברים (על פי פירושו המפליא של הרמב"ן), שאדם שמתרגל לחטוא עוד ועוד, בסופו של דבר מייצר לעצמו תאוות ומחשבות של גאווה וזימה שלא עלו בדעתו קודם לכן. ואז כבר יהיה עונשו רב מאד.

אבל אדם שנזהר תמיד להזכיר לעצמו את האמת, ולשמור את עצמו בטהרה של המחשבות הרוחניות הנכונות של אדם שרוצה לעבוד את ה' באמת, הרי בזה הוא זוכה להתעלות מאד, כי פורש מדרכי כל בני האדם, והוא אהוב מאד לפני ה' יתברך.

שבת שלום.

תאריך השאלה:
כ"ב אלול תש"פ / 11 בספטמבר 2020

 

שמחת חתן ביום הראשון של נשואיו עדיפה על ניחום אבלים. אבל בשאר ימי השמחה ניחום אבלים קודם. כן נראה בפשטות מדברי הרמב"ן בתורת האדם ומדברי הים של שלמה כתובות (פ"ב). 

שבת שלום,

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


פרשיות ניצבים – וילך

מתוך דברי הרה"ג רבי יעקב ששון שליט"א

השבת נקרא בתורה, כפי שאנו קוראים בכל שנה בסמוך לראש השנה, בפרשת ניצבים. וכך נאמר בפרשה:
"כִּי אַתֶּם יְדַעְתֶּם אֵת אֲשֶׁר יָשַׁבְנוּ בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם, וְאֵת אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בְּקֶרֶב הַגּוֹיִם אֲשֶׁר עֲבַרְתֶּם, וַתִּרְאוּ אֶת שִׁקּוּצֵיהֶם וְאֵת גִּלֻּלֵיהֶם עֵץ וָאֶבֶן כֶּסֶף וְזָהָב אֲשֶׁר עִמָּהֶם. פֶּן יֵשׁ בָּכֶם אִישׁ אוֹ אִשָּׁה אוֹ מִשְׁפָּחָה אוֹ שֵׁבֶט אֲשֶׁר לְבָבוֹ פֹנֶה הַיּוֹם מֵעִם ה' אֱלֹקֵינוּ לָלֶכֶת לַעֲבֹד אֶת אֱלֹהֵי הַגּוֹיִם הָהֵם, פֶּן יֵשׁ בָּכֶם שֹׁרֶשׁ פֹּרֶה רֹאשׁ וְלַעֲנָה".

מזהיר אותנו ה' יתברך, פן יש בתוכינו אדם אחד, איש או אשה, שבתוך לבו הוא נמשך אחרי תועבות הגויים, והרי לאחר מכן הוא עלול להשפיע על כל סביבתו, כמו שורש שמשתלח באדמה ופורה ראש ולענה.

עלינו לדקדק בדברי הפסוק. כאשר התורה באה להסביר את החשש שמישהו נמשך אחרי אמונות הגויים, היא מסבירה, שבדרכינו בין הגויים: "וַתִּרְאוּ אֶת שִׁקּוּצֵיהֶם וְאֵת גִּלֻּלֵיהֶם עֵץ וָאֶבֶן כֶּסֶף וְזָהָב אֲשֶׁר עִמָּהֶם". אך יש להבין, מדוע התורה מאריכה כל כך לתאר את צורות האמונה של הגויים? מה איכפת לנו אם היה זה פסל מעץ או מזהב? מאבן או מכסף?

דרש הגאון רבי שלום שבדרון זצ"ל, ששמע מהגאון הרב מבריסק זצ"ל, שהסביר את הדברים כך:

הרי עם ישראל בצאתם ממצרים, היו מופרשים לחלוטין מן הגויים במשך שנה תמימה, הם ראו את עשרת המכות, ראו איך שהם לא ניזוקו כלל מחמת המכות, לאחר מכן הם חזו במעמד המרומם של קריעת ים סוף ועוד. ואם כן, בודאי שבאותה שעה אמונות הגויים היו נראות בעיניהם כדבר משוקץ ומבוזה מאד. ואכן כך נכתב בפסוק: "וַתִּרְאוּ אֶת שִׁקּוּצֵיהֶם וְאֵת גִּלֻּלֵיהֶם", כי בודאי באותה שעה גם בעיניכם, הכל היה "שיקוץ וגילול"!

אולם עובר יום ועוד יום, ומתרגלים לראות את השיקוצים הללו, והנה רואים צורה נאה באחת מאמונות הגויים, ואז כבר "מתקדמת" המחשבה, שאולי אין זה כל כך "משוקץ", והנה לנו "עֵץ וָאֶבֶן"! השיקוץ כבר נעשה עץ ואבן. דבר סתמי, חסר ערך, אבל הוא כבר לא מאוס. והנה עוברים עוד כמה ימים, ואז כבר נעשים השיקוצים הללו "כֶּסֶף וְזָהָב"! פסלים מפוארים ונאים! הרי אז, כבר ניתן חס ושלום לטעות אחריהם ולהאמין בהם.

ומספר הגאון רבי שלום שבדרון, כי פעם, בשנת התשט"ו (1955) הוא נסע לראשונה לחוץ לארץ בספינה גדולה, והנסיעה היתה ארוכה מאד. באחד הבקרים, הנה הוא שומע קול רעש, וכל הנוסעים מזדרזים לעלות אל הסיפון, ובידיהם מצלמות ומשקפות. מה אירע? שאל רבי שלום. השיבו לו האנשים, הנה עתה, הספינה עוברת בסמוך לונציה היפה! עיר על פני המים! דבר נהדר!

הביט רבי שלום, וראה, בתים ובתים, והרבה כנסיות, על המים. נו נו. לאדם כמותו, שחייו מלאים מוסר ותורה ויראת שמים, היה המחזה דבר מעט מעניין, אך ריבוי הכנסיות כמובן לא מצא חן בעיניו. אלו המחשבות שעלו במוחו, לא מעבר לכך.

והנה בדרכו חזרה, מספר רבי שלום, שוב הוא שומע את כולם רצים אל הסיפון, אזי גם הוא השתדל יותר להתבונן בבתי העיר, מה כל כך נפלא שם? והנה הוא שם לב, איך שהבתים מונחים על גדות הים, מחזה מעניין, בנו בתים סמוך לים. יפה.

לאחר כמה שנים, שוב הזדמן רבי שלום באונייה סמוך לאותו המקום. אז גם הוא מיהר לסיפון, וכבר ביקש גם את המשקפת שהיתה ברשות אחד האנשים על ידו. גם הוא רצה להביט בעיר ונציה היפה!

הנה למדנו, גם אדם גדול, כשהוא רואה שכולם מתפעלים מאיזו תופעה. ושוב ושוב הוא רואה את הדברים, לבסוף הוא משתכנע שכנראה באמת כדאי להתבונן בדברים.  

התורה מלמדת אותנו, שעלינו לדבוק תמיד במסורת שלנו. אל לנו לאפשר להרגל ולשיגרת היום יום, וכן לא לאנשים אחרים, נעדרי מוסר ויראת שמים, להקהות את הרגשות הרוחניים הנכונים שלנו. כי אז, אנו עלולים חס ושלום להתדרדר עד למדרגה הנמוכה ביותר של "ספות הרוה את הצמאה" כפי שמובא בהמשך הפסוקים, שמשמעות הדברים (על פי פירושו המפליא של הרמב"ן), שאדם שמתרגל לחטוא עוד ועוד, בסופו של דבר מייצר לעצמו תאוות ומחשבות של גאווה וזימה שלא עלו בדעתו קודם לכן. ואז כבר יהיה עונשו רב מאד.

אבל אדם שנזהר תמיד להזכיר לעצמו את האמת, ולשמור את עצמו בטהרה של המחשבות הרוחניות הנכונות של אדם שרוצה לעבוד את ה' באמת, הרי בזה הוא זוכה להתעלות מאד, כי פורש מדרכי כל בני האדם, והוא אהוב מאד לפני ה' יתברך.

שבת שלום.

תאריך השאלה:
כ"א אלול תש"פ / 10 בספטמבר 2020

 

נראה שאף על פי שאומרים לשחררו, אין זה על פי רוח תורתינו הקדושה, כמו שמצאנו בגמרא במסכת שבת דף קכא: תנו רבנן, נזדמנו לו נחשים ועקרבים, אם הרגן, בידוע שנזדמנו לו מן השמים להרגן. ופירש רש"י, לכך באו לידו, שזימן לו הקדוש ברוך הוא לאבדן לפי שהיו עתידין להזיק, וגלגלו זכות על ידי זכאי. ומה שאומרים שיש ממנו תועלת שהורג מכרסמים, אין בכך כלום, שאדרבה, הנחש ממית גוזלים וביצים של עופות הדורסים שהורגים מכרסמים רבים יותר. 

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


שאלה: האם מותר לגדל בבית בעלי חיים טמאים, כגון דגי נוי טמאים, או ארנבות ותוכים וכדומה, או שיש בכך איסור לפי ההלכה?

תשובה: במשנה במסכת שביעית (פ"ז) שנינו, אין עושין סחורות בנבלות וטרפות שקצים ורמשים. כלומר, כל הדברים האסורים באכילה מן התורה, אף על פי שמותרין בהנאה, (כגון נבלה של בהמה שמתה בלא שחיטה, שבשרה אסור באכילה, אבל הוא מותר בהנאה, כגון ליהנות מעור הבהמה וכדומה), אסור לעשות בהן סחורה, דהיינו למכרם לאחר, וכמו כן אסור לקנותם, ואף על פי שאינו מתכוון לעשות בהם איסור, שהרי ודאי אינו חפץ לאכלם, אף על פי כן אסור לסחור בהם.

ולפיכך אסור לאיש מישראל לסחור בחזירים או בדגים טמאים וכיוצא בזה, אף על פי שמקפיד שלא למכרם אלא לגויים, ויש אומרים שאיסור זה הוא מן התורה, וכן דעת רוב הפוסקים (התוספות והרא"ש והנמקי יוסף ואור זרוע ועוד), חוץ מן החֵלֶב (בצירי, שהוא כמו שומן שנמצא במקומות מסוימים בבהמה, ואסור לאכלו מן התורה) שמותר לסחור בו, שהרי נאמר בתורה לגביו "יעשה לכל מלאכה" כלומר שמותר למכרו וליהנות ממנו בכל דרך ואף מותר לסחור בו, באופן שלא יימכר לישראל (יהודי) לאכילה.

ואף אם עבר כבר וקנה דברים האסורים, אסור למכרם לאחרים, אלא יש להפקירם לגמרי, אבל צייד שצד דגים טהורים, ועלו ברשתו גם דברים טמאים שלא בכוונה, רשאי למכרם לאחרים.

אולם אין איסור סחורה בדברים האסורים שייך אלא בדברים העומדים לאכילה, כמו בשר נבלה וטריפה וכדומה, אבל דבר שאינו עומד לאכילה, מותר לסחור בו, ולפיכך מותר לסחור בסוסים וחמורים וכדומה, שהרי בדרך כלל אינם מיועדים לאכילה אלא לצרכים אחרים, ולפיכך פסק הרשב"א בתשובה (סימן תפט) שמותר לסחור בעורות של בעלי חיים טמאים, כגון פרוות של שפנים וארנבים ודובים ושועלים, משום שאין העורות מיועדים לאכילה. (אך זאת מבלי להכנס לשאלה אם ראוי לצער בעלי חיים עבור פרוות).

ולאור האמור ניגש לנדונינו, אם מותר לקנות ולגדל בבית בעלי חיים כגון דגי נוי טמאים, ארנבות או תוכים וכדומה, הנה מבואר שכל דבר שעיקר ייעודו הוא לאכילה, אסור לסחור בו, וממילא אסור לקנותו, ולכן כתב בשו"ת חסד לאברהם (להגאון רבי אברהם אלקלעי) שאסור לגדל ארנבות חיים בבית להנאה או בכדי להוציא מהם ולדות או בשביל העורות, שהרי בודאי רוב הארנבות בעולם, מגדלים אותם לצורך אכילה. וכן פסק הגאון רבי עבדללה סומך זצ"ל מבבל, בספרו זבחי צדק, וכן כתבו עוד פוסקים, והביא דבריהם להלכה מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א. וכן הדין לעניין דגים, שכל שרובם מיועדים לצורך אכילה, אסור לסחור בהם, ולכן אסור לגדל בבית דגים כאלה, אף על פי שמגדלים לנוי, אבל באמת רוב סוגי הדגים שנמכרים לנוי, אין דרך לאכלם כלל, ולפיכך נראה שמותר מן הדין לגדלם. וכן כתבו הפוסקים לגבי עופות המדברים (תוכי מדבר) ושאר ציפורי נוי, שאין הדרך לאכלם כלל, מותר לסחור בהם ולגדלם ואין בכך חשש איסור כלל.

אדם המגדל בביתו בעלי חיים (בהיתר), עליו להשמר מאד מאד, שלא לגרום להם שום צער. ומלבד העוון הגדול בצער בעלי חיים, עוד שעוון זה עלול להביא על האדם גזירות קשות, וכמו שביארנו כבר בעבר.

תאריך השאלה:
כ"א אלול תש"פ / 10 בספטמבר 2020

לא, אין זה אפשרי. אם הוא מחזיק בידך, ומפרנס אותך, תוכל לומר לו מראש שתהיה לו זכות בלימודך. 

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


חזרה בתשובה על לשון הרע, ועל הוראה בטעות

שתי שאלות: אם דיברתי על חבירי לשון הרע, האם עלי ללכת אליו ולספר לו מה שעשיתי, כדי לבקש את סליחתו? ומה הדין לגבי רב, שהחמיר בדבר שבאמת אפשר להקל, האם הוא צריך לבקש על כך סליחה?

תשובה: בהלכות הקודמות ביארנו, שעבירות ש"בין אדם לחבירו", אין יום הכפורים מכפר עליהם, עד שיפייס את חבירו.

דעת החפץ חיים
ומעתה לכאורה, מי שדיבר על חבירו לשון הרע, בודאי שעליו ללכת בעצמו אל חבירו, ולספר לו את מה שאירע, ולבקש את סליחתו. שאם לא כן, כיצד יוכל לבקש ממנו מחילה? וכן כתב הגאון בעל ה"חפץ חיים" (כלל ד סעיף יב), שצריך לגלות לחבירו מה שדיבר עליו.

דעת רבי ישראל מסאלנט
אולם מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל, כתב (בספרו על ימים נוראים עמוד רמד), שאם אין חבירו יודע שהוא דיבר עליו לשון הרע, ונראה שאם יספר לו שדיבר עליו לשון הרע, אז יחרה אפו ויגדל צערו, אין לספר לו שדיבר עליו לשון הרע. והביא שכן פסק בספר שלמי מועד (עמוד נו) בשם הגאון רבי ישראל מסאלנט.

והדברים מסתברים, שהרי תכלית הדבר, שיהיה שלום ושלוה בין ישראל, ומתוך כך שיספר לחבירו מה שעולל לו, אדרבה, תגדל המריבה, ויסתלק השלום יותר. לכן נכון לשתוק, ולבקש מחבירו "סליחה" באופן סתמי, כפי שרבים נוהגים בערב ראש השנה. ולא יפרט לו מה שאירע. ומכאן ולהבא יחזור בתשובה שלא לעשות כן.

דברי רבי שלמה זלמן אוירבך
והוסיף הגאון רבי שלמה זלמן אוירבך זצ"ל (בשלמי מועד שם), שאם פגע  בכבודו של חבירו, וחבירו אינו יודע שהוא פגע בכבודו, ואם יסופרו לו הדברים כהוייתן יקפיד ויחרה אפו עליו, רשאי שלא לספר לו כלל, אלא יבקש ממנו סתם מחילה בלבד. ועל כיוצא בזה נאמר, "אשרי נשוי פשע כסוי חטאה". ומכאן ולהבא, יזהר שלא לשוב עוד לכסלה.

שגגת תלמוד – עולה זדון
ולגבי השאלה השנייה, רב שהחמיר לשואל, וכגון שפסק לו שהעוף שבידו טריפה, והיה הדבר טעות, כי באמת יש להקל בדבר. או רב שפסק לספרדי להחמיר בדבר שהספרדים מיקלים, או להיפך, וגרם לו נזק. האם הרב צריך לבקש מחילה?

יש אומרים שאין הרב צריך לבקש מחילה על כך, והביאו טעם לדבריהם. ומרן רבינו זצ"ל (עמוד רמג) כתב, שאין בדבריהם "לא טעם ולא ריח", ומכיון שאמרו חז"ל "שגגת תלמוד – עולה זדון", כלומר, מי שלא למד, ולכן חטא, הרי הוא כמי שעשה במזיד (בכוונה), לכן ודאי שעל הרב לרצות את השואל ולפייסו בממון, שיסלח לו.

ומרן הגאון רבינו צבי פסח פראנק זצ"ל, כשהיו באים לפניו עניי ירושלים ועוף בידם, לשאול עליו אם הוא טרף, והיה נראה בעיניו שיש להטריף את העוף, היה מטריף, ומשלם לשואל את כל דמי התרנגולת, כדי שלא יארע נזק על ידו. ולכן הורגלו כל עניי ירושלים לעלות לביתו של גאון וצדיק זה, ביודעם כי ממנו לא תצא להם תקלה...

תאריך השאלה:
כ"א אלול תש"פ / 10 בספטמבר 2020

נכון מאד. אם לא אוכל כביצה לא יברך על הנטילה.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


נטל ידיו והחליט שלא לאכול

שאלה: מי שנטל ידיים, ואחר כך תוך כדי הסעודה החליט שאינו רוצה לאוכל עוד לחם. מה עליו לעשות?
 
תשובה: בהלכות הקודמות ביארנו, שמי שאוכל פחות מ"כביצה" (כחמשים גרם) פת, אינו מברך "על נטילת ידים". ומי שאוכל פחות מ"כזית" (עשרים ושבע גרם) פת, אינו צריך ליטול ידיו כלל.

ועתה מובנת השאלה. מי שנטל את ידיו בברכה, מפני שחשב לאכול הרבה לחם. ואחר כך התחרט, והחליט שלא לאכול אפילו שיעור כביצה פת. האם הוא רשאי לנהוג כן? והרי אם הוא לא יאכל כביצה פת, נמצא שהברכה שבירך "על נטילת ידים" היתה לבטלה!

על מדוכה זו ישב כבר רבינו הריטב"א (בחידושיו לחולין קו:), וכתב, "הנוטל ידיו לאכילה ובירך על נטילת ידים, ואחר כך נמלך (התחרט) ולא אכל, אין בכך כלום, ואין מחייבין אותו לאכול כדי שלא תהיה ברכתו לבטלה, שהרי בשעה שנטל ידיו, היה חייב לברך, שבאותה שעה היה בדעתו לאכול. וכן דנתי לפני מורי ה' ישמרהו ויצילהו והודה לדברי. עד כאן.

כלומר, רבותינו תקנו, שכל אדם שבא לאכול פת לחם יותר משיעור כביצה, יטול את ידיו בברכה. ולכן אדם ש"חשב" לאכול פת בשיעור כביצה, חייב ליטול את ידיו, וחייב לברך על הנטילה. ומיד לאחר שסיים את הנטילה, שוב אין עליו חובה לאכול פת, ואם לא יאכל, לא תהיה ברכתו ברכה לבטלה.

ומרן רבינו הגדול רבי עובדיה יוסף זצ"ל בשו"ת יביע אומר חלק ראשון (יורה דעה סימן כא) הביא סימוכין לדברי הריטב"א מהגמרא, והעלה שכן העיקר להלכה, שכל מי שנטל את ידיו, שוב אין הוא מחוייב להמשיך לאכול כביצה פת.

ואמנם, בספר שדי חמד כתב שאין הכל מודים לדברי הריטב"א. ולכן, אף על פי שמעיקר הדין יש לנו לפסוק כדברי הריטב"א, מכל מקום, כתב מרן רבינו זצ"ל בספרו הליכות עולם ח"א (עמוד שטז),  שאם הדבר אפשרי, ישתדל לאכול כביצה פת מחמת הברכה שבירך.

ולסיכום: מי שנטל את ידיו ובירך על הנטילה, ואחר כך התחרט ואינו רוצה לאכול כביצה פת, אין הוא מחוייב לדחוק את העצמו ולאכלה. ואם הדבר אפשרי, ישתדל לאכול כביצה, לצאת ידי חובת כל הדעות.

תאריך השאלה:
כ"א אלול תש"פ / 10 בספטמבר 2020

כן, היחיד מתפלל את אותה התפילה שמתפללים בציבור. תבורכו,

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


תקיעת שופר

מצות עשה מן התורה לשמוע תרועת השופר ביום ראש השנה, שנאמר "יום תרועה יהיה לכם". ואסור לדבר בין התקיעות, וכל שכן בזמן התקיעות עצמם, ונחלקו הפוסקים אם יש לומר וידוי בין התקיעות, (כפי שמודפס בהרבה מחזורים.) או שאסור לומר וידוי בין התקיעות, ודעת מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א, שאסור לומר וידוי בין התקיעות, ושאף מי שנהג כן, צריך לבטל מנהגו, שנכנס לחשש ברכה לבטלה, ולספק אם חייב לחזור שוב ולברך על התקיעות, ומכל מקום, אם רוצה להרהר הוידוי בליבו בלבד, רשאי לעשות כן בין התקיעות, אבל בשעת התקיעות עצמם ידום ויקשיב היטב לקול השופר.

נשים פטורות ממצות שופר, שהרי היא מצות עשה שהזמן גרמא, וכל מצוות עשה שהזמן גרמן נשים פטורות. ומכל מקום נהגו הנשים להחמיר על עצמן ולבוא לבית הכנסת לשמוע תקיעת שופר, ואישה שלא היה באפשרותה לבוא לבית הכנסת, יכולה לשמוע תקיעת שופר בבית, (או בבית הכנסת בשעות הצהריים כפי שמקובל בכמה מקומות), ואין לברך על תקיעת שופר כשתוקע עבור נשים, משום שנשים אינם מברכות על מצות עשה שהזמן גרמא. ויש נשים מעדות אשכנז שנוהגות לברך לעצמן על תקיעת שופר, ויש להן על מה שיסמוכו, ומכל מקום אין לתוקע עצמו לברך עבור נשים גם למנהג זה.

תאריך השאלה:
כ' אלול תש"פ / 9 בספטמבר 2020

מדליקים יחד. שהרי בודאי שאסור להדליק לאחר כניסת השבת. תבורך,

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


הדלקת נרות בימי ראש השנה

הדלקת הנרות בערב ראש השנה
ביום טוב ראשון של ראש השנה, נוהגים להדליק נרות יום טוב מבעוד יום, קודם שקיעת החמה (השמש) כמו בערב שבת, ואם לא הדליקו נרות מבעוד יום, יכולה האשה להדליק נרות גם ביום טוב עצמו, באופן המותר, דהיינו שתעביר אש מאש שנמצאת כבר, כגון מהאש הדולקת בכיריים או בנר נשמה, ותדליק את הנרות, שהרי אסור להדליק אש חדשה ביום טוב. והדין כן הוא גם בשאר ימים טובים, שאם לא הדליקה האשה נרות לפני שקיעת החמה, תוכל להדליק נרות אחר צאת הכוכבים מאש אחרת.

ברכת שהחיינו בשעת ההדלקה
יש נשים שנהגו, שבשעת הדלקת הנרות בערב ראש השנה, וכן בכל ערב יום טוב, הן מברכות גם כן ברכת שהחיינו על הדלקת הנרות. ומכל מקום לא נכון לנהוג כן לכתחילה, כי בדברי הפוסקים מבואר שלא תיקנו רבותינו לברך שהחיינו בשעת הדלקת הנרות. וכן הגאון שאלת יעב"ץ (סימן קז) כתב, "מה שנהגו לברך שהחיינו עם הדלקת הנרות של יום טוב, אין לו יסוד, כי לא נזכר דבר זה בפוסקים". ורק בשעת הקידוש, כאשר מברכים שהחיינו, גם הנשים יוצאות ידי חובת הברכה, יחד עם כל השומעים. (חזון עובדיה ימים נוראים עמוד סב). ומי שבירכה שהחיינו בשעת הדלקת הנרות, עליה להזהר שלא לענות "אמן" על ברכת שהחיינו בשעת הקידוש.

הדלקת נרות של היום השני של ראש השנה
גם בליל יום טוב שני של ראש השנה יש להדליק נרות "יום טוב", ויש נוהגות להדליק נרות לפני שקיעת החמה של היום הראשון, ויש שנוהגות להמתין ולא להדליק עד זמן צאת הכוכבים, שיצא כבר יום טוב ראשון של ראש השנה. ומן הדין, מותר להדליק נרות של ראש השנה ביום טוב ראשון לפני שקיעת החמה, כדי שיהיו הנרות דלוקים עבור יום טוב שני, שאין זה בכלל האיסור ש"לא להכין מיום טוב ראשון ליום טוב שני", כי הנרות מאירים גם עבור היום הראשון של ראש השנה. (התוספות ביצה כב. חזון עובדיה עמוד קפב).

ולסיכום: יש להדליק נרות בערב ראש השנה, וטוב שלא לברך שהחיינו בשעת הדלקת הנרות. ויש להדליק נרות לכבוד היום השני של ראש השנה, ומותר להדליקם לפני שקיעת החמה של יום טוב ראשון.

תאריך השאלה:
כ' אלול תש"פ / 9 בספטמבר 2020

מותר לכם להסתפר בערב הרגל. (חזון עובדיה אבלות ח"ג עמוד צז).

ראש השנה נחשב כרגל. (חזון עובדיה שם עמוד קיג). 

וה' ינחמם אתכם מאבלכם, תזכו לבשורות טובות ולראות בגאולה השלימה,

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


תספורת, גילוח הזקן, בימי הספירה

שלא להסתפר בימי הספירה
פשט המנהג שלא להסתפר בימי ספירת העומר, למנהג האשכנזים עד יום ל"ג לעומר, ולמנהג הספרדים עד יום ל"ד לעומר בבוקר. (וכפי שנתבאר לעניין נישואין בימי הספירה). ויש מהספרדים שמיקלים לענין תספורת כמנהג האשכנזים, שבל"ג לעומר כבר מסתפרים, והמיקלים בזה (אף מבני עדות המזרח), יש להם על מה שיסמוכו. 

גילוח הזקן
החרדים לדבר ה' נזהרים בענין תספורת בימי הספירה אף לענין גילוח הזקן, אלא שיש מיקלים בזה למי שמצטער הרבה כשאינו מגלח זקנו, משום שכתב הרדב"ז  שבענין כזה שאינו בתורת חובה ממש מתקנת חכמים, אלא מנהג בלבד, כל שיש צער כזה יש להקל. אולם ראוי מאוד להחזיק במנהג זה שנהגו בו אבותינו משנים קדמוניות, שלא לגלח את הזקן בימי הספירה, (ובפרט יש להחמיר בזה עד ראש חודש אייר).

דין הנשים במנהג זה
נשים, אינן בכלל האיסור לענין תספורת בימי הספירה, שהרי אף לענין אבלות ממש על אחד מהקרובים שנפטר, (שלאיש אבל אסור להסתפר כל שלשים יום של אבלותו) פסק מרן השלחן ערוך שנשים אינן בכלל איסור זה ומותרות בתספורת תוך שלשים יום. ואם כן כל שכן לענין מנהג האבלות בימי ספירת העומר, שאשה אינה צריכה להזהר שלא להסתפר. והוא הדין גם כן לענין ימי בין המצרים מאחרי שבעה עשר בתמוז, שאיסור התספורת שייך באנשים בלבד, אבל נשים מותרות להסתפר.

תאריך השאלה:
כ' אלול תש"פ / 9 בספטמבר 2020

לפי דעת מרן השלחן ערוך ומרן רבינו זצ"ל, מותר לעשות כן. אבל בדברי המקובלים יש מחלוקת בדבר. תבורך,

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


לעולם יראה האדם את עצמו חציו חייב וחציו זכאי

אמרו רבותינו (במסכת קדושין דף מ ע"ב), לעולם יראה אדם את עצמו, חציו חייב וחציו זכאי, עשה מצוה אחת, אשריו, שהכריע את עצמו לכף זכות, עבר עבירה אחת, אוי לו, שהכריע עצמו לכף חובה. עד כאן.

וביאור הדברים, שהאדם כל חייו, יראה את עצמו כאילו הוא בינוני, שהרי בודאי שאין לאדם לחשוב את עצמו שהוא צדיק. וכמו שאמרו בגמרא (נדה ל:), שאפילו כל העולם אומרים עליך שאתה צדיק, היה בעיניך כרשע. משום שאם ידמה אדם בעיני עצמו שהוא צדיק, הרי יחדל מקיום המצוות וממעשים טובים, כי יאמר בלבו, מה עוד חובתי ואעשנה? לכן על כל אדם לחשוב עצמו שאינו צדיק, ולהמשיך להתאמץ עוד ועוד בעבודת ה', לעלות במעלות גדולות כפי כחו וכפי שורש נשמתו ומעלתו.

וכמו כן אסור לו לאדם לחשוב את עצמו לרשע. שאם כן, יתייאש מלקיים מצוות ומעשים טובים, וכמו שאמר אלישע בן אבויה, (שחטא, וטעה, כי חשב שאין לו אפשרות לחזור בתשובה), שהואיל והגדיל פשע וכבר אין לו חלק לעולם הבא, לכל הפחות ברצונו ליהנות מהעולם הזה. ובודאי שטעות גדולה היתה בידו, ואיבד בעבורה טובה נצחית, שאם היה מתאמץ וחוזר בתשובה שלימה, היו מקבלים אותו, והיה מגיע למעלה שלא זכה להגיע אליה.

הלכך, כל אדם יחשוב עצמו בינוני, שאינו, לא רשע ולא צדיק. וכדמיון לזה, אדם אחד בא לפני חכם, ושאל מה מצבו, אמר לו החכם, בינוני אתה. ואם כן, שאל השואל, מה עלי לעשות בכדי להיות צדיק? אמר לו החכם, לך ותעשה מצוה אחת ותכריע את עצמך לכף זכות, ותהיה צדיק. הלך אותו האיש, ועשה מצוה חשובה של מצות צדקה. חזר בפני החכם, ושאל שוב, האם אני צדיק?, ענה לו החכם, לא, עדיין בינוני אתה. אמר לו אם כן מדוע אמרת לי מקודם שאני בינוני? אמר לו, לפני שעה אמרתי שאתה בינוני, מפני הכבוד, כדי לא לפגוע בך, אבל באמת, עוד היתה חסרה לך מצות הצדקה בכדי להיות בינוני, וכעת, בינוני אתה.

הלך האיש לבית המדרש, וישב ללמוד תורה כמה שעות בחשק רב. חזר בפני החכם, אמר לו, כעת אני צדיק? אמר לו החכם, לא. עדיין אתה בינוני. אמר לו, והרי עשיתי מצוה נוספת, אמר לו, לפני כן היו חסרות לך שתי מצות בכדי להיות בינוני, וכעת בינוני אתה. וכן הלאה.

לכן אמרו, "לעולם" יראה אדם את עצמו חציו חייב וחציו זכאי, שאם כך יחשוב תמיד, יוסיף עוד מצוות ומעשים טובים, עד שבסופו של דבר יהיה צדיק אמיתי.

והנה כעת אנו עומדים על סף ימי התשובה, מתנה גדולה שנתן לנו השם יתברך, ימי חודש הרחמים והסליחות. וכל אדם יתבונן עם עצמו, לראות מה מצבו מבחינת עבודת ה' שלו. שהרי אין בידינו אפשרות לדעת באמת מה מצבינו. כי אפילו אדם ירא אלהים בתכלית, ועושה מצות בכל עת, אינו יודע מה יהיה עליו, אם צדיק הוא ומזומן לחיי העולם הבא, או שמא, עתידים לדקדק איתו על מעשים שונים שעשה שלא כהוגן וידונו אותו ברותחים ח"ו. ולכן החי יתן אל לבו, להתחזק ככל האפשר, ולא לתת לימי האלול הבאים עלינו טובה לעבור כאילו לא קרה דבר. ורק אדם שזוכר את מהות הימים הללו, ומקבל עליו איזה קבלות טובות, ומתחזק גם באופן כללי בכל עניני יראת השם, הוא שיהיה ראוי אחר כך להכתב לחיים טובים ולשלום, לזכות לשנה טובה ומבורכת, בחיים של תורה ויראת שמים.

תאריך השאלה:
כ' אלול תש"פ / 9 בספטמבר 2020

כן, אם עומד לעבור זמן קריאת שמע או תפלה, יש לקרוא קריאת שמע או להתפלל גם בלי תפילין. 

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


כפרת העוונות – לימוד התורה – החוטאים בדורינו

בהלכה הקודמת, כתבנו שיש ארבע מדרגות של עוונות. והסברנו, שישנם כמה עונות, שאין עליהם כפרה שלימה, עד שיבואו יסורים או מיתה על החוטא, כמו שנאמר "ופקדתי בשבט פשעם ובנגעים עוונם".

ולאחר שהסברנו את כללן של הדברים, כעת נבאר את היוצאים מן הכלל הזה.

התיקונים והסיגופים שנכתבו על ידי המקובלים
בספרי רבותינו בעלי המוסר המקובלים האמתיים, אנו מוצאים לרוב, דרכי תיקון שונים לכל עוון וחטא, כדי שיוכל האדם לתקן את חטאו לגמרי. ודוגמא לדבר נמצא בספר הקדוש ראשית חכמה, מרבינו אליהו די וידאש ז"ל, שכתב להחמיר הרבה על החוטאים, שעל כל חטא וחטא צריך האדם להתענות כך וכך תעניות, או שיצטרך החוטא לטבול עצמו במי קרח, כדי לכפר לגמרי על עוונותיו. וזאת על פי סדר התשובה הנכון על פי הפגם הידוע למקובלים בכל חטא ועוון.

אולם עם ירידת הדורות ירדה גם חולשה לעולם, ואי אפשר לנו להתענות את כל התעניות שנכתבו בספרי המקובלים לתיקון העונות, ולפיכך אין לנהוג בסדרי תיקונים אלו.

חיבורו של רבינו יוסף חיים – לשון חכמים
עד שקם רבינו הגדול רבי יוסף חיים זצ"ל מבגדאד, וסידר לפני למעלה ממאה שנה, את ספרו "לשון חכמים", שבו תיקונים לכמה וכמה סוגי חטאים, והספר כולו ערוך ומסודר לפי ידיעתו הגדולה של רבינו יוסף חיים, שלא היה שני לו בין המקובלים, והוא היקל הרבה בסדר התשובה. אולם גם לדבריו, על החוטא להתענות על כל חטא כמה תעניות, ויש חוטאים שיצטרכו להתענות מאות תעניות בכדי לכפר את החטאים שעשו, ולא כל אחד יוכל לעמוד בכך.

ירידת הדורות
והרי כבר מהדור שלפנינו ועד לדורינו, מורגש הדבר כמה ירדה חולשה לעולם, שהרי רק לפני כארבעים שנה, עוד חיו בינינו אנשים שהיו מתענים כמה ימים ברציפות, והיו ממשיכים לתפקד כרגיל, כמו שידוע לכל, כי הצדיק רבי ראובן שראבני ע"ה, היה מתענה ממוצאי שבת ועד לליל שבת ברציפות, ובכל הזמן הזה היה הוגה בתורה בלי הפסק, וכן הצדיק רבי ישראל אביחצירא ע"ה (בבא סאלי), היה עושה כן, ולא נגרם לו כל נזק, והאריך ימים. ואנו ודאי לא נוכל לעמוד בתעניות כאלה בשום אופן.

תקנתו של רבי יצחק אלפייה – תענית דיבור
לפיכך לפני כשמונים שנה, תיקן עבורינו החסיד רבי יצחק אלפייה זצ"ל, סדר "תענית דיבור". ובהיות והרב זצ"ל היה אחד המיוחד מבין רבותינו המקובלים שבירושלים בדורו, ונודע בשמו הטוב, שהיה חסיד קדוש, ובעל מופת מפורסם, לכן מאד התפרסמו דבריו, (שגם הוא טרח לפרסמם), שכל מי שעושה תענית דיבור, כלומר, שבמשך יום שלם אינו מדבר דברי חולין כלל, אלא כל דיבורו יהיה בדברי תורה, אז עולה לו הדבר כנגד כמה וכמה עשרות תעניות, ויש בזה תיקון גדול לעוונותיו.

לכן ראוי ונכון מאד לכל אדם, למצוא לו על כל פנים יום אחד מהימים הללו, שיעשה תענית דיבור במשך יום שלם, ויקדיש את אותו היום לתורה ותפילה, ויזכה בכך לכפרה גדולה על חטאיו, ושב ורפא לו. וכן מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל, יעץ כמה פעמים לתלמידיו, לאמץ את הנהגתו של רבי יצחק אלפייה, ולנהוג בתעניות דיבור.

תלמוד תורה כנגד כולם
ומעל כל העצות היעוצות לכפרת העונות, גדולה מעלת מי שעוסק בתורה, כי סגולת התורה שמצלת מן היסורים, וכמו שאמרו בגמרא (ברכות ה.), כל העוסק בתורה, יסורין בדלין (מתרחקים) ממנו". ודבר זה נאמר גם על מי שחטא הרבה מאד, ונתמלאה סאתו, אבל התעורר לבו לחזור בתשובה, ועזב חטאו, וישב לעסוק בתורה, שהתורה מצילתו מן היסורים. (וראה במה שכתב בזה מרן זצ"ל בספר דרשותיו דרוש ז' לשבת שובה). ולא עוד אלא, שהתורה גם מכפרת על עוונותיו. וכן ראינו בעיננו כמה פעמים, כשבאו אנשים לפני מרן זצ"ל לבקש תיקון על איזה חטא, פעמים רבות שהמליץ להם ללמוד תורה באותו עניין השייך לחטא. וכגון מי שנכשל בחילול שבת, אומר לו שיעסוק הרבה בהלכות שבת, ויקפיד לדקדק בהלכות שבת, שבזה יהיה לו תיקון לנפשו לתקן חטאו, ובזה גם ינצל מן היסורים, ויהיה רצוי לפני ה' יתברך. (וכבר כתבנו בספר אביר הרועים, שגם אשה העוסקת בתורה, לימוד התורה מכפר לה את העונות).

חילוניים שחזרו בתשובה
וכל הדברים אמורים לגבי מי שחטא במזיד (בכוונה). ויש לדעת, שבזמנינו, מי שנתחנך מנעוריו כחילוני, ואחר כך כשגדל, העיר ה' את רוחו לשוב בתשובה, אין דינו כדין מי שחטא במזיד, ויש להקל מעליו מאד בכל עניני התשובה. וישתדל לעסוק בתורה, ולהתמיד בדרכו החדשה, ולהתדבק בחכמי התורה, ושב ורפא לו.

תאריך השאלה:
י"ט אלול תש"פ / 8 בספטמבר 2020

מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל השיב לנו שיש בזה איסור משום בורר. תבורך ותזכה לשנה טובה ומבורכת,

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


כפרת העוונות – לימוד התורה – החוטאים בדורינו

בהלכה הקודמת, כתבנו שיש ארבע מדרגות של עוונות. והסברנו, שישנם כמה עונות, שאין עליהם כפרה שלימה, עד שיבואו יסורים או מיתה על החוטא, כמו שנאמר "ופקדתי בשבט פשעם ובנגעים עוונם".

ולאחר שהסברנו את כללן של הדברים, כעת נבאר את היוצאים מן הכלל הזה.

התיקונים והסיגופים שנכתבו על ידי המקובלים
בספרי רבותינו בעלי המוסר המקובלים האמתיים, אנו מוצאים לרוב, דרכי תיקון שונים לכל עוון וחטא, כדי שיוכל האדם לתקן את חטאו לגמרי. ודוגמא לדבר נמצא בספר הקדוש ראשית חכמה, מרבינו אליהו די וידאש ז"ל, שכתב להחמיר הרבה על החוטאים, שעל כל חטא וחטא צריך האדם להתענות כך וכך תעניות, או שיצטרך החוטא לטבול עצמו במי קרח, כדי לכפר לגמרי על עוונותיו. וזאת על פי סדר התשובה הנכון על פי הפגם הידוע למקובלים בכל חטא ועוון.

אולם עם ירידת הדורות ירדה גם חולשה לעולם, ואי אפשר לנו להתענות את כל התעניות שנכתבו בספרי המקובלים לתיקון העונות, ולפיכך אין לנהוג בסדרי תיקונים אלו.

חיבורו של רבינו יוסף חיים – לשון חכמים
עד שקם רבינו הגדול רבי יוסף חיים זצ"ל מבגדאד, וסידר לפני למעלה ממאה שנה, את ספרו "לשון חכמים", שבו תיקונים לכמה וכמה סוגי חטאים, והספר כולו ערוך ומסודר לפי ידיעתו הגדולה של רבינו יוסף חיים, שלא היה שני לו בין המקובלים, והוא היקל הרבה בסדר התשובה. אולם גם לדבריו, על החוטא להתענות על כל חטא כמה תעניות, ויש חוטאים שיצטרכו להתענות מאות תעניות בכדי לכפר את החטאים שעשו, ולא כל אחד יוכל לעמוד בכך.

ירידת הדורות
והרי כבר מהדור שלפנינו ועד לדורינו, מורגש הדבר כמה ירדה חולשה לעולם, שהרי רק לפני כארבעים שנה, עוד חיו בינינו אנשים שהיו מתענים כמה ימים ברציפות, והיו ממשיכים לתפקד כרגיל, כמו שידוע לכל, כי הצדיק רבי ראובן שראבני ע"ה, היה מתענה ממוצאי שבת ועד לליל שבת ברציפות, ובכל הזמן הזה היה הוגה בתורה בלי הפסק, וכן הצדיק רבי ישראל אביחצירא ע"ה (בבא סאלי), היה עושה כן, ולא נגרם לו כל נזק, והאריך ימים. ואנו ודאי לא נוכל לעמוד בתעניות כאלה בשום אופן.

תקנתו של רבי יצחק אלפייה – תענית דיבור
לפיכך לפני כשמונים שנה, תיקן עבורינו החסיד רבי יצחק אלפייה זצ"ל, סדר "תענית דיבור". ובהיות והרב זצ"ל היה אחד המיוחד מבין רבותינו המקובלים שבירושלים בדורו, ונודע בשמו הטוב, שהיה חסיד קדוש, ובעל מופת מפורסם, לכן מאד התפרסמו דבריו, (שגם הוא טרח לפרסמם), שכל מי שעושה תענית דיבור, כלומר, שבמשך יום שלם אינו מדבר דברי חולין כלל, אלא כל דיבורו יהיה בדברי תורה, אז עולה לו הדבר כנגד כמה וכמה עשרות תעניות, ויש בזה תיקון גדול לעוונותיו.

לכן ראוי ונכון מאד לכל אדם, למצוא לו על כל פנים יום אחד מהימים הללו, שיעשה תענית דיבור במשך יום שלם, ויקדיש את אותו היום לתורה ותפילה, ויזכה בכך לכפרה גדולה על חטאיו, ושב ורפא לו. וכן מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל, יעץ כמה פעמים לתלמידיו, לאמץ את הנהגתו של רבי יצחק אלפייה, ולנהוג בתעניות דיבור.

תלמוד תורה כנגד כולם
ומעל כל העצות היעוצות לכפרת העונות, גדולה מעלת מי שעוסק בתורה, כי סגולת התורה שמצלת מן היסורים, וכמו שאמרו בגמרא (ברכות ה.), כל העוסק בתורה, יסורין בדלין (מתרחקים) ממנו". ודבר זה נאמר גם על מי שחטא הרבה מאד, ונתמלאה סאתו, אבל התעורר לבו לחזור בתשובה, ועזב חטאו, וישב לעסוק בתורה, שהתורה מצילתו מן היסורים. (וראה במה שכתב בזה מרן זצ"ל בספר דרשותיו דרוש ז' לשבת שובה). ולא עוד אלא, שהתורה גם מכפרת על עוונותיו. וכן ראינו בעיננו כמה פעמים, כשבאו אנשים לפני מרן זצ"ל לבקש תיקון על איזה חטא, פעמים רבות שהמליץ להם ללמוד תורה באותו עניין השייך לחטא. וכגון מי שנכשל בחילול שבת, אומר לו שיעסוק הרבה בהלכות שבת, ויקפיד לדקדק בהלכות שבת, שבזה יהיה לו תיקון לנפשו לתקן חטאו, ובזה גם ינצל מן היסורים, ויהיה רצוי לפני ה' יתברך. (וכבר כתבנו בספר אביר הרועים, שגם אשה העוסקת בתורה, לימוד התורה מכפר לה את העונות).

חילוניים שחזרו בתשובה
וכל הדברים אמורים לגבי מי שחטא במזיד (בכוונה). ויש לדעת, שבזמנינו, מי שנתחנך מנעוריו כחילוני, ואחר כך כשגדל, העיר ה' את רוחו לשוב בתשובה, אין דינו כדין מי שחטא במזיד, ויש להקל מעליו מאד בכל עניני התשובה. וישתדל לעסוק בתורה, ולהתמיד בדרכו החדשה, ולהתדבק בחכמי התורה, ושב ורפא לו.

תאריך השאלה:
י"ט אלול תש"פ / 8 בספטמבר 2020

כתבת שהוא נבדל בשלושת התנאים, ואחר כך כתבת שיברך המוציא. בכל אופן הדבר באמת תלוי, שאם הוא נכסס, אז בודאי ברכתו מזונות. אבל אם הוא כמו לחם ממולא, ברכתו המוציא. 

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


"פת הבאה בכסנין"

ברכת הפת
הפת, ברכתה "המוציא לחם מן הארץ". והכוונה בזה ללחם הנעשה מאחד מחמשת מיני דגן, שהם חיטה, שעורה, שבולת שועל, שיפון, וכוסמין. שכולם בכלל חיטה ושעורה. כי הכוסמין ושבולת שועל הם מינים שונים של חיטה, והשיפון הוא מין שעורה. (כמו שפירש רש"י בברכות מד.). אולם לעתים משתנה ברכת הפת, ואנו מברכים עליה "בורא מיני מזונות". שהרי העוגות, ברכתן בורא מיני מזונות.

ברכת פת כסנין
ושורש הדבר מבואר בגמרא במסכת ברכות (מב.), שפת הבאה בכסנין (שלהלן נסביר מה היא), מברכים עליה (שלא בזמן הסעודה) בורא מיני מזונות. וכן פסק מרן השלחן ערוך (סימן קסח). אולם נחלקו רבותינו הראשונים, מהי אותה "פת הבאה בכסנין" שדיברו עליה רבותינו בגמרא.

פת שהיא כיסים ממולאים
יש אומרים, שפת הבאה בכסנין היא כל פת שהיא עשויה "כיסים" (וכסנין מלשון כיס) ממולאים, כגון מה שעושים בצק ממולא אגוזים ושקדים ודבש, ועליה יש לברך "בורא מיני מזונות", ולא "המוציא לחם מן הארץ".

פת שהיא מתוקה או שמנונית
ויש אומרים, שאין זו פת הבאה בכסנין, אלא פת כסנין שברכתה מזונות, היא זו העשוייה מבצק שמעורב בו דבש או שמן וכדומה, שעל ידי התערובת יצאה מכלל לחם, וברכתה מזונות. (ובכלל "דבש", גם הסוכר המצוי אצלינו, שהרי גם הוא ממתיק את הפת, וגם נקרא בלשון המקרא "דבש", כמו שפירש רש"י בפירושו לשיר השירים, "אכלתי יערי עם דבשי", יש דבש שהוא גדל בקנים. וכן פירש בשמואל א' "יערת הדבש", בקנה הדבש, ובלשון ישמעאל הוא נקרא סוקר"א).

פת שהיא נכססת בשיניים
ויש חולקים ואומרים שפת כסנין היא אותה הפת שעושים כמין כעכים יבשים, או קרקרים וכדומה, כיון שהיא "נכססת" בפה, ועל כן יצאה מכלל לחם, וברכתה מזונות.

ברכת מזונות למעשה
ולענין הלכה פסק מרן השלחן ערוך בזו הלשון: פת הבאה בכסנין, יש מפרשים שהיא פת העשויה כמין כיסים ממולאים דבש או סוכר עם אגוזים ושקדים ותבלין, ויש אומרים שהיא עשויה מעיסה (בצק) שמעורב בה דבש או סוכר או שמן או מיני תבלין ואפאה, ובלבד שיהיה טעם הפירות או התערובת ניכר בפת. ויש אומרים שהיא פת שעושין אותה כעבים יבשים, בין שהיא מתובלת ובין שאינה מתובלת, וכוססים אותה (כלומר שהיא יבשה ונכססת בפה כמו קרקר או לחמית או פתית וכיוצא בזה). והלכה כדברי כולם, שלכל אלו הדברים נותנים עליהם דין פת הבאה בכסנין, שמברך עליהן בורא מיני מזונות.

ולפיכך אנו נוקטים להלכה שכל דבר שהוא כיס ממולא, כגון עוגיות ממולאות, אף אם הבצק של העוגיה אינו מתוק בפני עצמו, כל שהמילוי נותן טעם מתוק בבצק, ברכתו בורא מיני מזונות. וכן כל דבר שנילוש עם הרבה דבש או סוכר או מי (מיץ) פירות או הרבה חלב וכדומה, ברכתו בורא מיני מזונות, כיון שטעם התערובת ניכר בעיסה. (ואם אין הטעם מורגש בעיסה, ברכתו המוציא לחם מן הארץ). וכן כל דבר שהוא נכסס, כלומר שהוא יבש, כמו קרקר, לחמית, בייגלה, וכדומה, ברכתו בורא מיני מזונות אף על פי שאינו מתוק כלל ולא ניכר בו טעם שמן או חלב.

טעם הדבר שאנו פוסקים ככל השיטות
וטעם הדבר שאנו מברכים על כל מיני העוגות הללו ברכת מזונות ולא ברכת המוציא, (ולכאורה אנו פוסקים לפי שלוש שיטות שכל אחת חלוקה על חברתה), הוא משום ספק ברכות (שהרי יש אומרים על כל אחת מסוגי הפת שהזכרנו שזו היא פת הבאה בכסנין, ואם כן איך נוכל לברך עליה ברכת המזון, והרי כלל גדול בידינו "ספק ברכות להקל", ולכן אנו מברכים על שלשתן מזונות ועל המחיה). ויש אומרים שבאמת כל שלשת הטעמים שנאמרו בראשונים הם אמת להלכה, ואין בדבר מחלוקת, שכל שיש בפת אחד מן התנאים שהזכרנו, כבר אין לה תואר "פת", ואין ברכתה המוציא לחם מן הארץ. ולפיכך אנו תופסים להלכה ככל שלשת השיטות. וזו דעת הגאון מאמר מרדכי בביאור שיטה זו. אולם לדעת מרן הרב זצ"ל, הטעם העיקרי שאנו תופסים ככל שלשת השיטות, הוא מטעם ספק ברכות להקל, כפי שהסברנו בתחילה.

ולסיכום: הלחם, ברכתו "המוציא לחם מן הארץ". וכל דבר שהוא עשוי מבצק, אך הוא מתוק, מכיון שמעורב בבצק דבש או סוכר וכדומה, ברכתו "בורא מיני מזונות". וכן דבר העשוי מבצק, אבל הוא ממולא בשקדים ואגוזים וכדומה, ברכתו "בורא מיני מזונות". וכן דבר העשוי בצק, והוא קשה, כגון קרקרים וכיוצא בזה, ברכתו בורא מיני מזונות.

תאריך השאלה:
י"ט אלול תש"פ / 8 בספטמבר 2020

אני השבתי בעבר שאין לעשות כן, והסברתי את אחת הסיבות, וכפי שכבודו כתב גם כן. ולא היתה כוונתי שמותר ושיעשה כן.  

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


כפרת העוונות – לימוד התורה – החוטאים בדורינו

בהלכה הקודמת, כתבנו שיש ארבע מדרגות של עוונות. והסברנו, שישנם כמה עונות, שאין עליהם כפרה שלימה, עד שיבואו יסורים או מיתה על החוטא, כמו שנאמר "ופקדתי בשבט פשעם ובנגעים עוונם".

ולאחר שהסברנו את כללן של הדברים, כעת נבאר את היוצאים מן הכלל הזה.

התיקונים והסיגופים שנכתבו על ידי המקובלים
בספרי רבותינו בעלי המוסר המקובלים האמתיים, אנו מוצאים לרוב, דרכי תיקון שונים לכל עוון וחטא, כדי שיוכל האדם לתקן את חטאו לגמרי. ודוגמא לדבר נמצא בספר הקדוש ראשית חכמה, מרבינו אליהו די וידאש ז"ל, שכתב להחמיר הרבה על החוטאים, שעל כל חטא וחטא צריך האדם להתענות כך וכך תעניות, או שיצטרך החוטא לטבול עצמו במי קרח, כדי לכפר לגמרי על עוונותיו. וזאת על פי סדר התשובה הנכון על פי הפגם הידוע למקובלים בכל חטא ועוון.

אולם עם ירידת הדורות ירדה גם חולשה לעולם, ואי אפשר לנו להתענות את כל התעניות שנכתבו בספרי המקובלים לתיקון העונות, ולפיכך אין לנהוג בסדרי תיקונים אלו.

חיבורו של רבינו יוסף חיים – לשון חכמים
עד שקם רבינו הגדול רבי יוסף חיים זצ"ל מבגדאד, וסידר לפני למעלה ממאה שנה, את ספרו "לשון חכמים", שבו תיקונים לכמה וכמה סוגי חטאים, והספר כולו ערוך ומסודר לפי ידיעתו הגדולה של רבינו יוסף חיים, שלא היה שני לו בין המקובלים, והוא היקל הרבה בסדר התשובה. אולם גם לדבריו, על החוטא להתענות על כל חטא כמה תעניות, ויש חוטאים שיצטרכו להתענות מאות תעניות בכדי לכפר את החטאים שעשו, ולא כל אחד יוכל לעמוד בכך.

ירידת הדורות
והרי כבר מהדור שלפנינו ועד לדורינו, מורגש הדבר כמה ירדה חולשה לעולם, שהרי רק לפני כארבעים שנה, עוד חיו בינינו אנשים שהיו מתענים כמה ימים ברציפות, והיו ממשיכים לתפקד כרגיל, כמו שידוע לכל, כי הצדיק רבי ראובן שראבני ע"ה, היה מתענה ממוצאי שבת ועד לליל שבת ברציפות, ובכל הזמן הזה היה הוגה בתורה בלי הפסק, וכן הצדיק רבי ישראל אביחצירא ע"ה (בבא סאלי), היה עושה כן, ולא נגרם לו כל נזק, והאריך ימים. ואנו ודאי לא נוכל לעמוד בתעניות כאלה בשום אופן.

תקנתו של רבי יצחק אלפייה – תענית דיבור
לפיכך לפני כשמונים שנה, תיקן עבורינו החסיד רבי יצחק אלפייה זצ"ל, סדר "תענית דיבור". ובהיות והרב זצ"ל היה אחד המיוחד מבין רבותינו המקובלים שבירושלים בדורו, ונודע בשמו הטוב, שהיה חסיד קדוש, ובעל מופת מפורסם, לכן מאד התפרסמו דבריו, (שגם הוא טרח לפרסמם), שכל מי שעושה תענית דיבור, כלומר, שבמשך יום שלם אינו מדבר דברי חולין כלל, אלא כל דיבורו יהיה בדברי תורה, אז עולה לו הדבר כנגד כמה וכמה עשרות תעניות, ויש בזה תיקון גדול לעוונותיו.

לכן ראוי ונכון מאד לכל אדם, למצוא לו על כל פנים יום אחד מהימים הללו, שיעשה תענית דיבור במשך יום שלם, ויקדיש את אותו היום לתורה ותפילה, ויזכה בכך לכפרה גדולה על חטאיו, ושב ורפא לו. וכן מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל, יעץ כמה פעמים לתלמידיו, לאמץ את הנהגתו של רבי יצחק אלפייה, ולנהוג בתעניות דיבור.

תלמוד תורה כנגד כולם
ומעל כל העצות היעוצות לכפרת העונות, גדולה מעלת מי שעוסק בתורה, כי סגולת התורה שמצלת מן היסורים, וכמו שאמרו בגמרא (ברכות ה.), כל העוסק בתורה, יסורין בדלין (מתרחקים) ממנו". ודבר זה נאמר גם על מי שחטא הרבה מאד, ונתמלאה סאתו, אבל התעורר לבו לחזור בתשובה, ועזב חטאו, וישב לעסוק בתורה, שהתורה מצילתו מן היסורים. (וראה במה שכתב בזה מרן זצ"ל בספר דרשותיו דרוש ז' לשבת שובה). ולא עוד אלא, שהתורה גם מכפרת על עוונותיו. וכן ראינו בעיננו כמה פעמים, כשבאו אנשים לפני מרן זצ"ל לבקש תיקון על איזה חטא, פעמים רבות שהמליץ להם ללמוד תורה באותו עניין השייך לחטא. וכגון מי שנכשל בחילול שבת, אומר לו שיעסוק הרבה בהלכות שבת, ויקפיד לדקדק בהלכות שבת, שבזה יהיה לו תיקון לנפשו לתקן חטאו, ובזה גם ינצל מן היסורים, ויהיה רצוי לפני ה' יתברך. (וכבר כתבנו בספר אביר הרועים, שגם אשה העוסקת בתורה, לימוד התורה מכפר לה את העונות).

חילוניים שחזרו בתשובה
וכל הדברים אמורים לגבי מי שחטא במזיד (בכוונה). ויש לדעת, שבזמנינו, מי שנתחנך מנעוריו כחילוני, ואחר כך כשגדל, העיר ה' את רוחו לשוב בתשובה, אין דינו כדין מי שחטא במזיד, ויש להקל מעליו מאד בכל עניני התשובה. וישתדל לעסוק בתורה, ולהתמיד בדרכו החדשה, ולהתדבק בחכמי התורה, ושב ורפא לו.

תאריך השאלה:
י"ח אלול תש"פ / 7 בספטמבר 2020

שלום לך

אם הכוונה למחבת יציקה, בודאי שאסור לעשות כן, כי אין לדם לאן לזוב. ואם עשו כן אסור לאכול את הבשר אפילו בדיעבד. ,  

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


מליחת הלב

שאלה: קניתי "לבבות" של עוף, האם מותר לבשל אותם כפי שקניתי אותם?

תשובה: נאמר בתורתנו הקדושה (ויקרא יז) "ואִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל, וּמִן הַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם, אֲשֶׁר יֹאכַל כָּל דָּם, וְנָתַתִּי פָנַי בַּנֶּפֶשׁ הָאֹכֶלֶת אֶת הַדָּם, וְהִכְרַתִּי אֹתָהּ (מלשון "כרת") מִקֶּרֶב עַמָּהּ". ומפורש בתורה בכמה מקומות, שהדם שאסרה התורה לאכול ממנו, הוא בין דם בהמה ובין דם חיה ובין דם עוף.

ומחמת איסור אכילת דם, הוצרכנו למלוח את הבשר קודם הבישול, משום שכך היא תכונת המלח, שהוא שואב את הדם מן הבשר שהוא נמצא עליו. ובזמנינו כמעט בכל המקומות, נמכרים רוב חלקי הבשר והעוף כשהם כבר מוכשרים כדת וכדין על ידי מליחה שנעשית במפעל הייצור, אולם ישנם חלקים שנמכרים בלי שהם מוכשרים מחמת סיבות שונות.

ה"לב", נמכר בחנויות כשהוא לא מוכשר, ולכן יש בו דם, ואסור לאכול ממנו עד שיעבור הכשרה כדת וכהלכה. והטעם שלא מולחים אותו לפני שמוכרים אותו, הוא משום שבשעת שחיטת העוף או הבהמה, מתקבץ הרבה דם בתוך הלב, ואותו דם הוא כנוס בתוך הלב כבתוך כלי, ואינו יכול להיפלט על ידי מליחה בלבד, ולכן אף אם ימלחו את הלב, עדיין אינו יוצא מידי דמו והוא אסור בהחלט באכילה.

לפני שמולחים את הלב, צריך לקרוע אותו ולהוציא את הדם הכנוס בתוכו על ידי שטיפה במים או ביד, ורק אחר כך אפשר למולחו. וקריעת הלב, פירושה שיש לחתוך לפחות חתך אחד עמוק דיו שיגיע לחדרי הלב לכל האורך או לכל רוחב הלב. וכתבו הפוסקים, שיש נוהגים גם לחתוך את הגידים שבתוך הלב, כדי שלא יישאר דם כנוס בתוכם, (וגידים אלו ניכרים היטב בתוך הלב כעין צינורות).

לאחר מכן יש למלוח את הלב, שיהיה מכוסה היטב מכל צדדיו במלח בישול דק, ויש להניחו כך במשך שעה על גבי רשת, כדי שיזוב ממנו כל הדם.

אם אינו רוצה למלוח את הלב, (או כל בשר), אפשר להכשירו על ידי צלייה בלבד, (ולכתחילה יש לפזר מעט מלח על גבי הבשר, ולצלות אותו כך), שעל ידי הצלייה זב דמו ממנו, והוא מותר באכילה. ואף כשבא להכשיר את הלב על ידי צלייה, צריך לקורעו כדת וכדין, כפי שביארנו לענין מליחת הלב. ובמסעדות שנוהגים לנעוץ שיפוד בלבבות ולצלות אותם כך, כשהם שלמים בלא קריעה, הרי הם בכלל מחטיאי הרבים, ואף בארץ ישראל במקומות רבים נוהגים בעלי מסעדות כשרות להסתפק בנעיצת שיפוד, והגאון רבי שלום משאש זצ"ל רבה של ירושלים התריע על כך שחובה קדושה לתקן קלקול זה ולהקפיד על הכשרת הלב אך ורק על ידי קריעה ממש, כלומר, על ידי חיתוך על ידי סכין כמו שביארנו.

נוסף על כל מה שכתבנו, כתב הש"ך, בשם "פסקי ריקנאטי", שנוהגים גם לחתוך את חידוד הלב (היינו קצה הלב שהוא כמו חוד), כדי להעביר משם את כוחות הטומאה. וענין זה הוא על פי הקבלה. וכתב בספר כף החיים, שאם שכחו לחתוך את חידוד הלב לפני הבישול, אפשר לחתוך אותו לאחר מכן.

ולסיכום: לבבות עוף הנמכרים בחנויות, אינם מוכשרים. לכן, יש לעשות חיתוך עמוק לכל אורך הלב, ויש נוהגים לקרוע את כל הצינורות שבתוך הלב כדי שלא ישאר בהם דם. ולאחר מכן יש לשטוף היטב את הלב, ולאחר מכן למולחו במלח או לצלות אותו.

תאריך השאלה:
י"ח אלול תש"פ / 7 בספטמבר 2020

לצערינו הרב יתכן והשאלה שלך רלוונטית להרבה מאד אנשים.

בראש השנה לא אומרים סליחות, ולכן יש להתפלל ביחיד את כל סדרי התפלות, בלי שום שינוי (כמובן בלי חזרת הש"ץ), וחובה לשמוע קול שופר. מי שיכול לתקוע בעצמו, מה טוב, ואם אינו יכול, חובה להערך לכך מראש, שיוכלו לשמוע קול שופר, ברחוב, או אצל השכנים וכדומה. וה' יתברך יסלק המגפה מעלינו, וישמע תפלותיכם, אמן. 

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


אמירת סליחות ביחיד ללא ציבור

שאלה: אדם שאינו יכול לומר סליחות בציבור, או אשה הרוצה לומר סליחות ואינה יכולה לאמרם בציבור, האם רשאים לומר נוסח הסליחות ביחיד, או שאין לנהוג כן?

תשובה: הנה, אם באים לומר הסליחות ביחידות, בלי צבור של עשרה מישראל, (ועושים זאת בשעה הראויה לאמירת סליחות, אחר חצות היום או אחר חצות הלילה, כמו שביארנו בהלכה שעסקה בזמן הראוי לאמירת סליחות), בודאי שהוא דבר טוב, כי מי כה' אלהינו בכל קראינו אליו, וגם תפילה ביחיד נשמעת לפני ה' יתברך, והסליחות הם תחינות ובקשות מלפני ה' יתברך, שיחזירינו בתשובה שלימה, ויסלח לנו על חטאתינו, ויחדש עלינו שנה טובה. אולם יש מקצת מקטעי הסליחות שאין ליחיד לאמרם.

הנה לענין אמירת י"ג מדות (ה' ה' אל רחום וחנון וכו') ביחיד, כשאין שם עשרה מישראל, מובא בסדר רב עמרם גאון (שהוא הסידור הקדמון ביותר), בשם רבינו נתן גאון, שאין רשות לומר י"ג מדות אלא בציבור, כיון שכרת הקדוש ברוך הוא ברית עם משה רבינו ועם אבותינו, שאין י"ג מדות חוזרות ריקם, וכשהציבור מתקבצים, ומבקשים רחמים, ומכוונים את ליבם לאביהם שבשמים, ומתענים, ועושין צדקה, הקדוש ברוך הוא מרחם עליהם, ואינו מואס תפילתם. ולפיכך ביחידות כשאין מנין עשרה מישראל אין לאמרם, שהרי לא שייך כאן ענין הברית שכרת ה' עם ישראל. וכן כתבו עוד הרבה מהפוסקים, וכן כתב מרן בבית יוסף, שמנהג העולם כדברי רבינו נתן גאון שאין לומר י"ג מדות בלא עשרה.

אולם כתב מרן בשלחן ערוך, שגם יחיד רשאי לקרוא י"ג מדות בטעמי המקרא כקורא בתורה, שאין איסור לקרוא י"ג מדות אלא כשקורא אותם דרך תפילה ותחנונים, שאסור לעשות דברי תורה כתפילה, אבל אם קורא בטעמי המקרא, כמי שקורא בתורה, אין בכך כלום. ופסק כן על פי תשובת הרשב"א, שכתב שאין ליחיד לומר י"ג מדות דרך תפילה ובקשת רחמים, וכמו שכתוב בגמרא (ראש השנה יז:) שנתעטף הקדוש ברוך הוא כ"שליח ציבור" לפני משה, ואמר לו, כל זמן שישראל עושים לפני כסדר הזה, אני מוחל להם. אבל אם רוצה היחיד לאמרם כדרך שקורא בתורה דרך קריאה בעלמא, רשאי לעשות כן, וכן העלה להלכה ולמעשה מרן הרב עובדיה יוסף זצוק"ל.

נמצינו למדים אם כן, לענין י"ג מדות המוזכרים בסליחות (וכן בנוסח התחנון שבכל יום, ובתפילות יום הכפורים), שאין לו למי שמתפלל ביחידות לאמרם. ורק אם יחפוץ בכך, הוא רשאי לאמרם בטעמי המקרא, כמי שקורא בתורה, שאז אין בכך איסור, וכמו שפסק מרן החיד"א בספר ברכי יוסף.

ולענין קטעי הסליחות שנתקנו לאמרם בלשון ארמית, כגון, רחמנא, דעני לעניי ענינן, מחי ומסי, וכיוצא באלו, גם כן מבואר בפוסקים שאין ליחיד לאמרם כלל. וכן פסק מרן הרב זצוק"ל בספרו חזון עובדיה (ימים נוראים עמ' יא). והטעם לזה, הוא מפני שבני ישראל כשהם בציבור, שכינה עמהם, ואז אין הם צריכים את עזרת מלאכי השרת כדי שתתקבל תפילתם, אבל אדם יחיד מישראל, אין השכינה עמו, וצריך הוא לעזרת מלאכי השרת כדי שתתקבל תפילתו, וכמו שמבואר במסכת שבת (יב:). והואיל ומלאכי השרת אינם מבינים לשון ארמית, אל לו ליחיד לבקש צרכיו בלשון ארמית, אלא הטוב מכולם שיבקש צרכיו בלשון הקודש. ובכלל זה שאל לו ליחיד לומר את קטעי הסליחות שבלשון ארמית, ורק בציבור כשיש שם מנין של עשרה מישראל, אז שכינה עמהם, ותפילתם נשמעת.

ולסיכום: מותר ליחיד או ליחידה לומר סליחות גם כשאין שם ציבור. אולם אין להם לומר נוסח י"ג מדות המוזכר בסליחות (ה' ה' אל רחום וחנון וכו'). וכן אין להם לומר את קטעי הסליחות שהם בשפה ארמית, כגון דעני לעניי וכדומה.

וה' יתברך ישמע תפילותינו ויענה לעתירתנו, וימלא משאלות לבנו לטובה לעבודתו.

תאריך השאלה:
י"ח אלול תש"פ / 7 בספטמבר 2020

צריך לכוין היטב בברכת אשר יצר, אבל מן הדין, מותר לברכה כשהוא הולך. ומרן זצ"ל שהיה ממהר תמיד לשוב לתלמודו, היה מברך אשר יצר בחזרתו לשלחן הלימוד. 

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


חלוקי כפרה

ימי חודש אלול, בהם אנו עומדים, הם ימי תשובה וסליחה וכפרה. כמו שהזכרנו כבר. ועתה נתמקד בסוגי העוונות השונים, איזה עוון חמור יותר, וכיצד ניתן למחות את העוונות לגמרי.

ארבעה חלוקי כפרה
שנינו בברייתא במסכת יומא (דף פו.), "ארבעה חלוקי כפרה הן". כלומר, יש ארבע דרגות (חלוק, מלשון חלוקה) שונות של עוונות, שלכל אחת מהן יש סדר תיקון אחר על מנת לתקן ולמחוק את העוון. וסדר הדברים בלשון חכמינו, מתחלק לארבעה חלקים, כל חלק והמדרגה שלו, ומתחיל מן העוון הקל ביותר, ועד לחמור מכולם. וכפי שנבאר:

ביטול מצות עשה
המדרגה הראשונה היא, מי ש"עבר על מצות עשה", ושב בתשובה, "לא זז משם עד שמוחלין לו". כלומר, הדרגה הפחות חמורה שבעוונות, היא מי שעבר עבירה, שאין בה "קום ועשה", אלא רק "שב ואל תעשה". וכגון מי שלא עשה קידוש בליל שבת, או שלא קרא קריאת שמע בזמנה, או שלא בירך ברכת המזון. שכל אלו הם בכלל "מבטל מצוות עשה", שאם התחרט על חטאו, והתודה עליו, וקיבל על עצמו בקבלה גמורה שלא יחזור עוד על חטא זה, מיד נמחל לו אותו העון, והיה כלא היה. שנאמר, "שובו בנים שובבים, ארפא משובותיכם". (ומכל מקום, מבואר בפוסקים, שמי שעבר פעמים רבות על עבירה קלה, נחשב לו הדברים לפגם גדול, כמו מי שעבר על איסור כרת, או על איסור שיש בו מיתת בית דין).

עבר על מצות לא תעשה
המדרגה השנייה, "עבר על מצות לא תעשה", כגון מי שאכל איזה פרי שצריך לבדקו מן התולעים, ואכל בלא בדיקה והיו בו תולעים, ועשה תשובה. הרי שאם חזר בתשובה שלימה, "התשובה תולה" (כלומר, לאחר החזרה בתשובה, הרי הוא במצב "תלוי ועומד"), ו"יום הכפורים מכפר", שביום הכפורים יתכפר עוונו לגמרי, שנאמר, "כי ביום הזה יכפר עליכם מכל חטאתיכם". (ראו כמה נורא הוא היום הזה, שעצם המציאות של האדם חי ביום הכפורים, בתוספת החזרה בתשובה, מביאה לכפרה גדולה, אשרי העם שככה לו!).

עבר על כריתות ומיתות בית דין
המדרגה השלישית, "עבר על כריתות ומיתות בית דין", (כגון מי שלא שמר על טהרת המשפחה, או שחילל שבת), תשובה ויום הכפורים תולין, ויסורים ממרקין. זאת אומרת, שאותו האדם צריך שיחזור בתשובה שלימה, ואחר כך  צריך שיעבור עליו יום הכפורים, ואז על ידי צרות ויסורים שיבאו עליו יתכפר חטאו לגמרי. שנאמר "ופקדתי בשבט פשעם ובנגעים עוונם". (ובהמשך נסביר כיצד עליו לנהוג כדי להנצל מן היסורים).

חילול השם
והמדרגה האחרונה, "עבר על חילול השם", ובכלל עון זה, מי שגרם לבוז לדת תורתינו הקדושה, על ידי זלזול והשנאת התורה ולומדיה על הרחוקים מן התורה, או מי שנראה כאדם ירא שמים, ומתנהג בצורה שמרחיקה את הרחוקים מן הדת יותר, וכיוצא באלו, שאין כח בתשובתו של אדם כזה, ולא ביום הכפורים, ולא ביסורים, לכפר על חטא חילול השם שחטא, ולכן אחר שיחזור בתשובה, ויעבור עליו  יום הכפורים, ויבואו עליו היסורים, עוד עליו לצפות לכפרתו השלימה, שתהיה רק במיתתו, כי אין כפרה לעון חילול ה', זולתי ביום המוות. כמו שנאמר "ונגלה באזני ה' צבאות, אם יכופר העון הזה לכם עד תמותון". מכאן, שעד יום המוות, אין כפרה לעון חילול השם. (ומכל מקום אפשר לכפר על עון זה, על ידי קידוש השם, ובספר כף החיים הלכות ראש חודש, הובא תיקון לעון זה).
 
ועל כל אלה, נמשיך בעזרת ה' בהלכה הבאה, ונביא מדברי מרן רבינו עובדיה יוסף זצוק"ל, בעצה היעוצה בזמן הזה, לכפרת כל העונות, ולקרבה אל ה' יתברך, ולדבקה בו.

תאריך השאלה:
י"ז אלול תש"פ / 6 בספטמבר 2020

אסור להספיד בראש חודש. אבל מי שהוא באבלות, נוהג מנהגי אבלות בראש חודש. 

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


ההכנות לימי הדין

בימים הסמוכים לימי לראש השנה, על כל אחד ואחד מעם ישראל, להתבונן על מעשיו, לעשות "חשבון נפש", כדי לבחון במה יוכל לתקן את מעשיו ולשפרם, על מנת שלאחר מכן, יעמדו לו סניגורים טובים ליום הדין. 

משמעות השם "אלול" כתב מרן הרב עובדיה יוסף זצוק"ל, ש"אלול", כלומר, משמעות השם של החודש "אלול", היא מלשון "יאללון"  שהוא התרגום הארמי למה שנאמר אודות המרגלים "ויתורו" את ארץ כנען, "ויאללון" ית ארעא דכנען, כלומר, לשון ריגול וחיפוש אחר מעשיו. כי בחודש אלול, מנהג ישראל קדושים לתור אחר מעשיהם, ולבקר את עצמם, כי הם הימים המיוחדים והמסוגלים לתיקון העונות, לחזרה בתשובה שלימה, ולעלות מעלה מעלה בדרך העולה בית אל.

תפלות ימי חודש אלול
בלי ספק, ריבוי התפלה והתשובה מסייעים הרבה מאד לכל אדם, והם שיעמדו לו אחר כך בימי הדין, ראש השנה ויום הכפורים הבאים עלינו לשלום, כדי שיזכה להכתב ולהחתם לחיים טובים, לעושר ואושר ולמלוי כל משאלותיו.

ויש לאדם לעורר את עצמו ולהתנער מתרדמת השגרה הנופלת עליו במסע החיים האפלוליים, כי כמה השתדלויות כל אחד עושה כדי לשפר את מצבו החומרי, בקניית בית או רכב, ובהשקעת כוחותיו עבור מאכלות ערבים, טיולים ובילויים וכיוצא בזה, וכל מה שפועל ועושה, הכל כאין וכאפס לעומת מה שישפר את מצבו החומרי והרוחני כאחד, בעזרת התפלות לאל נורא עלילה בימים הנוראים הללו. וכמו שכתב הגאון החזון איש, שעל ידי התפלה, האדם פועל להטיב את מצבו יותר ממה שיוכל לפעול על ידי השתדלות טבעית שנראה לעין כל שהשתדלות זו מועילה.

תשובה ותפלה וצדקה
אמרו רבותינו בתלמוד ירושלמי (תענית פ"ב), אמר רבי אלעזר, שלשה דברים מבטלין את הגזרה, תפלה (קול), צדקה (ממון), ותשובה (צום). והביא ראיה לזה מן הפסוק. ולכן יש להרבות מאד בימים אלה בכל אלו השלשה, צום, קול, ממון, וכמו שאמר הפייטן "ותשובה ותפלה וצדקה מעבירין את רוע הגזירה", ומקור הדברים בתלמוד הירושלמי כנזכר. וכתב מרן רבינו הגדול זצוק"ל, שאף על פי שבדורות הקודמים היו מרבים מאד בתעניות בימים אלה, בבחינת "תשובה", מכל מקום בזמנינו שקשה לרוב בני האדם להתענות, יש להרבות עוד ועוד בצדקה יתרה, ומוטב להרבות בצדקה ומעשים טובים בזמנינו יותר מלהתענות, שעל ידי התענית הוא ממעט במלאכת שמים.

וכבר כתבנו כמה פעמים שיש להזהר להעביר את כספי הצדקה לאנשים אחראים, בכדי שיעבירו את המעות לעניים אמתיים, ואין לסמוך בזה על כל אדם, אפילו אם הוא מתהדר כביכול בהמלצות גדולי הדור.

תאריך השאלה:
י"ז אלול תש"פ / 6 בספטמבר 2020

שלום,

מי שמחלל שבת, עונשו גדול, כי הוא אחד העוונות הגדולים בתורה. ומכחיש האמונה בה' כמו שמבואר בתחילת מסכת  חולין (דף ה.). ובאופן כללי כל עבירה שנעשית בארץ ישראל היא חמורה יותר, כמו שנאמר בישעיה, מי ביקש זאת מידכם רמוס חצרי.

מי שאוכל ללא הבדלה, עונשו רב, אבל לא כמו שכתבת, אלא כמו שאמרו בפסחים קה. שבשעה שימות מן העולם יצטער מאד.

לשתות מים לפני הבדלה במקום צורך יש מיקלים. ואם אבי המשפחה מאחר, יכולים לבקשו שיעשו הבדלה לפני בואו כדי שיוכלו לאכול. 

תורתינו הקדושה מלאה אור, ויקרה היא מפנינים, היא חיינו ואורך ימינו. ואינה רשימת קללות ועונשים כפי שקצת נראה מסגנון השאלות. במחילה, 

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


פרשת השבוע - פרשת כי תבא

מאמרו של הרה"ג יעקב ששון שליט"א, נכד מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל

נאמר בפרשה, "אָרוּר מַשְׁגֶּה עִוֵּר בַּדָּרֶךְ, וְאָמַר כָּל הָעָם אָמֵן". ועלינו להבין, מדוע בפרשתינו שלא נזכרו אלא מקצת מצוות הכוללות בתוכן כמה ענינים, הזהירה התורה שלא להטעות את העיור, והרי כבר נאמר "לִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל", ומהי החשיבות המיוחדת שמצאה התורה להזהיר שוב על הטעיית העיור.

ובמדרש תהלים (מזמור קמו) אמרו, אין צער גדול ואין יסורין גדולים וקשים כעיורון עינים, ולכן הזהיר ה' מאד שלא להטעות את העיור, בין מי שהוא עיור ממש, שאינו רואה, ובין מי שהוא עיור, שאינו יודע כמה חמורים הדברים, ובא אדם אחר ומכשיל אותו באיזו עברה. לכן הזהיר ה' מאד על הטעיית העיור. למה הדבר דומה? למי שהיה מעביר משאות של גמלים ושל חמורים טעונים בדרך, והניחו עבדיו על אחד הגמלים משא כבד ביותר, הרבה יותר מכל שאר הגמלים והחמורים. הזהיר אותו אדם את עבדיו, הזהרו בגמל הזה, כי יודע אני שהמשא שעל גבו הוא כבד יותר מכולם! נכנסו למדינה, באו להתיר את המשאות מהבהמות, אמר להם בעל הבית, התירו תחלה את המשא מהגמל הזה, כי טענתי עליו משא כבד יותר מכולם. כך הקדוש ברוך הוא, מצוה על העיורים שלא להטעותם, כי אין יסורין גדולים מהם, וכן הוא אומר, "ארור משגה עור בדרך", וכן לעתיד לבוא, כשיבא הקדוש ברוך הוא לרפאות את העולם, אינו מרפא תחלה אלא את העיורים, שנאמר, "ה' פוקח עורים". ומי הם העורים? הדורות האלו, שהולכים בתורה כעיורים, שנאמר (ישעיה, נט) נְגַשְׁשָׁה כַֽעִוְרִים קִיר וּכְאֵין עֵינַיִם נְגַשֵּׁשָׁה", כי בדורות האחרונים, כולם קורים ואין יודעין מה הן קורים, שונים, ואין יודעין מה הן שונים, כי חכמת התורה בדורות הללו פחותה הרבה ממה שהיה בדורות הקודמים. אבל לעתיד לבוא, "אָז תִּפָּקַחְנָה עֵינֵי עִוְרִים".

נמצא שבדורינו, אנו דומים לעיורים, ומגששים באפלה בעוונות הרבים.

אמנם בספרים הובא משל על זה, מעשה באדם אחד היה הולך בדרך ונתאחר מעט, ומחמת שינוי בדרכים, איבד את דרכו, והיתה בידו מרגלית יקרה ונפלה מידיו ואבדה לו, והוא לא מצאה, כי כבר החשיך היום. החליט לישון על אם הדרך, ובבוקר יחפש את המרגלית.

והנה הזדמן הדבר ובאותו מקום היה הולך אדם אחר מבני העיר הקרובה, ואף הוא איבד את דרכו עד שהחליט לישון על עץ סמוך. בלילה, באו קרוביו של האדם השני שהיה מבני העיר הקרובה, והחלו מחפשים אחריו עם עששיות של נפט, עד שמצאוהו, וקראו אליו והוא לא ענה מפני שהיה ישן בחוזקה והיה איש עצלן בטבעו. ושוב אחר שעתיים באו מידידיו וקראוהו והוא לא ענם מפני שהיה ישן. בבוקר החל זועק כי קר לו וכל בשרו נעשה חידודין חידודין מחמת הקור, אמר לו האדם הנוסף שישן בקרבתו, תראה, כי אתה גרמת לעצמך את הרעה, כי אם היית מתעורר בלילה לקול קריאת קרוביך, לא היית מצטנן, ובעזרת העששיות שלהם היינו מוצאים חפצינו ומגיעים העירה!

והנמשל על זה, כי כמה פעמים שלח ה' את נביאיו ושליחיו לעורר את ישראל להתעורר מתרדמתם, כי חפץ ה' לפקוד אותנו מכבר ולהשיבינו אליו, וכמו שהמליצו כי אלול ראשי תיבות, "אני לדודי ודודי לי", שה' מבקש קרבתינו, אבל אנו לא שמנו לב להתעורר ונותרנו כעורים. ועל זה אומר הנביא בהפטרה של פרשת השבוע, "קוּמִי אוֹרִי כִּי בָא אוֹרֵךְ"! כי בא זמן הגאולה! אבל אנחנו עוד ישנים ולא מתעוררים, וקול דודי דופק פתחי לי אחותי רעייתי יונתי תמתי! אך אנו משיבים מפני העצלות, פשטתי את כותנתי איככה אלבשנה רחצתי את רגלי איככה אטנפם. ועד שאנו כבר מתעוררים, חולף זמן התשובה, ו"דודי חמק עבר". כי ישנים אנו בתרדמת העולם הזה, והנביא צווח ואומר, "כִּי הִנֵּה הַחֹשֶׁךְ יְכַסֶּה אֶרֶץ וַעֲרָפֶל לְאֻמִּים", אבל "עָלַיִךְ יִזְרַח ה' וּכְבוֹדוֹ עָלַיִךְ יֵרָאֶה", ואם היו מתעוררים, היה מתקיים המשך הפסוק "וְהָלְכוּ גוֹיִם לְאוֹרֵךְ וּמְלָכִים לְנֹגַהּ זַרְחֵךְ". כלומר גם הגויים היו הולכים לאורם של ישראל, כי גם הם צריכים תיקון על ידי תשועת ישראל.

וכן אמרו במסכת סנהדרין, שאל אותו המין את רבי עקיבא, מתי יגיע משיח לישראל? אמר לו רבי עקיבא, כשיהיה להם חושך. אמר לו אותו המין, אתה מקלל אותנו? אמר לו, מקרא כתוב: "כי הנה החושך יכסה ארץ", ורק אז "עלייך יזרח ה'".

א"כ מזומנים אנו וקרובים לאור עולם, ועלינו לשוב בתשובה, נחפשה דרכינו ונחקורה ונשובה עד ה'.

תאריך השאלה:
י"ז אלול תש"פ / 6 בספטמבר 2020

ביום טוב של ראש השנה לא נכון לעשות כן, כי הוא יום הדין, ואינו חג ככל החגים, אבל מן הדין מותר לעשות כן, ויזהר שלא לכבות את הגחלים. 

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


ההכנות לימי הדין

בימים הסמוכים לימי לראש השנה, על כל אחד ואחד מעם ישראל, להתבונן על מעשיו, לעשות "חשבון נפש", כדי לבחון במה יוכל לתקן את מעשיו ולשפרם, על מנת שלאחר מכן, יעמדו לו סניגורים טובים ליום הדין. 

משמעות השם "אלול" כתב מרן הרב עובדיה יוסף זצוק"ל, ש"אלול", כלומר, משמעות השם של החודש "אלול", היא מלשון "יאללון"  שהוא התרגום הארמי למה שנאמר אודות המרגלים "ויתורו" את ארץ כנען, "ויאללון" ית ארעא דכנען, כלומר, לשון ריגול וחיפוש אחר מעשיו. כי בחודש אלול, מנהג ישראל קדושים לתור אחר מעשיהם, ולבקר את עצמם, כי הם הימים המיוחדים והמסוגלים לתיקון העונות, לחזרה בתשובה שלימה, ולעלות מעלה מעלה בדרך העולה בית אל.

תפלות ימי חודש אלול
בלי ספק, ריבוי התפלה והתשובה מסייעים הרבה מאד לכל אדם, והם שיעמדו לו אחר כך בימי הדין, ראש השנה ויום הכפורים הבאים עלינו לשלום, כדי שיזכה להכתב ולהחתם לחיים טובים, לעושר ואושר ולמלוי כל משאלותיו.

ויש לאדם לעורר את עצמו ולהתנער מתרדמת השגרה הנופלת עליו במסע החיים האפלוליים, כי כמה השתדלויות כל אחד עושה כדי לשפר את מצבו החומרי, בקניית בית או רכב, ובהשקעת כוחותיו עבור מאכלות ערבים, טיולים ובילויים וכיוצא בזה, וכל מה שפועל ועושה, הכל כאין וכאפס לעומת מה שישפר את מצבו החומרי והרוחני כאחד, בעזרת התפלות לאל נורא עלילה בימים הנוראים הללו. וכמו שכתב הגאון החזון איש, שעל ידי התפלה, האדם פועל להטיב את מצבו יותר ממה שיוכל לפעול על ידי השתדלות טבעית שנראה לעין כל שהשתדלות זו מועילה.

תשובה ותפלה וצדקה
אמרו רבותינו בתלמוד ירושלמי (תענית פ"ב), אמר רבי אלעזר, שלשה דברים מבטלין את הגזרה, תפלה (קול), צדקה (ממון), ותשובה (צום). והביא ראיה לזה מן הפסוק. ולכן יש להרבות מאד בימים אלה בכל אלו השלשה, צום, קול, ממון, וכמו שאמר הפייטן "ותשובה ותפלה וצדקה מעבירין את רוע הגזירה", ומקור הדברים בתלמוד הירושלמי כנזכר. וכתב מרן רבינו הגדול זצוק"ל, שאף על פי שבדורות הקודמים היו מרבים מאד בתעניות בימים אלה, בבחינת "תשובה", מכל מקום בזמנינו שקשה לרוב בני האדם להתענות, יש להרבות עוד ועוד בצדקה יתרה, ומוטב להרבות בצדקה ומעשים טובים בזמנינו יותר מלהתענות, שעל ידי התענית הוא ממעט במלאכת שמים.

וכבר כתבנו כמה פעמים שיש להזהר להעביר את כספי הצדקה לאנשים אחראים, בכדי שיעבירו את המעות לעניים אמתיים, ואין לסמוך בזה על כל אדם, אפילו אם הוא מתהדר כביכול בהמלצות גדולי הדור.

תאריך השאלה:
י"ז אלול תש"פ / 6 בספטמבר 2020

ברכות הנהנין רשאי לברך כשהוא עומד. 

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


באילו דברים שייך לגביהם דין שינוי מקום בסעודה

בהלכות הקודמות ביארנו שאדם היוצא מביתו בשעה שהוא אוכל איזה דבר, כשיחזור שוב לביתו אינו רשאי להמשיך באכילה אלא חייב לברך שוב על המאכל, מפני שעזב את מקומו שאכל בו, וממילא נסתיימה אותה האכילה, והברכה הראשונה שבירך אינה פוטרת אותו מלברך כעת על המאכל שאוכל. והבאנו פרטי דינים בזה.

עוד כתבנו, שדין שינוי מקום בסעודה שייך דוקא אם אכל פירות וכיוצא בזה, שהם מאכלים שאין חיוב לברך עליהם ברכה אחרונה במקום שאוכל, ולכן אם עזב את מקום האכילה, "נסתיימה הסעודה", וכעת כשהוא חפץ להמשיך לאכול, עליו לברך שנית. אבל אם היה אוכל דבר שחייבים לברך עליו ברכה אחרונה במקום האכילה, כגון לחם, שחייבים לברך עליו ברכת המזון במקום שאוכלים, ויצא לבית אחר וכעת הוא מבקש להמשיך לאכול, אין הוא חייב לברך שנית על מה שבא לאכול, מכיון שכל עוד הוא מחוייב לחזור למקום האכילה כדי לברך שם, אין עזיבת המקום נחשבת ל"סיום הסעודה", שהרי היציאה אינה אלא לזמן מה, שהרי הוא חייב לחזור לברך במקומו הראשון.

על אילו מאכלים חייבים לברך ברכה אחרונה במקום האכילה?
מעתה עלינו לבאר אילו מאכלים חייבים לברך עליהם ברכה אחרונה במקום האכילה, ואילו מאכלים אין חיוב לברך עליהם ברכה אחרונה במקום האכילה. וממילא נלמד מהו דין כל מאכל גם לגבי שינוי מקום בסעודה, שאם הוא מאכל שחובה לברך עליו ברכה אחרונה במקומו, ממילא לא שייך כל כך לגביו דין שינוי מקום בסעודה, אבל מאכל שאין חיוב לברך עליו במקומו, שייך לגביו דין שינוי מקום בסעודה.

דברים שמברכים עליהם ברכת "מעין שלוש"
עוגות ועוגיות, וכן כל הדברים שמברכים עליהם "בורא מיני מזונות", חייבים לברך עליהם ברכה אחרונה ("על המחיה") במקום האכילה, ואסור לעזוב את מקום האכילה ולברך במקום אחר. וכדין ברכת המזון על הפת, שהיא דוקא במקום האכילה. אבל פירות שהם משבעת המינים, כגון תאנים רימונים ותמרים, אף על פי שמברכים עליהם ברכה אחרונה "מעין שלוש" (ברכת על העץ ועל פרי העץ), מכל מקום אין חיוב לברך עליהם דוקא במקום האכילה, ולכן שייך לגביהם דין שינוי מקום בסעודה.

ומנהג האשכנזים להשוות את דין ברכת "על המחיה" לברכת "על העץ", שבשניהם חייבים לברך דוקא במקום האכילה. ולכן למנהג האשכנזים, בין באכילת עוגה ובין באכילת פרי משבעת המינים, לא שייך דין שינוי מקום בסעודה, שהרי אפילו כשעזב את מקומו הראשון, עוד הוא חייב לחזור לשם כדי לברך ברכה אחרונה. אבל למנהג הספרדים, אין חיוב לברך ברכה אחרונה על פירות משבעת המינים דוקא במקום האכילה, וממילא שייך לגבי אכילתם דין "שינוי מקום בסעודה".

דברים שברכתם "האדמה" או "שהכל"
ופשוט שכל הירקות שמברכים עליהם בורא פרי האדמה, וכן המשקאות שמברכים עליהם שהכל נהיה בדברו, אין חיוב לברך עליהם במקום האכילה, ולכן אם היה שותה איזה משקה בביתו, ולאחר מכן עזב את ביתו והלך לביתו של השכן הדר בבנין הסמוך, וכעת הוא רוצה לשתות שוב, עליו לברך ברכת שהכל נהיה בדברו, ואז יוכל לשתות כאוות נפשו.

כל מה שכתבנו שאם אכל דבר שחייבים לברך עליו במקום אכילתו ועקר ממקומו למקום אחר, אינו מברך על מה שאוכל שם, היינו דוקא כשלא הסיח דעתו מן האכילה, אבל אם גם הסיח דעתו, וכגון שגמר בדעתו שלא להמשיך לאכול יותר, צריך לברך על מה שרוצה לאכול עתה. (ופרטי דינים בדין הסיח הדעת בסעודה, עי' הלכה ברורה סי' קעט).


צפייה