שאלות ותשובות הלכה יומית

תאריך השאלה:
י"ז אלול תשפ"א / 25 באוגוסט 2021

יש לשמוע לעצת הרופאים.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


זירוז לידה

שאלה: אשה שכבר עברו עליה תשעת חודשי ההריון, והרופא ממליץ על קבלת זריקה לזירוז הלידה, האם יש בזה בעיה הלכתית?

תשובה: בשאלה זו ממש, כבר נשאל הגאון רבי משה פיינשטיין זצ"ל (בספרו שו"ת אגרות משה חלק יורה דעה חלק ב סימן עד), והשיב שיש לאסור קבלת זריקה כזו לזירוז לידה, מטעם מיוחד:

שהרי הדבר ידוע, שאסור לאדם מישראל להכניס את עצמו למקום סכנה. לדוגמא, אסור לאדם ללכת על גשר רעוע שהוא עלול ליפול ממנו. וגם הלידה שהאשה נכנסת אליה, הרי היא ענין שיש בו חשש סכנה. ובכל זאת ציוה ה' יתברך "פרו ורבו ומלאו את הארץ", וכן נאמר "לא תוהו בראה, לשבת יצרה", שחפץ ה' יתברך בבני האדם שיולידו בנים ובני בנים. ולכן, אם הגיע זמן הלידה באופן טבעי, שהאשה אינה עושה מעשה ממש להכניס את עצמה לסכנה, הרי שאין בזה שום איסור, ואדרבה, יש בזה קיום רצון ה' שתלד, וגם יש ברכת ה' שתלד לחיים טובים, כי זהו רצונו וברכתו. אבל כאשר עושים פעולות חיצוניות שגורמות לזמן הלידה להתקרב, הרי בזה האשה מכניסה את עצמה למצב של סכנה, ובזה גם אין את ברכת ה' שלא יארע ליולדת נזק בלידה, ולכן הדבר אסור בתכלית.

ומרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל, (בספרו טהרת הבית חלק שני עמוד נד), הביא את דברי הגאון רבי משה פיינשטיין הללו, והעיר עליהם קצת, ולאחר מכן כתב, שיש להוסיף בזה מה שכתב בספר הקנה, שאדם שנותן קמיע לאשה בהשבעת שמות הקודש כדי שתלד במהרה, ועל ידי זה גורם לה ללדת לפני הזמן הטבעי, לפעמים הוא הורג שתי נפשות, ולפעמים גורם לנולד צרות רבות ורעות, כי יתכן שהעובר ראוי להוולד במזל מסויים, ועל ידי ההשבעה הוא נולד קודם זמנו, ואז הנולד ההוא ימות בימים מועטים, והאלוקים יבקש את דמו מידיו של זה האיש בעל הקמיע, אשר גרם לבטל את גזירת ה' יתברך, והמית את הנפש ההיא בהוולדה קודם זמנה, ושינה עליו סדרי בראשית.

גם רבינו האר"י בשער רוח הקודש כתב, שהנותן קמיע לאשה למהר לידתה, הוא גורם לעובר לצאת לעולם קודם זמנו, ועל ידי כך גורם לו שימות קודם זמנו. או שיחיה חיי עוני וצער. וכתב על זה מרן רבינו זצ"ל, שהדברים קל וחומר לגבי רופא שמזרז את הלידה על ידי זריקה, שבודאי שפועל בזה באופן מעשי להקדים את הלידה, ויש בזה איסור כמו שביארנו.

אולם יש להבהיר, שבהרבה מאד מן המקרים, הסיבה שהרופא ממליץ על זירוז לידה, הוא חוסר במים, או חולשה גדולה אצל היולדת, או מצוקה קרובה לעובר וכדומה, שכל אלה סיבות שמוכיחות שעל פי דרכי הרפואה יש סיבה חיונית לזרז את הלידה, ולא מטעמי נוחות או חששות שוא בלבד, ובמקרים כאלה אין ספק שיש לזרז את הלידה כפי עצת הרופאים, שזהו הזמן הנכון ללידה על פי האמת, כי יש לנהוג על פי דברי הרופאים כמעט בכל דבר הנוגע למדע הרפואה, ובפרט כאשר יש בזה חשש פיקוח נפש.

לכן לסיכום: זירוז לידה, מטעמי נוחות או חשש רחוק, הוא דבר לא נכון על פי ההלכה. אבל כאשר יש צורך רפואי חיוני, יש להשמע להנחיות הרופאים.

תאריך השאלה:
ט"ו אלול תשפ"א / 23 באוגוסט 2021

אם אכל כזית, צריך ברכת המזון. ללא קשר לנטילה.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


אכילה בלא נטילת ידים

בהלכה הקודמת ביארנו שאין להקל לבטל נטילת ידים שקודם אכילת לחם, ואפילו אם אינו נוגע בידיו בפת, כגון שאוחז את הפת באמצעות כפפות או מפית וכדומה, גם כן אין להקל בזה לבטל תקנת רבותינו, והעושה כן מבטל תקנת נטילת ידים. ובסוף דברינו כתבנו שעדין ישנו אופן שבו יש להקל בזה לאכול על ידי מפית, וכמו שנבאר.

בגמרא במסכת פסחים (דף מו) דנו לגבי אדם ההולך בדרך ולא מצויים אצלו מים לנטילת ידים, לאיזה מרחק צריך אותו אדם ללכת בכדי להשיג מים?, וכך אמרו בגמרא: לנטילת ידים (כלומר, מי שאין לו מים לנטילת ידים ורוצה לאכול פת, המרחק שחייב ללכת בכדי להשיג מים) ארבעה מילין (שהם שמונת אלפים אמה, דהיינו קרוב לארבעה קילומטרים) והמרחק מלפניו (כלומר, כשהוא הולך בדרך, הטריחוהו לעכב סעודתו ולהמשיך בדרכו עד מרחק ארבעה מילין, בכדי שיוכל ליטול ידיו) אבל לאחריו, אפילו מיל אין מטריחין אותו (כלומר, אם לפניו בהמשך דרכו לא מצויים מים אפילו במרחק ארבעה מילין, אבל אם יחזור על עקבותיו יוכל להשיג מים, אינו חייב לחזור למרחק רב כל כך, אלא למרחק פחות משיעור מיל, שהוא פחות מקילומטר אחד) אבל אם אין באפשרותו כלל להשיג מים אפילו אם ילך למרחקים אלו, (דבר שעשוי לקרות בטיולים) רשאי לאכול בלי נטילת ידים, באופן שיכרוך ידיו במפה, דהיינו שיעטוף שתי ידיו ממש במפה, או שילבש כפפות, בכדי שלא יטעה ויגע בפת בידו ואז רשאי לאכול.
וככל דברי הגמרא הללו פסק מרן השלחן ערוך (סימן קסג) ויש מקילים בזה אף במקום שיש ספק אם ימצא מים אם לאו, שיוכל לאכול בלא נטילה על ידי לבישת כפפות וכדומה וכנ"ל.

ובדין האמור שיש לחזר אחר מים לנטילת ידים מלפניו עד מרחק של ארבעה מילין ומלאחריו עד מרחק של פחות ממיל, יש לשער לפי "זמן הליכה" למקום כזה, ושיעור הליכת ארבעה מילין הוא שבעים ושתים דקות, והליכת מיל אחד אורכת שמונה עשרה דקות. לפיכך אם יש מים במקום מרוחק מאד, אלא שיש בידו להגיע לשם באמצעות כלי רכב, אם יכול להגיע למים שבהמשך דרכו תוך שבעים ושתים דקות או מלאחריו בתוך פחות משמונה עשרה דקות צריך לעשות כן.

ולסיכום: אדם המהלך בדרך ונקלע למצב שאין לו מים לנטילת ידים, כל שיודע שבהמשך דרכו בתוך שבעים ושתים דקות של הליכה או נסיעה יהיו לו מים לנטילת ידים, צריך לעכב סעודתו ולהמתין עד שיגיע למקום המים ויטול ידיו כדין. וכן אם צריך לחזור על עקבותיו אחורנית לצורך השגת מים, כל שידוע לו שתוך שמונה עשרה דקות יהיו לו מים לנטילת ידים חייב לחזור על עקבותיו וליטול ידיו כדין. אבל אם אין לו מים אפילו במרחקים אלו, רשאי לאכול בלא נטילת ידים, באופן שיעטוף את שתי ידיו במפית או בכפפות וכדומה ויאכל לשובע נפשו.

תאריך השאלה:
י"ד אלול תשפ"א / 22 באוגוסט 2021

גרים לא צריכים להטביל כלים שהם קנו לפני הגירות, כי הכלים נטהרים יחד איתם כשהם טובלים לגירות. אבל כמובן שאם יש בכלים בליעת מאכלי איסור, עליהם להכשירם, בליבון או בהגעלה וכדומה.
 

תאריך השאלה:
י"ד אלול תשפ"א / 22 באוגוסט 2021

על פחות מכזית לחם, אין חובה ליטול, ויש מחמירים ליטול, אבל אין לברך על הנטילה, יש לברך המוציא, ואין לברך ברכת המזון.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


דין ישיבה בתוך ארבע אמות של המתפלל

הרבה מן ההלכות הנוגעות לתפלה, למדו רבותינו מן המעשה המובא בתחילת ספר שמואל, אודות חנה, אמו של שמואל הרמתי, שהלכה לבית המקדש והתפללה לפני ה' שיזכה אותה בפרי בטן. ואכן מכח תפלתה נולד לה בנה הקדוש, הוא הנביא שמואל.

איסור ישיבה סמוך למתפלל
ובגמרא במסכת ברכות (לא:) למדו ממה שאמרה חנה לעלי הכהן בשעה שהתפללה, "אֲנִי הָאִשָּׁה הַנִּצֶּבֶת עִמְּכָה בָּזֶה לְהִתְפַּלֵּל אֶל ה'", מלמד, שאסור לאדם לשבת בתוך ארבע אמות של המתפלל. כלומר, כאשר אדם מתפלל תפילת העמידה, אסור לשבת בתוך ארבע אמותיו. ושיעור ארבע אמות הוא קרוב לשני מטר.

והנה אין חילוק בזה אם בא לשבת לפני המתפלל, או בצדדיו, שכל שהוא בתוך ארבע אמות של המתפלל אסור לשבת שם, אלא ירחיק מעט יותר מארבע אמות, ואז רשאי לשבת. ופשוט שאין חילוק בזה אם המתפלל הוא איש, או שהיא אשה שמתפללת, שבכל אופן אסור לשבת בתוך ארבע אמותיו של המתפלל.

טעם האיסור
נחלקו רבותינו הראשונים בטעם האיסור לשבת סמוך למתפלל. והרב בעל הלכות גדולות כתב, שטעם האיסור בזה הוא מפני שהשכינה שורה בתוך ארבע אמות של המתפלל. ומפני כבוד השכינה אסור לשבת שם. וכן משמע מדברי הזהר הקדוש, כי עיקר האיסור בזה הוא מחמת כבוד השכינה.

ורבינו הטור כתב, שהטעם הוא מפני שנראה הדבר כאילו חבירו מקבל עליו עול מלכות שמים, ואילו הוא יושב בטל בשלוות נפש ואינו מקבל עליו עול מלכות שמים.

והרב רבינו המאירי כתב, שטעם האיסור הוא כדי שלא יתבלבל המתפלל בשעת תפילתו מחמת הסובבים אותו. ועוד כתב בספר המכתם, שאסור לשבת סמוך למתפלל, כדי שלא יתבייש המתפלל מחבירו שרואה שהוא בוכה בתפילתו.

ישיבה מאחורי המתפלל
והנה לענין ישיבה מאחורי אדם המתפלל, יש לדון בזה לפי הטעמים שהזכרנו, כי אם נאמר שהאיסור לשבת בסמוך למתפלל הוא מפני כבוד השכינה, הרי שיש לנו לאסור בזה אף מאחורי המתפלל, אבל אם נאמר שטעם האיסור בזה הוא בכדי שלא יתבייש המתפלל, או בכדי שלא יתבלבל, אם כן לא שייך טעם זה כאשר הוא יושב מאחוריו.

ולהלכה, רבינו הרמב"ם (בפ"ה מהלכות תפלה) כתב, שאסור לישב "בצד העומד בתפלה". ומשמע קצת שמאחוריו רשאי לשבת. וכן מרן השלחן ערוך (סימן קב) כתב, שאסור לישב בתוך ארבע אמות של המתפלל "בין מלפניו בין מן הצדדין", ומשמע קצת שמאחריו מותר. וכן כתבו כמה מגדולי האחרונים, שלדעת מרן השלחן ערוך, מותר לשבת מאחורי המתפלל. אולם יש מחמירים בדבר. הלכך, המחמיר שלא לשבת מאחורי המתפלל, תבא עליו ברכה. ולמנהג האשכנזים יש לאסור בזה בפשיטות, שלא לשבת מאחורי אדם המתפלל, שכן פסק בפירוש רבינו הרמ"א, שבני אשכנז קבלו הוראותיו.

ישיבה בסמוך לשליח ציבור
ומן האמור אנו למדים שהוא הדין לגבי אדם הרוצה לשבת בסמוך לחזן המתפלל בחזרת התפילה, שאסור לו לשבת, אלא אם הוא מחוץ לארבע אמותיו של החזן. וכן כתב להעיר על זה מרן רבינו הגדול זצ"ל בשו"ת יחוה דעת (חלק ה), שאף המיקלים לשבת בחזרת השליח ציבור, צריכים להזהר שלא לשבת בתוך ארבע אמותיו של החזן.

ולסיכום: אסור לשבת בסמוך לארבע אמותיו (שני מטר) של המתפלל תפילת העמידה. בין מלפניו, ובין מצדדיו. ויש מחמירים בזה אף כשהוא יושב מאחורי המתפלל. והוא הדין שאסור לשבת בסמוך לשליח ציבור בשעה שהוא מתפלל.

תאריך השאלה:
י"ד אלול תשפ"א / 22 באוגוסט 2021

ממה שנאמר אנכי האשה הנצבת "עמכה" בזה להתפלל, למדו בגמרא, מכאן שאסור לישב בתוך ארבע אמות של המתפלל. שהרי מתוך מה שאמרה חנה הנצבת (כלומר עומדת) "עמכה" מוכח שגם עלי הכהן היה ניצב על עמדו כמותה בעת שהתפללה, וזאת לפי שאסור לישב בתוך ארבע אמות של המתפלל, וכך פירש רש"י בגמרא ברכות לא.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


דין ישיבה בתוך ארבע אמות של המתפלל

הרבה מן ההלכות הנוגעות לתפלה, למדו רבותינו מן המעשה המובא בתחילת ספר שמואל, אודות חנה, אמו של שמואל הרמתי, שהלכה לבית המקדש והתפללה לפני ה' שיזכה אותה בפרי בטן. ואכן מכח תפלתה נולד לה בנה הקדוש, הוא הנביא שמואל.

איסור ישיבה סמוך למתפלל
ובגמרא במסכת ברכות (לא:) למדו ממה שאמרה חנה לעלי הכהן בשעה שהתפללה, "אֲנִי הָאִשָּׁה הַנִּצֶּבֶת עִמְּכָה בָּזֶה לְהִתְפַּלֵּל אֶל ה'", מלמד, שאסור לאדם לשבת בתוך ארבע אמות של המתפלל. כלומר, כאשר אדם מתפלל תפילת העמידה, אסור לשבת בתוך ארבע אמותיו. ושיעור ארבע אמות הוא קרוב לשני מטר.

והנה אין חילוק בזה אם בא לשבת לפני המתפלל, או בצדדיו, שכל שהוא בתוך ארבע אמות של המתפלל אסור לשבת שם, אלא ירחיק מעט יותר מארבע אמות, ואז רשאי לשבת. ופשוט שאין חילוק בזה אם המתפלל הוא איש, או שהיא אשה שמתפללת, שבכל אופן אסור לשבת בתוך ארבע אמותיו של המתפלל.

טעם האיסור
נחלקו רבותינו הראשונים בטעם האיסור לשבת סמוך למתפלל. והרב בעל הלכות גדולות כתב, שטעם האיסור בזה הוא מפני שהשכינה שורה בתוך ארבע אמות של המתפלל. ומפני כבוד השכינה אסור לשבת שם. וכן משמע מדברי הזהר הקדוש, כי עיקר האיסור בזה הוא מחמת כבוד השכינה.

ורבינו הטור כתב, שהטעם הוא מפני שנראה הדבר כאילו חבירו מקבל עליו עול מלכות שמים, ואילו הוא יושב בטל בשלוות נפש ואינו מקבל עליו עול מלכות שמים.

והרב רבינו המאירי כתב, שטעם האיסור הוא כדי שלא יתבלבל המתפלל בשעת תפילתו מחמת הסובבים אותו. ועוד כתב בספר המכתם, שאסור לשבת סמוך למתפלל, כדי שלא יתבייש המתפלל מחבירו שרואה שהוא בוכה בתפילתו.

ישיבה מאחורי המתפלל
והנה לענין ישיבה מאחורי אדם המתפלל, יש לדון בזה לפי הטעמים שהזכרנו, כי אם נאמר שהאיסור לשבת בסמוך למתפלל הוא מפני כבוד השכינה, הרי שיש לנו לאסור בזה אף מאחורי המתפלל, אבל אם נאמר שטעם האיסור בזה הוא בכדי שלא יתבייש המתפלל, או בכדי שלא יתבלבל, אם כן לא שייך טעם זה כאשר הוא יושב מאחוריו.

ולהלכה, רבינו הרמב"ם (בפ"ה מהלכות תפלה) כתב, שאסור לישב "בצד העומד בתפלה". ומשמע קצת שמאחוריו רשאי לשבת. וכן מרן השלחן ערוך (סימן קב) כתב, שאסור לישב בתוך ארבע אמות של המתפלל "בין מלפניו בין מן הצדדין", ומשמע קצת שמאחריו מותר. וכן כתבו כמה מגדולי האחרונים, שלדעת מרן השלחן ערוך, מותר לשבת מאחורי המתפלל. אולם יש מחמירים בדבר. הלכך, המחמיר שלא לשבת מאחורי המתפלל, תבא עליו ברכה. ולמנהג האשכנזים יש לאסור בזה בפשיטות, שלא לשבת מאחורי אדם המתפלל, שכן פסק בפירוש רבינו הרמ"א, שבני אשכנז קבלו הוראותיו.

ישיבה בסמוך לשליח ציבור
ומן האמור אנו למדים שהוא הדין לגבי אדם הרוצה לשבת בסמוך לחזן המתפלל בחזרת התפילה, שאסור לו לשבת, אלא אם הוא מחוץ לארבע אמותיו של החזן. וכן כתב להעיר על זה מרן רבינו הגדול זצ"ל בשו"ת יחוה דעת (חלק ה), שאף המיקלים לשבת בחזרת השליח ציבור, צריכים להזהר שלא לשבת בתוך ארבע אמותיו של החזן.

ולסיכום: אסור לשבת בסמוך לארבע אמותיו (שני מטר) של המתפלל תפילת העמידה. בין מלפניו, ובין מצדדיו. ויש מחמירים בזה אף כשהוא יושב מאחורי המתפלל. והוא הדין שאסור לשבת בסמוך לשליח ציבור בשעה שהוא מתפלל.

תאריך השאלה:
י"ד אלול תשפ"א / 22 באוגוסט 2021

אין קשר בין הנטילה לברכת המזון, ובודאי שיש לברך ברכת המזון.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


הפסקת חשמל בשבת

שאלה: בשבת האחרונה היתה הפסקת חשמל בשכונתינו, ובמשך שש שעות לא היתה אספקת חשמל, ולאחר מכן תוקנה התקלה, והפלאטה חזרה לעבוד, האם מותר לאכול מהמאכלים שמחוממים על הפלאטה?

תשובה: בענין זה שאנו נשאלים עליו, מדובר באופן שהטכנאים של חברת החשמל יצאו ביום שבת, נסעו במכוניות, ועשו עוד הרבה מלאכות, על מנת להחזיר את זרם החשמל בשכונה, וההלכה ידועה, שהמבשל בשבת, התבשיל אסור לו לעולם. כלומר, אפילו אחרי שבת אסור לו ליהנות מהתבשיל. וגם לאנשים אחרים אסור ליהנות מהתבשיל עד מוצאי שבת. וכבר כתב הרמ"א (בהגהתו על השלחן ערוך סימן שיח), שלא רק במקרה שבישלו את המאכל בשבת אסור לאכלו, אלא הוא הדין בכל שאר מלאכות השבת, שאסור ליהנות מעשייתם ביום השבת כלל. ולכן, אם יהודי קטף פירות מן העץ בשבת, אסור לאחרים לאכול מאותם הפירות עד למוצאי שבת. וכן כל כיוצא בזה.

והנה במקרה שלפנינו, הרי נעשה מעשה הכרוך בחילול שבת, והוא תיקון החשמל, ועל ידי החילול שבת, התבשל התבשיל שעל הפלאטה, וחזר והתחמם, ואם כן לכאורה אסור ליהנות מהמאכלים הללו עד מוצאי שבת.

ומרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל דן בזה בכמה מקומות בספריו, ובספרו חזון עובדיה (שבת ח"ו עמוד קנח) כתב, שמאחר והדבר ידוע בזמנינו שהאויבים מקיפים עלינו מסביב, והמחבלים המרצחים האכזרים מצפים להזדמנות לפרוץ במתקפה על בתי ישראל להכות אם על בנים ח"ו, וכאשר העיר שרויה בעלטה ונבצר מכוחות הבטחון וצבא ישראל לעמוד על המשמר כראוי, הרי הדבר הוא בגדר "פיקוח נפש", והחזרת זרם החשמל לפעולה תיקנית הוא בגדר פיקוח נפש שדוחה את השבת, כמו שאמרו במסכת יומא (פה.), שנאמר "וחי בהם", "ולא שימות בהם". ולכן הטכנאים של חברת החשמל הרי הם עוסקים במצות פיקוח נפש. הלכך כל המאכלים שהתחממו אחר כך מכח מעשיהם, בהיתר התחממו, ומותרים באכילה. וזו התשובה האחרונה שהשיב מרן רבינו זצ"ל בכתב ידו בספריו הקדושים לפני שנפטר מן העולם בשנת התשע"ד. יהי רצו שנזכה לראותו בתחיית המתים במהרה.

גם בספר שמירת שבת כהלכתה (פל"ב הע' קפב) כתב שבנידון שלנו מותר ליהנות מאור החשמל מכיון שמצויים בכל עיר חולים שיש בהם סכנה, והטכנאים מתקנים את החשמל גם עבורם, והרי אי אפשר לתקן את החשמל רק בעבור החולים. נמצא אם כן שכל המלאכה שעשו הטכנאים לא היתה באיסור, ומותר ליהנות מאור החשמל ומכוחו.

לכן למעשה, במקרה שהתרחשה הפסקת חשמל בשבת, ולאחר מכן חזר אור החשמל, מותר ליהנות מאור החשמל ומחימום הפלאטה שנעשה לאחר מכן, אפילו אם המאכלים הצטננו לגמרי וחזרו והתחממו. ומרן זצ"ל האריך בזה עוד בספרו, והוכיח כן למעשה מפי סופרים וספרים.

אולם יש לציין כי אין אנו שבעי רצון מפעילותה של חברת החשמל, שבעונות הרבים עוד ארוכה הדרך עד שיתנהלו שם כל הענינים על פי ההלכה. ומאד יש להצטער על כך שבארץ ישראל, שכל כך הרבה דורות חשקו ישראל לעלות אליה בקדושה, דוקא כאן נעשה חילול ה' גדול על ידי "חברת החשמל לישראל". ויהי רצון שנזכה שה' יתברך יערה רוח טהרה ממרום על ראשי חברת החשמל והאחראים עליהם, ויזכו לעשות הכל על פי ההלכה, וזכות שמירת השבת תגן בעדינו אלף המגן.

תאריך השאלה:
י"א אלול תשפ"א / 19 באוגוסט 2021

מותר בהחלט. תבורכו,

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


קביעת מזוזה

שאלה: מזוזה שאין כל אפשרות לקובעה בפתח על ידי מסמרים, מפני שהפתח עשוי מברזל (כמו שמצוי בדלתות פלדה שבזמנינו) האם מותר להדביקה בדבק חזק?

תשובה: הנה נצטוינו בתורה הקדושה לקבוע מזוזה בכל פתח שבבית, על גבי מזוזת הבית. ומזוזת הבית, היא מה שנקרא בזמנינו "משקוף", ועליו יש לקבוע את המזוזה כדין. ועתה נדון כיצד יש לקבוע את המזוזה, האם יש חיוב לקבעה דוקא במסמרים, או שמותר לקבעה על ידי דבק וכדומה.

כתב הרמב"ם "גולל המזוזה (כלומר, את הקלף שעליו כתובה הפרשיה) מסוף השיטה לתחילתה, ומניחה בשפורפרת או קנה או עץ, (כגון בתי המזוזה הנמכרים בזמנינו), ומחבר אותה אל מזוזת הפתח במסמר, או חופר במזוזת הפתח ומכניס בה המזוזה". ומבואר מדבריו שצריך לקבוע את המזוזה היטב, על ידי מסמר, או על ידי שיקבענה בתוך הקיר. אבל בחיבור חלש יותר, לא יוצא ידי חובת קביעת המזוזה, שאינה קבועה כלל בקיר. וכן כתבו הטור ומרן השלחן ערוך. ורבינו המרדכי כתב בשם רבינו שמשון, שיש לקבוע את המזוזה היטב בכותל (כלומר בפתח), אבל אם תלאה בלבד בלי שיקבענה פסולה. משום שעל פי הדין צריכה המזוזה להיות "קבועה", ובחיבור קל, אינה נחשבת לקבועה.

אלא שבגמרא במסכת מנחות (דף לד.) למדנו ממדרש הפסוקים שיש לכתוב את המזוזה על גבי קלף. ואמרו עוד בגמרא, שאילו לא היינו למדים שיש לכתוב את המזוזה על גבי קלף, (כלומר, אילו באמת לא היה חיוב לכתוב את המזוזה על גבי קלף, היכן היינו כותבים את המזוזה? ומשיבה על כך הגמרא), היינו חושבים שדי לחקוק אותה על אבן ולקבוע את האבן בקיר. ומבואר אם כן, שבכתיבת המזוזה על גבי אבן, וקביעת אבן בקיר, אין בה חסרון מצד "קביעת" המזוזה, אלא רק מצד זה שאין המזוזה כתובה על קלף. וקביעת אבן בקיר, ודאי היא על ידי טיח וטיט או דבק, ולא על ידי מסמרים, ואם כן מוכח שאין חיוב לקבוע את המזוזה במסמרים דווקא, אלא אפשר אף על ידי דבק, משום שגם הדבקה בדבק נחשבת לקביעה מעולה.

ולכן פסק מרן רבנו עובדיה יוסף זצ"ל בספרו שו"ת יחוה דעת, שמותר לקבוע מזוזה על ידי דבק חזק, משום שגם כך נחשבת המזוזה לקבועה בשער. והמליץ על כך מרן זצ"ל מלשון הפסוק בספר ישעיה, "אֹמֵר לַדֶּבֶק טוֹב הוּא וַיְחַזְּקֵהוּ בְמַסְמְרִים לֹא יִמּוֹט".

תאריך השאלה:
י' אלול תשפ"א / 18 באוגוסט 2021

להלכה אנו פוסקים שיש להקדים את האזכרה, לדוגמא, אם נפטר ביום שלישי באייר אחר השקיעה לפני צאת הכוכבים, לעולם יום האזכרה יהיה ביום שלישי באייר. ואם אפשר, ילמדו משניות ויאמרו קדיש גם למחרת, שסוף סוף יש לנו ספק בדבר. (ראה חזון עובדיה אבלות ח"ג עמוד רלו).

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


"ויעשו לפני כסדר הזה"

מדברי מרן רבינו זצ"ל לימי חודש אלול

בסליחות, אנו אומרים י"ג מידות (שלוש עשרה מידות), "ה' ה' אל רחום וחנון" וכו'. אמירת י"ג מידות, היא מרכז הסליחות, עיקר הסליחות.

רבותינו בגמרא אומרים, "ברית כרותה לשלוש עשרה מידות שלא חוזרות ריקם", ודאי יתקבלו ברצון לפני ה' יתברך! ומדוע? מפני שנאמר, "הִנֵּה אָנֹכִי כֹּרֵת בְּרִית", כרת איתנו הקדוש ברוך הוא ברית, שאם נאמר י"ג מידות, הוא מצדו יתמלא עלינו ברחמיו.

לכן, כאשר אומרים י"ג מידות, צריך לשים לב, אדם צריך לכוין מה שאומר. "וַיַּעֲבוֹר ה' עַל פָּנָיו וַיִּקְרָא", אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מְלַמֵּד שֶׁנִּתְעַטֵּף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כִּשְׁלִיחַ צִבּוּר, וְהֶרְאָה לוֹ לְמֹשֶׁה סֵדֶר תְּפִלָּה, אָמַר לוֹ, כׇּל זְמַן שֶׁיִּשְׂרָאֵל חוֹטְאִין, יַעֲשׂוּ לְפָנַי כַּסֵּדֶר הַזֶּה וַאֲנִי מוֹחֵל לָהֶם", כלומר, על ידי אמירת י"ג מידות נמחלים עוונותיהם של ישראל.

אך עלינו להבין, מדוע נאמר: כל זמן שישראל חוטאים "יעשו" לפני כסדר הזה? היה צריך לומר, "יאמרו" לפני כסדר הזה, מה פירוש הדברים? אלא שנאמר בתורה, "כִּי תִשְׁמֹר אֶת מִצְו‍ֹת ה' אֱלֹקֶיךָ וְהָלַכְתָּ בִּדְרָכָיו", ופירשו רבותינו, "והלכת בדרכיו", מה הוא רחום, אף אתה תהיה רחום, מה הוא חנון, אף אתה תהיה חנון, לך אחרי דרכיו של הקדוש ברוך הוא. אם עבר עני, וביקש צדקה, והשבת לו "ירחם ה'" ולא נתת לו כלום, מן השמים גם כן יאמרו, איה היא מדת הרחמנות שלך? עבר יתום וביקש עזרה ולא עזרת לו, איה היא מדת "רב חסד" שלך? אתה לא מתנהג ברחמנות, מדוע ה' ינהג עמך ברחמנות? כמו שאדם מתנהג, כך נוהגים עמו מן השמים, "אֱמֶת מֵאֶרֶץ תִּצְמָח וְצֶדֶק מִשָּׁמַיִם נִשְׁקָף", נשקף כמו מראה, כמו שאדם מתנהג, ככה מתנהגים עמו!

לכן אמר ה' יתברך למשה, כל זמן ש"יעשו" לפני כסדר הזה אני מוחל להם, כל זמן שיתנהגו בעצמם על פי מדותיו של הקדוש ברוך הוא, אז ימחל להם.

נאמר בי"ג מידות, "וְרַב חֶסֶד וֶאֱמֶת". אחד מרבותינו בגמרא ושמו אִילְפִָא הקשה: כְּתִיב "וְרַב חֶסֶד" וּכְתִיב "וֶאֱמֶת", איך זה יתכן? אם הקדוש ברוך הוא דן על פי האמת, איך יוכל לדון גם ברוב חסד? הרי אלו דברים הסותרים זה את זה. אלא מיישב אילפא: בַּתְּחִלָּה "וֶאֱמֶת" וּלְבַסּוֹף "וְרַב חֶסֶד", בתחילה דנים את האדם על פי האמת, על פי מה שמגיע לו, ואז רואים שלא יוכל לעמוד בגזר הדין, מיד דן אותו הקדוש ברוך הוא במידת החסד, ברחמים.

אך עדיין קשה, שאם כן, היה ראוי לכתוב בתורה, "ואמת ורב חסד", ולא "ורב חסד ואמת", שהרי קודם כל דנים על פי האמת, ורק אחר כך על פי החסד?!

אלא היה מעשה (שהזכרנוהו לפני כשנה) במלך אחד, שהיה מלך טוב, ווהיה אדם אחד מאוהביו הגדולים, שהיה איש מלא חן וחכמה, וה' נתן לו מענה לשון, ובכל מקום אליו היה מגיע, היה מפרסם לטובה את שמו של המלך, אומר לכולם, תראו איזה מלך אציל! איזה טוב לב! כמה הוא דואג לאזרחים שלו!  עד שנעשה לב העם כולו קשור למלך, כולם היו מעריצים את המלך. והמלך ידע את כל אשר נעשה, הוא ידע מי הטיב לו וגרם לכך שהעם כל כך אוהבים אותו. ושמר את הדבר בלבו.

והנה יום אחד, אותו אדם שהיה אוהבו של המלך, נכשל, ועבר עבירה חמורה על חוקי המדינה. מאחר והוא היה אדם נכבד, הושיבו במשפטו חמישה שופטים בכירים, עיינו היטב בתיק שלו, ואמרו, אין מה לעשות! אין משוא פנים בדבר! אדם זה באמת נכשל בעבירה חמורה על החוק, ויש להשית עליו עונש של שנת מאסר אחת!

אחד השופטים, שהיה אוהבו של אותו אדם, פנה אל השופטים ואמר להם, ראו נא אחי, אין ספק שהצדק עמכם, אדם זה עבר עבירה וראוי הוא לעונש כזה. אבל אולי, ניתן לו אפשרות חילופית, נכתוב, שאם ישלם סכום גדול של מאה אלף דולר לאוצר המלכות, הוא יוכל לפדות בכך את מאסרו! והרי אנחנו יודעים שאין לאדם זה מאה אלף דולר, ובכל זאת, בואו וניתן לו את האפשרות! שמעו השופטים והסכימו, כתבו בפסק הדין, שעל האדם הזה לשבת בבית הסוהר במשך שנה תמימה. ואם ישלם מאה אלף דולר לאוצר המלכות, יוכל בזה לפדות את מאסרו. את פסק הדין חתמו בכך שהוא יכנס לתוקף מיד בתום שלושים יום.

מסכן אותו אדם, לא היה לו סכום כסף גדול כל כך, לכן החל לנסות להשיג הלוואות, פנה לכמה קופות של גמילות חסדים, וכל אחד השיב לו, שלא יוכל לתת בידו הלוואה של יותר מחמשת אלפים דולר. וכך הלך והסתובב עד שהתייאש. הבין שאין לו ברירה, ויהיה עליו לשבת בבית הסוהר.

בלילה האחרון לפני כניסתו לבית הסוהר, באו כל בני משפחתו להפרד ממנו, והיו כולם בוכים ועצובים. אך אין מה לעשות. בשעה עשר בלילה, הלכו כולם ועזבו אותו בביתו עם בני משפחתו הקרובה.

בלילה ההוא נדדה שנת המלך, הוא עקב אחרי אותו אוהב, וידע שהוא לא הצליח להשיג את סכום הכסף שיפדה אותו מהמאסר. מה עשה? לקח מזוודה, ושם בתוכה אלף שטרות של מאה דולר. קרא לבנו, יורש העצר, ואמר לו, תראה בני, איך אני אעזוב אדם כזה שכל ימיו היה מוסר את נפשו בשבילי? איך אני אתנהג ככה? עלי לדאוג לו. אבל אסור שידעו מכך שאני אעזור לו. לכן אבקש ממך, קח את המזוודה הזו, ובשעה שתים בלילה, תלך על יד ביתו של אוהבי, תנפץ את זכוכית החלון ותזרוק לשם את המזוודה, ומיד תברח משם!

הלך יורש העצר, בשעה שתים בלילה, ויפן כה וכה וירא כי אין איש. שבר את החלון וזרק בתוכו את המזוודה, ורץ רץ, ברח לו.

אותו אדם ובני ביתו שמעו קול נפץ באמצע הלילה, מיד קמו ממיטותיהם, הדליקו את האורות, וראו מזוודה. בתחילה חששו, אולי מדובר במטען נפץ, התבוננו, וראו שאין חוטים ואין שום דבר מחשיד, לאט לאט פתחו את המזוודה, וכולם פרצו בצעקה "וואי – הכל מלא ירוקים!!!!!!" ישבו וספרו את הכסף, ומצאו שיש שם בדיוק מאה אלף דולר.

בבוקר הלך אותו אדם, מסר את הכסף לפקיד ההוצאה לפועל, שם ספרו את הכסף, תיכף הוציאו "קבלה", והורו לו, אם יבואו לדבר איתך, תוכל להציג את המסמך הזה, שמעיד ששילמת ואתה פטור לגמרי. חזר אותו אדם לביתו בשמחה וברננה, ולא קרה לו דבר.

זהו מה שנאמר: "ורב חסד ואמת", גם כשדן ה' את האדם על פי האמת, באמת שהכל הוא חסד, מקדים ה' רפואה למכה, כמו שאמרו במסכת פסחים (דף קיח.), הוֹדוּ לַה' כִּי־טוֹב כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ, לעולם ה' רב חסד, גם כשמעניש את האדם, הודו לה' שגובה חובתו בטובתו, עשיר בשורו, עני בשיו, כל אחד ואחד, נותן לו ה' ממון, כדי שיוכל אחר כך לגבות אותו ממנו, ונמצא שלא חסר כלום, כמו המלך הזה, שדן את מקורבו על פי האמת, אבל באמת הכל היה חסד, כי המלך שילם את הקנס מכספו.

לכן על האדם לקבל הכל באהבה. היה אדם שהטיב לו ה', נתן לו פרה חולבת, ושמח בה אותו אדם, והנה בוקר אחד ניגש לפרה, וראה שהפרה מתה. מה יאמר? "הפרה כפרה"! הקדוש ברוך הוא חס עליו, לכן נתן לו את הפרה, כדי שיוכל אחר כך לגבות אותה ממנו, כי לוותר לגמרי על העוון, אי אפשר, אבל בכפרה כזו, שהיא יסורים של אהבה, מכפר לו.

בימים הללו, ימי חודש אלול, אמנם על האדם לומר שהוא מקבל את כל הגזירות ומודה לה' עליהם, אך קודם כל, יקדים תפילה לצרה, יקום, יאמר סליחות, יתן צדקות, הצדקה מכפרת עוון. כך אמרו רבותינו, במקום שיפסיד אדם את כל כספו, יתן צדקה ויתכפר לו! אדם שנותן לעניים, מן השמים ירחמו עליו.

יש בגמרא, רבי יוחנן בן זכאי, שהיה מגדולי התנאים, היו בני אחיו עוסקים במסחר, היתה להם פרקמטיא, חנות גדולה של מסחר. לילה אחד, ראה רבי יוחנן בחלומו, שיבואו הממשלה לחנות של בני אחיו, ויחייבו אותם במיסים גדולים, עד שיקחו מהם את כל רכושם!

מה עשה? בבוקר, ניגש לחנות, אמר להם לבני אחיו, בני! יש יתום ויתומה שרוצים להתחתן, ואין להם כלום, תנו לי כסף! אמרו לו, כמה תרצה? השיב להם, לדוגמא, אלף דולר, נתנו לו. הוא לקח את הכסף, ונתן ליתום וליתומה. למחרת בא שוב אל בני אחיו, אמר להם, אנו מקימים ישיבה, ואין לנו כסף, תעזרו לנו! השיבו לו, כמה תרצה? אמר להם, עשרת אלפים דולר! נתנו לו, והלך רבי יוחנן והשקיע את הכסף בישיבה. וכן היה בכל יום ויום, הגיע רבי יוחנן ותבע מאחייניו כספים עבור עניני צדקה.

כעבור חודש ימים, לפתע הגיעו אנשי רשות המיסים, הודיעו לאחים שעליהם לשלם כך וכך, והקפיאו את כל רכושם לטובת תשלום המס! באו לפני רבי יוחנן, אמרו לו, ראה שכך אירע לנו, אמר להם, אני ראיתי כבר בחלומי שכך יהיה, ורציתי להציל מממונכם מה שאפשר, עתה, אל תדאגו, לא יקחו מכם אנשי הממשלה אלא אלף זהובים, ואחר כך יפטרו אתכם לשלום, ואילו הייתם נותנים לי את אותם אלף זהובים שעוד לא הספקתי לקחת מכם, לא היו לוקחים מכם אנשי המס אפילו פרוטה אחת! וכמובן, כך היה.

זאת אומרת, אדם שנותן לצדקות, ליתומים ולאלמנות, ללומדי תורה, מנקים לו את זה ממה שיקחו ממנו אחרים. וכבר אמרו רבותינו, אם זכה האדם, יקויים בו "הלא פרוס לרעב לחמך", שיתן צדקה לעניים, לא זכה, יקויים בו, "ועניים מרודים תביא בית", שאנשי המס, שהם תמיד כמו עניים, שכל הזמן דורשים עוד ועוד, הם יבואו לביתו ויקחו את כספו.

לכן אדם חכם, יודע לעשות חשבון נכון, "אִם חָכַמְתָּ חָכַמְתָּ לָּךְ", יעשה בחכמה, ירבה בצדקות, מי שהוא חסיד, הוא גומל חסד לעצמו, "גֹּמֵל נַפְשׁוֹ אִישׁ חָסֶד"!

תאריך השאלה:
ח' אלול תשפ"א / 16 באוגוסט 2021

יש שנים שהיה אומר באשמורת הבוקר, ויש שהיה אומר בחצות הלילה. ופעמים בודדות אמר לפני תפילת מנחה. 

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


כגודל הכשרון – גודל האחריות

בשנת התשל"ג, היה מרן זצ"ל רבה של העיר תל אביב, וביום שבת שובה, התכנסו בבית המדרש בני ישיבות, ומרן זצ"ל נשא בפניהם דברים, ונביא כאן את עיקרן (בתוספת מועטת).

כאשר האדם עומד בדין לפני בית דין של מעלה, וכאשר דנים אותו בימי הדין בהם אנו מצויים, אין דנים את כל בני האדם באותו אופן. כי כל אדם, כפי גודל הכשרונות שלו, כך גודל האחריות שלו על מעשיו. וגם נשמת בני האדם, אינה שווה אצל כל בני האדם, אלא יש אדם ששורש נשמתו ומקורה במקום נעלה יותר, ויש אדם ששורש נשמתו במקום פחות ממנה, וכל אדם מצפים ממנו ותובעים ממנו לעשות מעשיו כפי כחו וכפי מעלתו.

והנה מרן רבינו זצ"ל, היה בוכה בכל שנה בשעת הודוי ביום הכפורים, ומוריד דמעות כנחל, בשעה שהיה אומר "בטלנו תורתך ימים ולילות", והיו הקהל תמהים, על מה מרן בוכה? והלא אין שקדן גדול ממנו, ועל מה הוא מתוודה? עד כי מרן רבינו זצ"ל בעצמו הסביר את הדברים בתוך דבריו, וכך אמר:

מספרים על רבינו הגר"א מוילנא, שהיה בוכה בדמעות שליש ביום הכפורים בשעת הודוי, והיה אומר "בטלנו תורתך ימים ולילות", בה בשעה שצירוף כל הרגעים בשנה שלא עסק בהם בתורה, לא עלו אלא לשעה אחת. ובכל זאת היה הגר"א בוכה על ביטול התורה. וטעם הדבר, משום שהגר"א היה בעל שכל זך ביותר, ובשכלו הכביר והנשגב, עוד בילדותו למד את המסכתות זבחים ומנחות בלילה אחד, עד שהשתוממו כל שומעיו כאשר בחנוהו וראו שלא הניח זוית ופינה בלימוד מהיר וזריז כזה. לכן, כל רגע של הגר"א היה יקר כמו ימים ולילות ארוכים של שאר בני אדם, ולכן היה על הגר"א לבכות על ביטול תורה של שעה אחת (לפי מדרגתו). כי כפי גודל הכשרון, כן גודל האחריות. וכמו שכתב בסוף ספר מעשה רב, שאינו דומה קיצור עבודתו של העבד המנקה את הרפת, לקיצור עבודתו של עבד המתקן את כתרו של המלך.

ומכאן אנו נוכל ללמוד גם כן, שמי שיש לו כשרונות, עליו לנצלם, ועליו להשקיע את כחו במקום בו הוא יוכל לפעול הרבה. ולמשל, מי שיש לו כח בדיבורו, עליו להשפיע דברי תורה על אחרים. ומי שיש לו הון רב, עליו לתרום כפי כחו למען חיזוק התורה והיראה. וכן על זה הדרך. תן לחכם ויחכם עוד.

תאריך השאלה:
ח' אלול תשפ"א / 16 באוגוסט 2021

בדיוק. מסמר שמחזיק את הסכך, זהו מעמיד. אבל אם שם ברגים או מסמרים שתופסים את הקרשים שעליהם מניח את הסכך, זהו מעמיד דמעמיד. וכן אם הסכך לא יחזיק מעמד בלי האזיקונים שמחזיקים אותו, זהו מעמיד. ולכתחילה אין לעשות כן. 

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


שמיעת מוזיקה ודברי תורה בחדר האמבטיה –תכניתו של מרן זצ"ל

שאלה: האם מותר לשמוע בחדר האמבטיה שירים של קודש, או דרשות ושיעורים של דברי תורה? והאם מותר לדבר דברי תורה באמבטיה?

תשובה :יש לדון בשאלה זו מצד שתי בעיות. האחת, כאשר האדם מתרחץ ואינו לבוש, האם מותר לו לדבר או לשמוע דברי תורה. והבעיה השנייה, האם עצם המקום שהוא "חדר אמבטיה", מוגדר כמקום שאסור לדבר או להרהר שם בדברי תורה.

"ולא יראה בך ערות דבר"
נאמר בתורתינו הקדושה: "ולא יראה בך ערות דבר", ומכאן למדו רבותינו במסכת שבת (כג.) שאסור לאדם שאינו לבוש לדבר דברי תורה, ולכן אסור בהחלט לדבר בדברי תורה בשעה שאדם מתרחץ וכדומה, שהרי הוא אינו לבוש. אולם כל זה לענין דיבור ממש בדברי תורה, אבל לענין הרהור בדברי תורה, כלומר מחשבה בדברי תורה, אין לאסור מצד מה שאינו לבוש, שהרי נאמר בתורה ערוות "דבר", דיבור הוא שאסור, אבל הרהור מותר.

דין חדר האמבטיה
אולם יש לעיין בדבר מצד אחר, שהרי כשם שאסור לדבר בדברי תורה וקדושה כשאדם אינו לבוש, כמו כן אסור לדבר בדברי תורה במקומות שאינם מכובדים, כמו שנאמר "והיה מחנך קדוש". וכל שכן שאסור לדבר בדברי תורה במקום מטונף ממש, כגון בית הכסא (שירותים) או בית המרחץ. ובמקומות אלה אפילו להרהר בדברי תורה אסור. ולכן עלינו לדון האם חדרי אמבטיה דינם כדין בית הכסא ובית המרחץ שאסור להרהר שם בדברי תורה, או שדינם שונה, כיון שהם נקיים יותר.

ובגמרא במסכת שבת (י.) תניא, הנכנס לבית המרחץ, (בבתי המרחץ שלהם היו שלשה חדרים, חדר שבו כולם לבושים, חדר אחר שחלק מהאנשים לבושים וחלקם אינם לבושים, וחדר אחרון שבו כולם אינם לבושים), מקום שבני אדם לבושים, רשאי לקרות קריאת שמע ולהתפלל ולהניח תפילין. מקום שכולם ערומים אסור אפילו לדבר שום דבר של קדושה, ואפילו לומר "שלום" שהוא כנוי לה' יתברך, אסור.

ולענין חדר האמצעי שבו יש אנשים לבושים ויש שאינם לבושים, כתב הר"ן במסכת עבודה זרה (מד:), שאף שאסור לדבר שם בדברי תורה, מכל מקום מותר להרהר שם בדברי תורה. וכן מותר לענות בפיו על איזה דבר אם הוא מותר או אסור, שאינו מפרש את טעם ההיתר או האיסור, מותר, שגם זה נחשב כהרהור בדברי תורה.

וכתב הרשב"א בתשובה (ח"ז סימן תיח), שטעם הדבר שאסור לדבר בדברי תורה בבית המרחץ, הוא מחמת חמימות המים הנמצאים שם, אבל מקום שהמים שם צוננים, ואין שם אדם שאינו לבוש, מותר לדבר שם בדברי תורה, ולברך על הטבילה וכיוצא בזה. ומבואר בדברי הרשב"א, שעיקר האיסור לדבר דברי תורה בבית המרחץ, אינו משום שהוא מקום שבדרך כלל בני אדם הולכים שם כשאינם לבושים, אלא הטעם הוא מחמת הלכלוך המצוי במקום שהמים שם חמים ובני אדם מתרחצים שם. ולכן במקום שהמים קרים, ואין שם בני אדם באותה שעה, מותר אפילו לברך שם על טבילת כלים.

דין חדרי האמבטיה שלנו
ומרן רבינו הגדול רבי עובדיה יוסף זצוק"ל, בתשובה (בשו"ת יביע אומר חלק חמישי סימן יא), האריך בענין זה, כי גם הוא נשאל בזה, בזמן שהיה משיב לשאלות ברדיו בהיותו רב ראשי, ואחד המאזינים עלה ושאל, האם מותר לו לשמוע את התכנית של מרן זצ"ל כשהוא מתרחץ לכבוד שבת. ומרן זצוק"ל הביא ראיות שעיקר האיסור לדבר בדברי תורה בבית המרחץ, הוא דוקא מחמת הזוהמה הנמצאת שם. והביא ראיות שיש לחלק בזה בין בית מרחץ ציבורי, לבין בית מרחץ פרטי, כמו האמבטיות שיש בבתים שלנו.

ומכל מקום לענין הלכה פסק, שיש לדון את בתי המרחץ שלנו כדין "חדר האמצעי" של בית המרחץ שהיה בזמנם. כלומר, אין להקל לדבר שם בדברי תורה, אבל מותר להרהר שם בדברי תורה. ולכן מותר להכניס טרנזיסטור לחדר האמבטיה ולשמוע ממנו דברי תורה, אפילו בשעה שהוא עומד להתרחץ, שהרי מצד מה שאינו לבוש, כבר ביארנו שאין לחוש לזה לגבי הרהור (מחשבה), ורק הדיבור ממש הוא שאסור, בין כשהוא לבוש ובין כשאינו לבוש.

ולסיכום: חדר אמבטיה שבזמנינו, אסור לדבר שם שום דיבור של דברי קדושה. ומותר להרהר שם בדברי קדושה, ולכן מותר לשמוע שם תכנית רדיו של דברי תורה וכיוצא בזה.

ופשוט שכל זה דוקא בחדר אמבטיה שאין שם בית הכסא (שירותים), שאם יש שם בית הכסא אסור אפילו להרהר שם בדברי תורה.

תאריך השאלה:
ו' אלול תשפ"א / 14 באוגוסט 2021

אם הם ישימו מזוזה לפני שתעזוב, ואז תקח את שלך, אפשר. אם לא, אז תשים עבורם מזוזות פשוטות ותקח את אלה היקרות איתך. תבורך,

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


סכנה בלקיחת המזוזות מן הבית

שאלה: האם נכון הדבר שיש חשש סכנה למי שמוציא את המזוזות בביתו כאשר הוא עוזב ועובר לבית אחר, ואם יש בזה חשש סכנה, מה יעשה מי שהשקיע סכום כסף גדול במזוזות מהודרות?

תשובה: בגמרא במסכת בבא מציעא (דף קב.) תנו רבנן, המשכיר בית לחבירו, על השוכר לעשות מזוזה, וכשהוא יוצא ועוזב את הבית ששכר לעבור לדירה אחרת, לא יטלנה בידו ויצא, אלא ישאיר את המזוזות קבועות בבית שעוזב. ומעשה באחד שנטל את המזוזה (כדי להעבירה לבית שהולך לגור בו), וקבר את אשתו ואת שני בניו. (דהיינו שאף כשאדם עובר דירה, אסור לו לקחת את המזוזות מן הבית שהוא עוזב, ואם הוא עושה כן, יש סכנה שחס ושלום ימותו אשתו ובניו).

ובנמוקי יוסף (שחיבר אחד מאחרוני הראשונים, רבינו יוסף חביבא, מגאוני ספרד). כתב בשם הריטב"א בטעם הדבר שאסור ליטול את המזוזות מן הבית שעוזב אותו, לפי שעל ידי המזוזות חלה קדושת השכינה על הבית, ובנטילת המזוזות מסתלקת השכינה.

ובחידושי הריטב"א למסכת בבא מציעא כתב טעם לסכנה שיש בסילוק המזוזות, לפי שהמזוזה עומדת בפתח לשמירה על הדרים בבית, ולכן המסלק את המזוזות מן הבית גורם סכנה לאותם שיבואו לדור בבית אחריו, לפיכך מידה כנגד מידה, מה הוא לא חשש למיתת בני חבירו הצריכים שמירה, וכשאינם משומרים הם עלולים למות, כן קרה לאותו אדם שנטל המזוזות וקבר את אשתו ובניו. ומובן שיש עומק בטעם זה, שהרי עיקר החיוב לשים מזוזות מוטל על הדיירים החדשים שבאים לדירה ולא על זה שדר בה מקודם. ומכל מקום כך הם הדברים על פי פשטן, לפי שחששו חכמים מאד לסכנה שיש בהעדר מזוזות בבית ישראל, ולפי שאפשר שהדיירים החדשים ישתהו איזה זמן עד קביעת המזוזות החדשות, אסרו על הדיירים שעוזבים ליטול עמם את המזוזות.

ואם יש לו בביתו מזוזות מהודרות ויקרות ביותר, וקשה לו להשיג מזוזות יקרות כמותן, כתב מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל, שיש להקל ליטול המזוזות באופן שיטלם לצורך בדיקתן אם הן כשרות, ומיד יקבע במקומן מזוזות אחרות כשרות פשוטות, ואחר כך כשיקבל את המזוזות מן הבודק, יטלם לעצמו לביתו החדש. שבאופן כזה אין כל חשש, שהרי חכמים לא חששו אלא מפני הדייר החדש שמא ישתהה בקביעת המזוזה ויבואו בניו לסכנה, אבל באופן שהוא עצמו קובע מיד מזוזות אחרות אין כל חשש. וטוב לעשות כן מספר ימים קודם עזיבתו את הדירה. ויכול לתבוע מהדייר החדש את מחיר המזוזות שמשאיר לו.

וכאן המקום להזכיר, כי מצב המזוזות בשוק הוא בכי רע בהרבה מקומות, ואסור לקנות מזוזה ממי שאינו ירא שמים, שהרבה מאד מהמזוזות הנמכרות אינם כשרות כלל וכלל, וצריך כל אדם לשים לבו לכך, ואם אינו יודע מקור המזוזות שלו ומה טיבן, ילך אצל בודק מזוזות ויעשה שאלת חכם כיצד יש לנהוג, ואם יש צורך בכך ירכוש לעצמו מזוזות מסוחר ירא שמים בתכלית, שרוכש את המזוזות מסופרים יראים ושלמים, לקיים מצוה יקרה זו כדתה.

 

הוספה חשובה: ביארנו שאסור להוציא מפתחי הבית את המזוזות, גם כאשר עוברים דירה. ונשאלנו מרבים מאד מהלומדים תושבי חוץ לארץ, האם גם כאשר הדייר הבא המגיע לדור בדירה הוא גוי, יש להשאיר את המזוזות, או לא. והתשובה לזה היא שאין להשאיר את המזוזות בבית כאשר הדייר הבא אחר כך הוא אינו יהודי, מפני שהמזוזות אינן שייכות אלא לעם ישראל, ואין בזה שייכות אצל אחרים כלל. וכמבואר בשלחן ערוך יורה דעה (סי' רצא ס"ב).

תאריך השאלה:
ה' אלול תשפ"א / 13 באוגוסט 2021

כן, את יכולה להצטרף עמהם. 

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


פרשת שופטים

מדברי מרן רבינו עובדיה יוסף זצוק"ל
נערך על ידי נכדו הרב יעקב ששון הי"ו

נאמר בפרשה: שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֶיךָ נֹתֵן לְךָ לִשְׁבָטֶיךָ, וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם מִשְׁפַּט צֶדֶק, לֹא תַטֶּה מִשְׁפָּט, לֹא תַכִּיר פָּנִים וְלֹא תִקַּח שֹׁחַד, כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִים".

ונשאלת השאלה, מה פירוש הדברים "כי השוחד יסלף דברי צדיקים"? וכי יתכן אדם שהוא לוקח שוחד והוא נקרא צדיק? הרי אם הוא לוקח שוחד, הוא רשע, ואיך אפשר לקרוא לו צדיק?

לפני כמאתיים שנה, היה גאון, ושמו רבי יעקב שור, ויש לו ספר "כח שור", ובספרו הוא מספר מעשה שהיה איתו:

ביום מן הימים, באו לבית דינו שני אנשים להתדיין, ראובן ושמעון, מפני שהיו להם טענות זה על זה. ישב הרב, ולצדו שני תלמידיו, ושמעו את טענות בעלי הדין. לאחר שסיימו בעלי הדין להשמיע את טענותיהם, היתה דעתו של הרב שראובן זכאי, ואילו שמעון חייב. אבל תלמידיו חלקו על דבריו, וסברו להיפך, שראובן חייב ושמעון זכאי. החל הרב להתווכח איתם, הציג לפניהם את ראיותיו, אך הם דחו את דבריו, והביאו ראיות להיפך. וכך נמשך הויכוח, עד שראה הרב שהוא אינו מצליח להשתוות בדעתו יחד עם שני חברי בית דינו, ולכן החליט לדחות את מתן גזר הדין ביום אחד.

למחרת, הגיע הרב אל בית הדין עם תלמידיו הדיינים. והנה נתהפכה דעתו, ולפתע היה נראה לו כדברי תלמידיו, ששמעון הוא הזכאי, ואילו ראובן חייב. תמה הרב על עצמו, איך אתמול חשבתי להיפך, מה אירע כאן? עד שהחליט לדחות את מתן גזר הדין ביום נוסף.

בבואו לצאת החוצה, לבש הרב את מעילו, והנה הוא מרגיש שיש בכיסו איזה דבר. הכניס את ידו לכיסו, והנה הוא רואה דינר זהב! תמה הרב, מנין הגיע אלי דינר זהב? עד שהתברר שביום הראשון לדיונים, ראה שמעון שהרב עומד לחייב אותו, ניגש אל מעילו של הרב והכניס לכיסו מטבע זהב אחד.

כשנודעו הדברים לרב, כעס על כך מאד, נטל את המטבע, וזרק אותו מלפניו. למחרת בשבתו על כסאו בבית הדין, שוב נתיישבו דבריו, ששמעון חייב וראובן זכאי, וכשהסביר הרב את נמוקיו לפני שני הדיינים, הסכימו גם הם לדבריו, והשתוו בדעותיהם לחייב את שמעון ולזכות את ראובן.

הנה ראינו, אף על פי שרבי יעקב שור כלל לא ידע שקיבל שוחד, בכל זאת השוחד גרם לו שיטעה ותתחלף דעתו, על זה נאמר "כי השוחד יסלף דברי צדיקים", אף על פי שיהיה הדיין צדיק, בכל זאת השוחד יעוור את עיניו.

וכך מצאנו בגמרא במסכת כתובות (דף קה.), שהגמרא מתארת כמה נזהרו רבותינו מקבלת שוחד, ואפילו כשקיבלו מעט כבוד, או מעט טובת הנאה, כבר היו נמנעים מלדון. וכל זה מפני ששוחד הוא דבר חמור ביותר, שמטעה את דעתו של הדיין. וכל זה נוגע בעיקר לדיינים, ולא לאדם פרטי.

אולם באמת, כל אדם הוא שופט ודיין, ועליו להזהר שלא לקבל שוחד. וכך אמר שלמה המלך עליו השלום, "טוֹב יֶלֶד מִסְכֵּן וְחָכָם, מִמֶּלֶךְ זָקֵן וּכְסִיל", מי הוא זה "ילד מסכן וחכם"? זה היצר הטוב, ומיהו "מלך זקן וכסיל", זה היצר הרע. שלכל אדם יש שני יצרים, יצר הטוב ויצר הרע, והם משמיעים טענותיהם לפניו, והיצר הרע נקרא "זקן", מפני שהוא הגיע לאדם מיד לאחר שנולד, כמו שנאמר "לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ", אבל יצר הטוב אינו מגיע לאדם עד שיגיע לגיל מצוות, שיהיה בן שלוש עשרה ויניח תפילין, או בת שתים עשרה שנה. ולכן היצר הרע נחשב זקן לעומת היצר הטוב, שהרי באותם שנים שהיה לבדו, כבר קנה לו שביתה בלבו של האדם, ולאחר מכן קשה לאדם לשמוע לקול היצר הטוב.

מסופר שהגאון רבי יהונתן אייבשיץ, הזכיר את דברי רבותינו, שהיצר הרע מגיע לאדם תיכף משחר נעוריו, ורק בבר מצוה מגיע היצר הטוב. שאל אותו חריף אחד, רבי יהונתן! וכשאתה היית ילד, מה עשית? הרי לא היה לך יצר הטוב? השיב לו רבי יהונתן, הרי יש הלכה בידינו, שאסור לשמוע בעל דין שלא בפני בעל דין חבירו, לכן בכל פעם שהיצר הרע ניסה להסית אותי, השתקתי אותו, אמרתי לו שתוק! "שָׁמֹעַ בֵּין אֲחֵיכֶם וּשְׁפַטְתֶּם צֶדֶק"! קודם יגיע היצר הטוב ורק אז אשמע מה בפיך! וכך הצלחתי לדחות אותו מעלי.

הרבה מן האמת יש בזה. אדם יכול להיות ממש שופט, בא היצר הרע ואומר לו תעשה כך וכך, ואילו היצר הטוב אומר לו, אל תשמע לו! בא שלמה המלך ואומר, "טוב ילד מסכן וחכם ממלך זקן וכסיל", שמע בקול היצר הטוב, ואל תשמע ליצר הרע! ומדוע נקרא היצר הרע "מלך"? מפני שהיצר הרע משלם לאדם במזומנים, הוא מלך! יש לו הרבה כסף, תעשה עבירה ומיד תקבל את שכרה! ואילו היצר הטוב, נקרא "ילד", אין לו כסף, רק מבטיח שבעולם הבא נקבל שכר טוב. והנה האדם יושב ושומע את דברי שניהם, וחושב בלבו, עד שאקבל שכר בעולם הבא, עוד יחלפו הרבה שנים, אחרי מאה ועשרים שנה, ולכן עלול להתפתות אחרי היצר הרע, אך זה היצר, הוא טיפש, וגורם גם לך להיות טיפש! לכן טוב ילד מסכן וחכם ממלך זקן וכסיל.

בא היצר הרע ואומר לאדם, תשקר, תעשה כך וכך, ותרויח כסף! תעשה עבירה ותהנה! ואני משלם במזומנים! אומר היצר הטוב, אל תשמע לו! אל תקח שוחד! זה השוחד שנותן היצר הרע, שהוא משלם במזומנים! אלא לך ישר, שמע בקול ה' יתברך!

נמצא שכל אדם הוא דיין, ועליו להזהר שלא לקחת את השוחד מידיו של היצר הרע!

אנו עומדים בימי אלול, כל אחד ואחד ישתדל להתחזק בתורה ובמצוות ובמעשים טובים. כאשר אדם ניצב ביום ראש השנה, הוא עומד ביום הדין, "הַיּוֹם הֲרַת עוֹלָם, הַיּוֹם יַעֲמִיד בַּמִּשְׁפָּט כָּל יְצוּרֵי עוֹלָם", וכשדנים את האדם, מראים את כל מעשיו, הטובים והרעים, ואשרי אדם שעשה דברים טובים, שמכל מצוה נברא מלאך אחד, פרקליט אחד, שמלמד עליו סנגוריה לפני ה' יתברך, ומי שעושה עבירה, אז נברא ממנו מלאך חבלה, שמלמד עליו קטגוריה, וכך עומד האדם בדין, ועומדים מלאכים מכאן ומכאן, אלה מלמדים חובה ואלה מלמדים זכות. ומה מצבו של כל אחד? קשה מאד לדעת. אנו עומדים בין הפטיש לסדן.

לכן מה לעשות? מה עושה אדם שיש לו משפט רציני? לוקח עורך דין גדול, ולא איכפת לו כמה יהיה עליו לשלם לעורך דין, מפני שהוא יודע, שעורך דין גדול, דבריו נשמעים לפני בית המשפט, מתייחסים לדבריו, כי יודעים שהוא בקי בכל החוקים, ויודע את כל הטענות. אך אם יקח עורך דין פשוט, הרי מיד כשיפצה הלה את פיו, תיכף ישתיקו אותו השופטים.

ומיהו זה עורך הדין הטוב ביותר שיש לנו? שיוכל ללמד עלינו סנגוריה טוב יותר מכולם? זהו מלאך שנוצר מלימוד התורה! עומד זה המלאך שנוצר מלימוד התורה, ומדבר דבריו בטוב טעם ודעת, והכל מקשיבים לדבריו, והוא עומד ואומר, ריבונו של עולם! כמה טוב אדם זה! כמה תורה למד! כמה החזיק תורה וזיכה את הרבים! ותיכף יחתמוהו בספר חיים טובים.

על זה אמר דוד המלך עליו השלום, "לְמִשְׁפָּטֶיךָ עָמְדוּ הַיּוֹם כִּי הַכֹּל עֲבָדֶיךָ, לוּלֵי תוֹרָתְךָ שַׁעֲשֻׁעָי אָז אָבַדְתִּי בְעָנְיִי". למשפטיך עמדו היום, ביום ראש השנה, ומי הוא זה שאני סומך עליו שלא אובד חס ושלום? "לולי תורתך שעשועי אז אבדתי בעוניי", בזכות התורה! אין כמו התורה!

לכן כל אדם ימצא זמן, אפילו "מתחת לארץ" ימצא זמן ללמוד תורה. יש אדם שלומד שלחן ערוך, יש שלומד גמרא, מה שיודע ללמוד, העיקר ילמד ויזכה בזכות תורתו של הקדוש ברוך הוא. הלומד תורה, אשריו ואשרי חלקו! בטוח הוא שינצח בדין, ויצא לחיים טובים ולשלום.

לכן שמעו לי, אני נותן לכם עצה, "לְכוּ בָנִים שִׁמְעוּ לִי יִרְאַת ה' אֲלַמֶּדְכֶם", "שֹׁמֵעַ לְעֵצָה חָכָם", וה' יכתבכם בספר חיים טובים, אתם ומשפחותיכם, נשמע עליכם בשורות טובות, ישועות ונחמות, אמן כן יהי רצון.

שבת שלום!

תאריך השאלה:
ג' אלול תשפ"א / 11 באוגוסט 2021

נכון שאין זה כמו אמירה בציבור בתורת תפילה, אבל על כל פנים בכך שקורא עם טעמי המקרא, אומר את כל נוסח הסליחות בתורת תפילה, שאומר "כמו שהודעת וכו'" ויש המשך לדברים, והם מובנים, לא כאמירת י"ג מידות ממש, אבל נוסח תפילה בשלימותה בודאי שיש כאן. 

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


אמירת סליחות ביחיד ללא ציבור

שאלה: אדם שאינו יכול לומר סליחות בציבור, או אשה הרוצה לומר סליחות ואינה יכולה לאמרם בציבור, האם רשאים לומר נוסח הסליחות ביחיד, או שאין לנהוג כן?

תשובה: הנה, אם באים לומר הסליחות ביחידות, בלי צבור של עשרה מישראל, (ועושים זאת בשעה הראויה לאמירת סליחות, אחר חצות היום או אחר חצות הלילה, כמו שביארנו בהלכה שעסקה בזמן הראוי לאמירת סליחות), בודאי שהוא דבר טוב, כי מי כה' אלהינו בכל קראינו אליו, וגם תפילה ביחיד נשמעת לפני ה' יתברך, והסליחות הם תחינות ובקשות מלפני ה' יתברך, שיחזירינו בתשובה שלימה, ויסלח לנו על חטאתינו, ויחדש עלינו שנה טובה. אולם יש מקצת מקטעי הסליחות שאין ליחיד לאמרם.

הנה לענין אמירת י"ג מדות (ה' ה' אל רחום וחנון וכו') ביחיד, כשאין שם עשרה מישראל, מובא בסדר רב עמרם גאון (שהוא הסידור הקדמון ביותר), בשם רבינו נתן גאון, שאין רשות לומר י"ג מדות אלא בציבור, כיון שכרת הקדוש ברוך הוא ברית עם משה רבינו ועם אבותינו, שאין י"ג מדות חוזרות ריקם, וכשהציבור מתקבצים, ומבקשים רחמים, ומכוונים את ליבם לאביהם שבשמים, ומתענים, ועושין צדקה, הקדוש ברוך הוא מרחם עליהם, ואינו מואס תפילתם. ולפיכך ביחידות כשאין מנין עשרה מישראל אין לאמרם, שהרי לא שייך כאן ענין הברית שכרת ה' עם ישראל. וכן כתבו עוד הרבה מהפוסקים, וכן כתב מרן בבית יוסף, שמנהג העולם כדברי רבינו נתן גאון שאין לומר י"ג מדות בלא עשרה.

אולם כתב מרן בשלחן ערוך, שגם יחיד רשאי לקרוא י"ג מדות בטעמי המקרא כקורא בתורה, שאין איסור לקרוא י"ג מדות אלא כשקורא אותם דרך תפילה ותחנונים, שאסור לעשות דברי תורה כתפילה, אבל אם קורא בטעמי המקרא, כמי שקורא בתורה, אין בכך כלום. ופסק כן על פי תשובת הרשב"א, שכתב שאין ליחיד לומר י"ג מדות דרך תפילה ובקשת רחמים, וכמו שכתוב בגמרא (ראש השנה יז:) שנתעטף הקדוש ברוך הוא כ"שליח ציבור" לפני משה, ואמר לו, כל זמן שישראל עושים לפני כסדר הזה, אני מוחל להם. אבל אם רוצה היחיד לאמרם כדרך שקורא בתורה דרך קריאה בעלמא, רשאי לעשות כן, וכן העלה להלכה ולמעשה מרן הרב עובדיה יוסף זצוק"ל.

נמצינו למדים אם כן, לענין י"ג מדות המוזכרים בסליחות (וכן בנוסח התחנון שבכל יום, ובתפילות יום הכפורים), שאין לו למי שמתפלל ביחידות לאמרם. ורק אם יחפוץ בכך, הוא רשאי לאמרם בטעמי המקרא, כמי שקורא בתורה, שאז אין בכך איסור, וכמו שפסק מרן החיד"א בספר ברכי יוסף.

ולענין קטעי הסליחות שנתקנו לאמרם בלשון ארמית, כגון, רחמנא, דעני לעניי ענינן, מחי ומסי, וכיוצא באלו, גם כן מבואר בפוסקים שאין ליחיד לאמרם כלל. וכן פסק מרן הרב זצוק"ל בספרו חזון עובדיה (ימים נוראים עמ' יא). והטעם לזה, הוא מפני שבני ישראל כשהם בציבור, שכינה עמהם, ואז אין הם צריכים את עזרת מלאכי השרת כדי שתתקבל תפילתם, אבל אדם יחיד מישראל, אין השכינה עמו, וצריך הוא לעזרת מלאכי השרת כדי שתתקבל תפילתו, וכמו שמבואר במסכת שבת (יב:). והואיל ומלאכי השרת אינם מבינים לשון ארמית, אל לו ליחיד לבקש צרכיו בלשון ארמית, אלא הטוב מכולם שיבקש צרכיו בלשון הקודש. ובכלל זה שאל לו ליחיד לומר את קטעי הסליחות שבלשון ארמית, ורק בציבור כשיש שם מנין של עשרה מישראל, אז שכינה עמהם, ותפילתם נשמעת.

ולסיכום: מותר ליחיד או ליחידה לומר סליחות גם כשאין שם ציבור. אולם אין להם לומר נוסח י"ג מדות המוזכר בסליחות (ה' ה' אל רחום וחנון וכו'). וכן אין להם לומר את קטעי הסליחות שהם בשפה ארמית, כגון דעני לעניי וכדומה.

וה' יתברך ישמע תפילותינו ויענה לעתירתנו, וימלא משאלות לבנו לטובה לעבודתו.

תאריך השאלה:
ג' אלול תשפ"א / 11 באוגוסט 2021

אין קשר בין הדברים. מי שאינו יכול להתפלל במנין, יכוין לשעה שהציבור מתפללים, כדי שתפלתו תעלה עם תפילת הציבור, אבל אין זה תפילה בציבור ממש. ולכן גם כשאומר סליחות או קדושה, באותו זמן שהציבור מתפללים, אינו יכול לומר סליחות (י"ג מידות ורחמנא וכו'), כשם שאינו יכול לומר קדושה או קדיש או ברכו.   

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


אמירת סליחות ביחיד ללא ציבור

שאלה: אדם שאינו יכול לומר סליחות בציבור, או אשה הרוצה לומר סליחות ואינה יכולה לאמרם בציבור, האם רשאים לומר נוסח הסליחות ביחיד, או שאין לנהוג כן?

תשובה: הנה, אם באים לומר הסליחות ביחידות, בלי צבור של עשרה מישראל, (ועושים זאת בשעה הראויה לאמירת סליחות, אחר חצות היום או אחר חצות הלילה, כמו שביארנו בהלכה שעסקה בזמן הראוי לאמירת סליחות), בודאי שהוא דבר טוב, כי מי כה' אלהינו בכל קראינו אליו, וגם תפילה ביחיד נשמעת לפני ה' יתברך, והסליחות הם תחינות ובקשות מלפני ה' יתברך, שיחזירינו בתשובה שלימה, ויסלח לנו על חטאתינו, ויחדש עלינו שנה טובה. אולם יש מקצת מקטעי הסליחות שאין ליחיד לאמרם.

הנה לענין אמירת י"ג מדות (ה' ה' אל רחום וחנון וכו') ביחיד, כשאין שם עשרה מישראל, מובא בסדר רב עמרם גאון (שהוא הסידור הקדמון ביותר), בשם רבינו נתן גאון, שאין רשות לומר י"ג מדות אלא בציבור, כיון שכרת הקדוש ברוך הוא ברית עם משה רבינו ועם אבותינו, שאין י"ג מדות חוזרות ריקם, וכשהציבור מתקבצים, ומבקשים רחמים, ומכוונים את ליבם לאביהם שבשמים, ומתענים, ועושין צדקה, הקדוש ברוך הוא מרחם עליהם, ואינו מואס תפילתם. ולפיכך ביחידות כשאין מנין עשרה מישראל אין לאמרם, שהרי לא שייך כאן ענין הברית שכרת ה' עם ישראל. וכן כתבו עוד הרבה מהפוסקים, וכן כתב מרן בבית יוסף, שמנהג העולם כדברי רבינו נתן גאון שאין לומר י"ג מדות בלא עשרה.

אולם כתב מרן בשלחן ערוך, שגם יחיד רשאי לקרוא י"ג מדות בטעמי המקרא כקורא בתורה, שאין איסור לקרוא י"ג מדות אלא כשקורא אותם דרך תפילה ותחנונים, שאסור לעשות דברי תורה כתפילה, אבל אם קורא בטעמי המקרא, כמי שקורא בתורה, אין בכך כלום. ופסק כן על פי תשובת הרשב"א, שכתב שאין ליחיד לומר י"ג מדות דרך תפילה ובקשת רחמים, וכמו שכתוב בגמרא (ראש השנה יז:) שנתעטף הקדוש ברוך הוא כ"שליח ציבור" לפני משה, ואמר לו, כל זמן שישראל עושים לפני כסדר הזה, אני מוחל להם. אבל אם רוצה היחיד לאמרם כדרך שקורא בתורה דרך קריאה בעלמא, רשאי לעשות כן, וכן העלה להלכה ולמעשה מרן הרב עובדיה יוסף זצוק"ל.

נמצינו למדים אם כן, לענין י"ג מדות המוזכרים בסליחות (וכן בנוסח התחנון שבכל יום, ובתפילות יום הכפורים), שאין לו למי שמתפלל ביחידות לאמרם. ורק אם יחפוץ בכך, הוא רשאי לאמרם בטעמי המקרא, כמי שקורא בתורה, שאז אין בכך איסור, וכמו שפסק מרן החיד"א בספר ברכי יוסף.

ולענין קטעי הסליחות שנתקנו לאמרם בלשון ארמית, כגון, רחמנא, דעני לעניי ענינן, מחי ומסי, וכיוצא באלו, גם כן מבואר בפוסקים שאין ליחיד לאמרם כלל. וכן פסק מרן הרב זצוק"ל בספרו חזון עובדיה (ימים נוראים עמ' יא). והטעם לזה, הוא מפני שבני ישראל כשהם בציבור, שכינה עמהם, ואז אין הם צריכים את עזרת מלאכי השרת כדי שתתקבל תפילתם, אבל אדם יחיד מישראל, אין השכינה עמו, וצריך הוא לעזרת מלאכי השרת כדי שתתקבל תפילתו, וכמו שמבואר במסכת שבת (יב:). והואיל ומלאכי השרת אינם מבינים לשון ארמית, אל לו ליחיד לבקש צרכיו בלשון ארמית, אלא הטוב מכולם שיבקש צרכיו בלשון הקודש. ובכלל זה שאל לו ליחיד לומר את קטעי הסליחות שבלשון ארמית, ורק בציבור כשיש שם מנין של עשרה מישראל, אז שכינה עמהם, ותפילתם נשמעת.

ולסיכום: מותר ליחיד או ליחידה לומר סליחות גם כשאין שם ציבור. אולם אין להם לומר נוסח י"ג מדות המוזכר בסליחות (ה' ה' אל רחום וחנון וכו'). וכן אין להם לומר את קטעי הסליחות שהם בשפה ארמית, כגון דעני לעניי וכדומה.

וה' יתברך ישמע תפילותינו ויענה לעתירתנו, וימלא משאלות לבנו לטובה לעבודתו.

תאריך השאלה:
ב' אלול תשפ"א / 10 באוגוסט 2021

מותר.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


נטילת ידים שחרית

כשקם אדם בבוקר משנתו, יטול ידיו ויברך "ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו על נטילת ידים" (ודין זה מבואר בגמרא ברכות ס:). וסדר הנטילה כך הוא, תחילה, יקח הכלי ביד ימינו, וכשהוא מלא מים יעבירנו לשמאלו, וישפוך מים על ידו הימנית. אחר כך יעביר הכלי לידו הימנית, ישפוך מים על ידו השמאלית, וכן יעשה שלש פעמים. ואחר כך מברך על נטילת ידים, וינגב את ידיו.

וכמה טעמים נאמרו בחיוב נטילת ידים שחרית (כלומר בבוקר).

הטעם הראשון, הוא על פי מה שמפורש בגמרא במסכת שבת (קח:), שרוח רעה שורה על ידיו של האדם בלילה, ואינה מסתלקת עד שיטול ידיו כראוי. ואין הדבר תלוי בשינה, אלא בעצם מציאות הלילה.

הטעם השני, מבואר בזוהר הקדוש (פרשת וישב), שבשעה שישן האדם בלילה, מסתלקת ממנו הנשמה הטהורה (מבחינה מסוימת), וטועם טעם המות, ורוח רעה שורה על גופו, וכשחוזרת הנשמה לגוף בקומו משנתו, עדיין שורה הרוח רעה על ידיו, וכדי להעבירה, צריך ליטול ידיו.

הטעם השלישי, מבואר בפסקי הרא"ש (ברכות פ"ט סכ"ג), שידיו של אדם עסקניות הן (כלומר, אינן נחות גם בשנתו), לכן אי אפשר שלא נגע במקומות לא נקיים בשעה שישן, ולכן צריך ליטול ידיו.

הטעם הרביעי, מבואר בתשובת הרשב"א (סי' קצא), שבבוקר נעשה האדם כברייה חדשה, וכמו שנאמר (איכה פ"ג) "חדשים לבקרים רבה אמונתך", ולכן אנו צריכים להודות לה' יתברך על שבראנו לכבודו לשרתו ולברך בשמו.

והטעם החמישי, כתב רבי דוד אבודרהם, שכשם שהכהנים מצווים לרחוץ ידיהם קודם עבודת בית המקדש, כך צריך האדם לקדש ידיו בקומו משנתו קודם שיעבוד את ה' יתברך, כדי שיעבדנו בידים נקיות.

ולהלכה, בודאי שיש חילוקי דינים התלויים בטעמים שהזכרנו, ולדוגמא, אדם שעבר עליו כל הלילה בלא שינה, לפי דברי הגמרא שהזכרנו בטעם הראשון, בודאי שעליו ליטול ידיו, מפני שעברו עליו שעות הלילה. אולם לדברי הזוהר שהזכרנו בטעם השני, וכן לפי טעמו של הרא"ש שהבאנו בטעם השלישי, אדם זה אינו נוטל את ידיו, מפני שחיוב הנטילה תלוי בשינה, והוא לא ישן. וכמו כן יש לדון לענין אדם שישן ביום, שלפי טעמו של הרא"ש שידיו של אדם עסקניות הן, טעם זה שייך בודאי גם בשינה ביום, אולם לפי מה שכתוב בגמרא שהזכרנו, (וכן אפשר לומר גם בשיטת הזוהר הקדוש, עיין בית יוסף (ס"ד) שהסתפק בזה), אין חיוב נטילת ידים שייך ביום, שהרי ביום אין הרוח רעה שורה עליו.

ולמעשה אדם שלא ישן והיה נעור כל הלילה, וכן אדם הישן ביום, נוטל ידיו בבוקר, או בקומו משנתו ביום, מספק, ואינו מברך על נטילה זו, שהרי כלל גדול בידינו "ספק ברכות להקל".

תאריך השאלה:
ב' אלול תשפ"א / 10 באוגוסט 2021

אפשר ללכת להתפנות לפני נטילה.

יש לברך על נטילה לפני שטיפת הפה.

אפשר לשתות מהבקבוק בבוקר.

אפשר לגעת בבגדים. וככל מה שכתבת.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


נטילת ידים שחרית

כשקם אדם בבוקר משנתו, יטול ידיו ויברך "ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו על נטילת ידים" (ודין זה מבואר בגמרא ברכות ס:). וסדר הנטילה כך הוא, תחילה, יקח הכלי ביד ימינו, וכשהוא מלא מים יעבירנו לשמאלו, וישפוך מים על ידו הימנית. אחר כך יעביר הכלי לידו הימנית, ישפוך מים על ידו השמאלית, וכן יעשה שלש פעמים. ואחר כך מברך על נטילת ידים, וינגב את ידיו.

וכמה טעמים נאמרו בחיוב נטילת ידים שחרית (כלומר בבוקר).

הטעם הראשון, הוא על פי מה שמפורש בגמרא במסכת שבת (קח:), שרוח רעה שורה על ידיו של האדם בלילה, ואינה מסתלקת עד שיטול ידיו כראוי. ואין הדבר תלוי בשינה, אלא בעצם מציאות הלילה.

הטעם השני, מבואר בזוהר הקדוש (פרשת וישב), שבשעה שישן האדם בלילה, מסתלקת ממנו הנשמה הטהורה (מבחינה מסוימת), וטועם טעם המות, ורוח רעה שורה על גופו, וכשחוזרת הנשמה לגוף בקומו משנתו, עדיין שורה הרוח רעה על ידיו, וכדי להעבירה, צריך ליטול ידיו.

הטעם השלישי, מבואר בפסקי הרא"ש (ברכות פ"ט סכ"ג), שידיו של אדם עסקניות הן (כלומר, אינן נחות גם בשנתו), לכן אי אפשר שלא נגע במקומות לא נקיים בשעה שישן, ולכן צריך ליטול ידיו.

הטעם הרביעי, מבואר בתשובת הרשב"א (סי' קצא), שבבוקר נעשה האדם כברייה חדשה, וכמו שנאמר (איכה פ"ג) "חדשים לבקרים רבה אמונתך", ולכן אנו צריכים להודות לה' יתברך על שבראנו לכבודו לשרתו ולברך בשמו.

והטעם החמישי, כתב רבי דוד אבודרהם, שכשם שהכהנים מצווים לרחוץ ידיהם קודם עבודת בית המקדש, כך צריך האדם לקדש ידיו בקומו משנתו קודם שיעבוד את ה' יתברך, כדי שיעבדנו בידים נקיות.

ולהלכה, בודאי שיש חילוקי דינים התלויים בטעמים שהזכרנו, ולדוגמא, אדם שעבר עליו כל הלילה בלא שינה, לפי דברי הגמרא שהזכרנו בטעם הראשון, בודאי שעליו ליטול ידיו, מפני שעברו עליו שעות הלילה. אולם לדברי הזוהר שהזכרנו בטעם השני, וכן לפי טעמו של הרא"ש שהבאנו בטעם השלישי, אדם זה אינו נוטל את ידיו, מפני שחיוב הנטילה תלוי בשינה, והוא לא ישן. וכמו כן יש לדון לענין אדם שישן ביום, שלפי טעמו של הרא"ש שידיו של אדם עסקניות הן, טעם זה שייך בודאי גם בשינה ביום, אולם לפי מה שכתוב בגמרא שהזכרנו, (וכן אפשר לומר גם בשיטת הזוהר הקדוש, עיין בית יוסף (ס"ד) שהסתפק בזה), אין חיוב נטילת ידים שייך ביום, שהרי ביום אין הרוח רעה שורה עליו.

ולמעשה אדם שלא ישן והיה נעור כל הלילה, וכן אדם הישן ביום, נוטל ידיו בבוקר, או בקומו משנתו ביום, מספק, ואינו מברך על נטילה זו, שהרי כלל גדול בידינו "ספק ברכות להקל".

תאריך השאלה:
א' אלול תשפ"א / 9 באוגוסט 2021

אם אין סיבה מיוחדת, יש להוציא את המילים בשפתיים ממש ולהשמיע את הקול לאזניו. ואם הוא מתקשה בכך מאד, יכול להסתפק בהוצאת המילים בשפתיו גם בלי השמעת קול. אבל לא די בהירהור ומחשבה, כי אנו פוסקים להלכה שהירהור אינו נחשב כדיבור. ורק אדם חולה, או אדם שסובל מבעיה נפשית, שמתקשה מאד מאד להתפלל בשפתיו, רשאי להתפלל בהירהור בלבד. כמו שפסק מרן בשלחן ערוך, וכמו שהורו האחרונים. 

 

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


כוונה בתפילה

שנינו בפרקי אבות(פ"ד), רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, הֱוֵי זָהִיר בִּקְרִיאַת שְׁמַע וּבִתְפִלָּה, וּכְשֶׁאַתָּה מִתְפַּלֵּל, אַל תַּעַשׂ תְּפִלָּתְךָ קֶבַע, אֶלָּא רַחֲמִים וְתַחֲנוּנִים לִפְנֵי הַמָּקוֹם בָּרוּךְ הוּא.

כתב השל"ה הקדוש (עניני תפילה) בשם ספר דרך החיים, ישנם עשרה דברים שמסייעים או שמפריעים לאדם שיוכל לכוין בתפילה. ואלו הן: תורה, חידוש, צורך, לשון, נוע, קול, הכנה, נכנס, שכן, זמן.

והכוונה במה שאמר שהתורה מסייעת לכוונה, היא שככל שאדם עוסק יותר בתורה, שומע שיעורי תורה וכדומה, אז הוא מתקרב אל ה' יתברך יותר, ודבק בו, ואז כשיקום להתפלל לא יקשה עליו כלל להתחנן ולכוין יותר בתפילה.

ומה שאמר "חידוש", הכוונה שהאדם יחדש שאלות ובקשות בחלק מהברכות בתפלה, לדוגמא, ב"שמע קולינו" יבקש על הפרנסה, ב"רפאינו" יבקש על רפואה לאדם שהוא מכיר וזקוק לרפואה. וכן על זה הדרך.

ומה שנזכר "צורך", הכוונה היא, שכאשר האדם מרגיש שהוא זקוק מאד לרחמי ה', אזי יתפלל בכוונה גדולה ובדבקות. ולדוגמא, מי שבנו חס ושלום חולה, הרי בודאי יתפלל על זה מעומק לבו. וכל אדם צריך שירגיש כמה הוא תלוי תמיד ברחמי ה' יתברך, ועל ידי זה יתפלל בכוונה.

"לשון" - הכוונה בזה, שיתפלל האדם בלשון שהוא רגיל לדבר בה תמיד. כי התפלות כולן מתוקנות על פי לשונם של רבותינו זכרונם לברכה, שהיו בדורות הקודמים, והאדם רשאי להוסיף בקשה לפני ה' בלשון שהוא רגיל בה, ובשפה שהוא רגיל בה.

"נוע" - הכוונה היא, שהתנועה (התזוזה) בתפלה גורמת לביטול הכוונה, ויש בני אדם שהיא גורמת להם להתעוררות הכוונה. והכל לפי טבעו של כל אדם.

"הקול" - שיש מי שמתעורר לכוין כשהוא מתפלל בקול, ויש שמכוין יותר כשהוא מתפלל בלחש.

"הכנה" - שלפני התפלה ישב מעט בטל, ויתבונן בחסדי ה' עליו, ויסיר את מחשבותיו האחרות מלבו.

"נכנס" - הכוונה היא שאם נכנסים אנשים באמצע שהוא מתפלל, הדבר מפריע לכוונה.

"שכן" - כאשר אדם מתפלל במקום רציני, ששאר המתפללים שם מתפללים כהוגן ומכוונים בתפלה, יקל עליו גם כן לכוין בתפלה. ולכן יש לקבוע את מקום תפלתו במקום מסודר ורציני, ולא יתפלל בחברת בני אדם שמדברים ומזלזלים בתפלה. (גם הילדים שלוקח עמו לבית הכנסת, צריך שיראו שמתנהגים בבית הכנסת בחרדת קודש).

"זמן" - הכוונה היא שיהיה מתון בתפלה, ולא יתפלל במרוצה ובמהירות, ואז יוכל לכוין יותר.

ובשו"ת אור לציון חלק שני (עמוד סט), מובא מהגאון רבי בן ציון אבא שאול זצ"ל, עצה להתפלל בכוונה, שכאשר מסיים ברכה אחת בתפלת העמידה, לא יתחיל את הברכה האחרת עד שיתבונן על מה מדברת הברכה הבאה, ובזה תעלה תפלתו יפה, כדוגמת החסידים הראשונים שהיו שוהים שעה אחת לפני תפלתם והיתה תפלתם נענית.

תאריך השאלה:
א' אלול תשפ"א / 9 באוגוסט 2021

אין בזה איסור. 

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


שאלה: אדם המתעורר משנתו באמצע הלילה וברצונו לשתות מים, האם הוא חייב ליטול את ידיו לפני שיברך על המים?

תשובה: בהלכה הקודמת ביארנו באופן כללי את חיוב נטילת ידים, והסברנו בקצרה את טעמי המצוה. ושנים מהם, טעמו של הזוהר הקדוש, שבשעה שישן אדם, יוצאת ממנו נשמתו, וטועם טעם מיתה, ורוח רעה שורה על כל גופו, וכשחוזרת נשמתו בקומו משנתו, נשארת הרוח רעה לשרות על ידיו, ועל כן צריך ליטול ידיו כדי להעבירה. והטעם שנזכר בדברי הרא"ש, כי ידיו של אדם עסקניות הן, ועל כן יש להניח שנגעו במקומות בלתי נקיים, ולפיכך תקנו חכמים נטילת ידים בשחרית.

ולנדון שאלתינו, באדם הקם בלילה משנתו ורוצה לשתות מים להרוות צמאונו, האם חייב להטריח עצמו ליטול ידיו בכדי שיוכל לברך על המים ולשתות. הדבר תלוי במחלוקת הראשונים, כי דעת הרא"ה שאין אדם רשאי לברך קודם שיטול ידיו. אולם הרא"ש כתב שמהגמרא נראה שאין חיוב מעיקר הדין ליטול ידיו קודם שיברך, כי לא תיקנו נטילת ידים, אלא לקריאת שמע ולתפילה, אבל שאר הברכות רשאי לברך גם קודם שיטול ידיו, אלא אם כן  יש לחוש שנגע במקומות המכוסים בבגדים, שאז חייב לשטוף את ידיו, או לשפשפם היטב בבגדיו, גם בלי קשר לחיוב נטילת ידים של שחרית.

ומרן השלחן ערוך (סי' ד סכ"ג) פסק כדעת המיקלים בזה. ולכן אדם הקם בבוקר ורוצה לשתות מים, אינו חייב מעיקר הדין ליטול את ידיו, ורשאי לברך ולשתות אחר שישפשף את ידיו היטב בבגדיו. ואם ישן בבגד המכסה את כל גופו, אינו חייב מן הדין לשפשף את ידיו בבגדיו, ורשאי לברך מיד על המים ולשתות. (וכמו שכתבנו גם כן לענין ברכת הברקים והרעמים, שאדם הקם משנתו בשמעו קול רעם, רשאי לברך מיד "שכוחו וגבורתו מלא עולם", ואינו צריך ליטול את ידיו קודם לכן). אולם עליו להזהר שלא יגע במים ששותה אלא בכלי שהם נמצאים בו בלבד, מפני שרוח רעה שורה על ידיו.

תאריך השאלה:
א' אלול תשפ"א / 9 באוגוסט 2021

פשוט עולים לאוטובוס ומשלמים פעמיים. תבורכו,

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


גזלן הבא לעשות תשובה

----------
היום, יום הבחירות לכנסת בארץ ישראל. וידועה דעתו של מרן זצ"ל כי נכון מאד להקדים ולהצביע בשעות הבוקר המוקדמות כמה שאפשר. ושכל אחד ואחד ישפיע על קרוביו ומקורביו להצביע כהוראת מרן זצ"ל, כי היא מצוה רבה שהרבה גופי תורה תלויים בה. ובפרט בפעם הזו כנודע. וחלילה להמנע מהצבעה, שהרי בזה הוא נותן כח למהרסי הדת, ועל זה נאמר "אורו מרוז אמר מלאך ה', אורו ארור יושביה, כי לא באו לעזרת ה', לעזרת ה' בגבורים". ואין מזרזים אלא למזורזים. ונזכה לראות בהקמת קרן התורה. אמן כן יהי רצון. 

----------

שאלה: לפני מספר שנים מישהו גזל ממני סכום כסף. כעת הוא בא להשיב לי את הסכום, כאשר הוא בוכה שאינו יודע איך יוכל להחזיר לכל האנשים מה שגזל מהם, מה עלי לעשות?

תשובה: מי שגזל איזה דבר מחבירו, וחזר בתשובה, עליו להחזיר את הגזילה למי שגזל ממנו. ואם לא יחזיר את מה שגזל, אין הוא יכול לחזור בתשובה שלימה, שהרי נאמר בתורה, "וְהֵשִׁיב אֶת הַגְּזֵלָה אֲשֶׁר גָּזָל אוֹ אֶת הָעֹשֶׁק אֲשֶׁר עָשָׁק אוֹ אֶת הַפִּקָּדוֹן אֲשֶׁר הָפְקַד אִתּוֹ אוֹ אֶת הָאֲבֵדָה אֲשֶׁר מָצָא". מכאן שעוון הגזל הוא "לאו הניתק לעשה", שאם עבר על ה"לאו", שגזל, עליו לקיים את ה"עשה", להשיב את הגזילה אשר גזל.

ומכאן לכאורה שכאשר בא הגזלן להשיב את מה שגזל, עלינו לקבל ממנו את אשר גזל בשמחה, ולמחול לו על מה שעולל לנו כדי שיוכל לחזור בתשובה. וכבר הזכרנו כמה בעבר, שעל עברות שבין אדם לחבירו אין מוחלין לו, עד שיפייס את חבירו. ועון הגזל, בודאי גם הוא בכלל עבירות שבין אדם לחבירו, ועל כן, מלבד מה שמחוייב הגזלן להשיב את הגזילה, הוא חייב גם כן לפייס את חברו על העוול שנגרם לו.

אולם בברייתא (בפרק הגוזל דף צד ע"ב) שנינו: "גזלן הבא לעשות תשובה ולהחזיר את הגזילה, אמרו חכמים, אין מקבלין ממנו, כדי לפתוח לו פתח לדרכי תשובה". כלומר, כאשר מגיע הגזלן אל הנגזל, ואומר לו שברצונו להשיב לו את הגזילה, אין לקבל ממנו את הגזילה, כדי להקל מעליו את התשובה. שהרי כשיראה כמה קשה התשובה, שכעת עליו להחזיר סכומים גדולים לכל מי שגזל ממנו, יתרשל במצות התשובה, וישאר במרדו. לכן תקנו חכמים שאין לוקחים ממנו, בכדי שיוכל הגזלן לחזור בתשובה.

וכך אמרו בגמרא, אמר רבי יוחנן, בימי רבי (הוא רבינו יהודה הנשיא) נשנית משנה זו (גזרו גזירה זו הנזכרת בבריתא), מעשה באדם אחד שביקש לעשות תשובה, אמרה לו אשתו, ריקה (לשון גנאי), אם אתה עושה תשובה אפילו אבנט (החגורה שלך) אינו שלך! ונמנע ולא עשה תשובה. באותה שעה אמרו, הגזלנים ומלוי בריבית שהחזירו, אין מקבלין מהם, והמקבל מהם, אין רוח חכמים נוחה הימנו.

ומה שאמרו "אין רוח חכמים נוחה הימנו", פירשו רש"י והנמוקי יוסף, "אין רוח חכמה וחסידות בקרבו".

ומכאן למדנו, שאין לקבל מהגזלן את מה שגזל, שהרי מתוך כך עלול הוא לבא לידי התרשלות בחזרתו בתשובה. אולם יש כמה פרטי דינים בענין זה לענין מעשה, כי לא בכל מקרה יש להנמע מנטילת הגזילה, ונבאר כל זאת ברצות ה' בהמשך הדברים.

תאריך השאלה:
א' אלול תשפ"א / 9 באוגוסט 2021

לשכב מותר. לישון עם נעליים, לא טוב. 

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


 

נעילת הסנדל

אחד הדברים האסורים ביום תשעה באב, הוא "נעילת הסנדל", כלומר, אסור לנעול נעלי עור בתשעה באב.

נעלי ספורט שאינם מעור
ודנו הפוסקים לגבי נעליים שאינם עשויים עור, אבל הם נוחות מאד, כמו נעלי "ספורט" שעשויים מבד וגומי, האם מותר לנעול אותם בתשעה באב, או שאולי, מאחר והן חשובות ונוחות לא פחות מנעלי עור, אסור לנעול אותם ביום זה?

ובשו"ת שמחת כהן (סימן קעג) כתב, שהואיל והפוסקים הראשונים והאחרונים לא אסרו אלא נעליים של עור, ובשאר מינים לא אסרו, אם כן גם נעליים כאלה שהוא רגיל לנעול אותן תמיד, מכיון שאינן עשויות עור, מותר לנעול אותן בתשעה באב. וכן פסק מרן רבינו זצ"ל בספרו חזון עובדיה (תעניות עמוד רצט).

מראית העין
אולם בכל זאת הוסיף מרן זצ"ל לדון, לגבי נעליים שעשויות מגומי, והן נראות ממש כמו נעלי עור, האם מותר ללכת איתן בתשעה באב, או שאולי יש לאסור. ואחד הטעמים שנראה היה להחמיר בזה, מפני שיש לחוש ל"מראית העין", שהרי כל מי שרואה אדם הולך עם נעליים כאלה בתשעה באב, יחשוב שאותו אדם מזלזל במצוות והוא הולך כמנהגו עם נעלי עור. וכך באמת כתב הגאון רבי שלמה זלמן אוירבך זצ"ל.

אולם מרן זצ"ל כתב, שמאחר ובדורינו נעליים מחומרים כאלה שנראים ממש כמו עור, הם נפוצים מאד, לכן אין לאסור לנעול נעליים כאלה בתשעה באב, ואין לחוש בזה ל"מראית העין". וכמובן שהוכיח את דבריו והביא להם ראיות מדברי הפוסקים.

"כפכפים"
כתב הגאון מהר"י קאשטרו, שנעלים שנקראות "קבקאב", או "כפכפים", שיש להן סוליה מפלסטיק או גומי או עץ או שעם, ורצועה של עור שתופסת את הרגל, מותר ללכת איתן בתשעה באב, כי אין הרצועה מיועדת כדי להגן על האדם, אלא כדי לאחוז את הסוליה היטב על הרגל. והביא דבריו מרן זצ"ל. (שם עמוד שא).

במקומות של גויים
כתב הראבי"ה, שהיה מרבותינו הראשונים, שבני אדם יהודים שגרים בין הגויים, מותר להם לנעול בתשעה באב נעלי עור, עד שנכנסים לרחוב של היהודים. וכן כתבו עוד מהראשונים, שמאחר והגויים מלעיגים על ישראל שהולכים יחפים, יש להקל בזה.

אולם מרן הבית יוסף כתב על זה: "ולענין מעשה, אין להקל בדבר, ואם ילעיגו עליו הגויים, מה בכך?" ובפרט נראה שיש להחמיר בזה בזמנינו, לפי מה שכתב בספר "משחא דרבותא", שהרי יכולים לסלק את החשש מצד מה שהגויים מלעיגים, על ידי כך שינעלו נעליים שאינם של עור. לכן אין להקל בדבר. (שם עמוד שב).


צפייה