שאלות ותשובות הלכה יומית

תאריך השאלה:
ב' ניסן תש"פ / 27 במרץ 2020

מנקים אותו היטב היטב (בפרט אם אינו הולך בקו ישר עם השיש, כלומר, אם הוא מונח מתחת לשיש, אז יש להקפיד על הניקוי בחלקו העליון הנוגע בשיש) ולאחר מכן לערות עליו מים רותחים מכלי ראשון. כלומר, בשעה שהקומקום חשמלי מבעבע, לשפות מים על כל חלקי הכיור.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


 

הכשר תנור – ברכת האילנות

שאלה: האם ניתן להכשיר תנור אפיה לפסח?

תשובה: בענין זה דן מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל בכמה מקומות בספריו (שו"ת יביע אומר ח"ה יו"ד סימן ז ועוד). והנושא מורכב מאד מבחינה הלכתית. ואנו נכתוב את הדברים בקצרה:

הדבר ידוע שבשעת האפיה, המאכלים מעלים אדים שנדבקים בדפנות התנור ונבלעים בו, ולאחר מכן כשאופים מאפה נוסף בתנור, שוב חוזרים האדים ונפלטים ונכנסים למאכל שאופים אחר כך בתנור. ומכאן יצא המנהג שנוהגים שלומי אמוני ישראל, שבכל ימות השנה אינם משתמשים בתנור אחד לבשר ולחלב, אלא אם כן מכשירים את התנור בין מאכלי הבשר למאכלי החלב.

והדבר ידוע, וכפי שביארנו בשנים הקודמות, שכל דבר שבלע טעם של אוכל, למשל, סיר שבישלו בתוכו בשר, הדרך להכשיר את אותו הכלי, היא באותו אופן שהכלי בלע טעם מאכל. וכפי הכלל "כבולעו כך פולטו". כלומר, כפי שהסיר בלע את הטעם, כך הוא פולט אותו. ולכן סיר מתכת שמשתמשים בו לתבשילים רותחים על האש, יש להכשירו על ידי "הגעלה", שיכניסו את הסיר לכלי גדול שיש בו מים רותחים על גבי האש. ועל ידי ההגעלה הסיר יפלוט את כל טעם המאכלים שבלע קודם לכן.

ומרן השלחן ערוך (בסימן תנא) כתב, שכלים שמשתמשים בהם על ידי ה"אור", כלומר, על ידי אש, צורת ההכשרה שלהם היא על ידי האש. וזהו שנקרא "ליבון". ולמשל, שיפודים שמשתמשים בהם על גבי האש, כדי להכשירם יש ללבנם באש, עד שניצוצות אש יצאו מהשיפוד (כלומר, עד שהוא יאדים מרוב החום). ולמרות שבשעה שצולים עם השיפודים הם לא מגיעים לחום רב כל כך עד שיאדימו, מכל מקום צורת ההכשר בליבון, כך היא, שיחממו את השיפוד הרבה עד שיאדים ממש.

ולפי זה נראה לכאורה שאת התנור, שפועל בחום רב, יש להכשיר על ידי אש ממש, דבר שהוא בלתי אפשרי מבחינה מעשית.

אולם בתנורים שלנו, כתבו הפוסקים, שמאחר ולא רגילים להשתמש בגוף התנור ממש, אלא באמצעות תבניות שמונחות בתוכו, הרי לגבי התנור עצמו אין אנו חוששים אלא מצד האדים שמתפזרים בתוכו בשעת הבישול או האפיה. ומאחר והתנור בלע את טעם המאכלים על ידי האדים שלהם, אם כך, גם צורת ההכשרה שלו תהיה על ידי חימומו לחום הגבוה ביותר שניתן להסיק אותו, ויהיה די בכך כדי להכשירו.

אולם באמת שיש בזה מחלוקת הפוסקים, ויש אומרים שגם התנורים שלנו צריכים הכשר על ידי ליבון באש ממש. ולכן יש שמחמירים שלא להכשיר את התנור כלל, וקונים תנור מיוחד לפסח. ויש אומרים גם שמבחינה מעשית קשה מאד לנקות את התנור לגמרי עד כדי כך שלא ישארו בו פירורי חמץ, וגם הם מחמירים שלא להשתמש בתנור חמץ בפסח, אלא אם כן מדובר בתנור שמסוגל להגיע לחום רב מאד, (פירוליטי), שמתנקה היטב היטב. אבל בתנורים הרגילים לא משתמשים כלל בפסח.

אולם מעיקר הדין, לגבי תנור שהשתמשו בו בחמץ, כתב מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל, שיש אופן להכשירו, ובנו הגאון הראשון לציון רבי יצחק יוסף שליט"א, אף הוא כתב בענין זה, (ילקוט יוסף ח"ג עמוד שס), ופסק למעשה בזו הלשון:

תנור אפיה חשמלי, יש לנקותו היטב עד כמה שניתן, ולהמנע מלהשתמש בו עשרים וארבע שעות לפני שיכשירו אותו, ואחר כך ידליקו אותו לחום הגבוה ביותר שניתן, וישאירוהו דולק למשך עשרים דקות, באופן שחום התנור יסלק לגמרי את הזעה (האדים) המועטה שישנה בתנור.

ובאופן זה, לדעת מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל, ניתן יהיה להשתמש בתנור אף לפסח. (אבל התבניות של התנור, יש להכשירם על ידי ליבון באש ממש. ונוהגים להשתמש בתבניות מיוחדות לפסח, או בתבניות חד פעמיות. ויש מיקלים להגעילם במים רותחים).

תזכורת: היום הוא יום ראש חודש ניסן, ואמרו רבותינו, "היוצא בימי ניסן ורואה אילנות פרי שמוציאים פרחים, מברך: "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם שלא חיסר בעולמו כלום וברא בו בריות טובות ואילנות טובות ליהנות בהם בני אדם".

תאריך השאלה:
א' ניסן תש"פ / 26 במרץ 2020

לגבי הבשר, אם אתה מחמיר, וכעת אתה אוכל אצלו, ואין לך ברירה, מותר לאכול אצלו. ובכלים שלו (באופן שלא מגיש כעת בשר שאנו חלק)

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


מחמיר שמתארח בפסח

שאלה: אני נוהג להחמיר כמה חומרות בפסח, לדוגמא בענין רמת הכשרות, ואני מוזמן למשפחה אחרת בפסח, האם אני רשאי לאכול שם?

תשובה: מי שמחמיר בכמה דינים, אך החומרות שלו אינן מעיקר הדין. ולדוגמא, הוא מקפיד לאכול בפסח רק מכשרות מסויימת, או שהוא מחמיר בפסח שלא לקנות מאכלים תעשייתיים וכדומה, או שנוהג לאכול אך ורק "מצה שמורה", וכעת הוא מתארח בפסח אצל קרובי משפחה וכדומה, האם עליו להחמיר בחומרות שלו גם כשהוא מתארח, ולפי זה יהיה אסור לו לאכול מהמאכלים בבית שמתארח שם, שהרי כל הכלים שלהם בלועים מן המאכלים שהם נוהגים לאכול תמיד. או שמא, עליו להקל כפי שנוהגים בני הבית שמתארח שם?

ראש המדברים בענין זה, הוא רבינו הרדב"ז, שכתב בתשובה (ח"ד) לגבי מעשה שהיה, שהחמירו קצת מחכמי העיר שלא לאכול בשר שנשחט על ידי כמה שוחטים שבעיר, מפני שאותם שוחטים לא נזהרו כראוי במעשי השחיטה (אך לא היה שם איסור ברור), וכעת הזמין אחד מן הבעלי בתים בעיר את אותם חכמים לביתו, ואותם חכמים החמירו על עצמם שלא לאכול בביתו של בעל הבית, מפני שאמרו שעליהם להגעיל לפני כן את כל הכלים שבביתו, שהרי הוא בישל בתוכם בשר ששחטו אותם השוחטים, וממילא לפי החומרא שהם נוהגים בה, הכלים בלעו טעם של בשר טרף, ואסור להשתמש בהם.

וכתב על זה הרדב"ז, שלא יפה עשו אותם חכמים שגזרו על עצמם לאסור את אותם הכלים, ומכמה טעמים. האחד, שהרי רוב השוחטים נוהגים כדת וכהלכה. ועוד שטעם המאכלים שבלוע בכלים אינו דומה למאכלים עצמם. ועוד הוסיף כמה סברות בדבר, להוכיח שאיסור השימוש בכלים שבישלו בהם מאכלים, אינו דומה לאכילת המאכלים עצמם.

ועוד הוסיף הרדב"ז, שיש בזה משום "לא ישנה אדם מפני המחלוקת", כלומר, במקום שאין הכרח בדבר, כי האיסור אינו מוכרע, אין לעשות מחלוקות ושינויים שעלולים לעורר מחלוקת. ומאחר ויש בענין הזה הרבה ספקות, לכן יש להקל, והמתארחים בביתו של המיקל רשאים לאכול שם מהכלים שלו.

וכתב עוד הרדב"ז, שאפילו הוא בעצמו היה נוהג לאכול בבתיהם של אנשים אחרים, אף על פי שהוא היה מחמיר שלא לאכול חצילים, מפני שהוא היה סבור שהחצילים הם מין של פרי האילן, ושייך בהם איסור ערלה (שבשלשת השנים הראשונות אסור לאכול ממנו בכלל, ורוב החצילים גדלים בתוך השלוש שנים הראשונות שהחציל גדל), ובכל זאת "איני נמנע מלאכול אצל בעלי בתים שבודאי אוכלים חצילים, לפי שאין איסורו כל כך מבורר, כי יש מחשיבים אותם פרי האדמה (שאין בו איסור ערלה). וכל שכן שאין להגעיל את כליהם ולעשות אותם כעמי הארצות, אלא כל הרוצה להחמיר, יתכבד וישב בתוך ביתו, שגורם למחלוקת גדולה ולשנאת חינם ולחילול ה'". אלו דברי הרדב"ז.

ולפיכך פסק הגאון הראשון לציון שליט"א בספר ילקוט יוסף (סימן תנג) בזו הלשון: דבר שאדם מחמיר על עצמו, ובא להתארח אצל אחרים שמתירים בזה, יאכל מהכלים שלהם, ולא יפגע בהם שלא לאכול עד שיגעילו את הכלים".

וכמובן שדבריו אמורים באופן שאין כאן חשש איסור ממש, אבל אם יודע שאותו אדם שהוא מתארח בביתו אינו מקפיד בהלכות כשרות, בשר בחלב, והלכות הפסח וכדומה, בודאי שאין לאכול אצלו כלל, אפילו אם על ידי זה יגרום למחלוקת. והחכם עיניו בראשו מראש, שלא להגיע למצב כזה.

תאריך השאלה:
כ"ט אדר תש"פ / 25 במרץ 2020

מחבת טפלון, לצורך הפסח יש לנקותו היטב היטב, ולהגעילו במים רותחים. כלומר, להכניסו לכלי גדול שמרתיחים בו את המים כשהם מבעבעים.

(וכל זה לענין פסח, אבל מחבת טפלון שרוצים לשנותו מבשרי לחלבי, אין אפשרות לעשות זאת).

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


דיני הכשר כלים לפסח (המשך)

ביארנו, שיש להשתמש בפסח בכלים שלא נבלע בהם חמץ, דהיינו כלים חדשים (או מיוחדים לפסח), או כלים שהוכשרו לפסח. ובדרך כלל דרך ההכשר של הכלי הוא כדרך השימוש בו.

צלחות וקערות, ששמים בהן מאכלים חמים, אבל לא משתמשים בהן ככלי ראשון ממש, דהיינו שהדרך היא שכששמים בהן מאכל, יוצקים אותו לתוכן מתוך סיר אחר, (שאותו סיר הוא היה הכלי הראשון שרתחו בו המים) הכשרן הוא כדרך שימושן, דהיינו על ידי שיערו (מלשון עירוי - שפיכה) עליהם מים רותחים מכלי ראשון (למשל, מתוך הקומקום החשמלי שבו רתחו המים), וכל שכן שניתן להכשירם על ידי הגעלה ממש, דהיינו להטבילן בתוך מים רותחים בכלי הראשון שהם רותחים בו.

מחבת, שמטגנים בו מאכלי חמץ בשמן, נחלקו בו הפוסקים אם דינו כדין סיר שמבשלין בו תבשילים של חמץ שדי לו בהגעלה, או שמא מכיון שאין בו נוזלים כל כך, דינו כדין שיפודים שצריכים ליבון על ידי אש. ומנהג הספרדים הוא שדי למחבת בהגעלה, ואילו למנהג האשכנזים יש להצריך ליבון באש למחבת. וכתב מרן רבינו הגדול רבי עובדיה יוסף זצ"ל, שאף למנהג האשכנזים אין להצריך שהמחבת תרתח על ידי אש עד שהיא תאדים אלא די בליבון קל, דהיינו שהמחבת תתחמם עד שאם ישימו עליה קש הוא ישרף.

כל כלי שלא השתמשו בו ברותחין, כגון כלי כסף, וכן המקרר והמקפיא וכדומה, אינם צריכים שום הכשר, ודי להם בניקוי היטב בלבד.

כלי חרס אין להם שום הכשר כלל ואף אם ילבנם היטב באש, לעולם הם עומדים באיסורם. וכלי זכוכית, אינם צריכים הכשר כלל ולדעת מרן השלחן ערוך די להם בשטיפה כהוגן, אך מנהג האשכנזים להחמיר בזה. וכבר הזכרנו מחלוקת זו בהלכות בשר וחלב. כלי פורצליין, אף למנהג הספרדים, דינם ככלי חרס ולא מועיל להם שום הכשר.

יש להשתדל ככל האפשר שהכלים יוגעלו לאחר שיעברו עליהם עשרים וארבע שעות בלי שימוש. ומותר להגעיל כלי חלב וכלי בשר בזה אחר זה, בתוך כלי גדול.

תאריך השאלה:
כ"ט אדר תש"פ / 25 במרץ 2020

גם כלים שלא היו בשימוש במשך שנה צריכים הכשרה.

 

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


דיני הכשר כלים לפסח (המשך)

ביארנו, שיש להשתמש בפסח בכלים שלא נבלע בהם חמץ, דהיינו כלים חדשים (או מיוחדים לפסח), או כלים שהוכשרו לפסח. ובדרך כלל דרך ההכשר של הכלי הוא כדרך השימוש בו.

צלחות וקערות, ששמים בהן מאכלים חמים, אבל לא משתמשים בהן ככלי ראשון ממש, דהיינו שהדרך היא שכששמים בהן מאכל, יוצקים אותו לתוכן מתוך סיר אחר, (שאותו סיר הוא היה הכלי הראשון שרתחו בו המים) הכשרן הוא כדרך שימושן, דהיינו על ידי שיערו (מלשון עירוי - שפיכה) עליהם מים רותחים מכלי ראשון (למשל, מתוך הקומקום החשמלי שבו רתחו המים), וכל שכן שניתן להכשירם על ידי הגעלה ממש, דהיינו להטבילן בתוך מים רותחים בכלי הראשון שהם רותחים בו.

מחבת, שמטגנים בו מאכלי חמץ בשמן, נחלקו בו הפוסקים אם דינו כדין סיר שמבשלין בו תבשילים של חמץ שדי לו בהגעלה, או שמא מכיון שאין בו נוזלים כל כך, דינו כדין שיפודים שצריכים ליבון על ידי אש. ומנהג הספרדים הוא שדי למחבת בהגעלה, ואילו למנהג האשכנזים יש להצריך ליבון באש למחבת. וכתב מרן רבינו הגדול רבי עובדיה יוסף זצ"ל, שאף למנהג האשכנזים אין להצריך שהמחבת תרתח על ידי אש עד שהיא תאדים אלא די בליבון קל, דהיינו שהמחבת תתחמם עד שאם ישימו עליה קש הוא ישרף.

כל כלי שלא השתמשו בו ברותחין, כגון כלי כסף, וכן המקרר והמקפיא וכדומה, אינם צריכים שום הכשר, ודי להם בניקוי היטב בלבד.

כלי חרס אין להם שום הכשר כלל ואף אם ילבנם היטב באש, לעולם הם עומדים באיסורם. וכלי זכוכית, אינם צריכים הכשר כלל ולדעת מרן השלחן ערוך די להם בשטיפה כהוגן, אך מנהג האשכנזים להחמיר בזה. וכבר הזכרנו מחלוקת זו בהלכות בשר וחלב. כלי פורצליין, אף למנהג הספרדים, דינם ככלי חרס ולא מועיל להם שום הכשר.

יש להשתדל ככל האפשר שהכלים יוגעלו לאחר שיעברו עליהם עשרים וארבע שעות בלי שימוש. ומותר להגעיל כלי חלב וכלי בשר בזה אחר זה, בתוך כלי גדול.

תאריך השאלה:
כ"ד אדר תש"פ / 20 במרץ 2020

נכון מאד. חומר זה (כשאין שם כשרות), יש בו בעיות כשרות גם בכל ימות השנה. (אף שמובא בשם הגר"מ פיינשטיין שכתב להקל בזה). לכן יש לשוטפם היטב.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


מוצרי מזון טריים

אף על פי שהסברנו שיש להקפיד שעל כל מוצרי המזון שנרכשים לפסח, צריך שתהיה השגחה מיוחדת שלא יתערב בהם חמץ, מכל מקום יש דברים שאין צורך בהשגחה מיוחדת עליהם.

פירות וירקות
פירות וירקות, אינם צריכים הכשר מיוחד לפסח. ומותר לקנות אפילו מן הגויים (בחוץ לארץ) פירות וירקות לפסח. ואם יש שם איזה חשש של תערובת חמץ, לדוגמא, אם ארגזי הפירות מונחים בצד מוצרי המאפה שהם חמץ, ישטוף את הפירות והירקות לפני פסח היטב היטב, ובזה יצא מכל חשש. (ויש אומרים שישטוף במים וסבון, ובתוך ימי הפסח צריך לעשות כן. עיין ילקוט יוסף סימן תמז), אבל בדרך כלל חשש זה של פירורי חמץ אינו קיים.

דבש ושמן
בדור הקודם, מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל פירסם הוראות מדוייקות, אילו מוצרים ניתן לקנות ללא כשרות לפסח. (ואת ההנחיות הללו פירסם בירחון "קול סיני"). וכן נהגו עוד מגדולי הרבנים. אולם בזמן הזה, יש אומרים שאין לקנות שום מוצר אם אין עליו תעודת כשרות מיוחדת לפסח. והגאון רבי יוסף שלום אלישיב זצ"ל היה מחמיר בדבר אפילו במוצרים בסיסיים ביותר, כמו דבש ושמן, מפני שבזמנינו כמעט בכל מוצר מזון יתכנו זיופים, וכן הוספות מועטות או רבות של חומרים משמרים או מחזקי טעם וכיוצא בזה, ולכן הקפיד בדבר שעל כל מוצר תהיה חותמת כשרות.

ומן הטעם הזה גם בכל ימות השנה, אנו מקפידים שעל כל מוצרי המזון תהיה חותמת כשרות שתעיד על כשרותו של המוצר. (ואפילו על מלח וסוכר נותנים כשרות). אולם באמת, שאם מדובר במוצר מיוחד, שהקונה יודע בוודאות שמדובר במוצר טבעי. ולמשל, מי שקונה שמן זית מאדם שיש לו כרם של זיתים ומייצר מעט שמן זית טבעי, והוא מכיר בשמן הזה שהוא טבעי באמת, אין צורך בחותמת כשרות מיוחדת לפסח על שמן זה. אולם באופן כללי כדאי להזהר ולהרגיל את כל בני הבית שלא להשתמש בפסח אלא במוצרים עם חותמת כשרות לפסח.

מיני אגוזים
כל סוגי הבוטנים, אגוזים שקדים וגרעינים וכיוצא בזה, שקולים אותם במלח, אין לקנותם במקום שאינו כשר לפסח, מפני שלעתים קרובות מערבים שם מעט קמח בתערובת. ואפילו אם המקום מוגדר כמקום ללא חשש תערובת קמח, הנכון הוא שלא לקנות אלא במקום שיש עליו השגחה מיוחדת לפסח.

עופות
בזמנינו נוהגים שנותנים כשרות מיוחדת לפסח גם על מוצרי עוף. והטעם לכך, כי לעתים מוצאים בתוך גוף התרנגולת חיטה, ובשעה שמבשלים את העוף החיטה עלולה לאסור את כל התבשיל. והחשש הזה היה מצוי בדורות הקודמים, שבכל בית היו שוטפים ומנקים את העופות באופן עצמאי, אבל בזמנינו שעושים כן במפעלים, כמעט ולא מצוי שתמצא חיטה בתוך העוף. ובכל זאת נוהגים להאכיל את העופות אך ורק במזון כשר לפסח, כך שכאשר שוחטים את התרנגולות הן נקיות לגמרי מחשש חמץ. 

(אולם אדם שיש לו עופות קפואים בביתו שאין עליהם כשרות לפסח, רשאי להניחם בביתו בפסח, ונכון לשטוף אותן לפני הפסח, ואז יוכל גם להשתמש בהם בחג בלי חשש).

ביצים
וכן לגבי ביצים, שבאמת אין צורך בכשרות מיוחדת לפסח על הביצים, אלא שקיים בזה חשש, מאחר ואם הלול לא היה כשר לפסח, והמזון של התרנגולות חמץ, אם כן יתכן שנדבק בביצים פירורים מהמזון של התרנגולות. ובספר בן איש חי כתב שיש לשטוף את הביצים לפני הפסח במים צוננים, כדי שיוכלו להשתמש בהן בפסח. וכן נכון לנהוג בביצים שאין עליהן כשרות לפסח, כמו בחוץ לארץ, שקונים מן הגויים. ומצד החותמות שעל הביצים אין לחוש לאיסור חמץ, כי החותמות הללו אינן ראויות אפילו למאכל כלב, ולא שייך בהן איסור.

תאריך השאלה:
כ"ד אדר תש"פ / 20 במרץ 2020

מעיקר הדין מותר למכרם עם החמץ לפני הפסח.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


מוצרי מזון טריים

אף על פי שהסברנו שיש להקפיד שעל כל מוצרי המזון שנרכשים לפסח, צריך שתהיה השגחה מיוחדת שלא יתערב בהם חמץ, מכל מקום יש דברים שאין צורך בהשגחה מיוחדת עליהם.

פירות וירקות
פירות וירקות, אינם צריכים הכשר מיוחד לפסח. ומותר לקנות אפילו מן הגויים (בחוץ לארץ) פירות וירקות לפסח. ואם יש שם איזה חשש של תערובת חמץ, לדוגמא, אם ארגזי הפירות מונחים בצד מוצרי המאפה שהם חמץ, ישטוף את הפירות והירקות לפני פסח היטב היטב, ובזה יצא מכל חשש. (ויש אומרים שישטוף במים וסבון, ובתוך ימי הפסח צריך לעשות כן. עיין ילקוט יוסף סימן תמז), אבל בדרך כלל חשש זה של פירורי חמץ אינו קיים.

דבש ושמן
בדור הקודם, מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל פירסם הוראות מדוייקות, אילו מוצרים ניתן לקנות ללא כשרות לפסח. (ואת ההנחיות הללו פירסם בירחון "קול סיני"). וכן נהגו עוד מגדולי הרבנים. אולם בזמן הזה, יש אומרים שאין לקנות שום מוצר אם אין עליו תעודת כשרות מיוחדת לפסח. והגאון רבי יוסף שלום אלישיב זצ"ל היה מחמיר בדבר אפילו במוצרים בסיסיים ביותר, כמו דבש ושמן, מפני שבזמנינו כמעט בכל מוצר מזון יתכנו זיופים, וכן הוספות מועטות או רבות של חומרים משמרים או מחזקי טעם וכיוצא בזה, ולכן הקפיד בדבר שעל כל מוצר תהיה חותמת כשרות.

ומן הטעם הזה גם בכל ימות השנה, אנו מקפידים שעל כל מוצרי המזון תהיה חותמת כשרות שתעיד על כשרותו של המוצר. (ואפילו על מלח וסוכר נותנים כשרות). אולם באמת, שאם מדובר במוצר מיוחד, שהקונה יודע בוודאות שמדובר במוצר טבעי. ולמשל, מי שקונה שמן זית מאדם שיש לו כרם של זיתים ומייצר מעט שמן זית טבעי, והוא מכיר בשמן הזה שהוא טבעי באמת, אין צורך בחותמת כשרות מיוחדת לפסח על שמן זה. אולם באופן כללי כדאי להזהר ולהרגיל את כל בני הבית שלא להשתמש בפסח אלא במוצרים עם חותמת כשרות לפסח.

מיני אגוזים
כל סוגי הבוטנים, אגוזים שקדים וגרעינים וכיוצא בזה, שקולים אותם במלח, אין לקנותם במקום שאינו כשר לפסח, מפני שלעתים קרובות מערבים שם מעט קמח בתערובת. ואפילו אם המקום מוגדר כמקום ללא חשש תערובת קמח, הנכון הוא שלא לקנות אלא במקום שיש עליו השגחה מיוחדת לפסח.

עופות
בזמנינו נוהגים שנותנים כשרות מיוחדת לפסח גם על מוצרי עוף. והטעם לכך, כי לעתים מוצאים בתוך גוף התרנגולת חיטה, ובשעה שמבשלים את העוף החיטה עלולה לאסור את כל התבשיל. והחשש הזה היה מצוי בדורות הקודמים, שבכל בית היו שוטפים ומנקים את העופות באופן עצמאי, אבל בזמנינו שעושים כן במפעלים, כמעט ולא מצוי שתמצא חיטה בתוך העוף. ובכל זאת נוהגים להאכיל את העופות אך ורק במזון כשר לפסח, כך שכאשר שוחטים את התרנגולות הן נקיות לגמרי מחשש חמץ. 

(אולם אדם שיש לו עופות קפואים בביתו שאין עליהם כשרות לפסח, רשאי להניחם בביתו בפסח, ונכון לשטוף אותן לפני הפסח, ואז יוכל גם להשתמש בהם בחג בלי חשש).

ביצים
וכן לגבי ביצים, שבאמת אין צורך בכשרות מיוחדת לפסח על הביצים, אלא שקיים בזה חשש, מאחר ואם הלול לא היה כשר לפסח, והמזון של התרנגולות חמץ, אם כן יתכן שנדבק בביצים פירורים מהמזון של התרנגולות. ובספר בן איש חי כתב שיש לשטוף את הביצים לפני הפסח במים צוננים, כדי שיוכלו להשתמש בהן בפסח. וכן נכון לנהוג בביצים שאין עליהן כשרות לפסח, כמו בחוץ לארץ, שקונים מן הגויים. ומצד החותמות שעל הביצים אין לחוש לאיסור חמץ, כי החותמות הללו אינן ראויות אפילו למאכל כלב, ולא שייך בהן איסור.

תאריך השאלה:
כ"ג אדר תש"פ / 19 במרץ 2020

לא ידוע לנו על חשש כשרות לפסח מצד הזריקות הללו. והן בלאו הכי בלועות בגוף העוף ולא שייך בהן איסור.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


מוצרי מזון טריים

אף על פי שהסברנו שיש להקפיד שעל כל מוצרי המזון שנרכשים לפסח, צריך שתהיה השגחה מיוחדת שלא יתערב בהם חמץ, מכל מקום יש דברים שאין צורך בהשגחה מיוחדת עליהם.

פירות וירקות
פירות וירקות, אינם צריכים הכשר מיוחד לפסח. ומותר לקנות אפילו מן הגויים (בחוץ לארץ) פירות וירקות לפסח. ואם יש שם איזה חשש של תערובת חמץ, לדוגמא, אם ארגזי הפירות מונחים בצד מוצרי המאפה שהם חמץ, ישטוף את הפירות והירקות לפני פסח היטב היטב, ובזה יצא מכל חשש. (ויש אומרים שישטוף במים וסבון, ובתוך ימי הפסח צריך לעשות כן. עיין ילקוט יוסף סימן תמז), אבל בדרך כלל חשש זה של פירורי חמץ אינו קיים.

דבש ושמן
בדור הקודם, מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל פירסם הוראות מדוייקות, אילו מוצרים ניתן לקנות ללא כשרות לפסח. (ואת ההנחיות הללו פירסם בירחון "קול סיני"). וכן נהגו עוד מגדולי הרבנים. אולם בזמן הזה, יש אומרים שאין לקנות שום מוצר אם אין עליו תעודת כשרות מיוחדת לפסח. והגאון רבי יוסף שלום אלישיב זצ"ל היה מחמיר בדבר אפילו במוצרים בסיסיים ביותר, כמו דבש ושמן, מפני שבזמנינו כמעט בכל מוצר מזון יתכנו זיופים, וכן הוספות מועטות או רבות של חומרים משמרים או מחזקי טעם וכיוצא בזה, ולכן הקפיד בדבר שעל כל מוצר תהיה חותמת כשרות.

ומן הטעם הזה גם בכל ימות השנה, אנו מקפידים שעל כל מוצרי המזון תהיה חותמת כשרות שתעיד על כשרותו של המוצר. (ואפילו על מלח וסוכר נותנים כשרות). אולם באמת, שאם מדובר במוצר מיוחד, שהקונה יודע בוודאות שמדובר במוצר טבעי. ולמשל, מי שקונה שמן זית מאדם שיש לו כרם של זיתים ומייצר מעט שמן זית טבעי, והוא מכיר בשמן הזה שהוא טבעי באמת, אין צורך בחותמת כשרות מיוחדת לפסח על שמן זה. אולם באופן כללי כדאי להזהר ולהרגיל את כל בני הבית שלא להשתמש בפסח אלא במוצרים עם חותמת כשרות לפסח.

מיני אגוזים
כל סוגי הבוטנים, אגוזים שקדים וגרעינים וכיוצא בזה, שקולים אותם במלח, אין לקנותם במקום שאינו כשר לפסח, מפני שלעתים קרובות מערבים שם מעט קמח בתערובת. ואפילו אם המקום מוגדר כמקום ללא חשש תערובת קמח, הנכון הוא שלא לקנות אלא במקום שיש עליו השגחה מיוחדת לפסח.

עופות
בזמנינו נוהגים שנותנים כשרות מיוחדת לפסח גם על מוצרי עוף. והטעם לכך, כי לעתים מוצאים בתוך גוף התרנגולת חיטה, ובשעה שמבשלים את העוף החיטה עלולה לאסור את כל התבשיל. והחשש הזה היה מצוי בדורות הקודמים, שבכל בית היו שוטפים ומנקים את העופות באופן עצמאי, אבל בזמנינו שעושים כן במפעלים, כמעט ולא מצוי שתמצא חיטה בתוך העוף. ובכל זאת נוהגים להאכיל את העופות אך ורק במזון כשר לפסח, כך שכאשר שוחטים את התרנגולות הן נקיות לגמרי מחשש חמץ. 

(אולם אדם שיש לו עופות קפואים בביתו שאין עליהם כשרות לפסח, רשאי להניחם בביתו בפסח, ונכון לשטוף אותן לפני הפסח, ואז יוכל גם להשתמש בהם בחג בלי חשש).

ביצים
וכן לגבי ביצים, שבאמת אין צורך בכשרות מיוחדת לפסח על הביצים, אלא שקיים בזה חשש, מאחר ואם הלול לא היה כשר לפסח, והמזון של התרנגולות חמץ, אם כן יתכן שנדבק בביצים פירורים מהמזון של התרנגולות. ובספר בן איש חי כתב שיש לשטוף את הביצים לפני הפסח במים צוננים, כדי שיוכלו להשתמש בהן בפסח. וכן נכון לנהוג בביצים שאין עליהן כשרות לפסח, כמו בחוץ לארץ, שקונים מן הגויים. ומצד החותמות שעל הביצים אין לחוש לאיסור חמץ, כי החותמות הללו אינן ראויות אפילו למאכל כלב, ולא שייך בהן איסור.

תאריך השאלה:
כ"ב אדר תש"פ / 18 במרץ 2020

זמן קריאת שמע המוקדם ביותר, הוא שעה אחת (זמנית) לפני הנץ החמה. עליך לבדוק בלוח שנה מתי הוא זמן הזריחה, ולחשב בערך שעה אחת קודם לכן. (שעה זמנית, הכוונה, שלוקחים את הזמן מהזריחה עד השקיעה, ומחלקים אותו לשתים עשרה שעות). (מבואר כל זה בסימן נח ובאחרונים).

תאריך השאלה:
כ"ב אדר תש"פ / 18 במרץ 2020

בודאי שתמשיך לברך קודם ההדלקה, והרי אפילו הגאון רבי איסר זלמן מלצר זצ"ל הורה לרעייתו לנהוג כן בארץ ישראל.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


בעל ואשה עם מנהגים שונים

שאלה: זוג נשוי שהאשה והבעל הם מעדות אחרות, כגון ספרדים ואשכנזים, כיצד עליהם לנהוג בביתם בעניינים שונים שיש בהם חילוקי מנהגים, למשל בעניין אכילת קטניות בפסח, אכילת בשר "כשר" שאינו "גלאט- חלק" וכדומה?

רבותינו הראשונים פסקו (מכח דברי הגמרא בכמה מקומות) שאדם שהיה גר במקום שנוהגים בו כמה מנהגים להקל ולהחמיר, ואחר כך עזב את אותו המקום לגמרי ובא להשתקע (לגור בקביעות) במקום אחר, צריך לנהוג כמנהג בני המקום שבא להשתקע בו, בין להחמיר ובין להקל, ואינו מחויב להמשיך במנהגי המקום שיצא משם.

ומרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל, למד מדין זה, לגבי אשה מבנות אשכנז, שמנהג בית אביה שלא לאכול בפסח אורז וקטניות, והלכה ונשאת לבעל ספרדי שנוהג היתר בזה, שאז רשאית האשה לנהוג היתר כמנהגו, משום שהיא נחשבת כמו אדם שעזב את מקומו על מנת להשתקע במקום אחר.

וכיוצא בזה פסק רבינו הרשב"ץ (רבי שמעון בר צמח, מרבותינו הראשונים), לגבי מקום שיש בו שתי קהילות חלוקות במנהגיהן (כמו קהילות הספרדים והאשכנזים) ונשא איש מבני הקהילה האחת אשה מבנות הקהילה האחרת, שאין ספק שהאשה נכללת עם בעלה בכל חיוביו, משום שאשתו כגופו בכל הדברים, ונפטרת ממנהגי קהילת בית אביה, "ודבר פשוט הוא שלא יהיו שניים מסובין (סועדים) על שולחן אחד ויהיו חלוקין במאכליהם, שיהיה האסור לזה מותר לזה, אלא בכל מנהגיה תלך האשה אחר מנהג בעלה. ובפרט שלגבי יחסי אשה עם בעלה יגרום הדבר פירוד ומחלוקת אם יהיו חלוקים במנהגיהם.

וזכור לנו, שפעם דיבר מרן בפני קבוצה מצומצת בענין הנ"ל, והיתה שם אשה מכובדת מבנות משפחתו, והיא החלה לטעון בפני מרן, שיש להורות כי הבעל ינהג כמנהגי האשה, כי "מי אמר שהנשואין נחשבים כאילו האשה הולכת למקומו של הבעל, אולי אפשר לומר להיפך"? ומרן הסביר לה את הדברים היטב, עד שהיא נתרצתה והסכימה, כי באמת מתאים יותר לומר שהאשה תנהג כמנהגי בעלה. והנוכחים התפלאו כיצד מרן בנועם שפתיו הסביר את הדברים באופן המתקבל על דעת כולם.

ארץ ישראל נחשבת "אתריה דמרן", כלומר, מקומו של מרן השלחן ערוך, כי מרן רבי יוסף קארו חי ופעל בארץ ישראל, ומארץ ישראל פשטו הוראותיו ונתקבלה הלכה כמותו. לפיכך כתב מרן רבינו זצ"ל, שאשה ספרדיה שנשאת לבעל אשכנזי, אף על פי שהיא צריכה לנהוג כמנהגי בעלה בביתו, ולמשל, עליה להימנע מבישול אורז וקטניות בבית בעלה, מכל מקום אם הם גרים בארץ ישראל "אתריה דמרן", אין האשה נחשבת לאדם שעקר (עזב) לגמרי ממקומו הקודם ובא למקום אחר, אלא רשאית לאכול אורז וקטניות בבית הוריה אף לאחר נישואיה, וכדעת מרן, מרא דארעא דישראל. וכמו כן אינה רשאית להקל באכילת בשר "כשר" שאינו "חלק" "גלאט", משום שמנהג ארץ ישראל על פי הוראת מרן הקדוש, להימנע מאכילת בשר שאינו "חלק", וכדעת רוב הראשונים, ואף שמנהג האשכנזים אפילו בארץ ישראל להקל באכילת בשר שאינו "חלק", מכל מקום זו שכבר זכתה לנהוג בזה כדעת מרן, אינה נפטרת ממנהג זה בנישואיה עם בעל אשכנזי, אלא עליה להמשיך בחומרת מרן בזה.

ולסיכום: באופן כללי, האשה הולכת אחרי מנהגי בעלה בכל דבר. אולם יש יוצא מן הכלל, והוא לגבי אשה ספרדיה שנשאת לאשכנזי, והם גרים בארץ ישראל, שאז יש מקרים שהדין שונה, וכפי שהסברנו.

תאריך השאלה:
כ"ב אדר תש"פ / 18 במרץ 2020

סיגריה אלקטרונית צריכה כשרות לפסח. כפי שכתבנו בשנה שעברה. סיגריות רגילות אינן צריכות כשרות לפסח.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


חמץ שנפסל למאכל קודם הפסח – איפור ומשחות שונות - מגפת ה"קורונה"

----------------------------

בימים אלה בהם מגפת ה"קורונה" מתהלכת בכל קצווי תבל והסבל רב מאד, מלבד החובה הפשוטה להקפיד מאד על כל ההנחיות הנמסרות על ידי משרד הבריאות, ובזהירות יתירה אף יותר ממה שקובעות התקנות, "לך עמי בוא בחדריך וסגור דלתיך בעדך, חבי כמעט רגע עד יעבור זעם", ועל כן בזמנים קשים כאלה, עלינו להגביר כוחינו בעבודת ה', ולהרבות בתפלה. ויש להזכיר מה שכתב בספר כף החיים (סימן א) בשם ספר יפה ללב, שהגם שרוב העולם אינם נזהרים להיות קוראים בכל יום פרשת הקרבנות לפני תפלת שחרית, מכל מקום בזמן שיש מגפה בעולם, טוב לקרוא את פרשיות הקרבנות דבר יום ביומו, שהוא מסוגל הרבה, ונכון לבו בטוח כי לא תאונה אליו רעה, שהוא משומר מכל דבר רע. ובפרט בקריאת פרשת הקטורת המסוגלת להנצל מן הנגף,

ונשמע ונתבשר בשורות טובות, ישועות ונחמות. אמן כן יהי רצון.

----------------------------

איסור אכילה והנאה מחמץ בפסח
כשם שאסור לאדם לאכול חמץ בפסח, כמו כן צוה אותנו ה' יתברך, שלא יחזיק שום אדם מישראל חמץ ברשותו בימי הפסח. וכמו כן אסור ליהנות מן החמץ בפסח. וכפי שביארנו כבר.

חמץ ממש, שנפגם קודם הפסח
חמץ ממש, כגון לחם, שחרכו, דהיינו שרף אותו לחלוטין עד שנעשה כמו פחם, (שו"ת יביע אומר ח"ז יורה דעה סימן י), לפני זמן איסורו, כגון יום או יומיים לפני הפסח, מותר לקיימו בפסח, כלומר, אין חיוב לבער אותו לפני פסח. וזאת בתנאי, שהחמץ נפגם כל כך, עד שנפסל מאכילת כלב, שאז כבר בטל שם "אוכל" ממנו, (כלומר, אינו נחשב לדבר מאכל, אלא כמו עפר וחול). ואין בו איסור חמץ. אבל אם בפסח עצמו היה ראוי החמץ לאכילה, ובתוך ימי החג חרכו, אסור ליהנות מאותו החמץ, הואיל וכבר חל עליו איסור הנאה בשעה שהיה ראוי לאכילה.

אכילת חמץ פגום והנאה ממנו
נחלקו רבותינו הראשונים בדין פת לחם שחרכה, האם מותר לאוכלה בחג הפסח, או שלא התירו חכמים, אלא לקיימה ברשותו. שלדעת בעל המאור והר"ן (בראש פרק כל שעה), מותר אף לאכול מן הפת הזו. ואילו לדעת הרא"ש ועוד מרבותינו הראשונים, לא התירו אלא לקיימה ברשותו, וכן ליהנות ממנה, אבל לא לאוכלה. וכן דעת מרן השלחן ערוך, שאין לאכול פת חרוכה בימי הפסח, אפילו אם היא פגומה לגמרי, אבל ליהנות ממנה, מותר.

דין, משחת נעליים, איפור וסיגריות, המכילים חמץ
לאור האמור אנו למדים, כי מותר לכתוב בחול המועד פסח באמצעות דיו שנעשה עם שכר שעורים, וכן מותר להתאפר בימות הפסח באיפור שאין עליו תעודת כשרות לפסח (כשאין בו טעם), וכן מותר להשתמש במשחת נעליים שיש בה חמץ. מאחר ודברים אלה פגומים בטעמם מאד, ואינם ראויים אפילו לאכילת כלב.

אמנם, יש להקפיד שיהיה ברור הדבר שהמשחה יוצרה קודם הפסח, כי אם בפסח עצמו עוד היה החמץ ראוי לאכילת כלב, ואחר כך בפסח עצמו נפגם טעמו, אסור להשתמש בו, מפני שכבר נאסר בהנאה בכל אופן.

כמו כן מותר לעשן בפסח סיגריות שיש חשש שמדביקים אותם בתערובת חמץ, מפני שאינו ראוי לאכילה כלל. ומכל מקום בזמנינו יש מקום לאסור את העישון  מצד האיסור שקבעו הרופאים, שסכנה נשקפת לבריאותם של המעשנים, ואף גורמים סיכון למי שנמצא בסביבתם, ושומר נפשו ירחק מזה. (ועיין עוד בהליכות עולם ח"א עמוד רסה).

תאריך השאלה:
כ"א אדר תש"פ / 17 במרץ 2020

משום שהאשכנזים בבואם ארצה המשיכו במנהגיהם, וסמכו על דעת רבותיהם שכיון שבאו רבים יחד ויש להם בית דין משלהם, לכן אינם כפופים לדעת מרן. ומאחר והמשיכו במנהג איסור אכילת קטניות, הרי שנאסרו בזה גם לדעת מרן השלחן ערוך. (יש רק מעט דברים יוצאים מן הכלל שבהם האשכנזים קיבלו עליהם את הוראות הספרדים, ובכללם, שהאשכנזים בארץ ישראל אינם מניחים תפילין בחול המועד, שלא כמנהגם בחוץ לארץ. וכן קיבלו את זמני היום ושיעורי המידות לפי מנהגי הספרדים).

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


בעל ואשה עם מנהגים שונים

שאלה: זוג נשוי שהאשה והבעל הם מעדות אחרות, כגון ספרדים ואשכנזים, כיצד עליהם לנהוג בביתם בעניינים שונים שיש בהם חילוקי מנהגים, למשל בעניין אכילת קטניות בפסח, אכילת בשר "כשר" שאינו "גלאט- חלק" וכדומה?

רבותינו הראשונים פסקו (מכח דברי הגמרא בכמה מקומות) שאדם שהיה גר במקום שנוהגים בו כמה מנהגים להקל ולהחמיר, ואחר כך עזב את אותו המקום לגמרי ובא להשתקע (לגור בקביעות) במקום אחר, צריך לנהוג כמנהג בני המקום שבא להשתקע בו, בין להחמיר ובין להקל, ואינו מחויב להמשיך במנהגי המקום שיצא משם.

ומרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל, למד מדין זה, לגבי אשה מבנות אשכנז, שמנהג בית אביה שלא לאכול בפסח אורז וקטניות, והלכה ונשאת לבעל ספרדי שנוהג היתר בזה, שאז רשאית האשה לנהוג היתר כמנהגו, משום שהיא נחשבת כמו אדם שעזב את מקומו על מנת להשתקע במקום אחר.

וכיוצא בזה פסק רבינו הרשב"ץ (רבי שמעון בר צמח, מרבותינו הראשונים), לגבי מקום שיש בו שתי קהילות חלוקות במנהגיהן (כמו קהילות הספרדים והאשכנזים) ונשא איש מבני הקהילה האחת אשה מבנות הקהילה האחרת, שאין ספק שהאשה נכללת עם בעלה בכל חיוביו, משום שאשתו כגופו בכל הדברים, ונפטרת ממנהגי קהילת בית אביה, "ודבר פשוט הוא שלא יהיו שניים מסובין (סועדים) על שולחן אחד ויהיו חלוקין במאכליהם, שיהיה האסור לזה מותר לזה, אלא בכל מנהגיה תלך האשה אחר מנהג בעלה. ובפרט שלגבי יחסי אשה עם בעלה יגרום הדבר פירוד ומחלוקת אם יהיו חלוקים במנהגיהם.

וזכור לנו, שפעם דיבר מרן בפני קבוצה מצומצת בענין הנ"ל, והיתה שם אשה מכובדת מבנות משפחתו, והיא החלה לטעון בפני מרן, שיש להורות כי הבעל ינהג כמנהגי האשה, כי "מי אמר שהנשואין נחשבים כאילו האשה הולכת למקומו של הבעל, אולי אפשר לומר להיפך"? ומרן הסביר לה את הדברים היטב, עד שהיא נתרצתה והסכימה, כי באמת מתאים יותר לומר שהאשה תנהג כמנהגי בעלה. והנוכחים התפלאו כיצד מרן בנועם שפתיו הסביר את הדברים באופן המתקבל על דעת כולם.

ארץ ישראל נחשבת "אתריה דמרן", כלומר, מקומו של מרן השלחן ערוך, כי מרן רבי יוסף קארו חי ופעל בארץ ישראל, ומארץ ישראל פשטו הוראותיו ונתקבלה הלכה כמותו. לפיכך כתב מרן רבינו זצ"ל, שאשה ספרדיה שנשאת לבעל אשכנזי, אף על פי שהיא צריכה לנהוג כמנהגי בעלה בביתו, ולמשל, עליה להימנע מבישול אורז וקטניות בבית בעלה, מכל מקום אם הם גרים בארץ ישראל "אתריה דמרן", אין האשה נחשבת לאדם שעקר (עזב) לגמרי ממקומו הקודם ובא למקום אחר, אלא רשאית לאכול אורז וקטניות בבית הוריה אף לאחר נישואיה, וכדעת מרן, מרא דארעא דישראל. וכמו כן אינה רשאית להקל באכילת בשר "כשר" שאינו "חלק" "גלאט", משום שמנהג ארץ ישראל על פי הוראת מרן הקדוש, להימנע מאכילת בשר שאינו "חלק", וכדעת רוב הראשונים, ואף שמנהג האשכנזים אפילו בארץ ישראל להקל באכילת בשר שאינו "חלק", מכל מקום זו שכבר זכתה לנהוג בזה כדעת מרן, אינה נפטרת ממנהג זה בנישואיה עם בעל אשכנזי, אלא עליה להמשיך בחומרת מרן בזה.

ולסיכום: באופן כללי, האשה הולכת אחרי מנהגי בעלה בכל דבר. אולם יש יוצא מן הכלל, והוא לגבי אשה ספרדיה שנשאת לאשכנזי, והם גרים בארץ ישראל, שאז יש מקרים שהדין שונה, וכפי שהסברנו.

תאריך השאלה:
כ"א אדר תש"פ / 17 במרץ 2020

אם בעלה מתקוטט על דבר זה, הרי עדיין יש ספק שמא הבשר שלפניה הוא חלק, ולכן תוכל לסמוך על ספק, שמא הבשר הוא חלק, ואף אם אינו חלק שמא הלכה כהרמ"א.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


בעל ואשה עם מנהגים שונים

שאלה: זוג נשוי שהאשה והבעל הם מעדות אחרות, כגון ספרדים ואשכנזים, כיצד עליהם לנהוג בביתם בעניינים שונים שיש בהם חילוקי מנהגים, למשל בעניין אכילת קטניות בפסח, אכילת בשר "כשר" שאינו "גלאט- חלק" וכדומה?

רבותינו הראשונים פסקו (מכח דברי הגמרא בכמה מקומות) שאדם שהיה גר במקום שנוהגים בו כמה מנהגים להקל ולהחמיר, ואחר כך עזב את אותו המקום לגמרי ובא להשתקע (לגור בקביעות) במקום אחר, צריך לנהוג כמנהג בני המקום שבא להשתקע בו, בין להחמיר ובין להקל, ואינו מחויב להמשיך במנהגי המקום שיצא משם.

ומרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל, למד מדין זה, לגבי אשה מבנות אשכנז, שמנהג בית אביה שלא לאכול בפסח אורז וקטניות, והלכה ונשאת לבעל ספרדי שנוהג היתר בזה, שאז רשאית האשה לנהוג היתר כמנהגו, משום שהיא נחשבת כמו אדם שעזב את מקומו על מנת להשתקע במקום אחר.

וכיוצא בזה פסק רבינו הרשב"ץ (רבי שמעון בר צמח, מרבותינו הראשונים), לגבי מקום שיש בו שתי קהילות חלוקות במנהגיהן (כמו קהילות הספרדים והאשכנזים) ונשא איש מבני הקהילה האחת אשה מבנות הקהילה האחרת, שאין ספק שהאשה נכללת עם בעלה בכל חיוביו, משום שאשתו כגופו בכל הדברים, ונפטרת ממנהגי קהילת בית אביה, "ודבר פשוט הוא שלא יהיו שניים מסובין (סועדים) על שולחן אחד ויהיו חלוקין במאכליהם, שיהיה האסור לזה מותר לזה, אלא בכל מנהגיה תלך האשה אחר מנהג בעלה. ובפרט שלגבי יחסי אשה עם בעלה יגרום הדבר פירוד ומחלוקת אם יהיו חלוקים במנהגיהם.

וזכור לנו, שפעם דיבר מרן בפני קבוצה מצומצת בענין הנ"ל, והיתה שם אשה מכובדת מבנות משפחתו, והיא החלה לטעון בפני מרן, שיש להורות כי הבעל ינהג כמנהגי האשה, כי "מי אמר שהנשואין נחשבים כאילו האשה הולכת למקומו של הבעל, אולי אפשר לומר להיפך"? ומרן הסביר לה את הדברים היטב, עד שהיא נתרצתה והסכימה, כי באמת מתאים יותר לומר שהאשה תנהג כמנהגי בעלה. והנוכחים התפלאו כיצד מרן בנועם שפתיו הסביר את הדברים באופן המתקבל על דעת כולם.

ארץ ישראל נחשבת "אתריה דמרן", כלומר, מקומו של מרן השלחן ערוך, כי מרן רבי יוסף קארו חי ופעל בארץ ישראל, ומארץ ישראל פשטו הוראותיו ונתקבלה הלכה כמותו. לפיכך כתב מרן רבינו זצ"ל, שאשה ספרדיה שנשאת לבעל אשכנזי, אף על פי שהיא צריכה לנהוג כמנהגי בעלה בביתו, ולמשל, עליה להימנע מבישול אורז וקטניות בבית בעלה, מכל מקום אם הם גרים בארץ ישראל "אתריה דמרן", אין האשה נחשבת לאדם שעקר (עזב) לגמרי ממקומו הקודם ובא למקום אחר, אלא רשאית לאכול אורז וקטניות בבית הוריה אף לאחר נישואיה, וכדעת מרן, מרא דארעא דישראל. וכמו כן אינה רשאית להקל באכילת בשר "כשר" שאינו "חלק" "גלאט", משום שמנהג ארץ ישראל על פי הוראת מרן הקדוש, להימנע מאכילת בשר שאינו "חלק", וכדעת רוב הראשונים, ואף שמנהג האשכנזים אפילו בארץ ישראל להקל באכילת בשר שאינו "חלק", מכל מקום זו שכבר זכתה לנהוג בזה כדעת מרן, אינה נפטרת ממנהג זה בנישואיה עם בעל אשכנזי, אלא עליה להמשיך בחומרת מרן בזה.

ולסיכום: באופן כללי, האשה הולכת אחרי מנהגי בעלה בכל דבר. אולם יש יוצא מן הכלל, והוא לגבי אשה ספרדיה שנשאת לאשכנזי, והם גרים בארץ ישראל, שאז יש מקרים שהדין שונה, וכפי שהסברנו.

תאריך השאלה:
ט"ז אדר תש"פ / 12 במרץ 2020

גם בפחות משיעור קביעת סעודה.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


ברכת המצה

שאלה: מהי ברכת המצה בימות הפסח ובשאר ימות השנה? ומה יש לברך על קרקרים שדרך לאוכלם כסעודה?

תשובה: ביארנו כמה פעמים בעבר, שכל פת (דבר העשוי מבצק) שהיא נכססת, כלומר שהיא יבשה לגמרי, כמו בייגלה או קרקרים וכדומה, ברכתה בורא מיני מזונות ולא המוציא לחם מן הארץ.

הברכה על מצות קשות
ומכאן יש להעיר לכאורה אודות המצות המצויות בזמנינו, שהן יבשות לגמרי ונכססות, מדוע אנו מברכים עליהן בימי הפסח המוציא לחם מן הארץ, והרי ברכתן בורא מיני מזונות?

וכן אמנם כתב בספר "בשמים ראש" (המיוחס ברובו לרבינו הרא"ש) בזו הלשון: ועל דבר הרקיקים הדקים מאד, דעתי נוטה שכל לחם שאין דרך בני אדם לאכול אותו בתורת לחם לשובע, אלא לפרקים (מידי פעם) בתורת מעדנים, אין זה הלחם שקבעו לו חכמים ברכת המוציא וברכת המזון. עד כאן. מפורש אם כן בדברי ה"בשמים ראש", שעל המצות יש לברך "בורא מיני מזונות".

גם הגאון רבי אברהם סבע, בספר "צרור המור" כתב בפשיטות, שהמצה שהיא כמו פת חרבה ויבשה בלי מלח, אין לברך עליה המוציא וברכת המזון. ורק על מצות רכות (כמו שעדיין נוהגים לעשות אצל עדות הספרדים לכבוד ליל הסדר) יש לברך המוציא וברכת המזון. (רבי אברהם סבע הספרדי, כתבו אודותיו שהיה נוסע בספינה, ופרצה סערה והאניה עמדה לטבוע בין הגלים, ורב החובל התחנן לרבי אברהם שיצילם. והרב השיבו שיצילם אך בתנאי שאם הוא ימות בספינה שלא ישליכוהו לים כפי שנהגו אז בספינות, אלא ידאגו להביאו לאחת מערי ישראל ולא יהיה להם שום נזק. ונשבע לו רב החובל על כך, והתפלל הרב לה' ונח הים, ואחר שני ימים נפטר הרב ז"ל והיה קרוב לעיר וירונא, והשתדל רב החובל והגיע לוירונא, וקברוהו בית ישראל שבעיר וירונא בכבוד גדול. זיע"א. שם הגדולים להחיד"א).

ברכת המצות תוך ימי הפסח
אולם פוסקים רבים כתבו שברכת המצה היא המוציא לחם מן הארץ, אף על פי שנעשית יבשה. וכתב בשו"ת גינת ורדים (למהר"א הלוי ממצרים לפני כשלוש מאות וחמישים שנה) שהמצה שעושים בפסח, מן הדין היה ראוי לדונה כדין פת הבאה בכסנין לברך עליה בורא מיני מזונות, כיון שהיא יבשה וכוססים אותה, אלא שבהיות ומצה זו לחמו של חג הפסח (כלומר שהיא נעשית עיקר הלחם בימי הפסח) מברכים עליה המוציא וברכת המזון. (לפי שאין לומר שאין דרך בני אדם לאכול אותה בתורת לחם, שהרי בימות הפסח המצות הללו, הן ה"לחם"). אלא שלפי זה יש לומר שבשאר ימות השנה, שאז מצוי לחם רגיל, אין דרך בני אדם לאכלה בתורת לחם, ואז ברכת המצה תהפוך לבורא מיני מזונות.

ויש שכתבו חילוקים אחרים להסביר מדוע דין המצה אינו דומה לדין פת נכססת, וכתבו שברכת המצה היא המוציא לחם מן הארץ, בין בימות הפסח ובין בשאר ימות השנה. וכך גם מנהג רוב האשכנזים, שמברכים על המצה גם בשאר ימות השנה המוציא וברכת המזון.

מנהג הספרדים
אולם מרן החיד"א כתב שמנהג הספרדים לברך על המצות בפסח המוציא לחם מן הארץ, מפני שאז דרך בני אדם לאכלם כלחם, אבל בשאר ימות השנה מברכים עליהם בורא מיני מזונות ועל המחיה, מפני שאז מצוי לחם רגיל ואין דרך בני אדם לאכול את המצה במקום לחם. ומרן רבינו עובדיה יוסף זצוק"ל כתב שיש לנוהגים כן על מה שיסמוכו. אלא שהחרדים לדבר ה' נוהגים לאכול את המצה רק בתוך סעודה עם פת רגילה, ונפטרים בברכת המוציא על הפת ובברכת המזון, ובזה יוצאים מכל חשש.

מנהג מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל
אולם יש לציין, כי אף שמנהג הספרדים לברך על המצות בורא מיני מזונות בשאר ימות השנה, מכל מקום מכיון שעל פי שורת הדין נראה יותר שברכתן המוציא לחם מן הארץ, המחמיר לנהוג בהן כדין לחם, וליטול ידים ולברך עליהן המוציא, בודאי שיש לו על מה שיסמוך. וכן נהג למעשה מרן רבינו הגדול זצ"ל, שנהג במצות כדין פת ממש, ובירך עליהם המוציא לחם מן הארץ.

ברכת קרקר "לחמית"
ולפני כשבע שנים, פורסם בשם הגאון רבי יוסף שלום אלישיב זצ"ל, כי בהיות ודרך אנשים רבים לאכול בכל בוקר קרקר "לחמית" לשם סעודה, יש לברך על קרקרים אלה ברכת המוציא לחם מן הארץ. ושאלנו על כך את מרן רבינו זצ"ל, והראנו לו את הלחמית, ואמר שלדעתו ברכת הלחמית שווה לברכת המצה, והוא היה מברך עליה המוציא לחם מן הארץ. ועל כן אף שמעיקר הדין המברך על הלחמית ועל המצה מזונות, בודאי שיש לו על מה שיסמוך, מכל מקום הנוהג לברך עליהם המוציא, או לאכלן דוקא בתוך הסעודה, תבא עליו ברכה.

ולסיכום: ברכת המצה (היבשה) בימות הפסח היא "המוציא לחם מן הארץ" ולאחר שאוכלים ממנה יש לברך ברכת המזון. ומנהג האשכנזים לנהוג כן גם בשאר ימות השנה. ומנהג הספרדים לברך על המצה בשאר ימות השנה "בורא מיני מזונות" ועל המחיה, ויש להם על מה שיסמוכו. והחרדים לדבר ה' נוהגים לאכלה רק בתוך סעודה עם פת ובזה יוצאים ידי חובת כל הדעות.

כתב עוד מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל, שאף על פי שכאמור מנהג הספרדים לברך בשאר ימות השנה בורא מיני מזונות על המצה, מכל מקום במוצאי חג הפסח שעדיין לא נמצא בשוק לחם חמץ, יש לברך על המצה המוציא וברכת המזון לכל הדעות.

תאריך השאלה:
י"ד אדר תש"פ / 10 במרץ 2020

לאחר העיון, נמצא שכתבנו כן בצורה לא מדוייקת, וההערה נכונה. כי בפרקי דרבי אליעזר לא אמרו כן על הכותל אלא על מקום המקדש ממש. אלא שלפי מדרשי חז"ל שלא זזה שכינה מן הכותל, נמצא שאף מקום הכותל הוא חלק ממקום הר הבית והמקדש והוא שער לקבלת התפלות. וכמו שכתב מרן זצ"ל בכמה מקומות, ובכללם בחזון עובדיה תעניות עמוד תמב. אבל נכון שלא היה נכון לכתוב כן כאילו בשם הפרקי דרבי אליעזר ששם הדברים לא מפורשים כלל.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


 

הכותל המערבי

שאלה: מהי קדושתו המיוחדת של הכותל המערבי?

תשובה: אמרו רבותינו במדרש (שמות רבה פרשה ב): "מעולם לא זזה שכינה מכותל המערבי של בית המקדש", ואמרו עוד: "הנה זה עומד אחר כתלינו, אחר כותל המערבי של בית המקדש, שנשבע לו הקדוש ברוך הוא שאינו חרב לעולם". ופירשו רבותינו במדרש איכה, שציוו אויבי ישראל להחריב את הכותל המערבי, וגזרו מן השמים שלא יחרב לעולם, מפני שהשכינה הקדושה שורה בצד מערב. והסביר מרן רבינו הקדוש רבי עובדיה יוסף זצוק"ל, שהכוונה היא לכותל המערבי שנמצא בזמנינו, והביא שכן פירשו כל המפרשים הקדמונים, שהכותל המערבי, שהוא הכותל של הר הבית, הוא אותו כותל שהשכינה הקדושה אינה זזה ממנו, שמקום הכותל המערבי מכוון מול מקום קודש הקודשים שבבית המקדש, שמכוון כלפי בית מקדש של מעלה ברקיע. (חזון עובדיה תעניות עמוד תמא).

ובפרקי דרבי אליעזר (פרק לה) אמרו, שכל המתפלל בכותל המערבי, הרי הוא כמי שמתפלל לפני כסא הכבוד של הקדוש ברוך הוא, שמשם פתח פתוח לרווחה לשמוע ולקבל תפלותיהם של ישראל, כמו שנאמר "אין זה כי אם בית אלהים וזה שער השמים".

ולכן מנהג שלומי אמוני ישראל, שמתפללים ושופכים צקון לחשם ורחשם ליד הכותל המערבי, שהוא שריד בית מקדשינו, והוא שנוסד על ידי דוד המלך עליו השלום. ולפיכך לא נחרב, כמו שכתב הגאון מהר"ם חאגיז (בספר אלה מסעי), "שכותל זה לא נחרב מעולם, יען כי הוא בנוי ומיוסד על היסודות שבנה דוד, שלא שלטה בו ידי אויב כלל, כאשר עינינו הרואות שעדיין האבנים בקומתן ובצביונן עומדים, כאילו יצאו עכשיו מיד האומן האלהי, אשר תקע ויסד כמעט בדרך נס, שאינו בדרך הטבע לפי גובהן ועוביין, ומן הנמנע שיעשה כן על ידי בני אדם, כי אם בסיוע אלהי דוקא".

וכן רבינו האר"י הקדוש, סמך את ידיו על התפלה סמוך לכותל המערבי. ואף שבזמנים ההם היו שידעו היכן הם המקומות בהר הבית שאפשר להתפלל בהם על ידי טהרה, בכל זאת לא הלכו אחר לבבם להתפלל שם, כי התפלה בכותל המערבי היא המעולה מכל התפלות בירושלים בזמן הזה, שהשכינה שרוייה שם.

ויש לציין שבשנים האחרונות גילו עוד שלושה נדבכים של הכותל בעומק האדמה, והבנין החדש אשר נבנה על אבני הכותל, שמונה עשר שורות, נבנה על ידי השר משה מונטיפיורי זצ"ל, לשמירה ולהגנה מן הערבים שלא ירמסו על אבני הקודש של הכותל המערבי. (חזון עובדיה שם, עמוד תמג).

ולסיכום: כל מי שנשאו לבו להתפלל בירושלים במקום הקודש, יוכל ללכת לכותל המערבי, כי השכינה לא זזה ממנו. וכן נהגו כל גדולי הדורות האחרונים, מזמן רבינו האר"י, שהתפללו שם דוקא, ולא במקום אחר.

תאריך השאלה:
י"ב אדר תש"פ / 8 במרץ 2020

נכון מאד. מצות משלוח מנות היא דוקא ביום פורים ולא בלילה.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


דין משלוח מנות ומתנות לאביונים

מצות משלוח מנות 
נאמר במגילת אסתר (ט, כב) לעשות אותם ימי משתה ושמחה "ומשלוח מנות איש לרעהו" - "ומתנות לאביונים". ובגמרא במסכת מגילה (דף ז). אמרו, משלוח "מנות" שתי מנות לאיש אחד. "ומתנות לאביונים", שתי מתנות לשני בני אדם. (כי מיעוט "מנות", שתים, מנה אחת ועוד מנה. ומיעוט "מתנות", שתים, מתנה ועוד מתנה אחת. וכן מיעוט "אביונים" שתים. שכן לא נאמר "משלוח מנה איש לרעהו ומתנה לאביון).

טעם המצוה
וטעם המצוה הוא, שכאשר אדם שולח לחברו תשורה ומנחה, הרי הוא מביע לו בזה את רגשי אהבתו אליו, ועל ידי כן נוטע גם בליבו אהבה אליו. ועוד, כי ישנם אנשים חסרי כל, אשר יבושו לפשוט ידם לקבל צדקה כדי לקיים סעודת פורים, וכאשר שולח להם דרך כבוד "משלוח מנות" לא יבושו ולא יכלמו, ויקיימו מצות סעודת פורים בשמחה ובחדוה. 
  
ומכיון שטעם מצוה זו הוא כדי להרבות אהבה בין אדם לחבירו, ובין אשה לרעותה, לכן, השולח משלוח מנות ואין המקבל יודע ממי קבלם, אין הנותן מקיים בזה מצות משלוח מנות, שהרי מכיון שאינו יודע ממי קבלם, אין כאן חיבה וריעות. 
  
ודבר זה הוא שונה ממצות צדקה שאנו רגילים בה בכל ימות השנה. שהרי במצות צדקה, מצוה מן המובחר שלא יהיה המקבל יודע ממי קיבל, וגם שלא יהיה הנותן יודע למי הוא נותן, מה שאין כן לגבי מצות משלוח מנות, שחובה היא שידע המקבל ממי קבל, בכדי שתכנס בלבו אהבה לחבירו. 

הגדרת "שתי מנות "
ופירוש הדבר "שתי מנות" היינו שני מאכלים שונים, או מאכל ומשקה, כגון עוגה ובקבוק יין. והמנהג כיום לשלוח מיני מתיקה למשלוח מנות. ויוצאים בזה ידי חובה. וכמבואר גם הנשים חייבות לשלוח לחברותיהן משלוח מנות. 

ומכיון שעיקר טעמה של מצות משלוח מנות, הוא בכדי שיהיה לכל אדם מה לאכול בסעודת הפורים, לכן השולח לחבירו מתנות שונות בתורת משלוח מנות, וכגון ששולח לו בגדים או סדינים וכיוצא בזה, אינו יוצא ידי חובת משלוח מנות. ואפילו אם שולח לחבירו מעות (כסף) בכדי שיוכל חבירו לקנות מנות של מאכלים, אינו יוצא ידי חובתו, שצריך לשלוח דוקא מנות של מאכל ומשקה. ולכן גם השולח לחבירו טבק להרחה או סיגריות, אינו יוצא ידי חובת משלוח מנות.

שליחת חידושי תורה 
כתב חכם אחד בירחון "המאסף", כי תלמיד חכם השולח לחבירו דברי תורה וחידושים ופרפראות בתורת משלוח מנות, יוצא בזה ידי חובתו. שהרי בין לפי הטעם שמשלוח מנות הוא בכדי להראות אהבה, ובין לפי הטעם שמשלוח מנות הוא בכדי שיהיה למקבל במה לשמוח בסעודת פורים, יוצאים בחידושי תורה ידי חובה. שהרי דברי התורה הם משמחים את הלב, כמו שנאמר "פקודי ה' ישרים משמחי לב", ועל ידיהם ישמח המקבל כמו אדם המקבל מאכלים ומשקאות לסעודת פורים. ועוד, שאין לך התחברות יותר גדולה מן התורה, ועל כן יוצאים בזה ידי חובת הטעם, שיראה לחבירו אהבה בנתינת המנות. 

ומרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל כתב על דבריו, שאינם אלא דרשות בעלמא, ולא דברים על פי דרכה של ההלכה, שהרי פשוט שלא יוצאים ידי חובת סעודת פורים אלא באכילה ממש, ולא באכילת דברי תורה, ולכן גם החיוב במשלוח מנות הוא במנות של מאכלים ממש, ולא בדברי תורה. ועל כן להלכה אין לסמוך על דברים אלה, וחייב כל אדם לשלוח לחבירו מנות של מאכל או משקה דוקא, שיוכל לשמוח בהם בסעודת פורים.

משלוח מנות לאבל
אף על פי שאסור לשלוח מתנה לאבל בתוך שלשים יום לפטירת קרובו, או בתוך שנה לפטירת אביו או אמו, מכל מקום מותר לשלוח מנות לאבל ביום הפורים. אולם כתב מרן הרב זצ"ל, שלא ישלחו לו מיני מתיקה ומנות של תפנוקים, אלא דברי מאכל, כגון בשר ודגים וכדומה ופירות וירקות וכדומה. וכן האבל עצמו, שהוא חייב לשלוח מנות לרעהו, טוב שישלח מנות של בשר ודגים וכדומה, ולא של מיני מתיקה.

 

לשאלת רבים: האם יש איזה שינוי בעמדת ההלכה, בענין יום הפורים לתושבי שכונת רמות בירושלים.

תשובה: הנה כבר נודע פסקו של מרן הקדוש זצ"ל, כי בני שכונת רמות בירושלים, אינם נחשבים כבני ירושלים לענין חג הפורים. ולכן עליהם לחוג את חג הפורים ביום י"ד באדר. ואמנם לאחרונה קמו לפקפק בזה, על פי מחקרים המטילים ספק, שמא אזור "נבי סמואל" הסמוך לרמות, הוא בכלל המקומות המוקפים חומה מימות יהושע, ועליהם לקרות בט"ו. ואחר העיון בדברים, לא נמצא חדש תחת השמש, שהרי לכל הדעות גם תושבי אזור נבי שמואל יקראו בי"ד באדר, שהרי עדיין לא יצאנו מידי ספק. ובפרט שיש הרבה פקפוקים בעצם הקביעה כי אזור זה היה מוקף חומה מימות יהושע. ועוד ישנם טעמים אחרים בזה, שמכולם עולה להלכה, כי בני שכונת רמות יקראו את המגילה ויחוגו את חג הפורים גם בשנה זו, ביום י"ד לחודש אדר. ושומע לנו ישכון בטח.

תאריך השאלה:
ט' אדר תש"פ / 5 במרץ 2020

אי אפשר לצאת ידי חובת קריאת המגילה בשמיעה דרך רדיו וכדומה. ורק בשמיעה ממש יוצא ידי חובתו. ואין לקרוא אלא ממגילה כשרה. ומי שהוא אנוס, ואין לו מגילה כשרה, ואין לו שום אדם שיוכל להמציא לידיו מגילה כשרה, יקרא ממגילה מודפסת בלי ברכה.

בשעת הדחק כזו, מי שאינו יודע לקרוא נכון את המגילה, מצד הניקוד וקריאת התיבות כראוי, אבל יש בידו מגילה כשרה, יכול לשים באזניו אזניות, ולשמוע בחלש הקלטה של קריאת המגילה מאדם אחר, וכך יקרא יחד עם מה ששומע, ויוצא ידי חובתו. אף על פי שאינו קורא בטעמי המקרא.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


נשים בקריאת המגילה – טעימה קודם המגילה

שאלה: מנהגינו שנשים שומעות קריאת המגילה בלילה, אבל לא ביום. האם מנהג זה נכון על פי ההלכה?

תשובה: אין חילוק בין האנשים לנשים לענין חיוב שמיעת קריאת המגילה, כי אף הנשים חייבות בקריאה זו כדין האנשים, שאף הן היו באותו נס ההצלה שבימי מרדכי ואסתר. וטעם מיוחד יש לחייב את הנשים בקריאת המגילה, שהרי הנס נעשה על יד אשה, היא אסתר. ובפרט בקריאת המגילה של היום, שהיא חמורה יותר מקריאת המגילה שבלילה.

ואמנם היו קצת מקומות, שהנשים נהגו שלא לשמוע קריאת המגילה בבוקר יום הפורים. ומרן רבינו עובדיה יוסף זצוק"ל בספרו טבעת המלך (תחילת הלכות מגילה), הביא את דברי שו"ת "מים חיים", שכתב שמנהגם שלא קוראים מגילה עבור נשים ביום, והביא שרב אחר תמה על זה, ואחר כך מצא סמך להשען עליו בספר "מאורי אור", שכתב שאין חובה כל כך בקריאת המגילה פעמיים, אלא זכר לנס שהיו צועקים ביום ובלילה בזמן צרתם, כמו שנאמר "אקרא יומם ולא תענה ולילה ולא דומיה לי", ולכן לא רצו להחמיר כל כך על הנשים שהן טרודות בעניני הפורים שהם גם מצוה, והעוסק במצוה פטור מן המצוה. עד כאן דברי שו"ת "מים חיים" שבא להצדיק את המנהג שנשים לא קוראות מגילה ביום.

ומרן זצ"ל כתב על זה, שכל אלו דברי הבאי, ולא ניתנו להאמר, כי בודאי כל אשה יראת שמים יכולה למצוא זמן במשך היום לקיים מצות קריאת המגילה, שהיא עיקר מצות הפורים. וכמנהג כל נשות ישראל בכל מקומותיהן, ואין ספק שמנהג הנשים שזילזלו בקריאת המגילה ביום, אינו מנהג ותיק, אלא מנהג שעמי הארץ החלו בו, והוא מנהג נגד הגמרא שלנו, ונגד כל דברי הפוסקים. וברור שיש מצוה לבטל מנהג זה שלא יזכר עוד.

לכן למעשה, נשים חייבות במקרא מגילה, הן ביום והן בלילה, כדין האנשים ממש, ואסור לזלזל בזה.

אכילה לפני קריאת המגילה
אסור לאכול לפני קריאת המגילה, ולפיכך, נשים שאינן יכולות לבוא בזמן התפילה לבית הכנסת לשמוע קריאת המגילה, וממתינות עד שיחזרו האנשים מבית הכנסת, ורק אחר כך הן שומעות קריאת המגילה, צריכות להזהר שלא לאכול עד אשר תשמענה בעצמן את קריאת המגילה.

ומכל מקום מותר לשתות קפה או תה או לטעום פירות קודם קריאת המגילה. וכן מותר לאכול עוגה או פת פחות משיעור כביצה (שהוא שיעור חמישים וששה גרמים). והמחמירים שלא לטעום כלום קודם מקרא מגילה, תבוא עליהם הברכה. ואין חילוק בזה בין קריאת המגילה של הלילה לבין קריאת המגילה שביום, שאסור לאכול לפני מקרא מגילה.

ובליל פורים, במקומות שקוראים מגילה מיד בצאת תענית אסתר, והאשה ממתינה בביתה למקרא מגילה, הרי היא רשאית אפילו לכתחילה לאכול פירות או מעט עוגה וקפה או תה, ואינה צריכה להשאר בתענית עד אחר קריאת המגילה. (כן פסק הגאון הראש"ל שליט"א בילקוט יוסף הנד"מ עמוד תקנו).


צפייה