שאלות ותשובות הלכה יומית

תאריך השאלה:
י"ט ניסן תשפ"א / 1 באפריל 2021

יאמר כנוסח הספרדים. ואם אינו יכול מפני שאין זמן, אין זה מעכב. 

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


דין המסופק אם ספר ספירת העומר

ביארנו כבר, כי מי ששכח לספור יום אחד ספירת העומר, אינו רשאי לברך שוב על ספירתו בימים הבאים. וטעם הדבר, לפי שנחלקו רבותינו הראשונים, אם מצות ספירת העומר היא מצוה אחת ארוכה הנמשכת במשך ארבעים ותשעה ימי העומר, או שמא ספירת העומר בכל יום ויום היא מצוה בפני עצמה. שאם נאמר שבכל יום ויום הספירה היא מצוה בפני עצמה, הרי שאז, גם מי שלא ספר יום אחד, יוכל להמשיך בספירתו, שהרי בכל יום הספירה היא מצוה בפני עצמה, ואין שייכות בין הספירה של ליל אמש לספירה של היום. וכשם שמי שלא הניח תפילין (ח"ו) יום אחד, בודאי שעליו להניח תפילין ביום שלמחרתו, כי אין שייכות כלל בין העדר הנחת התפילין יום אחד, להמשך קיום המצוה בימים הבאים. מה שאין כן אילו נאמר שמצות ספירת העומר היא מצוה אחת ארוכה, שאז, מי ששכח לספור את העומר יום אחד, לא יוכל להמשיך עוד בספירת העומר, שהרי מרגע שאיבד את הספירה יום אחד, הפסיד את המצוה בשלמותה, ואינו סופר עוד. וזו היא שיטת בעל הלכות גדולות, הסובר שמי שלא ספר ספירת העומר יום אחד, אינו ממשיך בספירתו בימים הבאים.

ולענין הלכה, מכיון שדעת רוב רבותינו הראשונים אינה כדעת בעל הלכות גדולות, לכן מי ששכח לספור ספירת העומר יום אחד, חייב להמשיך ולספור את העומר בימים הבאים. אולם מכיון שאיסור ברכה לבטלה הוא חמור מאד, שיש בו הזכרת שם שמים לשוא, לכן אנו נוקטים להלכה, שלענין ברכת "על ספירת העומר", יש לחוש לדעת בעל הלכות גדולות, ומי ששכח לספור את העומר יום אחד, אינו ממשיך לברך בכל יום על הספירה, אלא הוא סופר בלא ברכה, וכפי הכלל הגדול שבידינו, "ספק ברכות להקל".

ומעתה לנדון שלנו, מאחר שנתבאר שאנו חוששים לענין הברכה לדעתו של בעל הלכות גדולות, לכאורה היה נראה שאדם המסתפק אם ספר ספירת העומר (או שהוא מסופק אם ספר בצורה נכונה וכיוצא בזה, וכגון אדם שהתפלל ביחידות, וכעת הוא מסופק אם ספר נכון), אף על פי שימשיך לספור את העומר בכל יום, מכל מקום אינו רשאי לברך על הספירה, שהרי יש לנו לחוש לדעת בעל הלכות גדולות, שמי ששכח יום אחד, אינו ממשיך לספור את העומר.

אולם לענין הלכה, אין הדין כן, כי רק באופן שאדם יודע בודאות ששכח לספור את העומר, אז יש לנו לחוש לדעתו של בעל הלכות גדולות, ולכן אינו ממשיך לספור "בברכה", אך אם אין הדבר ודאי, רק ספק, אין לחוש באופן כזה לשיטת בעל הלכות גדולות, שהרי בלאו הכי רוב הראשונים לא פסקו כמותו. ולכן העיקר להלכה, שמי שמסתפק אם ספר את העומר בליל אמש, ממשיך לספור את העומר בברכה.

ולסיכום: המסופק אם ספר בליל אמש ספירת העומר, ממשיך לספור בימים הבאים בברכה. ורק אם ידוע לו בודאות שלא ספר לילה אחד, או שספר בצורה שגוייה, שוב לא יברך על ספירתו.

תאריך השאלה:
י"ח ניסן תשפ"א / 31 במרץ 2021

כן, אין חילוק בין הדברים. חג שמח,

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


ההלל בימי הפסח

שאלה: האם יש לברך על ההלל בימי חול המועד פסח? והאם בשבת חול המועד יש לסיים בברכה שבתפלת העמידה ובהפטרה "מקדש השבת וישראל והזמנים", או יש לסיים רק מקדש השבת?

תשובה: לגבי אמירת ההלל. מבואר בברייתא במסכת ערכין (דף י.), שבימי חג הסוכות, אומרים בכל יום הלל שלם בברכה. ואילו בחג הפסח, אין אומרים הלל שלם בברכה, אלא ביום טוב ראשון של פסח, אבל בכל ימי חול המועד אין לומר הלל שלם, אלא אומרים אותו בדילוג (כמו שמסודר בסידורים ובמחזורים) בלא ברכה.

ובגמרא שאלו, במה שונה חג הסוכות, שאומרים בו הלל בכל יום ויום, ואילו בחג הפסח אין אומרים הלל שלם בכל יום ויום? והסבירו בגמרא, שבחג הסוכות, בכל יום ויום היו מקריבים קרבן שונה (בכל יום היו ממעטים במספר הפרים שהיו מקריבים), ולכן היו אומרים עליו הלל בכל יום ויום, אבל בימי חג הפסח, אין חילוק בין הקרבנות, ולפיכך לא היו אומרים הלל שלם אלא ביום הראשון בלבד.

ויש לבאר בזה, שהאדם מצד עצמו, היה די לו לומר הלל פעם אחת. ואין טעם שיחזור שוב ושוב על ההלל. אבל עם השתנות הזמנים, משתנה גם האדם במקצת, וראוי לו לספר שוב בטובותיו של ה' יתברך, שגם הטובות שלו יתברך משתנות מזמן לזמן. ולכן בימי חג הסוכות שהם שונים זה מזה, שייך לומר בכל יום ההלל. מה שאין כן בימי חג הפסח, שהם דומים ליום אחד ארוך. לכן אין לומר בהם ההלל שלם בכל יום. אלא ביום הראשון בלבד. (עיין מהרש"א ברכות י.).

ולפיכך פסק מרן רבינו יוסף קארו בשלחן ערוך (סימן תצ ס"ד) שבכל ימי הפסח קוראים את ההלל בדילוג. מלבד ביום הראשון. וכן מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל בספר חזון עובדיה (חלק שני עמוד קטז) כתב, שאין לומר הלל שלם אלא ביום טוב ראשון של הפסח בלבד. ולכן בכל ימי חול המועד אין לברך על ההלל, אלא ביום הראשון בלבד.

ולענין חתימת הברכה בתפלות השבת של חול המועד. מבואר בפוסקים שרק ביום טוב ראשון ואחרון של פסח וסוכות, וכן בחג השבועות, יש לסיים "מקדש ישראל והזמנים", ואם חל יום טוב בשבת, יש לסיים "מקדש השבת וישראל והזמנים". אבל בשבת של חול המועד, יש לסיים "מקדש השבת" בלבד. וכן בברכת ההפטרה יש לסיים "מקדש השבת". אבל בתפלת המוסף מסיימים, מקדש השבת וישראל והזמנים. (חזון עובדיה שם).

תאריך השאלה:
י"ז ניסן תשפ"א / 30 במרץ 2021

לא, היא אינה בגדר כלי סעודה. תבורכו,  

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


אילו כלים טעונים טבילה

בהלכה הקודמת נתבאר שכלים הנקחים מן הגוי, כגון כלים שהיצרן שלהם אינו יהודי, חייבים טבילה במקוה טהרה לפני השימוש בהם. אולם יש לדעת שאין חיוב טבילה, אלא בכלים שהם "צרכי הסעודה", כגון כוסות וצלחות, קערות וקומקומים, וכיוצא בהם, שמשתמשים בהם לצורך אכילה ושתיה, אבל שאר כלים, כגון מספריים וכיוצא בזה, אינם צריכים טבילה. ומפצח אגוזים, יש אומרים שהוא דומה למספריים, שלא נחשבים כלי סעודה אפילו אם גוזר איתם ירקות. וכל שכן מפצח אגוזים שאינו נוגע בפרי עצמו אלא רק בקליפה. ומכל מקום כתב הגאון רבי שלמה זלמן אוירבך זצ"ל, שיש להטבילו בלא ברכה, ומרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל כתב, שאף שמן הדין מפצח אגוזים אינו צריך טבילה, מכל מקום, טוב להחמיר להטבילו בלא ברכה.

ואין חובה להטביל, אלא כלים העשוים מתכות או זכוכית, כמו שנאמר בתורה (במדבר לא.) לגבי כלי מדין, "אך את הזהב ואת הכסף את הנחושת את הברזל את הבדיל ואת העופרת" וכו', מכאן שכלי מתכות הנלקחים מן הגוי חייבים בטבילה. ורבותינו גזרו חיוב טבילה גם על כלי זכוכית, וכמו שאמרו בגמרא (עבודה זרה עה:)," אמר רב אשי, כלי זכוכית, הואיל ואם נשתברו יש להם תקנה, ככלי מתכות הם דומים, וטעונים טבילה. ופירש רש"י, זכוכית שנשברה, אפשר להתיכה לעשות ממנה כלי, והואיל וכך היא, דינה ככלי מתכת וטעונה טבילה.

וכלי חרס אינם טעונים טבילה, וכן כלי עץ, כגון כפות עץ, אינם טעונים טבילה. וכלי חרס מצופה בזכוכית מבחוץ ומבפנים (כמו שמצוי מאד בספלים של קפה העשויים חרסינה ומצופים בזכוכית, וכן בצלחות, ובפרט אותם המיוצרים במזרח הרחוק), חייב טבילה בברכה, ואם אינו מצופה זכוכית אלא מבפנים, צריך טבילה בלא ברכה. ודין כלי פורצלן יבואר בהלכה הבאה.

תאריך השאלה:
י"ז ניסן תשפ"א / 30 במרץ 2021

לא. אין לשמע מוזיקה גם לצורך פעילות ספורטיבית. בחול המועד, כמובן, מותר לשמוע מוזיקה. כולל יום איסרו חג. 

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


חול המועד

ימים שבין הראשון והשביעי של פסח, וימים שבין הראשון של חג הסוכות, ליום שמיני עצרת, נקראים "חול המועד". ובתורה נקראו בשם "מקראי קודש". וכן אנו מזכירין אותם בתפילת המוספין (מוסף) "מקרא קודש". ומצוה להרבות בהם בלימוד התורה, כי פקודי ה' ישרים משמחי לב. ואסורים הם בעשיית מלאכה, כדי שלא יהיו כשאר ימי החול שאין בהם קדושה כלל. ומכל מקום לא בכל מלאכה הם אסורים, שהרי אין קדושתם כשאר ימים טובים, אלא בחלק מהמלאכות בלבד. ומלאכת דבר האבד, שהיא כל מלאכה שאם לא יעשנה במועד לא יוכל לעשותה אחר כך, מותר לעשותה בחול המועד. לפיכך, מי שיודע שאם לא יעבוד בימי חול המועד, יפטרו אותו מעבודתו, רשאי להמשיך לעבוד בימים אלו.

וכן ראוי לכבד את חול המועד בכסות נקיה (כסות היינו בגדים). וכן יש לכבדו במאכל ובמשקה. ומצות עשה מן התורה לשמוח בחול המועד. ולכתחילה טוב לעשות סעודה עם פת מצה בכל יום מימי חול המועד, בלילה וביום. ומצוה לשמוח בבשר (בקר) וביין. ומכל מקום אין חיוב לאכול בו פת בכל יום מן הדין. ומצוה לשמח גם את בני ביתו בחג, לקנות לנשים (כלומר לאשתו ובנותיו הגדולות) בגדים נאים ותכשיטים, כפי יכלתו מבחינה כלכלית, ולקנות ממתקים לבניו ובנותיו הקטנים.

בגמרא בתלמוד ירושלמי (פ"ב דמועד קטן ה"ג), אמר רבי אבא בר ממל, אילו היה לי מי שימנה עמי (מי שיצטרף איתי לבטל תקנת חז"ל), הייתי מתיר עשיית מלאכה בחול המועד. כי טעם איסור מלאכה בחול המועד הוא כדי שיהיו אוכלים ושותים "ועוסקים בתורה", אבל עכשיו הם אוכלים ושותים ופוחזים. עד כאן.  ומכאן כתב מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל להוכיח, שיש איסור גדול בשחוק וקלות ראש בחול במועד, יותר מאיסור עשיית מלאכה בו. שכל כוונת התורה בנתינת המועדות הייתה להדבק בה' יתברך ובתורתו ובמצוותיו.

תאריך השאלה:
ט"ז ניסן תשפ"א / 29 במרץ 2021

תודה רבה לך על הדברים. זכות התורה תעמוד לכם, חג כשר ושמח, תזכו לשנים רבות נעימות וטובות,

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


ושאלה אשה משכנתה

נאמר בתורה, שקודם יציאת בני ישראל ממצרים, נצטוו לשאול משכניהם הגויים כלי כסף וכלי זהב ושאר דברים יקרי ערך, בכדי שבצאת בני ישראל ממצרים, יצאו ברכוש גדול, כהבטחת ה' יתברך. וכמו שנאמר "ושאלה אשה משכנתה ומגרת ביתה כלי כסף וכלי זהב ושמלות". ויש לשאול, איך באמת לקחו בני ישראל משכניהם כלי כסף וכלי זהב, כאילו בכוונתם להחזירם לאחר השימוש, בה בעת שלא היה בדעתם, אלא ליטול את הכלים לעצמם לצמיתות?

ואף שבזמנו של אלכסנדר מוקדון תבעו המצריים את כספם מאת בני ישראל, ואמרו "תנו לנו כסף וזהב שנטלתם", והוצרך להשיב להם גביהה בן פסיסא, שכלי הכסף היו מקצת שכרינו על כל עבודתינו במשך למעלה ממאתיים שנה, כמו שאמרו בגמרא במסכת סנהדרין (צ:). מכל מקום עדיין קשה הדבר, מדוע הוצרכו להוציא דבר שקר מפיהם, שהם נוטלים את הכלים בתורת שאלה, ולא בתורת תשלום.

עוד הוסיף להקשות מרן רבינו הגדול רבי עובדיה יוסף זצ"ל, כיצד שיקרו בני ישראל, כאשר אמרו לפרעה שאין בכוונתם לצאת אלא ל"דרך שלשת ימים", ולאחר מכן הם יחזרו למצריים, והלא ידעו ישראל שבכוונת ה' יתברך להוציאם לעולם לארץ ישראל, ושלא יחזרו לראות את מצרים עוד, ואם כן איזה היתר היה להם בדבר לשקר בדברים אלו את אנשי מצרים הרעים?

ותשובה לזה, הביא מרן זצ"ל, בשם הגאון רבינו יוסף חיים זצ"ל (בספרו בן איש חיל, ח"א דף לז ע"ג), על פי משל, לאדם אחד שעבר על החוק, וגזר עליו המלך גזר דין מות, אך דרכם היתה, שקודם שיוציאו את הנידון למות, יביאוהו לפני המלך בכדי שיוכל לבקש מאת המלך כל מה שירצה, על פי חוק.

והנה, כאשר הביאוהו אצל המלך, שאל אותו המלך, מה תבקש שאעשה לך קודם גזר הדין? לקח הנידון למות צלוחית אחת מזכוכית, מלאה יין, שהיתה מונחת על שלחנו של המלך, ואמר למלך, רצוני, לשתות את כל היין הזה, בהיותי יושב על גג ארמון המלך, וצופה אל הנוף הנפלא הנשקף ממנו. אולם אני מתיירא, פן אפחד מאד מהממונים עלי מטעם המלך, שחרבותיהם שלופות בידיהם, ולא אוכל לשתות את היין הזה בשלוה, לכן אבקש מהמלך, שישבע לי שלא יהרגוני עד שאשתה את כל היין הזה שבצלוחית בנחת. וישבע לו המלך כאשר ביקש מאתו, ויצו המלך להעלותו על גג הארמון והצלוחית בידו, לשתות את היין שבתוכה בהשקט ובטח, וכן עשו.

העלוהו לגג הארמון, והנה הוא עולה במדרגות הגג, עשה עצמו כאילו נכשל, ויפול ארצה, ותפול הצלוחית לארץ ותשבר, וישפך היין כולו. ויחזירוהו אצל המלך לראות מה יאמר עתה מאחר והיין נשפך, ורצו להביא לו בקבוק אחר של יין. אולם הנידון אמר, הביאו לי את היין שהיה בצלוחית ואשתהו. ויאמר למלך, אדוני המלך, עתה אני רואה שצריך אתה לפטור אותי מכל גזירה, מאחר שנשבעת שלא יהרגו אותי עד שאשתה את כל היין שבצלוחית, וכעת היין אינו קיים, ואיך תקיים את שבועתך? ויתן לו המלך כתב חנינה, ויפטרהו לשלום.

הנמשל, כי ראה ה' יתברך, הצופה והמביט עד סוף כל הדורות, שלא יחזרו עוד ישראל למצרים להשתעבד, כי אחר יציאתם ממצרים, ירדוף אחריהם פרעה וכל חילו, וכולם יטבעו בים סוף, בעונש מה שעשו לישראל, שהיו מטביעים את בניהם ביאור, וכמו שאמרו רבותינו, בקדירה בה בישלו, בה נתבשלו. וכיון שנאבדו המצרים מן העולם, שוב לא היה לבני ישראל למי להחזיר את כלי הכסף וכלי הזהב, וכמו כן לא היה להם לאן לחזור אחר דרך שלשת ימים במדבר, הואיל וכל אנשי מצרים היו עתידים לטבוע בים סוף. וכענין הצלוחית שנשברה ונשפך היין.

-------------------

מערכת הלכה יומית מברכת את כל הלומדים והמנויים, שתזכו לשנים רבות, נעימות וטובות, תעלו ותצליחו בכל מעשיכם, מתוך שלום ושלוה ונחת וכל טוב. וכאן המקום להודות לרבני ההלכה היומית, ובפרט לכבוד הגאונים, רבי גבריאל אלבז שליט"א, הרב דק"ק ספרדים בגרייטנק ארה"ב, רבי דוד פיטון שליט"א, רב קהלה ומורה צדק בצרפת, רבי יצחק פאדה שליט"א, רב ודיין בבואנוס איירס, העושים עבודת קודש לשם שמים להגדיל תורה ולהאדירה, ישלם ה' שכרם, ותהי משכורתם שלימה מעם ה' אלקי ישראל.

ונזכה במהרה לראות בגאולה השלימה, ונזכה לאכול מן הזבחים ומן הפסחים במהרה בימינו אמן.

תאריך השאלה:
ט"ו ניסן תשפ"א / 28 במרץ 2021

אתה יכול לאכול את הזרוע. תבורך,  

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


ושאלה אשה משכנתה

נאמר בתורה, שקודם יציאת בני ישראל ממצרים, נצטוו לשאול משכניהם הגויים כלי כסף וכלי זהב ושאר דברים יקרי ערך, בכדי שבצאת בני ישראל ממצרים, יצאו ברכוש גדול, כהבטחת ה' יתברך. וכמו שנאמר "ושאלה אשה משכנתה ומגרת ביתה כלי כסף וכלי זהב ושמלות". ויש לשאול, איך באמת לקחו בני ישראל משכניהם כלי כסף וכלי זהב, כאילו בכוונתם להחזירם לאחר השימוש, בה בעת שלא היה בדעתם, אלא ליטול את הכלים לעצמם לצמיתות?

ואף שבזמנו של אלכסנדר מוקדון תבעו המצריים את כספם מאת בני ישראל, ואמרו "תנו לנו כסף וזהב שנטלתם", והוצרך להשיב להם גביהה בן פסיסא, שכלי הכסף היו מקצת שכרינו על כל עבודתינו במשך למעלה ממאתיים שנה, כמו שאמרו בגמרא במסכת סנהדרין (צ:). מכל מקום עדיין קשה הדבר, מדוע הוצרכו להוציא דבר שקר מפיהם, שהם נוטלים את הכלים בתורת שאלה, ולא בתורת תשלום.

עוד הוסיף להקשות מרן רבינו הגדול רבי עובדיה יוסף זצ"ל, כיצד שיקרו בני ישראל, כאשר אמרו לפרעה שאין בכוונתם לצאת אלא ל"דרך שלשת ימים", ולאחר מכן הם יחזרו למצריים, והלא ידעו ישראל שבכוונת ה' יתברך להוציאם לעולם לארץ ישראל, ושלא יחזרו לראות את מצרים עוד, ואם כן איזה היתר היה להם בדבר לשקר בדברים אלו את אנשי מצרים הרעים?

ותשובה לזה, הביא מרן זצ"ל, בשם הגאון רבינו יוסף חיים זצ"ל (בספרו בן איש חיל, ח"א דף לז ע"ג), על פי משל, לאדם אחד שעבר על החוק, וגזר עליו המלך גזר דין מות, אך דרכם היתה, שקודם שיוציאו את הנידון למות, יביאוהו לפני המלך בכדי שיוכל לבקש מאת המלך כל מה שירצה, על פי חוק.

והנה, כאשר הביאוהו אצל המלך, שאל אותו המלך, מה תבקש שאעשה לך קודם גזר הדין? לקח הנידון למות צלוחית אחת מזכוכית, מלאה יין, שהיתה מונחת על שלחנו של המלך, ואמר למלך, רצוני, לשתות את כל היין הזה, בהיותי יושב על גג ארמון המלך, וצופה אל הנוף הנפלא הנשקף ממנו. אולם אני מתיירא, פן אפחד מאד מהממונים עלי מטעם המלך, שחרבותיהם שלופות בידיהם, ולא אוכל לשתות את היין הזה בשלוה, לכן אבקש מהמלך, שישבע לי שלא יהרגוני עד שאשתה את כל היין הזה שבצלוחית בנחת. וישבע לו המלך כאשר ביקש מאתו, ויצו המלך להעלותו על גג הארמון והצלוחית בידו, לשתות את היין שבתוכה בהשקט ובטח, וכן עשו.

העלוהו לגג הארמון, והנה הוא עולה במדרגות הגג, עשה עצמו כאילו נכשל, ויפול ארצה, ותפול הצלוחית לארץ ותשבר, וישפך היין כולו. ויחזירוהו אצל המלך לראות מה יאמר עתה מאחר והיין נשפך, ורצו להביא לו בקבוק אחר של יין. אולם הנידון אמר, הביאו לי את היין שהיה בצלוחית ואשתהו. ויאמר למלך, אדוני המלך, עתה אני רואה שצריך אתה לפטור אותי מכל גזירה, מאחר שנשבעת שלא יהרגו אותי עד שאשתה את כל היין שבצלוחית, וכעת היין אינו קיים, ואיך תקיים את שבועתך? ויתן לו המלך כתב חנינה, ויפטרהו לשלום.

הנמשל, כי ראה ה' יתברך, הצופה והמביט עד סוף כל הדורות, שלא יחזרו עוד ישראל למצרים להשתעבד, כי אחר יציאתם ממצרים, ירדוף אחריהם פרעה וכל חילו, וכולם יטבעו בים סוף, בעונש מה שעשו לישראל, שהיו מטביעים את בניהם ביאור, וכמו שאמרו רבותינו, בקדירה בה בישלו, בה נתבשלו. וכיון שנאבדו המצרים מן העולם, שוב לא היה לבני ישראל למי להחזיר את כלי הכסף וכלי הזהב, וכמו כן לא היה להם לאן לחזור אחר דרך שלשת ימים במדבר, הואיל וכל אנשי מצרים היו עתידים לטבוע בים סוף. וכענין הצלוחית שנשברה ונשפך היין.

-------------------

מערכת הלכה יומית מברכת את כל הלומדים והמנויים, שתזכו לשנים רבות, נעימות וטובות, תעלו ותצליחו בכל מעשיכם, מתוך שלום ושלוה ונחת וכל טוב. וכאן המקום להודות לרבני ההלכה היומית, ובפרט לכבוד הגאונים, רבי גבריאל אלבז שליט"א, הרב דק"ק ספרדים בגרייטנק ארה"ב, רבי דוד פיטון שליט"א, רב קהלה ומורה צדק בצרפת, רבי יצחק פאדה שליט"א, רב ודיין בבואנוס איירס, העושים עבודת קודש לשם שמים להגדיל תורה ולהאדירה, ישלם ה' שכרם, ותהי משכורתם שלימה מעם ה' אלקי ישראל.

ונזכה במהרה לראות בגאולה השלימה, ונזכה לאכול מן הזבחים ומן הפסחים במהרה בימינו אמן.

תאריך השאלה:
י"ג ניסן תשפ"א / 26 במרץ 2021

אסור לתת לו בפסח. זהו איסור מן התורה, ואי אפשר להקל בו גם כשיש צורך חיוני עבור בעל חיים. הפתרון היחידי הוא, או להכין עבורו אוכל כשר לפסח, או למכור אותו לגוי ממש, שהכלב יהיה ברשותו בימי הפסח והוא יאכיל אותו. וזו אפשרות מסובכת יותר מן הראשונה. תבורכו מפי עליון, חג כשר ושמח,

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


דין תערובת חמץ – מזון לבעלי חיים

בהלכה הקודמת ביארנו, שמאכל חמץ, שהתקלקל עד שאינו ראוי למאכל, כגון פת לחם שנשרפה עד שנעשתה אפר, מותר ליהודי להחזיקה ברשותו בפסח. וכמו כן מותר לו ליהנות ממנה בפסח. וכל זאת בתנאי, שהמאכל נפגם מאד, עד שאינו ראוי אפילו לאכילת כלב, כפי שביארנו.

תערובת חמץ שנפגמה 
תערובת חמץ, כלומר, דבר שאינו חמץ בעצמותו, (כמו לחם), אלא רק מעורב בו חמץ (עד שאינו יכול לגרום לדברים אחרים להחמיץ), כגון גבינה שמעורב בה מעט קמח, וכדומה, דינו שוה לדין חמץ ממש. שכל המשהה ברשותו דבר שמעורב בו חמץ, עובר משום "בל יראה ובל ימצא".

אולם יש חילוק בין חמץ ממש, כגון פת לחם, לבין תערובת חמץ. שפת לחם, אסור להשהותה ולקיימה ברשותו בפסח, אלא אם נפסלה לגמרי לאכילת כלב. אבל דבר שאינו אלא תערובת חמץ, מותר להשהותו ברשותו בפסח, כל שנפסל מאכילת אדם. אף על פי שעוד הוא ראוי לאכילת כלב.

והדברים מבוארים בלשון מרן השלחן ערוך (סימן תמב סעיף ד), שכתב בזו הלשון: "דבר שנתערב בו חמץ ואינו מאכל אדם כלל, אף על פי שמותר לקיימו אסור לאוכלו עד אחר הפסח". ומבואר גם כן שמותר ליהנות ממנו. וכן מבואר בדברי הרמב"ם (בפ"ד ה"ח), ושאר הראשונים אשר הובאו דבריהם בבית יוסף (בריש הסימן).

מזון לעופות, כלבים וחתולים 
כפי שביארנו, כשם שאסור לאכל חמץ בפסח, כמו כן אסור ליהנות ממנו. ולכן אסור לתת לבעלי חיים מאכלים שהם חמץ בפסח, כיון שבאכילתם נגרמת הנאה לאדם.

ולפיכך, אדם המגדל בביתו בעלי חיים, ועליו להאכילם בימי הפסח, צריך להזהר ולהשמר מאיסור חמץ. ועליו לקנות עבור בעלי החיים מזון ללא חשש חמץ. ובפרט יש להזהר במזון לעופות ולכלבים וחתולים, שאף על פי שאינו ראוי כל כך למאכל אדם, מכל מקום אינו פגום לגמרי גם עבורם, ואסור להשתמש בו בפסח.

מזון לדגי נוי 
אולם לגבי דגי נוי, הדין שונה. שהרי למדנו, שדבר שאינו חמץ ממש, כמו לחם, אלא רק "תערובת חמץ", אם אינו ראוי למאכל אדם, אף על פי שהוא ראוי לאכילת כלב, מותר ליהנות ממנו בפסח. וכן מותר לתת לבעלי חיים לאכול ממנו.

ומאחר ובדרך כלל המזון הנמכר עבור דגי נוי הוא פגום מאד בטעמו, ואינו ראוי למאכל אדם כלל ועיקר, וגם אינו עשוי כולו מחמץ, רק מעורב בו חמץ, והחמץ אינו ניכר בעין, לפיכך, אף שאסור בהחלט לאכול ממזון זה בפסח, מכל מקום הוא אינו אסור בהנאה, ומותר לתת אותו לפני דגי הנוי שיאכלו ממנו. וכל שכן כאשר יש ספק אם מעורב בכלל חמץ בתוך המזון, שאז יש להקל בזה בפשיטות.

ונכון להזהר במשנה זהירות, שלא יפלו פירורים מן המזון של דגי הנוי למקום שיאכלו ממנו אחר כך בני אדם. (וגם בשאר ימות השנה יש בתערובת זו חשש איסורים אחרים).

וככל הדברים הללו כתבנו לפני כשמונה שנים, והבאנו שכן הורה זקן, הוא הגאון רבינו בן ציון אבא שאול זצ"ל, שמותר להניח מאכל בפני הדגים בפסח, אף על פי שמעורב בו חמץ. וכן כתבו בשמו בספר אור לציון חלק שלישי (עמוד צב).

ובעצם הימים ההם, הראנו את דברי האור לציון למרן רבינו הגדול רבי עובדיה יוסף זצוק"ל, והשיבנו שיעיין בהם וישמיענו אם אפשר לפסוק כן למעשה. ואחר כשעה הודיענו בטלפון שהדין ברור כדברי האור לציון. וכן הורינו למעשה לבעל חוות דגים שרצה להאכיל מתערובת זו לדגים שברשותו.

ובשנה שלאחר מכן, באו לפני מרן רבנו זצ"ל, ותמהו בפניו על הדברים שנכתבו על ידינו בשמו. ומרן זצ"ל הסביר היטב את הדין, והשיב שהצדק עמנו בהוראה זו. ושב יעקב ושקט ושאנן ואין מחריד.

תרופות כשרות לפסח
טבליות וכדורים, נגד כאבי ראש וכדומה, אפילו אם יש בהם תערובת חמץ, (שמצוי שמייצרים אותך עם עמילן חיטה), אם טעמם פגום ללא ספק, וכבר נפסלו מאכילת כלב קודם הפסח, ובולעים אותם כמות שהם, מותר להשתמש בהם בפסח.

ומכל מקום, מכיון שיש מקום להחמיר בתרופות כאלו, אין להקל להשתמש בהם אלא אם מדובר בחולה שחלה ממש (אף על פי שאין בו סכנה), או בכדורי הרגעה לזקוקים לכך וכדומה, אבל אם הוא מיחוש בעלמא, אין להקל. וכל שכן שאין להקל בזה בויטמינים וכדומה. וכיום מצויים ויטמינים ושאר תוספי תזונה הכשרים לימות הפסח, ויש להשתמש אך ורק בהם.

ובארץ ישראל מתפרסמת מטעם הרבנות הראשית רשימת תרופות שאינן מכילות חמץ, ולכתחילה צריך להשתמש רק בתרופות כאלו, אפילו במקום חולי.

תאריך השאלה:
י"ג ניסן תשפ"א / 26 במרץ 2021

בודאי שיש לדאוג לכך שהם לא יאכלו חמץ בפסח, כי אתה נהנה ממה שהם אוכלות, ואסור להינות מהחמץ בפסח.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


דין תערובת חמץ – מזון לבעלי חיים

בהלכה הקודמת ביארנו, שמאכל חמץ, שהתקלקל עד שאינו ראוי למאכל, כגון פת לחם שנשרפה עד שנעשתה אפר, מותר ליהודי להחזיקה ברשותו בפסח. וכמו כן מותר לו ליהנות ממנה בפסח. וכל זאת בתנאי, שהמאכל נפגם מאד, עד שאינו ראוי אפילו לאכילת כלב, כפי שביארנו.

תערובת חמץ שנפגמה 
תערובת חמץ, כלומר, דבר שאינו חמץ בעצמותו, (כמו לחם), אלא רק מעורב בו חמץ (עד שאינו יכול לגרום לדברים אחרים להחמיץ), כגון גבינה שמעורב בה מעט קמח, וכדומה, דינו שוה לדין חמץ ממש. שכל המשהה ברשותו דבר שמעורב בו חמץ, עובר משום "בל יראה ובל ימצא".

אולם יש חילוק בין חמץ ממש, כגון פת לחם, לבין תערובת חמץ. שפת לחם, אסור להשהותה ולקיימה ברשותו בפסח, אלא אם נפסלה לגמרי לאכילת כלב. אבל דבר שאינו אלא תערובת חמץ, מותר להשהותו ברשותו בפסח, כל שנפסל מאכילת אדם. אף על פי שעוד הוא ראוי לאכילת כלב.

והדברים מבוארים בלשון מרן השלחן ערוך (סימן תמב סעיף ד), שכתב בזו הלשון: "דבר שנתערב בו חמץ ואינו מאכל אדם כלל, אף על פי שמותר לקיימו אסור לאוכלו עד אחר הפסח". ומבואר גם כן שמותר ליהנות ממנו. וכן מבואר בדברי הרמב"ם (בפ"ד ה"ח), ושאר הראשונים אשר הובאו דבריהם בבית יוסף (בריש הסימן).

מזון לעופות, כלבים וחתולים 
כפי שביארנו, כשם שאסור לאכל חמץ בפסח, כמו כן אסור ליהנות ממנו. ולכן אסור לתת לבעלי חיים מאכלים שהם חמץ בפסח, כיון שבאכילתם נגרמת הנאה לאדם.

ולפיכך, אדם המגדל בביתו בעלי חיים, ועליו להאכילם בימי הפסח, צריך להזהר ולהשמר מאיסור חמץ. ועליו לקנות עבור בעלי החיים מזון ללא חשש חמץ. ובפרט יש להזהר במזון לעופות ולכלבים וחתולים, שאף על פי שאינו ראוי כל כך למאכל אדם, מכל מקום אינו פגום לגמרי גם עבורם, ואסור להשתמש בו בפסח.

מזון לדגי נוי 
אולם לגבי דגי נוי, הדין שונה. שהרי למדנו, שדבר שאינו חמץ ממש, כמו לחם, אלא רק "תערובת חמץ", אם אינו ראוי למאכל אדם, אף על פי שהוא ראוי לאכילת כלב, מותר ליהנות ממנו בפסח. וכן מותר לתת לבעלי חיים לאכול ממנו.

ומאחר ובדרך כלל המזון הנמכר עבור דגי נוי הוא פגום מאד בטעמו, ואינו ראוי למאכל אדם כלל ועיקר, וגם אינו עשוי כולו מחמץ, רק מעורב בו חמץ, והחמץ אינו ניכר בעין, לפיכך, אף שאסור בהחלט לאכול ממזון זה בפסח, מכל מקום הוא אינו אסור בהנאה, ומותר לתת אותו לפני דגי הנוי שיאכלו ממנו. וכל שכן כאשר יש ספק אם מעורב בכלל חמץ בתוך המזון, שאז יש להקל בזה בפשיטות.

ונכון להזהר במשנה זהירות, שלא יפלו פירורים מן המזון של דגי הנוי למקום שיאכלו ממנו אחר כך בני אדם. (וגם בשאר ימות השנה יש בתערובת זו חשש איסורים אחרים).

וככל הדברים הללו כתבנו לפני כשמונה שנים, והבאנו שכן הורה זקן, הוא הגאון רבינו בן ציון אבא שאול זצ"ל, שמותר להניח מאכל בפני הדגים בפסח, אף על פי שמעורב בו חמץ. וכן כתבו בשמו בספר אור לציון חלק שלישי (עמוד צב).

ובעצם הימים ההם, הראנו את דברי האור לציון למרן רבינו הגדול רבי עובדיה יוסף זצוק"ל, והשיבנו שיעיין בהם וישמיענו אם אפשר לפסוק כן למעשה. ואחר כשעה הודיענו בטלפון שהדין ברור כדברי האור לציון. וכן הורינו למעשה לבעל חוות דגים שרצה להאכיל מתערובת זו לדגים שברשותו.

ובשנה שלאחר מכן, באו לפני מרן רבנו זצ"ל, ותמהו בפניו על הדברים שנכתבו על ידינו בשמו. ומרן זצ"ל הסביר היטב את הדין, והשיב שהצדק עמנו בהוראה זו. ושב יעקב ושקט ושאנן ואין מחריד.

תרופות כשרות לפסח
טבליות וכדורים, נגד כאבי ראש וכדומה, אפילו אם יש בהם תערובת חמץ, (שמצוי שמייצרים אותך עם עמילן חיטה), אם טעמם פגום ללא ספק, וכבר נפסלו מאכילת כלב קודם הפסח, ובולעים אותם כמות שהם, מותר להשתמש בהם בפסח.

ומכל מקום, מכיון שיש מקום להחמיר בתרופות כאלו, אין להקל להשתמש בהם אלא אם מדובר בחולה שחלה ממש (אף על פי שאין בו סכנה), או בכדורי הרגעה לזקוקים לכך וכדומה, אבל אם הוא מיחוש בעלמא, אין להקל. וכל שכן שאין להקל בזה בויטמינים וכדומה. וכיום מצויים ויטמינים ושאר תוספי תזונה הכשרים לימות הפסח, ויש להשתמש אך ורק בהם.

ובארץ ישראל מתפרסמת מטעם הרבנות הראשית רשימת תרופות שאינן מכילות חמץ, ולכתחילה צריך להשתמש רק בתרופות כאלו, אפילו במקום חולי.

תאריך השאלה:
י"ג ניסן תשפ"א / 26 במרץ 2021

לא חייבים לעטוף בנייר כסף. 

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


 

כיריים של גז

מנויים יקרים, אנו מבקשים בכל לשון של בקשה, להתפלל לרפואתו השלימה במהרה של ידידינו הדגול הרב הגדול מזכה הרבים

רבי דוד אברהם בן מרסל סימי הי"ו ורעייתו הנכבדה סילבי (sylvie) מזל אסתר בת רג'ין חיה שמחה
(עורך הלכה יומית בצרפתית)

יהיו אלו הדברי תורה לרפואתם השלימה
ה' יתברך ישלח דברו הטוב וירפאם במהרה רפואה שלימה
בלי שום צער, ויזכו לשנים רבות נעימות וטובות

וזכות מרן זצ"ל תעמוד להם ולזרעם עד קץ הימים

----------------------------------

שאלה: איך ניתן להכשיר את הכיריים של הגז בבית? והאם מותר בכל ימות השנה להניח לחם על החצובה שעל האש?

תשובה: כבר ביארנו שכל כלי שרוצים להשתמש בו בפסח, והשתמשו בו למאכלי חמץ בכל ימות השנה, יש להכשירו. וצורת ההכשר היא כפי צורת הבליעה של החמץ. ולמשל, סיר שבישלו בתוכו מרק חמץ, יש להכניסו לסיר גדול יותר שיש בו מים רותחים על גבי האש, ועל ידי כך "כבולעו כך פולטו", כפי שהסיר בלע טעם חמץ מהמרק, כך הוא יפלוט אותו כעת בתוך המים הרותחים.

ולגבי החצובה, שהיא הברזל שמונח סמוך לאש, ועליו מניחים את הסירים. הרמ"א (סימן תנא ס"ד) בהלכות פסח כתב: "חצובה צריכה ליבון". כלומר, צורת ההכשרה של החצובה, היא על ידי ליבון באש ממש, שיחממו אותה על האש עד שיהפוך הברזל לאדום.

והסביר זאת ה"מגן אברהם", שמאחר ולפעמים נשפכים מאכלי חמץ על החצובה, הרי היא בלעה טעם של חמץ, ומעכשיו אסור להשתמש בה בפסח אלא אם כן ילבנו אותה באש.

אולם רבים מרבותינו האחרונים תמהו בזה על דברי הרמ"א, מאחר והחצובה תמיד נמצאת סמוך לאש, ואם כן, בכל פעם שנשפכים עליה מאכלים, מיד הם נשרפים, ולא מספיקים להבלע בחצובה. (מאמר מרדכי סימן תנא ס"ק יא ועוד).

ועוד הקשו על הרמ"א, שהרי בדרך כלל אנו לא מניחים מאכלים ממש על גבי החצובה, אלא סירים בלבד, והרי הדבר ידוע, שדבר שבלוע בסיר, אינו עובר לסיר אחר כאשר הם סמוכים זה לזה, אלא באמצעות מאכל או משקה. ולדוגמא, סיר שבישלו בו בשר טרף, והעמידו לצידו סיר אחר ובישלו בו בשר כשר, הרי הבשר הכשר מותר באכילה, כי הסיר הכשר לא בלע טעם של איסור מהסיר הטרף, שהרי לא היה בין שני הסירים מאכל או משקה שיוכל להעביר את הטעם האסור מסיר לסיר. (איסור והיתר כלל לא).

והוא הדין לגבי החצובות שלנו, שמניחים על גביהן סירים, הרי אפילו אם נאמר שהחצובה בלעה טעם של חמץ בימות השנה, כעת הטעם של החמץ לא יוכל לעבור לסירים של פסח, שהרי אין כאן מאכל או משקה בין הסיר לחצובה.

ולכן למעשה, פסק מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל (חזון עובדיה עמוד עה ובנד"מ עמוד קלז), שלמנהג הספרדים, די בכך שינקו את החצובה היטב היטב, ויערו (ישפכו) עליה מים רותחים מכלי ראשון. כלומר, יש להרתיח מים בסיר או בקומקום חשמלי, ובשעה שהמים רותחים ומבעבעים, יש לשפוך אותם על גבי החצובה כשהיא נקייה (ומתאים לעשות זאת בתוך הכיור לאחר שמכשירים גם אותו). וזהו הכשר מעולה עבורה לימות הפסח.

אבל האשכנזים נוהגים להחמיר בזה כדעת הרמ"א, שלפסח מלבנים באש ממש את החצובה, או שקונים חצובה אחרת לפסח, או שעוטפים אותה בנייר אלומיניום עבה. אבל חומרא זו שייכת דוקא לגבי פסח, משום חומרת איסור חמץ, אבל בכל ימות השנה גם האשכנזים מיקלים בדבר, ומניחים סירים חלביים ובשריים בזה אחר זה על גבי החצובות, ורק לגבי פסח, מחמירים לכתחילה להחליף את החצובות או ללבן אותן באש ממש. (מור וקציעה סימן תנא, ואגרות משה חאו"ח ח"א סוף סימן קכד).

ומן האמור נלמד, שמעיקר הדין מותר להניח פיתה או לחם על גבי הכיריים בכל ימות השנה, כאשר הכיריים נקיות, משום שאין אנו חוששים מצד הדין שהחצובות בלעו טעם של איסור, שהרי כל מה שנשפך על החצובות נשרף מיד ואינו נבלע בתוכן. ויש להקל בזה גם למנהג האשכנזים. והמחמיר תבוא עליו ברכה. (יביע אומר ח"י סימן לה אות י).

ולסיכום: החצובות של הכיריים, יש לנקותן היטב, ולאחר מכן לשפוך עליהן מים רותחים מכלי רותח שעל האש, או מקומקום חשמלי רותח ומבעבע. ובכל ימות השנה מותר להשתמש בהן לכלי בשר ולכלי חלב בלי להכשירן. ודי בכך שהן תהיינה נקיות. (ומותר להניח לחם על גבי כיריים נקיות בכל ימות השנה). והאשכנזים מחמירים לגבי פסח, ללבן את החצובות באש, או להחליפן, או לעטוף אותן בנייר אלומיניום עבה.

תאריך השאלה:
י"ג ניסן תשפ"א / 26 במרץ 2021

בהחלט ניתן לעשות עם עוגיות. 

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


בדיקת וביטול חמץ

דין בדיקת חמץ
אור לארבעה עשר בניסן שיחול השנה (תשע"ט) ביום חמישי בלילה (ליל יום שישי), בודקין את החמץ לאור הנר. וצריך שיהיה הנר של שעוה, (או משמן פרפין מוקשה כפי שמצוי בזמנינו), כתקנת חז"ל. ואם אין לו נר, אבל יש לו פנס קטן שיכול להכניסו למקומות שצריך לבדוק בהן כהוגן, מותר לבדוק עם פנס כזה בשעת הצורך. וחובה לבדוק בכל חדרי הבית אם יש שם חמץ, ואף אם ברור שלא אכלו חמץ מעולם באותו החדר חובה לבדוק בו, והוא הדין לגבי מרפסות, גינות, מכונית, וכל כיוצא בזה.

בגדים מכובסים, שהוכנסו לאחר הכביסה לארון הבגדים, אין חיוב לבדוק בכיסיהם אם יש שם חמץ, ואפילו אם הם בגדים של ילדים קטנים, הואיל ובודאי נפגם אותו החמץ מחמת חומרי הכביסה, וחמץ פגום אינו נחשב חמץ לענין האיסור בחג הפסח, וכמו שביארנו כבר.

זמן הבדיקה
זמן הבדיקה הוא כעשרים דקות לאחר שקיעת החמה, (ואם נאנס ואיחר זמן זה יכול לבדוק בברכה אף אחר זמן זה). ואסור לאכול סעודה של פת (לחם) או עוגה יותר משיעור כביצה (כחמישים וששה גרמים), קודם בדיקת חמץ, החל מחצי שעה קודם זמן הבדיקה, אבל פחות מכביצה מותר לאכול. ופירות וירקות וכן תבשיל אורז וכיוצא בזה מותר לאכלם אף יותר משיעור כביצה.

מנהג עשרה פתיתים
יש נוהגים להסתיר בבית עשרה פתיתים (חתיכות קטנות של לחם וכדומה) עטופים היטב, כדי שבזמן הבדיקה ימצאם הבודק את החמץ. ומי שנוהג כן יזהר לרשום את מקומן של פתיתי החמץ, כדי שאם לא ימצא אחד מהם, יוכלו אחר כך למוצאו על ידי הרשימה.

ביטול חמץ
אחר בדיקת חמץ, צריך לבטל את החמץ בפיו, שיאמר "כל חמירא דאיכא ברשותי דלא חזיתיה ודלא ביערתיה ליבטיל ולהוי כעפרא דארעא", (ובלשון הקודש: "כל חמץ ושאור שישנו ברשותי שלא ראיתיו ושלא ביערתיו יתבטל ויהיה כעפר הארץ"). וצריך שיאמר את נוסח הביטול בשפה המובנת לו, שאם לא כן לא יצא ידי חובת הביטול. ונוהגים לומר את נוסח הביטול שלוש פעמים לחיזוק העניין (וטוב להוסיף לפחות באחד מהם "ליבטיל ולהוי הפקר כעפרא דארעא").

תאריך השאלה:
י"ג ניסן תשפ"א / 26 במרץ 2021

כן, ערב פסח שחל להיות בשבת, אומרים שלום עליכם ואשת חיל, הכל כרגיל, חג כשר ושמח,

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


סעודה שלישית בערב פסח

בימים האחרונים ביארנו, כיצד ניתן לערוך את סעודות השבת השנה (תשפ"א), באופן שאין בו שום חשש, ועל הצד היותר טוב, וביארנו שהנכון הוא, שיעשה כל אדם את סעודת יום השבת במצה מבושלת, שהיא מצה שהושרתה במרק וכדומה כמו שביארנו, או במצה מטוגנת.

וכן הדין לגבי סעודה שלישית, (שהיא הסעודה שעושים בשבת בצהרים), שראוי לעשותה במצה מבושלת. אך יש להקדים את הסעודה השלישית, ולעשותה לפני סוף השעה התשיעית מהיום, (בערך בשעה שתים ושלושים אחר הצהרים), כדי שיוכלו לאכול את המצה בלילה לתיאבון, שהרי אם יאכלו סעודה ממש בשעה מאוחרת יותר, לא יוכלו לאכול בלילה כפי הצורך.

ואם התאחרו לעשות סעודה שלישית, יוכלו בדיעבד לעשותה אפילו לאחר מכן, ובלבד שלא יאכלו מהפת (שהיא המצה המבושלת), יותר משיעור כ"ביצה", (כחמישים גרם). ואם רוצים לקיים סעודה שלישית במצה עשירה, (למנהג הספרדים), יכולים לאכול אפילו יותר משיעור כביצה, ויברכו עליה "מזונות" ו"על המחיה".

ובכל מקרה לא ניתן לסעוד סעודה שלישית בחמץ, שהרי כבר אסור לאכול חמץ, וכן אסור לאכול מצה, כיון שכל היום אסור לאכול מצה, כדי שיאכלו את המצה בלילה לתיאבון.

האם המצה היא מוקצה?
מכיון שאסור לאכול מצה בערב פסח, ובשנה זו (תשפ"א) ערב פסח חל בשבת, לכן, גם אסור לטלטל בשבת זו את המצות, משום איסור "מוקצה". ואם מניחים על גבי המצה איזה מאכל שמותר לאוכלו בערב פסח, כגון חסה, מותר לטלטל את המצה עם החסה.

במה דברים אמורים? במצה שמורה המיוחדת לליל פסח לצאת בה ידי חובה, שאנשים מקפידים שלא לתת ממנה לתינוקות לפני פסח, אבל מצה רגילה שמותרת באכילה בערב פסח לילדים קטנים שאינם מבינים את סיפור יציאת מצרים, מותרת בטלטול, שהרי לילדים מותר לאוכלה, וכן מותר לצרף אותה ל"לחם משנה".

תאריך השאלה:
י"ב ניסן תשפ"א / 25 במרץ 2021

את ברכת על ביעור חמץ מברכים לפני בדיקת חמץ, ולא בזמן הביעור ממש. לכן גם השנה מברכים לפני הבדיקה, ובשבת לא מברכים כלל, רק עושים ביטול חמץ, שאומר כל חמירא וחמיעא וכו', כמו שכתוב במחזור. תבורכו מפי עליון, תזכו לשנים רבות נעימות וטובות, 

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


חג הפסח התשפ"א

אמרו רבותינו בתוספתא (פסחים פ"ג): שואלין ודורשין בהלכות הפסח קודם הפסח שלושים יום. ועל פי זה נהגו רבני ישראל בכל הדורות, שבשבועות הללו, מפורים ועד פסח, מלמדים ברבים את הלכות הפסח, מאחר וכל אדם מישראל צריך להיות בקי בדינים רבים הנוגעים לפסח, בכשרות המאכלים והכלים, בסדר ליל פסח ועוד.

אולם השנה, שנת התשפ"א, נוסף לנו ענין מיוחד שיהיה עלינו לבאר, וזאת משום שחג הפסח יחול השנה ביום ראשון. כלומר, ליל הסדר יחול במוצאי שבת. ובשנה כזו יהיה עלינו לבאר כיצד לנהוג בענין ביעור החמץ, שכן לא נוכל לבער את החמץ בשריפה ממש, כפי שעושים בכל שנה בערב פסח, שהרי ערב פסח יחול בשבת. גם יהיה עלינו לבאר מה נאכל בשבת של ערב הפסח, שהרי בשעות הבוקר כבר יגיע סוף זמן אכילת חמץ, ואסור לאכול מצה בערב פסח. לכן מעתה נתחיל ללמוד הלכות פסח.

ההכנות לפסח מעכשיו
כל הנקיונות שעושים לכבוד הפסח, בתוך שלושים יום לחג הפסח, הרי הם בכלל מצות "ביעור חמץ". וכתב מרן החיד"א בספר עבודת הקודש (אות קצו), בשם רבותינו זכרונם לברכה, שכל אדם הנזהר מחמץ בפסח שלא יכשל בו בשום אופן, בטוח הוא שתעלה לו שנה טובה, כי ימי הפסח הם שורש לכל השנה כולה.

איסור אכילת והנאה מן החמץ
נאמר בתורה (שמות יג) לענין ימי חג הפסח "מַצּוֹת יֵאָכֵל אֵת שִׁבְעַת הַיָּמִים וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ חָמֵץ וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ שְׂאֹר בְּכָל גְּבֻלֶךָ". (חמץ, הכוונה לבצק מחמשת מיני דגן ששהה די זמן עד שהחמיץ. ושאור, הכוונה לבצק שהחמיץ וטעמו רע, ומשתמשים בו כדי להחמיץ עיסה אחרת, כמו שעושים בזמנינו "מחמצת שאור").

ובגמרא במסכת פסחים (דף כא: ועוד), למדו רבותינו ממדרש הפסוקים, שהחמץ בפסח אסור באכילה, וכמו כן הוא אסור בהנאה, שאפילו אם הוא אינו אוכל מן החמץ בפסח, אסור לו למכור את החמץ לגוי, מפני שהוא נהנה במכירה זו, וכן הדין שאסור ליהנות בשום צורה מהחמץ. וכל האוכל חמץ בפסח עונשו כרת, שהוא עונש חמור מאד.

חמץ בפסח – אפילו באלף אינו בטל
כל כך חמור איסור חמץ בפסח, עד כדי כך, שחמץ שנתערב עם מאכלים אחרים, אפילו באלף לא בטל, מה שאין כן בשאר איסורים.

ולדוגמא, באיסור אכילת דם, שאם נפל גרם אחד של דם לקדירה עם תבשיל, אם יש בתבשיל ששים גרם של היתר כנגד הדם, הרי הדם בטל בתוכו ("בטל בששים"), והתבשיל מותר. ואילו חמץ בפסח אם יש אלף כנגדו, כגון פירור לחם בתוך סיר גדול עם התבשיל, הכל אסור באכילה מפני אותו פירור של חמץ שנתערב שם.

לכן יש להזהר מאד בעניני חמץ בפסח, לקנות אך ורק מצרכי מזון שאין בהם כל חשש תערובת חמץ, ושנמצאו תחת השגחה אחראית. וכן אין לסמוך על אדם שאינו יהודי שומר תורה ומצוות, כשאומר על מאכל מסוים שאין בו חשש חמץ, וכגון שמעיד על תבלין מסוים שאין בו שום תערובת וכדומה, וכפי שכבר הוכח בעבר, שאנשים נכשלו באיסור חמץ משום שסמכו על החנווני בשעה שאין לו כל נאמנות. וכבר אירע לפני כמה שנים, שסוחר אחד בשוק "מחנה יהודה" בירושלים, מחר אבקה להכנת משקה "סחלב", ואמר שלא מעורב בו שום חמץ, והתברר שלא היה לו מושג מה יש בתערובת. וכן אירע הרבה פעמים.

וכתב מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל, שנכון שלא לקנות שום תוצרת המיועדת לפסח בלי הכשר על כל מוצר לחג הפסח, וכן הדין אף בדברים שנראה שאין בהם חשש, כגון ליקר, אראק, וכדומה. ובזמנינו אפילו במוצרים הנראים הכי "תמימים", יש חששות רציניים מבחינת כשרות במשך כל ימות השנה, ובפרט בימות הפסח, כי בכל מוצר מעורבים הרבה מאד חומרים מחומרים שונים, והדברים ידועים.

כלים הבלועים מחמץ
אסור להשתמש בפסח בכלים שמשתמשים בהם בכל ימות השנה, שהרי הם בלועים מחמץ, מכיון שבזמן שתבשיל חם נמצא בתוך הכלי, הרי דפנות הכלי בולעות ממנו טעם חמץ, (כשם שהן בולעות טעם בשר או חלב), ולכן יש להשתמש בכלים מיוחדים לפסח, שלא השתמשו בהם למאכלי חמץ, או להכשיר את כלי החמץ לפסח, כל כלי כפי הדינים המיוחדים לו.

תאריך השאלה:
י"ב ניסן תשפ"א / 25 במרץ 2021

שלום,

את הביטול תאמר בבוקר לפני סוף זמן ביעור חמץ, ואת הפתיתים שישארו אתה יכול להשליך לבית הכסא. תבורך מפי עליון, תזכה לשנים רבות נעימות וטובות,

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


ביטול ובדיקת חמץ בשנה זו

בדיקת חמץ
אור לארבעה עשר בניסן (ליל י"ד בניסן), בודקין את החמץ לאור הנר. אולם השנה (התשפ"א), יחול אור לארבעה עשר בניסן בליל שבת, ולכן אין בודקין את החמץ אלא בליל ששי (יום חמישי בלילה). ומסיבה זו מתעוררות השנה עוד כמה נקודות הלכתיות שנדון ונבאר את כולן בהלכות שיובאו בהמשך השבוע בעזרת ה'. (תופעה זו היתה לפני כשלוש עשרה שנה, בשנת התשס"ח).

הנר שבודקין בו את החמץ, צריך שיהיה של שעוה (או משמן פרפין מוקשה כפי שמצוי בזמנינו) כתקנת חז"ל, ואם אין לו נר אבל יש לו פנס קטן שיכול להכניסו למקומות שצריך לבדוק בהן כהוגן, מותר לבדוק עם פנס כזה בשעת הצורך, וכן נהג הגאון חזון איש. וחובה לבדוק בכל חדרי הבית אם יש שם חמץ, ואף אם ברור שלא אכלו חמץ מעולם באותו החדר חובה לבדוק בו, והוא הדין לגבי מרפסות, גינות וכל כיוצא בזה.

וזמן הבדיקה הוא כעשרים דקות לאחר שקיעת החמה, (ואם מסיבה כל שהיא לא בדקו בשעה זו, יש לבדוק בברכה אפילו בשעה מאוחרת יותר). ואסור לאכול סעודה של פת (לחם) או עוגה יותר משיעור כביצה (כחמישים וששה גרם), לפני בדיקת חמץ, החל מחצי שעה קודם זמן הבדיקה, אבל פחות מכביצה מותר לאכול. ופירות וירקות וכן תבשיל אורז וכיוצא בזה מותר לאכלם אף יותר משיעור כביצה.

בזמן הבדיקה, יש לשים לב על תרופות הנמצאות בבית, וכן משקאות חריפים (כגון ויסקי ובירה) וכדומה, שלפעמים לא שמים לב אליהם והם חמץ גמור.

אחרי בדיקת חמץ, צריך לבטל את החמץ בפיו, שיאמר "כל חמירא דאיכא ברשותי דלא חזיתיה ודלא ביערתיה ליבטיל ולהוי כעפרא דארעא", וכפי שמופיע במחזורים לחג הפסח וברוב ההגדות. (בלשון הקודש: "כל חמץ ושאור שישנו ברשותי שלא ראיתיו ושלא ביערתיו יתבטל ויהיה כעפר הארץ").

וצריך שיאמר את נוסח הביטול בשפה המובנת לו, שאם לא כן לא יצא ידי חובת הביטול. ונוהגים לומר את נוסח הביטול שלוש פעמים לחיזוק העניין (וטוב להוסיף לפחות באחד מהם "ליבטיל ולהוי הפקר כעפרא דארעא").

ביעור חמץ
כיצד מצות ביעור חמץ? שורפו או פוררו לפירורים דקים וזורהו ברוח או זורקו לים, והמנהג לשורפו באש. וחמץ שהושלך לאשפה (לפני זמן איסור אכילת חמץ), אין חובה מן הדין לשרפו.

יש נוהגים להסתיר בבית עשרה פתיתים (חתיכות קטנות של לחם וכדומה) עטופים היטב, כדי שבזמן הבדיקה ימצאם הבודק את החמץ. ומי שנוהג כן יזהר לרשום את מקומן של פתיתי החמץ, כדי שאם לא ימצא אחד מהם, יוכלו אחר כך למוצאו על ידי הרשימה.

ביעור חמץ השנה
השנה, יחול ערב פסח להיות בשבת, והואיל וכך, ביום שבת בבוקר (בערך בעשר ורבע), יחול איסור אכילת חמץ, ומאחר ואי אפשר לעשות בדיקת חמץ בליל שבת, לכן בודקים את החמץ ביום חמישי (הקרוב) בערב, ליל יום שישי י"ג ניסן. ומברכים לפני הבדיקה: "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם אשר קידשנו במצוותיו וצוונו על ביעור חמץ".

ואחרי סיום הבדיקה יאמר "כל חמירא דאיכא ברשותי דלא חזיתיה ודלא ביערתיה  ליבטיל ולהוי כעפרא דארעא" (כל החמץ ושאור שיש ברשותי שלא ראיתיו ושלא ביערתיו  יתבטל ויהיה כעפר הארץ).

ויש להזהר להצניע החמץ שנמצא ונועד לאכילה ביום שישי וביום השבת בפינה מיוחדת, כדי שלא יתפזר אנה ואנה ויצטרך בדיקה נוספת אחריו.

אסור לבשל לכבוד שבת בבוקר תבשילי חמץ שנדבקים בכלים, כגון חמין עם חיטה וכדומה, כדי שלא יצטרכו להדיח הכלים בשבת אחר הסעודה, שהרי הדחה זו אינה לצורך השבת, ואסור להדיח כלים בשבת שלא לצורך השבת. ובשנים האחרונות מצויים כלים חד פעמיים, שהמשתמש בהם יוכל להשליכם מביתו קודם זמן איסור חמץ, ובזה הוא יוצא מידי חששות אלו.

בהמשך השבוע נבאר בעזרת ה' עוד דינים המיוחדים לשנה זו.

תאריך השאלה:
י"א ניסן תשפ"א / 24 במרץ 2021

אסור לאכול למניות כאלה בשבת בבוקר, מפני שכל ההיתר הוא במצה שבושלה או טוגנה, אבל מצה ששוב נאפתה, אפילו בתערובת ביצים וכדומה, אסור לאכלה בערב פסח. (משנה ברורה ואור לציון ועוד). תבורכו מפי עליון,

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


אכילת מצה וסעודה בערב פסח

ביום ערב פסח (שהוא יום ארבעה עשר בניסן, השנה שנת התשע"ט ביום שישי), אסור לאכול מצה, כדי שאדם יאכל את המצה לתיאבון בליל הסדר, ובליל ארבעה עשר בניסן (לילה שהוא קודם ליל הסדר, השנה שנת התשע"ט ביום חמישי בלילה, ליל יום שישי) מותר לאכול מצה.

ומצה עשירה (מצה עשירה זו היא מצה שנעשית מקמח כשר לפסח ומי פירות כגון יין וכדומה וללא כל תערובת מים), או מצה מטוגנת או מבושלת, מותר לאכול בארבעה עשר בניסן, והטעם לזה, שהואיל ולא יוצאים ידי חובת אכילת מצה בליל פסח במצה עשירה, שנאמר "לחם עוני" (פסחים לו.) לפיכך לא אסרו לאכול ממנה בערב פסח, אבל עוגה שנעשית מקמח מצה (שכבר נאפתה המצה ואח"כ נטחנה ונעשה ממנה קמח) ועירבו בה דבש ויין וכדומה, וחזרו ואפו אותה, אין לאכלה בערב פסח, שהואיל ונאפית מכבר, אין עליה שוב תורת מצה עשירה.

משעה עשירית ביום, (בשעות זמניות, דהיינו שלוש שעות קודם צאת הכוכבים, ובארץ ישראל הוא בערך בשעה שלוש וחצי בצהריים) בערב פסח, אסור לאכול סעודה, ואפילו שלא אוכלים בה מצה, כדי שיוכל לאכול את המצה בלילה לתיאבון. ומותר לאכול פירות וירקות, וכן מותר לאכול תבשיל אורז, אף לאחר שעה עשירית, ובלבד שלא ימלא כריסו בהם לאכול ולשבוע.

המצה שיוצאים בה ידי חובה בליל פסח, צריכה להיות מצה שנשמרה משעת קצירה. וזו היא שנקראת "מצה שמורה", דהיינו שמשעת קצירת החיטים השגיחו עליהם שלא תבוא בהם אף טיפת מים. ונכון מאד שאותה מצה תהיה עבודת יד, ומכיוון שבנקל עלולות לעלות שאלות חמורות בכשרות המצה, יש להיזהר לקנות מצות אך ורק במקום שיש עליהם פיקוח על ידי גוף כשרות רציני. ובזמנינו מצויות ברוך ה' בשוק מצות עבודת יד (עגולות) אשר נעשות עבור ליל הסדר תחת השגחה קפדנית, וניתן לרכוש ממצות אלו לליל הסדר.

אין לברך "אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על אכילת מצה" אלא בליל הסדר, אבל בשאר ימי הפסח אכילת המצה אינה חובה, ולכן אין לברך עליה ברכה זו.

בספר שו"ת והשיב משה (חלק או"ח סימן כ"ח) דן במי שאכל מצה בערב פסח בשוגג, האם יברך ברכת המזון, שהרי ישנה הלכה בידינו, שמי שאוכל דבר איסור אינו מברך עליו לא בתחילה ולא בסוף, וכמו שכתב הרמב"ם (פרק א מהלכות ברכות הלכה יט) וכן פסק מרן בשולחן ערוך (סימן קצו). ועל כן לכאורה הוא הדין למי שאכל מצה בערב פסח, שהואיל ואכל מאכל איסור, אינו מברך עליו ברכת המזון.

ומרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל הביא ראיה שצריך לברך ברכת המזון, מדין חולה שצריך לאכול ביום בכיפורים, שכתבו הפוסקים שמברך ברכת המזון, ואף על פי שבשאר איסורים כגון חולה שחייב לאכל בשר לא כשר, אינו מברך על הבשר כלל, מכל מקום יש חילוק אם המאכל אסור מצד עצמותו שאז אין לברך עליו בשום אופן, אבל אם המאכל מותר באכילה, רק שמחמת הזמן אסור לאוכלו כגון ביום הכיפורים או מצה בערב פסח, צריך לברך על המאכל ברכה ראשונה ואחרונה.

ולכן להלכה אדם שבטעות אכל מצה בערב פסח, צריך לברך ברכת המזון.

תאריך השאלה:
י"א ניסן תשפ"א / 24 במרץ 2021

אסור לכבות את הגפרור, אלא יש להניח אותו על מגש וכדומה, שיכבה מאליו. תבורכו,

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


דין האש ביום טוב

ביארנו שדין יום טוב ודין שבת שוה לענין כל האיסורים, אלא שביום טוב הותרו מלאכות מסויימות לצורך הכנת מאכל ("אוכל נפש") ליום טוב, וכגון מלאכת בישול.

הדלקת אש
אסור ל"הוליד" אש ביום טוב, כלומר אסור ליצור אש חדשה, כגון על ידי הדלקת גפרורים וכדומה, ואפילו לצורך אוכל נפש אסור להוליד אש ביום טוב. אבל מותר להדליק גפרור משלהבת של נר שנדלק מערב יום טוב לצורך אוכל נפש. ומטעם זה מותר לטלטל קופסת גפרורים ביום טוב, ואין בזה איסור משום מוקצה, כיון שראוי ונוח להשתמש בגפרורים על ידי הדלקה מאש שמצויה כבר.

ועל כן הרוצה לבשל על גבי הכיריים של גז ביום טוב, עליו לדאוג להכין לו מערב יום טוב נר דולק, שיוכל לקחת ממנו אש באמצעות גפרור, על מנת להדליק את הגז שבכיריים, ואז יוכל לבשל כדרכו תמיד.

כיבוי אש
אסור לכבות אש ביום טוב, ואפילו מקצת כיבוי, כגון להוריד ולהנמיך את האש שבכיריים אסור. ויש מיקלים להנמיך את האש שבכיריים כשעושה כן לצורך המאכל שעל הכיריים שלא ישרף ויתבשל יפה, וכן פסק מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל, אבל לכבות לגמרי את האש אסור.

אופן שמותר לכבוד את הכיריים של הגז
מכיון שאסור לכבות אש ביום טוב, נהגו הכל, שהכיריים של הגז היו דולקות בבתיהם במשך כל היום כולו, שהרי אי אפשר לכבות את הגז. עד שמרן רבינו הגדול זצ"ל נדרש לשאלה זו, והעלה הלכה למעשה, שמותר לכבות את האש על ידי "גרמא". כלומר, לא בפעולה ישירה, אלא בדרך עקיפה, שימלאו קומקום קטן (פינג'אן) של מים על כל גדותיו, ויניחוהו על האש עד שירתח, ואז יגלשו המים על ידי רתיחתם על האש ויכבוה. ואחר כך יוכלו לסובב את הכפתור של הגז כדי למנוע זרימת והתפשטות הגז. (וטעם ההיתר בכיבוי האש על ידי גרמא, נבאר בקצרה, משום שאש שאיננה בוערת על ידי פתילה, אלא רק על גבי מתכת, כמו האש בכיריים של גז, אין איסור לכבותה ביום טוב אלא מדרבנן, וכיבוי דרבנן מותר בדרך זו).

והמים שרתחו, יש להשתמש בהם לצורך הכנת תה או קפה, כדי שיהיה בישולם לצורך אוכל נפש, שהרי אסור לבשל מים ביום טוב לצורך הכיבוי בלבד, אלא לצורך אוכל נפש בלבד.

ומובא בשם הגאון הראשון לציון שליט"א, שאפשר להקל בכיבוי האש בכיריים החדשות שמצויות עתה, על ידי כך ששמים כפית בסמוך לחיישן שמרגיש את חום האש, וכך לאחר כמה שניות החיישן יורה על סגירת זרימת הגאז.

[יש מי שכתב, שכשם שמותר לכבות את האש שבגז על ידי הנחת קומקום מים כמבואר, כמו כן מותר לכבות את הגז על ידי סגירת ברז הגז הראשי שדרכו זורם הגז לכיריים, שהרי אין זה כיבוי ישיר, אלא בדרך עקיפה שמביאה בתוך מספר שניות לכיבוי הגז, וגם בדרך זו נחשב הדבר ל"גרמא". אולם מרן רבינו זצ"ל דחה דבריו מההלכה, שהרי עיננו הרואות שמיד עם סגירת ברז הגז השלהבת יורדת מטה מטה עד שנכבית לגמרי. ולפיכך אין זה בגדר "גרמא" שהתירה התורה, שכמו כן מצינו לגבי מי שלוקח שמן מן הנר (שהנר דולק על ידי שמן, והוא לוקח מאותו השמן וגורם שהנר יכבה בטרם עת), שחייב משום "מכבה", כמבואר במסכת ביצה (דף כב.). ומבואר אם כן שלא כל ה"גרמות" שוות, ובכל אופן שמיד עם פעולת הגרמא נראית הפעולה בעינים, אין זה בגדר גרמא].

ולסיכום: אסור להדליק אש ביום טוב. ומותר להעביר אש מאש קיימת לצורך "אוכל נפש" כגון בישול וכדומה. ואסור לכבות אש ביום טוב. ומותר לכבות את האש על ידי בישול מים מעל הלהבה, ואז על ידי גלישת המים תכבה האש. ובמים יש להכין קפה או תה.

לשאלת רבים: מותר לעשות גלידה או ג'לי ביום טוב, כדי לאכלו ביום טוב עצמו. ומותר להעביר אש לכיריים של גז, אף על פי שיש שם חיישן חשמלי שמונע דליפת גז. (בתנאי שלא נדלקת נורה עם פתיחת ברז הגז). ומותר להדליק את הגאז באמצעות גפרור, אף על פי שיש שם ניצוץ חשמלי שמדליק את הלהבה, באופן שיניח את הגפרור במקום הניצוץ, וכך לא יהיה לו צורך כלל בניצוץ זה, ובאופן כזה יש להקל.

תאריך השאלה:
י"א ניסן תשפ"א / 24 במרץ 2021

אם לא השתמשו בהם ברותח, מותר. על ידי נקיון היטב. ואם השתמשו ברותח, יש להגעיל את הגומיה במים רותחים. תבורכו,

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


כלי פסח – קהילות שנהגו להחמיר

ביארנו, שיש להשתמש בפסח בכלים שלא נבלע בהם חמץ, כלומר,כלים חדשים (או מיוחדים לפסח), או כלים שהוכשרו לפסח. ובדרך כלל דרך ההכשר של הכלי הוא כדרך השימוש בו.

צלחות וקערות ממתכת או פלסטיק, ששמים בהן מאכלים חמים, אבל לא משתמשים בהן ככלי ראשון ממש, דהיינו שהדרך היא שכששמים בהן מאכל, יוצקים אותו לתוכן מתוך סיר אחר, (שאותו סיר הוא היה הכלי הראשון שרתחו בו המים) הכשרן הוא כדרך שימושן, דהיינו על ידי שיערו (מלשון עירוי - שפיכה) עליהם מים רותחים מכלי ראשון (למשל, מתוך הקומקום החשמלי שבו רתחו המים), וכל שכן שניתן להכשירם על ידי הגעלה ממש, דהיינו להטבילן בתוך מים רותחים בכלי הראשון שהם רותחים בו.

מחבת, שמטגנים בה מאכלי חמץ בשמן, נחלקו בו הפוסקים אם דינו כדין סיר שמבשלין בו תבשילים של חמץ שדי לו בהגעלה, או שמא מכיון שאין בו נוזלים כל כך, דינו כדין שיפודים שצריכים ליבון על ידי אש. ומנהג הספרדים הוא שדי למחבת בהגעלה, ואילו למנהג האשכנזים יש להצריך ליבון באש למחבת. וכתב מרן רבינו הגדול רבי עובדיה יוסף זצ"ל, שאף למנהג האשכנזים אין להצריך שהמחבת תרתח על ידי אש עד שהיא תאדים אלא די בליבון קל, דהיינו שהמחבת תתחמם עד שאם ישימו עליה קש הוא ישרף. (יש להבהיר שדין זה נוגע רק לפסח, אבל כדי להכשיר בין בשר לחלב, גם למנהג הספרדים יש צורך בליבון).

כלי שלא השתמשו בו ברותחין, כגון כלי כסף, וכן המקרר והמקפיא וכדומה, אינם צריכים שום הכשר, ודי להם בניקוי היטב בלבד.

כלי זכוכית, אינם צריכים הכשר כלל, ולדעת מרן השלחן ערוך די להם בשטיפה כהוגן, אך מנהג האשכנזים להחמיר בזה. וכבר הזכרנו מחלוקת זו בהלכות בשר וחלב.

יש קהילות של ספרדים, שנהגו בחוץ לארץ להחמיר שלא להשתמש בכלי זכוכית של כל השנה בימות הפסח. אולם לדעת מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל, לאחר שאותם בני הקהילות עלו לארץ ישראל, הרי הם רשאים מיד לבטל את מנהגם, ולנהוג בכל הדינים כדעת מרן השלחן ערוך, שהרי עצם החומרא שלא על פי דעת מרן, בארץ ישראל שהיא מקומו של מרן, אינה כדין, כי יש בזה שמץ זלזול חס ושלום בכבוד מרן השלחן ערוך שהיה רבם של כל בני ארץ ישראל.

כלי חרס אין להם שום הכשר כלל ואף אם ילבנם היטב באש, לעולם הם עומדים באיסורם. וכן כלי פורצלן, אף למנהג הספרדים, דינם ככלי חרס ולא מועיל להם שום הכשר.

יש להשתדל ככל האפשר שהכלים יוגעלו לאחר שיעברו עליהם עשרים וארבע שעות בלי שימוש. ומותר להגעיל כלי חלב וכלי בשר בזה אחר זה, בתוך כלי גדול.

תאריך השאלה:
י"א ניסן תשפ"א / 24 במרץ 2021

מאחר ויהיה להם טעם של שמן וביצים ששמים בהם, ברכתם מזונות. ואף על פי שיש חולקים ואומרים שבת קובעת, לא נכון לסמוך על זה. וביום השבת לאחר זמן איסור אכילת מצה, אסור מן הדין לאכול לחמניות כאלה, כיון שהקמח מצה עובר אפיה שנייה ולא בישול. תבורכו,

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


עצה טובה ומנהג מרן זצ"ל בשנה כזו

-------------
היום הוא יום הבחירות לכנסת. וכידוע דעתם של רוב ככל גדולי הדורות האחרונים היתה, שחובה קדושה להשתתף בבחירות, ולהצביע עבור הרשימות של יראי ה'. וכידוע כמה מרן רבינו זצ"ל תמך וחיזק בכל כוחותיו, והיה מורה תמיד לתמוך ברשימת ש"ס לכנסת. לכן אנו מעוררים על הדבר, לבל יתרשלו איש או אשה מחובה קדושה זו, ושומע לנו ישכון בטח. 
-------------

השנה (תשפ"א), יחול ערב פסח בשבת. ולכן אנו ממשיכים ומבארים כיצד יש לנהוג בשבת הקרובה.

אסרו רבותינו לאכול בסעודת השחרית (הבוקר) של יום השבת מצה, כדי שכל אדם יאכל את המצה בליל הסדר בתיאבון. ומכל מקום, לדעת מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל, מותר לאכול מצה מבושלת בערב פסח, שהואיל ולא יוצאים ידי חובת אכילת מצה בליל פסח במצה שנתבשלה, מפני שאין בה טעם מצה (כמבואר בפסחים מא.), לפיכך אין איסור באכילתה בערב פסח, וכדין מצה עשירה. והוא הדין למצה מטוגנת שמותרת באכילה בערב פסח.

לאור האמור ישנה עצה טובה לכל מי שירצה בכך, כדי שלא יצטרך להשאיר חמץ בביתו בשבת, ויבוא לידי חשש מכשול מפירורי החמץ הנשארים מהסעודה, וכן שלא יצטרך להניח את כלי החמץ שנשארו מסעודות שבת, שאין אפשרות לנקותם בשבת להדיחם כראוי, (מפני שאסור להכין משבת לחול), וישארו בבית עד מוצאי יום טוב של פסח. לפיכך טוב ונכון לנהוג לבער את החמץ מכל וכל בערב שבת, לבלתי השאיר לו שריד כלל ועיקר, ולומר את נוסח "ביטול חמץ" כבר לפני כניסת השבת. ולהצניע כנהוג את כל כלי החמץ במקום מיוחד, ולהשתמש בשבת אך ורק בכלים הכשרים לפסח, ובמאכלים הכשרים לפסח, כך שמבחינת כל סדרי הבית בעניני חמץ ומצה, ינהגו בשבת זו כאילו כבר נכנס חג הפסח. ואת מצוות סעודות  שבת, יקיימו במצה מבושלת בתוך מרק של בשר או עוף. ויכינו את המצות באופן כזה:

לאחר שהתבשל התבשיל, מרק צח וכדומה, יורידוהו מעל האש, ובעוד התבשיל רותח, יתנו בזה אחר זה בתוך התבשיל כמה רקיקי מצות שלימות כפי הצורך, באופן שהמצה תספוג היטב את טעם התבשיל, וניתן להכניס בתחילה חצי מצה, ואחר כך את חציה השני, ואז יוכלו לקיים במצות הללו מצות שלוש סעודות, מפני שברכתה של מצה זו היא המוציא לחם מן הארץ, ומכל מקום אין איסור באכילתה בערב פסח, ויוצאים בה ידי חובת סעודת שבת.

וטוב שלא יוציאו את המצות מהתבשיל בעת שרייתה בתוכו, עד שיצטנן התבשיל, (אם הדבר אפשרי), אבל צריך בכל אופן שיוכלו להוציא לפחות חלק מהמצות בשלימותן, כדי שיהיה אפשר לבצוע מהן בשבת, ולברך עליהן "המוציא" ו"ברכת המזון".

וכן הוא הדין שיכולים לטגן את המצה בשמן, ויהיה אפשר לקיים בה סעודות שבת.

ובליל שבת יכולים לסעוד אפילו על מצה רגילה, הואיל ובליל י"ד אין איסור אכילת מצה.

וכך היה מנהגו של מרן רבינו זצ"ל, שזכינו להיות עמו במחיצתו בשנת התשס"ח, כשחל ערב פסח בשבת, ואז אכל מרן זצ"ל בסעודות השבת מצות מבושלות כאמור, כי לא רצה שיסתובבו במקומו עם חמץ ממש בשבת כזו. ורק למי ממשפחתו שחפץ להחמיר ולאכול דוקא פת לחם בליל שבת ובסעודת שבת בבוקר מוקדם, הורה שיוכל לאכול רק בחדר שייחדו לשם כך, ולא יחד עם כולם.

ומחר נבאר כיצד יש לנהוג בסעודה שלישית השנה.

תאריך השאלה:
י"א ניסן תשפ"א / 24 במרץ 2021

תודה רבה על התיקון,  

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


סעודה שלישית בערב פסח

בימים האחרונים ביארנו, כיצד ניתן לערוך את סעודות השבת השנה (תשפ"א), באופן שאין בו שום חשש, ועל הצד היותר טוב, וביארנו שהנכון הוא, שיעשה כל אדם את סעודת יום השבת במצה מבושלת, שהיא מצה שהושרתה במרק וכדומה כמו שביארנו, או במצה מטוגנת.

וכן הדין לגבי סעודה שלישית, (שהיא הסעודה שעושים בשבת בצהרים), שראוי לעשותה במצה מבושלת. אך יש להקדים את הסעודה השלישית, ולעשותה לפני סוף השעה התשיעית מהיום, (בערך בשעה שתים ושלושים אחר הצהרים), כדי שיוכלו לאכול את המצה בלילה לתיאבון, שהרי אם יאכלו סעודה ממש בשעה מאוחרת יותר, לא יוכלו לאכול בלילה כפי הצורך.

ואם התאחרו לעשות סעודה שלישית, יוכלו בדיעבד לעשותה אפילו לאחר מכן, ובלבד שלא יאכלו מהפת (שהיא המצה המבושלת), יותר משיעור כ"ביצה", (כחמישים גרם). ואם רוצים לקיים סעודה שלישית במצה עשירה, (למנהג הספרדים), יכולים לאכול אפילו יותר משיעור כביצה, ויברכו עליה "מזונות" ו"על המחיה".

ובכל מקרה לא ניתן לסעוד סעודה שלישית בחמץ, שהרי כבר אסור לאכול חמץ, וכן אסור לאכול מצה, כיון שכל היום אסור לאכול מצה, כדי שיאכלו את המצה בלילה לתיאבון.

האם המצה היא מוקצה?
מכיון שאסור לאכול מצה בערב פסח, ובשנה זו (תשפ"א) ערב פסח חל בשבת, לכן, גם אסור לטלטל בשבת זו את המצות, משום איסור "מוקצה". ואם מניחים על גבי המצה איזה מאכל שמותר לאוכלו בערב פסח, כגון חסה, מותר לטלטל את המצה עם החסה.

במה דברים אמורים? במצה שמורה המיוחדת לליל פסח לצאת בה ידי חובה, שאנשים מקפידים שלא לתת ממנה לתינוקות לפני פסח, אבל מצה רגילה שמותרת באכילה בערב פסח לילדים קטנים שאינם מבינים את סיפור יציאת מצרים, מותרת בטלטול, שהרי לילדים מותר לאוכלה, וכן מותר לצרף אותה ל"לחם משנה".

תאריך השאלה:
י"א ניסן תשפ"א / 24 במרץ 2021

יוכל להוציא רבע שעה אחר השקיעה, ועד מוציא מצה היא כבר תפשיר (לא ישאיר את כל המצות כגוש אחד, אלא יפריד). ואפשר גם לחמם על הפלאטה.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


סעודה שלישית בערב פסח

בימים האחרונים ביארנו, כיצד ניתן לערוך את סעודות השבת השנה (תשפ"א), באופן שאין בו שום חשש, ועל הצד היותר טוב, וביארנו שהנכון הוא, שיעשה כל אדם את סעודת יום השבת במצה מבושלת, שהיא מצה שהושרתה במרק וכדומה כמו שביארנו, או במצה מטוגנת.

וכן הדין לגבי סעודה שלישית, (שהיא הסעודה שעושים בשבת בצהרים), שראוי לעשותה במצה מבושלת. אך יש להקדים את הסעודה השלישית, ולעשותה לפני סוף השעה התשיעית מהיום, (בערך בשעה שתים ושלושים אחר הצהרים), כדי שיוכלו לאכול את המצה בלילה לתיאבון, שהרי אם יאכלו סעודה ממש בשעה מאוחרת יותר, לא יוכלו לאכול בלילה כפי הצורך.

ואם התאחרו לעשות סעודה שלישית, יוכלו בדיעבד לעשותה אפילו לאחר מכן, ובלבד שלא יאכלו מהפת (שהיא המצה המבושלת), יותר משיעור כ"ביצה", (כחמישים גרם). ואם רוצים לקיים סעודה שלישית במצה עשירה, (למנהג הספרדים), יכולים לאכול אפילו יותר משיעור כביצה, ויברכו עליה "מזונות" ו"על המחיה".

ובכל מקרה לא ניתן לסעוד סעודה שלישית בחמץ, שהרי כבר אסור לאכול חמץ, וכן אסור לאכול מצה, כיון שכל היום אסור לאכול מצה, כדי שיאכלו את המצה בלילה לתיאבון.

האם המצה היא מוקצה?
מכיון שאסור לאכול מצה בערב פסח, ובשנה זו (תשפ"א) ערב פסח חל בשבת, לכן, גם אסור לטלטל בשבת זו את המצות, משום איסור "מוקצה". ואם מניחים על גבי המצה איזה מאכל שמותר לאוכלו בערב פסח, כגון חסה, מותר לטלטל את המצה עם החסה.

במה דברים אמורים? במצה שמורה המיוחדת לליל פסח לצאת בה ידי חובה, שאנשים מקפידים שלא לתת ממנה לתינוקות לפני פסח, אבל מצה רגילה שמותרת באכילה בערב פסח לילדים קטנים שאינם מבינים את סיפור יציאת מצרים, מותרת בטלטול, שהרי לילדים מותר לאוכלה, וכן מותר לצרף אותה ל"לחם משנה".


צפייה