שאלות ותשובות הלכה יומית

תאריך השאלה:
י"א טבת תש"פ / 8 בינואר 2020

ברכתו המוציא לחם מן הארץ. ואם יש בו הרבה שמן, ברכתו מזונות.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


חלות מתוקות

בהלכה הקודמת ביארנו שיש חיוב לאכול פת בשיעור כביצה (חמישים וארבעה גרם) בכל אחת מסעודות השבת. וכעת נדון לענין חלות מתוקות שרבים נוהגים לבצוע מהן בסעודות השבת, האם ברכתן המוציא לחם מן הארץ וממילא יוצאים באכילתן ידי חובת סעודות שבת, ולאחריהן יש לברך ברכת המזון, או שברכתן בורא מיני מזונות כמו עוגה וממילא לא יוצאים באכילתן ידי חובת סעודות שבת, וברכתן האחרונה היא על המחיה.

מרן בשלחן ערוך (סימן קסח) כתב, פת הבאה בכסנין (היא הפת שנאמר עליה בגמרא שברכתה בורא מיני מזונות) יש אומרים שהיא עיסה (בצק) שעירב בה דבש או סוכר או שמן ותבלין, והוא שיהיה טעם התערובת ניכר בעיסה. וכן הלכה שנותנין עליה דין פת הבאה בכסנין. כלומר שברכתה מזונות. וכתב על זה הרמ"א, ויש אומרים שזה נקרא פת גמור (וברכתו המוציא לחם מן הארץ) אלא אם כן יש בה הרבה דבש כמיני מתיקה שקוראים "לעקיך" שהדבש והתבלין עיקר. וכן נוהגים באשכנז.

ומכאן נבא לדון אודות החלות המתוקות במצויות בזמנינו, שאמנם מורגשת בהן היטב המתיקות, אבל בודאי אי אפשר לומר ש"הדבש והתבלין עיקר" אלא מטרת הדבש או הסוכר רק לתת טעם טוב בחלה. ולפיכך לדעת הרמ"א ולמנהג אשכנז ברכת החלות המתוקות היא המוציא לחם מן הארץ, ויוצאים בהן ידי חובת סעודות שבת. וכן גם כתב הרמ"א בדרכי משה (אות ב') שבשבתות וימים טובים מברכים המוציא וברכת המזון על החלות המטובלות הרבה, והתבלין (כגון סוכר וכדומה) ניכרים בהם בטעם ובמראה. אולם לדעת מרן הבית יוסף, לא קבעו חכמים ברכת המוציא וברכת המזון, אלא על לחם שנעשה מעיסה שנילושה במים, אבל כל שיש בה תערובת ממי פירות (כגון מיץ תפוזים) או תבלין (כגון סוכר ודבש), אם טעם התערובת ניכר בעיסה ברכת הפת הזו בורא מיני מזונות. אולם ברור שאף לדעת מרן, אם לא עירבו בעיסה אלא מעט שמן וסוכר, באופן שטעמם אינו ניכר כלל, כמו בלחמים המצוים בזמנינו, בודאי שברכתם המוציא לחם מן הארץ, ורק אם ניכר טעמם ממש, כמו בחלות מתוקות, ברכתם בורא מיני מזונות.

לפיכך, לדעת מרן הבית יוסף שקבלנו הוראותיו, אין לברך על חלות מתוקות ברכת המוציא אלא ברכת מזונות, כדין עוגה, ולפיכך אין להן דין לחם כלל ואין יוצאים באכילתם ידי חובת סעודות שבת. ולמנהג אשכנז דין החלות הללו כדין לחם לכל דבר ויוצאים באכילתם ידי חובת סעודות שבת.

ולהלן אי"ה נוסיף עוד מעניין זה.

תאריך השאלה:
י"א טבת תש"פ / 8 בינואר 2020

עין הרע קיימת בעולם. ומי שלא ידע בכלל על ענין של עין הרע, עדיין עין הרע יכולה לפגוע בו. אך העקרון הוא שאין לעשות מזה עיקר בחיים, וכל הזמן לחוש לעין הרע, ולעשות דברים משונים כדי להנצל מעין הרע. אלא יוכלו לעשות דברים כלליים, לא להראות עושר וכדומה לחינם, ולהזהר קצת בדבר שמושך מאד עין הרע בהתפעלות, כגון חזן גדול וכדומה.

וצריך להבין שענין עין הרע הוא מציאות, ואינו שייך דוקא להסברים שונים, כי עצם ראיית העין בהתפעלות עלולה להזיק. וכן מבואר בתוספות רי"ד בבא קמא פג:, על מה שנאמר "עיני עוללה לנפשי מכל בנות עירי", שעין הרע שעשיתי על עצמי, עוללה לי רע יותר מכל עין הרע שבא מבנות עירי.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


עין הרע

מנהג ישראל, שאין מעלין לתורה, שני אחים, או אב ובנו, בזה אחר זה, מפני חשש עין הרע, ואם רצו שניהם לעלות, יפסיק עולה אחד ביניהם, (כלומר, אחר שיעלה האב, יעלה אדם אחר מן הצבור לתורה, ולאחריו יעלה הבן), ואפילו אם אומרים בעצמם שאינם חוששים לעין הרע, אין להעלותם בזה אחר זה, ומכל מקום, אם כבר עלה לתורה, אפילו אם עדיין לא התחיל לברך, אין מורידין אותו, וכל שכן אם כבר התחיל לברך, שאז יש בזה ענין של ברכה לבטלה שפשוט שדוחה חשש של נזק מעין הרע.

ומכיון שדין זה נובע מחשש עין הרע, נבאר כאן קצת, מדברי רבותינו בנושא זה.

נאמר בספר דברים (פרק ז) "והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה, ושמרתם ועשיתם אותם, ושמר ה' אלוקיך לך את הברית ואת החסד אשר נשבע לאבותיך, וכו', והסיר ה' ממך כל חולי, וכל מדוי מצרים הרעים אשר ידעת, לא ישימם בך ונתנם בכל שונאיך". ולמדו רבותינו במסכת בבא מציעא (דף קז:), "והסיר ה' ממך כל חולי" דבר שכל החולאין תלויין בו, דהיינו שבכל חולי שיש בעולם, יש לאותו דבר חלק בו, ומהו אותו הדבר?, אמר רב, זו עין הרע. ואמרו בגמרא, יודע היה רב שעין הרע שייך לכל החולאין, שפעם אחת הלך לבית הקברות, והיה צופה ובודק ברוח קדשו סיבת המות של המתים, אם מתו מכיון שכבר הגיע זמנם הקצוב להם, או מחמת עין הרע, ואמר, תשעים ותשעה אחוזים מתו בעין רעה  ורק אחוז אחד מת בדרך ארץ, דהיינו משום שהגיע זמנם. ויוצא מדברי הגמרא, שיש מציאות של עין הרע בעולם, ורוב מוחלט מבני האדם היו יכולים להאריך ימים עוד מעט אילו לא היתה שורה עליהם עין הרע, אבל הואיל ושרתה עליהם עין הרע, הוקדם זמן יציאת נשמתם.

ובהלכה הבאה יבוארעוד מענין זה של עין רעה.

תאריך השאלה:
ט' טבת תש"פ / 6 בינואר 2020

אפשר גם יותר, כי רק לגובה אין עיניים של אדם שולטות בגובה כזה, אבל למרחק אין שיעור של עשרים אמה.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


 

ימי החנוכה אינם בטלים לעולם

מובא בכמה ספרים (ומהם בספר מגיד מישרים שכתב מרן רבינו יוסף קארו), דרשת חז"ל, "כל המועדים יהיו בטלים, חוץ מחנוכה ופורים". והדבר  נרמז בנוסח ברכת הדלקת נרות חנוכה, שאנו אומרים, אשר קדשנו במצוותיו וצונו "להדליק" נר חנוכה, ואין אנו מברכים "על הדלקת נרות חנוכה", משום שלשון "להדליק", מורה גם על העתיד. (ואילו לשון "על הדלקת נר חנוכה", אינו מלמד כלום).

ולכאורה יש לשאול, שהרי כל מצוות התורה ובכלל זה חגי ישראל, כולם לא יתבטלו לעולם, שהרי התורה הקדושה היא נצחית, ומה שייך לתת הבטחה מיוחדת על ימי החנוכה שאינם בטלים לעולם?

והסביר רבינו הרדב"ז (הוא רבי דוד בן זמרא, בן דורו של מרן הבית יוסף, שהיה רב במצרים, ובסוף ימיו עלה לארץ ישראל, ונפטר בן מאה ועשר שנים בעיר צפת), שברור הדבר שלא תתבטל לעולם שום מצווה ממצות התורה, וכמו שנאמר "לא תוסיף עליו ולא תגרע ממנו", אלא כוונת הדברים, שלעתיד לבא, תרבה הטובה כל כך לישראל, והשמחה והמנוחה (כלומר שלוה) יהיו בכל ימיהם, עד שכל הימים יהיו שווים בשמחה ובטוב לבם, וכאילו נתבטלו המועדים (שכן לא תהיה בהם שמחה מיוחדת כל כך), ולפיכך היה ראוי שלא תהיה שמחה מיוחדת גם בימי הפורים, וכל שכן בימי החנוכה. על כן הודיעונו רבותינו, שימי חנוכה ופורים יהיו יוצאים מן הכלל הזה, ויהיו נזכרים ונעשים בשמחה מיוחדת.

ואף שעיקר דברי הרדב"ז מכוונים לגבי ימי הפורים, מכל מקום כן יש לפרש לגבי ימי החנוכה גם כן, שיהיה בהם היכר מיוחד בשונה משאר המועדים.

ובהלכות פורים הזכרנו את דברי רבינו הרשב"א בתשובה (סימן צג) שכתב שכוונת המדרש היא שיש הבטחה מאת ה' יתברך, שאף על פי שכל המועדים עלולים חס ושלום להתבטל לגמרי מישראל, מרוב הצרות והגלויות שהם סובלים, בעוונותינו הרבים, מכל מקום לגבי פורים יש בידינו הבטחה, שבשום דור מהדורות לא יתבטל לגמרי חג הפורים. וכמו כן יש לפרש דברי המדרש לגבי ימי החנוכה.

וה' יתברך יזכנו לראות בנחמת ציון, ואז נזכה ליום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים.

תאריך השאלה:
ט' טבת תש"פ / 6 בינואר 2020

גם היום, מי שלא עומד מבטל מצות עשה.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


קימה בפני זקן בשנים

בהלכה הקודמת ביארנו את שורש החיוב לקום בפני תלמיד חכם ובפני זקן בשנים.

מי נקרא "זקן"
נחלקו הפוסקים אודות החיוב לקום בפני אדם זקן, מאיזה גיל נקרא אדם "זקן"? כי יש סוברים שמגיל שישים כבר נקרא אדם "זקן". אבל לדעת הטור ומרן השלחן ערוך, אדם אין אדם נחשב לזקן, אלא מגיל שבעים שנה. וכן עיקר להלכה, וכמו ששנינו במסכת אבות "בן שבעים לשיבה".

ומכל מקום כתב מרן רבינו עובדיה יוסף זצוק"ל, שמכיוון שלדעת רבינו האר"י הקדוש, יש לקום בפני אדם החל מגיל שישים, המחמיר לנהוג כדבריו תבוא עליו הברכה, אף שאין זו חובה מן הדין, שהרי אנו פוסקים בכל מקום כדעת מרן השולחן ערוך לכל אשר יאמר.

ספק זקן
כאשר יש ספק, אם האדם העומד לפנינו הוא זקן, כלומר, יש ספק אם כבר מלאו לו שבעים שנה או לא, הרי שעלינו לדון האם חובה לקום בפניו או לא?

והנה ביארנו כבר בהלכה הקודמת, שחיוב קימה מפני אדם זקן בשנים, הוא מצות עשה מן התורה. והרי יש בידינו כלל, ש"ספק דאורייתא לחומרא", כלומר, כאשר יש לפנינו ספק בדבר שהוא חיוב מן התורה, הרי שעלינו ללכת לחומרא. ולכן גם במקרה זה, שיש ספק אם מלאו לאותו אדם שבעים שנה או לא, כתב מרן רבינו עובדיה יוסף זצוק"ל, ש"ספק תורה להחמיר", ולכן יש לעמוד בפני אדם זה.

ספק תלמיד חכם
וכן אם יש לנו ספק לגבי תלמיד חכם אם כבר הגיע להוראה או לא, חובה לקום לפניו, שספק תורה להחמיר. אבל אברך הלומד בכולל אברכים, ואינו יודע לפסוק הלכה אין צריך לעמוד לפניו. אף על פי שמעמדו נכבד ביותר מצד מה שהוא עוסק בתורה יומם ולילה.

מתי יש לעמוד?
אין חובה לקום בפני זקן בשנים אלא כשיתקרב ויכנס לארבע אמותיו (כשני מטרים) של היושב, (וכדין תלמיד חכם שנתבאר בהלכה הקודמת) אבל אביו או רבו המובהק (שהוא רבו שלמד ממנו את רוב חכמתו) או גדול הדור, צריך לעמוד בפניהם כמלא עיניו, כלומר, מהרגע שרואה אותם חייב לעמוד. ואפילו בבית אחד, אין חיוב לעמוד בפני זקן או תלמיד חכם רגיל, עד שיכנסו לארבע אמותיו. ואסור לאדם לעצום את עיניו כדי שלא יראה כשהרב נכנס לארבע אמותיו, אלא יקום בפניו כדין ויתן כבוד לתורה.

תאריך השאלה:
ט' טבת תש"פ / 6 בינואר 2020

במגן אברהם סימן רח כתב שלא יצא ידי חובתו (ושם מדבבר על ברכת בורא פרי העץ, ומסתבר דהוא הדין לגבי בורא פרי האדמה). אבל בשיטה מקובצת (ברכות מ:) כתב שיצא ידי חובתו. וכן הוא בהלכות ברכות להריטב"א. וכן כתב בספר הפרדס ועוד. וכן פסק בספר אבן העוזר. לכן נראה שמחמת ספק לא יחזור לברך. וכן פסק בילקוט יוסף סימן נו.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


דיני טעות בברכות

על פרי העץ, כגון תפוח ואגס, מברך בורא פרי העץ, ועל פרי האדמה, כגון עגבניה ומלפפון, מברך בורא פרי האדמה. ושנינו במשנה במסכת ברכות (דף מ.), בירך על פירות האילן בורא פרי האדמה יצא ידי חובתו, ואם בירך על פירות הארץ בורא פרי העץ, לא יצא, ועל כולם אם אמר שהכל נהיה בדברו, יצא.

דהיינו, שאם טעה אדם, ובירך על פרי שברכתו בורא פרי העץ, "בורא פרי האדמה", יצא ידי חובת הברכה, משום שכל הפירות יוצאים מן האדמה, ולכן ברכת בורא פרי האדמה שייכת על כל הפירות, גם אותם שברכתם היא "בורא פרי העץ". ואף שבודאי לכתחילה אסור לברך על פרי העץ בורא פרי האדמה, מכל מקום בדיעבד שטעה ובירך בורא פרי האדמה, יצא ידי חובת הברכה ואינו חוזר לברך בורא פרי העץ. אבל אם טעה אדם ובירך על ירק שברכתו בורא פרי האדמה, "בורא פרי העץ", לא יצא ידי חובה, ובירך ברכה לבטלה, וצריך לחזור ולברך ברכת בורא פרי האדמה, משום שברכת בורא פרי העץ אינה כוללת גם את פירות האדמה, שהרי הם אינם צומחים על האילנות. ועל הכל, דהיינו בין על פרי העץ ובין על פרי האדמה, אם טעה ובירך "שהכל נהיה בדברו", יצא ידי חובת הברכה, משום שכולם נהיו בדברו של השם יתברך שאמר והיה העולם. ונחלקו רבותינו בגמרא, אם בירך שהכל על פת לחם או על יין, אם יצא ידי חובה אם לאו, ולהלכה פסקו הראשונים ומרן השולחן ערוך שאפילו אם בירך על הפת שהכל נהיה בדברו, יצא ידי חובתו ואינו חוזר לברך. (ומכאן המליצה "שהכל פוטר הכל").

ומכיון שאם מברך על פרי שברכתו בורא פרי העץ, בורא פרי האדמה, יוצא ידי חובתו, כתבו הפוסקים שכל פרי שיש לפוסקי ההלכה ספק אם ברכתו בורא פרי העץ או בורא פרי האדמה, יש לברך עליו בורא פרי האדמה. ומרן הרב עובדיה יוסף זצוק"ל כתב לאור האמור, אודות פרי הבננה, שנחלקו הפוסקים אם הוא פרי העץ או פרי האדמה, שברכתו בורא פרי האדמה מחמת הספק. וכן כל פרי שיש אודותיו מחלוקת וספק מהי ברכתו, ברכתו לכתחילה היא בורא פרי האדמה.

תאריך השאלה:
ט' טבת תש"פ / 6 בינואר 2020

ראשית כל הדברים ניכרים בבירור בכתביו מאותם השנים. ולהגאון רבי דוד יוסף שליט"א אמר, שבגיל חמש עשרה ודאי כבר היה בקי בש"ס.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


יום השנה השישי לפטירת מרן זצ"ל

מחר (מהלילה, מוצאי יום חמישי), יחול יום האזכרה השישי לפטירתו של מרן רבינו עובדיה יוסף זצוק"ל, ולכן נדבר בענין זה.

אחד מגדולי ישראל לפני כמאתיים שנה, היה הגאון מפלאצק, רבי אריה לייב צינץ זצ"ל, המכונה "מהרא"ל צינץ". אותו גאון, זכה להכיר את גדול הדור, רבי יחזקאל לנדאו, מחבר הספרים "נודע ביהודה" ו"ציון לנפש חיה". לאחר פטירת הנודע ביהודה, הספידו מהרא"ל צינץ. בתחילת דבריו הזכיר את דברי רבותינו במסכת עירובין (יג:): "אמר רבי יהודה, מה שגרם לי שאני מחודד יותר מחברי, הוא משום שראיתי את רבי מאיר שהייתי יושב מאחוריו, ואילו הייתי רואה את רבי מאיר מלפניו, הייתי מחודד יותר". והסביר מהרא"ל צינץ את כוונת רבי יהודה, במה שאמר שראה את רבי מאיר "מאחוריו" ולא "מלפניו". שהכוונה בזה, שרבי יהודה ראה את רבי מאיר באחרית ימיו, כשהיה כבר זקן וחלש, ואילו היה רואה את רבי מאיר בצעירותו כשהיה בתוקף כוחו, הרי שאז היה מחודד יותר.

כאשר באים לדבר על מרן רבינו זצ"ל, מפורסמים המעשים על גאונותו בתורה ובקיאותו שלא היה לה אח וריע, ידועים הדברים כמה היה מסור לעם ישראל, עד שזכה למה שלא זכו אחרים, להאיר את יהדות ספרד באור גדול. וכן על זה הדרך. כל זה היה נגלה לעיני העולם כולו בימי זקנתו של מרן זצ"ל. מה שפחות ידוע ומפורסם, הם דוקא הדברים שיכולים ללמד אותנו, איך זכה מרן זצ"ל להגיע למעלות הגדולות הללו? איך יתכן שאדם אחד פעל בימי חייו פעולות נשגבות שמאה רבנים לא היו מסוגלים לפעול?

תשובה מסויימת לכך יכולה להלמד מתוך דבריו של מרן זצ"ל בהיותו ילד בן שתים עשרה שנים. וכך הוא כותב (בכתב יד בימי ילדותו) באחת מדרשותיו אשר נשא לפני חבריו, שהתכנסו יחדיו לדרוש בכל שבת זה בפני זה:

ובכן רבותי! חובה קדושה מוטלת עלינו כל אחד ואחד מאתנו גדול וקטן, לזכות את הרבים, ואם נראה ילדים שנוכל להשפיע עליהם להכנס לחברתינו, כל אחד ואחד ישתדל כפי יכולתו שלא על מנת לקבל פרס! אלו דברי מרן זצ"ל. (את צילום כתב ידו, הדפסנו בספר אביר הרועים חלק שני).

ועתה נתבונן, מרן זצ"ל היה ילד פלאי. עוד בהיותו כבן שש שנים, היה לומד במשך שעות תנ"ך עם פירוש "תורה תמימה". בהיותו כבן שבע שנים כבר היה קורא בתנ"ך עם טעמי המקרא, שנה לאחר מכן כבר היה עוסק רוב הזמן בלימוד גמרא, עד שקרוב לגיל ארבע עשרה כבר סיים את התלמוד ובגיל חמש עשרה היה בקי בו.

ילד כזה, אמור להתפאר בחכמתו, להראות לכולם, ראו כמה גדול אני בתורה!, ובודאי שמצד טבעו, לא ירצה להשוות את עצמו לחבריו, ולנסות לפעול כדי שכל הילדים יהיו כמותו.

אך מרן זצ"ל, מקטנותו, נהג בטובת עין, וכל חפצו ומגמתו היו להתעלות מעל האינטרס שלו. האינטרס היחידי שעמד אל מול עיניו, הוא לעשות את רצון ה'. ולכן כבר אז, הוא החל לזרוע זרעים קטנים, מתוך תקוה שיוכל להשיב את עטרת יהדות ספרד ליושנה. להחזיר עטרה ליושנה, להחזיר נשמה לישראל.

כשהיה מרן זצ"ל בן שש שנים, והיה לומד בתלמוד תורה "בני ציון" בירושלים, היתה העניות מצויה בירושלים, וסדר ברכת המזון לא היה מצוי ביד כל אחד ואחד. לכן היה מרן זצ"ל אוסף בעצמו פיסות נייר מן הבא בידו, והיה רושם עליהם נוסח ברכת המזון בכתב אשורי נאה ומהודר לחלקו בין חבריו, וכך היה מעוררם לברך ברכת המזון מתוך הנוסח שכתב עבורם.

כשהיה מרן זצ"ל בחור צעיר לימים, רדפוהו כמה נערים מחמת קנאה, כמנהג הילדים, שקינאו בו כשראו את הצלחתו המזהירה. לכן לעתים מזומנות סובבו לו כל מיני צער וצחוק שהיה בידם. ופעם אחד הנערים בפחזותו, נכנס לחדרו של מרן זצ"ל, ומילא את נעליו היחידות במים וטיט, כדי שמרן יתעכב ולא יוכל ללכת לבית המדרש. כאשר השכים מרן זצ"ל ומצא את נעליו רטובות, מה עשה? לא התעכב כלל, ובזריזות לקח כמה זוגות גרביים ולבשם זו על גבי זו, ומיהר בדרכו לבית המדרש.

בכל זמן, גם בזמנים קשים ומורכבים, מרן זצ"ל לא נתן לדברים להכהות את רוחו האיתנה, תמיד שם פניו כחלמיש עבור מגמתו הקדושה, ללמוד וללמד לשמור ולעשות. בימים בהם היה נצור בביתו במשך כמה חודשים מפני אויביו (בסוף ימי שהותו בקהיר), כשהוא מדוכא מחוסר יכולתו לתקן את מצבם הרוחני של בני הקהלה במצרים, למד בעיון את כל מסכת כתובות. בזמנים בהם היה חולה וחלש, היה מתאמץ בכל כוחו כדי להוסיף ולדרוש עוד ועוד בפני השומעים, וכפי שאמר לנו פעם לאחר דרשה כשהוא בקושי נושם: "אני מדבר בכל הכוחות".

בתפלות הימים הנוראים שעברו רק לא מזמן, אמרנו: "ויעשו כולם אגודה אחת לעשות רצונך בלבב שלם". רצונו של יהודי צריך להיות, שגם שאר היהודים יצטרפו כאגודה אחת לאותם שעושים את רצון ה' בלבב שלם. עלינו לזכור את הנהגתו המיוחדת של מרן זצ"ל, שיצא ממסגרתו כדי לקרב אחרים לתורה, שעם כל גדולתו ושקידתו בתורה, היה תמיד דואג לעם ישראל, להטיב להם בגשמיות, אך בעיקר, ברוחניות.

יש לדעת, כי הסיבה שכולנו אהבנו כל כך את מרן זצ"ל, ושדבריו נגעו לרבים מאד, וקרוב למליון בני אדם ביכו בהלוייתו, אינה משום טעם גשמי, אלא מפני שנשמות עם ישראל נמשכות מטבען אל הטובה והברכה, אל התורה והקדושה. לכן מרן זצ"ל שהיה אוהב את עמו וכולו מלא וגדוש בתורה ובמעשים טובים, היה אהוב כל כך על בני עמו וצאן מרעיתו. בערוב ימי מרן זצ"ל, כחודש לפני פטירתו, פנה אלינו ואמר, "האהבה שאתם אוהבים אותי, היא אהבת התורה". השבנו לו: "וזו אהבה שאינה תלויה בדבר", והשיב "נכון הדבר". 

תורתו של מרן זצ"ל מגן לנו. עלינו להמשיך להפיץ את תורתו ופסקיו היקרים, להמשיך במורשתו, לחנך את בנינו ובנותינו לתורה, לשים אל מול עינינו תמיד את המטרה העיקרית, לעשות רצון אבינו שבשמים.

זכות מרן זצ"ל תעמוד לנו ולכם, ונזכה לראותו במהרה בימינו בתחיית המתים, יושב ראש במחול אשר עתיד ה' לעשות לצדיקים. אמן כן יהי רצון.

תאריך השאלה:
ח' טבת תש"פ / 5 בינואר 2020

מן הראוי שהאשה תקום ותאפשר לרב לשבת. שאין זה דרך ארץ להציע לרבו לשבת על יד אשתו. וכן אם איש ואשה יושבים, ועולה אשה זקנה או אשה חכמה בתורה או אשת תלמיד חכם, מן הראוי שהבעל יקום ויאפשר לאשה לשבת.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


קימה בפני תלמיד חכם

נאמר בתורה (ויקרא יט): "מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ אֲנִי ה'". ופירשו רבותינו במסכת קידושין (דף לב:) "שיבה" זה שהוא זקן בשנים "זקן" זה שקנה חכמה. כלומר, תלמיד חכם, אף על פי שהוא צעיר לימים, חייבים לעמוד בפניו מלא קומה (כלומר, לעמוד לגמרי), כדי להדר את פניו. והיא מצות עשה מן התורה.

וכבר הזכרנו, שעניין "קימה" בפני רבו המובהק, או מפני גדול הדור, הוא שצריך לעמוד מלא קומתו כל זמן שרואה את הרב מהלך, עד שישב הרב, או עד שילך ולא יראנו עוד. וכדין קימה בפני ספר תורה, שכל הקהל שנמצאים בבית הכנסת ובעזרת הנשים צריכים לעמוד בזמן שמוליכים את ספר התורה מן ההיכל לתיבה ומן התיבה להיכל. (וכמו שפסק מרן בשלחן ערוך סימן רפב) אך לעניין סתם תלמיד חכם, שאינו רבו המובהק ואינו גדול הדור, אף על פי שלמד ממנו תורה, אין צריך לעמוד בפניו, אלא מזמן שנכנס לארבע אמותיו, ואחר שיצא מארבע אמותיו רשאי לשבת. (ושיעור ארבע אמות הוא כמעט שני מטרים).

וכתב מרן רבינו עובדיה יוסף זצוק"ל, שאותם אנשים שאינם קמים מלא קומתם בפני תלמיד חכם, אלא מסתפקים בעשיית "הידור" ("הידור" פירושו לנוע מעט כאילו רוצה לעמוד בפניו, כמו קימה מועטת, וכמו שפירש רש"י בקדושין לב:), לא כדין הם עושים, שהרי פסקו הרמב"ם ומרן השלחן ערוך שצריך לעמוד בפני תלמיד חכם מלא קומתו. וכן היא הסכמת רוב הפוסקים. ולכן חיוב הוא לקום בפני תלמיד חכם מלא קומתו.

ומכל מקום תלמיד חכם שאינו רוצה שיקומו בפניו, אין צריך לקום לפניו, שהרי כבר הזכרנו שחכם שמחל על כבודו כבודו מחול.

כתב עוד מרן רבינו עובדיה יוסף זצוק"ל, אף על פי שלאחר שהתלמיד חכם יצא מארבע אמותיו, כבר מותר לשבת, מכל מקום אם נכנס תלמיד חכם לאוטובוס או לרכבת ואין לו מקום ישיבה, חייב לקום בפניו ולפנות לו את המקום כדי שיוכל לשבת. וכן הדין לגבי אדם הזקן בשנים. ואינו רשאי לשבת ולהשאיר את התלמיד חכם או את הזקן לעמוד, אף על פי שאינם נמצאים בתוך ארבע אמותיו.

ויש לציין שכמה פעמים כשנכנסה קבוצה של אברכים לבית מדרשו של מרן זצ"ל לשמוע שיעור מפיו, והיה מרן זצ"ל מבחין שביניהם יש אדם זקן בשנים, היה מרן זצ"ל מבקש להושיב אותו בצורה מכובדת, ולפעמים אף היה מושיבו על ידו, מפני הדר זקנתו. וכן כשהיו תלמידי חכמים ידועים נכנסים לבית מדרשו של מרן זצ"ל, אף על פי שלא הגיעו לקרסוליו בתורה וביראה, היה הוא זצ"ל מקפיד ל"הדר" בקימה מועטת לכבודם, מפני כבוד תורתם.

תאריך השאלה:
ד' טבת תש"פ / 1 בינואר 2020

הדין הוא אותו הדבר, שאין להקל אלא במקום צורך גדול

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


מכונת יבוש בשבת

 

שאלה: האם מותר להכניס בגדים לייבוש בתוך מכונת הייבוש בערב שבת, באופן שהבגדים יתייבשו בעצם יום השבת?

בשבוע שעבר, הזכרנו בתוך דברינו, שבגד שהיה בתוך מכונת הייבוש בערב שבת, והיה רטוב בשעת כניסת השבת, ולא התייבש אלא במהלך יום השבת, אף על פי כן מותר לקחת את אותו הבגד בשבת ואין עליו איסור מוקצה. (ומובן כי דברינו אמורים באופן שאין חשש של הפעלה או של ניתוק מעגל חשמלי על ידי פתיחת מכונת הייבוש).

ועתה עלינו לבאר את עצם הדין, האם מותר להפעיל מכונת יבוש מערב שבת, באופן שידוע בוודאות שהמכונה תמשיך בפעולתה בעצם יום השבת.

ונדון זה הוא דומה בהחלט לנדון קרוב אליו, והוא היתר הפעלת מכונת כביסה מערב שבת בכדי שתמשיך המכונה בפעולתה בשבת. והזכרנו כבר את דברי הברייתא במסכת שבת (יח.) "אין נותנים חטים לתוך ריחים של מים כדי שיטחנו ביום השבת". כלומר, אסור להכניס חטים לפני כניסת השבת, לריחים (כעין מכונת לטחינת חטים) המופעלות על ידי תנועת גלגל מים בשבת, ואף על פי שלא נעשית כאן כל מלאכה בשבת עצמה, מכל מקום, הואיל והריחים משמיעות קול רעש בשבת, יש בזה משום זלזול בכבוד השבת. ונחלקו רבותינו בגמרא אם להלכה אנו תופסים כדברי הברייתא.  כי יש מי שמפרש שדברי הבריתא הם לכל הדעות, ולפיכך אסור להתחיל מלאכה מערב שבת בדבר המשמיע קול בשבת עצמה, ויש אומרים שדברי הברייתא תלויים במחלוקת אחרת בין בית שמאי לבית הלל, ולדעת בית הלל אין לחוש להשמעת קול שכזו בשבת, ומותר להכניס חטים לריחים מערב שבת על מנת שיטחנו בשבת עצמה.

ולהלכה כתב מרן השלחן ערוך (סימן רנב), שמותר לתת חטים לתוך ריחים של מים סמוך לחשיכה (לפני כניסת השבת), ואין חוששים להשמעת קול שיאמרו ריחים של פלוני טוחנות בשבת. וכתב על זה הרמ"א (שלאורו הולכים יוצאי אשכנז), ויש אוסרים בריחים, וכן בכל דבר שיש לחוש להשמעת קול, וכן נוהגים לכתחילה, אבל במקום הפסד יש להקל. ומבואר אם כן, שלמנהג הספרדים שקבלו עליהם הוראות מרן, אין לחוש להשמעת קול בשבת, ואף למנהג האשכנזים, במקום הפסד מרובה, וכן במקום שיש בדבר צורך גדול, כגון חיילי צה"ל, שבאים לביתם לשבת, ומיד בצאת השבת צריכים לחזור לבסיסם, אין לחוש בזה להשמעת קול. ועל כן להלכה יש להקל בהפעלת מכונת כביסה מערב שבת, ובפרט במקום צורך, ולמנהג האשכנזים גם כן יש להקל בזה כאשר השעה דחוקה כמו שביארנו.

וכן פסק מרן רבינו הגדול זצוק"ל בספרו שו"ת יחוה דעת, ובספר חזון עובדיה על הלכות שבת (ח"א), לענין חיילים הצריכים לחזור לבסיסם מיד בצאת השבת, והם מעונינים לכבס את בגדיהם באופן שכאמור המכונה תמשיך את פעולתה בעצם יום השבת, שיש להקל בזה במקום צורך כזה. וממוצא דבריו אנו למדים שהוא הדין לענין מכונת ייבוש, שמותר להפעילה לצורך כזה מערב שבת, באופן שהמכונה תמשיך בפעולתה בעצם יום השבת, שהרי מעיקר הדין הלכה כדברי הסוברים שאין לחוש כלל להשמעת קול בשבת.

אולם כל זה במקום צורך, כגון לגבי חיילים שאין להם פנאי אחר לכבס ולייבש בגדיהם, אבל במקום שאין בזה צורך כזה, ראוי ונכון להחמיר שלא לנהוג היתר בהפעלת מכונת כביסה או מכונת ייבוש מערב שבת, שאין זה כבוד שבת, וגם יש לחוש בזה לענינים אחרים, ועל כן אין ההיתר בזה אלא במקום צורך, אבל במקום שאפשר, נכון להחמיר שלא להפעיל מכונת כביסה או מכונת ייבוש, אלא באופן שתפסיק את פעולתה קודם כניסת השבת. וכן הורה לנו מרן רבינו הגדול זצ"ל, כי לא אמר להקל בזה באופן גורף, אלא במקום צורך כמבואר בספריו, אבל במקום שאפשר לכבס את הבגדים אחר צאת השבת או לפני כניסתה, ראוי לחוש לדברי הרמ"א שלא להקל בזה במכונת כביסה ובמכונת ייבוש. ושומע לנו ישכון בטח.

תאריך השאלה:
ד' טבת תש"פ / 1 בינואר 2020

לכתחילה צרי שתכסה את רוב הראש, ובכל מקרה צריך שתהיה נראית מכל צדדי הראש

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


שאלה: האם יש חיוב מן הדין ללכת עם כיפה על הראש?

תשובה: בגמרא במסכת קידושין (לא.) מובא, שרב הונא בנו של רב יהושע היה נזהר שלא ללכת ארבע אמות (כשני מטרים) בגילוי ראש, משום שהיה אומר, שכינה למעלה מראשי. ובזוהר הקדוש אמרו, שלא ילך אדם ארבע אמות בגילוי הראש, משום שאור השכינה נמצא מעל ראשו של אדם וממשיך לו חיים.

ומדברי הגמרא נראה שרב הונא לא היה נזהר בכך מן הדין, אלא משום מידת חסידות, שהרי לא אמרו כן בדרך הוראה לכל אדם. ובאמת בספר ארחות חיים (הלכות תפילה סימן מח.) כתב בשם מהר"ם מרוטנבורג (מגדולי הראשונים, שכבר כתבנו אודותיו במקום אחר) שאין איסור מן הדין ללכת בגילוי הראש, ומה שמובא בגמרא אודות רב הונא, אין זה אלא ממידת חסידות. וכן כתבו עוד מרבותינו הראשונים.

אמנם בספר טורי זהב כתב, שבזמנינו יש איסור גמור ללכת בגילוי ראש, שמכיוון שכך דרכם של הגוים שכשיושבים מסירים הכובע מעל ראשם (ועל כל פנים נהגו כן בזמנו), לפיכך יש בכך איסור משום "ובחוקותיהם לא תלכו".

אולם מרן הבית יוסף הביא בשם המהר"י קולון, שאין לאסור משום ובחוקותיהם לא תלכו, אלא באחד משני אופנים, או שיהיה חוק שטעמו נסתר (כמשמעות המילה "חוק" שהוא דבר בלי טעם נגלה) שאז מכיוון שעושה דבר שאין בו טעם נגלה, אלא מפני שהם נוהגים כן, נראה ודאי כנמשך אחריהם ומודה להם. או שיהיה דבר שנהגו בו הגוים לשם פריצות. והרמ"א הביא דברי המהר"י קולון להלכה. ולפי דבריהם נראה שאין דברי הטורי זהב מוכרחים, מכיון שאדם שהולך בלא כיפה לראשו, עושה כן מטעם אחר, כגון מפני החום או עייפות וכדומה, ולא שייך בזה "חוק" שהוא בלי טעם, ובגלל מנהג הגוים לא נאסר הדבר על ישראל.

וכמו כן הזכרנו בהלכה שהתפרסמה לפני חג השבועות, שהגאון מוילנא היה אוסר להעמיד ענפי אילנות בבית הכנסת בחג השבועות, מפני שהגוים נוהגים להעמיד ענפי אילנות בימי חגיהם. והזכרנו שמרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל (הכ"מ) כתב, שהגאון מוילנא נמשך בזה לשיטתו שיש איסור משום "ובחוקותיהם לא תלכו" בכל מנהגי הגוים, אבל לשיטת המהר"י קולון ועוד פוסקים רבים, אין איסור זה נוהג אלא בדבר שנוהגים הגוים בדרך של "חוק" שהוא דבר בלי טעם.

וכמו כן בנדונינו, נראה שאין איסור ללכת בלא כיפה על הראש משום "ובחוקותיהם לא תלכו" אלא עיקר עניין זה הוא ממידת חסידות כמו שנזכר בדברי הגמרא והזוהר הקדוש שהבאנו.

ומכל מקום כתב מרן רבינו זצ"ל, שבכיסוי הראש (בכיפה) בזמנינו יש טעם יותר ממידת חסידות, כי ידוע שכך דרכם של החפשים פורקי עול תורה ומצוות ללכת בגילוי הראש, ויש היכר מיוחד להכיר בין עובד אלוקים לאשר לא עבדו, על ידי הכיפה שעל הראש, שהדתיים נזהרים ללכת תמיד בכיסוי ראש, והפכה הכיפה שעל ראשם לסמל לאדם דתי, שמורא שמים עליו, ואם כן מי שהולך בגילוי הראש במקום שבו רוב הדתיים נוהגים ללכת עם כיפה, יש לחוש בו משום מראית העין שיחשדוהו לפורק עול מלכות שמים, ולכן דבר מסתבר הוא שהיום יש בזה יותר ממידת חסידות, וכל שיש כיפה על ראשו יצא גם מחשש מראית העין.

ובהלכה הבאה נבאר את הדין בזה לאדם המבקר בחוף הים וכדומה.

תאריך השאלה:
ב' טבת תש"פ / 30 בדצמבר 2019

אומרים הלל ביום ב' בטבת, שהוא היום האחרון של חנוכה.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


 

אמירת ההלל בחנוכה ובראש חודש

חיוב אמירת הלל בברכה בימי החנוכה
בכל יום משמונת ימי החנוכה בתפלת שחרית גומרים את ההלל, ומברכים על ההלל לפניו ולאחריו כפי שמודפס בסידורים. ואף למנהג הספרדים, שאין אנו מברכים על ההלל בראש חודש, מכל מקום בימי החנוכה שאמירת ההלל היא מן הדין ממש, ולא בתורת מנהג בלבד, יש לברך עליו כדין שאר המצוות. ומובן שגם בימי ראש חודש טבת החלים בתוך ימי החנוכה, (ובשנה זו תש"פ, יחול יום ראש חודש טבת בימים שבת וראשון הבאים עלינו לטובה), יש לברך על קריאת ההלל כדין שאר ימי החנוכה. (שלחן ערוך סימן תרפג).

דין הנשים באמירת ההלל

הטעם לפטור את הנשים מאמירת ההלל
ולענין חיוב נשים באמירת ההלל. הנה לכאורה נראה שהנשים פטורות לגמרי מאמירת ההלל בימי החנוכה, שהרי נשים פטורות מכל מצות עשה שהזמן גרמא, (מצות עשה שהזמן גרמא, היא כל מצוה שהיא ב"קום ועשה", ולא ב"שב ואל תעשה", וכן שהזמן גורם לחיובה, כלומר שאינה שייכת אלא בזמן מסויים. כגון מצות לולב, שהיא בקום עשה, והיא תלויה בזמן, שרק בימי הסוכות חייבים בנטילת לולב). ואם כן נראה שגם ממצות אמירת ההלל בימי החנוכה הנשים פטורות.

הטעם לחייב את הנשים באמירת ההלל
אולם יש מקום לחייב את הנשים באמירת ההלל, כשם שהן מחוייבות באמירת ההלל בליל פסח. והטעם שנשים מחוייבות באמירת ההלל בליל פסח, הוא משום ש"אף הן היו באותו הנס", כלומר, מכיון שההלל נתקן כדי להודות לאל על הנסים שעשה לאבותינו, ואף לנשים נעשו אותם הנסים, לכן אין שום טעם לפוטרן מאמירת ההלל. וכשם שהן מחוייבות בשתיית ארבע כוסות. ואף לגבי מצות הדלקת נרות חנוכה, אמרו בגמרא (במסכת שבת דף כג.) שנשים חייבות בהדלקת נרות חנוכה הואיל ואף הן היו באותו הנס של חנוכה. ולפי זה נראה שגם באמירת ההלל בימי החנוכה הן מחוייבות.

החילוק בין הלל בליל פסח להלל בחנוכה
אלא שמדברי הרמב"ם ועוד מרבותינו הראשונים מבואר שנשים פטורות מאמירת ההלל בימי החנוכה. וביאר מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל (בספר חזון עובדיה על חנוכה עמו ריד), שיש חילוק בין חיוב אמירת ההלל בליל פסח, לבין חיוב אמירת ההלל בימי החנוכה. משום שבאופן עקרוני, רצו רבותינו לפטור את הנשים ממצות אמירת ההלל, הואיל וכל תקנות חז"ל הן בדומה למצות שנצטוינו מן התורה. והואיל והתורה פטרה את הנשים מאמירת הלל, גם רבותינו רצו לפטרן ממצוה זו. אלא שבליל פסח, מחמת חיוב שתית ארבע כוסות, הוכרחו רבותינו לחייב את הנשים גם באמירת הלל, היות וכוס רביעי של ליל הסדר יש לשתותה יחד עם אמירת ההלל. (כי מצות ארבע כוסות נתקנה כנגד ארבע מצוות של ליל הסדר, כוס ראשון על מצות הקידוש, כוס שני על מצות ההגדה, כוס שלישי על מצות ברכת המזון, וכוס רביעי על מצות ההלל). והאריך עוד בהסבר הדברים.

ברכה על ההלל לנשים
ולכן אף שחייבו את הנשים בהדלקת נרות חנוכה, משום שאף הן היו באותו הנס, מכל מקום באמירת ההלל נשים פטורות. ולכן גם אשה שלבה נשא אותה בחכמה לומר את ההלל בימי החנוכה, אל לה לברך על אמירתו, היות והיא אינה מצווה באמירתו. וכדין אשה הנוטלת לולב, שאינה מברכת על מצוה זו, אף על פי שיש לה שכר טוב על מעשיה כדין מי שאינו מצווה ועושה.

ולסיכום: חובה לומר הלל בכל יום מימי החנוכה, ויש לגמור את ההלל בברכה. ונשים פטורות מאמירת ההלל, ולכן גם אשה שרוצה לומר הלל, לא תברך על קריאתו.

תאריך השאלה:
ב' טבת תש"פ / 30 בדצמבר 2019

מרן זצ"ל בירך כשהדליק בכותל, שהרי בלאו הכי הכותל המערבי הוא בית כנסת.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


 

הדלקת נרות במסיבת חנוכה ובבית הכנסת

נהגו כל ישראל, שמברכים ומדליקים נרות חנוכה בבית הכנסת כדי לפרסם את הנס. והוא מנהג ותיק שנזכר בדברי רבותינו הראשונים. וטעם המנהג, כתב בספר המכתם (פסחים קא.), שמאחר ויש פרסום הנס גדול בפני כל העם, ועוד שיש אנשים שאין להם נרות חנוכה בבתיהם, לכן נוהגים להדליק גם בבית הכנסת. ומנהג זה נפסק על ידי מרן השלחן ערוך (בסימן תרע"א), וכן נהגו בכל התפוצות.

ובכותל המערבי, גם כן נהגו להדליק נרות חנוכה בין תפלת מנחה לתפלת ערבית. ופעמים רבות כיבדו בהדלקת הנרות את גדולי הדור, כדי לפרסם יותר את הנס, וכמה פעמים הוזמן מרן רבינו עובדיה יוסף זצוק"ל להדלקת נרות חנוכה בכותל המערבי, ועל אף שהיה זמנו יקר מאד בעיניו, בכל זאת מצא לנכון להדליק שם נרות חנוכה לפרסום הנס.

ומכאן יצאו לדון גדולי דורינו, לגבי מסיבות חנוכה שנעשות באולמות וכדומה בלילות חנוכה, ומשתתפים שם קהל רב (ולא כדוגמת מסיבות חנוכה מצומצמות שנעשות רק בחוג המשפחה), ומביאים לשם תלמידי חכמים שישמיעו דברי תורה ומוסר לחזק את העם בתורה ובקיום המצוות. האם רשאים להדליק שם נרות חנוכה בברכה או לא. ושורש הספק בזה, הוא משום שיש אומרים שמנהג ההדלקה הוא דוקא בבית הכנסת, מפני שבית הכנסת דומה קצת למקדש ששם אירע הנס, אבל במקומות שאינם בית כנסת, אי אפשר להדליק.

ולמעשה הגאון רבי שלמה זלמן אוירבך זצ"ל פסק שאין לברך על הדלקה כזו, מפני שעצם ההדלקה בבית הכנסת אינה מפורשת בגמרא, ורק היא מנהג קדמון שנהגו בו עוד מזמן הגאונים, ולכן נהגו גם לברך על הדלקה זו בבית הכנסת, אבל במקומות שאינם בית כנסת אי אפשר לברך.

אבל מרן רבינו עובדיה יוסף זצוק"ל פסק, שאפשר להדליק נרות ואף לברך על ההדלקה במקומות אלו, הואיל ובדברי ספר המכתם שהזכרנו לעיל מבואר שטעם המנהג הוא מפני שיש בהדלקה זו פרסום הנס גדול, וגם יש אנשים שאינם מדליקים בבתיהם, ולכן הנוהגים להדליק בברכה במקומות אלה, יש להם על מה שיסמכו. (חזון עובדיה עמוד מז).

והגאון הראשון לציון רבינו יצחק יוסף שליט"א כתב בספרו (ילקוט יוסף חנוכה עמוד רכד) האריך בענין זה, ושם הוסיף, שנכון להנהיג שלאחר הדלקת הנרות יתפללו שם תפלת ערבית מיד לאחר ההדלקה, והביא שכן הנהיג מרן רבינו עובדיה יוסף זצוק"ל בכמה מקומות.

תאריך השאלה:
כ"ט כסלו תש"פ / 27 בדצמבר 2019

בביתו של מרן בשכונת רחביה, היה מרן זצ"ל מדליק על שלחנו.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


 

הדלקת נרות חנוכה

מצוות ההדלקה
ביארנו, כי מצוה להדליק נרות בימי החנוכה. ובמצוה זו מצווים האנשים והנשים.

כמות השמן
כשמדליקים נרות חנוכה, צריך לדאוג שיהיה בנר מספיק שמן כדי שידלוק לכל הפחות חצי שעה מזמן הדלקתו. וכן אם מדליק בנרות של שעווה (פרפין), צריך להיזהר שיהיו הנרות גדולים כדי הצורך שידלקו לפחות חצי שעה מזמן הדלקתם אחר צאת הכוכבים. (ומצויים נרות צבעוניים המותאמים במיוחד למנורות חנוכה קטנות, ואינם דולקים חצי שעה, ויש להיזהר שלא להדליק בהם). ובערב שבת שמדליקים נרות מוקדם צריך לשים יותר שמן. כפי שיבואר בעז"ה באחת ההלכות הבאות.

סדר ההדלקה
כשמדליק נרות חנוכה בלילה הראשון, ידליק את הנר הקיצוני שבצד ימין, ובלילה השני ידליק את הנר הנוסף תחילה, ואחר כך ידליק את הנר שהודלק אתמול, ויוצא איפה שסדר הדלקת נרות חנוכה הוא משמאל לימין, כדי שיתחיל ההדלקה בנר החדש, שנוסף בגלל תוספת הנס שבתוספת הימים.

"הדלקה עושה מצוה"
אמרו בגמרא במסכת שבת (דף כג.): "הדלקה עושה מצוה", ו"אם כבתה אינו זקוק לה". ופירוש הדברים "הדלקה עושה מצוה", שעיקר המצוה בהדלקת נרות חנוכה, הוא מעשה ההדלקה בלבד של נרות חנוכה שיכולים לדלוק בשיעור הזמן הנכון. ואם כבו הנרות מחמת סיבה כלשהי שלא הייתה בזמן ההדלקה, כגון שלפתע נפתחו הדלת או החלון, ובאה רוח וכבו הנרות, "אינו זקוק להם", כלומר, אינו צריך לחזור ולהדליקם שנית, שהרי ההדלקה היתה כדת וכהלכה. ומכל מקום מצוה מן המובחר לחזור ולהדליק נר שכבה (בלא ברכה), אם כבה תוך חצי שעה מהדלקתו.

אבל אם בשעה שהדליק את הנרות, לא היו ראויים הנרות לדלוק כשיעור זמנם, כגון שהדליקם במקום שהרוח נושבת, או שלא שם די שמן בנר, וכיוצא בזה, צריך לחזור ולהדליק את הנרות מן הדין, ומכל מקום אינו מברך על הדלקה זו.

להשתמש לאור הנרות
אסור להשתמש לאור נרות חנוכה, ולכן אסור למנות מעות או לקרוא בספר לאורם של נרות אלו, ולאחר חצי שעה מזמן הדלקתם, מותר להשתמש באור הנרות לכל מה שירצה. ובזמנינו שמצוי אור החשמל, בלאו הכי אין אנו רגילים ליהנות לאור הנר.

תאריך השאלה:
כ"ז כסלו תש"פ / 25 בדצמבר 2019

בודאי, אין זו חובה של ציבור דוקא.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


 

אמירת ההלל בחנוכה ובראש חודש

חיוב אמירת הלל בברכה בימי החנוכה
בכל יום משמונת ימי החנוכה בתפלת שחרית גומרים את ההלל, ומברכים על ההלל לפניו ולאחריו כפי שמודפס בסידורים. ואף למנהג הספרדים, שאין אנו מברכים על ההלל בראש חודש, מכל מקום בימי החנוכה שאמירת ההלל היא מן הדין ממש, ולא בתורת מנהג בלבד, יש לברך עליו כדין שאר המצוות. ומובן שגם בימי ראש חודש טבת החלים בתוך ימי החנוכה, (ובשנה זו תש"פ, יחול יום ראש חודש טבת בימים שבת וראשון הבאים עלינו לטובה), יש לברך על קריאת ההלל כדין שאר ימי החנוכה. (שלחן ערוך סימן תרפג).

דין הנשים באמירת ההלל

הטעם לפטור את הנשים מאמירת ההלל
ולענין חיוב נשים באמירת ההלל. הנה לכאורה נראה שהנשים פטורות לגמרי מאמירת ההלל בימי החנוכה, שהרי נשים פטורות מכל מצות עשה שהזמן גרמא, (מצות עשה שהזמן גרמא, היא כל מצוה שהיא ב"קום ועשה", ולא ב"שב ואל תעשה", וכן שהזמן גורם לחיובה, כלומר שאינה שייכת אלא בזמן מסויים. כגון מצות לולב, שהיא בקום עשה, והיא תלויה בזמן, שרק בימי הסוכות חייבים בנטילת לולב). ואם כן נראה שגם ממצות אמירת ההלל בימי החנוכה הנשים פטורות.

הטעם לחייב את הנשים באמירת ההלל
אולם יש מקום לחייב את הנשים באמירת ההלל, כשם שהן מחוייבות באמירת ההלל בליל פסח. והטעם שנשים מחוייבות באמירת ההלל בליל פסח, הוא משום ש"אף הן היו באותו הנס", כלומר, מכיון שההלל נתקן כדי להודות לאל על הנסים שעשה לאבותינו, ואף לנשים נעשו אותם הנסים, לכן אין שום טעם לפוטרן מאמירת ההלל. וכשם שהן מחוייבות בשתיית ארבע כוסות. ואף לגבי מצות הדלקת נרות חנוכה, אמרו בגמרא (במסכת שבת דף כג.) שנשים חייבות בהדלקת נרות חנוכה הואיל ואף הן היו באותו הנס של חנוכה. ולפי זה נראה שגם באמירת ההלל בימי החנוכה הן מחוייבות.

החילוק בין הלל בליל פסח להלל בחנוכה
אלא שמדברי הרמב"ם ועוד מרבותינו הראשונים מבואר שנשים פטורות מאמירת ההלל בימי החנוכה. וביאר מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל (בספר חזון עובדיה על חנוכה עמו ריד), שיש חילוק בין חיוב אמירת ההלל בליל פסח, לבין חיוב אמירת ההלל בימי החנוכה. משום שבאופן עקרוני, רצו רבותינו לפטור את הנשים ממצות אמירת ההלל, הואיל וכל תקנות חז"ל הן בדומה למצות שנצטוינו מן התורה. והואיל והתורה פטרה את הנשים מאמירת הלל, גם רבותינו רצו לפטרן ממצוה זו. אלא שבליל פסח, מחמת חיוב שתית ארבע כוסות, הוכרחו רבותינו לחייב את הנשים גם באמירת הלל, היות וכוס רביעי של ליל הסדר יש לשתותה יחד עם אמירת ההלל. (כי מצות ארבע כוסות נתקנה כנגד ארבע מצוות של ליל הסדר, כוס ראשון על מצות הקידוש, כוס שני על מצות ההגדה, כוס שלישי על מצות ברכת המזון, וכוס רביעי על מצות ההלל). והאריך עוד בהסבר הדברים.

ברכה על ההלל לנשים
ולכן אף שחייבו את הנשים בהדלקת נרות חנוכה, משום שאף הן היו באותו הנס, מכל מקום באמירת ההלל נשים פטורות. ולכן גם אשה שלבה נשא אותה בחכמה לומר את ההלל בימי החנוכה, אל לה לברך על אמירתו, היות והיא אינה מצווה באמירתו. וכדין אשה הנוטלת לולב, שאינה מברכת על מצוה זו, אף על פי שיש לה שכר טוב על מעשיה כדין מי שאינו מצווה ועושה.

ולסיכום: חובה לומר הלל בכל יום מימי החנוכה, ויש לגמור את ההלל בברכה. ונשים פטורות מאמירת ההלל, ולכן גם אשה שרוצה לומר הלל, לא תברך על קריאתו.

תאריך השאלה:
כ"ז כסלו תש"פ / 25 בדצמבר 2019

שיעור הליכת שלושת רבעי מיל, זהו השיעור רק בימים בהם היום והלילה שוים.

גם לחוששים לדעת רבינו תם, מאחר והמנהג הוא כמו הגאונים, לכן יש להדליק על פי שיטת הגאונים, מלבד במוצאי שבת.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


 

הדלקת נרות במסיבת חנוכה ובבית הכנסת

נהגו כל ישראל, שמברכים ומדליקים נרות חנוכה בבית הכנסת כדי לפרסם את הנס. והוא מנהג ותיק שנזכר בדברי רבותינו הראשונים. וטעם המנהג, כתב בספר המכתם (פסחים קא.), שמאחר ויש פרסום הנס גדול בפני כל העם, ועוד שיש אנשים שאין להם נרות חנוכה בבתיהם, לכן נוהגים להדליק גם בבית הכנסת. ומנהג זה נפסק על ידי מרן השלחן ערוך (בסימן תרע"א), וכן נהגו בכל התפוצות.

ובכותל המערבי, גם כן נהגו להדליק נרות חנוכה בין תפלת מנחה לתפלת ערבית. ופעמים רבות כיבדו בהדלקת הנרות את גדולי הדור, כדי לפרסם יותר את הנס, וכמה פעמים הוזמן מרן רבינו עובדיה יוסף זצוק"ל להדלקת נרות חנוכה בכותל המערבי, ועל אף שהיה זמנו יקר מאד בעיניו, בכל זאת מצא לנכון להדליק שם נרות חנוכה לפרסום הנס.

ומכאן יצאו לדון גדולי דורינו, לגבי מסיבות חנוכה שנעשות באולמות וכדומה בלילות חנוכה, ומשתתפים שם קהל רב (ולא כדוגמת מסיבות חנוכה מצומצמות שנעשות רק בחוג המשפחה), ומביאים לשם תלמידי חכמים שישמיעו דברי תורה ומוסר לחזק את העם בתורה ובקיום המצוות. האם רשאים להדליק שם נרות חנוכה בברכה או לא. ושורש הספק בזה, הוא משום שיש אומרים שמנהג ההדלקה הוא דוקא בבית הכנסת, מפני שבית הכנסת דומה קצת למקדש ששם אירע הנס, אבל במקומות שאינם בית כנסת, אי אפשר להדליק.

ולמעשה הגאון רבי שלמה זלמן אוירבך זצ"ל פסק שאין לברך על הדלקה כזו, מפני שעצם ההדלקה בבית הכנסת אינה מפורשת בגמרא, ורק היא מנהג קדמון שנהגו בו עוד מזמן הגאונים, ולכן נהגו גם לברך על הדלקה זו בבית הכנסת, אבל במקומות שאינם בית כנסת אי אפשר לברך.

אבל מרן רבינו עובדיה יוסף זצוק"ל פסק, שאפשר להדליק נרות ואף לברך על ההדלקה במקומות אלו, הואיל ובדברי ספר המכתם שהזכרנו לעיל מבואר שטעם המנהג הוא מפני שיש בהדלקה זו פרסום הנס גדול, וגם יש אנשים שאינם מדליקים בבתיהם, ולכן הנוהגים להדליק בברכה במקומות אלה, יש להם על מה שיסמכו. (חזון עובדיה עמוד מז).

והגאון הראשון לציון רבינו יצחק יוסף שליט"א כתב בספרו (ילקוט יוסף חנוכה עמוד רכד) האריך בענין זה, ושם הוסיף, שנכון להנהיג שלאחר הדלקת הנרות יתפללו שם תפלת ערבית מיד לאחר ההדלקה, והביא שכן הנהיג מרן רבינו עובדיה יוסף זצוק"ל בכמה מקומות.


צפייה