שאלות ותשובות הלכה יומית

לחץ על השאלה לצפיה בתשובה

תאריך השאלה:
ב' אייר תשע"ח / 17 באפריל 2018

אין להזכיר בסעודה שלישית של שבת בערב חודש, גם אחרי צאת הכוכבים.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


דין אמירת "יעלה ויבא"

היום הוא יום ראשון, ל' בניסן, הוא יום ראש חודש אייר. וכן מחר יום שני א' באייר, הוא ראש חודש אייר.

אמירת יעלה ויבא בתפלות ראש חודש
בתפלות של ראש חודש, וכן בברכת המזון, תיקנו חכמים לומר נוסח "יעלה ויבא". וכפי שנדפס בסידורים.

שכח לומר יעלה ויבא בליל ראש חודש
מי ששכח להזכיר יעלה ויבא בליל ראש חודש, בין בלילה הראשון של ראש חודש ובין בלילה השני, אינו חוזר להתפלל שנית, (והטעם לזה מבואר בגמרא במסכת ברכות דף ל:, משום שאין מקדשין את החודש בלילה).

ואפילו אם נזכר ששכח לומר יעלה ויבא לפני שסיים תפלתו, אינו רשאי לחזור לברכת "רצה" ולומר יעלה ויבא, מכיון שהדין הוא שמי ששכח לומר יעלה ויבא בתפלת ערבית אינו חוזר, ואין זה מעכב את תפלתו, ולכן אינו רשאי לומר יעלה ויבא אלא כאשר עדיין לא סיים "ברוך אתה ה'" שבברכת "המחזיר שכינתו לציון". אבל אם אמר ברוך אתה ה', שוב אינו חוזר לומר יעלה ויבא, ויסיים ברכתו "המחזיר שכינתו לציון" עד סוף תפלת העמידה. (שו"ת יביע אומר ח"א סימן כב אות יג, ובספר חזון עובדיה חנוכה עמוד רס).

שכח לומר יעלה ויבא בשאר תפלות ראש חודש
ומי ששכח להזכיר יעלה ויבא בשאר תפלות ראש חודש, שחרית ומנחה, ונזכר אחר שסיים תפלתו, הרי זה חייב לחזור ולהתפלל שנית. ואם נזכר אחרי שאמר "ברוך אתה ה'", ולא סיים "המחזיר שכינתו לציון", יאמר מיד "למדני חוקיך" (שהרי הוא פסוק בתהלים, ברוך אתה ה' למדני חוקיך), ויחזור לומר "יעלה ויבא".

ואם נזכר אחר שסיים "המחזיר שכינתו לציון", ועדיין לא התחיל לומר "מודים", יאמר שם "יעלה ויבא" בין שתי הברכות. (עד המילים "כי אל מלך חנון ורחום אתה", ואחר כך ימשיך "מודים").

אבל אם התחיל בברכת מודים, שוב אינו יכול לומר יעלה ויבא במקום שנזכר. ועליו לחזור לברכת "רצה", ושם ימשיך כל נוסח התפלה עם אמירת יעלה ויבא.

ואם סיים לומר "יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך ה' צורי וגואלי" האחרון שבתפלת שמונה עשרה (אחר אמירת אלהי נצור לשוני וכו'), ונזכר ששכח לומר יעלה ויבא, עליו לחזור לראש התפלה ולהתפלל שנית בתשומת לב מרובה, ששוב לא יארע לו שישכח לומר יעלה ויבא. (חזון עובדיה חנוכה עמוד רסה).

ומי ששכח לומר "יעלה ויבא" בראש חודש בברכת המזון, אינו חוזר לברך שנית.

תאריך השאלה:
ב' אייר תשע"ח / 17 באפריל 2018

אין להקל בזה, לא ביום טוב ובודאי שלא בשבת. משום שיש בזה איסור בישול, כשנכנסים מים קרים לדוד ומתבשלים במים הרותחים. כמו שמובן מדברי מרן זצ"ל בספר חזון עובדיה שבת ובשו"ת יביע אומר. ובשבת אסור להתרחץ כל גופו, אפילו במים חמים שהוחמו על ידי דוד שמש.

תאריך השאלה:
ב' אייר תשע"ח / 17 באפריל 2018

מותר. (חזון עובדיה יום טוב, ועוד).

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


עוד מנהגים השייכים לימי הספירה

יש נוהגים בימי ספירת העומר (עד יום ל"ד בעומר) שלא ללבוש בגד חדש שצריך לברך על לבישתו ברכת שהחיינו (דהיינו בגד חדש שיש שמחה בלבישתו כמו חולצה חדשה וכדומה, אבל בגד כמו גופיה שאין מברכים עליו שהחיינו, לכל הדעות מותר ללבשו בימי הספירה). ויש מקילים בזה ללבוש בגד חדש.

יש מחמירים שלא לתפור ולתקן בגדים חדשים בימי ספירת העומר, ומנהגינו להקל בזה, ואף להנוהגים איסור בזה, מכל מקום אם עושה כן לצורך חתן שעומד לינשא בל"ד לעומר, אין בזה מנהג להחמיר כלל.

לדעת מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל, אין כל איסור או חומרא, להיזהר שלא לברך שהחיינו על פרי חדש בימי ספירת העומר, ואותם שנהגו כן, באו לידי מנהג זה בטעות מפני שכך הדין בימי בין המצרים, שבהם אין לברך שהחיינו על פרי חדש, אך בימי ספירת העומר אין מנהג להחמיר בזה כלל, מפני שימי הספירה אינם ימי אבל, כימי בין המצרים שבהם אירעו חורבן בית המקדש ושאר פורענויות, ולכן אין לברך שהחיינו וקיימנו והגענו "לזמן הזה", על זמן שנועד לפורענות לכלל האומה, אבל ימי הספירה אינם נחשבים ימי פורענות, ואדרבא, כתב הרמב"ן שקדושת ימי הספירה כימי חול המועד, ולכן אין להחמיר בזה כלל.

אבל לעניין לבישת בגד חדש בימי הספירה, ראוי להחמיר בזה בימי הספירה שלא ללבוש בגד חדש, ואם יש צורך בלבישתו, נכון להדר וללבשו ביום שבת, ואז גם יוכל לברך עליו שהחיינו. וכן במקום שמחת בר מצוה או ברית מילה יש להקל ללבוש בגד חדש בימי הספירה.

תאריך השאלה:
ב' אייר תשע"ח / 17 באפריל 2018

לגבי לבישת בגד חדש, הוא הדין לנשים, ולגבי תספורת, נשים יכולות להקל, ובפרט למנהג הספרדים

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


עוד מנהגים השייכים לימי הספירה

יש נוהגים בימי ספירת העומר (עד יום ל"ד בעומר) שלא ללבוש בגד חדש שצריך לברך על לבישתו ברכת שהחיינו (דהיינו בגד חדש שיש שמחה בלבישתו כמו חולצה חדשה וכדומה, אבל בגד כמו גופיה שאין מברכים עליו שהחיינו, לכל הדעות מותר ללבשו בימי הספירה). ויש מקילים בזה ללבוש בגד חדש.

יש מחמירים שלא לתפור ולתקן בגדים חדשים בימי ספירת העומר, ומנהגינו להקל בזה, ואף להנוהגים איסור בזה, מכל מקום אם עושה כן לצורך חתן שעומד לינשא בל"ד לעומר, אין בזה מנהג להחמיר כלל.

לדעת מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל, אין כל איסור או חומרא, להיזהר שלא לברך שהחיינו על פרי חדש בימי ספירת העומר, ואותם שנהגו כן, באו לידי מנהג זה בטעות מפני שכך הדין בימי בין המצרים, שבהם אין לברך שהחיינו על פרי חדש, אך בימי ספירת העומר אין מנהג להחמיר בזה כלל, מפני שימי הספירה אינם ימי אבל, כימי בין המצרים שבהם אירעו חורבן בית המקדש ושאר פורענויות, ולכן אין לברך שהחיינו וקיימנו והגענו "לזמן הזה", על זמן שנועד לפורענות לכלל האומה, אבל ימי הספירה אינם נחשבים ימי פורענות, ואדרבא, כתב הרמב"ן שקדושת ימי הספירה כימי חול המועד, ולכן אין להחמיר בזה כלל.

אבל לעניין לבישת בגד חדש בימי הספירה, ראוי להחמיר בזה בימי הספירה שלא ללבוש בגד חדש, ואם יש צורך בלבישתו, נכון להדר וללבשו ביום שבת, ואז גם יוכל לברך עליו שהחיינו. וכן במקום שמחת בר מצוה או ברית מילה יש להקל ללבוש בגד חדש בימי הספירה.

תאריך השאלה:
ב' אייר תשע"ח / 17 באפריל 2018

מרן השלחן ערוך בסימן צ"ד פסק שעליו לחזור ולהתפלל. ותוכל לעיין בפרטי הדברים בספר ילקוט יוסף ובהלכה ברורה (בשו"ת שבסוף הספר, חלק ה סימן ח).

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


עמידה בתפלה, במטוס וברכבת

שאלות: האם חייבים ליישר את הרגליים בתפלת העמידה? והאם מי שהתפלל כשהוא יושב, יצא ידי חובה?

כשעומד אדם להתפלל תפילת העמידה, צריך שיכוין רגליו זו אצל זו, כאילו אינם אלא רגל אחת, כדי להדמות למלאכים שנאמר עליהם בספר יחזקאל (א, ז) "ורגליהם רגל ישרה", כלומר רגליהם נראות כרגל אחת.

וצריך שיהיו הרגלים סמוכות זו לזו באופן מוחלט, דהיינו שכפות הרגלים יעמדו זו לצד זו, בין מצד העקב בין מצד אצבעות הרגליים, אולם כמה מהאחרונים כתבו שדי אם הרגליים סמוכות זו לזו רק מצד העקב, ואין כל איסור אם אינם סמוכות גם מצד אצבעות הרגליים, וכתב הפוסקים, שהמיקל שלא להצמיד את רגליו גם מצד האצבעות, יש לו על מה שיסמוך. ויש תלמידי חכמים הנוהגים כן. ומכל מקום לכתחילה הנכון הוא שיצמיד את רגליו לכל אורך כף הרגל, להדמות למלאכים ממש, שרגליהם נראות כרגל אחת.

חייב אדם לעמוד בתפילת העמידה, ואם התפלל כשהוא יושב, לדעת רוב הפוסקים חייב לחזור ולהתפלל שנית כשהוא עומד. וכן הדין לענין מי שהתפלל כשהוא יושב מחמת הכרח, כגון מי שהוא חולה מאד, ולאחר מכן השתפר מצבו והוא יכול לעמוד ולהתפלל שנית (כגון מי שהוא חולה סוכרת, ונחלש לזמן מה, ולאחר זמן מועט השתפר מצבו מאד), שחייב על פי הדין לחזור ולהתפלל שנית לדעת רוב הפוסקים, ויעמוד בתפילה זו, ויצא ידי חובת העמידה בתפילה.

ומכל מקום, מכיון שיש פוסקים הסוברים שאין לחזור ולהתפלל מעומד כאשר התפלל מתחילה כשהוא יושב, שסוף סוף יש לומר שיוצא ידי חובה בתפילה גם כשהוא יושב, לכן כתב מרן רבינו הגדול זצ"ל, (בילקוט יוסף חלק ראשון), שכאשר חוזר להתפלל כשהוא עומד, כגון מי שחש מאד לא בטוב, ולא יכול היה להתפלל כשהוא עומד, ולכן התפלל כשהוא יושב, ולאחר מכן השתפר מצבו והוא רואה שהוא יכול לעמוד ולהתפלל כראוי, יחזור להתפלל שוב על תנאי נדבה. כלומר, שקודם שהוא עומד להתפלל תפילת העמידה, יאמר בפירוש, שהוא מכוין להתפלל תפילה זו בכדי לצאת ידי חובת הפוסקים הסוברים שהוא חייב לחזור ולהתפלל שנית, ואם אין הלכה כדעת אותם הפוסקים, הוא מכוין להתפלל תפילה זו כתפילת נדבה. ואז לכל הדעות הוא נוהג כשורה, שאם הלכה כדעת הפוסקים שהוא חייב לחזור ולהתפלל, הנה הוא עומד ומתפלל, ואם להלכה אין הוא חייב לחזור ולהתפלל, הרי תפילתו תפילת נדבה, כלומר תפילת שרשות ביד כל אדם להתפלל גם ללא חיוב.

וכן אדם שהיה נוסע ברכבת וכיוצא בזה, וראה שעוד מעט יעבור זמן התפילה, ואינו יכול להתפלל כשהוא עומד, ולכן התפלל כשהוא יושב, ולאחר זמן ירד מהרכבת וראה שעוד לא עבר זמן תפילה, גם כן דינו כאמור לעיל, שיחזור להתפלל שנית, אך יעשה תנאי של תפילת נדבה, וכמו שביארנו.

ולגבי תפלה במטוס, שלפעמים בטיסות ארוכות, יש המארגנים מנין לתפלה במטוס. והנה כאשר טס מרן רבינו הגדול זצ"ל במטוס לניו יורק, ביקשו לארגן מנין במטוס, ואמר מרן זצ"ל, שעדיף להתפלל ביחידות במקומו, ולא ללכת לסוף המטוס ולהפריע לצוות המטוס בעבודתם.

תאריך השאלה:
ב' אייר תשע"ח / 17 באפריל 2018

לא עושים את אחת הקצוות עגולה כדי להמלט ממצוות ציצית, שהרי גם אצל הגויים, במקום שהלכו עם פראק (וכפי שראינו בעינינו אצל שומרי סף באירופה שלבושים בלבוש מסורתי) היו עושים כן, אלא עשו כן כדי שלעולם חלק אחד יעדיף על החלק השני. ולכן אין בזה חשש, וכן נהגו גדולי עולם.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


האם יש חיוב ללכת תמיד עם טלית קטן לקיים מצות ציצית

בגמרא במסכת פסחים (דף קיג ע"ב) שנינו, שבעה מנודים לשמים, ואחד מהם, מי שאינו מניח תפילין בראשו ובזרועו וציצית בבגדו ומזוזה בפתחו. וכתבו התוספות, שיש מקום לומר שחייב אדם לקנות לעצמו בגד לציצית, בכדי להכניס עצמו לחיוב מצות ציצית, כמו שמצינו בגמרא במסכת סוטה (יד ע"א), שמשה רבינו היה מתאוה להיכנס לארץ ישראל כדי שיוכל לקיים מצוות התלויות בארץ.

ובמנחות (דף מא ע"א) אמרו, שכשמצא המלאך את רב קטינא שמתעטף בטלית הפטורה מציצית, (כלומר בגד שאין בו ארבע כנפות, כמו רוב הבגדים שלנו, שהם פטורים מחוטי הציצית בשוליים שלהם), הוכיחו ואמר לו: מצות ציצית מה תהא עליה? אמר לו רב קטינא, וכי אתם מענישים גם על ביטול מצות עשה, שהיא בשב ואל תעשה? (שהרי הוא מבטל מצות ציצית באופן שאינו עושה דבר בקום עשה), ענהו המלאך, כן, בשעת ריתחא ביום פקודה אנו עונשים גם על ביטול מצות עשה. וכתב המרדכי שם (סימן תתקמ"ה), שדוקא מי שיש לו טלית של ארבע כנפות, ומחזר אחר עלילות להיפטר מן המצוה, כגון שעושה את אחת מארבעת הכנפות עגולה וכיוצא בזה, נענש על כך, וכמו שאמר המלאך לרב קטינא, שבשעת חרון אף מענישים גם על ביטול מצות עשה, וכל זה בימיהם שהיו רגילים להתעטף בטליתות שיש בהן ארבע כנפות, אבל בזמן הזה שאין דרכינו בבגדים של ארבע כנפות, אין בזה עונש כלל אם אינו מקיים מצות ציצית, ואפילו בשעת חרון אף אין מענישים על כך. ומכל מקום מצוה מן המובחר, לחזר אחת טלית של ארבע כנפות לקיים מצות ציצית.

ומן האמור מבואר שלדעת המרדכי אין חיוב ממש ללכת עם טלית קטן מצויצת בציציות, שלא אמרו בגמרא שמענשים על כך, אלא דוקא בזמן שיש לו בגד שהוא חייב בציצית, והוא הולך בדרכים עקלקלות להפטר ממצוה זו, אבל בזמנינו שרוב הבגדים שלנו פטורים מן הציצית, אין חיוב כלל ללכת בבגד עם ארבע כנפות בכדי להתחייב במצות ציצית. וכן כתב הרמב"ם (בפרק ג מהלכות ציצית הלכה יא) "אף על פי שאין אדם מחויב לקנות לו טלית של ארבע כנפות ולהתעטף בה כדי שיעשה בה ציצית, מכל מקום אין ראוי לאדם חסיד שיפטור עצמו ממצוה גדולה זו, אלא לעולם ישתדל להיות עטוף בכסות המחויבת בציצית כדי לקיים המצוה, וביותר צריך להזהר במצות ציצית בשעת התפילה, וגנאי גדול הוא לתלמיד חכם שמתפלל ואינו מתעטף בציצית, ולעולם יזהר אדם במצות ציצית שהרי הכתוב שקל אותה כנגד כל המצוות כולם שנאמר וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה' ועשיתם אותם". וכן פסקו הטור והשולחן ערוך (סימן כד).

ובגמרא במסכת שבת (דף קנג.) בכל עת יהיו בגדיך לבנים, זו ציצית. ואמרו בירושלמי (ברכות פרק א' הלכה ב') שכל הזהיר במצות ציצית זוכה ומקבל פני שכינה.

ובספר חסידים (לרבינו יהודה החסיד מגדולי הראשונים הקדמונים) כתוב, מעשה באדם אחד שאמר לו מת אחד בחלום שימות, ופעם אחת אמר לו התוודה (שיאמר וידוי) כי במהרה תמות, ועל כל חלום היה מתענה, ובתוך החלום היה אומר מזמור אליך ה' נפשי אשא, ואחר כך כל הוידוי כולו היה אומר בבכיה. וחלה ונטה למות, וראה כנגדו ענן בדמות אדם נושא משא גדול ובידו זהוב (מטבע חשוב) ודמות אדם אחר שמתעטף בטלית, ואמר, בזכות שאתה בחור ואתה מתעטף בציצית (טלית), והזהוב שנתת לתלמיד חכם העני, פדאוך מן המוות ותחיה, מיד הזיע וניצול והתרפא.

לכן אף שאין חיוב ללכת עם טלית קטן להתחייב במצות ציצית, מכל מקום ראוי ונכון מאד שכל אדם ישתדל לקיים מצוה יקרה זו, השקולה כנגד כל המצוות, וללבוש טלית קטן תחת בגדיו במשך כל היום. ונכון לחנך גם את הקטנים במצוה יקרה זו ולהלבישם טלית קטן (ובספר אליה רבה כתב שנכון להלביש טלית קטן לתינוק אחר גיל שלוש שנים ועל ידי כך יזכה לנשמה גבוהה).

תאריך השאלה:
א' אייר תשע"ח / 16 באפריל 2018

אין לברך שוב.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


בירך על מאכל, ואחר כך רוצה לאכול עוד

שאלה: אדם שבירך על מאכל, ואחר כך רצונו לאכול מאכל אחר, שברכתו שווה למאכל הראשון. כגון, בירך על תפוח ואכל ממנו, ואחר כך רוצה לאכול תפוז. האם עליו לחזור ולברך על התפוז או לא?

תשובה: בנדון זה ממש, כתב מרן השלחן ערוך (סימן רו ס"ה):  "מי שבירך על פירות שלפניו, ואחר כך הביאו לו יותר מאותו המין (הסוג), או ממין אחר שברכתו כברכת הראשון, אין צריך לברך". עד כאן.

בירך על תפוח, ואחר כך רצה לאכול פרי הדר
ודוגמא לדבר, מי שהיה אוכל תפוח (שברכתו היא "בורא פרי העץ"), ובירך עליו ואכל, ואחר כך הובא לפניו תפוז, אינו חוזר לברך "בורא פרי העץ" על התפוז, משום שהוא נפטר כבר מברכה זו, בברכה שבירך על התפוח.

ומקור הדין, שמי שבירך על מין מאכל אחד, אינו חוזר לברך כשמביאים לפניו מין אחר שברכתו כראשון, הוא מדברי הרשב"א (ברכות מא:) בשם בעל המאור. ועוד.

אולם יש חולקים על דברי הרשב"א הללו, ובהם ספר ה"כל בו", שהביא מרן בבית יוסף, שסובר שעליו לחזור ולברך על הפירות שהובאו אחר כך, מאחר ולא היו לפניו בשעה שבירך.

ולפיכך לכתחילה, כדי לצאת מידי כל ספק, נכון שבשעה שמברך על הפירות הראשונים שאוכל (התפוח), יכוין לפטור בברכתו גם את הפירות שיובאו אחר כך. אבל מעיקר הדין, אף שלא כיון על הפירות שיובאו לפניו אחר כך, לא יברך עליהם.

הובאו לפניו משקאות לאחר שבירך על מאכלים 
ודין זה שייך אפילו במאכל ומשקה שברכתם שווה, וכגון שהיה אוכל דגים, שברכתם "שהכל נהיה בדברו", ואחר כך הביאו לפניו מים או מיץ שברכתם "שהכל נהיה בדברו", אינו חוזר לברך על המשקה, שהרי נפטר מברכתו בברכת הדגים.  (ראה בשו"ת אוצרות יוסף חלק עשירי סוף סימן ח).

אם היה המין השני חשוב יותר מהמין הראשון 
כל מה שכתבנו, שאם בירך על מין אחד, אינו חוזר לברך על המין שיובא לפניו אחר כך, זהו דוקא כשאין המין השני חשוב יותר מן הראשון, כגון תפוחים ותפוזים שהזכרנו, אבל אם המין השני חשוב יותר מן הראשון, וכגון שהביאו לפניו אחר כך תמרים, יכול לברך שוב על התמרים.

וטעם הדבר, כתב הרשב"א, משום אין הפרי השני החשוב (כלומר התמר) נפטר בברכת הראשון שאינו חשוב כמוהו. והעתיק דבריו מרן בבית יוסף. ואף שיש אומרים שלהלכה אין לחזור ולברך על הפרי החשוב, וטעמם הוא מפני שדברי הרשב"א לא הובאו להלכה בשלחן ערוך, מכל מקום כתב בשו"ת שער אשר, שדברי הרשב"א מוסכמים לכל הדעות, ואין חולק עליהם, ומה שמרן לא הביאם בשלחן ערוך, אין זה משום שאינו סובר כדעת הרשב"א. ולפיכך יש לחזור ולברך על הפרי החשוב שנית. וכן פסק בספר בן איש חי.

ומרן רבינו הקדוש רבי עובדיה יוסף זכר צדיק לברכה, כתב שהרוצה לחזור ולברך כדעת הבן איש חי, על פי דברי הרשב"א, לא הפסיד, ויכול לחזור ולברך שנית.

אולם אם כיון בתחילה כשבירך, גם על הפרי השני החשוב, בודאי שאינו חוזר לברך עליו שוב, שאז כבר נפטר בברכת הראשון. (הליכות עולם פרשת בלק אות ב).

ולסיכום: מי שבירך על מאכל, כגון תפוז, והובא לפניו אחר כך מאכל אחר שברכתו שווה למאכל הראשון, כגון תפוח, אינו חוזר לברך על התפוח. וטוב שבשעה שמברך על המאכל הראשון, יכוין בפירוש לפטור מברכה את כל מה שיובא לפניו אחר כך. ואם הפרי שהובא אחר כך, הוא משבעת המינים, כגון תמר, יחזור לברך גם על הפרי השני. ואם כיון מתחילה לפטור גם את התמר, אינו חוזר לברך עליו שוב.

תאריך השאלה:
א' אייר תשע"ח / 16 באפריל 2018

אין לעשות כן. משום שהכלים יבלעו מהשמן שמתיז למעלה. ואף על פי שבדיעבד יש מקום להתיר את הכלים, מכל מקום לכתחילה, ובדבר שהוא ממושך לאורך זמן (וממילא לא יהיה ביטול בשישים), אין להקל.

תאריך השאלה:
ל' ניסן תשע"ח / 15 באפריל 2018

אנו לא נוהגים כן. אבל אם יש מנהג כזה, מן הסתם הוא משום שהדילוגים באמירת קדוש קדוש הן על פי מה שנאמר וינועו אמות הסיפים, שכולם מזדעזעים מפני המלך, וכן אנו עושים מעין זה שאנו זזים ממקומותינו בשעת אמירת הקדושה במילים קדוש קדוש קדוש, על ידי דילוג, ומאחר ולדעת כמה ראשונים הקדושה של ברכת יוצר אור גם היא קדושה ממש, לכן נוהגים גם אז לדלג. אך לא ראינו שנהגו כן, גם לא אצל בני מרוקו.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


הגבהת העקבים בשעת אמירת הקדושה

שאלה: כשאומרים הקהל עם החזן "קדושה" (נקדישך ונעריצך וכו') בשעת חזרת הש"ץ, האם יש לדלג בהגבהת העקבים בשעת אמירת "קדוש קדוש קדוש", ומה גובה הדילוג שיש לדלג, והאם יש לדלג גם באמירת "ברוך כבוד ה'", ו"ימלוך ה'"?
הגבהת העקבים בשעת אמירת "קדוש"

תשובה: לגבי הגבהת העקבים בשעת אמירת קדוש קדוש קדוש. נוהגים לדלג מעט בשעת אמירת קדוש קדוש קדוש, שבכל פעם שאומר "קדוש", מגביה את עקביו פעם אחת. שבשעת הגבהתו על ידי דילוג כל שהוא, הרי כאילו הוא נושא עצמו לשמים, כמו שנושא אדם את עיניו למעלה, ולכן נהגו לעשות כן בשעת אמירת הקדושה. ומנהג זה יסודתו בהררי קודש, ונהגו בו בכל תפוצות ישראל. ומקור המנהג במדרש שהובא בבית יוסף "שירימו עקביהם עם גופן בעת שמקדישים אותי". וכן בספר היכלות, שהובאו דבריו בשבלי הלקט ובטור, הובא מנהג זה. והמאירי כתב, שנוהגים כן כדי להדמות למלאכים שנאמר "מלאכי צבאות ידודון ידודון".

מה גובה הדילוג שיש לדלג?
ולענין כמה הוא גובה הדילוג שיש לדלג. כתב הגאון רבי יוסף חיים בספר בן איש חי, שבכל דילוג שמדלג באמירת "קדוש", יגביה עצמו מעט יותר ממה שעשה קודם לכן. שתהיה כל הגבהה בתוספת מעט מחברתה, שהרי מעלין בקודש. וכדבריו פסקו עוד מרבותינו המקובלים והפוסקים, ובהם הגאון רבי דוד עראמה בשם מהר"ר מנחם מריקאנטי ז"ל. אבל בספר כף החיים כתב, שאף על פי דברי המקובלים, אין לעשות כן, ושעל פי קבלת האר"י, "קדוש" הראשון, הוא מעולה מהשאר, ועל כן בודאי שלא נכון להגביה עצמו יותר באמירת קדוש השני והשלישי. וכן מנהג רוב ישראל, שאין אנו משנים בגובה הדילוג, אלא מגביהים העקב בצורה שוה פעם אחת בכל אמירת קדוש.

אותם שנהגו לדלג ולקפוץ יותר מדאי
וכתב מהרש"ל, רבינו שלמה לוריא, בספר ים של שלמה, וזו לשונו: ואני תמה, מאין להם לאותם שרוקדים וקופצים כלפי מעלה בעת הקדושה, ולדעתי מנהג בורים (טיפשים) הוא, כי לא מצינו בספר היכלות (שהוא המקור למנהג הדילוגים) שום ריקוד בקדושה, אלא נשיאת הגוף כלפי מעלה, דומה לנשיאת העינים כלפי מעלה, ולא אמר שרוקדים או קופצים למעלה, או שנושאים רגליהם, אלא שירימו עקביהם, והיינו שירימו מעט עקביהם עם התנשאות הגוף, ולא יותר. ומכאן שאין להגביה עצמו יותר מדאי כמנהג העושים כן.

דילוג בשעת אמירת "ברוך כבוד ה' ממקומו"
ונוהגים להגביה את העקבים מן הקרקע גם שעונים "ברוך כבוד ה' ממקומו", וכן כשאומרים "ימלוך ה' לעולם" וכו'. שכן כתב השל"ה הקדוש, והביאו דבריו גדולי האחרונים. ואף על פי שיש מרבותינו המקובלים שכתבו שאין לנהוג כן, מכל מקום מנהגינו להגביה את העקבים גם באמירת פסוקים אלה, ואין לזוז מהמנהג. וכן נהג מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל. ובספרו הליכות עולם (פרשת תרומה) הוסיף, שיש מקום לומר שאף לפי המקובלים אין חיסרון בדבר, רק שלדעתם אין צורך לנהוג כן.

ולסיכום: יש להגביה את העקבים פעם אחת בכל פעם שאומר "קדוש" בשעת הקדושה. ויש להגביה את העקבים רק מעט, ולא לקפוץ יותר מדאי. ויש להגביה את העקבים באופן שוה בכל פעם. ונהגו להגביה את העקבים גם בשעת אמירת "ברוך כבוד ה'", ו"ימלוך ה' לעולם".

תאריך השאלה:
כ"ז ניסן תשע"ח / 12 באפריל 2018

במקום שיש סכנה, בודאי שאינו צריך לעצור, אלא להודיע למשטרה או לגורם אחר על המצוקה של הנהג השני.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


"עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ"

נאמר בתורה הקדושה: "כִּי תִרְאֶה חֲמוֹר שֹׂנַאֲךָ רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ וְחָדַלְתָּ מֵעזֹ֣ב לוֹ, עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ".ֹ (שמות, כג). ומשמעות הדברים, שאם אדם רואה את הבהמה של חבירו הולכת בדרך והיא אינה מסוגלת לשאת את המשא שעליה, עליו לסייע לפרוק את המשא מגב הבהמה.

וכך כתב הרמב"ם:

"מי שנתקל בחבירו בדרך, ורואה את בהמתו רובצת תחת משאה (מרוב המשא שעל גבה אינה יכולה ללכת עוד), מצוה עליו לפרוק את המשא מעליה, והיא מצוה מן התורה, שנאמר, "עזוב תעזוב עמו". ולא יפרוק המשא וילך לו ויניחנו נבהל (כלומר, לא יסתפק במה שפרק המשא מעל הבהמה על מנת שתחדש כוחותיה, וילך לו וישאיר את חבירו נבהל, שהרי לא יוכל להעמיס את המשא על גבי הבהמה שוב אלא במאמץ רב) אלא יקים עמו ויחזור ויטעון משאו עליה, שנאמר "הקם תקים עמו", וזו מצוה אחרת". (פי"ג מהלכות רוצח ושה"נ). עד כאן דברי הרמב"ם.

וכך נשאל מרן זצ"ל בשו"ת יחוה דעת (ח"ה סימן סה): מכונית שאירע בה קלקול באמצע הדרך שבין עיר לעיר, והנהג שלה עומד על אם הדרך כשהוא אובד עצות. האם יש מצוה או חובה מן הדין על נהגים ותיקים הרואים בקלקולה לעצור את מכוניתם ולהגיש במידת אפשרותם את העזרה לנהג השרוי במצוקה, הן על ידי תיקון המכונית או על ידי מתן עצה טובה?

ומרן זצ"ל הביא את דברי הרמב"ם שהזכרנו, וכתב שמכאן לכאורה יש ללמוד שכשרואה אדם את חבירו נמצא בצרה של קלקול המכונית, הרי הוא חייב לבא לסייע לו בתיקון מכוניתו במדת האפשר. אלא שעדיין יש מקום לומר, שאף על פי שיש מצוה לסייע לחבירו בפריקת המשא מעל גבי הבהמה, כל זה דוקא בבעלי חיים, ששייך בהם דין "צער בעלי חיים", ויתכן שמחמת צערה של הבהמה, חייבה התורה לסייע בפריקת המשא מעל גבי הבהמה, אבל כאשר אין מדובר בבעלי חיים, כמו במכונית, אין כל חיוב בהגשת סיוע לאדם שמכוניתו התקלקלה.

אולם הרמב"ם ממשיך עוד ומבאר: "מה שנאמר בתורה "חמור שונאך", שונא זה אינו נוכרי מאומות העולם, אלא ישראל (יהודי) הוא. כלומר, מצוה זו שייכת בין יהודים. ושואל הרמב"ם, אם כן איך יתכן שיהיה ליהודי "שונא", והרי נאמר בתורה "לא תשנא את אחיך בלבבך"? אלא אמרו חכמים, שמדובר במקרה שראה את חבירו עובר עבירה, והתרה בו (אמר לו, מה שאתה עושה, איסור הוא!) ולא חזר מרשעו (המשיך בחטאו), הרי זה מצוה לשונאו עד שיעשה תשובה ויחזור מרשעו. ואף על פי שלא עשה עדיין תשובה, הואיל ומצא אותו כשהוא נבהל במשאו (שהוא שקוע בבעיה כזו), מצוה לטעון ולפרוק עמו, ולא יניחנו (יעזבנו) וילך, שמא ישהה בשביל ממונו ויבוא לידי סכנה, והתורה הקפידה על כל נפשות ישראל, בין רשעים בין צדיקים, מאחר שהם נלוים אל ה' ומאמינים בעיקרי הדת".

מתבאר אם כן מדברי רבינו הרמב"ם, שטעם מצות פריקה וטעינה אינה נובעת מאיסור "צער בעלי חיים", אלא טעם המצוה כדי שיעזור לאדם מישראל בעת צרתו, ולא יניחנו כשהוא נבהל ואובד עצות וילך לו לדרכו.

ומעתה נראה שלשיטת הרמב"ם שתלה את טעם מצות פריקת המשא, בצערו של הישראל בעל הבהמה או המשא, אין חילוק בין בהמתו של ישראל למכוניתו שאירעה בה תקלה באמצע הדרך, ובפרט שלפעמים יכול גם כן לבא לידי סכנה, כמו שקרה מספר פעמים, הלכך גם כאן יש מצוה וחובה על כל נהג ותיק ומכונאי הרואה אדם מישראל שמכוניתו התקלקלה, לעצור בצד הדרך ולהגיש לו עזרה בתיקון המכונית וכיוצא בזה. וכן פסק בספר ערוך השלחן, לעניין עגלה הרתומה לסוס, ונשבר אופן (גלגל) העגלה, שחייב כל אדם הרואה את העגלון במצב זה, לגשת אליו לסייעו בכל מה שאפשר, עד שיצליח להוליך את העגלה בצורה יפה.

לפיכך נראה שגם בנדון שלנו אם התקלקלה המכונית באמצע הדרך, מצוה וחובה להגיש עזרה לנוסעיה בכל מה שאפשר. ועל כל פנים יש בזה משום מצות גמילות חסדים. ואמרתי עולם חסד יבנה.

ומכאן נלמד כמה התורה הקדושה מדריכה אותנו להיות רגישים לזולת, ולא לראות אדם במצוקה, ולהתעלם ממנו.

תאריך השאלה:
כ"ז ניסן תשע"ח / 12 באפריל 2018

שאלת חכם חצי תשובה. בודאי שבמקום סכנה אין לעצור, רק ישתדל להודיע למשטרה או לגורם אחר על חבירו שנמצא במצוקה. ולא לכל אדם יש טלפון, וגם לפעמים אדם נמצא עם ילדים וכדומה, וקשה מאד להמתין זמן רב למי שיעזור לו, וכן לעתים ניתן בנקל לסייעו על ידי סיוע בתיקון גלגל שנפגע וכדומה. לכן, יש לעצור גם במכונית כאשר הדבר אפשרי. (ומן הסתם גם בדורות הקודמים היה מי שיבוא בסופו של דבר לסייע לזה שבהמתו אינה יכולה להמשיך בדרכה).

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


"עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ"

נאמר בתורה הקדושה: "כִּי תִרְאֶה חֲמוֹר שֹׂנַאֲךָ רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ וְחָדַלְתָּ מֵעזֹ֣ב לוֹ, עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ".ֹ (שמות, כג). ומשמעות הדברים, שאם אדם רואה את הבהמה של חבירו הולכת בדרך והיא אינה מסוגלת לשאת את המשא שעליה, עליו לסייע לפרוק את המשא מגב הבהמה.

וכך כתב הרמב"ם:

"מי שנתקל בחבירו בדרך, ורואה את בהמתו רובצת תחת משאה (מרוב המשא שעל גבה אינה יכולה ללכת עוד), מצוה עליו לפרוק את המשא מעליה, והיא מצוה מן התורה, שנאמר, "עזוב תעזוב עמו". ולא יפרוק המשא וילך לו ויניחנו נבהל (כלומר, לא יסתפק במה שפרק המשא מעל הבהמה על מנת שתחדש כוחותיה, וילך לו וישאיר את חבירו נבהל, שהרי לא יוכל להעמיס את המשא על גבי הבהמה שוב אלא במאמץ רב) אלא יקים עמו ויחזור ויטעון משאו עליה, שנאמר "הקם תקים עמו", וזו מצוה אחרת". (פי"ג מהלכות רוצח ושה"נ). עד כאן דברי הרמב"ם.

וכך נשאל מרן זצ"ל בשו"ת יחוה דעת (ח"ה סימן סה): מכונית שאירע בה קלקול באמצע הדרך שבין עיר לעיר, והנהג שלה עומד על אם הדרך כשהוא אובד עצות. האם יש מצוה או חובה מן הדין על נהגים ותיקים הרואים בקלקולה לעצור את מכוניתם ולהגיש במידת אפשרותם את העזרה לנהג השרוי במצוקה, הן על ידי תיקון המכונית או על ידי מתן עצה טובה?

ומרן זצ"ל הביא את דברי הרמב"ם שהזכרנו, וכתב שמכאן לכאורה יש ללמוד שכשרואה אדם את חבירו נמצא בצרה של קלקול המכונית, הרי הוא חייב לבא לסייע לו בתיקון מכוניתו במדת האפשר. אלא שעדיין יש מקום לומר, שאף על פי שיש מצוה לסייע לחבירו בפריקת המשא מעל גבי הבהמה, כל זה דוקא בבעלי חיים, ששייך בהם דין "צער בעלי חיים", ויתכן שמחמת צערה של הבהמה, חייבה התורה לסייע בפריקת המשא מעל גבי הבהמה, אבל כאשר אין מדובר בבעלי חיים, כמו במכונית, אין כל חיוב בהגשת סיוע לאדם שמכוניתו התקלקלה.

אולם הרמב"ם ממשיך עוד ומבאר: "מה שנאמר בתורה "חמור שונאך", שונא זה אינו נוכרי מאומות העולם, אלא ישראל (יהודי) הוא. כלומר, מצוה זו שייכת בין יהודים. ושואל הרמב"ם, אם כן איך יתכן שיהיה ליהודי "שונא", והרי נאמר בתורה "לא תשנא את אחיך בלבבך"? אלא אמרו חכמים, שמדובר במקרה שראה את חבירו עובר עבירה, והתרה בו (אמר לו, מה שאתה עושה, איסור הוא!) ולא חזר מרשעו (המשיך בחטאו), הרי זה מצוה לשונאו עד שיעשה תשובה ויחזור מרשעו. ואף על פי שלא עשה עדיין תשובה, הואיל ומצא אותו כשהוא נבהל במשאו (שהוא שקוע בבעיה כזו), מצוה לטעון ולפרוק עמו, ולא יניחנו (יעזבנו) וילך, שמא ישהה בשביל ממונו ויבוא לידי סכנה, והתורה הקפידה על כל נפשות ישראל, בין רשעים בין צדיקים, מאחר שהם נלוים אל ה' ומאמינים בעיקרי הדת".

מתבאר אם כן מדברי רבינו הרמב"ם, שטעם מצות פריקה וטעינה אינה נובעת מאיסור "צער בעלי חיים", אלא טעם המצוה כדי שיעזור לאדם מישראל בעת צרתו, ולא יניחנו כשהוא נבהל ואובד עצות וילך לו לדרכו.

ומעתה נראה שלשיטת הרמב"ם שתלה את טעם מצות פריקת המשא, בצערו של הישראל בעל הבהמה או המשא, אין חילוק בין בהמתו של ישראל למכוניתו שאירעה בה תקלה באמצע הדרך, ובפרט שלפעמים יכול גם כן לבא לידי סכנה, כמו שקרה מספר פעמים, הלכך גם כאן יש מצוה וחובה על כל נהג ותיק ומכונאי הרואה אדם מישראל שמכוניתו התקלקלה, לעצור בצד הדרך ולהגיש לו עזרה בתיקון המכונית וכיוצא בזה. וכן פסק בספר ערוך השלחן, לעניין עגלה הרתומה לסוס, ונשבר אופן (גלגל) העגלה, שחייב כל אדם הרואה את העגלון במצב זה, לגשת אליו לסייעו בכל מה שאפשר, עד שיצליח להוליך את העגלה בצורה יפה.

לפיכך נראה שגם בנדון שלנו אם התקלקלה המכונית באמצע הדרך, מצוה וחובה להגיש עזרה לנוסעיה בכל מה שאפשר. ועל כל פנים יש בזה משום מצות גמילות חסדים. ואמרתי עולם חסד יבנה.

ומכאן נלמד כמה התורה הקדושה מדריכה אותנו להיות רגישים לזולת, ולא לראות אדם במצוקה, ולהתעלם ממנו.

תאריך השאלה:
כ"ו ניסן תשע"ח / 11 באפריל 2018

כי אין בעיה מצד עצם הברכה "שהחיינו", אלא מצד השמחה היתירה שיש לאדם בלבישת בגד חדש. מה שאין כן בפרי חדש, שאין בזה שמחה כל כך.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


עוד מנהגים השייכים לימי הספירה

יש נוהגים בימי ספירת העומר (עד יום ל"ד בעומר) שלא ללבוש בגד חדש שצריך לברך על לבישתו ברכת שהחיינו (דהיינו בגד חדש שיש שמחה בלבישתו כמו חולצה חדשה וכדומה, אבל בגד כמו גופיה שאין מברכים עליו שהחיינו, לכל הדעות מותר ללבשו בימי הספירה). ויש מקילים בזה ללבוש בגד חדש.

יש מחמירים שלא לתפור ולתקן בגדים חדשים בימי ספירת העומר, ומנהגינו להקל בזה, ואף להנוהגים איסור בזה, מכל מקום אם עושה כן לצורך חתן שעומד לינשא בל"ד לעומר, אין בזה מנהג להחמיר כלל.

לדעת מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל, אין כל איסור או חומרא, להיזהר שלא לברך שהחיינו על פרי חדש בימי ספירת העומר, ואותם שנהגו כן, באו לידי מנהג זה בטעות מפני שכך הדין בימי בין המצרים, שבהם אין לברך שהחיינו על פרי חדש, אך בימי ספירת העומר אין מנהג להחמיר בזה כלל, מפני שימי הספירה אינם ימי אבל, כימי בין המצרים שבהם אירעו חורבן בית המקדש ושאר פורענויות, ולכן אין לברך שהחיינו וקיימנו והגענו "לזמן הזה", על זמן שנועד לפורענות לכלל האומה, אבל ימי הספירה אינם נחשבים ימי פורענות, ואדרבא, כתב הרמב"ן שקדושת ימי הספירה כימי חול המועד, ולכן אין להחמיר בזה כלל.

אבל לעניין לבישת בגד חדש בימי הספירה, ראוי להחמיר בזה בימי הספירה שלא ללבוש בגד חדש, ואם יש צורך בלבישתו, נכון להדר וללבשו ביום שבת, ואז גם יוכל לברך עליו שהחיינו. וכן במקום שמחת בר מצוה או ברית מילה יש להקל ללבוש בגד חדש בימי הספירה.

תאריך השאלה:
כ"ו ניסן תשע"ח / 11 באפריל 2018

מרן זצ"ל כתב בזה כמה פעמים, וראה לדוגמא בספר חזון עובדיה הלכות יום טוב עמוד רנח.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


שמיעת מוזיקה וכלי נגינה בימי הספירה

מזמן שנחרב בית המקדש, אסרו רבותינו לשמוע קול שיר בכלי נגינה (כן מבואר בגמרא במסכת גיטין דף ז.). כלומר, לשיר בפה, מותר. אך לשמוע מוזיקה בכלי נגינה אסור. אלא אם מדובר בשמחה של מצוה, שאז יש להקל בדבר, וכפי שנהגו בכל תפוצות ישראל, שבשמחות של מצוה, כמו שמחת נשואין של חתן וכלה וכדומה, מביאים נגנים ושרים שם שירות ותשבחות לכבוד ה' יתברך.

ובדורות האחרונים רבותינו הפוסקים האריכו בדין זה, והעלו למעשה שמותר מן הדין לשמוע מוזיקה מלווה בכלי נגינה כשהיא מוקלטת, ברדיו או טייפ וכדומה, אפילו שלא בשמחה של מצוה. וכן המנהג פשוט אפילו אצל גדולי עולם חסידים וצדיקים, ששומעים שירי קודש ונגינות מוקלטות שמעוררים את הלב להדבק בה' ונותנים מרגוע ומנוחת הנפש.

אבל לגבי ימי הספירה, שכפי שביארנו, אירעו בהם מאורעות מצערים של פטירת עשרים וארבע אלף תלמידי רבי עקיבא, כתב הגאון רבי משה פיינשטיין זצ"ל (אגרות משה או"ח סימן קסו), שיש להחמיר שלא לשמוע מוזיקה אפילו כשהיא מוקלטת. וכדבריו כתבו עוד מגדולי האחרונים, ובתוכם גם מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל.

ולפיכך למרות שבכל ימות השנה אנו מיקלים לשמוע מוזיקה מוקלטת, אך בימי ספירת העומר נכון להחמיר בדבר.

אולם בשמחה של מצוה, כגון במסיבת בר מצוה, או ברית מילה, או סיום מסכת וכדומה, מותר לשמוע שירי קודש ונגינות המלוות בכלי נגינה, שמאחר ומדובר בשמחה של מצוה, יש להקל בדבר. שהרי אפילו בעיקר תקנת חז"ל שלא לנגן בכלי שיר מאז שנחרב בית המקדש, במקום שמחה של מצוה היקלו, ואם כן הוא הדין בימי הספירה.

ומרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל כתב בזה עוד (בספרו על יום טוב, עמוד רנט), שאם מעונינים לערוך שמחת הכנסת ספר תורה בתוך ימי הספירה, מותר לעשותה אפילו בכלי זמר, שהרי מדובר בשמחה של מצוה גדולה.

תאריך השאלה:
כ"ד ניסן תשע"ח / 9 באפריל 2018

אין אנו מכירים מהו ציפוי השיש. שאם הוא ציפוי אבן, אז יש לו הכשר לפסח בהגעלה. וזאת כמובן רק לגבי פסח, ולא לגבי הכשר בין בשר וחלב. וכן אם מדובר בציפוי מתכת יש להקל בהגעלה. ואם הוא ציפוי חרס, אין לו הכשר כלל.

תאריך השאלה:
כ"ד ניסן תשע"ח / 9 באפריל 2018

לדעת הרמב"ם ומרן אין להקל. ועוד, שאפילו לדעת הרמ"א שהוא לפי שיטת רש"י, זהו דוקא כשאין עסקו עם הנשים, ובמקרה ששאלת דומה הדבר לעסקו עם הנשים (אף שיש לומר שמאחר והן אינן צריכות את עבודתו עבורן, אין זה עסקו עם הנשים), לכן אין להקל, אלא אם יצטרפו סברות אחרות להתיר.

תאריך השאלה:
כ"ג ניסן תשע"ח / 8 באפריל 2018

רצונו של אדם הוא כבודו, ואם אביך שמח בך ומבקש להראות את חיבתו בצורה כזו וזהו רצונו האמיתי, יש לאפשר לו לעשות כן.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


דין כבוד ומורא אב ואם

מצות כיבוד הורים, נחלקת לשני חלקים. החלק הראשון, הם הדברים השייכים ל"כיבוד" הורים. והחלק השני, הם הדברים השייכים "למורא", כלומר, ליראה מההורים. וכפי שנאמר בתורה, "כבד את אביך ואת אמך", "איש אמו ואביו תראו".

איזהו מורא מההורים? לא יעמוד במקום המיוחד לאביו להתפלל, ולא ישב במקום המיוחד לאביו להסב בביתו, (כגון בראש השולחן), ולא יסתור דברי אביו, לומר מה שאמרת אבא, אינו נכון. ולא מכריע דברי אביו, כגון לומר נראין דברי אבא. (ובהמשך יבוארו הדברים)

יש אומרים, שאסור לאדם לשבת במקומו של אביו, אפילו כאשר אביו אינו נמצא בבית. ויש אומרים שאין להחמיר בדבר, אלא בפני אביו, שאז יש בכך מדת חוצפה וחוסר דרך ארץ, שיושב במקומו של אביו, אבל אם אביו אינו נמצא בבית, מותר לשבת במקומו.

ולהלכה כתב מרן רבינו עובדיה יוסף זצוק"ל, שמעיקר הדין מותר לשבת במקומו של אביו אם אביו אינו נוכח שם. אולם יש להוסיף על כך, שבמקומותינו, שישיבה במקום מיוחד לאביו, וכגון שיש לו כסא מיוחד, נחשבת לחוצפה כלפי האב, וזלזול בכבודו, הרי שאז לכל הדעות אין להקל בזה. משום שזלזול באב אסור בכל אופן.

עד היכן מוראם? כלומר, עד כמה הבן מחוייב לירא מהוריו? היה הבן לבוש בגדים יקרים, ויושב בראש הקהל, ובאו אביו ואמו וקרעו בגדיו והכוהו על ראשו וירקו בפניו, לא יכלים אותם, ויאמר להם מה עשיתם לי? וכדומה, אלא ישתוק ויירא ממלך מלכי המלכים שצוהו בכך. (ודין זה נלמד מן המעשה שנזכר בגמרא והוזכר בהלכה הקודמת עד היכן וכו', פעם אחת היה דמא בן נתינה לבוש בגד של זהב והיה יושב בין גדולי רומי ובאה אמו וקרעתו ממנו וטפחה לו על ראשו וירקה לו בפניו, ולא הכלימה.) 

איזהו כבוד הורים? מאכילם ומשקה אותם ומלביש ומכסה וכדומה, ויתן להם הכל בסבר פנים יפות, ואמרו רבותינו, שאפילו אם היה הבן מאכיל את אביו בכל יום אווזים מפוטמות, אבל היה מראה לו פנים זועפות, נענש עליו, כי היחס הטוב והארת הפנים להורים, היא חלק מרכזי ויסודי במצות כיבוד אב ואם.

ועד היכן הוא כבוד אב ואם? אפילו נטלו כיס (ארנק) של זהובים של הבן, והשליכו בפניו לים, לא יכלימם ולא יצער בפניהם ולא יכעוס כנגדם, אלא יקבל גזירת הכתוב וישתוק. ויש אומרים שמכל מקום אם יכול למנוע בעדם להשליך הארנק לים, רשאי לעשות כן, ועל כל פנים יכול אחר כך לתבוע את אביו ואמו לדין, משום שאדם אינו מחויב להפסיד ממון מפני מצות כבוד אב ואם.

ולהלן נבאר בעזרת ה' את החילוקים שיש בין עניני כבוד אב ואם, לעניני מורא אב ואם.

תאריך השאלה:
כ"ב ניסן תשע"ח / 7 באפריל 2018

להשתמש בפותחן, מותר. להגעיל כלים, לגבי הגעלת כלים כשכבר חל איסור חמץ, כמו בימי חול המועד, יש בזה כמה תנאים, ולכן נהגו להגעיל לפני שיגיע זמן איסור חמץ. ותוכל לעיין בילקוט יוסף על הלכות פסח, סימן תנב, עמוד תכה.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


ההלל בליל פסח – דין האנשים ודין הנשים

בתוספתא (פ"ג דסוכה) שנינו: שמנה עשר יום ולילה אחד קוראים בהם את ההלל, ואלו הם: שמונת ימי חג הסוכות, שמונת ימי חנוכה, יום טוב הראשון של פסח, ולילו, ויום טוב של עצרת. וכן מבואר עוד בדברי חז"ל, ובמסכת סופרים (פרק כ הלכה ט) שנינו: "ומצוה מן המובחר לקרות את ההלל בנעימה, לקיים מה שנאמר וּנְרוֹמְמָה שְׁמוֹ יַחְדָּו".

ומבואר אם כן שיש מקור למנהג הספרדים ובני ארץ ישראל, שנוהגים לומר הלל שלם "בברכה" בליל פסח לאחר תפלת ערבית. וכן כתב הטור (בסימן תעג): "ומה טוב ומה נעים המנהג שנוהגים לקרות ההלל בצבור בבית הכנסת בליל פסח בברכה, ויש לו סמך במסכת סופרים".

והנה הדבר ברור שעיקר אמירת ההלל בליל פסח היא משום הנס של יציאת מצרים, שבו יצאנו מעבדות לחירות, וכמו שאמרו בירושלמי (פסחים פרק ה הלכה ה): אמר רבי לוי, נתן הקדוש ברוך הוא כח בקולו של פרעה בלילה ההוא, והיה קולו מהלך בכל מצרים, והיה אומר: קומו צאו מתוך עמי! לשעבר הייתם עבדי פרעה, מכאן ואילך אתם עבדי ה'! באותה שעה פתחו ואמרו: הַלְלוּ יָהּ הַלְלוּ עַבְדֵי ה', ולא עבדי פרעה! ובכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים.

ועוד טעם נוסף יש באמירת ההלל בליל פסח, שבני ישראל בהיותם במצרים, היו אומרים את ההלל בשעה ששחטו את קרבן הפסח. ומנהג זה הובא הרבה בדברי רבותינו האחרונים והמקובלים, שהאריכו בשבח המנהג לומר הלל בליל פסח לפני הקידוש, כי יסודתו בהררי קודש. וכן נהגו רבים מגדולי גאוני אשכנז, ועל צבאם הגאון בעל נודע ביהודה שהיה אומרו לאחר התפלה, אף שהציבור בעירו לא היו אומרים הלל, כי נהגו כספק הרמ"א. (תשובה מאהבה סימן צ).

והנה בכל החגים, אין הנשים מברכות על קריאת ההלל, שהרי ההלל הוא בכלל מצוות עשה שהזמן גרמן (שתלויות בזמן) שהנשים פטורות מהן, כמו שכתבו התוספות במסכת סוכה (לח.), אבל בליל פסח, שהנשים חייבות בכל המצוות של ליל הסדר, כתב מרן רבינו עובדיה יוסף זצוק"ל (יחוה דעת ח"ה סימן לד), שאף הנשים צריכות לגמור את ההלל בברכותיו בליל פסח "לפני הקידוש", כלומר, לפני תחילת ליל הסדר. וזהו הזמן היחידי בשנה שהנשים מברכות על ההלל, וצריכות לקרוא את כולו בברכות ממש, שהרי אף הן היו באותו הנס, ואף הן מחוייבות בכל מצוות ליל פסח, ואדרבא, הלא בזכות נשים צדקניות נגאלו ישראל ממצרים, ובזכותן עתידים להגאל.

תאריך השאלה:
כ"ב ניסן תשע"ח / 7 באפריל 2018

אם הוא יודע שיוכל לסיים את ברכת ההודאה (הטוב שמך ולך נאה להודות) יחד עם השליח ציבור או לפניו, יעקור רגליו מעט כשיאמר השליח ציבור "רצה", ובסיום ברכת "הטוב שמך ולך נאה להודות" יעלה לדוכן ויברך ברכת כהנים, ואחר כך ישוב למקומו הראשון ויסיים את תפלתו.

תאריך השאלה:
י"ט ניסן תשע"ח / 4 באפריל 2018

גם על פחות מכזית צריך לברך המוציא, אף על פי שלא נטל ידיו. ואינו מברך ברכת המזון.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


נטילת ידיים על מעט לחם

שאלה: בחתונה שהשתתפתי, לפני החופה, אחד המשתתפים טעם מעט לחם עם סלאט, ללא נטילת ידיים. ואמר שהוא עושה כן על פי ההלכה. האם באמת הוא עשה כדין?

תשובה: מצוה מדברי סופרים (כלומר, תקנת חכמים), ליטול את הידיים לפני סעודה שאוכל בה פת. ובמשנה במסכת עדיות (פרק ה) שנינו, שנידו רבותינו את רבי אליעזר בן חנוך, שפקפק בתקנת נטילת ידיים, ואף שפקפק על תקנת חז"ל מפני קושיות שהיו לו על טעם התקנה, בכל זאת נידו אותו, כיון שמצוה לשמוע לדברי חכמים.

והנה החיוב ליטול ידיים, הוא דוקא כשבא לאכול סעודה עם פת לחם. (או כשבא לאוכל דבר שטיבולו במשקה), כמבואר בדברי הרמב"ם (פ"ו מהלכות ברכות ה"א) ובשלחן ערוך (סימן קנח).

וכתב מרן הבית יוסף בשם הרוקח, שעל פת פחות מכזית, כלומר, פחות מעשרים ושבעה גרם, אין צריך נטילת ידיים. והביא ראיות לדבריו מהתלמוד.

ומרן השלחן ערוך הביא את דברי הרוקח בשלחן ערוך בזו הלשון: אם אוכל פחות מכזית, "יש מי שאומר" שאינו צריך נטילה. עד כאן.

והנה, מה שכתב מרן ש"יש מי שאומר" שאינו צריך נטילה, אין זה משום שמרן סובר שאין הלכה כדברי הרוקח, אלא שכך דרכו של מרן בשלחן ערוך, שכל דין שלא כתב אותו שום פוסק, ורק פוסק אחד הביאו, מרן כותבו בלשון "יש מי שאומר".

ומבואר אם כן שלדעת מרן השלחן ערוך, מי שאוכל פחות מעשרים ושבעה גרם פת, אינו חייב ליטול את ידיו.

ואמנם יש מרבותינו האחרונים שדחו את דברי מרן הבית יוסף, וכתבו להחמיר ליטול את ידיו גם בפחות מכזית פת. אולם מרן החיד"א בספר ברכי יוסף (ס"ק ד) הביא בשם הרשב"ץ שכתב בפירוש כדברי הרוקח, שכל שאוכל פחות מכזית פת, אינו צריך ליטול את ידיו. ודחה את כל קושיות האחרונים על מרן הבית יוסף.

ולכן העיקר להלכה, שמי שאוכל פחות מכזית פת, כלומר, פחות מעשרים ושבעה גרם פת, אינו חייב ליטול ידיו. וכן פסק מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל בספרו הליכות עולם חלק ראשון (עמוד שטז).


צפייה