שאלות ותשובות הלכה יומית

תאריך השאלה:
א' אדר תש"פ / 26 בפברואר 2020

כעשרים שקלים לנפש. כל אדם שהוא מעל גיל מצוות ואינו סמוך על שלחן הוריו, ידאג לתת לעצמו.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


מתנות לאביונים

בהלכה הקודמת, ביארנו באופן כללי את חיוב מצות "מתנות לאביונים" ביום פורים. כלומר, לתת שתי מתנות לשני אביונים.

מה צריך לתת?
ומצות מתנות לאביונים, אינה דוקא במתנות ממש, אלא רשאי לתת לאביונים מעות (כסף) כדי שיוכלו לקנות ממנו צרכי סעודת פורים.

כמה צריך לתת?
ירא שמים יתן מתנות לאביונים בעין יפה ובסבר פנים יפות, והנה שכרו ופעולתו לפניו. וכמה הוא חיוב מתנות לאביונים?, הנה מעיקר הדין אין קצבה במעות פורים, כי מן הדין די בנתינת פרוטה, שהוא סכום הקטן שיש בכל מקום (וכגון בארץ ישראל מטבע של חצי שקל וכדומה), ומכל מקום כאמור, עדיף להרבות במתנות לאביונים, מלהרבות בסעודת פורים ובמשלוח מנות. ועל כל פנים נכון שלא יפחות מסכום שיוכל האביון לעשות ממנו סעודת פורים.

החילוק בין משלוח מנות למתנות לאביונים
בהלכה הקודמת ביארנו, שיש לתת את המשלוח מנות, באופן שהמקבל ידע מי קיבלת את המעות, והנותן ידע למי נותן. וזאת משום שטעם המצוה של משלוח מנות, הוא בכדי להרבות אהבה ואחוה בין בני אדם. אולם לענין מתנות לאביונים אין הדין כן, אלא רשאי לתת את המתנות באופן שהאביון לא ידע ממי קיבל, וכן הנותן לא ידע למי נותן.

וכן במשלוח מנות, יש לתת מנות ממש, כלומר, דברי מאכל ומשקה, מה שאין כן במתנות לאביונים, שיכול לתת לאביונים מעות, שיוכל לקנות מהם את צרכי הסעודה.

חשיבות מתנות לאביונים
וכתב הרמב"ם (הלכות מגילה פרק ב), חייב אדם לשלוח לחברו שתי מנות בשר, או שני מיני תבשיל, או שני מיני אוכלים (מאכלים), שנאמר: ומשלוח מנות איש לרעהו, שתי מנות לאיש אחד, וכל המרבה לשלוח לרעים הרי זה משובח. וחייב לחלק לעניים מעות או מיני אכלים ביום הפורים, לא פחות משני עניים, שנותן לכל אחד מתנה אחת, שנאמר: ומתנות לאביונים. ומוטב לאדם להרבות במתנות לאביונים יותר מלהרבות בסעודתו ובמשלוח מנות לחברים, שאין שמחה גדולה מפוארה יותר מלשמח לב עניים ויתומים ואלמנות וגרים, שהמשמח לב האומללים הללו, הרי הוא דומה לשכינה, שנאמר: "להחיות רוח שפלים ולהחיות נפש נדכאים".

נתינה לגבאי צדקה
הנותן מעות לגבאי צדקה, שהוא מחלקם לעניים בו ביום, יוצא ידי חובת מתנות לאביונים, ששלוחו של אדם כמותו. וכן נוהגים רבים כיום, שהם נותנים לגבאי נאמן את כספי המתנות לאביונים, והוא שלוחם לתת את כספי המתנות לעניים ביום הפורים. ועדיף לנהוג כן ממה שיתן בעצמו את המעות, לאביונים כאלה אשר אינו יכול לדעת בודאות אם הם ראויים למתנות אלו.

וכבר הזהרנו בעבר על הצורך לשים לב שגבאי הצדקה הם אנשים יראי שמים, ולא לסמוך בעיניים עצומות על ועדי הצדקה למיניהם.

תאריך השאלה:
ל' שבט תש"פ / 25 בפברואר 2020

לגבי אמירת בוקר טוב כשפוגש את האבל, יש מקום להקל לפי מה שכתב בחזון עובדיה אבלות ח"ב עמוד רמח. ולכאורה הוא הדין לגבי חודש טוב, בפרט כשנתקל באבל, שאז רשאי לומר לו כן, שאינה כשאלת שלום, אלא כברכה בלבד.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


משלוח מנות למי שנמצא בשנת אבל

שאלה: האם נכון הדבר שאסור לשלוח מנות למי שנמצא בשנת אבל? והאם נכון שאסור לאבל לשלוח מנות?

תשובה: מי שנפטרו אביו או אמו, הרי הוא נוהג כמה מנהגי אבלות במשך שנים עשר חודשים. ומי שנפטר קרובו, שאינו אביו או אמו, (אח או אחות או אשה או בעלה או בן או בת), הרי הוא באבלות עד שלושים יום.

שאלת שלום
רבותינו בגמרא במסכת מועד קטן (דף טו.) למדו מהפסוק, שהאבל אסור ב"שאלת שלום". כלומר, אסור לאבל לשאול בשלומו של אדם אחר, וכן אסור לשאול בשלומו. ויש בזה פרטי דינים רבים.

משלוח מנות – דברי המהרי"ל
כתב בשו"ת מהר"י מולין (סימן לא), שמשלוח מנות לאבל, "אין לך שאלת שלום גדול מזה". כלומר, משלוח מנות, הוא בכלל שאלת שלום, ולכן אסור לשלוח מנות לאבל. וכן פסק הרמ"א (יו"ד סימן שפה סעיף ג, ובאו"ח סימן תרצו ס"ו).

משלוח מנות על ידי האבל – דברי מרן השלחן ערוך
לאור האמור היה נראה שכשם שאין לשלוח מנות לאבל, כמו כן אסור לאבל לשלוח מנות לאחרים. אולם מרן השלחן ערוך (סימן תרצ"ו) פסק, שהאבל חייב במשלוח מנות. ולכן אין ספק בדבר להלכה, שהאבל חייב לשלוח מנות לרעהו ביום הפורים. ואפילו בתוך שבעת ימי האבלות, האבל חייב לשלוח מנות לרעהו. וכתבו האחרונים שטוב שישלח מנות של בשר ודגים ולחם וכדומה, ולא ישלח מיני מתיקה של תפנוקים.

משלוח מנות אל האבל
ולענין משלוח מנות אל האבל, כבר הבאנו את דברי הרמ"א שפסק שאין לשלוח מנות לאבל. אולם כל זה דוקא למנהג האשכנזים, אבל מנהג הספרדים ובני עדות המזרח, ששולחים מנות לאבל ביום הפורים, מאחר ואין אבלות נוהגת ביום הפורים, מותר לשלוח לאבל בתוך שנה (או בתוך שלושים יום על שאר קרובים) משלוח מנות.

אבל עני או תלמיד חכם
ומכל מקום, אם האבל הוא עני, או שהוא תלמיד חכם המלמד תורה לרבים, גם למנהג האשכנזים יש לשלוח אליו מנות. משום מצות צדקה לעני, ומשום ששליחת מנות אל הרב היא כמו תשלום חוב, ולא משום שמחה. (חזון עובדיה פורים, עמוד קצג, וחזון עובדיה אבלות, ח"ב עמוד רנב).

נולד בן – נתרפאה המשפחה
אמרו רבותינו בתלמוד ירושלמי (מועד קטן פ"ג ה"ז) לגבי משפחה שנמצאת בימי האבל על פטירת אחד הקרובים: "אמר רבי אלעזר, אם נולד בן זכר באותה משפחה, נתרפאה כל המשפחה". והביאו את דברי הירושלמי רבינו הרמב"ן ועוד, והביאו מרן השלחן ערוך (בסימן שצד). וכתב מרן רבינו עובדיה יוסף זצוק"ל בזו הלשון: וממה שהובא דבר זה בשלחן ערוך, נראה לי שאם נולד בן זכר באותה משפחה, בתוך הזמן, יכולים גם אחרים לשאול בשלום האבלים בתוך שנים עשר חודש, כיון שנתרפאה אותה משפחה. (חזון עובדיה ח"ב עמוד רמז).

ומן הדברים אנו למדים, שאם נולד בן זכר במשפחה, יכולים לכל הדעות לשלוח משלוח מנות לאבלים, ואפילו ממיני מתיקה, ואפילו למנהג האשכנזים יש להקל בזה. וה' יזכינו לשובע שמחות ולראות בתחיית המתים במהרה בימינו, וכשם שעשה נסים לאבותינו בימים ההם בזמן הזה, כן ירחם עלינו ויחיש לגאלינו גאולת עולמים. אמן.

תאריך השאלה:
כ"ט שבט תש"פ / 24 בפברואר 2020

תודה על ההערה. ושוב נודע לנו שבסיפור המעשה האמיתי, לא היה מדובר באברך צעיר, אלא ביהודי כבן חמישים שנה. חזק ואמץ!

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


כבוד התורה – קבורת הנדיב

שנינו בפרקי אבות (פ"ד): "רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, כָּל הַמְכַבֵּד אֶת הַתּוֹרָה, גּוּפוֹ מְכֻבָּד עַל הַבְּרִיּוֹת". כלומר, אדם שהוא מכיר בערכה של התורה, ומכבד את התורה הקדושה ואת חכמי התורה, זוכה שגם הוא מכובד בעיני הבריות.

ומעשה אירע בארצות הברית לפני כשנה. אברך אחד שגר באיזור ניו יורק, החליט עם רעייתו שבאותה שנה, הם לא יהיו בביתם בראש השנה, אלא יסעו לעיר אחרת. אמרה רעייתו של אותו אברך, הנה בכל שנה אני רגילה ליסוע בערב ראש השנה לפקוד את קברות הורי הקבורים באזור ניו ג'רזי הסמוכה, והשנה הדבר לא יסתדר, לכן אשתדל ללכת לשם עוד לפני ערב ראש השנה, כדי לקיים את מנהגי.

והנה בחודש אלול, נסעו האברך ורעייתו באזור העיר ניו ג'רזי, ולפתע נזכרה האשה בדבריה, שכאשר יתאפשר הדבר, היא תלך לפקוד את קברות הוריה. לכן נסעו האברך ורעייתו לבית העלמין, ושם התפללו על קברות הורי האשה. כאשר באו לצאת מן המקום, הנה הם רואים קבוצת אנשים יהודים בצד בית העלמין, אותם אנשים קראו לאברך ואמרו לו, האם תוכל לבוא הנה לדקה אחת, כי באנו לקבור כאן נפטר אחד שמת, ואין לו קרובי משפחה, ואנו רוצים לומר קדיש לפני קבורתו. נענה האברך ברצון, שהרי מצוה גדולה נקרתה בדרכו. האשה המתינה בצד, והאברך הצטרף למנין, כאשר איש ה"חברא קדישא" אומר קדיש לעלוי נשמת הנפטר הגלמוד. לאחר מכן הורידו את הנפטר אל קברו. אולם אז, מה מאד הופתע האברך בראותו כי אנשי החברא קדישא אינם מכסים את הנפטר בעפר, אלא פונים להם לדרכם, מיד שאל אותם, מה אתם עושים? מדוע אינכם מכסים את הנפטר? השיבו לו, כי מנהגם הוא שבעוד כמה דקות יגיע הנה טרקטור, והוא יכסה את הקבר באמצעות הכף שלו. האברך הזדעזע ממה ששמע, הרי אין זה ראוי שיכסו כך את קברו של אותו יהודי מסכן. לכן החליט להשאר במקום לראות מה שיהיה.

לאחר דקות ספורות, הוא שומע רעש מנוע, ואמנם הגיע למקום טרקטור קטן, ועליו נהג נכרי, שבא לכסות את הקבר. פנה אליו האברך ואמר לו, אולי תסכים לתת לי את המעדר שברשותך, כדי שאני בעצמי אכסה את הקבר? השיב לו בעל הטרקטור, אין בעיה, בבקשה, קח לך מעדר ועשה מה שתרצה. ואמנם אותו אברך כיסה בעצמו את הקבר במשך כחצי שעה, באמצעות מעדר, לאחר מכן קבע את השלט עם שמו של הנפטר שהשאירו שם אנשי ה"חברא קדישא". אותו אברך פנה לדרכו עם רעייתו, כשהם מהורהרים מאד, איזה דבר מוזר נקלע בדרכם, שהרי הם לא חשבו כלל להגיע באותו יום לבית העלמין, וכעת זכו לכבד כל כך את הנפטר בדרכו האחרונה. אולם לא היתה להם כל אפשרות לדעת במי מדובר.

לאחר כמה ימים, טילפן אותו אברך לאחד מרבותיו בישיבה שבה למד בבחרותו (ישיבת נר ישראל בבולטימור) כדי לאחל לו שנה טובה, ובתוך דבריו סיפר לרבו את שעבר עליו באותו יום. והנה בשעה שהזכיר את שמו של הנפטר, פרצה צעקה מפיו של הרב, וכך אמר, דע לך, כי לפני כמה שנים, כאשר באת ללמוד בישיבה, הוריך לא הסכימו לשאת בעול של שכר הלימוד. לכן פניתי בזמנו לאדם אחד, והצעתי לו לקחת עליו את העול ולשלם במשך כל השנים את שכר הלימוד שלך, והוא נעתר לבקשה. ואותו אדם היה ערירי, לא היו לא ילדים כלל, והוא אותו אדם שהזכרת את שמו. והנה עתה, באו לקוברו בחוסר כבוד, אך מן השמים סובבו את הדברים, שזכית אתה להשיב לו טובה, וקברת אותו במו ידיך בקבר ישראל.

תאריך השאלה:
כ"ח שבט תש"פ / 23 בפברואר 2020

נכון מאד. צריך שיהיה פחות משישית, ושהטעם לא ניכר. והענין של טעם לא ניכר, לא הרחבנו בו מפני שאינו מצוי כלל.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


ברכה אחרונה על "וופלים", "בקלאווה", "עוגת נפוליאון", "בורקס"

בהלכה הקודמת ביארנו, שעוגה שיש בה מעט קמח, ואכל ממנה כזית, יש לברך לאחר מכן ברכת "על המחיה", אך זאת בתנאי, שהקמח מהווה לא פחות משישית ממרכיבי העוגה, וכן בתנאי שיהיה טעם הקמח ניכר בעוגה (כפי שקורה בדרך כלל).

ולפיכך למדנו שעוגת גבינה, שיש בה למשל שתי כוסות קמח, יש לברך לאחר אכילת כזית מהעוגה, ברכת "על המחיה".

קרמשניט, וופלים
יוצאים מן הכלל, מאכלים שאינם עיסה אחת עם קמח. אלא כל מין עומד בפני עצמו. ולמשל, בקלאווה, שעשויה מעלי בצק לחוד וממיני אגוזים לחוד. וכן וופלים, או עוגת נפוליאון ("קרמשניט"), שאין הקמח מעורב עם הגבינה או האגוזים, אלא עלי הבצק עומדים וניכרים בפני עצמם, והמילוי ניכר בפני עצמו, שבאופן כזה, אין להתייחס לכל העוגה כמקשה אחת, אלא יש להתייחס לכל מרכיב ומרכיב לחוד.

לפיכך, אפילו אם עלי הבצק מכילים יותר משישית מכל העוגה, וכן אפילו שטעמם ניכר היטב, בכל זאת, אם אכל כזית מעוגה זו, ולא אכל כזית מהבצק בפני עצמו, אין לברך על המחיה לאחר האכילה. כי המילויים אינם מצטרפים עם הבצק לשיעור "כזית". 

כמו כן האוכל וופלים, שהדבר ידוע שעלי הבצק הם קלים ואווריריים מאד, ועיקר המשקל (אפילו בנפח) של הוופלים הוא מחמת הקרם שממלאים בין העלים, אינו יכול לברך "על המחיה" לאחר האכילה, אלא אם יאכל כמות גדולה ביותר. אבל אם אכל "כזית" מהוופלים, אינו מברך לאחר מכן "על המחיה". (ואם אכל כזית מהקרם, יברך "בורא נפשות").

וכן הדין לגבי בקלאווה, שבדרך כלל אוכלים ממנה מעט מרוב מתיקותה, הרי שאין לברך לאחר מכן ברכה אחרונה, אפילו אם אכלו יותר משיעור "כזית", משום שהמילוי שעשוי מאגוזים ופיסטוקים וכדומה, אינו מצטרף עם הבצק לשיעור "כזית".

וזהו החילוק הגדול שקיים בין עוגות גבינה וכדומה, לבין וופלים וכדומה, שבעוגות שמעורב בהן קמח, כל המרכיבים מצטרפים עם הקמח לשיעור ברכת אחרונה, וכפי שביארנו. מה שאין כן במקרה שהבצק עומד בפני עצמו, אין המילוי מצטרף לבצק לשיעור ברכה אחרונה.

בורקס
כיוצא בזה היה מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל מורה, שהאוכל "כזית" ממאפה "בורקס", ולא אכל שיעור כזית מהבצק בפני עצמו, אלא בצירוף הגבינה או ממילוי אחר שהיה שם, אינו רשאי לברך "על המחיה" לאחר מכן, כי המילוי אינו מצטרף עם הבצק לשיעור ברכה אחרונה.

וכבר הזכרנו בעבר, שמרן רבינו עובדיה יוסף זצוק"ל הורה לנו כמה פעמים, שעל בוטנים מצופים ("אמריקאים"), כל שאכל מהם "כזית", יברך לאחר מכן ברכת "על המחיה". אף על פי שרוב משקל המאכל, הוא מהבוטנים ולא מהציפוי. וזאת משום שלדעתו היה דין הבוטנים שווה לדין עיסה אחת שמעורב בה קמח ודברים אחרים, מפני שהקמח סובב את הבוטן מכל צדדיו.

ולכן לסיכום: בקלאווה, בורקס, וופלים, וכיוצא בזה, שהבצק עומד בפני עצמו, והמילוי עומד בפני עצמו, אין המילוי מצטרף עם הבצק לשיעור "כזית" כדי להתחייב בברכה אחרונה.

תאריך השאלה:
כ"ח שבט תש"פ / 23 בפברואר 2020

ההערה שלכם נכונה באופן חלקי. נכון שיש לציין שאם הוא רוצה בהשקייה הזו, אז אין להקל בה. אבל מה שכתבתם שמדובר דוקא בגינה מושקית, זה אינו, כי באופן שהגינה מושקית ורטובה כעת, בכל מקרה יש מקום להקל, כי אין השקייה במקום שהוא מושקה לגמרי.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


הנבטת זרעים עבור צפורים, כיור שזורם לגינה

השריית זרעים בשבת
נשאלנו, לגבי אנשים המגדלים בבתיהם תוכים או עופות שונים, ועליהם להשרות זרעים שונים במים, ואחר כך לתת אותם לעופות, האם מותר לעשות כן בשבת?

לכאורה יש לאסור, על פי מה שכתב הרמב"ם (בפ"ח מהלכות שבת), שהשורה בשבת חיטים או שעורים חייב משום מלאכת זורע. שהרי על ידי השרייה מתחילים החטים להתבקע ולנבוט, וכפי שהסברנו אתמול. אולם באמת שלא נאסר הדבר, אלא באופן שמשרה את הזרעים למשך כמה שעות, עד שיתרככו ויהיו ראויים לזריעה, אבל אם אינו משרה אותם אלא במשך שעה או שעתיים, ומיד נותנם לפני העופות, אין בדבר איסור. וכן פסק מרן זצ"ל בספר חזון עובדיה (שבת ח"ד עמוד יז). וכן כתבנו לפני מספר שנים ב"הלכה יומית".

אולם למעשה, לגבי תוכים וציפורים, בדרך כלל בכוונת המגדלים לגרום לכך שהזרעים ינבטו לגמרי, ובאופן כזה יש לאסור כפי שביארנו. ועוד, שדוקא לגבי זרעי חטה או שעורה, יש להקל להשרות אותם למשך זמן קצר, אבל זרעי שומשום או פשתן וכדומה, שעל ידי שרייתם במים הם נדבקים ונתלים זה בזה, אסור להשרותם בשבת במים, משום איסור "לישה" בשבת (כמבואר בש"ע סימן שמ סעיף יב). ובתערובת המיועדת לעופות כגון תוכים, יש שם זרעים מסוג זה שהם נדבקים זה לזה כזרעי פשתן ("סיטריה"), ואסור להשרותם במים בשבת מן התורה.

כיור שמימיו זורמים לגינה
דנו הפוסקים, לגבי כיור שרוחצים בו ידיים, והמים הנשפכים לתוכו זורמים דרך צינור, ובסוף דרכו של הצינור, המים נשפכים על גבי אדמה שגדלים בה צמחים שונים. האם מותר להשתמש בכיור זה בשבת, או שיש בדבר איסור משום "זורע"?

ומרן רבינו עובדיה יוסף זצוק"ל כתב בנדון זה בכמה מקומות, (שו"ת יביע אומר חלק חמישי סימן כז, ובספר חזון עובדיה על הלכות שבת חלק ראשון עמוד קלה, ובחלק רביעי עמוד י), והעלה שמן הדין אפשר להקל לשפוך מים בכיור זה בשבת, כאשר אין כוונתו כדי להשקות, אלא רק כדי לשטוף את ידיו וכדומה.

והטעם שהיקל בזה מרן זצ"ל, הוא משום ששפיכת המים אינה נעשית באופן ישיר על ידי האדם, אלא בצורה של "גרמא", שהמים נשפכים תחילה לכיור, ומשם הם זבים מאליהם עד שהם מגיעים לקרקע, ואין זה נחשב להשקייה ישירה, כמו אדם שמשקה על ידי צינור ומכוין באופן ישיר את המים לקרקע. ומכיון שאין כוונתו של האדם להשקות, אלא רק לרחוץ את ידיו, הרי אין כאן אלא לכל היותר איסור מדברי חז"ל, שכאשר אין כוונתו למלאכה האסורה, אין בדבר איסור כלל. ומרן רבינו זצ"ל הביא ראיות רבות לדבריו, והביא שכן כתב הגאון החתם סופר, ועוד מגדולי הפוסקים.

אולם ברור שאין להקל בדבר, אלא באופן שהאדם המשתמש בכיור, אינו מתכוין להשקות את הגינה, רק רצונו הוא להשתמש בכיור, כדי לרחוץ את ידיו או את הכלים. אבל אם עושה כן על מנת להשקות את הגינה, יש בדבר איסור בשבת.

ולסיכום: כיור שהמים הנשפכים בו זורמים על ידי צינור לאדמה שיש בה צמחים, מותר להשתמש בו בשבת, אם אינו מתכוין לשם השקייה, אלא לצורך שטיפת ידיים וכדומה.

אסור להשרות בשבת זרעים במים, אלא אם עושה כן למשך זמן מועט, כגון שעה או שעתיים, בכדי להניחם לפני בהמה שברשותו. ובכל אופן אין לעשות כן בזרעי פשתן או שומשום וכדומה שנדבקים זה לזה מיד כשנרטבים.

 

תאריך השאלה:
כ"ז שבט תש"פ / 22 בפברואר 2020

יכולים לשיר ואין זה ענינם שיש אדם שמקליט לפני זמן רבינו תם.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


שאלה: מהו זמן "רבינו תם" שיש המחמירים להמתין לו בצאת השבת, והאם יש לנהוג בחומרא זו?

תשובה: נודע הדבר, כי על פי דין התורה, כל יום, נמשך אחר הלילה שלפניו. כלומר, השבת מתחילה משקיעת החמה במוצאי יום ששי, ועד צאת הכוכבים של יום השבת, שהוא ליל יום ראשון.

וזמן "צאת הכוכבים", הוא הקובע אימתי מסתיים אותו היום ומתחיל היום שלאחריו לרוב דיני התורה, וכן לענין צאת השבת, אסור לעשות כל מלאכה עד לזמן צאת הכוכבים. ומשעת צאת הכוכבים, יצאה השבת והתחיל ליל יום ראשון.

מחלוקת הגאונים ורבינו תם
והנה מצאנו מחלוקת עצומה בין רבותינו הראשונים, אודות שיעור זמן "צאת הכוכבים", שלדעת הגאונים, (שהם רוב חכמי ישראל הסמוכים לזמן הגמרא), זמן צאת הכוכבים הוא אחרי שלש עשרה וחצי דקות מזמן שקיעת החמה. ואילו לדעת רבינו תם, זמן צאת הכוכבים הוא מאוחר יותר, כשיעור שבעים ושתים דקות (זמניות, כלומר, דקות שמחושבות בכל יום לפי אורכו) מזמן השקיעה

מנהג ארץ ישראל 
בארץ ישראל, ובהרבה מקומות בגלויות ישראל, נהגו לחשב זמן צאת הכוכבים על פי שיטת הגאונים, דהיינו שאחר שלש עשרה וחצי דקות מזמן שקיעת החמה (ועוד תוספת כל שהיא, מחמת דין "תוספת שבת" שלא נאריך בו כעת), כבר נהגו לעשות הבדלה, ולאחר מכן התירו לעשות מלאכה, כי השבת כבר יצאה לה. וכן מחושב זמן "צאת השבת" ברוב לוחות השנה המצויים כיום. (אלא שבלוחות מהודרים המצויים כיום, מופיע מידי שבוע גם זמן "רבינו תם", ולעיתים הוא מופיע בראשי תיבות ר"ת).

כיצד יש לנהוג למעשה
ובאמת אילו הוכרעה ההלכה שלא כדעת רבינו תם, מפני שרוב או כל הפוסקים היו דוחים דבריו, לא היה מקום כל כך לחוש לדעתו, וכפי שאנו פוסקים בכל ענין על פי כללי ההוראה המסורים לנו מדור דור. אלא שבנדונינו אין הדבר כן, כי רבים ועצומים מרבותינו הראשונים, סוברים שהעיקר להלכה כדעת רבינו תם. ולשיטה זו, העושה מלאכה במוצאי שבת קודם לזמן זה, הרי הוא באיסור סקילה (כי עון חילול שבת עונשו בסקילה). וכן דעת רבינו האי גאון, והראב"ד, והרז"ה, והרמב"ן, והרשב"א, והרא"ה, והריטב"א, והר"ן, והרב המגיד, והמאירי, והרב אוהל מועד, והסמ"ג, והרוקח, והמרדכי, ורבינו פרץ, והרא"ש, ורבינו ירוחם, ועוד. ולא עוד אלא, שכן פסקו להלכה מרן השלחן ערוך והרמ"א, וכן דעת המבי"ט והרדב"ז ומהר"י קולון והגאון מהר"ח אבולעפיא ועוד.

דברי רבינו יעקב פראג'י
והנה לפני למעלה משלש מאות שנה, קם הגאון מהרי"ף (רבי יעקב פראג'י, מגדולי הפוסקים במצרים, חבירו של הגאון בעל גינת ורדים), וחיבר קונטרס שלם להוכיח שהעיקר להלכה כדעת רבינו תם, ושלא כמו שנוהגים ברוב קהילות ישראל.

אלא שבזמנו, לא היו נוהגים במצרים לחוש לשיטת רבינו תם בכלל, והיה הגאון מהרי"ף מסתפק אם יש טעם בכלל שיפרסם דבריו, וכך כתב בסוף תשובתו בענין זה: "וגם אני היום, כמו חמישים שנה ויותר שעמדתי על הדבר הזה, ואני מתהלך בו בתום לבבי (שהיה רוצה שינהגו לחומרא כדעת רבינו תם ולא היו שומעים לו), ואפילו נוות ביתי (אשתו) אינה שומעת לי בדבר הזה, שאומרת לי בפירוש אני הולכת בדרך שהולכים כל היהודים. אלא היא נוהגת להמתין רק כרבע שעה יותר משאר בני העיר, אבל אינה ממתינה כל כך עד שיגיע זמן רבינו תם, נמצא (יוצא ש) הקונטריס שחיברתי, לעצמי חברתיו (כי רק הוא היה מחמיר כשיטת ר"ת), ולא נתעוררתי לשלחו (כלומר לפרסמו) אלא מפני שבחלום אמרו לי מן השמים, שטוב הדבר שיתפרסם הקונטרס הזה בעולם, שעל ידו הרבה ינהגו כשיטת רבינו תם, ואפשר שעל ידי זה תתקרב הגאולה". 
 
וכן כתבו עוד גאונים רבים, שראוי לכל חרד לדבר ה', להחמיר כשיטת רבינו תם ורוב הפוסקים, שלא לעשות מלאכה במוצאי שבת לפני שיגיע זמן רבינו תם, ולכל הפחות נכון להחמיר כשיטה זו באיסורי תורה, כגון הדלקת אור החשמל וכדומה. וכן כתב להלכה מרן הרב שליט"א, שעם כל זה שהוא תמיד משתדל להקל ולא להחמיר, מכל מקום בספרו שו"ת יביע אומר, האריך בנדון זה. ובדרשותיו היה מעורר על הדבר, בפרט בימי עשרת ימי תשובה, שנכון מאד להחמיר בחומרת רבינו תם. וכן ראוי לנהוג גם בכל השנה. ובזמנינו ברוך ה', רבים מאד נוהגים להחמיר כשיטת רבינו תם.

תאריך השאלה:
כ"ז שבט תש"פ / 22 בפברואר 2020

חלק שלישי, בליקוטים סימן כה.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


ברכת מחיה המתים

בהלכה הקודמת ביארנו, שהרואה את חבירו או קרובו שחביב עליו מאד, ושמח בראייתו, לאחר שלא ראהו שלשים יום, עליו לברך שהחיינו כאשר יראה את חבירו.

בגמרא בברכות (נח:) אמר רבי יהושע בן לוי, כל הרואה את חבירו לאחר שלשים יום מברך שהחיינו, ואם ראהו לאחר שנים עשר חודשים, מברך מחיה המתים.

וביארנו כבר, כי דין הברכה על חבר, שייך דוקא בחבר האהוב עליו באופן מיוחד, שחביב עליו מאד, ושמח הרואה בראייתו. והוא הדין לעניין ברכת מחיה המתים לאחר שנים עשר חודשים, שאין לברכה על כל חבר, אלא על חבר קרוב במיוחד, או על קרוב משפחה אהוב במיוחד, כגון אשתו, בנו, בתו, וכדומה.

וברכה זו נפסקה להלכה בשלחן ערוך (סימן רכה), ולפיכך אין לבטל ברכה זו. אלא שלמעשה, בזמנינו רחוקה מאד המציאות שיבא אדם לברך ברכה זו, וכפי שנבאר.

ההבדל בין ברכת שהחיינו לברכת מחיה המתים 
נשאל הגאון רבי אליהו חזן, בשו"ת תעלומות לב, מדוע לא נהגו לברך ברכת שהחיינו אחר שלשים יום, וברכת מחיה המתים אחר שנים עשר חודש שרואים חבר אהוב? והשיב, שבזמנינו שכלי התקשורת גברו בטלפון ובטלגרף ובתי דואר הרבים בכל עיר ועיר, בודאי שאף על פי שלא ראה את חבירו, מכל מקום הוא ידע מה שלום חבירו, באמצעות הטלפון וכדומה, ולכן אינו צריך לברך שהחיינו, וכן אינו צריך לברך ברכת מחיה המתים. והוסיף על כך, שכן כתב מרן החיד"א בברכי יוסף בשם זקינו מהר"א אזולאי.

ומרן הקדוש רבינו עובדיה יוסף זצ"ל, כתב להעיר על דבריו, כי הגאון הרב חיד"א כתב כך: "ושמעתי, שמה שאמרו שאחר שנים עשר חודשים מברך מחיה המתים, היינו דוקא, כאשר לא שלח לו מכתבים ולא ידע משלומו, אבל אם יודע ששלום לו, או ששלח לו מכתב, אינו מברך מחיה המתים". וכתב זאת בשם זקינו המהר"א אזולאי.

ומבואר, כי דברי הרב חיד"א, נסובו אך ורק על ברכת מחיה המתים, אבל ברכת שהחיינו, יש לברך גם אם שמע משלום חבירו. וכן מבואר בפירוש בשו"ת הלכות קטנות (סי' רכ) וזו לשונו: נראה שברכת מחיה המתים, אין לברך, כל שקיבל ממנו מכתב או שבאו אנשים והודיעוהו מטוב שלומו, שאין כאן משום "נשכחתי כמת מלב", אבל ברכת שהחיינו אחר שלשים יום, שהברכה היא על ראיית הפנים, כלומר על השמחה שיש בראיית פני האהוב, מברך. עד כאן.

נמצינו למדים אם כן, כי ברכת שהחיינו יש לברך לאחר שלשים יום, גם אם דיבר עם חבירו או אשתו בימים שלא התראו, על ידי טלפון וכדומה, אבל ברכת מחיה המתים, אין לברך, אלא אם לא ראה ולא שמע מחבירו דבר במשך שנה, וכן לא שמע מחבריו ומקרוביו דבר על מדת שלומו. ובזמנינו בודאי זהו דבר רחוק מאד, שאדם לא ישמע דבר מחבירו החביב עליו מאד במשך שנה שלימה, שהרי אמצעי התקשורת מצויים ביננו מאד לרוב, ולכן ברכה זו אינה שכיחה בזמנינו. אך ברכת שהחיינו, היא שכיחה יותר, וכמבואר.

תאריך השאלה:
כ"ה שבט תש"פ / 20 בפברואר 2020

סודות התורה, אין הכוונה דוקא לדברי קבלה, אלא עומק הנגלה, בהבאת ראיות עמוקות לגלוי פנים בתורה כהלכה, גם זה בכלל עמקי סודות התורה.

ובאמת נכון שאנו מבקשים שיפתח ה' את לבינו, אבל עלינו מוטל לעסוק בתורה.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


אתה חונן לאדם דעת

הטעם שתיקנו ברכת את החונן, בתחילת הבקשות שבתפלת העמידה 
כתב מרן השלחן ערוך (סימן קטו): מפני שמותר (היתרון שיש) האדם מן הבהמה היא הבינה והשכל, קבעו (חכמינו זכרונם לברכה) ברכת "אתה חונן" ראש (בתחילת הברכות) לאמצעיות (כלומר, לברכות העוסקות בבקשות שבתפלה, כי שלשת הברכות הראשונות עיקרן שבח להשם יתברך, ואחריהן מגיעות הברכות שענינין בקשה מה'. כגון, חכמה, תשובה, סליחה, גאולה, רפואה),  שאם אין בינה, אין תפלה.

ובספר ברכי יוסף, הביא מרן החיד"א, בשם המקובל רבינו בנימין הכהן, שהטעם לזה הוא לפי המבואר בדברי רבותינו, שכל מי שאין בו דעת, אסור לרחם עליו. ולכן אנו מבקשים מהשם יתברך רחמים על עצמינו, שנזכה שיחננו ה' דעת, ואחר כך נהיה ראויים לרחמים בשאר הבקשות שבתפלה.

נוסח הברכה הנכון
ובנוסח הברכה, יש אומרים שצריך לומר "לָאדם דעת", הלמ"ד בקמ"ץ, ויש אומרים שצריך לבטא את הלמ"ד בשו"א נע. ומנהגינו לנקד את הלמ"ד בשוא, ואין צורך לשנות את הניקוד בענין זה.

יש אומרים שצריך לומר "וחננו מאיתך חכמה בינה ודעת", ויש אומרים שאין להתחיל בו"א החיבור, אלא לומר "חננו מאיתך". וטעם האומרים שאין לומר "וחננו", משום שאין זה המשך למה שנאמר קודם לכן "אתה חונן לאדם דעת" וכו', אלא התחלה בבקשה. ומכל מקום מנהגינו לומר "וחננו", שהוא המשך לשבח שנאמר קודם לכן.

שואל אדם צרכיו בברכת אתה חונן 
כבר ביארנו כמה פעמים, שמותר לאדם להוסיף, בלשון נקייה ומדוייקת, בקשות אישיות בתפלת העמידה, לפי ענינה של כל ברכה וברכה. ולכן, מי שאינו מצליח בלימודים, שהוא שוכח מה שלמד, או שאינו מבין מהר, רשאי לבקש על כך בברכה זו, שהיא בקשת החכמה.

ולכן לפני שיסיים בנוסח הברכה "וחננו מאיתך", יאמר: יהי רצון מלפניך ה' אלהי ואלהי אבותי, שתחנני חכמה ובינה להבין עמקי סודות תורתך, וזכני לזכור את לימוד התורה, ללמוד וללמד לשמור ולעשות. וכן רשאי לומר "וזכני לזכור את מה שאני לומד לעבודתך", אם הוא לומד לימודי חול. וכן כל כיוצא בזה.

תאריך השאלה:
כ"ד שבט תש"פ / 19 בפברואר 2020

הכותל אינו קברי צדיקים. ויש שם מקום לנטילת ידיים כדי שמי שידיו לא נקיות יוכל ליטול את ידיו שם ואחר כך להתפלל כפי שיש נוהגים תמיד לפני התפלה.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


נטילת ידיים לאחר ביקור בקברי צדיקים, ועוד

שאלה: האם יש ליטול ידיים לאחר ביקור בקברי צדיקים או בבית הקברות? והאם החיוב הוא דוקא כשמבקרים בבית הקברות, או אפילו לאחר השתתפות בהלוייה?

תשובה: מרן השלחן ערוך (סימן ד) כתב, ש"ההולך בין המתים, צריך ליטול את ידיו". וכן נהגו מימות עולם, שהמבקרים בבית הקברות, נוטלים אחר כך את ידיהם, עם כלי, ונוטלים שלוש פעמים בכל יד לסירוגין, כפי שעושים בנטילת ידיים של שחרית.

טעם הנטילה
ומקור הדברים בדברי המרדכי (ברכות סי' קצד) ושאר הראשונים. אולם טעם נטילת הידיים הזו, שנוי במחלוקת. כי הרמב"ן בתורת האדם (שער האבל עמוד קנו) כתב, שיש ליטול ידיים במים כשיוצאים מבית הקברות, משום שהמים רומזים ליצירת האדם. והסביר את הדברים קצת באריכות. והמאירי (קונטרס בית יד, ה"ד בהלכה ברורה ח"א עמ' ק) כתב, שהטעם הוא משום נקיות בלבד.

ולעומתם כתב המהרי"ל, שטעם הנטילה הוא משום רוח רעה ששורה על הידיים לאחר הביקור בבית הקברות. וכן מוכח מדברי עוד מרבותינו הראשונים. ואף הרמב"ן בסוף דבריו הביא ששמע מפי אחד מרבותיו שיש ליטל ידיים, משום שהם רמז לטהרת הטומאה. עיין שם.

ולפיכך מובן היטב, מה שנהגו שכל הנכנס לארבע אמותיו של הנפטר, נוטל את ידיו. (וכן כתב המגן אברהם סעיף קטן כא). שהרי יש שם טומאת מת. וכן כל המלוים את המת, ששהו בתוך ארבע אמותיו נוהגים שנוטלים את ידיהם.

מי שרק השתתף בהלויה
אבל מי שהשתתף בהלויה, ולא היה מנושאי המיטה, ולא קרב כלל אל המיטה (לתוך ארבע אמותיה, כשני מטר), ולא היה כלל באהל המת, (כלומר, בחדר שהו המת), כתב הרמב"ן בתורת האדם (עמוד קנה) בשם גאון, שאינו צריך ליטול את ידיו כלל. ורק אם נכנס לתוך בית הקברות יטול ידיו.

ויש לציין, כי הביקור בבית הקברות שלא לצורך הוא דבר שאינו רצוי, ומרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל היה מייעץ למקורביו שלא לבקר כלל בבית הקברות. והיה מזכיר את דברי הגר"א מוילנא, שכל הצרות והעוונות באים מחמת ביקור בבית העלמין.

קברי הצדיקים
וכל זה בסתם בתי קברות, אבל מי שמבקר במקום שקבור בו צדיק, ואין שם קברות אחרים בסמוך אליו, כמו קבר רבי שמעון בר יוחאי וכדומה, אינו צריך ליטול את ידיו אחר כך. מפני שאין רוח רעה מצוייה שם. (ילקוט יוסף סימן ד עמוד תיב). 

ולסיכום: מי שביקר בבית הקברות, צריך ליטול אחר כך את ידיו, כפי שנוטלים ידיים בבוקר. וכן מי ששהה בבית שיש בו נפטר, או בתוך ארבע אמותיו של הנפטר, צריך ליטול ידיו. ולעתיד לבוא יקומו המתים לתחיה, ותתבטל טומאתם, יראו עינינו וישמח לבנו במהרה בימינו. אמן.

תאריך השאלה:
כ"ג שבט תש"פ / 18 בפברואר 2020

בנטילת ידיים אחרי שעושה צרכיו, יכול לברך אחרי ניגוב הידיים, כי הברכה אינה שייכת לנטילה, אלא היא ברכת שבח לה' יתברך אשר יצר את האדם בחכמה.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


לברך לאחר ניגוב הידים

שאלה: רבים נוהגים, שלאחר נטילת הידים, תוך כדי הניגוב מברכים על הנטילה. האם מנהג זה הוא כהלכה?

תשובה: כלל גדול בידינו במסכת פסחים (דף ז:), כל המצוות, מברך עליהן קודם עשייתן. חוץ מטבילת הגר. כלומר, על כל מצוה שאנו מקיימים, תקנו רבותינו ברכה. לדוגמא, קודם אכילת מצה, מברכים "על אכילת מצה", וקודם טבילת כלים, מברכים "על טבילת כלים", וכן כל כיוצא בזה. מלבד טבילת הגר, שהוא גוי הבא להכנס תחת כנפי השכינה ולהיות יהודי, שאינו יכול לברך על הטבילה לפני שיטבול, שהרי אינו יכול לומר "אשר קדשנו במצותיו וצונו", כי עוד לא נתקדש בשום קדושה. לכן תקנו לו רבותינו שיברך על הטבילה לאחר שיטבול ויהיה יהודי.

אבל בכל שאר המצות בלי יוצא מן הכלל (חוץ ממצוה נמשכת), יש לברך על המצוה לפני עשייתה. ולא אחריה. ומי שמברך על המצוה לאחר עשייתה, ברכתו היא ברכה לבטלה. ולדעת הרמב"ם, עובר על איסור מן התורה, משום "לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא".

ולפיכך לכאורה גם במצות נטילת ידים, חובה לברך על המצוה לפני שמקיימה.

ובכל זאת מצאנו כמה שיטות בענין ברכת "על נטילת ידים". שדעת האור זרוע, ורבינו חננאל, ועוד מרבותינו הראשונים, שיש לברך על נטילת ידים מיד כאשר מתחיל את הנטילה. כדי שיברך לפני מצות הנטילה. ואין אנו נוהגים כדבריהם.

ולעומתם דעת מקצת מרבותינו (הובאו באור זרוע סימן עט), שבנטילת ידים אין צורך בכלל שתהיה הברכה לפני המצוה. שהרי לפעמים, אין ידיו של הנוטל נקיות. ולכן לא תקנו שיברך לפני הנטילה כלל, ויוכל לברך אפילו אחר הנטילה. ואין הלכה כשיטה זו.

והדעה האמצעית, היא דעת התוספות ועוד הרבה פוסקים, שיש לברך לאחר הנטילה, כאשר ידיו נקיות, אבל לפני הניגוב. וזאת משום שניגוב הידיים הוא גם כן חלק ממצות הנטילה, שהרי חייב אדם לנגב את ידיו לפני שיאכל. ונמצא שמברך כאשר ידיו נקיות, ועדיין הוא עומד באמצע המצוה.

ומנהג העולם כשיטה זו, שיש לברך על נטילת ידים לאחר הנטילה קודם הניגוב. ולפי דעת מרן השלחן ערוך (סימן קנח סעיף יא), כל שמברך לאחר הניגוב, הרי ברכתו היא ברכה לבטלה. וכן דעת הרמב"ם ורוב הראשונים, שאם שכח לברך לפני הניגוב, אסור לו לברך לאחר הניגוב, ואם יברך, ברכתו היא ברכה לבטלה.

ולכן לסיכום: יש לברך על נטילת ידים, לאחר שנוטלים ידים, ולפני ניגוב הידים. ואם לא בירך עד שכבר ניגב את ידיו, לא יברך כלל. וכן פסק מרן רבינו הקדוש (הכ"מ) בספרו הליכות עולם (עמוד שיז)

תאריך השאלה:
כ"ב שבט תש"פ / 17 בפברואר 2020

יש מקום להקל, משום שממשמעות דברי רוב הפוסקים, שלא חילקו בזה, משמע קצת שאסור. ואין זה בזיון לטלית אם יקפלוה בערב.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


קיפול בגדים בשבת

שאלה: האם מותר לקפל בשבת בגד, כגון, לקפל את הטלית בסיום התפלה בשבת, לפי סדר הקיפולים שלה, בכדי שלא תתקמט, או שיש איסור בדבר?

התנאים בהיתר קיפול בגד בשבת
תשובה: במשנה במסכת שבת (דף קיג.) שנינו: מקפלין את הכלים (הבגדים) בשבת. ובגמרא אמרו, שאסור לקפל בגדים בשבת, אלא באופן שאדם אחד מקפלם, אבל לא כאשר שני בני אדם מקפלים את הבגד יחד. וכן לא התירו לקפל בגדים, אלא כאשר מדובר בבגד חדש, אבל בגד שאינו חדש, אסור לקפלו. וכן לא התירו לקפל בגד בשבת, אלא בבגד לבן, אבל בגד צבוע, אסור לקפלו. וכן אסור לקפל בגד, אלא כשמתכוין לחזור וללבשו באותו יום, אבל כשאינו מתכוין לחזור וללבשו באותו יום, אסור. וכן, לא התירו לקפל בגד בשבת, אלא כשאין לו בגד אחר, אבל אם יש לו בגד אחר, אסור לקפל.

טעם האיסור לקפל בגד בשבת, והמשמעות להלכה
וטעם האיסור לקפל בגד בשבת, מבואר בפירוש רש"י, לפי שקיפול הבגד בכדי שישמר חלק, דומה לתיקון כלי, שהיא אחת מן המלאכות האסורות בשבת, ו"תיקון כלי", אין הכוונה לכלי מקולקל שתיקנוהו בשבת, אלא כל דבר שמועיל לכלי, כגון טבילת כלי שעדיין לא הוטבל, גם זה בכלל תיקון כלי בשבת. ולפיכך אסרו לקפל בגדים בשבת. וכן פירשו התוספות, "מכאן למדנו שאסור לקפל טליתות של בית הכנסת, לפי שהם לצורך מחר", כלומר, אף על פי שהטלית חדשה ולבנה, מכל מקום, הואיל  ואינו מתכוין לחזור ולהתעטף בטלית בו ביום, אסור לקפלה בשבת.

ולפי זה נראה, שאדם הפושט את טליתו בשבת, אסור לו לחזור ולקפלה אחר התפלה. וכן, הפושט בגדיו בליל שבת לפני שהולך לישון, ובגדיו צבעוניים, אסור לו לקפלם בשבת, שנראה כמתקן כלי בשבת.

שיש להקל כאשר מקפל שלא כפי סדר הקיפול הקודם
ורבינו הראבי"ה גם כן כתב כדברי התוספות, שאין לקפל את הטלית בשבת, אולם הוסיף, שאם מקפל את הטלית שלא לפי סדר הקיפול הראשון שלה (כלומר, שלא לפי הסימנים והקיפולים שנוצרו מהקיפול הקודם), נראה שמותר לעשות כן. והסביר מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל (בשו"ת יחוה דעת חלק ב סימן מ), שטעם הדבר, הואיל ואילו היה מתכוין לשמור על צורת הבגד, היה מקפל לפי סדר הקיפול הקודם, כעת, כשמקפל בכוונה שלא לפי סדר זה, הרי גילה דעתו שאינו מקפיד כל כך על החלקת הבגד בצורה המקורית, ולכן, אין זה דומה לתיקון כלי שנאסר בשבת.

סברת המיקלים לגמרי בקיפול בגד בשבת
והכלבו כתב, שמותר לקפל את הבגדים אפילו לפי סדר הקיפול הישן, משום שבזמנינו אין אנו מקפידים כל כך על החלקת הבגדים כמו שהיו נוהגים בזמן חז"ל, ולכן אין בזה חשש של תיקון כלי. ובכמה מקומות נהגו להקל כדבריו.

ומרן השלחן ערוך (בסימן שב) הביא דברי הראבי"ה, שאם מקפל שלא כסדר הקיפול הראשון, יש להקל. ולא הזכיר כלל את סברת הכלבו, שמתיר לגמרי לקפל בגדים בזמן הזה. ומבואר שאינו מסכים להקל כדעת הכלבו, אלא כדעת הראבי"ה, שכל שאינו עושה על פי הסדר הקודם, יש להקל.

ואף על פי כן, יש שכתבו להקל כדברי הכלבו, נגד דעת מרן השלחן ערוך, באמרם שהוא מנהג קדום, עוד קודם קבלת הוראות מרן הקדוש. ומרן הרב זצ"ל לא סמך להלכה על דבריהם, ולפיכך פסק, שאין להקל בקיפול הטלית (או שאר בגדים צבעוניים) בשבת, אלא כשמקפלם שלא כפי סדר הקיפול הקודם.

ולסיכום, מותר לקפל בשבת בגד או טלית שלא לפי סדר הקיפול הראשוני, אבל לפי סדר הקיפול הראשון, אין לקפל את הבגדים, שנראה כמתקן כלי. והמיקל לקפל לפי סדר הקיפול הראשון, אין למחות בידו, שיש לו על מה שיסמוך.

ובמקומות שיש נכרי שמקפל את הטליתות לכל המתפללים, כמו שמצוי בכמה מקומות בחוץ לארץ, יש להקל בזה.

תאריך השאלה:
כ"ב שבט תש"פ / 17 בפברואר 2020

מאחר וסוף סוף יש בזה מחלוקת הפוסקים, לא חוזר לברך.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


דברים הבאים בתוך הסעודה

דברים הבאים בתוך הסעודה
בגמרא במסכת ברכות (מא:), אמר רב פפא, הלכתא (להלכה), דברים הבאים בתוך הסעודה מחמת הסעודה, אינם טעונים ברכה, לא לפניהם ולא אחריהם. כלומר, כל מאכל שבא בתוך סעודה (שאוכלים עם פת לחם), כגון בשר ודגים וכיוצא בזה, אין מברכים עליו בשעת הסעודה את הברכה הראויה לו ("שהכל"), משום שכל המאכלים שבסעודה נפטרים כבר בברכת המוציא לחם מן הארץ.

הטעם שאין מברכים בתוך הסעודה
ובטעם הדבר שכל המאכלים נפטרים בברכת המוציא, במחשבה ראשונה היה נראה, שהוא מדין "עיקר וטפל", (כמו שביארנו בעבר), שכל שיש לאדם מאכל המורכב משני מאכלים, מברך על המאכל העיקרי, ופוטר את הטפל. ולדוגמא, תבשיל של אורז עם עדשים, ברכתו בורא מיני מזונות, אף על פי שברכת העדשים היא "האדמה", מפני שהאורז הוא העיקר, וברכתו "מזונות", והעדשים טפלים לו. וכמו כן בנדונינו, כיון שהפת יש לה חשיבות מיוחדת, הרי היא נחשבת כעיקר הסעודה, ולכן בברכת הפת נפטרים גם כל שאר המאכלים שיבואו בסעודה.

אולם בגמרא, שאלו לבן זומא על דברים הללו (הם המאכלים הבאים בתוך הסעודה), מפני מה אינם טעונים ברכה? אמר להם, הואיל והפת פוטרתן. והסביר רבינו הריטב"א, פירוש, ולא מדין טפילה הוא (כלומר, לא מטעם עיקר וטפל הפת פוטרת את שאר המאכלים), שאין המאכל נחשב טפל, אלא כשנאכל עם העיקר, כדברים שמלפתים בהם את הפת (כמו הסלטים שאנו עושים, שאוכלים אותם ממש עם הפת), אבל מאכלים שאין מלפתים בהם את הפת, אינם נחשבים טפלים לפת.

והמשיך רבינו הריטב"א והסביר, שבכל זאת אין מברכים על המאכלים הבאים בתוך הסעודה, מפני שהפת היא "עיקר הסעודה" כנגד כל מאכל שיבא אחריה. כלומר, דין מיוחד הוא לגבי הפת, שמרוב חשיבותה, היא פוטרת את כל המאכלים שבאים יחד עמה בסעודה, אף על פי שהם אינם נאכלים עם הפת ממש.

ולפיכך, גם מאכלים כגון בשר ודגים, שאינם נאכלים עם הפת ממש, אין מברכים עליהם בתוך הסעודה. מאחר ונפטרו כולם בברכת הפת שבתחילת הסעודה.

ולסיכום: מאכלים הבאים בתוך סעודה שאוכל בה פת לחם, והם באים מחמת הסעודה, כלומר שבאים למזון ולשובע, כגון בשר ודגים, אין מברכים עליהם, מכיון שנפטרו כבר בברכת הפת.

דברים הבאים לקינוח בסוף הסעודה, כגון פירות, יש לברך עליהם, כיון שאינם מחמת הסעודה כלל. ודין עוגות ועוגיות המוגשים בסיום הסעודה יבואר בעזרת ה' בהזדמנות אחרת.

תאריך השאלה:
י"ט שבט תש"פ / 14 בפברואר 2020

בענין המעשה של רבי חנינא בן תרדיון דנו גדולי הפוסקים, וכתבו כמה טעמים מדוע היה מותר לו לומר כך לתליין, ועיין בספר ים של שלמה להגאון מהרש"ל בפרק החובל סימן נט, ובשו"ת חתם סופר חלק אבן העזר סימן סט ובסימן שכו אות ג, ובשו"ת אגרות משה חלק חושן משפט חלק שני דף שיג. ובשו"ת משנה הלכות חלק שביעי סימן רפב ובחלק תשיעי סימן ת מה שכתבו בזה.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


המאבד עצמו לדעת – מעשה שהיה בכיתת מרן זצ"ל

בהלכה הקודמת הזכרנו את דברי הגאון רבי חיים פלאג'י זצ"ל, שמי שניסה לאבד עצמו לדעת, כלומר, ניסה להתאבד, על ידי שתיית תרופות מסוכנות וכדומה, ושוב נמצא על ידי אוהביו, ודאגו לו לרפאותו, וחזר והתרפא, עליו לברך ברכת הגומל, כדין כל אדם שהיה חולה והתרפא בחסד ה' עליו.

וכאן עלינו להסביר, דבר שלצערינו נשכח מעט מחמת דעות שאינם על פי רוח תורתינו הקדושה, כאילו חס ושלום, אדם שיש לו יסורים, מחמת חובות רבים, או מחלות קשות, או יסורי נפש קשים, ומבקש לשלוח יד בנפשו ולהרוג את עצמו, כאילו חס ושלום יש להצדיק את מעשיו, ולומר שאין עוון במה שפעל ועשה, כי הוא בחר לשים קץ לחייו מחמת הצרות, ואי אפשר לדון אותו על מעשיו. שכל זה בניגוד לדעת תורתינו הקדושה, כי על פי דין התורה, נפש האדם מסורה ביד ה' יתברך, ואין שלטון ביום המוות, רק ביד ה' מסור הדבר, לקבוע אימתי הוא זמן המיתה של האדם.

ובגמרא במסכת עבודה זרה (דף יח.), מסופר שגזרה מלכות הרשעה, שלא ילמדו תורה. ופרסמה המלכות, שכל מי שילך וילמד תורה לאחרים, אחת דינו להמית. וימיתו אותו בשריפה. ואמנם היתה התורה הולכת ונשכחת מישראל, כי אף אחד לא העז להרים את ראשו נגד הממשלה התקיפה, שנהגה בדיקטטוריה שכזו, להמית את כל מי שילמד תורה.

רק התנא רבי חנינא בן תרדיון, לא התחשב כלל בדברי הממשלה, והיה מכתת רגליו ממקום למקום, וספר תורה בחיקו, והיה מרביץ תורה לעדרים, ועשה לתורה שלא תשתכח מישראל. פעם אחת, נזדמנו במקום אחד, רבי חנינא בן תרדיון ורבי יוסי בן קסמא, והיה רבי יוסי בן קסמא חשוב מאד גם בעיני המלכות, שהיו מכבדים אותו מאד. שאל רבי יוסי את רבי חנינא, אמור לי, הרי מן השמים המליכו את המלכות הזו שגזרה שלא לעסוק בתורה, אם כן, איך אתה מכניס את עצמך בסכנה ומרביץ תורה בישראל? השיב לו רבי חנינא: אי אפשר להשאיר את ישראל בלי גדולי תורה שילמדום תורה, ו"מן השמים ירחמו"! אמר לו רבי יוסי: אני אומר לך דברים של טעם ואתה אומר לי "מן השמים ירחמו"? תמה אני אם לא ישרפו אותך ואת הספר תורה באש! כלומר, סבור היה רבי יוסי, כי רבי חנינא לא נוהג כדין במה שמסכן עצמו ללמד תורה לישראל.

שאל רבי חנינא את רבי יוסי, אם האמת היא כדברך, שאסור לי לסכן עצמי בשביל ללמד תורה לישראל, אם כן, האם יש לי חלק לעולם הבא, שהרי המאבד עצמו לדעת אין לו חלק לעולם הבא. השיב לו רבי חנינא, "מחלקך יהי חלקי ומגורלך יהי גורלי". (על פי פירושו של הגר"ש קלוגר בספר עבודת עבודה ועוד). כלומר, במקרה זה, שפעל רבי חנינא להצלת עם ישראל שלא תשתכח התורה, מותר היה לו לסכן את עצמו.

לימים, תפסו השוטרים שהיו ממונים מטעם מלכות הרשעה את רבי חנינא, והביאוהו לשריפה, וכדי להרבות את צערו, הניחו ספוגים מלאים מים על גופו, כדי שיקח זמן ממושך עד שתצא נפשו. התליין, ריחם על רבי חנינא, אמר לו, רבי! מדוע אתה מענה את עצמך? פתח את פיך ותמהר האש להמית אותך וליטל את נשמתך! השיב לו רבי חנינא, "מוטב שיטלנה מי שנתנה, ולא אחבל בעצמי"! וכל זאת מפני שאסור לאדם לעשות שום פעולה כדי להחיש את פטירתו מן העולם. אמר התליין לרבי חנינא, אם כן, אסיר אני את הספוגים שעליך, וכך לא תסבול יסורים, אך זאת אעשה רק בתנאי שתבטיח לי רבי, שאזכה לחיי העולם הבא. אמר לו רבי חנינא, "מבטיח אני לך", ומיד נשרף וספר תורה עמו.

ממעשה הזה אנו למדים, כמה חמור הדבר שאדם יאבד את עצמו לדעת. עד שאמרו שכל המאבד עצמו לדעת אין לו חלק לעולם הבא. ואף על פי שבודאי בשמים כאשר דנים את האדם, מתחשבים במצבו הקשה, בכל זאת אין די בכך כדי לבטל את חומרת האיסור הכרוך בדבר, עד שאמרו רבותינו, ופסקו כל הפוסקים, שכל המאבד עצמו לדעת אין מתאבלים עליו, לא יושבים עליו שבעה, ולא קורעים עליו את הבגדים. וכל זאת מפני החטא הנורא שחטא עם יציאת נפשו. (ואמנם בדברי הפוסקים, ובתשובת מרן זצ"ל (יביע אומר חלק שני וחלק שישי), מבואר שיש לדון בזה בכל מקרה לגופו, כי לפעמים יש להורות שישבו שבעה על המאבד עצמו לדעת, אך בכל זאת יש לדעת כי המעשה לכשעצמו הוא מעשה חמור ביותר).

וכיוצא בזה אותם שנותנים רשות לרופאים לזרז את פטירת החולה, אף הם בכלל שופכי דמים, כי אין ליטול נפש שום אדם, אפילו הוא מלא יסורים ומכאובים, ואלה הרופאים שממהרים את מיתת האדם, וחושבים שעושים חסד לנפשו, אינם יודעים כי הם בכלל שופכי דמים, ועליהם נאמר טוב שברופאים לגהינם, ואדרבה, כל שעה של האדם בעולם הזה, אפילו הוא מלא יסורים, הרי היא מועילה באופן שלא יסולא בפז לכפרת עוונותיו של החולה, ומן השמים קצובים כל חיי האדם ויסוריו, והכל לטובת האדם להביאו למנוחה נכונה לנצח נצחים בעולם שאין לו סוף. (ולענין הפסקת טיפול רפואי בחולה סופני, יש לשאול תלמיד חכם מובהק הבקי בענינים אלה).

ומעשה היה, כאשר למד מרן זצ"ל בישיבת פורת יוסף, והיה מרן כבן שבע עשרה שנה. אחד הבחורים שלמדו בסמוך למרן, היה אומלל מלידתו, כי היה יתום מאב, ואמו היתה מצערת אותו, והיה חי בעוני מחפיר, עד כי קץ בחייו לגמרי, וביקש להמית את עצמו. יום אחד, לאחר שאמו הקניטה אותו, גמר בדעתו למות. מה עשה? קנה סם המוות, והגיע לחדר השיעורים בישיבה, ביקש מאחד מחבריו כוס מים, ותיכף שתה את סם המוות יחד עם המים. ומיד החל לפרפר בין חיים למוות על רצפת החדר. הבחורים, וביניהם מרן זצ"ל, מיהרו בצעקות וקראו לאחד מגדולי רבני הישיבה, רבי יוסף שרבאני זצ"ל (חותנו של הגאון רבי בן ציון אבא שאול זצ"ל), והוא קרא לעוד מרבני הישיבה, ויחדיו נשאו את הנער החוצה, ולקחוהו במהירות לבית החולים, ושם אמנם הצילו את נפשו. (והיה מרן זצ"ל מספר, "עד היום כל פעם שאני רואה אותו אני נזכר באותו מעשה").

הבחורים וחכמי הישיבה, היו מלאים צער על מה שאירע. אך הגאון רבי אליהו לופס זצ"ל, שהיה רבו של מרן זצ"ל באותם השנים, כינס את בני החבורה, והשמיע בפניהם דברים כלהבות אש, בחומרת המאבד עצמו לדעת. כי בעת ההיא, היו עוד מבני הישיבה שהיו מלאים צרות ויסורים, כי העוני היה מקיף מבית ומחוץ, ורבים היו יתומים מאב או מאם. ובכלל הדברים, הקריא רבי אליהו לופס מתוך הספר "מנחת אליהו", להגאון רבי אליהו הכהן, שהיה חסיד ומקובל, בעל ספר שבט מוסר, שכתב מעשה נורא שאירע בענין זה, ואלו דבריו:

אשה אחת מבנות עירו של רבי אליהו הכהן, לקתה במחלה מוזרה, היא היתה נופלת פתאום לארץ, ונראית כמו מתה, לא שומעת ולא רואה, ולאחר מכן חוזרת לחיים. הרופאים כולם, לא מצאו מזור למחלתה המוזרה. לכן פנו בני משפחתה לרבי אליהו, שיבוא לביתה לראות אם יוכל לסייע לה.

כאשר נכנס רבי אליהו לבית האשה, תיכף נפלה האשה כמתה על הרצפה. והחלה רוח לדבר מתוך גרונה, בקול של איש זר. פתחה הרוח ואמרה "שלום אדוני הרב"! שאל אותו רבי אליהו, מי אתה, ומדוע אתה מקדים לי שלום? ענה לו הרוח, אני הוא פלוני בן פלוני, שהייתי לומד אצלך, והיינו יושבים בבית המדרש פלוני בכל יום ושומעים תורה מפיך. שאל אותו רבי אליהו, אם כן, אמור לי מה מעשך כאן, השיב לו הרוח, אני הייתי בעל תשובה, ובזמן שלא הייתי שומר תורה ומצוות, הייתי מבוסס מבחינה כלכלית, ולאחר מכן, חזרתי בתשובה שלימה, והייתי מקיים את כל מה שהייתי שומע מפי כבוד הרב, קלה כבחמורה. והנה סמוך ליום מותי, השתדכתי עם בחורה אחת ממשפחה טובה, ובשעת התנאים, התחייבתי שעד ליום הנשואין אתן סכום כזה וכזה עבור בניית הבית והנדונייא. אך מאז הלכתי והתדרדרתי מבחינה כלכלית, כי מן השמים החלו לגבות ממני את חובי על השנים בהם לא שמרתי תורה ומצוות, וכך הגעתי יומיים לפני נשואי, בלי אפשרות לקיים את הבטחתי. כך ישבתי והתביישתי כולי על מצבי. הלכתי ומכרתי את כל הרכוש שנותר לי, ואת הכסף נתתי צדקה לעניים כדי לכפר על פשעי, ולאחר מכן, הלך אותו אדם והמית את עצמו. והשאיר את הכלה אומללה ובוכה. ואמנם רבי אליהו, הכיר את הרוח עוד מחיים חיותו, והיה נוכח בעצמו בשעה שהביאו את אותו הבחור לקבורה, כשקברוהו הרחק משאר הקברים בבית הקברות, כדין מי שאיבד עצמו לדעת. רבי אליהו שהיה מקובל צדיק ונשגב, ידע אילו פעולות לעשות, כדי להועיל לנשמת המת, ולהצילו מרדת שחת.

סיים רבי אליהו, אמנם אותו בחור בחייו היה צדיק וישר, ומאז חזר בתשובה היה מדקדק במצוות ועוסק בתורה, ועם כל זה, לא הועיל לו דבר, ומאחר ואיבד עצמו לדעת, הביא עצמו לידי צער גרוע לאין שיעור ממה שהיה לו בעולם הזה.

לא כן בני ישראל קדושים, שיודעים כי העולם הזה הוא פרוזדור לקראת העולם הבא, ומקבלים עליהם את הדין באהבה, ועתיד הקדוש ברוך לתת שכרם מושלם, שכר הרבה מאד.

-----------------------------------

לשמיעת שיעוריו של מרן זצ"ל (מלפני שנים רבות) בנושא ברכת הגומל:
לשיעור בדיני ברכת הגומל וחומרת איבוד עצמו לדעת לחץ כאן
לשיעור בדיני ברכת הגומל וברכת הראיה לחץ כאן
לשיעור בעניני ברכת הגומל, חלק א' לחץ כאן
לשיעור בעניני ברכת הגומל, חלק ב' לחץ כאן

תאריך השאלה:
י"ט שבט תש"פ / 14 בפברואר 2020

בחזון עובדיה שבת חלק שלישי עמוד שכא.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


לידה בשבת

שאלה: אשה מעוברת שיודעת שיש סיכוי סביר שזמן לידתה יחול ביום השבת, וממילא אם יאחזוה צירי לידה בשבת, יאלצו לחלל עליה את השבת על ידי נסיעה במכונית לבית החולים, האם היא מחויבת לשבות במקום סמוך לבית החולים, בכדי שלא יצטרכו לחלל עליה את השבת, או שאין לה חיוב בזה ויכולה להשאר בביתה?

תשובה: הנה הדבר ברור, שבכל מקום של ספק פקוח נפש, חייבים לחלל את השבת. ועל כן, אם רואה האשה שתפסוה צירי לידה בביתה ביום השבת, בודאי שהיא וקרוביה מחוייבים לטלפן לפי הצורך להזמנת מונית או אמבולנס בכדי לקחתה לבית החולים, וכמו כן רשאי בעלה או אחת אחרת מקרובותיה ללוותה לבית החולים לפי בקשתה, בכדי ליישב דעתה סמוך ללידה. וכפי שכבר ביארנו בעבר.

ולעצם שאלתינו אם מחויבת האשה לעזוב את ביתה מערב שבת ולשבות במלון הסמוך לבית החולים בכדי שלא יבואו לחלל עליה את השבת, דן בזה הגאון רבי שמואל הלוי ואזנר זצ"ל בשו"ת שבט הלוי (ח"ח סימן פח) וכתב, שנראה שאם הדבר כרוך בטרחה מרובה אינה צריכה לטרוח בזה. וכן כתב הגאון האדמו"ר מצאנז בשו"ת דברי יציב (סי' קעה), שאף על פי שאדם מחויב לעשות מה שיוכל בכדי למנוע אחר כך חילול שבת על היולדת, מכל מקום בזה אין חיוב להחמיר, שהרי הנסיעה במכונית לבית החולים נחשבת כ"מלאכה שאינה צריכה לגופה", ("מלאכה שאינה צריכה לגופה" הוא מושג ידוע בהלכות שבת, וכגון אדם החופר גומה בחול, והוא חפץ בחול היוצא מחפירתו, ואין הוא חפץ בגומה שנעשית אחר כך, הרי זו מלאכה שאינה צריכה לגופה, שהרי אינו צריך את גוף המלאכה, שהיא הגומה, אלא בחול, וכן אצלינו, שאין האשה חפצה בגוף המלאכה, כלומר בעצם הנסיעה, כמו שרוצה אדם הנוסע לטיול, רק עיקר מגמתה להצלת עצמה, נמצאת מלאכה זו, שאינה צריכה לגופה, ואיסורה הוא מדרבנן ולא מדאוריתא לדעת רוב הפוסקים). וגם אין הדבר ודאי שתצטרך האשה לצאת לבית חולים בשבת, על כן אין חיוב להחמיר שתצא מערב שבת למלון הסמוך לבית החולים.

ומרן רבינו הקדוש רבי עובדיה יוסף זצ"ל, אחר שהביא דברי הפוסקים בזה, כתב שלכתחילה צריכה לעזוב את ביתה מערב שבת לשבות במלון הסמוך לבית החולים, ובלבד שיכולה לעשות כן בנקל, אבל אם כרוך הדבר בטרחה יתירה, אינה צריכה לטרוח בזה.

תאריך השאלה:
י"ז שבט תש"פ / 12 בפברואר 2020

אם יאלץ לחלל שבת מפני פיקוח נפש, הדבר מותר. אבל אם יודע שיכריחוהו לעשות עבירות בלי ענין פיקוח נפש, אין לקבל עליו תפקיד כזה. וה' יתברך ימציא לו פרנסה בהיתר ולא באיסור.

תאריך השאלה:
י"ז שבט תש"פ / 12 בפברואר 2020

יש בדבר זה ספק בדברי הפוסקים. ולמעשה, אם אין הוצאת ממון בדבר (שהרי הטבלת הכלים במקוה אינה עולה כסף), נכון יותר להחמיר ולהטביל את כל הכלים המוטלים בספק. ועיין בהליכות עולם ח"ז (עמוד פז).

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


אילו כלים טעונים טבילה

בהלכה הקודמת נתבאר שכלים הנקחים מן הגוי, כגון כלים שהיצרן שלהם אינו יהודי, חייבים טבילה במקוה טהרה לפני השימוש בהם. אולם יש לדעת שאין חיוב טבילה, אלא בכלים שהם "צרכי הסעודה", כגון כוסות וצלחות, קערות וקומקומים, וכיוצא בהם, שמשתמשים בהם לצורך אכילה ושתיה, אבל שאר כלים, כגון מספריים וכיוצא בזה, אינם צריכים טבילה. ומפצח אגוזים, יש אומרים שהוא דומה למספריים, שלא נחשבים כלי סעודה אפילו אם גוזר איתם ירקות. וכל שכן מפצח אגוזים שאינו נוגע בפרי עצמו אלא רק בקליפה. ומכל מקום כתב הגאון רבי שלמה זלמן אוירבך זצ"ל, שיש להטבילו בלא ברכה, ומרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל כתב, שאף שמן הדין מפצח אגוזים אינו צריך טבילה, מכל מקום, טוב להחמיר להטבילו בלא ברכה.

ואין חובה להטביל, אלא כלים העשוים מתכות או זכוכית, כמו שנאמר בתורה (במדבר לא.) לגבי כלי מדין, "אך את הזהב ואת הכסף את הנחושת את הברזל את הבדיל ואת העופרת" וכו', מכאן שכלי מתכות הנלקחים מן הגוי חייבים בטבילה. ורבותינו גזרו חיוב טבילה גם על כלי זכוכית, וכמו שאמרו בגמרא (עבודה זרה עה:)," אמר רב אשי, כלי זכוכית, הואיל ואם נשתברו יש להם תקנה, ככלי מתכות הם דומים, וטעונים טבילה. ופירש רש"י, זכוכית שנשברה, אפשר להתיכה לעשות ממנה כלי, והואיל וכך היא, דינה ככלי מתכת וטעונה טבילה.

וכלי חרס אינם טעונים טבילה, וכן כלי עץ, כגון כפות עץ, אינם טעונים טבילה. וכלי חרס מצופה בזכוכית מבחוץ ומבפנים (כמו שמצוי מאד בספלים של קפה העשויים חרסינה ומצופים בזכוכית, וכן בצלחות, ובפרט אותם המיוצרים במזרח הרחוק), חייב טבילה בברכה, ואם אינו מצופה זכוכית אלא מבפנים, צריך טבילה בלא ברכה. ודין כלי פורצלן יבואר בהלכה הבאה.

תאריך השאלה:
ט"ז שבט תש"פ / 11 בפברואר 2020

יש לעשות שתי וערב. ולא רק ערב או שתי. אין למרוח בשמן. וחובה לעשות שתי וערב גם כאשר רצונו לבשלו.

תאריך השאלה:
ט"ו שבט תש"פ / 10 בפברואר 2020

לא. גם באתרוגים שלנו יש חלק שטעמו אינו טוב. והאתרוגים של האשכנזים אינם נחשבים אצלינו מורכבים. לפני כשמונים שנה, חכמי ירושלים היו לוקחים אתרוגים משכם ומאום אל פאחם, והם היו אתרוגים עם מיץ, כמו אתרוגי שלומאי. ולכן החזון איש לקח מהם. ומהם ניטעו אתרוגי ליפקוביץ והלפרין הידועים כזני חזון איש. אלא שעלה ספק שמא הרכיבו אותם, ולכן החזון איש התחיל ליטול אתרוג תימני שהוא מובחר יותר, ומתחילה גם בו היה מיץ, אלא שמפני יובשה של מדינת תימן, במשך הרבה דורות היה האתרוג יבש, עד שנעשה זן יבש.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


ריבת אתרוג

שאלה: האם יש איזו סגולה באכילת מרקחת (ריבת) אתרוג? ומהי ברכתה?

תשובה: יש נשים שנהגו לאכול חלק מהאתרוג אחרי חג הסוכות, והיו אומרות שהוא סגולה ללידה קלה, וכן אשה שלא זכתה ללדת, היו אומרות שהיא סגולה שתפקד ותזכה לבנים ובנות. ומנהג זה הובא בכמה ספרים. אך באמת לא מצאנו לו מקור קדמון. והגאון החות דעת בספר מקור חיים (סימן תרסד) כתב, שמנהג זה נזכר בספר "צאנה וראנה" (שהוא ספר שהיה מיועד עבור נשים בשפת האידיש), אך הוסיף על כך: "ואשרינו שנשתקעו מנהגים כגון אלה", כלומר, אשרינו שהמנהג הזה נשכח מהעולם.

אולם הגאון רבי יעקב חיים סופר, בספר "כף החיים" (סימן תרסד אות ס) כתב, שהמנהג לעשות מרקחת מן האתרוג עם סוכר, להעלותו על השלחן בליל ט"ו בשבט, שהוא ראש השנה לאילנות, עם שאר הפירות שמברכים עליהם בלילה ההוא, ויברכו עליהם אנשי הבית. ואשה מעוברת שתאכל ממרקחת האתרוג אשר בירכו עליו בחג הסוכות יש לה סגולה בזה שתלד בריוח ולא בצער.

ומרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל בדרשותיו הזכיר את המנהג הזה, והיה אומר שיש סגולה מיוחדת כאשר האתרוג לקוח מתלמיד חכם וירא שמים. ובספרו חזון עובדיה על הלכות סוכות (עמוד תנ) שיצא לאור בימי זקנותו של מרן זצ"ל, הוסיף וכתב בנימה אישית בזו הלשון:

ואנא עבדא ידענא (ואני העבד ידעתי), שהאתרוג שבירכתי עליו בימי החג ויצאתי בו ידי חובת המצוה, חילקוהו בני ביתי לנשים חסוכי בנים אחרי שמונה שנים ושתים עשרה שנים מנשואיהם, ונתנו לכל אחת חתיכה מהאתרוג, ובאותה שנה נפקדו בבנים ובבנות לחיים טובים ולשלום. וזכות המצוה ראוייה שהיא שתגן אלף המגן".

למדנו אם כן, שיש טעם בסגולה זו. ואף שבזמנינו אין לנו גדולי עולם כמו מרן זצ"ל, בכל זאת יש ענין וסגולה לאכול מן האתרוג שנתקיימה בו מצוות ארבעת המינים, ובפרט כאשר מדובר באתרוג שהיה שייך לתלמיד חכם הידוע בצדקתו.

ולגבי ברכת ריבת (מרקחת) אתרוגים. באמת שיש בדבר מחלוקת בין הפוסקים, ולמעשה פסק מרן רבינו זצ"ל (הליכות עולם ח"ב עמוד צז), שכאשר אוכלים רק את הקליפה החיצונית (הצהובה) שעושים ממנה מרקחת, אז ברכתה "שהכל נהיה בדברו", מפני שהיא אינה ראוייה לאכילה, ולכן עיקר הברכה היא על הסוכר שיש בה. אולם אם מדובר במרקחת רגילה שעושים מכל קליפת האתרוג הלבנה , ובפרט לפי מנהגינו שמקלפים לגמרי את הקליפה הצהובה ומשאירים רק את הקליפה הלבנה, הרי אז יש לברך על המרקחת "בורא פרי העץ", כי עיקר פרי האתרוג הוא הקליפה הלבנה שבתוכו. (אבל הפרי עצמו, הוא מועט מאד וכמעט לא אוכלים ממנו, כי אין טעמו טוב, אלא כטעם העץ של האתרוג, שאינו ראוי לאכילה. ולכן על האתרוג אמרו בגמרא "שטעם פריו וטעם עצו שוים". כי הפרי והעץ, שניהם אינם טובים לאכילה. כן כתב מהר"ם בן חביב בכפות תמרים סוכה לה.).

ולסיכום: על מרקחת אתרוגים שעושים עם הקליפה הלבנה של האתרוג, מברכים בורא פרי העץ. ועל הקליפה הצהובה, כאשר אוכלים אותה לבדה, יש לברך שהכל נהיה בדברו.


צפייה