שאלות ותשובות הלכה יומית

תאריך השאלה:
ג' שבט תשפ"ב / 5 בינואר 2022

ינהג כמנהג כל אדם. תבורכו, 

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


לוו עלי ואני פורע

שאלה: נאמר בגמרא "לוו עלי ואני פורע", מה הכוונה? האם אין גבול למה שאדם יכול להוציא לכבוד שבת?

תשובה: הנה בגמרא במסכת ביצה (דף טו:) איתא, אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל, בני! לוו עלי וקדשו קידוש היום, והאמינו בי ואני פורע. מבואר לכאורה, שה' יתברך אמר לישראל, שמה שילוו לצורך השבת הוא יפרע להם ואל להם לדאוג להוצאות אלו.

אלא שכל בר דעת מבין, שלא יתכן שיקנה אדם צרכי שבת ויערוך שלחן כסעודת שלמה בשעתו, עם עשרות סוגי מטעמים, ולא יתחשב כלל במצבו הכלכלי. שכן מעולם לא שמענו לשום גדול בישראל שנהג כן, ואם כן צריך לבאר מאמר רבותינו בגמרא.

בגמרא במסכת שבת (קיח:) אמרו, אפילו דבר מועט, אם עשהו לכבוד שבת (כלומר תוספת מיוחדת לכבוד השבת), הרי זה עונג שבת. ופירשו בגמרא, דבר קטן, כגון כסא דהרסנא, דהיינו דגים קטנים מטוגנים, מאכל שהוא זול) וכן אמרו בגמרא בפסחים (קיב.) עשה שבתך חול (כלומר, אכול בשבת כמו שאתה אוכל ביום חול) ואל תצטרך לבריות. ואף על פי שמצות עונג שבת היא מצוה מן התורה, מכל מקום לא חייבו אדם ללוות יותר מיכולתו על מנת לענג את השבת בדברים מיוחדים, אלא איש איש כפי יכולתו. ומה שאמרו בגמרא במסכת ביצה לוו עלי ואני פורע, היינו דוקא באדם שיש לו מהיכן לפרוע, כגון שיודע שעתיד לקבל מעות ביום מן הימים, ואם ילוה לצרכי שבת, ה' יתברך יחזיר לו את אותו הסך שלא יפסיד ממצות עונג שבת, אבל אם אין לו מאין להשיב את ההלואה, אלא אם כן יצטרך לבריות (שיקח מן הצדקה) אסור לו ללוות לצרכי שבת.

וכן מבואר בהגהות אשרי (מרבותינו הראשונים), שמה שאמרו בגמרא עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות, מדובר באדם שאין לו לפרוע כלל, אלא אם כן יטול מן הצדקה, אבל מה שאמר ה' יתברך לוו עלי ואני פורע, מדובר במי שיש לו מהיכן לפרוע, כגון שיש לו משכונות כדי לפרוע, אלא שאין לו מעות מזומנים לכך, על זה אמר לוו עלי ואני פורע.

וכן כתב בספר שנות חיים (חזן), שאם אין לו אפילו משכון לפרוע, אין לו לסמוך על הנס, ויהיה בגדר לווה רשע ולא ישלם (שלא יחזיר את ההלואה), אלא אם כן יודע שיש לו מהיכן לפרוע אחר כך, ורק צריך להדחק כעת כדי לקנות צרכי שבת, על זה אמר ה', לוו עלי ואני פורע.

וכן כתב בספר סדר היום, כי לא נצטווה אדם לענג את השבת ולכבדו, אלא מי שידו משגת ויכול לכבדו ולענגו. ומי שאין לו צרכי שבת, אין בידו חטא ואשמה כלל, ואין לו להטריח את עצמו במה שאין בידו, והמטריח עצמו נקרא חסיד שוטה.

ועל אחת כמה וכמה, מי שיש לו צרכי שבת, רק הוא רוצה לענג את השבת בדברים מיוחדים ויקרים שאין ידו משגת לקנותם, שאל לו לעשות כן, אלא ישמח במה שיש לו, וה' ירחיב גבולו.

ומכאן תוכחת מוסר לאותם המבזבזים כספם להנאות העולם יותר ממה שהם מרויחים, ובאים מתוך כך לחובות גדולים, אלה ודאי אינם נוהגים כראוי, שהרי אפילו על מצוה יקרה כעונג שבת כתבו הפוסקים שאין לו לאדם ללוות יותר ממה שיוכל אחר כך להחזיר, כל שכן לגבי דברי רשות אחרים. והמזהיר והנזהר, ירבה שלומם כמי נהר.

תאריך השאלה:
ב' שבט תשפ"ב / 4 בינואר 2022

או לפני "ומלפניך מלכנו", או לפני "כי אתה שומע".

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


בקשות אישיות – הנהגות ממרן זצ"ל

שאלה: האם רשאי כל אדם להוסיף בקשות אישיות בתפילת העמידה? כיצד ראוי לנהוג בזה?

תשובה: רבותינו במסכת ברכות (לד.), דנו בענין הוספת בקשות פרטיות באמצע תפלת שמונה עשרה, וכך אמרו:

"לעולם אל ישאל אדם את צרכיו, לא בשלש ראשונות ולא בשלש אחרונות". כלומר, בשלושת הברכות הראשונות, ובשלושת הברכות האחרונות של תפלת העמידה, אסור להוסיף בקשות פרטיות. אבל בשאר הברכות שבתפלת העמידה, מותר להוסיף בקשות פרטיות, לפי ענינה של הברכה. וכן פסקו הטור ומרן השלחן ערוך (סימן קיב).

וטעם הדבר שאין לבקש שום דבר בברכות הראשונות והאחרונות של התפלה, הוא משום שעיקרן של הברכות הללו הוא שבח להשם יתברך, או בקשה על צרכי כלל ישראל, שגם היא בכלל השבח למלך. והרי כך הדרך, שכאשר בא אדם לבקש איזה דבר מהמלך, תחילה, מסדר שבחו, ואחר כך מבקש בקשתו. ומזה הטעם אנו משבחים את ה' בשלשת הברכות הראשונות. ובשעת השבח בודאי שאין זה מן הראוי להכניס בקשה פרטית. וכן בשלשת הברכות האחרונות, שהן שבח לה', בבקשות על כלל ישראל, שירצה השם יתברך את תפלתם ועבודתם, ויתן להם שלום, ויקבל את הודאתנו לו, וגם אז אין זה נכון לבקש בקשות פרטיות.

ורק בשאר הברכות שבאמצע התפלה, רשאי כל אדם מעיקר הדין לבקש את צרכיו, בכל ברכה לפי ענינה. כלומר, בברכת השיבנו, יוכל לבקש מהשם יתברך שיסייע בידו לחזור בתשובה, בברכת רפאנו יוכל לבקש על חולה שיתרפא, ובברכת ברכינו, יוכל לבקש על הפרנסה, ובשמע קולינו יוכל לבקש על כל דבר הנצרך לו, שהיא כוללת את כל התפילות. וכן לאחר אמירת "יהיו לרצון", רשאי לבקש כל מה שירצה.

וכיצד הוא מוסיף בתפלה? תחילה יאמר נוסח הברכה, עד שמגיע לסיום הברכה, ואז יבקש מה שירצה, ויסיים בחתימת הברכה. ולדוגמא, יתחיל בברכת רפאינו, עד שיגיע ל"והעלה ארוכה ומרפא לכל תחלואינו ולכל מכאובינו מכותינו", ואז יבקש על החולה שהשם יתברך ישלח לו רפואה שלימה, ויסיים "כי אל רופא רחמן ונאמן אתה, ברוך אתה ה' רופא חולי עמו ישראל".

אולם יש להזהר, שלא להאריך בתחינות בשעת התפילה, שלא ניתנו הברכות לומר בהם דברי הבאי חס ושלום, רק יזהר לדקדק בלשונו ולבקש צרכיו בלשון נקייה ומדוייקת בקצרה.

ובענין זה יש לציין, כי מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל היה מייעץ, כאשר היו באים לפניו חולים, שמן הראוי להתפלל עליהם דוקא בברכת "רפאינו", שהתפלה שם לרפואת חולים, עדיפה על התפלה בברכת "שמע קולינו".

ופעם היה מעשה, שאחת מבנות המשפחה היתה במצב רפואי מסובך. ומרן זצ"ל הורה לנו, להתפלל עליה בברכת "רפאינו". אולם אנו התפללנו בברכת "שמע קולינו". לאחר כמה ימים, קרא לנו מרן זצ"ל ואמר, מדוע אינך מתפלל ברפאינו? השבתי לו, הנני מתפלל היטב. אמר לי, לא נכון, אינך מתפלל ברפאינו, אלא בשמע קולינו! מרוב פחד, השבתי למרן זצ"ל, כי התפללתי ברפאינו. באותה שעה, ממש נצנצה רוח הקודש אצל מרן זצ"ל, אז פנה ואמר: אין זה נכון, באמת אינך מתפלל ברפאינו אלא בשמע קולינו! אם תתפלל ברפאינו התפילה תתקבל!

עוד ראינו בעינינו, כאשר נודע למרן זצ"ל על נער אחד שהחל מתדרדר מבחינה רוחנית, עמדנו בסמוך למרן זצ"ל בזמן התפילה, ושמענו איך שהיה מתפלל על אותו נער לאחר אמירת "יהיו לרצון" (השני) שבתפלת העמידה. ובמשך כחצי דקה התחנן לה' יתברך בדמע, שיעיר את רוחו של אותו צעיר שישוב בתשובה שלימה. וכן היה מרן זצ"ל נוהג לגבי כמה שמות של אנשים שביקשו ממנו להתפלל עליהם, שהיה מתפלל עליהם אחר אמירת יהיו לרצון. ופעם הזכרנו לפניו באקראי, על אדם אחד שלקה בנפשו, ומיד השיב לנו מרן, הנה בכל יום אני מתפלל עליו, ושמו פלוני בן פלונית. ואותו צעיר לא היה ממקורבי מרן זצ"ל, אלא שמצבו הרפואי נגע מאד ללבו של מרן, עד שהיה מתפלל בכל יום.

תאריך השאלה:
א' שבט תשפ"ב / 3 בינואר 2022

מותר לחזור פעמיים.

ונודה לך ה' אלוקינו. 

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


נטילת ידיים למי שנגע ברגליו או בתינוק

אדם שנגע ב"מקומות המכוסים" שבגופו, כלומר, מקומות שדרכם להיות מכוסים, כמו הכתף, או רגליו, עליו ליטול ידיו, ואינו רשאי לומר דבר שבקדושה, כמו ברכה וכדומה, עד שיטול ידיו.

והגאון רבינו יוסף חיים בשו"ת תורה לשמה (סימן יד) כתב, שמי שנגע במקומות המכוסים, עליו ליטול את כל כף היד שנגעה במקומות המכוסים, ולא די בכך שירחץ את המקום שנגע בו. ולדוגמא, אם נגע באצבעו האחת ברגלו, לא די בכך שישטוף את אותה האצבע, אלא עליו ליטול את כל היד. וכן פסק במשנה ברורה (סימן תריג סק"ו). וכן פסק הגאון הראש"ל שליט"א בספר ילקוט יוסף (סימן ד, עמוד שצט). אף על פי שיש חולקים בזה.

והכוונה "נטילה", שירחץ את ידו תחת ברז המים. ואין בזה חיוב בכלי דוקא. ואם נגע בכפות רגליו ממש, נכון שיטול ידיו שלוש פעמים. (יביע אומר ח"ה סימן א אות ה).

ונחלקו הפוסקים, לגבי מי שנוגע בתינוק קטן, שרגילים בדרך כלל שאין גופו מכוסה כל כך כמו הגדולים, ולדוגמא, בימות הקיץ, שהכל רגילים שרגליו של התינוק אינן מכוסות. האם מי שנגע ברגלי התינוק צריך ליטול את ידיו, או שמאחר ואצל התינוק המקומות הללו אינם מכוסים, ממילא אין צריך ליטול את ידיו כלל לאחר שנגע בהם?

וכמובן שהכוונה היא כשנוגע ברגלי התינוק, והן נקיות, שאם הן מלוכלכות, או שנגע בכפות רגליו, בודאי שעליו ליטול את ידיו.

ולמעשה, נחלקו בזה הפוסקים, שהגאון החזון איש היה מחמיר בזה, כפי שהובא בשמו בכמה ספרים (והובאו בפסקי תשובות סימן ד הערה 228). אך בשם הגאון רבי בן ציון אבא שאול זצ"ל מובא (אור לציון ח"ב סימן מד סעיף ו) שיש להקל בזה. וכפי הנראה שכן המנהג בזמנינו. וכיוצא בזה שמענו בשם מרן רבינו זצ"ל.

תאריך השאלה:
א' שבט תשפ"ב / 3 בינואר 2022

אם לא נגעת במקום לא נקי בגרב, אין צריך נטילה.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


הנוגע בנעליו או ברגליו, בנעלים חדשות או בגרביים ושרוכים

בהלכה שפורסמה ביום רביעי, הזכרנו את דברי מרן השלחן ערוך, שהנוגע בנעליו צריך ליטול את ידיו.

טעם חיוב הנטילה לאחר נגיעה בנעליו וברגליו
והנה חיוב נטילת ידיים זו, יש אומרים שהוא מחמת נקיות (נקיון). כלומר, מכיון שבדרך כלל הרגליים והנעליים אינם נקיות, לכן צריך ליטול ידיים לאחר שנוגעים בהן. ויש אומרים שטעם הנטילה הוא מחמת רוח רעה השורה על רגלי האדם ועל מנעליו (שנאמר ארורה האדמה בעבורך. ולכן שורה רוח רעה על הארץ ועל הנעליים שנוגעות בה).

אופן הנטילה
ולפי הטעם הראשון, שהנטילה היא מחמת נקיות (נקיון), בודאי די ברחיצת הידיים פעם אחת, ואין צורך לרחוץ ידיים שלש פעמים לסירוגין. אבל לפי הטעם השני, שיש כאן רוח רעה השורה על הידיים, יש להחמיר ליטול ידיו שלש פעמים לסירוגין.
ולהלכה פסק מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל, שאף שמעיקר הדין די ברחיצת ידיים פעם אחת מן הברז, מכל מקום נכון לנהוג ליטול את ידיו שלש פעמים לסירוגין, וכפי שביארנו בהלכה הקודמת, שאין חיוב לעשות כן על ידי כלי, אלא די ברחיצה תחת הברז שלש פעמים. (שיכניס תחילה את יד ימין תחת זרם המים, ואחר כך שמאל, ואחר כך שוב ימין, ושוב שמאל, ושוב ימין ושוב שמאל).

הנוגע בנעליים חדשות
הנוגע בנעליים חדשות שלא נעל אותן מעולם. כתב הגאון רבינו יעקב עמדין (היעב"ץ), בספרו מור וקציעה (בסוף הסימן), שהואיל ועדיין לא נעלו את הנעליים מעולם, לא שורה עליהן רוח רעה. ומכיון שהם נקיות, הנוגע בהן אינו צריך ליטול ידיו.

הנוגע בגרביים נקיות
וכן הדין לגבי הנוגע בגרביים נקיות, שמכיון שבגרביים לא שייך הטעם של רוח רעה, כיון שאינן עשויות לגעת בקרקע, וכמו כן לא שייך הטעם של נקיות (נקיון), הואיל והן נקיות כעת,  ולפיכך פסק מרן הרב זצ"ל (יביע אומר ח"ה סי' א. ובספר ילקוט יוסף חלק ראשון עמוד יז), שאינו צריך ליטול ידיו כלל.

הנוגע בשרוכי הנעליים
וכמו כן הקושר את שרוכי הנעליים, ונזהר שלא לגעת בגוף הנעל, אלא רק בשרוכים. כתב מרן הרב זצ"ל (בשו"ת יביע אומר ובספר ילקוט יוסף שם), שאינו חייב ליטול ידיו אחר כך, הואיל ועל השרוכים לא שורה רוח רעה, שאינם גוף הנעל, וגם הם נקיים בדרך כלל ולא מצוי עליהם טינוף.

סיכום הדינים:
לאחר נגיעה בנעליים או ברגליים, יש ליטול ידיים. ונכון ליטול ידיים שלש פעמים לסירוגין.

אין צורך ליטול על ידי כלי. אלא יכניס תחילה יד ימין תחת זרם המים היוצאים מן הברז, ואחר כך יד שמאל, ושוב יעשה כן שלש פעמים.

הנוגע בנעליים חדשות שלא ננעלו מעולם, אינו חייב ליטול ידיו. והנוגע בגרביים נקיות, אינו נוטל ידיו.

הנוגע בשרוכי הנעליים, ולא נגע בנעל עצמה, אינו צריך ליטול ידיו.

תאריך השאלה:
כ"ו טבת תשפ"ב / 30 בדצמבר 2021

ביציאה מבית העלמין נהגו כל ישראל ליטול מכלי דוקא, ולא לנגב ידים לאחר הנטילה. 

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


המשך דין נטילת ידיים, אחר גזיזת צפרניים וכדומה

בהלכה הקודמת למדנו את עיקר הדין, שלאחר נטילת (גזיזת) צפרניים, צריך ליטול ידיים. וכמו כן הבאנו את דברי הפוסקים ומרן השלחן ערוך, על עוד ענינים המחייבים נטילת ידיים. ועלינו לבאר כעת, מהו הטעם לנטילה זו? ובאיזה אופן יש לעשותה? האם כפי שאנו נוטלים ידיים בבוקר, או שדי ברחיצת הידיים בלבד.

הטעם לנטילת ידיים לאחר נטילת צפרניים
והנה טעם הנטילה העיקרי לאחר גזיזת הצפרניים, הוא משום רוח רעה השורה על הידיים לאחר נטילת הצפרניים, בדומה לרוח רעה השורה על הידיים בבוקר לאחר הקימה מן השינה. אולם כתבו המקובלים, וכן הגאון רבינו יוסף חיים (בספר בן איש חי פרשת תולדות), שרוח רעה זו אינה חמורה כל כך כמו הרוח רעה שבבוקר, אלא יש כאן "נדנוד רוח רעה".

אופן הנטילה לאחר נטילת צפרניים
ולפיכך כתב, שאין צורך ליטול ידיים שלש פעמים לסירוגין (כדין נטילת ידיים בשחרית), אלא די ברחיצת הידיים פעם אחת מן הברז. (ואם היו הצפרניים עודפות על הבשר, כלומר, ארוכות קצת, על פי הקבלה יש ליטול שלש פעמים לסירוגין, כפי שנוטלים ידיים בבוקר). וכן פסק מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל, שלאחר נטילת הצפרניים, די ברחיצת הידיים מן הברז פעם אחת, ואין צורך בנטילה בכלי שלש פעמים.

ומכל מקום נכון להחמיר ליטול ידיים שלש פעמים, בכדי לסלק את הרוח רעה השורה על הידיים. אבל אין צורך ליטול ידיו מכלי דוקא, וכפי שביארנו בדין ברכת אשר יצר לפני מספר חודשים, שדי ברחיצת ידיים מן הברז, שלש פעמים לסירוגין. (כלומר, יכניס יד ימין תחילה תחת זרם המים, ואחר כך יד שמאל, ואחר כך שוב ימין וכו').

ולסיכום: לאחר נטילת צפרניים, יש לרחוץ את הידיים לכל הפחות פעם אחת. ולדעת המקובלים, נכון להחמיר ליטול ידיים שלש פעמים לסירוגין, אך די ברחיצה מן המים הזורמים תחת הברז (שלש פעמים לסירוגין, יד ימין תחילה, ואחר כך שמאל וכו'). וכן נכון לנהוג. וכן היה מנהג מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל.

תאריך השאלה:
כ"ו טבת תשפ"ב / 30 בדצמבר 2021

מגדל מים הוא מחובר לקרקע ואי אפשר להחשיבו לכלי. 

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


נטילת ידים ללא כלי

שאלה: נאמר ב"הלכה יומית", שבנטילת ידיים שאחרי הכניסה לשירותים, אין צורך ליטול ידיים מתוך כלי דוקא, אלא ניתן לשטוף ידים ישירות מן הברז. האם הוא הדין גם כן לענין נטילת ידים שקודם הסעודה, שיהיה מותר ליטול ישירות מתוך הברז, על ידי פתיחתו וסגירתו שלש פעמים, או שיש חיוב ליטול דוקא מתוך כלי?

תשובה: בנידון זה, אם אפשר ליטול ידים לסעודה על ידי פתיחת הברז וסגירתו שלש פעמים, כתבו הפוסקים לדון מצד כמה ספיקות שישנם בברז.

"כוח נותן"
הספק הראשון הוא, מצד מה שמבואר בגמרא, שצריך שהמים הזורמים על היד בשעת הנטילה, יבואו מ"כוח נותן", כלומר, שלא יזרמו המים מאליהם, אלא מכוח אדם ששופך את המים, או אפילו מכוח בעל חיים וכדומה ששופך את המים. אבל אם המים באים מכוח עצמם, כגון דלי שיש בו נקב ומזלפים ממנו מים, אי אפשר ליטול ידים באופן זה, כיון שהמים באים מאליהם ולא מכח נותן.

ולגבי ברז מים, מאחר ופתיחת הברז נעשית על ידי אדם, נראה אם כן, שנחשב הדבר כאילו המים באים מ"כוח נותן", וכפי שיש הלכה בידינו שחבית מים שיוצא ממנה ברז, יכול ליטול ידיו מהברז שיוצא מן החבית. ולפי זה לכאורה נראה שאפשר להקל וליטול ידיים ישירות מן הברז.

"כלי"
אלא שמצד אחר יש לפסול נטילה מן הברז, והוא מפני שעל פי ההלכה, צריכה הנטילה לקראת הסעודה, וכן נטילת ידים של שחרית (כלומר, בבוקר לאחר הקימה מהשינה), להיות מכלי דוקא, ויש לדון אם הברז נחשב ככלי לענין זה, שהרי הוא מנוקב משתי צידיו כעין "צינור" ואינו נחשב כלי, וכן הסכמת רבותינו האחרונים, שהברז אינו נחשב ככלי לנטילת ידים.

אבל אם הברז מחובר בצינורות לחבית שמונחת על הגג, (כפי שהיה מקובל עד לא מכבר, ועד היום הדבר כן בכמה מקומות), לכאורה יש לדון שהברז והצינור נחשבים כחלק מן החבית, והחבית ודאי נחשבת ככלי, וממילא מותר ליטול ידים מן הברז המחובר לחבית. אלא שיש לומר שאדרבא, כיון שהמים עוברים דרך הצינור שאינו נחשב כלי, לא נחשב הדבר כנוטל מן החבית. וכן דעת מורינו הגאון רבי בן ציון אבא שאול זצ"ל, שאין להכשיר נטילה זו, מפני שהצינורות המפרידים בין החבית לברז, גורמים שלא יהיה נחשב כנוטל מן החבית הכשרה מצד עצמה לנטילה.

אולם לדעת מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל, בשעת הדחק, כאשר אין לו כלי אחר לנטילת ידים, מותר ליטול על ידים פתיחת וסגירת הברז, שלש פעמים, אלא שכל זה בתנאי שהברז מחובר לחבית המים שעל הגג. וכמבואר.

תאריך השאלה:
כ"ה טבת תשפ"ב / 29 בדצמבר 2021

אין הבדל בין אשה לאיש בכל הדינים הללו.

מברכים על נטילה של שחרית (בבקור אחרי שקמים), ועל נטילת ידיים לסעודה בלבד. 

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


דברים שמצריכים נטילת ידיים

שאלה: האם לאחר גזיזת הצפרניים חייבים ליטול ידיים כפי שמחויבים ליטול ידיים בבוקר?

תשובה: עיקר דין נטילת ידיים או רחיצת הידיים, נחלק לארבעה חלקים. יש את דין נטילת ידיים בשחרית, כלומר, אחר הקימה בבוקר. ויש דין נטילת ידיים לסעודה, כלומר, לפני אכילת סעודה עם פת. ויש דין נטילת ידיים לדבר שטיבולו במשקה, וכגון אדם המטבל כרפס במים ואוכל, שצריך ליטול לפני כן את ידיו כמו שנוטל ידיו לסעודה. (בלי ברכה). ויש דין נטילת ידיים לאחר שנוגע אדם במקום לא נקי, או נמצא במקום שיש בו רוח טומאה, או עושה דבר הגורם לחיוב נטילת ידיים.

דברים שמצריכים נטילת ידיים
בגמרא במסכת פסחים (דף קיב.) מבואר שחייב אדם ליטול ידיו לאחר נטילת הצפרניים. ומי שאינו נוטל ידיו אחר נטילת הצפרניים, מפחד יום אחד ואינו יודע ממה מפחד. (כלומר, ענין סגולי יש כאן, שמי שאינו נוטל ידיו לאחר נטילת צפרניים, יגיע לו פחד). וכן פסק מרן השלחן ערוך (סימן ד סעיף יט).

וכתב הרב רבי דוד אבודרהם (מגדולי חכמי ספרד לפני כשש מאות שנה) בשם ספר התשב"ץ, שבעה דברים צריכים נטילה, כלומר, שבעה דברים, העושה אותם צריך אחר כך ליטול את ידיו. ואלו הן: הקם מן המטה (כלומר, לאחר השינה). והיוצא מבית הכסא והיוצא מבית המרחץ (כפי שביארנו בהלכה יומית), והנוטל צפרניו, והחולץ מנעליו, והנוגע ברגליו, והחופף את ראשו. עד כאן. (וקרוב לדברים הללו כתב גם המרדכי (ברכות סימן קצד) ועוד מגדולי הפוסקים, הובאו בבית יוסף).

ומרן בשלחן ערוך (אורח חיים סימן ד סעיף יח) כתב בזו הלשון: אלו דברים צריכין נטילה במים: הקם מהמטה, והיוצא מבית הכסא ומבית המרחץ, והנוטל צפרניו, והחולץ מנעליו, והנוגע ברגליו, והחופף ראשו. ויש אומרים אף ההולך בין המתים, ומי שנגע במת, ומי שמפליא כליו (כלומר, מחפש אחר כנים), והמשמש מטתו, והנוגע בכנה, והנוגע בגופו בידו. ומי שעשה אחת מכל אלו ולא נטל, אם תלמיד חכם הוא, תלמודו משתכח, ואם אינו תלמיד חכם, יוצא מדעתו.

ומבואר אם כן בדבריו, שמי שנטל (גזז) את צפרניו, חייב ליטול אחר כך את ידיו.

ובהלכה הבאה נבאר מה הטעם לנטילה זו, ובאיזה אופן יש לעשותה, האם כפי שנוטלים ידיים בבוקר, או שדי ברחיצת הידיים בלבד.

תאריך השאלה:
כ"ד טבת תשפ"ב / 28 בדצמבר 2021

אין בו ספיחין (כהוראת מרן הגרצ"פ פראנק בכרם ציון), והוא קדוש בקדושת שביעית. 

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


ברכת המזון בנסיעה ברכב

שאלה: אדם שהוא נוסע ברכבו, ואוכל תוך כדי נסיעה, האם רשאי לברך ברכת המזון בשעה שהוא נוסע?

תשובה: בהלכות הקודמות ביארנו, שתיקנו חכמים לשבת בשעת ברכת המזון. כדי שיוכל המברך לכוין יותר. וכתבנו עוד, שמי שהיה הולך בדרך (מחוץ לביתו), והיה אוכל תוך כדי הליכה, רשאי לברך כשהוא הולך. שאם נעכב אותו לשבת בשעת הברכה, לא תהיה דעתו מיושבת עליו.

ועתה נדון לגבי הנוסע במכונית אל מחוז חפצו. שלכאורה, הנוסע במכונית דומה למי שמהלך בדרך. שאינו חייב לשבת כדי לברך ברכת המזון.

אדם הנוסע ברכב או בספינה
והנה לגבי אדם הנוסע במכונית או באוטובוס, ואינו נוהג בעצמו, נראה פשוט שרשאי לברך תוך כדי נסיעה, שהרי אינו הולך, אלא יושב. ועוד, שאפילו אם נחשיב אותו לאדם שהולך, הרי ביארנו, שמי שהיה הולך בדרך ואוכל, רשאי לברך תוך כדי הליכה.

וכן הדין לגבי אדם הנוסע בספינה, או רוכב על חמור, שרשאי לברך בשעה שהוא יושב בספינה או רוכב על חמורו. ואפילו אם בשעה שהיה אוכל, הספינה טרם הפליגה לדרכה. כי יושב בספינה, או על חמורו, הרי הוא כיושב בביתו. ורשאי לברך כדרכו. (וכן כתב בפסקי ריא"ז (ברכות ספ"ז. והביא דבריו בספר הלכה ברורה סוף סימן קפג. ע"ש).

אדם הנוהג בעצמו ברכבו
אבל אדם שהוא בעצמו נוהג במכוניתו, נראה יותר שאסור לו לברך ברכת המזון בשעת הנהיגה. ואף על פי שבפסקי ריא"ז (הנ"ל) כתב, שהרוכב על בהמתו רשאי לברך, ואינו צריך להעמיד את הבהמה, מכל מקום, בודאי שונה הוא דין הנוהג במכונית, לדין הרוכב על חמור. כי הנוהג במכונית צריך לתת לבו ולהתבונן בדרך נסיעתו, שלא יבוא לידי סכנה, ובודאי אין דעתו מיושבת עליו שיוכל לכוין בשעת הברכה.

ובדומה לזה פסק מרן השלחן ערוך (בסוף סימן קפג), שאסור לברך בשעה שהמברך עסוק במלאכתו. ומבואר בסימן קצא (ראה בהלכה ברורה שם), שטעם האיסור בזה, משום שנראה כמברך דרך עראי ובלי כוונה, ויש בזה זלזול בברכה. והנהיגה ברכב דומה היא לעשיית מלאכה, שאי אפשר לכוין היטב תוך כדי הנהיגה, ונראה כמברך בדרך עראי.

לכן למעשה, מותר לברך ברכת המזון בשעת נסיעה ברכב או בספינה וכדומה. אבל הנהג עצמו, אסור לו לברך ברכת המזון בשעת הנהיגה. אלא יעמיד את רכבו בצד הדרך (באופן שאינו נכנס כלל לידי סכנה), ויברך.

ויש להוסיף על כך, שהגאון רבי חיים פלאג'י בספרו רוח חיים כתב, שאותם הממהרים לקום מהשולחן כשמתחילים לומר "הרחמן", לא עושים נכון, כי צריך להיות יושב עד עושה שלום. כמו שבתפלת העמידה נשארים לעמוד עד עושה שלום. והביא עוד טעם בדבר. וכן פסק הגאון הראשון לציון שליט"א בילקוט יוסף (סימן קפג), אך הוסיף, שבמקום צורך, כשהוא ממהר לאיזה ענין, רשאי לומר את "הרחמן" בלכתו בדרך, והביא שכן שמע ממרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל. ונראה שלגבי הנוסע ברכב בודאי שיש להקל שימשיך לומר "הרחמן" בעודו נוהג, ובפרט במקום צורך.

תאריך השאלה:
כ"ד טבת תשפ"ב / 28 בדצמבר 2021

 

מפורש בשלחן ערוך סימן ד שיש ליטול לסירוגין וכו', וצריך כלי, ראה שם. וכן מנהג כל ישראל. 

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


נטילת ידים ללא כלי

שאלה: נאמר ב"הלכה יומית", שבנטילת ידיים שאחרי הכניסה לשירותים, אין צורך ליטול ידיים מתוך כלי דוקא, אלא ניתן לשטוף ידים ישירות מן הברז. האם הוא הדין גם כן לענין נטילת ידים שקודם הסעודה, שיהיה מותר ליטול ישירות מתוך הברז, על ידי פתיחתו וסגירתו שלש פעמים, או שיש חיוב ליטול דוקא מתוך כלי?

תשובה: בנידון זה, אם אפשר ליטול ידים לסעודה על ידי פתיחת הברז וסגירתו שלש פעמים, כתבו הפוסקים לדון מצד כמה ספיקות שישנם בברז.

"כוח נותן"
הספק הראשון הוא, מצד מה שמבואר בגמרא, שצריך שהמים הזורמים על היד בשעת הנטילה, יבואו מ"כוח נותן", כלומר, שלא יזרמו המים מאליהם, אלא מכוח אדם ששופך את המים, או אפילו מכוח בעל חיים וכדומה ששופך את המים. אבל אם המים באים מכוח עצמם, כגון דלי שיש בו נקב ומזלפים ממנו מים, אי אפשר ליטול ידים באופן זה, כיון שהמים באים מאליהם ולא מכח נותן.

ולגבי ברז מים, מאחר ופתיחת הברז נעשית על ידי אדם, נראה אם כן, שנחשב הדבר כאילו המים באים מ"כוח נותן", וכפי שיש הלכה בידינו שחבית מים שיוצא ממנה ברז, יכול ליטול ידיו מהברז שיוצא מן החבית. ולפי זה לכאורה נראה שאפשר להקל וליטול ידיים ישירות מן הברז.

"כלי"
אלא שמצד אחר יש לפסול נטילה מן הברז, והוא מפני שעל פי ההלכה, צריכה הנטילה לקראת הסעודה, וכן נטילת ידים של שחרית (כלומר, בבוקר לאחר הקימה מהשינה), להיות מכלי דוקא, ויש לדון אם הברז נחשב ככלי לענין זה, שהרי הוא מנוקב משתי צידיו כעין "צינור" ואינו נחשב כלי, וכן הסכמת רבותינו האחרונים, שהברז אינו נחשב ככלי לנטילת ידים.

אבל אם הברז מחובר בצינורות לחבית שמונחת על הגג, (כפי שהיה מקובל עד לא מכבר, ועד היום הדבר כן בכמה מקומות), לכאורה יש לדון שהברז והצינור נחשבים כחלק מן החבית, והחבית ודאי נחשבת ככלי, וממילא מותר ליטול ידים מן הברז המחובר לחבית. אלא שיש לומר שאדרבא, כיון שהמים עוברים דרך הצינור שאינו נחשב כלי, לא נחשב הדבר כנוטל מן החבית. וכן דעת מורינו הגאון רבי בן ציון אבא שאול זצ"ל, שאין להכשיר נטילה זו, מפני שהצינורות המפרידים בין החבית לברז, גורמים שלא יהיה נחשב כנוטל מן החבית הכשרה מצד עצמה לנטילה.

אולם לדעת מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל, בשעת הדחק, כאשר אין לו כלי אחר לנטילת ידים, מותר ליטול על ידים פתיחת וסגירת הברז, שלש פעמים, אלא שכל זה בתנאי שהברז מחובר לחבית המים שעל הגג. וכמבואר.

תאריך השאלה:
כ"ד טבת תשפ"ב / 28 בדצמבר 2021

שהכל. 

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


נטילת ידים ללא כלי

שאלה: נאמר ב"הלכה יומית", שבנטילת ידיים שאחרי הכניסה לשירותים, אין צורך ליטול ידיים מתוך כלי דוקא, אלא ניתן לשטוף ידים ישירות מן הברז. האם הוא הדין גם כן לענין נטילת ידים שקודם הסעודה, שיהיה מותר ליטול ישירות מתוך הברז, על ידי פתיחתו וסגירתו שלש פעמים, או שיש חיוב ליטול דוקא מתוך כלי?

תשובה: בנידון זה, אם אפשר ליטול ידים לסעודה על ידי פתיחת הברז וסגירתו שלש פעמים, כתבו הפוסקים לדון מצד כמה ספיקות שישנם בברז.

"כוח נותן"
הספק הראשון הוא, מצד מה שמבואר בגמרא, שצריך שהמים הזורמים על היד בשעת הנטילה, יבואו מ"כוח נותן", כלומר, שלא יזרמו המים מאליהם, אלא מכוח אדם ששופך את המים, או אפילו מכוח בעל חיים וכדומה ששופך את המים. אבל אם המים באים מכוח עצמם, כגון דלי שיש בו נקב ומזלפים ממנו מים, אי אפשר ליטול ידים באופן זה, כיון שהמים באים מאליהם ולא מכח נותן.

ולגבי ברז מים, מאחר ופתיחת הברז נעשית על ידי אדם, נראה אם כן, שנחשב הדבר כאילו המים באים מ"כוח נותן", וכפי שיש הלכה בידינו שחבית מים שיוצא ממנה ברז, יכול ליטול ידיו מהברז שיוצא מן החבית. ולפי זה לכאורה נראה שאפשר להקל וליטול ידיים ישירות מן הברז.

"כלי"
אלא שמצד אחר יש לפסול נטילה מן הברז, והוא מפני שעל פי ההלכה, צריכה הנטילה לקראת הסעודה, וכן נטילת ידים של שחרית (כלומר, בבוקר לאחר הקימה מהשינה), להיות מכלי דוקא, ויש לדון אם הברז נחשב ככלי לענין זה, שהרי הוא מנוקב משתי צידיו כעין "צינור" ואינו נחשב כלי, וכן הסכמת רבותינו האחרונים, שהברז אינו נחשב ככלי לנטילת ידים.

אבל אם הברז מחובר בצינורות לחבית שמונחת על הגג, (כפי שהיה מקובל עד לא מכבר, ועד היום הדבר כן בכמה מקומות), לכאורה יש לדון שהברז והצינור נחשבים כחלק מן החבית, והחבית ודאי נחשבת ככלי, וממילא מותר ליטול ידים מן הברז המחובר לחבית. אלא שיש לומר שאדרבא, כיון שהמים עוברים דרך הצינור שאינו נחשב כלי, לא נחשב הדבר כנוטל מן החבית. וכן דעת מורינו הגאון רבי בן ציון אבא שאול זצ"ל, שאין להכשיר נטילה זו, מפני שהצינורות המפרידים בין החבית לברז, גורמים שלא יהיה נחשב כנוטל מן החבית הכשרה מצד עצמה לנטילה.

אולם לדעת מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל, בשעת הדחק, כאשר אין לו כלי אחר לנטילת ידים, מותר ליטול על ידים פתיחת וסגירת הברז, שלש פעמים, אלא שכל זה בתנאי שהברז מחובר לחבית המים שעל הגג. וכמבואר.

תאריך השאלה:
כ"ד טבת תשפ"ב / 28 בדצמבר 2021

לא ראיתי הנהגה מיוחדת, ולא היה משתתף בתיקונים. דרכו של מרן זצ"ל היתה בעיקר להרבות בלימוד התורה, הן לעצמו והן לאחרים, כי התורה כוללת את כל הטובות. וגם מכפרת עוון. מי שהוא בעל עבירות, ילך אצל חכם גדול מגדולי ישראל שיתן בידו תיקון. ואפשר לעשות תיקון שובבי"ם שעושה הגאון רבי מנשה שוע שליט"א בבית המדרש יחוה דעת, יש לטלפן לשם ולשאול פרטים: 026525666. תבורכו, 

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


נטילת ידים ללא כלי

שאלה: נאמר ב"הלכה יומית", שבנטילת ידיים שאחרי הכניסה לשירותים, אין צורך ליטול ידיים מתוך כלי דוקא, אלא ניתן לשטוף ידים ישירות מן הברז. האם הוא הדין גם כן לענין נטילת ידים שקודם הסעודה, שיהיה מותר ליטול ישירות מתוך הברז, על ידי פתיחתו וסגירתו שלש פעמים, או שיש חיוב ליטול דוקא מתוך כלי?

תשובה: בנידון זה, אם אפשר ליטול ידים לסעודה על ידי פתיחת הברז וסגירתו שלש פעמים, כתבו הפוסקים לדון מצד כמה ספיקות שישנם בברז.

"כוח נותן"
הספק הראשון הוא, מצד מה שמבואר בגמרא, שצריך שהמים הזורמים על היד בשעת הנטילה, יבואו מ"כוח נותן", כלומר, שלא יזרמו המים מאליהם, אלא מכוח אדם ששופך את המים, או אפילו מכוח בעל חיים וכדומה ששופך את המים. אבל אם המים באים מכוח עצמם, כגון דלי שיש בו נקב ומזלפים ממנו מים, אי אפשר ליטול ידים באופן זה, כיון שהמים באים מאליהם ולא מכח נותן.

ולגבי ברז מים, מאחר ופתיחת הברז נעשית על ידי אדם, נראה אם כן, שנחשב הדבר כאילו המים באים מ"כוח נותן", וכפי שיש הלכה בידינו שחבית מים שיוצא ממנה ברז, יכול ליטול ידיו מהברז שיוצא מן החבית. ולפי זה לכאורה נראה שאפשר להקל וליטול ידיים ישירות מן הברז.

"כלי"
אלא שמצד אחר יש לפסול נטילה מן הברז, והוא מפני שעל פי ההלכה, צריכה הנטילה לקראת הסעודה, וכן נטילת ידים של שחרית (כלומר, בבוקר לאחר הקימה מהשינה), להיות מכלי דוקא, ויש לדון אם הברז נחשב ככלי לענין זה, שהרי הוא מנוקב משתי צידיו כעין "צינור" ואינו נחשב כלי, וכן הסכמת רבותינו האחרונים, שהברז אינו נחשב ככלי לנטילת ידים.

אבל אם הברז מחובר בצינורות לחבית שמונחת על הגג, (כפי שהיה מקובל עד לא מכבר, ועד היום הדבר כן בכמה מקומות), לכאורה יש לדון שהברז והצינור נחשבים כחלק מן החבית, והחבית ודאי נחשבת ככלי, וממילא מותר ליטול ידים מן הברז המחובר לחבית. אלא שיש לומר שאדרבא, כיון שהמים עוברים דרך הצינור שאינו נחשב כלי, לא נחשב הדבר כנוטל מן החבית. וכן דעת מורינו הגאון רבי בן ציון אבא שאול זצ"ל, שאין להכשיר נטילה זו, מפני שהצינורות המפרידים בין החבית לברז, גורמים שלא יהיה נחשב כנוטל מן החבית הכשרה מצד עצמה לנטילה.

אולם לדעת מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל, בשעת הדחק, כאשר אין לו כלי אחר לנטילת ידים, מותר ליטול על ידים פתיחת וסגירת הברז, שלש פעמים, אלא שכל זה בתנאי שהברז מחובר לחבית המים שעל הגג. וכמבואר.

תאריך השאלה:
כ"ד טבת תשפ"ב / 28 בדצמבר 2021

לא תברך, וביטלה מצות עשה מן התורה. 

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


דין המסתפק אם בירך ברכת המזון

בהלכות הקודמות ביארנו באופן כללי את דין "ספק ברכות להקל", ולמדנו שהמסתפק אם בירך על מה שהוא אוכל כעת, אינו חוזר לברך על מה שאוכל מן הספק, מפני שבכך הוא נכנס לספק נשיאת שם שמים לשוא בברכה, שהרי יתכן שבירך כבר על מה שאוכל והוא אינו חייב לברך כלל. ומכל מקום למדנו שאותו אדם רשאי להמשיך לאכול ממה שלפניו, לפי הכלל "ספק דרבנן להקל", ומכיון שעיקר דין ברכות הוא מדרבנן ואינו מן התורה ממש, לכן בכל מקום ספק אנו נוקטים שאינו חוזר לברך.

וכתבנו שכל זה הוא דוקא בברכות שחיובן הוא מדרבנן, אבל ברכת המזון שחיובה הוא מן התורה, (שכל שאכל ושבע ממה שאכל, חייב לברך מן התורה, כדבר שנאמר "ואכלת ושבעת וברכת"), אז הדין הוא שאף מחמת הספק חייב לחזור ולברך שוב ברכת המזון, כי ספק דאוריתא לחומרא, כלומר, ספק דבר תורה, להחמיר.

האם כל ברכת המזון היא "מן התורה"?
והנה בעיקר מה שכתבנו שברכת המזון חיובה הוא מן התורה, באמת שאין הדבר כן אלא לגבי שלושת הברכות הראשונות של ברכת המזון, "הזן את הכל", "על הארץ ועל המזון" וברכת "בונה ירושלים". אבל הברכה הרביעית הנקראת "הטוב והמטיב" (לעד האל אבינו מלכנו" וכו') אינה מן התורה, אלא חכמים תקנוה בברכת המזון. ולפי זה נראה פשוט שאין לחזור ולברך ברכה זו מחמת הספק, לפי הכלל "ספק ברכות להקל".

סברת ה"מגן אברהם"
אולם המגן אברהם (בסימן קפד) כתב שבכל מקום שחוזרים על ברכת המזון מחמת הספק, יש לחזור גם על ברכת הטוב והמטיב, מפני שאם נאמר שאין לחזור על ברכה זו, יבואו לזלזל בה, כאילו חשיבותה נחותה משאר ברכת המזון. והביא שכן כתבו גדולי האחרונים הספרדים, מהר"ש חיון ומהר"י הלוי. וכן כתבו עוד רבים מן הפוסקים, שאף על פי שבשאר ברכות אנו פוסקים ספק דרבנן להקל, מכל מקום כאשר מעורבות יחד ברכות שהן מן התורה וברכות שהן מדרבנן, אנו פוסקים שיש לחזור על כל הברכות, בכדי שלא יבאו לזלזל בברכות אלו שאינן מן התורה.

סברת ה"לחם משנה"
ובספר אליה רבה כתב, שמצא בלחם משנה, שאין לחזור על ברכת הטוב והמטיב, מפני שאינה של תורה. וכן כתב בספר עולת תמיד, שמסתמות לשון מרן השלחן ערוך שחוזר על ברכת המזון "מפני שהיא של תורה" משמע, שדוקא החלק בברכת המזון שהוא של תורה, חוזר עליו מן הספק, אבל הברכה הרביעית שאינה מן התורה, אינו חוזר לברכה מן הספק. וכן כתבו עוד רבים מן הפוסקים, שבכל מקום ספק, אין לחזור אלא על הברכות שחיובן הוא מן התורה, אבל הברכה הרביעית שבברכת המזון שחיובה הוא מדרבנן, אין לחזור עליה במקום ספק.

הדין למעשה
ומרן רבינו הגדול רבי עובדיה יוסף זצ"ל, האריך בנדון זה בדברי הפוסקים, והביא ראיות לכאן ולכאן, והעלה למעשה שמחמת הספק אין לחזור ולברך את ברכת הטוב והמטיב, ורק את שלש הברכות הראשונות של ברכת המזון יש לברך גם במקום ספק.

ולסיכום: מי שאכל פת והוא שבע מאכילתו, ועתה הוא מסופק אם בירך ברכת המזון, חוזר מן הספק ומברך ברכת המזון, אבל לא יחזור לברך אלא את שלש הברכות הראשונות של ברכת המזון, אבל הברכה הרביעית של ברכת המזון, שהיא ברכת לעד האל אבינו מלכנו וכו', אינו חוזר לברך מן הספק.

ובהלכה הבאה יבואר דין הנשים בנדון זה.

תאריך השאלה:
כ"ג טבת תשפ"ב / 27 בדצמבר 2021

רק כשרואה במציאות מברך. 

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


ברוך משנה הבריות

בברייתא במסכת ברכות (נח:) שנינו, הרואה פיל וקוף וקיפוף, אומר ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם משנה הבריות.

מי הם החיות הללו?
והפיל והקוף, הם בעלי חיים שידועים גם בזמנינו. ומהו הקיפוף? בתוספות במסכת חולין (סג.) כתבו שיש שלשה מיני קיפוף, ואלו הם: הינשוף, הכוס (שהוא דורס לילה קטן שנקרא בארץ ישראל כוס חורבות), וכן התנשמת (אשר אף היא מין דורס לילה כמעט לבן, ואף היא נמצאת בארץ ישראל). והם אותם שאמרו עליהם בפרק המפלת (נדה דף כג.), שעינהם הולכות לפניהם כאדם. וידוע שכך טבעם של העופות הנקראים בזמנינו ינשוף, תנשמת וכוס חורבות, שעיניהם פונות קדימה, בשונה מהעופות הפועלים בשעות היום.

מדוע דוקא עליהם יש לברך?
והטעם שתקנו רבותינו ברכה זו דוקא על בעלי חיים אלו, הוא משום שיש בהתנהגותם שינוי מיוחד משאר בעלי החיים הרגילים. וטעם זה נכון גם לגבי העופות שהזכרנו, שיש לומר שיש בהם שינוי גדול בכך שמבטם דומה למבט בני אדם. והפיל והקוף, צריך לומר שמכיון שהתנהגותם מיוחדת ומראיהם שונה משאר בעלי החיים, תקנו עליהם ברכה זו.

אך עדיין יש להקשות, שכידוע מצויים בעולם עוד מינים רבים של בעלי חיים שיש בהם שינויים מפליגים, ואף על פי כן לא תקנו עליהם רבותינו שום ברכה.

ובספר מלאכת שלמה (להגאון רבי שלמה עדני) על המשניות (כלאים פ"ח מ"ו) כתב: הפיל והקוף, מין חיה, ומברך עליהם ברוך משנה הבריות. שמעתי מפי החכם החסיד המקובל רבי משולם זצ"ל, שלכאורה קשה, מה השינוי בהם? והרי כל בעלי החיים משונה צורתם זו מזו. ותירץ על פי הגמרא (סנהדרין קט.) שבדור הפלגה, נפרע מהם הקדוש ברוך הוא, והפך חלק מן האנשים לקופים ופילים, ולכן הקוף דומה במקצת לאדם, וכן הפיל מבין קצת לשון בני אדם, ולכן מברכין עליהם "ברוך משנה הבריות".

ביקור בגן החיות
ולעצם ההסתכלות בבעלי חיים אלה בגני חיות, יש מי שכתב לאסור בזה מכל מיני טעמים, אך לעניין הלכה, פסק מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל, כי מותר ללכת לגן החיות לראות בנפלאות ה' יתברך, ולברך ברכות אלו על ראיית אותם בעלי חיים. ובספר לקט יושר (לתלמיד התרומת הדשן) כתב, שאמר מהרא"י (בעל תרומת הדשן) שלא ראה ארי מימיו, ולכן הלך לראות שני אריות שהובאו שם. גם מרן הרב חיד"א במדבר קדמות (מע' ב') כתב, ואני הצעיר ראיתי במגדל העיר לונדריס (Tower Bridge) חיות משונות ומבהילות ותקיפות מאד, כמעט יותר מן האריות, וקשורות בכבלי ברזל, ושם ראיתי גם כן נשר יפה מאד, ואמרו עליו שהיה בן מאה שנה, ועוד ראיתי שם כמה מיני חיות מאמריקה.

ובספרו מעגל טוב (שהוא יומנו האישי של החיד"א שנדפס אחר פטירתו) כתב, ובהיותי בלונדריס, הוליכוני למגדל ששם כל מיני חיות, אריות ונמרים ונשר בן מאה שנה, וגם ראיתי שם דמות כל מלכי אנגליא צלם דמות תבניתם מברזל, ורוכבים על סוסי ברזל, להפליא, שכל רואיהם למראה עיניו ישפוט כאילו יש בהם רוח חיים. וראיתי כתר מלכות ואבני נזר מתנוצצים במלא זיו ומפיקים נוגה. עד כאן.

גם הגאון ממונקאטש כתב, ובהיותי בברלין, ביקרתי בגן המלך, וראיתי שם קופים ופילים וכל מיני חיות ונחשים ותנינים למיניהם נפלא מאד. מה רבו מעשיך ה'. ובירכתי הברכה על הקופים, וכיונתי לצאת ידי חובה גם על הפילים, אף שהם בחדר אחר בתוך הגן. וכן מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל, הזדמן פעם אחת בצרפת לגן החיות, ובירך "ברוך משנה הבריות".

אמנם דנו הפוסקים, לגבי ברכת "משנה הבריות", האם יש לברך אותה רק פעם אחת בכל ימי חייו, או שאפשר לברכה בכל פעם כשרואה פיל וקוף (כשחלפו שלושים יום מהפעם האחרונה שראה אותם). ולמעשה כתב הגאון הראשון לציון רבינו יצחק יוסף שליט"א, (בשו"ת הראש"ל, וכ"כ הלכה ברורה סימן רכה), שאין לברך אלא פעם אחת בחיים ברכה זו. ולאחר מכן כשיראה פיל וקוף, לא יברך אלא בהרהור הלב בלבד. מפני שיש ספק בדבר.

לכן לסיכום: הרואה פיל וקוף, יברך עליהם בשם ומלכות "ברוך משנה הבריות", ואין מברכים ברכה זו אלא פעם אחת בחיים.

תאריך השאלה:
י"ט טבת תשפ"ב / 23 בדצמבר 2021

אין לברך שהחיינו על לדר, כיון שבלאו הכי לענין הברכה לדעת רוב הפוסקים ברכתו שהכל, ולא יהיה אלא כמיץ פירות שאין מברכים עליו שהחיינו. ובפרט שבלדר הוא עשוי מפירות יבשים שאינם חדשים כלל.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


ברכת שהחיינו על פירות מורכבים

שאלה: האם יש לברך ברכת שהחיינו כשאוכלים פעם ראשונה בשנה פירות הדר, כגון אשכוליות או תפוזים?

תשובה: ראשית נקדים את עיקר הדין, שהאוכל פרי חדש, שלא אכל ממנו באותה השנה, לאחר שמברך על הפרי את ברכתו הראוייה לו, כגון בורא פרי העץ, צריך לברך גם כן ברכת "שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה". וכפי שביארנו בהלכות קודמות.

פירות מורכבים
ובנדון שאלתינו, לגבי פירות ההדר, ראשית כל יש לדון בזה מצד מה שהדבר ידוע כי הרבה מפירות ההדר אינם פירות טבעיים שנתקיימו מזמן בריאת העולם, אלא בני האדם במעשיהם הרכיבו כמה מיני פירות מין בשאינו מינו, עד שהגיעו לתוצרת הרצוייה מבחינתם. ולדוגמא פרי האשכולית, אינו פרי טבעי, אלא תולדתו מהרכבת תפוז ופומלה. ואף התפוזים עצמם, יש אומרים שאינם פרי טבעי אלא יצירתם על ידי הכלאת אילנות שונים (חושחש שהוא תפוז יערי, עם לימון וכדומה). ועל כן יש אומרים שאין לברך שהחיינו על פירות שכאלה, שעצם יצירתם היא נגד רצונו של הקדוש ברוך הוא שאסר עלינו את ההכלאה וההרכבה.

וסברא זו נכתבה באמת בספר הלכות קטנות, שיתכן שאין לברך שהחיינו על פרי מורכב, שכל דבר שנעשה על ידי בני אדם נגד רצון הבורא, איך יאמר ברכת שהחיינו עליו? וכן דעת עוד הרבה מרבותינו הפוסקים, וכן כתב הגאון רבינו יוסף חיים זצ"ל בספר בן איש חי (פר' ראה) שנהגו בבגדאד שלא לברך שהחיינו על "פרתקאל" (שהוא הפרי הידוע בינינו בשם תפוז, ובלשון ערבי "בורתואל"). אולם הגאון יעב"ץ (רבינו יעקב עמדין בן צבי), תמה מאד על דברי ההלכות קטנות מכמה טעמים, ואחד מהם, שאם באמת אין לברך שהחיינו על פרי מורכב, אם כן יהיה אסור גם כן לברך עליו ברכת בורא פרי העץ, שאיך שייך לברך את הבורא על דבר שנוצר נגד רצונו? ובעל כרחינו לומר, שמאחר והתיר לנו הבורא לאכול מפירות אלה אחר שנוצרו באיסור, שוב אין פגם בדבר, ושייך לשבח את ה' על יצירת הפירות, וכן על כך שהחיינו וזיכנו לאכול מהם לראשונה בכל שנה.

המנהג לברך, מול הכלל "ספק ברכות להקל"
נמצא שיש בדבר מחלוקת הפוסקים. ולכאורה עלינו לפסוק בענין זה, שאין לברך "שהחיינו" על פירות מורכבים. שהרי יש לחוש לדעת הפוסקים הסוברים שאין לברך על פרי מורכב, וכלל גדול בידינו "ספק ברכות להקל". אלא שכנגד זה, כתבו הפוסקים שהמנהג הוא לברך "שהחיינו" גם על פירות מורכבים וכן כתב בספר חסד לאלפים, שמנהג ירושלים לברך שהחיינו גם על פירות מורכבים. וכן כתבו עוד מגדולי האחרונים.

הדין למעשה
ומרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל כתב בענן זה, והעלה למעשה, שכאשר יש מחלוקת הפוסקים בעניני ברכות, והמנהג הוא כדעת הסוברים לברך, עלינו להמשיך במה שנהגו, ולכן בנדון שלפנינו, יש לברך "שהחיינו" על פירות הדר ושאר הפירות המורכבים, ואין לחשוש בענין זה לדעת הפוסקים שכתבו שלא לברך.

הרכבת פירות הדר
ועל כל פנים לגבי פירות ההדר, יש לנו טעם גדול לסמוך עליו ולברך שהחיינו על אכילתם, הואיל ולדעת הרבה פוסקים, כל מיני פירות ההדר הם מין אחד, ועל כן לא ברור הדבר שיש איסור בהרכבת האילנות, אתרוג, לימון, חושחש ואשכולית, אלו באלו. ולדעת מרןרבינו עובדיה יוסף זצ"ל, (עי' בשו"ת יביע אומר ח"ה סימן יט, ובס' הליכות עולם ח"ב עמ' ר), מותר אף לומר לגוי להרכיב אילנות כאלה אלו באלו. ולפי זה מסתבר שאין קיומם נגד רצון הבורא, ויש לברך עליהם ברכת שהחיינו, וכמנהג ירושלים משנים קדמוניות.

ולסיכום: האוכל מפירות הדר בפעם הראשונה באותה השנה, והפירות הם חדשים מאותה שנה, יברך ברכת שהחיינו בשעה שאוכל מהם לראשונה.

תאריך השאלה:
י"ח טבת תשפ"ב / 22 בדצמבר 2021

הוא הדין בנטילה של שחרית, אבל ברכת אשר יצר אינה קשורה לנטילה, ואפשר לברך אחרי שינגב. 

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


לברך לאחר ניגוב הידים

שאלה: רבים נוהגים, שלאחר נטילת הידים, תוך כדי הניגוב מברכים על הנטילה. האם מנהג זה הוא כהלכה?

תשובה: כלל גדול בידינו במסכת פסחים (דף ז:), כל המצוות, מברך עליהן קודם עשייתן. חוץ מטבילת הגר. כלומר, על כל מצוה שאנו מקיימים, תקנו רבותינו ברכה. לדוגמא, קודם אכילת מצה, מברכים "על אכילת מצה", וקודם טבילת כלים, מברכים "על טבילת כלים", וכן כל כיוצא בזה. מלבד טבילת הגר, שהוא גוי הבא להכנס תחת כנפי השכינה ולהיות יהודי, שאינו יכול לברך על הטבילה לפני שיטבול, שהרי אינו יכול לומר "אשר קדשנו במצותיו וצונו", כי עוד לא נתקדש בשום קדושה. לכן תקנו לו רבותינו שיברך על הטבילה לאחר שיטבול ויהיה יהודי.

אבל בכל שאר המצות בלי יוצא מן הכלל (חוץ ממצוה נמשכת), יש לברך על המצוה לפני עשייתה. ולא אחריה. ומי שמברך על המצוה לאחר עשייתה, ברכתו היא ברכה לבטלה. ולדעת הרמב"ם, עובר על איסור מן התורה, משום "לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא".

ולפיכך לכאורה גם במצות נטילת ידים, חובה לברך על המצוה לפני שמקיימה.

ובכל זאת מצאנו כמה שיטות בענין ברכת "על נטילת ידים". שדעת האור זרוע, ורבינו חננאל, ועוד מרבותינו הראשונים, שיש לברך על נטילת ידים מיד כאשר מתחיל את הנטילה. כדי שיברך לפני מצות הנטילה. ואין אנו נוהגים כדבריהם.

ולעומתם דעת מקצת מרבותינו (הובאו באור זרוע סימן עט), שבנטילת ידים אין צורך בכלל שתהיה הברכה לפני המצוה. שהרי לפעמים, אין ידיו של הנוטל נקיות. ולכן לא תקנו שיברך לפני הנטילה כלל, ויוכל לברך אפילו אחר הנטילה. ואין הלכה כשיטה זו.

והדעה האמצעית, היא דעת התוספות ועוד הרבה פוסקים, שיש לברך לאחר הנטילה, כאשר ידיו נקיות, אבל לפני הניגוב. וזאת משום שניגוב הידיים הוא גם כן חלק ממצות הנטילה, שהרי חייב אדם לנגב את ידיו לפני שיאכל. ונמצא שמברך כאשר ידיו נקיות, ועדיין הוא עומד באמצע המצוה.

ומנהג העולם כשיטה זו, שיש לברך על נטילת ידים לאחר הנטילה קודם הניגוב. ולפי דעת מרן השלחן ערוך (סימן קנח סעיף יא), כל שמברך לאחר הניגוב, הרי ברכתו היא ברכה לבטלה. וכן דעת הרמב"ם ורוב הראשונים, שאם שכח לברך לפני הניגוב, אסור לו לברך לאחר הניגוב, ואם יברך, ברכתו היא ברכה לבטלה.

ולכן לסיכום: יש לברך על נטילת ידים, לאחר שנוטלים ידים, ולפני ניגוב הידים. ואם לא בירך עד שכבר ניגב את ידיו, לא יברך כלל. וכן פסק מרן רבינו הקדוש בספרו הליכות עולם (עמוד שיז)

תאריך השאלה:
י"ח טבת תשפ"ב / 22 בדצמבר 2021

נטילת נשמה הוא שם כולל על הפסקת חיים של בעל חיים. אף על פי שאין לו ממש נשמה במובן המלא של המילה.

אין איסור צער בעלי חיים אם הולך לפי תומו ודורס על חרקים. ובכלל יש ספק אם שייך דין צער בעלי חיים ברמשים כמו חרקים. ולהבדיל, גם חכמי המחקר חלוקים בדעותיהם בענין זה.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


הליכה במקום שיש שם חרקים בשבת

שאלה: האם מותר ללכת בשבת במקום שיש שם נמלים?

תשובה: אחת מן המלאכות שאסור לעשותן בשבת, היא מלאכת "נטילת נשמה". ולמשל, אדם השוחט בשבת עוף בשבת, עובר משום "נטילת נשמה".

ולפיכך אסור להרוג בשבת אף אחד מן הרמשים (ובכלל זה החרקים) הרומשים על הארץ, כגון נמלים. שהרי בהריגתם יש איסור משום "נטילת נשמה". וכן פסק בספר איסור והיתר (כלל נט), שאסור לאדם להרוג בשבת נמלים ורמשים בדרך הילוכו, ובמקומות שהם מצויים, צריך לדקדק שלא לדרוך עליהם. וכן פסקו כמה מרבותינו האחרונים, ובהם הגאון רבינו יוסף חיים בספר בן איש חי (פרשת וארא).

אך יש להסביר את הדברים. שהרי כבר למדנו כמה פעמים, ש"מלאכה שאינה צריכה לגופה", אינה אסורה בשבת אלא מגזירת חז"ל, ולא מן התורה. ותחילה נסביר מהי "מלאכה שאינה צריכה לגופה"?

אדם החופר גומה (בור) בשבת (שעובר איסור מן התורה בחפירת הגומה), ואינו צריך את הגומה, אלא רק את העפר היוצא ממנה, אינו חייב מן התורה, כי התורה לא אסרה לעשות בשבת אלא מלאכה שנעשית לשם תכליתה, ותכלית חפירת הגומא היא כדי להשתמש בגומה עצמה, אבל מלאכה שנעשית לשם דבר אחר, אינה אסורה אלא מדרבנן.

ובנדון שלנו, כלומר לגבי מלאכת "נטילת נשמה", ברור שתכלית המלאכה היא, כאשר אדם שוחט עוף או בהמה, כדי לאכול מהם, שאז נעשית המלאכה לשם תכליתה, אבל אדם ההורג נמלה בשבת, ואין לו שום צורך בגוף הנמלה, נמצא שמלאכת נטילת הנשמה, היא "מלאכה שאינה צריכה לגופה", ואינה אסורה אלא מדרבנן.

ולאור האמור כתב מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל, שמאחר ואין האיסור כאן אלא מדרבנן, וגם האדם אינו מתכוין לעשות את המלאכה, הרי זה בגדר "פסיק רישיה דלא ניחא ליה בדרבנן", כלומר, המלאכה ודאי נעשית ("פסיק רישיה"), אך לא איכפת לאדם ממה שהמלאכה נעשית ("לא ניחא ליה"), ועוד, שאין המלאכה אסורה אלא מדרבנן. ואם כן, אין איסור ללכת על גבי נמלים בשבת, כשאינו מתכוין להרגם. שהרי "פסיק רישיה דלא ניחא ליה" באיסור דרבנן, מותר.

ואמנם מהיות טוב, יש להזהר שלא לדרוך על רמשים ונמלים בשבת, וכמו שכתב מרן זצ"ל בספרו חזון עובדיה (ח"ה עמוד קכד) וזו לשונו:
"רמשים, כגון נמלים, אסור לדרוך עליהם בשבת, אפילו אם אינו מתכוין להורגם, כיון שבודאי ימותו על ידי דריסתו, וטוב לדקדק בזה במקומות שהן מצויות. ואם אין לו דרך אחרת, מותר".

תאריך השאלה:
י"ז טבת תשפ"ב / 21 בדצמבר 2021

 המיקל לנסוע בו במקום צורך גדול מיד לאחר צאת השבת, יש לו על מה לסמוך. ומכל מקום ראוי ונכון להחמיר שלא לנסוע בו עד שיעבור שיעור הזמן הדרוש לו כדי להגיע לאותו מקום, באופן שלא יהנה ממה שנסע בשבת. (ילקוט יוסף שבת ג עמ' קו. הלכה ברורה סי"ח). 

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


הליכה בשבת לצורך מוצאי שבת

שאלה: האם מותר ללכת בשבת, לקראת צאתה, לחנות מסויימת (בחוץ לארץ), כדי שמיד בצאת השבת ניתן יהיה להכנס לחנות לקנות איזה דבר?

תשובה: נאמר בספר ישעיה (נח, יג), "אִם תָּשִׁיב מִשַּׁבָּת רַגְלֶךָ, עֲשׂוֹת חֲפָצֶיךָ בְּיוֹם קָדְשִׁי, וכו', אָז תִּתְעַנַּג עַל ה' וכו', כִּי פִּי ה' דִּבֵּר".

ופירשו רבותינו במסכת שבת ובמסכת עירובין (שבת קיג. עירובין לח:), "אם תשיב משבת רגלך", שלא יהיה הילוכך של שבת כהילוכך של חול. "עשות חפצך", שלא יהלך אדם בסוף שדהו בשבת לידע מה היא צריכה לאחר השבת. כלומר, אסור לאדם ללכת לשדה שלו בשבת, כדי לראות מה יצטרך לעשות בה לאחר השבת, לחרוש ולהשקות וכדומה.

ומסיים הפסוק, "כי פי ה' דיבר", כלומר, דין זה, שאסור לאדם להלך בשדהו בשבת, אינו גזירת חכמים, אלא איסור ממש, כי כן צוה ה' למשה רבינו בהר סיני, ומאז היה הדבר בגדר "הלכה למשה מסיני", עד שבא הנביא ישעיה וכתב את הדברים בפירוש. (חזון עובדיה חלק ששי עמוד א).

ומכאן אנו למדים, שאסור לאדם ללכת בשבת ולעמוד סמוך לחנות כלשהי על מנת לקנות בה מיד לאחר השבת. ואפילו אם אין הוא נושא עליו מעות (כסף) כדי לקנות, בכל זאת הדבר אסור, כי הדבר ברור שטעמו שעומד שם, הוא בכדי להכנס לחנות מיד לאחר השבת, והקניה בשבת היא ענין האסור בשבת, ולכן אסור לעשות כן. ורק לאחר צאת השבת, יוכל ללכת ולעשות רצונו.

ויש להוסיף, שאם כוונת אותו אדם לקנות איזה דבר לצורך מצוה, כגון לצורך הכנסת כלה וכיוצא בזה, מותר להתכונן בשבת כדי לקנות במוצאי שבת. שהרי נאמר "עשות חפצך ביום קודשי", שאסור לאדם לעשות את "חפציו", כלומר, עניניו הפרטיים, אבל "חפצי שמים", כלומר, ענין שהוא לצורך מצוה, מותר.

תאריך השאלה:
י"ז טבת תשפ"ב / 21 בדצמבר 2021

מי שנתקל בעקרב צהוב בשבת, מותר להורגו. (שבת קכא: חזון עובדיה שבת ח"ה עוד קכב).

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


הליכה במקום שיש שם חרקים בשבת

שאלה: האם מותר ללכת בשבת במקום שיש שם נמלים?

תשובה: אחת מן המלאכות שאסור לעשותן בשבת, היא מלאכת "נטילת נשמה". ולמשל, אדם השוחט בשבת עוף בשבת, עובר משום "נטילת נשמה".

ולפיכך אסור להרוג בשבת אף אחד מן הרמשים (ובכלל זה החרקים) הרומשים על הארץ, כגון נמלים. שהרי בהריגתם יש איסור משום "נטילת נשמה". וכן פסק בספר איסור והיתר (כלל נט), שאסור לאדם להרוג בשבת נמלים ורמשים בדרך הילוכו, ובמקומות שהם מצויים, צריך לדקדק שלא לדרוך עליהם. וכן פסקו כמה מרבותינו האחרונים, ובהם הגאון רבינו יוסף חיים בספר בן איש חי (פרשת וארא).

אך יש להסביר את הדברים. שהרי כבר למדנו כמה פעמים, ש"מלאכה שאינה צריכה לגופה", אינה אסורה בשבת אלא מגזירת חז"ל, ולא מן התורה. ותחילה נסביר מהי "מלאכה שאינה צריכה לגופה"?

אדם החופר גומה (בור) בשבת (שעובר איסור מן התורה בחפירת הגומה), ואינו צריך את הגומה, אלא רק את העפר היוצא ממנה, אינו חייב מן התורה, כי התורה לא אסרה לעשות בשבת אלא מלאכה שנעשית לשם תכליתה, ותכלית חפירת הגומא היא כדי להשתמש בגומה עצמה, אבל מלאכה שנעשית לשם דבר אחר, אינה אסורה אלא מדרבנן.

ובנדון שלנו, כלומר לגבי מלאכת "נטילת נשמה", ברור שתכלית המלאכה היא, כאשר אדם שוחט עוף או בהמה, כדי לאכול מהם, שאז נעשית המלאכה לשם תכליתה, אבל אדם ההורג נמלה בשבת, ואין לו שום צורך בגוף הנמלה, נמצא שמלאכת נטילת הנשמה, היא "מלאכה שאינה צריכה לגופה", ואינה אסורה אלא מדרבנן.

ולאור האמור כתב מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל, שמאחר ואין האיסור כאן אלא מדרבנן, וגם האדם אינו מתכוין לעשות את המלאכה, הרי זה בגדר "פסיק רישיה דלא ניחא ליה בדרבנן", כלומר, המלאכה ודאי נעשית ("פסיק רישיה"), אך לא איכפת לאדם ממה שהמלאכה נעשית ("לא ניחא ליה"), ועוד, שאין המלאכה אסורה אלא מדרבנן. ואם כן, אין איסור ללכת על גבי נמלים בשבת, כשאינו מתכוין להרגם. שהרי "פסיק רישיה דלא ניחא ליה" באיסור דרבנן, מותר.

ואמנם מהיות טוב, יש להזהר שלא לדרוך על רמשים ונמלים בשבת, וכמו שכתב מרן זצ"ל בספרו חזון עובדיה (ח"ה עמוד קכד) וזו לשונו:
"רמשים, כגון נמלים, אסור לדרוך עליהם בשבת, אפילו אם אינו מתכוין להורגם, כיון שבודאי ימותו על ידי דריסתו, וטוב לדקדק בזה במקומות שהן מצויות. ואם אין לו דרך אחרת, מותר".

תאריך השאלה:
ט"ז טבת תשפ"ב / 20 בדצמבר 2021

המאכל הראשון, איני מכיר. על פסטה מברכים על המחיה כשאכל כזית, מאחר והמים שבתוכו בטלים לגביו ומצטרפים לעיסה. 

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


ברכה אחרונה על עוגות שיש בהן גם קמח

בהלכות הקודמות, ביארנו, שכל מין מאכל או תבשיל, שעשוי מכמה חומרים שונים, ובכללם "מין דגן", (בדרך כלל – קמח חיטה), והדגן מעורב במאכל על מנת לתת לו טעם טוב, הרי שהברכה שיש לברך על אותו מאכל היא "בורא מיני מזונות". ואף על פי שרוב המאכל מורכב ממרכיבים אחרים, שאינם מין דגן, בכל זאת, מכיון שהדגן בא לתת טעם טוב, ויש לו חשיבות מיוחדת, הרי הוא אינו מתבטל בין שאר המרכיבים, ויש לברך "בורא מיני מזונות". ולפיכך למדנו, שעל עוגות עם קמח וביצים וחלב וגבינה, וכיוצא בזה, יש לברך עליהם "בורא מיני מזונות", כפי שביארנו בהרחבה בהלכות הקודמות. 

ברכה אחרונה – מאכלים מעורבים
ועתה נבוא לשאלה הסבוכה יותר שעומדת לפנינו, והיא, לגבי ברכה אחרונה על המאכלים הללו, שאמנם מעורב בהם קמח חיטה, אך הם עשויים בעיקר ממרכיבים אחרים, וכאשר אוכלים מהם שיעור "כזית" (כעשרים ושבעה גרם), אין באותה אכילה שיעור "כזית" מהבצק, אלא מכל התערובת, שהיא: אגוזים או גבינה או קרם וכיוצא בזה. ונשאלת השאלה, האם גם במקרה כזה הברכה האחרונה הנכונה היא "על המחיה", או שמא במקרה כזה אין לברך ברכה אחרונה כלל?

והנה הדבר ברור, שאם אכל כמות גדולה של מאכל, עד שאין ספק שאכל שיעור "כזית" ממין הדגן עצמו, כלומר מהקמח עצמו, (בתוך שבע וחצי דקות), הרי אז יש לברך ברכה אחרונה "על המחיה" לכל הדעות. אך השאלה היא במקרה שאכל שיעור "כזית" מהמאכל כולו, ולא אכל שיעור "כזית" ממין הדגן בפני עצמו.

ברכה אחרונה - עוגת גבינה
ובראשית נבאר את הדין לגבי עוגות, שמערבים בעיסה הרבה ביצים וסוכר או גבינה או קמח תפוחי אדמה וכדומה, וכמות הקמח שמעורבת בעיסה, היא מועטת מאד. שיש לדון, אם אכל "כזית" מהעוגה, אבל לא אכל כזית ממין הדגן. האם רשאי לברך "על המחיה" או לא?

ובדין זה נחלקו הפוסקים, ויש בדבר כמה וכמה שיטות חלוקות. ואנו נביא את הדין הלכה למעשה, כפי שפסק מרן רבינו עובדיה יוסף זצוק"ל בשיעוריו, וכפי שביאר הגאון רבי דוד יוסף שליט"א בספרו הלכה ברורה (חלק עשירי עמוד תי).

אם היו מעורבים כמה מינים במאכל, והם היו מרובים מאד מן הדגן, אבל טעם הדגן היה ניכר בתערובת, וגם, הוא לא היה פחות משישית מהתערובת, הרי שדינו כדין כל עוגה, שיש לברך לאחר האכילה "על המחיה", ואפילו אם אכל רק כזית, ורוב המאכל עשוי ממינים אחרים, וכגון עוגות שמערבים בעיסה שלהם גבינה וסוכר וכדומה, בכל זאת יש לברך לאחר האכילה "על המחיה", אפילו כאשר אוכלים רק שיעור "כזית" אחד.

אבל אם לא היה הדגן, כלומר הקמח, שישית מהתערובת, או שלא היה טעמו ניכר בכלל, אזי אין לברך לאחר האכילה "על המחיה" כלל. ובמקרה כזה אין לברך שום ברכה אחרונה לאחר האכילה.

ואף על פי שהקמח נותן טעם טוב בעוגה, בכל זאת, מאחר והוא בא בכמות מועטת כל כך, עד שאינו מהווה אפילו שישית מהמרכיבים שבעוגה, אין לברך על עוגה כזו "על המחיה", אפילו שאכל ממנה כזית. וכן במקרה שהקמח הוא דווקא מרובה בעוגה, אך אין טעמו ניכר בכלל בתערובת, אין לברך על עוגה כזו על המחיה כלל.

ולסיכום: עוגה, שיש בה מעט קמח שבא לתת בה טעם טוב, ואכל ממנה כזית, אם טעם הקמח ניכר בעוגה, והוא מהווה לא פחות משישית ממרכיבי העוגה, יש לברך לאחר האכילה "על המחיה". אבל אם הקמח הוא מועט מאד, פחות משישית ממרכיבי העוגה, או שאין טעמו ניכר כלל, אין לברך ברכה אחרונה לאחר אכילת כזית מהעוגה. ובגוף ההלכה נתבארו עוד פרטים בזה.

ובהלכה הבאה נבאר שיש חילוק בדין זה במאכלים מסויימים. 

תאריך השאלה:
ט"ו טבת תשפ"ב / 19 בדצמבר 2021

אשר יצר אפשר לברך לאחר הניגוב. תבורכו,

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


לברך לאחר ניגוב הידים

שאלה: רבים נוהגים, שלאחר נטילת הידים, תוך כדי הניגוב מברכים על הנטילה. האם מנהג זה הוא כהלכה?

תשובה: כלל גדול בידינו במסכת פסחים (דף ז:), כל המצוות, מברך עליהן קודם עשייתן. חוץ מטבילת הגר. כלומר, על כל מצוה שאנו מקיימים, תקנו רבותינו ברכה. לדוגמא, קודם אכילת מצה, מברכים "על אכילת מצה", וקודם טבילת כלים, מברכים "על טבילת כלים", וכן כל כיוצא בזה. מלבד טבילת הגר, שהוא גוי הבא להכנס תחת כנפי השכינה ולהיות יהודי, שאינו יכול לברך על הטבילה לפני שיטבול, שהרי אינו יכול לומר "אשר קדשנו במצותיו וצונו", כי עוד לא נתקדש בשום קדושה. לכן תקנו לו רבותינו שיברך על הטבילה לאחר שיטבול ויהיה יהודי.

אבל בכל שאר המצות בלי יוצא מן הכלל (חוץ ממצוה נמשכת), יש לברך על המצוה לפני עשייתה. ולא אחריה. ומי שמברך על המצוה לאחר עשייתה, ברכתו היא ברכה לבטלה. ולדעת הרמב"ם, עובר על איסור מן התורה, משום "לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא".

ולפיכך לכאורה גם במצות נטילת ידים, חובה לברך על המצוה לפני שמקיימה.

ובכל זאת מצאנו כמה שיטות בענין ברכת "על נטילת ידים". שדעת האור זרוע, ורבינו חננאל, ועוד מרבותינו הראשונים, שיש לברך על נטילת ידים מיד כאשר מתחיל את הנטילה. כדי שיברך לפני מצות הנטילה. ואין אנו נוהגים כדבריהם.

ולעומתם דעת מקצת מרבותינו (הובאו באור זרוע סימן עט), שבנטילת ידים אין צורך בכלל שתהיה הברכה לפני המצוה. שהרי לפעמים, אין ידיו של הנוטל נקיות. ולכן לא תקנו שיברך לפני הנטילה כלל, ויוכל לברך אפילו אחר הנטילה. ואין הלכה כשיטה זו.

והדעה האמצעית, היא דעת התוספות ועוד הרבה פוסקים, שיש לברך לאחר הנטילה, כאשר ידיו נקיות, אבל לפני הניגוב. וזאת משום שניגוב הידיים הוא גם כן חלק ממצות הנטילה, שהרי חייב אדם לנגב את ידיו לפני שיאכל. ונמצא שמברך כאשר ידיו נקיות, ועדיין הוא עומד באמצע המצוה.

ומנהג העולם כשיטה זו, שיש לברך על נטילת ידים לאחר הנטילה קודם הניגוב. ולפי דעת מרן השלחן ערוך (סימן קנח סעיף יא), כל שמברך לאחר הניגוב, הרי ברכתו היא ברכה לבטלה. וכן דעת הרמב"ם ורוב הראשונים, שאם שכח לברך לפני הניגוב, אסור לו לברך לאחר הניגוב, ואם יברך, ברכתו היא ברכה לבטלה.

ולכן לסיכום: יש לברך על נטילת ידים, לאחר שנוטלים ידים, ולפני ניגוב הידים. ואם לא בירך עד שכבר ניגב את ידיו, לא יברך כלל. וכן פסק מרן רבינו הקדוש בספרו הליכות עולם (עמוד שיז)


צפייה