שאלות ותשובות הלכה יומית

תאריך השאלה:
ה' חשון תשפ"א / 23 באוקטובר 2020

אין לשים עליו שום תבלין, רק מעט מלח.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


דין הכשרת הכבד

הכבד הנמכר בזמנינו
הכבד, בין אם הוא כבד עוף ובין אם הוא כבד בקר, נמכר בחנויות כשאינו מוכשר, משום שאי אפשר להכשיר את הכבד על ידי מליחה כלל, אלא על ידי צליה. ואפילו אם יקרע את הכבד, אין לו תקנה על ידי מליחה, משום שהכבד כולו מלא דם, ויש בו סמפונות סגורות מלאות דם, ולכן אין לו היתר אלא כדלהלן:

אופן הכשרת הכבד
קודם הצלייה, יש לקרוע את הכבד, דהיינו לעשות בו שני חתכים (עמוקים דיים בכדי שיגיע לסמפונות) שתי וערב (לאורך ולרוחב) לכל ארכו ורחבו של הכבד, מלמעלה למטה, ומימין לשמאל, (כלומר, במאונך ובמאוזן, שתי וערב). ונוהגים לפזר עליו מעט מלח, (ומכל מקום אף אם לא פיזרו עליו מלח כלל, הדבר אינו מעכב בדיעבד), וצולים את הכבד, כאשר מקום החיתוך (מקום חיתוך השתי וערב) מונח כלפי מטה (לצד האש), ואז זב ממנו הדם, ואחר הצלייה הוא מותר באכילה.

הכבד המוגש במסעדות ובאולמות
ובאולמות שמחה, או במסעדות, שמגישים כבד צלוי כשאינו חתוך שתי וערב מפני שרוצים לשמור על מראה יפה יותר של הכבד, (וגם מטגנים אותו או מבשלים אותו כשהוא אינו חתוך, מה שגורם מבחינה הלכתית לבעיה מורכבת יותר), יש בזה מכשול, (ואין להתפעל ממה שיש כשרות לאולם או למסעדה, שאף על פי כן מצויים המכשולות בעניין הלב והכבד, וכבר העירו על כך כמה תלמידי חכמים, והסכים עמם הגאון רבי שלום משאש ז"ל).

משך הצלייה, ושטיפת הכבד
וכשצולה את הכבד, יש לצלותו עד שיהיה ראוי לאכילה, ואז הוא מותר באכילה, ואף על פי שעדיין נראה שזב ממנו דם, אין בכך כלום, כי דם זה אינו אסור באכילה אחר שכבר נצלה הכבד עד שיהיה ראוי לאכילה. ואף אין צורך לשטוף את הכבד אחר הצלייה מהדם שנמצא על פניו, אולם למנהג האשכנזים יש שמחמירים לשטפו אחר צלייתו. ומכל מקום הדבר אינו מעכב בדיעבד.

ובהלכה הבאה נבאר, אם מותר לבשל אחר כך את הכבד, או לחממו.

תאריך השאלה:
ד' חשון תשפ"א / 22 באוקטובר 2020

נוהגים שלא לברך על ספר חדש. ואם תוכל, תקנה בגד חדש או תאכל פרי חדש, ואז תוכל לברך.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


"שהחיינו"

במסכת עירובין (דף מ:) אמרו, שעל פרי חדש שמתחדש משנה לשנה, מברך שהחיינו בשעה שרואה את הפרי. ואפילו אם רואה אותו בידו של חבירו, או שרואה אותו על האילן, מברך עליו שהחיינו.

והפוסקים ומרן השלחן ערוך (סימן רכה) כתבו, שבזמנינו נהגו שלא לברך ברכת "שהחיינו" אלא בשעה שבאים לאכול מהפרי. וכמה טעמים הובאו בדברי הפוסקים בענין זה, מדוע נהגו לברך רק בשעת האכילה ולא נהגו לברך בשעת הראייה. וכתב המגן אברהם, שהטעם לכך הוא משום שלשיטת רבותינו הראשונים (הסמ"ק ועוד), כל פרי שהאדם הרואה אותו מתכוין לאכול אותו לאחר מכן, עליו לברך עליו רק בשעת האכילה, משום שעיקר ההנאה מהפרי היא בשעת האכילה. ולכן נהגו לברך תמיד רק בשעת האכילה.

ומכל מקום מי שבירך מסיבה כל שהיא על הפרי בשעה שראה אותו, אינו חוזר לברך אחר כך כשבא לאכול ממנו, שהרי נפטר כבר מברכת שהחיינו שבירך בשעת הראייה. אבל לכתחילה לא נכון לשנות מהמנהג שהונהג על פי גדולי עולם ונזכר בשלחן ערוך, שלא לברך אלא בשעת האכילה.

ואיך שיהיה למדנו מכל האמור, שעיקר ברכת שהחיינו נתקנה על ההנאה שיש לאדם מהפרי, הן בשעה שרואה אותו והן בשעה שאוכל ממנו. ולכן, מי שאינו נהנה בכלל מהפרי, ולמשל, שהובא לפניו פרי חדש, והוא אינו אוהב את אותו הפרי כלל. רק מבקש לטעום ממנו מעט להרגיש טעמו וכדומה, או שהפרי אינו בשל כראוי וטעמו מר או חמוץ מאד, בכל האופנים הללו, אין לברך על הפרי ברכת שהחיינו. וכן פסק הגאון רבי שמואל הלוי ואזנר זצ"ל (שבט הלוי ח"ד סימן כה), שמי שיודע שאינו שמח בפרי, אינו מברך עליו שהחיינו. והביא דבריו בספר הלכה ברורה (סימן רכה).

וכן למדנו, שמאחר ועיקר הברכה נתקנה על ראיית הפרי וההנאה שיש בחידושו, לפיכך ברור, שאפילו אם אינו אוכל אלא מעט מאותו הפרי, גם כן רשאי לברך עליו שהחיינו, כיון שנהנה ושמח באכילת הפרי המתחדש משנה לשנה.

  היי שלום שמי שי , אני אשמח אם הרב או מישהו אחר יספר את הסיפור שלי. סיפור שהיה לי עם הרב עובדיה יוסף זצק"ל : לפני שבע שנים ב ג' מר חשוון בבוקר החלטתי לשים כיפה על הראש למרות הקושי של מה יגידו בעבודה והסביבה . בצהריים של אותו יום שמעתי על האבידה הגדולה של עם ישראל .הרב נפטר. לפני 4 שנים בערך הרב עובדיה יוסף זצק"ל בא אליי בחלום ראיתי אותו ממש עם הגלימה והכובע שלו . החלום היה באמצע הלילה ממש . לא מאותם חלומות שבאים בסוף הלילה וחולמים שטויות . ושאל " מה יש לך בכיס " אמרתי לו שזה הפלאפון שלי ואני שומע הרבה סרוטנים והרצאות של רבנים . הוא אמר : " לא טוב בכלל תחליף תעשה את הפלאפון תהפוך אותו לכשר " . אמרתי לו בסדר . נישקתי לו את היד . ואמרתי לו שבאותו בוקר של אותו יום שהוא הסתלק מהעולם אני התחלתי לשים כיפה באופן קבוע . וככה נגמר החלום . לאחר כמה שבועות החלטתי לעשות את ולהפוך את הפלאפון אומנם ל"חכם" אבל כשר ברוך השם.
אני אשמח שהרב הוא מישהו מהכולל יספר את הסיפור שלי בעילום שם . אם תוכל בבקשה
ושהסיפור הזה ייצא לאור . לזכות הרבים. לשם שמיים בלבד!!

נ.ב
כל שנה בהילולה של הרב עובדיה יוסף זצ"ל מתעורר בי הרצון החזק לזכות אחרים בסיפור הזה , אני בטוח שגם הרב עובדיה יוסף זצ"ל היה רוצה שנפיץ לכל עם ישראל את הסיפור הזה , כי זה לא דור קל אבל חזק .
תודה רבה רבה ,אשמח לתשובה בחזרה גם אם כן או לא.
שי

תאריך השאלה:
ד' חשון תשפ"א / 22 באוקטובר 2020

חזק ואמץ! אשריך ואשרי חלקך זכותו תגן עליך, ותזכה לכל הברכות שבתורה,

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


לחם משנה

ביארנו את דין הסעודה השלישית, וברצוננו לבאר גם את דין הנשים לגבי סעודה שלישית, אך ענין זה הוא משולב עם דין הנשים לגבי חיוב בציעה על "לחם משנה", ולכן נקדים תחילה מהו דין "לחם משנה", ובהלכות שאחרי כן נחזור לדין הנשים בסעודה שלישית.

בגמרא במסכת שבת (קיז:), אמר רבי אבא, חייב אדם לבצוע על שתי ככרות בשבת, שנאמר (אודות המן שהיה יורד במדבר), "ולקטו לחם משנה". דהיינו שתי כיכרות לחם. אמר רב אשי, אני ראיתי את רב כהנא, שהיה לוקח בידיו בשעת הברכה שתי ככרות, אבל לא היה בוצע (חותך) את שתי הככרות, אלא רק אחת מהן. וטעמו, שהרי כתוב "ולקטו לחם משנה", כלומר שרק אחזו בידיהם לחם משנה, אבל לא היו בוצעים בתחילה אלא כיכר אחד.

ומבואר מן הדברים שחובה על כל אדם מישראל, ביום שבת קודש, בעת בציעת הפת בסעודות השבת, לקחת בידיו שתי ככרות לחם, זכר לנס המן שירד במדבר. (וצריך שיהיו הככרות מכוסות מעליהן במפה לפני שיברכו עליהן, כמו שביארנו כבר, וגם על השלחן מתחת הככרות צריך שתהיה מפה).

עוד מבואר בגמרא, שרבי זירא, היה בוצע מן הפת חתיכה גדולה, שתספיק לו לכל הסעודה. ואף שביום חול אין לנהוג כן, שהרי נראה הדבר כרעבתנות, שלוקח לעצמו בתחילה חתיכה גדולה, ויש בזה חסרון ממדת דרך ארץ, מכל מקום ביום השבת שעושה כן רק בכדי לחבב את מצות האכילה והעונג בשבת, אין בזה חשש שיראה כרעבתן, ואדרבא, מצוה לעשות כן.

בשעת הברכה על הפת, אוחז בידו את שתי הכיכרות, באופן שאחת למעלה ואחת למטה, וכשבוצע, יש אומרים שטוב יותר שיבצע מן הכיכר שלמטה, ויש אומרים שעדיף יותר לבצוע מן הכיכר שלמעלה. ומרן הבית יוסף (סימן רעד) כתב בשם הכל בו, "יש נוהגים לבצוע על הכיכר התחתון ולא העליון, ואנו נוהגים לבצוע מן העליון". והוסיף על זה מרן הבית יוסף, אבל אני ראיתי גדולים שבוצעים מן התחתון, ושמעתי שכן נכון לעשות על פי הקבלה. וכן פסק בשלחן ערוך, שיש לבצוע מן התחתון.

אלא שבאמת אין הדבר מוסכם כלל, כי רבינו האר"י כתב שיש לבצוע מן הכיכר שלמעלה ולא מן התחתון. וכן כתב הרשב"א בתשובה, שמנהגו לבצוע מן העליון. ועל כן כל אדם ימשיך במנהגו בזה, שלכל המנהגים יש על מה לסמוך, ואלו ואלו דברי אלהים חיים.

תאריך השאלה:
ג' חשון תשפ"א / 21 באוקטובר 2020

יותר נכון שהאשה לא תאמר תיקון חצות. כמו שכתב הגאון רבי יוסף חיים בשו"ת רב פעלים ח"א. תבורכו,

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


שאלה: מהו ענין "תיקון חצות" שיש אומרים אותו בחצות הלילה, והאם יש לכל אדם לאמרו?

בגמרא במסכת ברכות (ג.) אמרו רבותינו, שלש משמרות יש בכל לילה (כלומר, הלילה מתחלק לשלשה חלקים), ועל כל משמר ומשמר (בזמן שמתחלפות המשמרות) יושב הקדוש ברוך הוא ושואג כארי ואומר, אוי לבנים שבעוונותיהם החרבתי את ביתי ושרפתי את היכלי והגלתים לבין אומות העולם. וכתב שם רבינו הרא"ש, ראוי לכל ירא שמים שיהא מיצר ודואג באותה שעה, ולשפוך תחנונים על חרבן בית המקדש, כמו שנאמר (באיכה ב) קומי רני בלילה לראש אשמורות. ומבואר שראוי לכל ירא שמים לומר תחנונים לפני ה' יתברך אם הוא ער בזמנים אלו של חילוף המשמרות. וכל זה לשיטת התלמוד שלנו.

ומרן השלחן ערוך (סימן א' ס"ב) כתב, המשכים להתחנן לפני בוראו, יכוין לשעות שמשתנות המשמרות, שהן, בשליש הלילה, ולסוף שני שלישי הלילה, ולסוף הלילה. והיינו שיש לחלק את הלילה לשלושה חלקים, ובין החלקים הוא הזמן הראוי ביותר לתפילה לפני ה'.

ומכל מקום, רבותינו המקובלים תיקנו, כי ראוי יותר לכוין זמן התפילה לפני ה' יתברך בנקודת חצות הלילה, כי הוא זמן ראוי ומוכן ביותר לתפילה על חרבן הבית ועל גלות ישראל, וכן נהגו בכל תפוצות ישראל, לכוין זמן התפילה על החורבן בזמן חצות הלילה, שהוא זמן של שתים עשרה שעות בדיוק אחר חצות היום. (ובלוחות שנה המהודרים הנדפסים בזמנינו, מופיע בכל שבוע זמן חצות היום והלילה.)

ורבינו האר"י תיקן נוסח מכוון ביותר על פי הקבלה לתפילה ותחנה בזמן חצות הלילה, והרי הוא נדפס לפנינו בסידורים, הן אצל מקהלות הספרדים והן אצל מקהלות האשכנזים, ונוסח זה נתקבל בכל ישראל, ושמו "תיקון חצות". וראוי לכל ירא שמים, לומר בכל לילה תיקון חצות, כפי הנוסח המקובל מרבינו האר"י.

והנה הוא מתחלק לשני חלקים, האחד נקרא "תיקון רחל", והשני נקרא "תיקון לאה", ויש זמנים שאין אומרים בהם אלא את נוסח תיקון לאה, אבל את תיקון רחל לא אומרים, ובכלל זה בשנת השמיטה, אין לומר אלא את נוסח תיקון לאה, וכל זה מטעמים המבוארים על פי הקבלה.

ומרן רבינו הגדול רבי עובדיה יוסף זצ"ל, אף על פי שהיה חס על זמנו מאד, כאשר כל רגע מזמנו מוקדש ללימוד תורה, ולכן לא נהג להאריך באמירת דברים שאינם מעיקרי התפילות, כגון נוסחי יהי רצון וכדומה, מכל מקום לרוב חשיבותו של תיקון חצות, אף הוא היה נוהג לומר תיקון חצות בחדר השינה בביתו, בבכיה ובערגה כאילו זאת הפעם הראשונה עבורו לומר תיקון חצות. ומי רואה אותו נוהג בזה ואינו מכריח עצמו לנהוג בדבר גדול זה, לומר תיקון חצות על כל פנים כאשר הוא כבר ער בשעות אלה, וכבר אמרו רבותינו, כל המתאבל על ירושלים, זוכה ורואה בבנינה.

ובכלל שעות אלו של חצות הלילה, מסוגלות לקבלת התפלות, לסליחה וכפרה ולכל הישועות.

ובהלכה הבאה נדון עוד מענין זה, ונבאר אם יש לנשים לומר נוסח תיקון חצות.

תאריך השאלה:
ג' חשון תשפ"א / 21 באוקטובר 2020

אם יש בדבר הכרח גמור, יש מקום להקל, ואם לא ניתן בשינוי, אז גם בלא שינוי. אך זאת רק בהכרח אמיתי. עיין חזון עובדיה אבלות ח"ב עמוד שב.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


מרן רבינו עובדיה יוסף זצוק"ל

יום האזכרה השביעי - ג' מרחשון התשע"ד – ג' מרחשון התשפ"א

היום הוא יום האזכרה בו נסתלק מעלינו מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל, ובשנה זו אנו גם מציינים מאה שנה להולדתו של מרן זצ"ל, לכן נדבר מעט מימי ילדותו ועד אחרית ימיו. לצערי לא אוכל להאריך, אך בעזרת ה' נזכה להוציא לאור את הספר אביר הרועים חלק שלישי, ושם הארכנו מאד בענינים הללו עליהם אנו מדברים, והבאנו מעשים מופלאים מהנהגתו וממשנתו של מרן זצ"ל.

במדרש שוחר טוב (תהלים יח) אמרו על דוד המלך עליו השלום, שנמצאו בו שלוש מידות טובות באופן מיוחד, ואלו הן: גבורה, ענוה ותורה.

והנה מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל, שלפי ערך הדורות האחרונים היה כדוד מלך ישראל בשעתו, זכה להשגת אלו המידות באופן יוצא מן הכלל.

ראשית, בתורה, הרי מי לנו כמרן זצ"ל, שלא נמצא כמותו בדורות האחרונים, שמילדותו היה שוקד על דלתות התורה באופן פלאי, וממש מרוב קדושת נשמתו נמשך אחר לימוד התורה יומם ולילה מעת היותו כבן שש שנים. שכבר אז היה שוקד על לימודו בבית הכנסת שושנים לדוד ובבית הכנסת שמש צדקה בירושלים.

כאשר היה מרן זצ"ל נער צעיר לימים, העיר ה' את רוחו לפרוש מדרכי האנשים, וכך בכל לילה, היו הרב מרן זצ"ל וידידו הטוב הגאון רבי ברוך בן חיים זצ"ל (הרב למקהלות הספרדים בניו יורק) עולים לבית המדרש "באר שבע" לעדת האשכנזים בעיר הקודש ירושלים, והיו עוסקים שם בתורה כמעט עד אור הבוקר. וכמה פעמים עסקו בתורה עד תפלת הנץ. ומפני כן היה מרן זצ"ל מגיע עייף ויגע אל הישיבה, ופעמים שהיה מתנמנם בזמן השיעור בישיבה. אחד הרבנים המשגיחים על בני הישיבה היה מתרעם עליו, וכמה פעמים הכה אותו מכות נמרצות, ומיעך בכח את זרועותיו באצבעותיו באופן נורא, ומרן זצ"ל בכה במרירות בתוך לבו אך פחד לגלות סודו.

באחד הימים חזר הרב אל בית הוריו ופניו נפולות, אמו עליה השלום הרגישה שאירע לו דבר מה, לכן שאלה אותו מה אירע, אך הוא משך בכתפיו ומיאן להגיד סודו, עד שהרימה אמו את שרוול חולצתו, וראתה סימנים נוראים וכחולים. מי הוא זה אשר הכה אותך? שאלה את בנה, אך הוא זצ"ל פחד לספר האמת. עד שהגיע מר אביו רבי יעקב זצ"ל לביתו, ותזעק אליו רעייתו, ראה כי הכו את בננו! עמד רבי יעקב ושאל בתוקף, מי הוא זה ואי זה אשר מלאו לבו לעשות כן? סיפר לו מרן זצ"ל כי מחמת העייפות נרדם בכיתתו ועל כן הכהו המורה. ראה כן אביו ונתמלא חימה, נטל את בנו בידו והלך עמו לישיבת פורת יוסף. בדרכם בכה הרב א"ז וביקש מאביו שישובו לביתם שמא יושת עליו עונש גדול ותתגלגל עליו רעה מכל הענין, אך מר אביו לא שת לבו לדבריו והמשיך בדרכו. נכנסו למשרד הישיבה ובתוקף רב ביקש רבי יעקב (אבי הרב א"ז) שיחדל המורה הלז ממעשיו. אך הוא עמד על דעתו כי לא יסכים לזאת שיהיה הרב א"ז שונה משאר התלמידים וירדם בשעת הלימוד, ואם ירדם, יכהו לחנכו. שמע כן רבי יעקב, לקח את בנו והלך לו.

אזי ראה כן הגאון המקובל רבינו אפרים הכהן זצ"ל, והוא עלה אל הישיבה עם מרן זצ"ל ועם אביו, וגער בהנהלת הישיבה באומרו, "הילד הזה הוא תחת אחריותי! לא תכו אותו ולא תעשו לו דבר! אם ירצה ישן, אם ירצה ילמד, אני אחראי עליו!", ומפני שהיה רבי אפרים נכבד מאד בישיבה, נכנע לבבו של החכם המכה ובעל כרחו קיבל את הדברים, וחזר הרב לישיבת פורת יוסף.

הנה ראינו שכבר מקטנותו לא נמצא כמותו בשקידת התורה. ועד שהגדיל, ונעשה גאון הגאונים, כי כל מי שיש לו שיג ושיח בתורה, יוכל להתבונן, ולא יאמין למראה עיניו ולמשמע אזניו, איך שהיה מרן זצ"ל יודע את כל המקראות ומפרשיהם, והיה בקי בספרא וספרי ושאר ברייתות וספר הזהר, ולמד מצד לצד דברי הראשונים בפירושי התלמוד ובחיבוריהם, וכן רוב תשובות הגאונים והרמב"ם והרשב"א וספרי שאר הקדמונים. גם ידע רוב שיטות מפרשי התלמוד גדולי האחרונים, והיה בקי בכל דברי הטור ושלחן ערוך ונושאי כליהם, וכל דברי הפוסקים ועד ספרי אחרוני זמנינו שאף עליהם העביר עין קדשו. והפליא בבקיאותו בפירושי המקרא ובאגדה עצמו מספר, והיה יכול בשכלו העצום לברור מן הכל דבר מתוקן לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא, באופן שנתקיימו בו במרן זצ"ל כל התנאים לתלמיד חכם כדוגמת הדורות הקודמים.

וכן שמעתי מפי מגידי אמת, שבאחד משיעוריו של הגאון רבי משה שפירא זצ"ל, עלה שמו של מרן זצ"ל. ניצל אחד התלמידים את ההזדמנות ושאל, איך יש להתייחס באופן כללי להרב עובדיה יוסף? הרצינו פניו של רבי משה והשיב בזו הלשון, "תשמע טוב, אם יש מישהו בדור הזה שצריך לכבד אותו, זה הרב עובדיה יוסף כי אין כמוהו". והגאון רבי שמחה זיסל ברוידא זצ"ל אמר, הרב עובדיה יוסף יודע כל התורה כולה עד הפסיק האחרון. וכהנה רבות.

זה מה שנוכל לדבר בקצרה מגדולתו בתורה, כי כנודע נרעשו אמות הסיפין לקול הוראותיו של מרן זצ"ל, ורבים מגאוני הדור שלפנינו היו חתים מפניו וממתינים למוצא פיו, וכבר בהיותו צעיר פחות מבן ארבעים שנה, החזיקו ממנו גאוני הדור, מרן הגר"ע עטייה, הגרצ"פ פראנק והגאון מטשעבין ואחרים, כאחד המיוחד מבין גדולי הדור.

גם בענווה, כמדומה שלא נמצא כמרן זצ"ל בדורות הללו, שעם כל מה שזיכהו ה' למלכות וממשלה ממש, היה ענותן כהלל, והיה מבזה עצמו ומכתת רגליו ממקום למקום, מצעירותו ועד זקנותו, להרביץ תורה בעם ישראל, ואפילו במקומות שלא נמצאו אלא מעט אנשים, לא היה חוסך מאמץ, והיה מגיע ללמדם תורה ולהשפיע עליהם שיתעלו עוד בתורה ויחנכו בניהם על ברכי התורה.  

היה מעשה עם יהודי יקר מאד, שייסד שיעור תורה בשער מקומו, ולכן פנה ללשכת מרן זצ"ל (שהיה אז רב ראשי), וביקש ממנו להגיע לשיעור הפתיחה הראשון בבית המדרש, כדי לחזק את הענין. מרן זצ"ל הגיע, ולהפתעת כולם, ראה שלא הגיעו אלא כששה אנשים לבית המדרש. מרן זצ"ל לא אמר דבר, ומסר בפנים דברי תורה, כאילו מאה אנשים עומדים לפניו. אותו יהודי, לא ידע את נפשו, מרוב בושה וכלימה בקושי הצליח להביע את התנצלותו, אך מרן דחה את הדברים, ולא היתה נראית מצדו כל תרעומת על הענין.

לאחר כשנה, זכה אותו יהודי, ובאמת החלו להגיע כמה עשרות אנשים לשיעורים שיסד. אזי רצה שוב להזמין את מרן, ולתקן את מה שנעשה לפני כן. בהגיעו אל מרן, אמר לו, הנה רצוני להזמין את כבוד הרב לשיעור תורה בבית המדרש שאני גבאי שם. מרן זצ"ל שאל, מתי השיעור, הלה השיב לו, ותיכף מרן רשם ביומנו את זמן השיעור. אותו גבאי שאל את הרב אם הוא זוכר אותו, השיב לו מרן זצ"ל שכן, הוא זוכר שהרי לפני כשנה כבר ביקר בצל קורתו. הלה לא הספיק להביע את התנצלותו ולהבטיח כי הפעם יגיע קהל רב, וכבר יצא מלפני הרב. ולהפתעתו, הגיע הרב לשיעור ביום המדובר, מבלי לדעת כי הפעם אמנם יגיעו קהל גדול. כי אפילו עבור קהל קטן, היה מוכן לטרוח ולהגיע. וכפי שזוכרים כל בני ירושלים, בין השנים התש"מ – התש"נ, שכמעט בכל מודעה שהופיעה בלוחות המודעות, הופיע שמו של מרן זצ"ל כראש המדברים, הן באזכרות, והן ב"יום שכולו תורה" וכיוצא בזה, לכל מקום היה מגיע ומרביץ תורה לעדרים. וכך זכה מרן זצ"ל להקים דור שלם של תורה ואמונה בה', דבר שיתכן ולא היה לו אח ורע מימות רבינו סעדיה גאון.

אף על פי שהיה מרן זצ"ל עניו, ידע גם כן להשתמש במידת הגבורה והתקיפות כשהיה צורך בדבר. וכך היה מכה על קודקודם של ישראל, ומעורר את הרבים להזהר מן החטאים, וכמה פעמים דיבר בתקיפות בגנות הרשעים כנודע, וכן זכה להחדיר לרבים את ערך תורתו של מרן הבית יוסף, ולהשיב את ישראל להחזיר עטרה ליושנה ולנהוג בהלכה לאורו של מרן השלחן ערוך שקבלנו הוראותיו.

ואזכיר מעשה אחד. בזמן שהיה מרן זצ"ל הרב הראשי בעיר תל אביב, מצא חן בעיני ראש העיר דאז, יהושע רבינוביץ. באחד הימים, אמר ראש העיר למרן זצ"ל, ברצוני לתת לכבוד הרב שטח בעיר תל אביב, כדי שכבודו יוכל להקים שם ישיבה. מרן זצ"ל אמר לו, אין לי ישיבה, ולכן איני זקוק לשטח. אמר לו ראש העיר, כבוד הרב, אם נותנים לך שטח בתל אביב, שמע בקולי, קח אותו, ותן אותו למי שתרצה. שמע מרן, וזימן אליו את הגאון רבי אליהו שרים, שהיתה לו ישיבת "תורה והוראה" בתל אביב. אמר לו, ראה, ראש העיר נותן לי קרקע לישיבה. אולי תקים אתה ישיבה בשטח המדובר? השיב לו רבי אליהו, ומנין אבנה בנין? אמר לו מרן, הנה אנכי נתתי לך שטח, ואתה מבקש גם בנין? בכל אופן, נראה מה לעשות.

כעבור כמה ימים, נתקבלה הודעה בלשכתו של מרן, כי הגביר מר נסים גאון ז"ל מז'נבה, מבקש לפגוש את הרב בלשכתו. השיב מרן זצ"ל, כי הפגישה תתקיים בביתו, וכי הוא מזמין את מר נסים גאון לארוחת ערב. ואמנם נקבע זמן לפגישה, הרבנית ע"ה הכינה תבשילים מכל טוב, ואל הפגישה הזמין מרן גם את רבי אליהו שרים. הפגישה התקיימה כמתוכנן ברוח טובה, כשמרן מרבה בדברי תורה וחכמה.

בסיום הסעודה, אמר מר נסים גאון למרן זצ"ל, כבוד הרב, שאל ממני, מה אתה מבקש ואשתדל לעשות כמצותו. אמר לו מרן, הנה נמצא עמנו רבי אליהו שרים, ויש לו ישיבה, והוא זקוק לסכום גדול על מנת לבנות בנין... השיב לו נסים גאון, זהו סכום עצום בשבילי, לא אוכל לתת סכום כזה! שתק מרן. לפתע עלה רעיון במוחו של נסים גאון. אמר למרן זצ"ל, כבוד הרב, הנה אני מחתן את בתי, עם בנו של נשיא הקהילה בסאן פאולו. אם כבוד הרב יגיע לחתונה בברזיל, הרי שאז אוכל להשפיע על נדיבי עם שיתרמו סכום גדול כזה לרבי אליהו שרים. השיב לו מרן, לא אוכל להגיע לברזיל, הרי נסיעה כזו תגרום לי לביטול תורה גדול, ואיך אסע? לבסוף הסכים מרן להגיע לברזיל כדי לסדר קידושין בחתונה.

מרן זצ"ל נסע לברזיל, בלוית בנו הגאון הראש"ל שליט"א. כאשר הגיע לאולם החתונה, חשכו עיניו של מרן. הנשים באירוע, היו לבושות בצורה מאד לא מכובדת. מרן זצ"ל ישב על כסאו, ולא הסכים לסדר קידושין בצורה כזו. באותו אירוע, השתתף גם נשיא ברזיל בכבודו ובעצמו. (כמדומני שהיה שמו, ארטור דה קוסטה אה סילבה). הנשיא ראה שיש תכונה מיוחדת באולם, ושמתרחש משהו הגורם לדחיית הנשואין. ניגש הנשיא לאחד מהנכבדים היהודים, ושאל, מה הבעיה? השיבו הלה, כי הרב הראשי הגיע לסדר את הנשואין, אך הוא מעכב את הכל! ניגש הנשיא למרן זצ"ל, ואמר לו, מדוע כבוד הרב מעכב את הנשואין? השיב לו מרן, הנה אלוקינו, שונא זימה! שונא שנשים אינן מתלבשות באופן הולם! בצורה כזו, איני יכול לברך את אלוקינו!

שמע זאת הנשיא, ותיכף אמר לכולם, כבוד הרב הראשי צודק, ומיד שלח את אחד משלישיו, שיביא מאחת החנויות שברחוב, גליל בד רחב, וכך התעטפו כל הנשים בבד. אזי נעתר מרן זצ"ל וסידר את הקידושין כדת משה וישראל.

אין צורך לתאר איזה לחץ היה על מרן בשעה שעיכב את הנשואין, וכל המוזמנים המכובדים עומדים עליו לעשות רצונם, אך הוא זצ"ל, לא חת מפני איש, עמד על דעת תורתינו הקדושה בגבורה, ולא הסכים לברך את ה' אלא במקום שבו השכינה יכולה לשרות על ישראל. 

אשרינו שזכינו, להיות מתלמידיו ומתלמידי תלמידיו, ליהנות מאור תורתו, זכותו תעמוד לנו, ולכל הלומדים היקרים של ההלכה יומית, יעמוד עליכם בתפילה, בזכות מה שאתם עוסקים בתורתו, תזכו שימלא ה' כל משאלות לבכם לטובה ולברכה, ותזכו לראות נחת מכל יוצאי חלציכם, מתוך עושר ואושר ונחת ובריאות, והצלחה בעניני השידוכים, ותתברכו בכל מילי דמיטב. אמן כן יהי רצון.

תאריך השאלה:
ב' חשון תשפ"א / 20 באוקטובר 2020

אם סיימת לאכול, כבר אין מה לעשות. ולהבא תזהר לברך. ואם לא סיימת, תברך על מה שנותר ותכוין לפטור את מה שאכלת כבר.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


ברכת המזון – ברכה במקום האכילה

שאלה: האם יש חובה לברך ברכת המזון דוקא במקום שאכלו את הלחם, או שאפשר לברך גם במקום אחר?

תשובה: האוכל סעודה של פת, חייב לברך ברכת המזון במקום שאכל. כלומר, שלא ילך למקום אחר ויברך שם, אלא ישאר לשבת במקום שבו אכל, ויברך. ורק אחר כך יוכל ללכת לדרכו.

יצא והלך למקום אחר
ועלינו לבאר את הדין, אם יצא כבר ממקומו והלך למקום אחר, האם חייב לחזור למקום האכילה כדי לברך, או שרשאי לברך במקום שהלך אליו.

ובזה הדבר תלוי, שאם עזב את מקום האכילה במזיד (דהיינו בכוונה), הרי שצריך לחזור למקומו הראשון, כדי לברך שם ברכת המזון. ואינו רשאי לברך במקום שהוא נמצא בו.

ואם היה הדבר בשוגג, דהיינו, ששכח לברך ברכת המזון והלך למקום אחר, ונזכר שהוא צריך לברך, נחלקו רבותינו הראשונים אם חייב לחזור למקומו הראשון אם לאו. ומרן השלחן ערוך (בתחילת סימן קפד) כתב בזו הלשון: אם עקר מקומו בשוגג, להרמב"ם ולרבינו יונה יברך במקום שנזכר, ולהרא'ש יחזור למקומו ויברך. עד כאן.

ונסתפקו רבותינו הפוסקים, אם כוונת מרן השלחן ערוך לפסוק כשיטת הרמב"ם ורבינו יונה, שאם יצא ממקומו בשוגג, אינו צריך לחזור למקומו, או שדעת מרן כשיטת הרא"ש, שאף בשוגג חייב לחזור למקומו.

ומרן רבינו עובדיה יוסף זצוק"ל, כתב שדעת מרן, לפסוק כהרמב"ם ורבינו יונה, שהם הרבים, כנגד הרא"ש שהוא יחיד, ועל כן להלכה, אינו חייב לחזור למקומו הראשון כדי לברך. ומלבד מה ששיטת הרמב"ם ורבינו יונה היא דעת רוב הפוסקים, יש להוסיף על כך גם את העובדה שמרן השלחן ערוך ייסד את חיבורו על פי דברי הרמב"ם, וכמו שכתב מרן בעצמו בספרו שו"ת אבקת רוכל, שהרמב"ם הוא גדול הפוסקים אשר כל קהילות ארץ ישראל וארצות המזרח והמערב נוהגים על פיו, וקבלוהו עליהם כרבם. (והאריך בזה מרן זצוק"ל בספרו).

נמצא אם כן שהעיקר ההלכה כדעת הרמב"ם, שאם יצא בטעות ובשוגג, ואחר כך נזכר ששכח לברך ברכת המזון, מברך במקום שנזכר שצריך לברך. אמנם אם החמיר על עצמו לנהוג כדעת הרא"ש, וחזר למקומו ובירך, תבא עליו ברכה.

ולסיכום: חייב אדם לברך ברכת המזון במקום שבו אכל. ואם טעה והלך למקום אחר, אז הדין הוא, שאם עשה כן בכוונה, חייב לחזור למקומו הראשון ולברך, ואם עשה כן בשוגג, מעיקר הדין אינו חייב לחזור למקומו הראשון, והמחמיר לחזור למקומו הראשון גם כאשר היה הדבר בשוגג, תבא עליו ברכה.

תאריך השאלה:
ב' חשון תשפ"א / 20 באוקטובר 2020

מפני שיש חילוק בין התחלת בקשת הברכה, שראוי לאחרה מעט עבור ישראל, מה שאין כן הבקשה להפסיק את הברכה שהמלך נותן, ההיא אינה ראויה ואינה מתקבלת על הדעת עבור עולי הרגלים. 

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


הזכרת מוריד הטל ו"ברכנו"

ימות הקיץ בתפלה
החל מיום טוב ראשון של חג הפסח, אנו יוצאים מעונת הגשמים, ולפיכך, החל מתפלת מוסף, אין מזכירין בתפלה "משיב הרוח ומוריד הגשם". אלא אומרים: אתה גבור לעולם ה' מחיה מתים אתה רב להושיע "מוריד הטל". ויש מעדות האשכנזים שאינם מזכירים "מוריד הטל" כלל בברכת מחיה המתים.

וכמו כן החל מתפלת ערבית של מוצאי יום טוב הראשון של פסח, בברכת השנים, אין אנו אומרים "ותן טל ומטר לברכה", אלא "ותן ברכה" בלבד. והספרדים נוהגים שבימות הגשמים הם משנים את כל נוסח ברכת השנים, ופותחים באמירת "ברך עלינו" וכו'. ובימות הקיץ אומרים "ברכנו".

מי שטעה ואמר "משיב הרוח"
הואיל והגשמים בימות הקיץ הם סימן קללה ולא ברכה, לפיכך אמרו רבותינו בגמרא במסכת תענית (ג:), שמי שטעה והזכיר בימות הקיץ "משיב הרוח ומוריד הגשם", עליו לחזור ולהתפלל שוב.

אולם לא בכל מקרה שטעה והזכיר "משיב הרוח ומוריד הגשם" עליו לחזור ולהתפלל את כל התפלה. כי הדבר תלוי, מתי נזכר שטעה בתפלתו.

שאם נזכר שאמר "משיב הרוח ומוריד הגשם" לפני שסיים את הברכה, כלומר, לפני שבירך "ברוך אתה ה' מחיה המתים", עליו לחזור רק לראש הברכה, "אתה גבור" וכו', ויאמר מוריד הטל כדין.

ואם נזכר אחרי שאמר "ברוך אתה ה'", אזי יסיים "למדני חוקיך" (כדי שלא תהיה ברכתו ברכה לבטלה), ויחזור לראש הברכה. אבל אם נזכר לאחר שאמר "מחיה המתים", עליו לחזור שוב לראש התפלה.

מי שטעה ואמר "ותן טל ומטר לברכה"
מי שטעה והזכיר בברכת השנים בימות הקיץ "ותן טל ומטר לברכה", עליו לחזור ולהתפלל שנית. והדבר תלוי מתי נזכר שטעה בתפלתו.

שאם נזכר לפני שסיים את הברכה "מברך השנים", אזי יחזור רק לראש הברכה, ויתקן את לשונו. ואם נזכר אחרי שאמר "ברוך אתה ה'", יאמר, "למדני חוקיך", ויחזור שוב לראש ברכת השנים.

ואם נזכר לאחר שסיים את הברכה, וכן אם נזכר באמצע אחת הברכות שאחר כך, או אפילו אם נזכר באמצע "אלהי נצור", יחזור שוב לראש ברכת השנים, לתקן את טעותו. ומשם ימשיך את כל סדר הברכות.

ואם נזכר לאחר שאמר "יהיו לרצון" שבסיום התפלה (אחרי אלהי נצור), עליו לחזור שוב לראש התפלה ולהתפלל שנית. (שלחן ערוך סימן קיז ואחרונים).

תאריך השאלה:
ב' חשון תשפ"א / 20 באוקטובר 2020

אם לא אכל לחם, יברך אחר כך בורא נפשות. 

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


דין סעודה שלישית

שאלה: האם אפשר לצאת ידי חובת סעודה שלישית באכילת עוגות או פירות?

תשובה: בגמרא במסכת שבת (קיח:) אמרו, "חייב אדם לאכול שלש סעודות בשבת", ולמדנו כן מן הפסוקים, שהרי בזמן שהיו בני ישראל במדבר לא היתה בידם פת לחם ממש, שהרי הפת שלהם היתה "המן" שהיה יורד מן השמים. ועליו אמר להם משה רבינו (שמות פרק טז): אִכְלֻהוּ "הַיּוֹם" כִּי שַׁבָּת "הַיּוֹם" לַה', "הַיּוֹם" לֹא תִמְצָאֻהוּ בַּשָּׂדֶה". וממה שנאמר בפסוק שלש פעמים "היום", למדו רבותינו שיש לאכול שלש סעודות בשבת. ואת שלשתן יש לקבוע על פת לחם, כמו שכתב הרמב"ם שהזכרנו את דבריו בהלכה הקודמת, שבכל שלשת הסעודות יש לאכול פת לחם.

וכדברי הרמב"ם, שיש חובה לאכול שלש סעודות עם פת לחם, פסקו הסמ"ג, והתוספות (שבת קיז:), שיש חובה לאכול שלש סעודות בשבת עם פת לחם, שהרי רבותינו למדו את דין שלשת הסעודות מהפסוק, ושם מדבר בענין המן, שהיה מאכלם של ישראל במדבר, והוא היה הפת שלהם. וכן פסקו הרא"ש, הריטב"א, הנמוקי יוסף, המאירי ועוד מרבותינו הפוסקים.

אולם הרב רבי דוד אבודרהם (דף מט ע"ד) כתב, שרבינו תם כתב, שיש הבדל בין דין סעודה שלישית לדין שאר הסעודות, שהרי אין צריך לקדש על היין בסעודה שלישית, והרי היא סיום כל הסעודות, ולכן אפשר להשלימה ולצאת ידי חובת סעודה שלישית גם ב"מיני תרגמא", כלומר, מאכל העשוי מחמשת מיני דגן. והביא ראיה לדבריו. ומרן רבינו עובדיה יוסף זצוק"ל הביא בספרו (ח"ב עמוד שמג), שבספר הישר לרבינו תם, הובא מכתב ששלח הרב רבי משה מפונטייזא לרבינו תם, ובו כתב להוכיח מדברי חז"ל שאפשר לצאת ידי חובת סעודה שלישית אפילו בפירות, והזכיר רבי משה בשאלתו, ששמע שרבינו תם בעצמו מורה לשומעי לקחו שאפשר לצאת ידי חובת סעודה שלישית בפירות. ואמנם כתב לו רבינו תם בתשובה, שאפשר לצאת ידי חובת סעודה שלישית בפירות, והסביר את דבריו היטב.

ולמעשה, מרן השלחן ערוך (סימן רצא סעיף ה) כתב: "סעודה שלישית, צריך לעשותה בפת, ויש אומרים שיכול לעשותה בכל מאכל העשוי מאחד מחמשת מיני דגן, ויש אומרים שיכול לעשותה מדברים שמלפתים בהם את הפת, כגון בשר ודגים, ויש אומרים שאפילו בפירות יכול לעשותה. והדעה הראשונה היא העיקר להלכה, שצריך לעשותה בפת, אלא אם כן הוא שבע ביותר".

וכן יש להורות הלכה למעשה, שלכתחילה יש לעשות סעודה שלישית עם פת לחם. ובפרט בשבתות הקיץ הארוכות, שאין טעם לבטל את אכילת הפת מפני שום טעם שיהיה, שהרי עוברות כמה שעות מסעודת הבוקר. ואדרבא, החכם עיניו בראשו, שלא יאכל יותר מדאי כל היום, כדי שיוכל לקיים את הסעודה השלישית כהלכתה. ורק אם הוא שבע ביותר, וקשה לו לעשות את הסעודה עם פת לחם, יכול לקיימה בכזית עוגה, או בתבשיל של מיני דגן, ואם אינו יכול לאכול עוגה, יאכל בשר או דגים, ואם אינו יכול לאכול דבר מכל אלו, יכול לקיימה במיני פירות.

תאריך השאלה:
א' חשון תשפ"א / 19 באוקטובר 2020

בנורות לד, בודאי שלא יוצאים ידי חובה ואי אפשר לברך על הדלקתם. ובנורת פלורוסנט, שאלתי כמה חשמלאים, ולא הגעתי בזה לדבר ברור, האם יש שם מציאות של אש. ויותר נראה שיש שם מציאות אש ויוצאים בזה ידי חובה. 

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


נרות של חשמל

מהמשנה במסכת שבת למדנו שאין מדליקין נרות שבת אלא בפתילה ובשמן הדולקים יפה, (כלומר שהאש דולקת יפה ואינה מסכסכת ומהבהבת בנר) ולפיכך מצוה מן המובחר להדליק בשמן זית הדולק יפה. ואם אין לו שמן זית מדליק בשאר שמנים הדולקים יפה, ואם אין לו שמן יכול להדליק בנרות שעווה.

דנו הפוסקים אם יוצאים ידי חובת הדלקת נרות של שבת בנורות של חשמל. כי יש סוברים שמכיוון שנורות החשמל יש בהם אש ממש, ודאי שניתן לצאת בהם ידי חובת הדלקת נרות. אולם לדעת כמה פוסקים אין לסמוך על זה לעניין  הדלקת נרות שבת. ובפרט בנורות החשמל הקבועות בבית אף בימות החול, שאז אין הדבר ניכר שהודלקו הנרות לכבוד שבת. ובפרט בארץ ישראל שעבודת ייצור החשמל נעשית בעוונות הרבים בשבת על ידי יהודים, שאז יש פוסקים שסוברים שבכלל אסור ליהנות מן  החשמל בשבת, ובודאי שאי אפשר לברך על הדלקת נר כזה.

ולעניין הלכה פסק מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א, שבמקום שאפשר להשיג נרות שמן או שעווה, בודאי שעדיף לצאת בהם ידי חובת הדלקת הנרות של שבת ויום טוב, כיוון שהדבר ניכר שהודלקו הנרות לכבוד שבת. ונכון לכבות את מנורות החשמל בבית לפני הדלקת הנר, ולכוין בברכת הדלקת הנרות גם על מנורות החשמל שידליק אחר הדלקת הנרות (ובפרט בזמנינו שעיקר התאורה בבית היא ממנורות החשמל ולא מן הנרות, ראוי לנהוג כאמור.)

אולם במקום שאין שום אפשרות להשיג נרות שמן או שעווה, אפשר לברך ולהדליק מנורות של חשמל, ויוצאים בהם ידי חובת ההדלקה.

אולם יש להעיר שכל זה דווקא לגבי הדלקת נרות של שבת, שאפשר לצאת ידי חובה אף בנרות של חשמל, אם אין לו נר אחר, אבל לעניין נר הבדלה אין לברך ברכת "בורא מאורי האש" אלא על נר של אש גלויה ממש, (וטעם הדבר יבואר אם ירצה ה' בהזדמנות אחרת.)

תאריך השאלה:
א' חשון תשפ"א / 19 באוקטובר 2020

לא. אין להפסיק גם בדברי תורה,

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


שאלה: האם מותר לדבר בין נטילת מים אחרונים לברכת המזון?

תשובה: הנה ביארנו כבר כי חובה גמורה על מי שאכל סעודה עם לחם, שקודם שיברך ברכת המזון יטול את ידיו במעט מים כאשר ביארנו (בהלכה אודות החובה ליטול מים אחרונים בסיום כל סעודה עם לחם), וכן ביארנו שאף הנשים חייבות בנטילת מים אחרונים. וכפסק מרן השלחן ערוך (סי' קפא), מים אחרונים חובה.

ולענין הפסקה בדיבור לאחר נטילת מים אחרונים, הנה בגמרא במסכת ברכות אמרו תיכף לנטילת ידיים ברכה. כלומר, שצריך שמיד בסמוך לנטילת ידיים תהיה הברכה, בלא הפסק בינהם. וכבר ביארנו (בהלכה "האם מותר לדבר בין נטילת ידיים לברכת המוציא"), שנחלקו רבותינו הראשונים בפירוש דברי הגמרא, אם הכוונה לנטילת ידיים שקודם הסעודה, או לנטילת ידיים של מים אחרונים, שרבינו הרמב"ם מפרש את דברי הגמרא במים אחרונים שאחרי הסעודה, שאין להפסיק בין נטילת מים אחרונים לברכת המזון. אבל בין נטילת ידיים שקודם הסעודה לברכת המוציא, מותר להפסיק בענינים אחרים לדעת הרמב"ם.

ויש מפרשים, שהגמרא מדברת בנטילת ידיים שקודם הסעודה, וסוברים שיש להסמיך ברכת המוציא לנטילה בלי שום הפסק ודיבור. ומרן השלחן ערוך פסק בזה כדעת הרמב"ם, שמעיקר הדין מותר להפסיק בין נטילת ידיים שקודם הסעודה לברכת המוציא, (אף שנכון להזהר שלא לדבר גם אז כמו שנתבאר), אבל בין נטילת מים אחרונים לברכת המזון אסור להפסיק כלל.

ומרן הכסף משנה, כתב לדון לשיטת רש"י והרמב"ם, שמה שאסור להפסיק בין מים אחרונים לברכת המזון, אין זה אלא בהפסק ממש, של אכילה או שתיה, אבל בשיחה ודיבור אין איסור להפסיק בינתיים. אולם בבית יוסף חזר מרן וכתב שנראה יותר לכל השיטות שהטעם שיש לאסור להפסיק בין מים אחרונים לברכת המזון, הוא משום שמעת נטילת מים אחרונים הרי זה כמו שהתחיל כבר בברכה, הואיל ונטילת מים אחרונים היא הכנה לברכת המזון, ועל כן נראה שאף בדיבור בלבד יש לאסור להפסיק בין מים אחרונים לברכת המזון.

ועל כן להלכה, יש להחמיר שלא לדבר בין מים אחרונים לברכת המזון כלל, ובדיעבד כל שעבר והפסיק בדיבור בין מים אחרונים לברכת המזון, נכון שיחזור ויטול שוב מים אחרונים, כדי להסמיך מים אחרונים לברכת המזון.

תאריך השאלה:
ל' תשרי תשפ"א / 18 באוקטובר 2020

 

לדעת הגאון יעב"ץ בשו"ת משנת יעב"ץ יש להחמיר בזה. וכן על פי הקבלה אין לעשות כן. אבל על פי שורת הדין מותר לגדל חתול בבית, בפרט במקום צורך. אלא שצריך להזהר שלא לצערו כלל וכלל. ואסור לסרס או לעקר אותו, ואסור לטלטל אותו בשבת.   

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


שאלה: האם מותר לגדל בבית בעלי חיים טמאים, כגון דגי נוי טמאים, או ארנבות ותוכים וכדומה, או שיש בכך איסור לפי ההלכה?

תשובה: במשנה במסכת שביעית (פ"ז) שנינו, אין עושין סחורות בנבלות וטרפות שקצים ורמשים. כלומר, כל הדברים האסורים באכילה מן התורה, אף על פי שמותרין בהנאה, (כגון נבלה של בהמה שמתה בלא שחיטה, שבשרה אסור באכילה, אבל הוא מותר בהנאה, כגון ליהנות מעור הבהמה וכדומה), אסור לעשות בהן סחורה, דהיינו למכרם לאחר, וכמו כן אסור לקנותם, ואף על פי שאינו מתכוון לעשות בהם איסור, שהרי ודאי אינו חפץ לאכלם, אף על פי כן אסור לסחור בהם.

ולפיכך אסור לאיש מישראל לסחור בחזירים או בדגים טמאים וכיוצא בזה, אף על פי שמקפיד שלא למכרם אלא לגויים, ויש אומרים שאיסור זה הוא מן התורה, וכן דעת רוב הפוסקים (התוספות והרא"ש והנמקי יוסף ואור זרוע ועוד), חוץ מן החֵלֶב (בצירי, שהוא כמו שומן שנמצא במקומות מסוימים בבהמה, ואסור לאכלו מן התורה) שמותר לסחור בו, שהרי נאמר בתורה לגביו "יעשה לכל מלאכה" כלומר שמותר למכרו וליהנות ממנו בכל דרך ואף מותר לסחור בו, באופן שלא יימכר לישראל (יהודי) לאכילה.

ואף אם עבר כבר וקנה דברים האסורים, אסור למכרם לאחרים, אלא יש להפקירם לגמרי, אבל צייד שצד דגים טהורים, ועלו ברשתו גם דברים טמאים שלא בכוונה, רשאי למכרם לאחרים.

אולם אין איסור סחורה בדברים האסורים שייך אלא בדברים העומדים לאכילה, כמו בשר נבלה וטריפה וכדומה, אבל דבר שאינו עומד לאכילה, מותר לסחור בו, ולפיכך מותר לסחור בסוסים וחמורים וכדומה, שהרי בדרך כלל אינם מיועדים לאכילה אלא לצרכים אחרים, ולפיכך פסק הרשב"א בתשובה (סימן תפט) שמותר לסחור בעורות של בעלי חיים טמאים, כגון פרוות של שפנים וארנבים ודובים ושועלים, משום שאין העורות מיועדים לאכילה. (אך זאת מבלי להכנס לשאלה אם ראוי לצער בעלי חיים עבור פרוות).

ולאור האמור ניגש לנדונינו, אם מותר לקנות ולגדל בבית בעלי חיים כגון דגי נוי טמאים, ארנבות או תוכים וכדומה, הנה מבואר שכל דבר שעיקר ייעודו הוא לאכילה, אסור לסחור בו, וממילא אסור לקנותו, ולכן כתב בשו"ת חסד לאברהם (להגאון רבי אברהם אלקלעי) שאסור לגדל ארנבות חיים בבית להנאה או בכדי להוציא מהם ולדות או בשביל העורות, שהרי בודאי רוב הארנבות בעולם, מגדלים אותם לצורך אכילה. וכן פסק הגאון רבי עבדללה סומך זצ"ל מבבל, בספרו זבחי צדק, וכן כתבו עוד פוסקים, והביא דבריהם להלכה מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א. וכן הדין לעניין דגים, שכל שרובם מיועדים לצורך אכילה, אסור לסחור בהם, ולכן אסור לגדל בבית דגים כאלה, אף על פי שמגדלים לנוי, אבל באמת רוב סוגי הדגים שנמכרים לנוי, אין דרך לאכלם כלל, ולפיכך נראה שמותר מן הדין לגדלם. וכן כתבו הפוסקים לגבי עופות המדברים (תוכי מדבר) ושאר ציפורי נוי, שאין הדרך לאכלם כלל, מותר לסחור בהם ולגדלם ואין בכך חשש איסור כלל.

אדם המגדל בביתו בעלי חיים (בהיתר), עליו להשמר מאד מאד, שלא לגרום להם שום צער. ומלבד העוון הגדול בצער בעלי חיים, עוד שעוון זה עלול להביא על האדם גזירות קשות, וכמו שביארנו כבר בעבר.

תאריך השאלה:
ל' תשרי תשפ"א / 18 באוקטובר 2020

אין זה נחשב להפסק ומותר לעשות זאת.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


שאלה: האם מותר לדבר בין נטילת מים אחרונים לברכת המזון?

תשובה: הנה ביארנו כבר כי חובה גמורה על מי שאכל סעודה עם לחם, שקודם שיברך ברכת המזון יטול את ידיו במעט מים כאשר ביארנו (בהלכה אודות החובה ליטול מים אחרונים בסיום כל סעודה עם לחם), וכן ביארנו שאף הנשים חייבות בנטילת מים אחרונים. וכפסק מרן השלחן ערוך (סי' קפא), מים אחרונים חובה.

ולענין הפסקה בדיבור לאחר נטילת מים אחרונים, הנה בגמרא במסכת ברכות אמרו תיכף לנטילת ידיים ברכה. כלומר, שצריך שמיד בסמוך לנטילת ידיים תהיה הברכה, בלא הפסק בינהם. וכבר ביארנו (בהלכה "האם מותר לדבר בין נטילת ידיים לברכת המוציא"), שנחלקו רבותינו הראשונים בפירוש דברי הגמרא, אם הכוונה לנטילת ידיים שקודם הסעודה, או לנטילת ידיים של מים אחרונים, שרבינו הרמב"ם מפרש את דברי הגמרא במים אחרונים שאחרי הסעודה, שאין להפסיק בין נטילת מים אחרונים לברכת המזון. אבל בין נטילת ידיים שקודם הסעודה לברכת המוציא, מותר להפסיק בענינים אחרים לדעת הרמב"ם.

ויש מפרשים, שהגמרא מדברת בנטילת ידיים שקודם הסעודה, וסוברים שיש להסמיך ברכת המוציא לנטילה בלי שום הפסק ודיבור. ומרן השלחן ערוך פסק בזה כדעת הרמב"ם, שמעיקר הדין מותר להפסיק בין נטילת ידיים שקודם הסעודה לברכת המוציא, (אף שנכון להזהר שלא לדבר גם אז כמו שנתבאר), אבל בין נטילת מים אחרונים לברכת המזון אסור להפסיק כלל.

ומרן הכסף משנה, כתב לדון לשיטת רש"י והרמב"ם, שמה שאסור להפסיק בין מים אחרונים לברכת המזון, אין זה אלא בהפסק ממש, של אכילה או שתיה, אבל בשיחה ודיבור אין איסור להפסיק בינתיים. אולם בבית יוסף חזר מרן וכתב שנראה יותר לכל השיטות שהטעם שיש לאסור להפסיק בין מים אחרונים לברכת המזון, הוא משום שמעת נטילת מים אחרונים הרי זה כמו שהתחיל כבר בברכה, הואיל ונטילת מים אחרונים היא הכנה לברכת המזון, ועל כן נראה שאף בדיבור בלבד יש לאסור להפסיק בין מים אחרונים לברכת המזון.

ועל כן להלכה, יש להחמיר שלא לדבר בין מים אחרונים לברכת המזון כלל, ובדיעבד כל שעבר והפסיק בדיבור בין מים אחרונים לברכת המזון, נכון שיחזור ויטול שוב מים אחרונים, כדי להסמיך מים אחרונים לברכת המזון.

תאריך השאלה:
כ"ט תשרי תשפ"א / 17 באוקטובר 2020

 

אסור להוסיף שום דבר בתוך ברכות התורה. רק אחרי הברכות יוכל לומר מה שירצה. וימלא ה' כל משאלות לבכם לטובה,  

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


בקשות אישיות – הנהגות ממרן זצ"ל

שאלה: האם רשאי כל אדם להוסיף בקשות אישיות בתפילת העמידה? כיצד ראוי לנהוג בזה?

תשובה: רבותינו במסכת ברכות (לד.), דנו בענין הוספת בקשות פרטיות באמצע תפלת שמונה עשרה, וכך אמרו:

"לעולם אל ישאל אדם את צרכיו, לא בשלש ראשונות ולא בשלש אחרונות". כלומר, בשלושת הברכות הראשונות, ובשלושת הברכות האחרונות של תפלת העמידה, אסור להוסיף בקשות פרטיות. אבל בשאר הברכות שבתפלת העמידה, מותר להוסיף בקשות פרטיות, לפי ענינה של הברכה. וכן פסקו הטור ומרן השלחן ערוך (סימן קיב).

וטעם הדבר שאין לבקש שום דבר בברכות הראשונות והאחרונות של התפלה, הוא משום שעיקרן של הברכות הללו הוא שבח להשם יתברך, או בקשה על צרכי כלל ישראל, שגם היא בכלל השבח למלך. והרי כך הדרך, שכאשר בא אדם לבקש איזה דבר מהמלך, תחילה, מסדר שבחו, ואחר כך מבקש בקשתו. ומזה הטעם אנו משבחים את ה' בשלשת הברכות הראשונות. ובשעת השבח בודאי שאין זה מן הראוי להכניס בקשה פרטית. וכן בשלשת הברכות האחרונות, שהן שבח לה', בבקשות על כלל ישראל, שירצה השם יתברך את תפלתם ועבודתם, ויתן להם שלום, ויקבל את הודאתנו לו, וגם אז אין זה נכון לבקש בקשות פרטיות.

ורק בשאר הברכות שבאמצע התפלה, רשאי כל אדם מעיקר הדין לבקש את צרכיו, בכל ברכה לפי ענינה. כלומר, בברכת השיבנו, יוכל לבקש מהשם יתברך שיסייע בידו לחזור בתשובה, בברכת רפאנו יוכל לבקש על חולה שיתרפא, ובברכת ברכינו, יוכל לבקש על הפרנסה, ובשמע קולינו יוכל לבקש על כל דבר הנצרך לו, שהיא כוללת את כל התפילות. וכן לאחר אמירת "יהיו לרצון", רשאי לבקש כל מה שירצה.

וכיצד הוא מוסיף בתפלה? תחילה יאמר נוסח הברכה, עד שמגיע לסיום הברכה, ואז יבקש מה שירצה, ויסיים בחתימת הברכה. ולדוגמא, יתחיל בברכת רפאינו, עד שיגיע ל"והעלה ארוכה ומרפא לכל תחלואינו ולכל מכאובינו מכותינו", ואז יבקש על החולה שהשם יתברך ישלח לו רפואה שלימה, ויסיים "כי אל רופא רחמן ונאמן אתה, ברוך אתה ה' רופא חולי עמו ישראל".

אולם יש להזהר, שלא להאריך בתחינות בשעת התפילה, שלא ניתנו הברכות לומר בהם דברי הבאי חס ושלום, רק יזהר לדקדק בלשונו ולבקש צרכיו בלשון נקייה ומדוייקת בקצרה.

ובענין זה יש לציין, כי מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל היה מייעץ, כאשר היו באים לפניו חולים, שמן הראוי להתפלל עליהם דוקא בברכת "רפאינו", שהתפלה שם לרפואת חולים, עדיפה על התפלה בברכת "שמע קולינו".

ופעם היה מעשה, שאחת מבנות המשפחה היתה במצב רפואי מסובך. ומרן זצ"ל הורה לנו, להתפלל עליה בברכת "רפאינו". אולם אנו התפללנו בברכת "שמע קולינו". לאחר כמה ימים, קרא לנו מרן זצ"ל ואמר, מדוע אינך מתפלל ברפאינו? השבתי לו, הנני מתפלל היטב. אמר לי, לא נכון, אינך מתפלל ברפאינו, אלא בשמע קולינו! מרוב פחד, השבתי למרן זצ"ל, כי התפללתי ברפאינו. באותה שעה, ממש נצנצה רוח הקודש אצל מרן זצ"ל, אז פנה ואמר: אין זה נכון, באמת אינך מתפלל ברפאינו אלא בשמע קולינו! אם תתפלל ברפאינו התפילה תתקבל!

עוד ראינו בעינינו, כאשר נודע למרן זצ"ל על נער אחד שהחל מתדרדר מבחינה רוחנית, עמדנו בסמוך למרן זצ"ל בזמן התפילה, ושמענו איך שהיה מתפלל על אותו נער לאחר אמירת "יהיו לרצון" (השני) שבתפלת העמידה. ובמשך כחצי דקה התחנן לה' יתברך בדמע, שיעיר את רוחו של אותו צעיר שישוב בתשובה שלימה. וכן היה מרן זצ"ל נוהג לגבי כמה שמות של אנשים שביקשו ממנו להתפלל עליהם, שהיה מתפלל עליהם אחר אמירת יהיו לרצון. ופעם הזכרנו לפניו באקראי, על אדם אחד שלקה בנפשו, ומיד השיב לנו מרן, הנה בכל יום אני מתפלל עליו, ושמו פלוני בן פלונית. ואותו צעיר לא היה ממקורבי מרן זצ"ל, אלא שמצבו הרפואי נגע מאד ללבו של מרן, עד שהיה מתפלל בכל יום.

תאריך השאלה:
כ"ח תשרי תשפ"א / 16 באוקטובר 2020

ברכתו בורא עצי בשמים. תבורכו מפי עליון, שבת שלום,

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


פרשת בראשית

מדברי מרן רבינו עובדיה יוסף זצוק"ל

נאמר בפרשה: "אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם בְּיוֹם עֲשׂוֹת ה' אֱלֹהִים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם". ידוע, שבכל מקום שמוזכר שם ה' (לא אלוקים, אלא ה', באותיות יו"ד, וה"י, ווא"ו וה"י), הכוונה היא למידת הרחמים של ה' יתברך. כמו שאנו אומרים בי"ג מידות, ה' ה' אל רחום וחנון. מה שאין כן השם "אלוקים", שאז הכוונה היא למידת הדין שבה מנהיג ה' את העולם.

אמרו רבותינו במדרש, שכאשר רצה ה' יתברך לברוא את העולם, רצה לברוא אותו שיתנהל במידת הדין, שכל אדם שיחטא, מיד תנהג בו מידת הדין, וכפי שעשה, כך יעשה לו. אם יעבור על החוק, מיד יענש. ראה הקדוש ברוך הוא שהעולם לא יוכל להתקיים בצורה כזו, וכמו שאמר דוד המלך עליו השלום "וְאַל תָּבוֹא בְמִשְׁפָּט אֶת עַבְדֶּךָ כִּי לֹא יִצְדַּק לְפָנֶיךָ כָל חָי", לכן החליט הקדוש ברוך הוא שהעולם יתנהל גם במידת הרחמים, לפנים משורת הדין, וזה מה שנאמר "בְּיוֹם עֲשׂוֹת ה' אֱלֹהִים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם", "ה' אלוקים", הכוונה גם מידת הדין וגם מידת הרחמים.

ואומרים רבותינו, שלא רק ששיתף ה' יתברך את מידת הרחמים עם מידת הדין אלא שהקדים את מידת הרחמים, שהרי נאמר "ה' אלוקים", ולא נאמר "אלוקים ה'". ועלינו להבין, מה הכוונה בזה שהקדים את מידת הרחמים? מה זה משנה איזו מידה כתובה ראשונה?

ביאור הדברים, הוא על פי דברי הגמרא במסכת פסחים (דף קיח.), שם דרשו רבותינו "הוֹדוּ לַה' כִּי טוֹב כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ", שגובה חובתו בטובתו. ומה ביאור הדברים?

לפעמים, אדם עובר עבירה, ומרוב חומרת המעשים שלו, נגזרת עליו חס ושלום מיתה כדי לכפר על חטאו. כמו שנאמר, "הַנֶּפֶשׁ הַחֹטֵאת הִיא תָמוּת", אבל הקדוש ברוך הוא רחמן, מה עושה? נותן לאדם טובה, וגובה את אותה הטובה, וזהו מה שאמרו "שגובה חובתו בטובתו". לוקח מן האדם החוטא כסף, ממון, קודם כל נותן לאדם כסף וזהב, והנה ביום אחד אותו אדם מפסיד את כל כספו. הוא יושב ובוכה וצועק, אך אינו יודע שה' נתן ה' לקח, מי נתן לו את הכסף? ה' יתברך, ולשם מה נתן לו את הכסף, כדי לקחת אותו ממנו, כדי לכפר לו על מעשיו. וכך גובה את חובו מכל חוטא וחוטא לפי ענינו, עשיר בשורו, עני בשיו, אלמנה בתרנגולתה, כל אחד לפי ערך הממון שלו. לוקח ממנו ממון ומכפר עליו. זהו מה ש"הקדים" ה' יתברך את מידת הרחמים למידת הדין, ראשית כל נותן בידו ממון, ואחר כך לוקח אותו כדי לכפר על האדם.  

בספר ה"ילקוט" מובא מעשה בענין הזה. שם מסופר, שהיה מלך אחד, והיה אדם אחד מאוהביו הגדולים, שהיה איש מלא חן וחכמה, וה' נתן לו מענה לשון, ובכל מקום אליו היה מגיע, היה מפרסם לטובה את שמו של המלך, אומר לכולם, תראו איזה מלך אציל! איזה טוב לב! כמה הוא דואג לאזרחים שלו!  עד שנעשה לב העם כולו קשור למלך, כולם היו מעריצים את המלך. והמלך ידע את כל אשר נעשה, הוא ידע מי הטיב לו וגרם לכך שהעם כל כך אוהבים אותו. ושמר את הדבר בלבו.

והנה יום אחד, אותו אדם שהיה אוהבו של המלך, נכשל, ועבר עבירה חמורה על חוקי המדינה. מאחר והוא היה אדם נכבד, הושיבו במשפטו חמישה שופטים בכירים, עיינו היטב בתיק שלו, ואמרו, אין מה לעשות! אין משוא פנים בדבר! אדם זה באמת נכשל בעבירה חמורה על החוק, ויש להשית עליו עונש של שנת מאסר אחת!

אחד השופטים, שהיה אוהבו של אותו אדם, פנה אל השופטים ואמר להם, ראו נא אחי, אין ספק שהצדק עמכם, אדם זה עבר עבירה וראוי הוא לעונש כזה. אבל אולי, ניתן לו אפשרות חילופית, נכתוב, שאם ישלם סכום גדול של מאה אלף דולר לאוצר המלכות, הוא יוכל לפדות בכך את מאסרו! והרי אנחנו יודעים שאין לאדם זה מאה אלף דולר, ובכל זאת, בואו וניתן לו את האפשרות! שמעו השופטים והסכימו, כתבו בפסק הדין, שעל האדם הזה לשבת בבית הסוהר במשך שנה תמימה. ואם ישלם מאה אלף דולר לאוצר המלכות, יוכל בזה לפדות את מאסרו. את פסק הדין חתמו בכך שהוא יכנס לתוקף מיד בתום שלושים יום.

מסכן אותו אדם, לא היה לו סכום כסף גדול כל כך, לכן החל לנסות להשיג הלוואות, פנה לכמה קופות של גמילות חסדים, וכל אחד השיב לו, שלא יוכל לתת בידו הלוואה של יותר מחמשת אלפים דולר. וכך הלך והסתובב עד שהתייאש. הבין שאין לו ברירה, ויהיה עליו לשבת בבית הסוהר.

בלילה האחרון לפני כניסתו לבית הסוהר, באו כל בני משפחתו להפרד ממנו, והיו כולם בוכים ועצובים. אך אין מה לעשות. בשעה עשר בלילה, הלכו כולם ועזבו אותו בביתו עם בני משפחתו הקרובה.

בלילה ההוא נדדה שנת המלך, הוא עקב אחרי אותו אוהב, וידע שהוא לא הצליח להשיג את סכום הכסף שיפדה אותו מהמאסר. מה עשה? לקח מזוודה, ושם בתוכה אלף שטרות של מאה דולר. קרא לבנו, יורש העצר, ואמר לו, תראה בני, איך אני אעזוב אדם כזה שכל ימיו היה מוסר את נפשו בשבילי? איך אני אתנהג ככה? עלי לדאוג לו. אבל אסור שידעו מכך שאני אעזור לו. לכן אבקש ממך, קח את המזוודה הזו, ובשעה שתים בלילה, תלך על יד ביתו של אוהבי, תנפץ את זכוכית החלון ותזרוק לשם את המזוודה, ומיד תברח משם!

הלך יורש העצר, בשעה שתים בלילה, ויפן כה וכה וירא כי אין איש. שבר את החלון וזרק בתוכו את המזוודה, ורץ רץ, ברח לו.

אותו אדם ובני ביתו שמעו קול נפץ באמצע הלילה, מיד קמו ממיטותיהם, הדליקו את האורות, וראו מזוודה. בתחילה חששו, אולי מדובר במטען נפץ, התבוננו, וראו שאין חוטים ואין שום דבר מחשיד, לאט לאט פתחו את המזוודה, וכולם פרצו בצעקה "וואי – הכל מלא ירוקים!!!!!!" ישבו וספרו את הכסף, ומצאו שיש שם בדיוק מאה אלף דולר.

בבוקר הלך אותו אדם, מסר את הכסף לפקיד ההוצאה לפועל, שם ספרו את הכסף ונתנו לאותו אדם אישור שהוא פטור מן המאסר.

כך עושה הקדוש ברוך הוא. אדם התחייב מיתה. בא הקדוש ברוך ומרחם עליו, חבל עליו שימות, הרי הוא מחנך את ילדיו לתורה, בודאי ימשיך לגדל דורות של שומרי מצוות. לכן עושה שאותו אדם ישמע פירסום "פייס פייס", "עשרה מיליון שקל בפייס", ואותו אדם הולך וזוכה, והוא בא לביתו שש ושמח, אך אחרי כמה זמן הפסיד את כל כספו. וכל זה עשה ה' יתברך כדי לפדות את האדם הזה מן המוות, להציל אותו מיסורים אחרים. זה "גובה חובתו בטובתו", והכל לכפר עוונותיו של האדם. לכן בכל דבר צריך להצדיק את הדין, אל אמונה ואין עוול צדיק וישר הוא, ואתם הדבקים בה' אלוקיכם חיים כולכם היום!

שבת שלום.

תאריך השאלה:
כ"ח תשרי תשפ"א / 16 באוקטובר 2020

מרן זצ"ל לא כתב בענין זה, רק הזכיר את הנוהגים לעשות כן בערב ראש חודש אלול. וזהו מנהג של קצת מקובלים ומרן זצ"ל וכל קדושים אשר עמו לא נהגו בזה.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


התרת נדרים

נוהגים לעשות "התרת נדרים" בבית הכנסת, בערב ראש השנה ובערב יום הכיפורים אחרי הסליחות, כדי להינצל מעונש נדרים שנדר במשך כל ימות השנה, ונוהגים לעשות ההתרה אחר אמירת הסליחות קודם תפילת שחרית, וכן נוהגים בליל יום הכיפורים לפני תפילת ערבית, לומר נוסח "כל נדרי", שעניינו גם כן נוסח להתרת נדרים.

אולם יש לדעת, שהדבר ברור שאי אפשר לסמוך על התרות נדרים הללו, לגבי הנדרים שנודר האדם במשך השנה, משום שיש הרבה פרטי דינים חמורים בהלכות נדרים שאינם מתקיימים בהתרות אלו, ולמשל, כאשר אדם רוצה להתיר את נדרו, עליו לפרט את נדרו בפני חכם, ושימצא החכם פתח להתיר את הנדר בחרטה. והרי תנאי זה אינו מתקיים בהתרת נדרים שעושים בבית הכנסת, שהיא התרה כללית בלבד. וכתב הריב"ש (רבנו יצחק בר ששת ז"ל שחי לפני כשש מאות שנה, והיה תלמידו של הר"ן ועוד), שביטול הנדרים שיש בנוסח "כל נדרי" אין הכוונה להתרת הנדר כלל, אלא דרך בקשה מה' יתברך. וכן כתב בנימוקי יוסף, שאומרים כן דרך תפילה לה' שלא יכשלו ושלא יענשו על הנדרים והשבועות של שנה שעברה, ושיהיו שביתין ושביקין לפניו יתברך כאילו לא היו.

ובאמת שדעת כמה גאונים וראשונים שאין לומר כלל נוסח "כל נדרי", משום שאין הנדרים מותרים בהתרה זו, ואדרבא, מתוך כך שעושין התרת נדרים, יבואו עמי הארץ לידי זלזול בענייני שבועות ונדרים בחושבם שעל ידי אמירת "כל נדרי" מותרין כל נדריהם.

ומכל מקום פשט המנהג לומר נוסח "כל נדרי" וכן נוהגים אנו לומר נוסח "התרת נדרים" או "התרת קללות" בערב ראש השנה ובערב יום כפור, ויש בזה טעמים גם על פי דברי רבותינו המקובלים. ופסק מרן רבינו עובדיה יוסף זצוק"ל, שניתן להשתתף בהתרת נדרים זו, אף אם נמצא בביתו, ושומע שעושים התרה דרך הרדיו בשידור חי, או בשידור לוויין וכדומה, שאין צריך שמיעת קול המתירין ממש, ודי בשמיעתם דרך רדיו, וצריך שתהיה דעת המתירין גם על אותם שנמצאים בביתם ושומעין ההתרה דרך הרדיו. וכן היה נוהג מרן זצ"ל במשך שנים, שהיה השיעור שלו משודר על ידי לויין, והיה מרן זצ"ל מושיב עשרה דיינים ועורך התרת נדרים, והיו אומרים בפירוש, שמתירים את הנדרים גם עבור אותם הרואים ושומעים דרך הלויין או הרדיו.

תאריך השאלה:
כ"ח תשרי תשפ"א / 16 באוקטובר 2020

מתחילים מתפילת ערבית של ליל ז' בחשון.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


הזכרת מוריד הטל ו"ברכנו"

ימות הקיץ בתפלה
החל מיום טוב ראשון של חג הפסח, אנו יוצאים מעונת הגשמים, ולפיכך, החל מתפלת מוסף, אין מזכירין בתפלה "משיב הרוח ומוריד הגשם". אלא אומרים: אתה גבור לעולם ה' מחיה מתים אתה רב להושיע "מוריד הטל". ויש מעדות האשכנזים שאינם מזכירים "מוריד הטל" כלל בברכת מחיה המתים.

וכמו כן החל מתפלת ערבית של מוצאי יום טוב הראשון של פסח, בברכת השנים, אין אנו אומרים "ותן טל ומטר לברכה", אלא "ותן ברכה" בלבד. והספרדים נוהגים שבימות הגשמים הם משנים את כל נוסח ברכת השנים, ופותחים באמירת "ברך עלינו" וכו'. ובימות הקיץ אומרים "ברכנו".

מי שטעה ואמר "משיב הרוח"
הואיל והגשמים בימות הקיץ הם סימן קללה ולא ברכה, לפיכך אמרו רבותינו בגמרא במסכת תענית (ג:), שמי שטעה והזכיר בימות הקיץ "משיב הרוח ומוריד הגשם", עליו לחזור ולהתפלל שוב.

אולם לא בכל מקרה שטעה והזכיר "משיב הרוח ומוריד הגשם" עליו לחזור ולהתפלל את כל התפלה. כי הדבר תלוי, מתי נזכר שטעה בתפלתו.

שאם נזכר שאמר "משיב הרוח ומוריד הגשם" לפני שסיים את הברכה, כלומר, לפני שבירך "ברוך אתה ה' מחיה המתים", עליו לחזור רק לראש הברכה, "אתה גבור" וכו', ויאמר מוריד הטל כדין.

ואם נזכר אחרי שאמר "ברוך אתה ה'", אזי יסיים "למדני חוקיך" (כדי שלא תהיה ברכתו ברכה לבטלה), ויחזור לראש הברכה. אבל אם נזכר לאחר שאמר "מחיה המתים", עליו לחזור שוב לראש התפלה.

מי שטעה ואמר "ותן טל ומטר לברכה"
מי שטעה והזכיר בברכת השנים בימות הקיץ "ותן טל ומטר לברכה", עליו לחזור ולהתפלל שנית. והדבר תלוי מתי נזכר שטעה בתפלתו.

שאם נזכר לפני שסיים את הברכה "מברך השנים", אזי יחזור רק לראש הברכה, ויתקן את לשונו. ואם נזכר אחרי שאמר "ברוך אתה ה'", יאמר, "למדני חוקיך", ויחזור שוב לראש ברכת השנים.

ואם נזכר לאחר שסיים את הברכה, וכן אם נזכר באמצע אחת הברכות שאחר כך, או אפילו אם נזכר באמצע "אלהי נצור", יחזור שוב לראש ברכת השנים, לתקן את טעותו. ומשם ימשיך את כל סדר הברכות.

ואם נזכר לאחר שאמר "יהיו לרצון" שבסיום התפלה (אחרי אלהי נצור), עליו לחזור שוב לראש התפלה ולהתפלל שנית. (שלחן ערוך סימן קיז ואחרונים).

תאריך השאלה:
כ"ז תשרי תשפ"א / 15 באוקטובר 2020

הברכה היא על ההתרשמות שלנו מהבריאה. ולא איכפת לנו ממה שהכל נוצר בשנייה אחת, העיקר מתי אני, האדם, מתפעל ממעשי ה'. 

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


 

ברכת ברקים ורעמים

הרואה ברקים, צריך לברך: "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם עושה מעשה בראשית". והשומע קול רעמים, צריך לברך: "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם שכוחו וגבורתו מלא עולם".

עד מתי אפשר לברך?
צריך לברך את ברכות הברקים והרעמים מיד בסמוך לראיית הברק או לשמיעת הרעם. ובכל מקרה אין לברך אלא בסמוך לראייה או לשמיעה כשיעור זמן אמירת "שלום עליך רבי" לראיית הברקים והרעמים, ואם עבר זמן כשיעור זה, לא יברך, אלא ימתין לברק או לרעם אחרים.

האם יברך בשם ומלכות?
נחלקו רבותינו הראשונים, אם יש לברך את ברכות הברקים והרעמים "בשם ומלכות" (כלומר, עם הזכרת המילים ה' אלהינו מלך העולם), שדעת רבינו הראב"ד, שאין לברך ברכות אלו בשם ומלכות, אלא יש לברך "ברוך שכוחו וגבורתו מלא עולם". אולם לדעת רוב רבותינו הראשונים, יש לברך ברכות אלו בשם ומלכות כדין כל הברכות, ודחו את דברי הראב"ד מן ההלכה, וכמו שאמרו במסכת ברכות (דף מ:) שכל ברכה שאין בה שם ומלכות אינה נחשבת לברכה, וכדבריהם פסק מרן רבינו יוסף קארו בשולחן ערוך, שיש לברך ברכות אלו בשם ומלכות, כלומר בהזכרת שם ה' ואלוקינו כפי שאנו נוהגים בכל ברכה שאנו מברכים.

דברי "פתח הדביר" ודעת מרן זצ"ל 
והגאון רבי חיים פונטרימולי, מחבר הספר "פתח הדביר", הביא שיש נוהגים לברך על הרעמים ברכת עושה מעשה בראשית בלא הזכרת שם ומלכות, ומתחילה היה תמה על מנהגם זה, שכאמור אינו נכון להלכה, שכל ברכה שאין בה הזכרת שם ומלכות אינה ברכה, אלא שלבסוף כתב ליישב מנהג זה, כי בהיות ועל פי הדין, צריך לברך מיד בהישמע קול הרעם, ואם לא בירך בעת שמיעת קול הרעם, מברך בתוך כדי דיבור של שמיעת הרעם (כלומר תוך כדי שיעור זמן אמירת שלום עליך רבי, כאמור), ולא יותר, ואין הכל יכולים להבחין בדיוק בשיעור זמן זה, וגם יש עוד מחלוקות בענייני ברכות אלו הדורשים בקיאות מיוחדת, לפיכך נמנעו מלהזכיר בברכות אלו שם ומלכות, שלא יבואו לידי הזכרת שם שמים לבטלה. וסיים, שמכל מקום הבקי בהלכה צריך לברך בשם ומלכות כתקנת חז"ל.

אולם מרן רבינו עובדיה יוסף זכר צדיק לברכה, דחה דברים אלו, וכתב שמכיוון שההלכה בעניין זה מפורסמת, וגם לא נדרשת חכמה מיוחדת כדי להבין מהו שיעור זמן זה, לכן יש להורות להלכה כעיקר תקנת חכמינו וכדעת הפוסקים ומרן השולחן ערוך, לברך ברכות אלו בשם ומלכות כדין כל הברכות. וזו אחת ההלכות שמרן זצ"ל קבע לדורות, שיתרגלו כולם לברך ברכת אלו בשם ומלכות, כדעת מרן השלחן ערוך. ודבריו עשו פרי, שרבים שינו ממנהגם בזה, והחלו לברך בשם ומלכות כהלכה.

תאריך השאלה:
כ"ו תשרי תשפ"א / 14 באוקטובר 2020

 

הוספת שם אינה דבר פשוט בכלל. ובפרט שהרי את מתכוונת בעיקר להשתמש בשם הזה. מלבד זה, השם שמעון הוא שם מיוחד מאד. כל התנאים שנראו שמעון היו אנשים מיוחדים ונעלים. רבי שמעון בר יוחאי היה מלומד בנסים. רבי שמעון בן זומא ורבי שמעון בן עזאי היו הגדולים ביותר בדורם. שמעון העמסוני היה הדרשן הגדול בדורו. רבי שמעון בן שטח היה איש פלאי בדורו, וכן רבי שמעון בן ננס ועוד.  עצתי לך, שתסירי את המחשבות הללו מדעתך, בדרך כלל כשהילד גדל האמא אוהבת את השם שלו. אין זה שם נדיר בזמנינו, נכון שבחברה המודרנית הוא אינו מצוי, אך עדיין, אני מניח שאתם דתיים, ואצל דתיים יש שם כזה לא מעט. תבורכי מפי עליון, ותזכו לרוות ממנו רוב נחת בשמחה ואושר ושלום וכל טוב,

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


שינוי השם

שאלה: האם כשמשנים לאדם שמו מחמת איזה סיבה, מותר לשנות שמו לגמרי, או שיש רק להוסיף על שמו שם נוסף?

תשובה: בפרשת בראשית נאמר "וכל אשר יקרא לו האדם נפש חיה הוא שמו" ועל פי קבלת רבינו האר"י נלמד מכאן, שכל אדם מקבל חיותו משורש האותיות של שמו, כי לכל אות ואות יש השפעה על האדם.

ולפיכך כתב מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל, בשם כמה פוסקים, שאין לעקור לגמרי את שמו הראשון של האדם, בין אם משנים שמו לצורך שידוך, כגון ששמו שווה לשם אבי הכלה, שאז רבים נוהגים ליזהר לשנות שם החתן שלא יהיה שווה לשם חמיו (כי על פי צוואת רבינו יהודה החסיד יש בכך סכנה אם שם החתן ושם חמיו שווה), ובין אם משנים שמו כשמתפללים לרפואתו.

וטעם הדבר הוא כפי שנתבאר, שמאחר וחיות האדם באה לו מכח שמו, הרי יש לחוש, שהשם השני שאנו קובעים לאותו אדם, אינו שייך לחיותו של אותו אדם, ולא ימשכו לו חיים משמו החדש, ולכן נוהגים שאין עוקרים את השם הראשון לגמרי אלא מוסיפים עליו, וכגון אם היה שמו "יוסף", מוסיפים לו שם "חיים יוסף" וכדומה.

אולם כאשר מדובר באדם שקבעו לו שם של רשע, כגון "נמרוד" וכדומה, יוכל לשנות שמו לגמרי, ולא להשאיר זכר משמו הקודם. ואדרבה, כך טוב שינהג.

וכך היה מעשה באדם שקראו לו "עומרי", (עומרי, היה מלך רשע שמלך על ישראל, כמו שנאמר במלכים פרק טז, "ויעשה עמרי הרע בעיני ה', וירע מכל אשר לפניו"), ובאנו לפני מרן זצ"ל ושאלנו אם לשנות את שמו, והורה לנו מרן זצ"ל לעשות שינוי השם, ולעקור שמו הקודם. (והוסיף שבנו של ראש הממשלה אריאל שרון, היה שמו עמרי, וכשעמדו וגזרו גזירות על שומרי התורה בארץ ישראל, ועל תושבי גוש קטיף, היה מרן מתפלל לה' יתברך, וכך היה אומר: ע'ד מ'תי ר'שעים י'עלוזו, ראש תיבות "עמרי". והיה מתפלל בבכיות לפני ה' יתברך שיבטל את מחשבותיהם וגזרותיהם, עד שממש ביקש מה' יתברך שיפיל את ראש הממשלה שרון ויבטל מלכותו, מפני שהוא מיצר לתורה. וכך היה).  

וכאן יש לעורר, כי ענין השמות אינו דבר פשוט. ומרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל, אף על פי שכל הוראותיו כמעט הם על דרך הפשט, ולא היה מרבה להכניס עצמו לענינים סגוליים, מכל מקום בדבר זה הקפיד מאד, שההורים לא יקראו לבניהם ולבנותיהם שמות משונים, או שמות של רשעים וכדומה.

ולא אחת אירע, שבאו הורים לפני מרן זצ"ל, למול את בנם (כי מרן זצ"ל התכבד בסנדקאות), ומרן זצ"ל בירר כיצד עומדים הם לקרוא לבנם, וכאשר שמע, כי בכוונתם להעניק לבנם שם שאינו ראוי, העיר להם על כך, ויעץ להם לתת לו שם אחר. ולעתים היתה הסיבה מאחר ואין השם ראוי על פי התורה. ולעתים היתה הסיבה מאחר והשם עלול לעורר לילד בושה או חוסר נעימות בעתיד.

וכך למשל מעשה באדם אחד, שבשעת המילה, אמר מרן זצ"ל "ויקרא שמו בישראל", ואמר לו אבי הבן, כי ברצונו לקרוא לבנו "חפץ חיים". ומרן זצ"ל העיר לאבי הבן, כי "חפץ חיים" הוא שם של ספר, ואינו שם של אדם. ולכן יעץ לו לקרוא לבנו בשם אחר. וכך עשו.

וכן היה מעשה, שבבוקר אחד הגיע לתפלת שחרית בבית מרן זצ"ל, אב אחד, והודיע לגבאים, כי הוא "אבי הבת", ובשעת העלייה לתורה, ברצונו לקרוא לבתו בשם, וביקש שמרן זצ"ל יאמר את השם החדש.

כשעלה האב לתורה, ביקש לקרוא לבתו בשם של דג בשפה הערבית. אמר לו מרן זצ"ל, כי אין זה שם של בת, השיב לו האב, כי אני מבני תוניס, ומנהגינו לקרוא לילדים על שמות דגים, כסגולה נגד עין רעה. מרן זצ"ל דיבר עמו רכות, עד שכמעט בכח קרא לבתו בשם "שרה".

לאחר התפלה, היה האב כעוס, כי מרן זצ"ל סיבב את הדבר שלא יקראו לבתו כפי שהוא רצה. קראו אליו מרן זצ"ל, ואמר לו, כשתגדל בתך, תאמר לה איך רצית לקרוא לה, ותאמר לה שאני הצלתי אותה, שיהיה לה שם יפה.

וראוי לא להתעסק בענייני שינוי שמות, אם לא בעצת תלמיד חכם אמיתי, ירא אלקים מרבים.

תאריך השאלה:
כ"ו תשרי תשפ"א / 14 באוקטובר 2020

אם בירכת בבוקר שההכל, לדוגמא על הקפה, במשך כל היום, אם לא יצאת מהבית, ולא בירכת ברכה אחרונה, אינך צריכה לחזור ולברך.  ואם את באה לאוכל לאחר מכן מאכל חשוב יותר מהקפה, יש אומרים שיש לחזור ולברך. תוכלי לעיין בהרבה פרטים בדין הזה בקישור:

http://halachayomit.co.il/he/default.aspx?HalachaID=362

כמובן שיציאה מחוץ לבית לרשות הרבים, או אם בירכת ברכה אחרונה או ברכת המזון, לאחר מכן יש לחזור ולברך שוב ברכה ראשונה כשבאים לאכול או לשתות. 

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


דין אורח לגבי ברכות הנהנין

בהלכה הקודמת ביארנו, שמי בירך על מאכל, כגון תפוח, ואכל ממנו, ואחר כך הובא לפניו מאכל אחר, שברכתו שווה לברכת המאכל הראשון, כגון תפוז, אינו חוזר לברך שוב על התפוז, מאחר ונפטר כבר בברכתו של התפוח.

והוספנו, שאם המאכל שהובא אחר כך, הוא חשוב יותר מן הראשון, ולמשל, כשבירך ואכל תפוח, הובא לפניו אחר כך "תמר", שהתמר הוא משבעת המינים, אז עליו לחזור ולברך "בורא פרי העץ" על התמר, מאחר ופרי חשוב, אינו נפטר בברכת פרי פשוט. ורק אם בשעה שבירך על התפוח, כיון בפירוש לאכול אחריו גם תמר, אינו חוזר ומברך.

דין אורח, לגבי מקרה שהובא מאכל חשוב
דין זה, שהברכה הראשונה אינה פוטרת מאכל חשוב שיובא אחר כך, שייך רק לגבי סתם אדם, אבל אדם שהוא אורח, והוא יושב ואוכל בבית חבירו, ובירך על התפוח, והובא לפניו אחר כך תמר, אינו חוזר לברך על התמר, משום שאורח, דעתו מראש היא על כל מה שיביאו לפניו בעל הבית. ולכן הוא פוטר בברכתו הראשונה, את כל מיני הפירות שיובאו לפניו.

דין אורח לענין היסח הדעת
ועוד יש חילוק בין סתם אדם לאורח, לגבי דין היסח הדעת הסעודה, וכגון, מי שישב לאכול, ובסיום הסעודה בא לזמן, לפני ברכת המזון, ואמר "הב לן ונבריך", ואחר כך רוצה להמשיך לשתות. אינו יכול לשתות, אלא אם יברך תחילה על השתיה. אבל אורח, אינו צריך לחזור ולברך, כיון שסומך על בעל הבית, שהוא הקובע מתי תסתיים הסעודה. ולא נאריך עוד בפרטי דין זה. (שלחן ערוך סימן קעט).

ועיקר דין האורח, מפורש בשלחן ערוך (סימן קעט ס"ה) בזו הלשון: "הקרואים בבית בעל הבית לאכול מיני פירות, ומביאין להם בזה אחר זה, אינם צריכים לברך אלא על הראשון". עד כאן.

והרבה טועים בדינים אלו, וחושבים שרק האורח אינו חוזר לברך על מאכלים שמוגשים לפניו, אבל סתם אדם בביתו, חוזר ומברך. ואינם יודעים, שגם סתם אדם אינו חוזר לברך על כל מאכל ומאכל. והחילוק בין אורח לסתם אדם, הוא רק כפי שמבואר כאן.

ולסיכום: אורח שמתארח אצל חבירו, ויושב שם לאכול, והוגשו לפניו פירות ובירך עליהם ואכל, ואחר כך הוגשו פירות אחרים, משובחים יותר, אינו צריך לחזור ולברך עליהם.


צפייה