שאלות ותשובות הלכה יומית

לחץ על השאלה לצפיה בתשובה

תאריך השאלה:
י"ג חשון תשע"ט / 22 באוקטובר 2018

במקרה שמברכים ברכת הטוב והמטיב (שמתקיימים על התנאים הדרושים לברכה זו), אפשר לברך גם כאשר היין הראשון היה מיץ ענבים. (הלכה ברורה סימן קעה).

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


תנאי ברכת הטוב והמטיב

בהלכה הקודמת ביארנו, שתיקנו חכמים, שכאשר אנשים שותים יין, והובא לפניהם יין ממין אחר, יש לברך על היין השני ברכת "הטוב והמטיב". וכתבנו שישנם כמה תנאים לברך ברכה זו. ואין לברכה, אלא כאשר מתקיימים כל התנאים. כפי שביארנו, וכפי שנמשיך עתה לבאר בקצרה:
 
היסח הדעת
ברכת הטוב והמטיב, אין לברכה, אלא כאשר לא היה "היסח הדעת" לפני שתיית היין השני. כלומר, כאשר ישבו לשתות את היין הראשון, היה בדעתם להמשיך לשתות יין. אבל אם החליטו שלא לשתות עוד יין, וכגון, ששתו יין בסעודה, וכבר בירכו ברכת המזון, ואחר כך הוגש לפניהם יין אחר. אז אין לברך על היין השני ברכת הטוב והמטיב.
 
שנותר מן היין הראשון
אין לברך ברכת הטוב והמטיב, אלא כאשר נשאר מעט מן היין הראשון. אבל אם לא נותר ממנו מאומה, אין לברך על היין השני ברכת הטוב והמטיב.
 
שהיין השני אינו גרוע מן הראשון
אין לברך ברכת הטוב והמטיב, אלא כאשר היין השני משובח יותר מן הראשון. ולכל הפחות בתנאי שאינם יודעים בודאות שהיין השני גרוע מן הראשון.
 
שיהיו היינות משני מינים שונים
אין לברך ברכת הטוב והמטיב אלא כשהיין השני עשוי ממין אחר של יין. כגון יין "מרלו", ויין "קברנה סוביניון". וכיוצא באלו. (אולם יש אופן שאפשר לברך על שני יינות ממין אחד ברכת הטוב והמטיב. והוא, כאשר יין אחד הוא חדש, והשני הוא ישן. שאז אפילו אם שניהם ממין אחד, כגון קברנה סוביניון, אפשר לברך על השני ברכת הטוב והמטיב. וכן אפשר לברך על שני יינות ממין אחד, כאשר הם נעשו ביקבים שונים או מכרמים שונים, באופן שטעמיהם שונים זה מזה).
 
שיהיו לפחות שני בני אדם
אין לברך ברכת הטוב והמטיב, אלא כאשר יושבים לכל הפחות שני בני אדם ושותים יחד. ושישתו שניהם מהיין הראשון, ולאחר מכן מהיין השני.
 
שישתו בשעת הסעודה
אין לברך ברכת הטוב והמטיב, אלא בתוך הסעודה (עם פת לחם). אבל שלא בשעת הסעודה, אין לברך ברכה זו.
 
וכל פרטי הדינים הללו, מבוארים בארוכה בשו"ת יביע אומר חלק תשיעי (סימן קח). ובספר חזון עובדיה על הלכות ברכות. ובספר הלכה ברורה חלק תשיעי (סימן קעה).

תאריך השאלה:
י"א חשון תשע"ט / 20 באוקטובר 2018

שש שעות.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


תשובות בענין אכילת מאכלי חלב לאחר בשר

שאלה ראשונה: האם מותר לטעום מרוטב בשרי שאנו מכינים, בלי לבלוע ממנו כלום, ולאחר מכן לשתות חלב?

תשובה: כבר הסברנו בעבר, שרבותינו הראשונים כתבו שני טעמים, מדוע אסור לאכול מאכלי חלב לאחר שאוכלים מאכלי בשר. הטעם הראשון, כתב הרמב"ם, שהוא משום שהבשר מטבעו, מותיר אחריו שאריות בין השיניים, ולכן יש להמתין שש שעות כדי לאכול מאכלי גבינה. אבל הרא"ש כתב, שהטעם הוא משום שהבשר בטבעו, מותיר טעם עז בפה למשך זמן ממושך לאחר שאוכלים אותו. ולכן יש להמתין שש שעות כדי לאכול מאכלי גבינה.

כתב הגאון רבי שלמה קלוגר זצ"ל (אב בית הדין בבראדי לפני כמאתיים שנה), שהטועם בשר בלשונו, ופלט מיד את מה שטעם ולא בלע כלום, אינו צריך להמתין שש שעות לאכילת גבינה. וכן פסקו עוד מרבותינו האחרונים, ובכללם בשו"ת כפי אהרן (להגאון רבי אהרון עזריאל זצ"ל) ובספר כף החיים.

והטעם הוא, משום שבאופן שאינו לועס את הבשר וגם אינו בולע אותו, אין לחוש לאיסור כלל, שהרי בין לפי טעמו של הרמב"ם, ובין לפי טעמו של הרא"ש, אין כאן חשש שיצריך להמתין שש שעות. שהרי הרמב"ם כתב שלאחר שאוכלים בשר, נשאר בשר בין השיניים, והרי במקרה שלפנינו, הטועם את הבשר לא לעס כלום, ולא שייך לחייבו להמתין שש שעות.

וגם לפי טעמו של הרא"ש, שהבשר מותיר טעם למשך זמן רב בפה, הרי חשש זה שייך דווקא במקרה שהאדם בלע מהמאכל. אבל במקרה שטעם מעט ומיד פלט את מה שטעם, אין צורך להמתין שש שעות. ולפיכך, מותר לטעום בערב שבת רוטב בשרי, ולפולטו מיד, וכן מותר להכניס לפיו חתיכת בשר ולפלוט אותה מיד, ואחר כך לאכול מאכלי חלב, ובתנאי שלא יבלע כלום.

ומכל מקום, אם אוכל גבינה מיד, צריך לשטוף את פיו ולדאוג שיהיו ידיו נקיות, כדי שלא יכשל באכילת בשר וחלב ממש.

שאלה שניה: האם יש להקל לגבי ילדים קטנים, באכילת מאכלי חלב אחרי מאכלי בשר? ומה הדין אם יש ספק אם אכלתי בכלל בשר?

תשובה: כתב מרן רבנו עובדיה יוסף זצוק"ל (בשנת תשי"ד), שיש להקל לילדים קטנים לאכול גבינה אחרי בשר, אף שעדיין לא חלפו שש שעות. ובתנאי שכבר חלפה שעה אחת ואינם נמצאים באותה סעודה ממש, שאז יכולים להקל ולאכול מאכלי חלב. ומכל מקום בודאי שיש לחנך את הילדים שכבר גדלו והגיעו לגיל שמבינים עניין זה, בכל המצוות, דאורייתא ודרבנן.

ונוהגים הרבה תלמידי חכמים, להקל בזה לקטנים ביותר, שאז ממתינים שעה אחת, וכשגדלים הילדים מעט, ממתינים שעתיים, עד שמגיעים לגיל עשר או אחת עשרה, ואז ממתינים שש שעות ממש.

אדם שמסתפק אם עברו שש שעות מזמן שאכל בשר, ורוצה לאכול גבינה, כתב הגאון הראש"ל רבינו יצחק יוסף שליט"א, שרשאי להקל מספק ולאכול מאכלי חלב.

תאריך השאלה:
ט' חשון תשע"ט / 18 באוקטובר 2018

מהר"ש ויטאל ועוד מגדולי הפוסקים כתבו, שבן חוץ לארץ שמגיע לארץ מיד אחרי ז' בחשוון, ישאל גשמים יחד עם בני ארץ ישראל כאילו הוא דר בארץ ישראל.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


ברכת השנים – ה"גשם" כולל את כל הענינים הגשמיים

אתמול בלילה (מליל יום שלישי), התחלנו לבקש על הגשמים בתפלת העמידה, ולכן נחזור על הדינים השייכים לזה, בתוספת נופך.

תקנת חכמים לשאול גשמים
תקנו חכמים לשאול  (לבקש) מה' יתברך טל ומטר בימות הגשמים ב"ברכת השנים". ובארץ ישראל מתחילין לשאול מליל שבעה במרחשון, ובשנה זו (התשע"ט) ליל שבעה במרחשון חל בלילה האחרון, כלומר, בתפלת ערבית שבמוצאי יום שני, התחלנו באמירת "ברך עלינו", "ותן טל ומטר לברכה". וברכת השנים היא ברכה כוללת על צרכי בני אדם הנצרכים לשפע שיושפע אליהם ממרומים. ובכלל הברכה ענין הפרנסה והברכה שתהיה שרויה בכל מעשה ידינו.

והטעם שכל עניני הפרנסה תלויים בברכת השנים, הוא משום שהגשמים כשמם כן הם, "גשם", מלשון גשמיות, כי הדבר הבסיסי ביותר שאנו מקבלים ממש מאת ה' מן השמים, הוא הגשם, שאנו זקוקים לו כדי לחיות, ובכלל ברכת הגשמים כלולים כל עניני הגשמיות הדרושים לאדם לעבודת ה'. ובדורות הקודמים, היו בני האדם מרגישים יותר את הצורך בגשמים, כי היו יודעים שלולי הגשם, ימותו כולם ברעב ובצמא. אבל בדורינו, שה' יתברך מסתיר פניו, סבורים בני האדם הסכלים, שיוכלו להסתדר גם בלי גשם, על ידי סינון מי הים וכדומה. אך באמת שחובה על כל האדם לתקוע את האמונה בה' בלבו, כי כל הטובות שיש בעולם, וכל השפע שהשפיע ה' יתברך לעולם בדורות האחרונים, הכל הוא מאת ה', ועלינו לנצל את השלוה היחסית והשקט הנפשי שיש להרבה בני אדם בזמנינו, כדי להוסיף עוד ועוד בעבודת ה', ולבטוח בה' ולהודות לו על כל הטובות אשר גמלנו, ולא להפנות חלילה את הטובה ולעשות ממנה רעה, כמו שיש בני אדם הבוטחים בעצמם ואומרים כוחינו ועוצם ידינו עשה לנו את החיל הזה, וה' יתברך עתיד להפרע מהם בעולם הזה ובעולם הבא.

הטעם שלא מבקשים גשמים מיום שמחת תורה 
אף על פי שהיה מן הראוי לבקש טל ומטר כבר ממוצאי חג הסוכות, מכיון שכבר נכנסנו לעונה הראויה לירידת גשמי ברכה, (ולכן אנו נוהגים להזכיר "גבורות גשמים" דהיינו "משיב הרוח ומוריד הגשם" כבר מתפילת מוסף של שמחת תורה), מכל מקום תיקנו רבותינו שאין לבקש גשם מהשם יתברך בברכת השנים אלא מליל שבעה במרחשון, משום שבחג הסוכות היו כל ישראל עולים לרגל לבית המקדש, ואחר כך היו חוזרים לבתיהם, ויש מהם שהיו צריכים ללכת בדרך לביתם עד שבעה במרחשון, ובכדי שלא ינזקו עולי רגלים מחמת הגשמים, תקנו שלא ישאלו גשמים אלא מליל שבעה במרחשון. ואף שבזמנינו לא שייך כל טעם זה, מכל מקום אין לשנות מתקנות חז"ל.

בקשה על הפרנסה
הרוצה לבקש על פרנסתו מאת ה' יתברך בתוך ברכת השנים, רשאי לעשות כן, רק יזהר בלשונו שתהיה הבקשה מנוסחת היטב ובקצרה. ויוכל להוסיף את בקשתו לפני שמסיים "כי אל טוב ומטיב אתה ומברך השנים".

וברבים מן הסידורים הנדפסים כיום, ישנו נוסח מתוקן לבקש על הפרנסה בברכת "שמע קולינו". 

ברכת השנים בחוץ לארץ 
בחוץ לארץ יש להתחיל לשאול טל ומטר בברכת השנים, מתפילת ערבית של מוצאי הרביעי בדצמבר למנינם, ובשנה שיש בחודש פברואר עשרים ותשעה ימים, יש להתחיל לשאול טל ומטר במוצאי חמישי בדצמבר, וכך המנהג באירופה ובארצות הברית.

ובמקומות שהאקלים בהם הפוך מארץ ישראל ואירופא, דהיינו שימות החמה אצלם  הם בין סוכות לפסח, אינם שואלים טל ומטר בברכת השנים, וכן אינם מזכירים "משיב הרוח ומוריד הגשם" בברכת "אתה גיבור", ובימות הגשמים שלהם, ישאלו טל ומטר בברכת "שמע קולינו".

ולגבי ארצות שבהן עונות השנה הפוכות מאלו שבארץ ישראל, כגון ארגנטינה וברזיל, כבר דיברנו בענין זה בעבר, וכתבנו את מסקנת ההלכה כפי שנכתבה בספר הלכה ברורה, שדין בני ארצות אלה כדין בני ארצות הברית, ששואלים טל ומטר ממוצאי הרביעי או החמישי בדצמבר, וכתבנו שכן הסכמת גדולי הפוסקים.

סוף מעשה במחשבה תחילה
יש להזהר מאד שלא יטעה אדם להמשיך בברכת השנים כמנהגו בימות הקיץ, שמלבד מה שבכך הוא בא לידי עון ברכות לבטלה, עוד שיש בזה חסרון בעצם הנהגתו שהוא מזלזל בתפלה עד שאינו שם לבו למה שמוציא בפיו. וכמו כן לגבי אמירת "משיב הרוח ומוריד הגשם", שאף על פי שהטועה ואומר "מוריד הטל" כמנהגו בקיץ, אינו חוזר ומתפלל שוב את תפלת העמידה כמו שביארנו, מכל מקום כתבו המקובלים שיש בדבר חסרון גדול בתפלה. (וראה בחמדת ימים בדיני שמיני עצרת מש"כ בזה). ובתשומת לב מועטת יוכל כל אדם להנצל מטעויות אלה.

ובהלכה הבאה נבאר עוד פרטי דינים בזה.

תאריך השאלה:
ט' חשון תשע"ט / 18 באוקטובר 2018

יש פגמים בדירה שלא צריך להודיע עליהם, ויש פגמים שיש להודיע. למשל, על רטיבות חייבים להודיע. אבל על מעט צבע מתקלף בחדר רחצה לא רגילים להודיע. ויכולים לשאול תלמיד חכם רציני שישיב על שאלות כאלה. ארגון או רב שמבטיח ישועה בתמורה לתרומה, הם גזלנים. ורק אם אומרים שזו סגולה או שיתפללו וכדומה, הדבר מותר.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


סיכום הלכות אונאת דברים

בהלכות הקודמות ביארנו את עיקרי הדינים הנוגעים לאיסור אונאת דברים, כלומר, אונאה על ידי דיבורים.

אולם עלינו להסביר כלל נכבד בהלכות אלו.

הלכות אונאת דברים נחלקות לשני סוגים. הסוג הראשון, הוא אונאת הזולת, בדבר שהוא כעין רמאות. וכמו שביארנו, שאסור לשאול את המוכר בחנותו, כמה עולה חפץ פלוני, בזמן שהשואל כלל אינו מתכוין לקנות את החפץ, שיש בזה רמאות, כי המוכר עונה משום שהוא סבור שיש סיכוי שהשואל יקנה את החפץ.

וכן כיוצא בזה, אסור לאדם ליפות את הסחורה שהוא מוכר, בדרך של רמאות. כגון מוכר תותים, שהיו התותים שלו קרובים להרקב, ואינם ראויים אלא לבישול. והוא מניחם בקופסא, ועליהם הוא מניח תותים יפים למראה. הרי זה עובר על איסור אונאת דברים. וכמו שפסקו הפוסקים ומרן השלחן ערוך (סימן רכח), שאסור לצבוע את הפרה, כדי ליפות את פרוותה, שתראה שמנה ובריאה, בזמן שהיא כחושה ורזה, משום שעל ידי כן המוכר מטעה את הקונה, והוא בכלל איסור אונאת דברים. (חוץ מאופן שמנהג המקום לעשות כן, וכולם יודעים שכן דרך הסוחרים. כן כתב הסמ"ע ס"ק טז).

זהו הסוג הראשון של איסור אונאת דברים.

והסוג השני, הוא ענין האונאה כפשוטו, שגורם צער לחברו. וכגון מה שהזהירו רבותינו שלא יצער אדם את אשתו, מפני שדמעתה מצויה. שאין האיסור בזה רק להונות את את אשתו בדבר של רמאות, אלא בכל מיני צער שיכול לגרום לה שלא כדין, שהכל הוא בכלל אונאת דברים.

ובכלל זה מה שהזכרנו, שאסור לומר לבעל תשובה שיזכור את מעשיו הראשונים. כי בזה הוא מצערו שלא כדת, כי השם יתברך סלח את עוונו, והוא חוזר ומזכיר לו את עוונותיו כדי לצערו.

וכתב בספר כנסת הגדולה, שלפעמים יש להזהר באיסור אונאת דברים, בדבר שהוא אמת יותר מדבר שהוא שקר, כי דבר שהוא אמת, מיסב צער גדול לשומע, יותר מדבר שהוא יודע שהוא שקר. וכתב הגאון רבי שמואל הלוי ואזנר זצ"ל (שבט הלוי ח"ח סימן שט, ושם דן בכל זה), שאי אפשר לקבוע גדרים קבועים בזה, כי יש מקרים שהאדם מצטער מן האמת יותר מאשר מן השקר, ויש שלהיפך.

נמצינו למדים, כי ישנם שני סוגים שונים של איסור אונאת דברים. הראשון הוא איסור אונאה בדבר שיש בו רמאות, והשני הוא האיסור לצער את חברו. ובכלל זה גם הציווי "ואהבת לרעך כמוך", שמי שהוא מצער את חברו לחינם, ודאי עובר על מצות התורה לנהוג בדרכי האהבה עם כל ישראל.

תאריך השאלה:
ט' חשון תשע"ט / 18 באוקטובר 2018

אם בדעתו לשוב לארץ ישראל, ינהג כבני ארץ ישראל.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


ברכת השנים – ה"גשם" כולל את כל הענינים הגשמיים

אתמול בלילה (מליל יום שלישי), התחלנו לבקש על הגשמים בתפלת העמידה, ולכן נחזור על הדינים השייכים לזה, בתוספת נופך.

תקנת חכמים לשאול גשמים
תקנו חכמים לשאול  (לבקש) מה' יתברך טל ומטר בימות הגשמים ב"ברכת השנים". ובארץ ישראל מתחילין לשאול מליל שבעה במרחשון, ובשנה זו (התשע"ט) ליל שבעה במרחשון חל בלילה האחרון, כלומר, בתפלת ערבית שבמוצאי יום שני, התחלנו באמירת "ברך עלינו", "ותן טל ומטר לברכה". וברכת השנים היא ברכה כוללת על צרכי בני אדם הנצרכים לשפע שיושפע אליהם ממרומים. ובכלל הברכה ענין הפרנסה והברכה שתהיה שרויה בכל מעשה ידינו.

והטעם שכל עניני הפרנסה תלויים בברכת השנים, הוא משום שהגשמים כשמם כן הם, "גשם", מלשון גשמיות, כי הדבר הבסיסי ביותר שאנו מקבלים ממש מאת ה' מן השמים, הוא הגשם, שאנו זקוקים לו כדי לחיות, ובכלל ברכת הגשמים כלולים כל עניני הגשמיות הדרושים לאדם לעבודת ה'. ובדורות הקודמים, היו בני האדם מרגישים יותר את הצורך בגשמים, כי היו יודעים שלולי הגשם, ימותו כולם ברעב ובצמא. אבל בדורינו, שה' יתברך מסתיר פניו, סבורים בני האדם הסכלים, שיוכלו להסתדר גם בלי גשם, על ידי סינון מי הים וכדומה. אך באמת שחובה על כל האדם לתקוע את האמונה בה' בלבו, כי כל הטובות שיש בעולם, וכל השפע שהשפיע ה' יתברך לעולם בדורות האחרונים, הכל הוא מאת ה', ועלינו לנצל את השלוה היחסית והשקט הנפשי שיש להרבה בני אדם בזמנינו, כדי להוסיף עוד ועוד בעבודת ה', ולבטוח בה' ולהודות לו על כל הטובות אשר גמלנו, ולא להפנות חלילה את הטובה ולעשות ממנה רעה, כמו שיש בני אדם הבוטחים בעצמם ואומרים כוחינו ועוצם ידינו עשה לנו את החיל הזה, וה' יתברך עתיד להפרע מהם בעולם הזה ובעולם הבא.

הטעם שלא מבקשים גשמים מיום שמחת תורה 
אף על פי שהיה מן הראוי לבקש טל ומטר כבר ממוצאי חג הסוכות, מכיון שכבר נכנסנו לעונה הראויה לירידת גשמי ברכה, (ולכן אנו נוהגים להזכיר "גבורות גשמים" דהיינו "משיב הרוח ומוריד הגשם" כבר מתפילת מוסף של שמחת תורה), מכל מקום תיקנו רבותינו שאין לבקש גשם מהשם יתברך בברכת השנים אלא מליל שבעה במרחשון, משום שבחג הסוכות היו כל ישראל עולים לרגל לבית המקדש, ואחר כך היו חוזרים לבתיהם, ויש מהם שהיו צריכים ללכת בדרך לביתם עד שבעה במרחשון, ובכדי שלא ינזקו עולי רגלים מחמת הגשמים, תקנו שלא ישאלו גשמים אלא מליל שבעה במרחשון. ואף שבזמנינו לא שייך כל טעם זה, מכל מקום אין לשנות מתקנות חז"ל.

בקשה על הפרנסה
הרוצה לבקש על פרנסתו מאת ה' יתברך בתוך ברכת השנים, רשאי לעשות כן, רק יזהר בלשונו שתהיה הבקשה מנוסחת היטב ובקצרה. ויוכל להוסיף את בקשתו לפני שמסיים "כי אל טוב ומטיב אתה ומברך השנים".

וברבים מן הסידורים הנדפסים כיום, ישנו נוסח מתוקן לבקש על הפרנסה בברכת "שמע קולינו". 

ברכת השנים בחוץ לארץ 
בחוץ לארץ יש להתחיל לשאול טל ומטר בברכת השנים, מתפילת ערבית של מוצאי הרביעי בדצמבר למנינם, ובשנה שיש בחודש פברואר עשרים ותשעה ימים, יש להתחיל לשאול טל ומטר במוצאי חמישי בדצמבר, וכך המנהג באירופה ובארצות הברית.

ובמקומות שהאקלים בהם הפוך מארץ ישראל ואירופא, דהיינו שימות החמה אצלם  הם בין סוכות לפסח, אינם שואלים טל ומטר בברכת השנים, וכן אינם מזכירים "משיב הרוח ומוריד הגשם" בברכת "אתה גיבור", ובימות הגשמים שלהם, ישאלו טל ומטר בברכת "שמע קולינו".

ולגבי ארצות שבהן עונות השנה הפוכות מאלו שבארץ ישראל, כגון ארגנטינה וברזיל, כבר דיברנו בענין זה בעבר, וכתבנו את מסקנת ההלכה כפי שנכתבה בספר הלכה ברורה, שדין בני ארצות אלה כדין בני ארצות הברית, ששואלים טל ומטר ממוצאי הרביעי או החמישי בדצמבר, וכתבנו שכן הסכמת גדולי הפוסקים.

סוף מעשה במחשבה תחילה
יש להזהר מאד שלא יטעה אדם להמשיך בברכת השנים כמנהגו בימות הקיץ, שמלבד מה שבכך הוא בא לידי עון ברכות לבטלה, עוד שיש בזה חסרון בעצם הנהגתו שהוא מזלזל בתפלה עד שאינו שם לבו למה שמוציא בפיו. וכמו כן לגבי אמירת "משיב הרוח ומוריד הגשם", שאף על פי שהטועה ואומר "מוריד הטל" כמנהגו בקיץ, אינו חוזר ומתפלל שוב את תפלת העמידה כמו שביארנו, מכל מקום כתבו המקובלים שיש בדבר חסרון גדול בתפלה. (וראה בחמדת ימים בדיני שמיני עצרת מש"כ בזה). ובתשומת לב מועטת יוכל כל אדם להנצל מטעויות אלה.

ובהלכה הבאה נבאר עוד פרטי דינים בזה.

תאריך השאלה:
ד' חשון תשע"ט / 13 באוקטובר 2018

בודאי שמותר, מאחר ובכל מקום שהולך יתכן שיקנה שם. מותר לעשות בירור מחירים, אבל אסור להטריח את המוכר בצורה שברור שלא תקנה אצלו.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


הלכות אונאת דברים

בהלכה הקודמת התבאר איסור אונאת דברים בין אדם לחבירו ובין איש ואשתו, ולהלן יבוארו פרטי דינים בעניני אונאת דברים, כפי שפסק מרן השלחן ערוך. (חושן משפט סימן רכח).

אונאת "דברים"
בגמרא במסכת בבא מציעא (דף נח:) תנו רבנן "וְלֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ", באונאת דברים (כלומר: דיבורים), הכתוב מדבר אף על פי שאינה אונאת ממון. וכיצד היא אונאת דברים? לא יתלה עיניו על המקח בשעה שאין לו דמים. ופירוש הדבר, שאסור לשאול אדם בכמה כסף הוא מוכן למכור חפץ מסויים כאשר אין כל כוונה לקנותו. ולמשל, אדם הנכנס לחנות שנמכר בה מוצר מסויים, והוא כלל אינו מעונין לקנות כעת את אותו מוצר, אך הוא מעוניין לדעת מה מחירו סתם לשם התענינות כללית, אסור לו לשאול את המוכר למחיר המוצר, שהרי המוכר סבור שתהא תועלת בתשובתו, שאולי יקנה ממנו השואל את המוצר, והאמת אינה כן, נמצא שהשואל עובר על אונאת דברים כלפי המוכר.

וכן דוגמא לדבר, אדם שהביא נגר מומחה לביתו כדי שיבנה לו ארונות מטבח חדשים. ולצורך תכנון המטבח, אותו אדם נכנס לחנויות גדולות של מטבחים, ומטריח את המוכרים בחנות להשיב לשאלותיו, וכל זאת רק כדי לבנות לעצמו תכנית נאה של ארון מטבח, כדי לבקש אחר כך מהנגר הפרטי שיבצע עבורו את העבודה. הרי דבר זה הוא בכלל אונאת דברים, שמטריח את בעלי המקום ואת עובדיו לחינם, והם סבורים שתצמח להם תועלת מדבריהם, והוא מנצל את תמימותם לטובתו.

בעל תשובה
אם היה חבירו בעל תשובה, לא יאמר לו: "זכור מעשיך הראשונים", שמזכיר לו את עוונותיו ומצערו לחינם, שהרי הוא בעל תשובה. וכן לא יאמר לבן גרים: "זכור מעשה אבותיך", שהרי גם בכך הוא מקנטר ומצער אותו שלא כדין, וכבר הזכרנו בהלכה הקודמת את דברי הפוסקים שלענין אונאת גר הדבר חמור יותר מפני שהוזהרנו בכמה מקומות בתורה על כך.

חבריו של איוב
בספר איוב מובא, שכשבאו על איוב יסורים קשים ומרים, אמרו לו חביריו: "הֲלֹא יִרְאָתְךָ כִּסְלָתֶךָ, תִּקְוָתְךָ וְתֹם דְּרָכֶיךָ, זְכָר נָא מִי הוּא נָקִי אָבָד וְאֵיפֹה יְשָׁרִים נִכְחָדוּ". ופירוש הדברים, שאמרו לו חביריו של איוב לאיוב, שכל היסורין באו עליו בגלל עוונותיו. ובכך שאמרו לו את האמת הכואבת, הם ציערו אותו והוסיפו צער לצערו. ובגמרא אמרו, שלא יאמר אדם דברים כאלה לחבירו בשעה שבאים עליו צרות ויסורין, שהרי גם זה בכלל "אונאת דברים". וכן פסק מרן בשלחן ערוך. אולם בספר פרישה כתב, שמכל מקום, חביריו של איוב צדקו במה שאמרו לו כן, מפני שהוא היה מצדיק את עצמו וחשב שהקדוש ברוך הוא נהג עמו בעוול חס ושלום, ולכן הם הוצרכו להשיבו שהיסורים בודאי באו על עוונותיו.

תאריך השאלה:
כ"ז תשרי תשע"ט / 6 באוקטובר 2018

מעיקר הדין, פלסטיק אינו צריך טבילה.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


המשך - אילו כלים טעונים טבילה

בהלכות הקודמות נתבאר, שכלים שנקחים מן הגוי, כגון כלים המיוצרים בחוץ לארץ, טעונים טבילה במקוה קודם השימוש בהם, והזכרנו בדברינו , אילו כלים טעונים טבילה, ואילו כלים אינם טעונים טבילה, וכעת יבואו עוד פרטי דינים בזה.

הנה לענין כלי פלסטיק, כבר נזכר בהלכות הקודמות, שטעם הדבר שכלי חרס אינם צריכים טבילה, הוא משום שבפרשת כלי מדין לא נאמר חיוב זה אלא בכלי מתכות, ודוקא אותם צוונו השם יתברך להטביל. ואמר רב אשי, כלי זכוכית הללו, הואיל ואם נשברים יש להם תקנה, שראויים לחזור ולהתיכם ולעשות מהם כלים, דינם ככלי מתכות. ומבואר אם כן שמדברי רבותינו נצטוינו גם כן להטביל כלי זכוכית. ואם כן לכאורה כלי פלסטיק, שאפשר להתיכם לעשות מהם כלים, יש לדמותם לכלי זכוכית, ולהצריך אותם טבילה.

אולם מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל כתב, שמכיון שכלי זכוכית חייבים בטבילה רק מדרבנן ולא מן התורה, אם כן דוקא דבר שהיה בזמן חז"ל שייך לומר שגזרו עליו להצריכו טבילה, אבל כלי פלסטיק שכלל לא היו בזמן חז"ל, לא שייך לומר שחייבים בטבילה, אף שמצד  הטעם הם דומים לכלי זכוכית. אולם הגאון רבי יצחק יעקב וייס זצ"ל, גאב"ד העדה החרדית בירושלים, פסק בספרו, שכלי פלסטיק חייבים טבילה, אולם לאחר מכן (בשו"ת מנחת יצחק חלק ד') כתב שראה את דברי מרן הרב זצ"ל וחזר בו להורות כדברי מרן הרב שכלי פלסטיק אינם צריכים טבילה, ומותר להשתמש בהם מיד לאחר קנייתם.

כלי פורצליין (הנקרא בלשון ערבי פרפורי), כתב בספר כנסת הגדולה (להגאון מהר"ר חיים בנבנישתי זצ"ל, תלמיד מהרימ"ט, לפני קרוב לארבע מאות שנה), שהמנהג הוא שאינם צריכים טבילה, משום שדוקא כלים שהם זכוכית ממש ושיש להם תקנה להתיכם לעשות מהם כלים, חייבים בטבילה, משום שהם דומים לכלי מתכות, אבל כלי פורצליין שאם נשתברו אין להם תקנה, הרי הם ככלי עץ וכלי חרס, שאינם צריכים טבילה כלל.

ועל כן כלי פורצלן (אמיתי, ולא כל כלי חרס המצופה זכוכית נחשב לכלי פורצלן), אינן חייבים טבילה, ויש להקל להשתמש בהם מיד אחר קנייתם.

ובהלכה הבאה נבאר מהו דין הטבילה בכלים חד פעמיים.

תאריך השאלה:
כ"ד תשרי תשע"ט / 3 באוקטובר 2018

אין בה איסור בשבת

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


מלאכת זורע בשבת

נאמר בתורה (ספר שמות פרק כ.) זכור את יום השבת לקדשו, ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך, ויום השביעי שבת לה' אלקיך, לא תעשה כל מלאכה וכו', כי ששת ימים עשה ה' את השמיים ואת הארץ וינח ביום השביעי, על כן ברך ה' את יום השבת ויקדשהו. והזהירה התורה על שמירת השבת שתים עשרה פעמים, כי יסוד אמונתנו בבריאת העולם על ידי ה' יתברך, ואמרו רבותינו, כל המשמר את השבת כאילו מקיים את כל התורה, וכל המחלל את השבת כאילו כפר בתורה כולה. וזאת מפני הטעם שהזכרנו, ששמירת השבת היא שורש אמונתנו.

כל המלאכות שנאסרו מן התורה לעשותן ביום השבת נקראות "אבות מלאכות" ויש להם "תולדות". וכגון מלאכת "בונה" שאב המלאכה הוא האיסור לבנות בניין בשבת, ואילו תולדת אב מלאכה זו היא מלאכת "מגבן", דהיינו שמעמיד חלב בכדי לעשות ממנו גבינה בשבת, הרי זה חייב משום "בונה", שכל המקבץ כמה חלקים ביחד לעשותם גוש אחד הרי זה דומה לבניין, ואסור מן התורה. (וכפי שהזכרנו בעניין עשיית קרח בשבת.)

אבות מלאכות האסורות בשבת הן ארבעים חסר אחת (כלומר שלושים ותשע מלאכות) והן הנקראות ט"ל מלאכות, ונשנו כולן במשנה במסכת שבת (דף עג.)

הראשונה באבות המלאכות היא מלאכת "זורע", ובכלל אב מלאכה זו נמצא כל דבר שבכוונתו להצמיח דבר, והיינו הזורע בשבת, והזומר אילנות בשבת כדי שיגדלו יפה, והמרכיב אילנות וכיוצא בזה. ובגמרא במסכת מועד קטן (ב:) אמרו שאף המשקה בשבת חייב משום זורע, שעל ידי המים צומחים הזרעים והאילנות. ומכלל זה יש להזהיר את האוכלים בשבת באילנות ובפרדסים שלא ייטלו ידיהם על גבי העשבים, וכן יזהרו שלא לשפוך משקה על גבי העשבים, מפני שעל ידי כך נמצא שהם משקים את העשבים, ויש בזה איסור משום זורע. ואף על פי שאינם מתכוונים לכך, מכל מקום יש בכך איסור שגורם לגידול העשבים.

וכתב מרן הבית יוסף בשם ספר התרומה, שנכון להיזהר בשבת שלא לאכול במקום שיש עשבים מחוברים לקרקע, מפני שקשה להיזהר שלא ישפכו עליהם מים ונמצא עובר על מלאכת "זורע". ופשוט שהדין כן גם באכילה על גבי דשא כמו שמצוי בזמנינו.

תאריך השאלה:
כ"ד תשרי תשע"ט / 3 באוקטובר 2018

פסק זה אינו מופיע בספרי מרן זצ"ל, והוא בבחינת תורה שבעל פה.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


ברכה אחרונה על "וופלים", "בקלאווה", "עוגת נפוליאון", "בורקס"

בהלכה הקודמת ביארנו, שעוגה שיש בה מעט קמח, ואכל ממנה כזית, יש לברך לאחר מכן ברכת "על המחיה", אך זאת בתנאי, שהקמח מהווה לא פחות משישית ממרכיבי העוגה, וכן בתנאי שיהיה טעם הקמח ניכר בעוגה (כפי שקורה בדרך כלל).

ולפיכך למדנו שעוגת גבינה, שיש בה למשל שתי כוסות קמח, יש לברך לאחר אכילת כזית מהעוגה, ברכת "על המחיה".

קרמשניט, וופלים
יוצאים מן הכלל, מאכלים שאינם עיסה אחת עם קמח. אלא כל מין עומד בפני עצמו. ולמשל, בקלאווה, שעשויה מעלי בצק לחוד וממיני אגוזים לחוד. וכן וופלים, או עוגת נפוליאון ("קרמשניט"), שאין הקמח מעורב עם הגבינה או האגוזים, אלא עלי הבצק עומדים וניכרים בפני עצמם, והמילוי ניכר בפני עצמו, שבאופן כזה, אין להתייחס לכל העוגה כמקשה אחת, אלא יש להתייחס לכל מרכיב ומרכיב לחוד.

לפיכך, אפילו אם עלי הבצק מכילים יותר משישית מכל העוגה, וכן אפילו שטעמם ניכר היטב, בכל זאת, אם אכל כזית מעוגה זו, ולא אכל כזית מהבצק בפני עצמו, אין לברך על המחיה לאחר האכילה. כי המילויים אינם מצטרפים עם הבצק לשיעור "כזית". 

כמו כן האוכל וופלים, שהדבר ידוע שעלי הבצק הם קלים ואווריריים מאד, ועיקר המשקל (אפילו בנפח) של הוופלים הוא מחמת הקרם שממלאים בין העלים, אינו יכול לברך "על המחיה" לאחר האכילה, אלא אם יאכל כמות גדולה ביותר. אבל אם אכל "כזית" מהוופלים, אינו מברך לאחר מכן "על המחיה". (ואם אכל כזית מהקרם, יברך "בורא נפשות").

וכן הדין לגבי בקלאווה, שבדרך כלל אוכלים ממנה מעט מרוב מתיקותה, הרי שאין לברך לאחר מכן ברכה אחרונה, אפילו אם אכלו יותר משיעור "כזית", משום שהמילוי שעשוי מאגוזים ופיסטוקים וכדומה, אינו מצטרף עם הבצק לשיעור "כזית".

וזהו החילוק הגדול שקיים בין עוגות גבינה וכדומה, לבין וופלים וכדומה, שבעוגות שמעורב בהן קמח, כל המרכיבים מצטרפים עם הקמח לשיעור ברכת אחרונה, וכפי שביארנו. מה שאין כן במקרה שהבצק עומד בפני עצמו, אין המילוי מצטרף לבצק לשיעור ברכה אחרונה.

בורקס
כיוצא בזה היה מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל מורה, שהאוכל "כזית" ממאפה "בורקס", ולא אכל שיעור כזית מהבצק בפני עצמו, אלא בצירוף הגבינה או ממילוי אחר שהיה שם, אינו רשאי לברך "על המחיה" לאחר מכן, כי המילוי אינו מצטרף עם הבצק לשיעור ברכה אחרונה.

וכבר הזכרנו בעבר, שמרן רבינו עובדיה יוסף זצוק"ל הורה לנו כמה פעמים, שעל בוטנים מצופים ("אמריקאים"), כל שאכל מהם "כזית", יברך לאחר מכן ברכת "על המחיה". אף על פי שרוב משקל המאכל, הוא מהבוטנים ולא מהציפוי. וזאת משום שלדעתו היה דין הבוטנים שווה לדין עיסה אחת שמעורב בה קמח ודברים אחרים, מפני שהקמח סובב את הבוטן מכל צדדיו.

ולכן לסיכום: בקלאווה, בורקס, וופלים, וכיוצא בזה, שהבצק עומד בפני עצמו, והמילוי עומד בפני עצמו, אין המילוי מצטרף עם הבצק לשיעור "כזית" כדי להתחייב בברכה אחרונה.

תאריך השאלה:
כ"ד תשרי תשע"ט / 3 באוקטובר 2018

נחשב שמהרהר בדברי תורה, והוא גם כן תלמוד תורה, אבל אינו באותה מעלה של מי שלומד בפיו, או שומע מפי המלמד ממש.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


קול המועבר על ידי רדיו או טלפון

שאלה: האם ניתן לצאת ידי חובת שמיעת ברכה, או ספר תורה, או מגילה וכדומה, דרך הרדיו, והאם יש לענות אמן על שמיעת ברכה דרך הרדיו?

תשובה: בראשית דברינו עלינו לבאר, כי הלכה יש בידינו "שומע כעונה", וביאור הדבר ושורשו כך הוא:

בגמרא במסכת סוכה (דף לח:) לימדונו רבותינו כלל לכל דיני התורה התלויים באמירה, כגון ברכת המזון וכדומה, שדין השומע את הברכה, כדין העונה. ולמשל, אדם הבא לברך על איזה פרי ברכת בורא פרי העץ, וגם חבירו בא לאכול פרי ולברך בורא פרי העץ, יכולים שניהם לצאת ידי חובת הברכה בברכתו של אחד מהם, שיברך הוא, ויכוין להוציא את חבירו השומע ידי חובה. וכן אנו נוהגים בקידוש של ליל שבת, ובברכת המוציא של סעודות השבת, שראש המשפחה מברך על היין והפת, והכל עונים אחריו אמן, וטועמים מן היין או הפת, ואינם מברכים שוב, לפי שנפטרו כבר בברכתו של בעל הבית ויצאו ידי חובת הברכה.

עוד דין פשוט יש בידינו, שחייב כל אדם השומע ברכה יוצאת מפיו של אחד מישראל, לענות אחריו אמן, וזאת גם אם אין בכוונתו לצאת ידי חובה בברכתו.

ועתה נבא לדון בענין ברכה הנשמעת דרך הטלפון והרדיו וכדומה, שמצאנו כבר נידון דומה לזה בגמרא במסכת סוכה (דף נא:), לגבי בני אלכסנדריא של מצרים, שהיו יהודים שעזבו את ארץ ישראל אחר החורבן ועלו למצרים והתעשרו שם עד שהחריבם אלכסנדרוס, ובמקום שהיו מתפללים בו, היו קהל גדול מאד מישראל, ובאמצע המקום שהיו מתפללים בו, הייתה במה גדולה של עץ, והחזן עומד עליה, ומכיון שהיה המקום גדול מאד, לא היו יכולים כולם לשמוע את ברכותיו של החזן כדי לענות אחריהן אמן, ולפיכך היה שמש הקהל מחזיק סודרין בידו (סודרין, פירוש, מטפחות) וכיוון שהגיע הזמן לענות אמן, היה מניף בסודר שבידו, וכל הקהל היו רואים את הסודר מתנופף, והיו עונים אמן.

ומבואר שם בדברי רבותינו בעלי התוספות (בדף נב.) שאף שהיו עונים אמן אחר השליח ציבור, מכל מקום לא היו יוצאים ידי חובה בברכותיו מדין שומע כעונה, שהרי לא שמעו בכלל את מה שהוא מוציא מפיו. ורק לענין עניית אמן, אין צורך שישמע העונה את הברכה באזניו ממש, רק צריך שידע בבירור שכעת נאמרת ברכה מפי חברו וידע גם איזו ברכה בירך חברו, ואז רשאי וצריך לענות אמן.

ואם כן הוא הדין לגבי טלפון ורדיו, שאף על פי שהקול הנשמע דרך הרדיו והטלפון, אינו קולו של המברך ממש, רק הוא כמין צילום קולו של המברך, בכל זאת הרי זה דומה למעשה עם בני אלכסנדריא של מצרים, וצריך לענות אמן לקול הנשמע דרך טלפון או רדיו וכדומה. אבל לענין דין שומע כעונה, לצאת ידי חובה בקריאה ששומעים דרך הרדיו או הטלפון, וכגון מי ששומע קריאת מגילה דרך הרדיו, בודאי שאינו יוצא בשמיעה כזו ידי חובתו, שהרי לא שמע כלל קול אנושי מברך, והרי זה כמי ששומע הקלטה של קריאת מגילה שפשוט שאינו יוצא בזה ידי חובה. (יחוה דעת חלק שלישי סימן נד).

ובהלכה הבאה נרחיב עוד בענין זה.

תאריך השאלה:
כ"ד תשרי תשע"ט / 3 באוקטובר 2018

אין בזה משום שטרי הדיוטות.
ולגבי השאלה השניה, בגמרא בראש השנה (ד.) מבואר שלגבי כמה דינים שמיני עצרת נחשב לרגל בפני עצמו (וסימנם פז"ר קש"ב), פיס, זמן, רגל, קרבן, שיר וברכה. אבל לא לכל דבר. ולגבי אבלות, יום שמיני עצרת נחשב כשבעה ימים לאבלות. ולכן מי שנפטר לו מת בערב סוכות וישב עליו שעה אחת, הואיל ונכנס הרגל יצא מגזירת שבעה, ומונה שבעה ימים נוספים של החג, הרי ארבע עשר יום. ויום שמיני עצרת נחשב כעוד שבעה ימים, הרי עשרים ואחת יום, וישלים עליהם עוד תשעה ימים ויוצא מגזירת שלושים. ויש בזה עוד הרבה פרטי דינים.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


שמחת תורה

אנו עומדים סמוך לחג שמחת תורה, בו נהגו בכל ישראל לשמוח ולרקוד ולשיר לכבוד התורה הקדושה. וכמו שכתב רבינו חיים ויטאל בספר שער הכוונות, שהמנהג להקיף את הספר תורה ולרקד ולמחוא כפיים בפני הספר תורה ביום טוב של שמחת תורה. והוא מנהג טוב ואמיתי.

ואף על פי שבשבתות וימים טובים אסור למחוא כפיים, (אלא אם כן עושים זאת בשינוי), מכל מקום ביום שמחת תורה היקלו בזה לכבוד התורה הקדושה.

והוסיף רבינו חיים ויטאל: "וראיתי למורי האר"י ז"ל, שהיה נזהר מאד במנהג זה להקיף הספר תורה, ולרקד ולשורר בכל כוחו לפני הספר תורה". ומובא שרבינו האר"י בחזרתו לביתו מבית הכנסת, היה נכנס לכל בית כנסת שהיה בדרכו, ושמח לכבוד התורה הקדושה.

ובבית הכנסת של מרן זצ"ל, כשהיה צעיר לימים, היה שמח כל כך בשמחת התורה, עד שאירע שהיה פושט את ה"פראק" (המעיל) שלו, מרוב שמחת התורה, ומפזז ומרקד זמן ממושך. גם אביו של מרן זצ"ל, היה נקרא בפי כל "רבי יעקב גלֶה", ונקרא כן על שם הפיוט שנהגו בני בבל לשורר ביום שמחת תורה, "גלה גלה זיו הודי", כי כל כך היה שמח ביום הזה, ומשמח אחרים גם כן, עד שאמרו שבשכר זאת זכה לבן שהאיר עיני העולם בתורתו.

גם כאשר היה מרן זצ"ל זקן מופלג בשנים, היה משורר בעצמו כמה מהשירים המיוחדים ליום שמחת תורה, והיו מרקדים לפניו תלמידי חכמים ידועים, כמו הגאון רבי דוד עטיה שליט"א (בנו של הגאון רבינו עזרא עטיה זצ"ל), שהיה מרקד כנער צעיר מרוב שמחת וכבוד התורה. וכן הגאון רבי יצחק אבא שאול שליט"א, אחיו של הגאון רבינו בן ציון אבא שאול זצ"ל. (שה' יתברך יאריך ימיהם בטובה). והיתה השמחה אמיתית, שמחת התורה של אנשים שיודעים ערכה של תורה. אשרי עין ראתה כל אלה.

ושמחה זו שאנו עושים בשמחת תורה, היא מעין השמחה שנזכה בה לעתיד לבוא, שהיו שמחים בבית המקדש בימי חג הסוכות, כמו שאמרו רבותינו (במסכת סוכה נא:), "מִי שֶׁלֹּא רָאָה שִׂמְחַת בֵּית הַשּׁוֹאֵבָה, לֹא רָאָה שִׂמְחָה מִיָּמָיו", והסביר מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל, שלכאורה, הרי גם בזמנינו יש לכל אדם כמה שמחות בימי חייו, בנשואיו ובנשואי בניו ובנותיו, ואם כן מה מיוחד כל כך בשמחה שהיתה בימים ההם? והשיב, כי שמחת בית השואבה היתה מיוחדת במינה, שהיתה גם שמחה רוחנית, שממנה שאבו רוח הקודש, כמו שאמרו בתלמוד ירושלמי (סוכה ריש פ"ה). וגם אנו שמחים על שזכינו לקבל תורת אמת וחיי עולם נטע בתוכינו.

ועל כל אדם להתעורר ביום הנשגב הזה, ומכאן ולהבא להקפיד מאד על קריאת "שניים מקרא ואחד תרגום", בכל שבוע ושבוע. ובעזרת ה' נזכה לשמחה השלימה בביאת משיח צדקינו, ואז נזכה לשמחה נצחית, כאשר יתקיימו משאלות לבינו ותפלותינו בימים הנוראים שעברו עלינו, שיעשו כולם אגודה אחת לעשות את רצונו של ה' יתברך בלבב שלם, וידע כל פעול כי אתה פעלתו, ויבין כל יצור כי אתה יצרתו, ויאמר כל אשר נשמה באפו, ה' אלקי ישראל מלך ומלכותו בכל משלה. אמן כן יהי רצון. תזכו לשנים רבות נעימות וטובות!

תאריך השאלה:
כ' תשרי תשע"ט / 29 בספטמבר 2018

שלושה טפחים (כעשרים וארבע ס"מ) רוחב, ויורד מן התקרה כשלושים ס"מ, פוסל רק את מה שתחתיו. אבל ארבעה טפחים (שלושים ושנים ש"מ) באמצע הסוכה, פוסל את כל הסוכה.

תאריך השאלה:
י"ח תשרי תשע"ט / 27 בספטמבר 2018

שייך בהחלט.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


שאלה: מהו זמן "רבינו תם" שיש המחמירים להמתין לו בצאת השבת, והאם יש לנהוג בחומרא זו?

תשובה: נודע הדבר, כי על פי דין התורה, כל יום, נמשך אחר הלילה שלפניו. כלומר, השבת מתחילה משקיעת החמה במוצאי יום ששי, ועד צאת הכוכבים של יום השבת, שהוא ליל יום ראשון.

וזמן "צאת הכוכבים", הוא הקובע אימתי מסתיים אותו היום ומתחיל היום שלאחריו לרוב דיני התורה, וכן לענין צאת השבת, אסור לעשות כל מלאכה עד לזמן צאת הכוכבים. ומשעת צאת הכוכבים, יצאה השבת והתחיל ליל יום ראשון.

מחלוקת הגאונים ורבינו תם
והנה מצאנו מחלוקת עצומה בין רבותינו הראשונים, אודות שיעור זמן "צאת הכוכבים", שלדעת הגאונים, (שהם רוב חכמי ישראל הסמוכים לזמן הגמרא), זמן צאת הכוכבים הוא אחרי שלש עשרה וחצי דקות מזמן שקיעת החמה. ואילו לדעת רבינו תם, זמן צאת הכוכבים הוא מאוחר יותר, כשיעור שבעים ושתים דקות (זמניות, כלומר, דקות שמחושבות בכל יום לפי אורכו) מזמן השקיעה

מנהג ארץ ישראל 
בארץ ישראל, ובהרבה מקומות בגלויות ישראל, נהגו לחשב זמן צאת הכוכבים על פי שיטת הגאונים, דהיינו שאחר שלש עשרה וחצי דקות מזמן שקיעת החמה (ועוד תוספת כל שהיא, מחמת דין "תוספת שבת" שלא נאריך בו כעת), כבר נהגו לעשות הבדלה, ולאחר מכן התירו לעשות מלאכה, כי השבת כבר יצאה לה. וכן מחושב זמן "צאת השבת" ברוב לוחות השנה המצויים כיום. (אלא שבלוחות מהודרים המצויים כיום, מופיע מידי שבוע גם זמן "רבינו תם", ולעיתים הוא מופיע בראשי תיבות ר"ת).

כיצד יש לנהוג למעשה
ובאמת אילו הוכרעה ההלכה שלא כדעת רבינו תם, מפני שרוב או כל הפוסקים היו דוחים דבריו, לא היה מקום כל כך לחוש לדעתו, וכפי שאנו פוסקים בכל ענין על פי כללי ההוראה המסורים לנו מדור דור. אלא שבנדונינו אין הדבר כן, כי רבים ועצומים מרבותינו הראשונים, סוברים שהעיקר להלכה כדעת רבינו תם. ולשיטה זו, העושה מלאכה במוצאי שבת קודם לזמן זה, הרי הוא באיסור סקילה (כי עון חילול שבת עונשו בסקילה). וכן דעת רבינו האי גאון, והראב"ד, והרז"ה, והרמב"ן, והרשב"א, והרא"ה, והריטב"א, והר"ן, והרב המגיד, והמאירי, והרב אוהל מועד, והסמ"ג, והרוקח, והמרדכי, ורבינו פרץ, והרא"ש, ורבינו ירוחם, ועוד. ולא עוד אלא, שכן פסקו להלכה מרן השלחן ערוך והרמ"א, וכן דעת המבי"ט והרדב"ז ומהר"י קולון והגאון מהר"ח אבולעפיא ועוד.

דברי רבינו יעקב פראג'י
והנה לפני למעלה משלש מאות שנה, קם הגאון מהרי"ף (רבי יעקב פראג'י, מגדולי הפוסקים במצרים, חבירו של הגאון בעל גינת ורדים), וחיבר קונטרס שלם להוכיח שהעיקר להלכה כדעת רבינו תם, ושלא כמו שנוהגים ברוב קהילות ישראל.

אלא שבזמנו, לא היו נוהגים במצרים לחוש לשיטת רבינו תם בכלל, והיה הגאון מהרי"ף מסתפק אם יש טעם בכלל שיפרסם דבריו, וכך כתב בסוף תשובתו בענין זה: "וגם אני היום, כמו חמישים שנה ויותר שעמדתי על הדבר הזה, ואני מתהלך בו בתום לבבי (שהיה רוצה שינהגו לחומרא כדעת רבינו תם ולא היו שומעים לו), ואפילו נוות ביתי (אשתו) אינה שומעת לי בדבר הזה, שאומרת לי בפירוש אני הולכת בדרך שהולכים כל היהודים. אלא היא נוהגת להמתין רק כרבע שעה יותר משאר בני העיר, אבל אינה ממתינה כל כך עד שיגיע זמן רבינו תם, נמצא (יוצא ש) הקונטריס שחיברתי, לעצמי חברתיו (כי רק הוא היה מחמיר כשיטת ר"ת), ולא נתעוררתי לשלחו (כלומר לפרסמו) אלא מפני שבחלום אמרו לי מן השמים, שטוב הדבר שיתפרסם הקונטרס הזה בעולם, שעל ידו הרבה ינהגו כשיטת רבינו תם, ואפשר שעל ידי זה תתקרב הגאולה". 
 
וכן כתבו עוד גאונים רבים, שראוי לכל חרד לדבר ה', להחמיר כשיטת רבינו תם ורוב הפוסקים, שלא לעשות מלאכה במוצאי שבת לפני שיגיע זמן רבינו תם, ולכל הפחות נכון להחמיר כשיטה זו באיסורי תורה, כגון הדלקת אור החשמל וכדומה. וכן כתב להלכה מרן הרב שליט"א, שעם כל זה שהוא תמיד משתדל להקל ולא להחמיר, מכל מקום בספרו שו"ת יביע אומר, האריך בנדון זה. ובדרשותיו היה מעורר על הדבר, בפרט בימי עשרת ימי תשובה, שנכון מאד להחמיר בחומרת רבינו תם. וכן ראוי לנהוג גם בכל השנה. ובזמנינו ברוך ה', רבים מאד נוהגים להחמיר כשיטת רבינו תם.

תאריך השאלה:
י"ח תשרי תשע"ט / 27 בספטמבר 2018

אם אוכל שיעור שלושה ביצים (כ160 גרם) מבצק מטוגן כמו סופגניות, מברך לישב בסוכה.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


ברכת לישב בסוכה

שאלה : מהו המנהג הנכון יותר להלכה, בענין ברכת "לישב בסוכה", האם יש לברך בעמידה, לפני שיושבים לסעוד בסוכה, או שיש לברך ברכה זו כשיושבים, לאחר שמברכים "המוציא לחם מן הארץ" על הלחם?
 
תשובה: הנה בלילה ובבוקרו של היום הראשון של חג הסוכות, וכן ביום השבת של סוכות, שמברכים ברכת לישב בסוכה בשעת הקידוש על היין, יש לברך ברכת לישב בסוכה בסוף הקידוש, ואחר כך יושב וטועם מן היין (ובלילה  הראשון של החג, מברכים גם כן ברכת שהחיינו לאחר ברכת לישב בסוכה, דהיינו שאחרי שיברך ברכת לישב בסוכה כשהוא עומד, ישב, ויברך ברכת שהחיינו, ואחר כך טועם מן היין), אולם השאלה הנשאלת היא בימי חג הסוכות שאין בהם קידוש, שאז יש נוהגים לברך לאחר ברכת המוציא, כשהם יושבים, ויש נוהגים לברך בכניסתם לסוכה (לאחר שנטלו ידיהם לסעודה) בעודם עומדים, ולאחר ברכת לישב בסוכה יושבים ומברכים המוציא ואוכלים.
 
ובאמת שכמו המנהג האחרון שהזכרנו, לברך לישב בסוכה כשהוא עומד לפני שמתישב לברך המוציא, נהג גם רבינו המהר"ם מרוטנבורג, וכמו שמשמע בברייתא (סוכה מו.), נכנס לישב בסוכה מברך לישב בסוכה. משמע שמברך בעודו עומד, ואחר כך יושב ומברך המוציא. וגם כאשר מברך לפני הישיבה בסוכה, נמצא שהוא מברך לפני עשיית המצווה, כי עיקר המצווה הוא הישיבה בסוכה, ולכן נראה שנכון לברך לפני הישיבה בסוכה ולא לאחר שישב כבר. וכן דעת רבינו הרמב"ם, שיש לברך לפני הישיבה בסוכה ולפני ברכת המוציא לחם מן הארץ. וכתב שכן נהגו רבותינו שבספרד.
 
אולם יש אומרים שנכון יותר לברך לאחר שישב כבר בסוכה, שאין מצוה בעצם הישיבה בסוכה, אלא מצד מה שהוא מתעכב בסוכה ובא לאכול, ולכן כתבו שנכון יותר לברך לאחר ברכת המוציא.
 
ומרן השלחן ערוך הביא את שיטת הרמב"ם שיש לברך קודם שיושבים בסוכה, אולם כתב שמנהג העולם לברך לאחר שישבו כבר, ומברכים המוציא ולאחר מכן מברכים לישב בסוכה.
 
ומרן הרב רבינו עובדיה יוסף שליט"א הביא דברי מרן השלחן עורך, וכתב שעדיף יותר לנהוג לכתחילה כדעת הרמב"ם, לברך לישב בסוכה כשהוא עומד, ולאחר מכן יושב ומברך המוציא על הלחם. ושכן פסק הגאון יעב"ץ בספרו מור וקציעה, והגאון רבי חיים פלאג'י בספר מועד לכל חי.
 
ועל כן העיקר שנכון יותר לברך ברכת לישב בסוכה לפני שיושבים לאכלו בסוכה, ואז יושב ומברך המוציא ואוכל. והנוהגים לברך לישב בסוכה לאחר ברכת המוציא כשהם יושבים, יש להם על מה שיסמכו.
 
וכשצריכים לומר קידוש, דהיינו ביום טוב, יעשה את הקידוש כשהוא עומד, ויברך לישב בסוכה וישב. ובליל יום טוב ראשון, שאנו מברכים גם שהחיינו, יברך גם כן לישב בסוכה כשהוא עומד, ואחר כך ישב ויברך ברכת שהחיינו.
 
ובליל יום טוב שני שנוהגים בחוץ לארץ, יברך שהחיינו בסיום הקידוש, ואחר כך יברך לישב בסוכה.

תאריך השאלה:
י' תשרי תשע"ט / 19 בספטמבר 2018

עומדים בשעת אמירת אבינו מלכינו. יש נוהגים שהחזן אומר, ויש נוהגים שכל הקהל אומרים

תאריך השאלה:
ג' תשרי תשע"ט / 12 בספטמבר 2018

איפור שמותר בשבת, הוא איפור אבקתי, שאין בו משחה או דבק, אלא אבקה בלבד. ואפשר להשתמש בו בשבת. או להשתמש באיפור עמיד מערב שבת.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


שאלה: האם מותר לאשה להתאפר בשבת?

תשובה: בהלכה הקודמת הזכרנו את דברי התלמוד ירושלמי, שאדם המאדים אודם בשבת, עובר משום "צובע". כלומר, עובר על איסור תורה מחמת מלאכת צביעה האסורה בשבת.

איסור צביעת הפנים בשבת
והזכרנו במאמר המוסגר, שלדעת הרמב"ם אין בדבר איסור מן התורה, אלא מדרבנן בלבד. וכן עיקר להלכה, כדבר הרמב"ם. שאשה הצובעת את פניה א שפתיה בצבע בשבת, כדרכן של הנשים, (כמו שנאמר בשיר השירים "כחוט השני שפתותיך"), עוברת על איסור צביעה מדרבנן. ואם היא משתמשת במשחה, יש אופנים שתעבור גם על מלאכת ממרח. ולכן יש להזהר בדבר, שלא תתאפר אשה בשבת אלא באופן המותר כמו שנבאר.

וכן במסכת שבת (דף צה.) שנינו בברייתא, רבי שמעון בן אלעזר אומר משום (בשם) רבי אליעזר, אשה לא תעביר סרק על פניה בשבת מפני שצובעת. ופירש רש"י, סרק הוא צבע אדום שעשוי להאדים הפנים. ומבואר שמכיון שיש איסור לצבוע בשבת, הוא הדין שאסור לאשה לצבוע פניה בשבת. וכן פסק מרן השולחן ערוך (סי' שג סעיף כה), אסור לאשה שתעביר בשבת סרק על פניה משום איסור צובע, ומטעם זה אסורה לכחול עיניה בשבת. ועל פי פסק מרן השולחן ערוך, ברור הדבר שאסור גם כן להשתמש בשבת בשפתון (ליפסתיק) המיועד לאודם השפתיים, משום איסור צובע. ולכאורה הוא הדין גם כן שיש לאסור נתינת אבקת פודרא על הפנים בשבת, שהרי זה דומה לאיסור העברת סרק על הפנים.

פיזור אבקה יבשה על הפנים
ורבותינו האחרונים האריכו בנדונינו, זה אומר בכה וזה אומר בכה. ומרן פוסק הדור רבינו עובדיה יוסף שליט"א כתב  (שו"ת יביע אומר ח"ו סי' לז), שלענין אבקת "פודרא" יש מקום להקל, משום שנתינת הסרק שאמרו בגמרא שהיא אסורה בשבת, היא צביעה ממש על הפנים, אבל אבקת פודרא שאינה נדבקת ממש על גבי העור, ואחרי זמן מה היא מתנדפת, כעין אבקת "טאלק", אינה נחשבת צביעה כלל, ויש להקל להשתמש בה בשבת. וכן פסק הגאון רבי משה פיינשטיין ז"ל.

אבקה המעורבת עם משחה
אולם ברור שכל זה היינו דוקא באבקת פודרא שאינה אלא אבקה יבשה בלבד, אבל אם מעורב בה משחה או קרם, אסור להשתמש בה בשבת שהרי זה כצובע. וכן פסק גם הגאון רבי אברהם חיים נאה ז"ל בספרו קצות השולחן. וכן הדין לגבי שאר עניני איפור, שאם אינם אלא אבקה יבשה בלבד מותר להשתמש בהם בשבת.

(ומכאן ניתן לדון לגבי אבקות יבשות, כדוגמת אבקות פודרא יבשה, ואבקת "קוקה", וצלליות שאינם אלא אבקה (אם ישנם כאלה) וסומק וכדומה, אבל ליפסתיק ורימייל וכיוצא בזה, אסורים בהחלט בשימוש בשבת).

פזירו פודרה על גבי ה"מייק אפ"
והנה מבואר גם כן שיש איסור למרוח בשבת "מייק אפ" על הפנים, שהרי זה ממש כדין נתינת סרק על הפנים בשבת. ולכן גם אסור לפזר אבקת פודרא על גבי המייק אפ אף על פי שהמייק אפ נמרח על הפנים מערב שבת, משום שבעזרת המייק אפ נדבקת אבקת הפודרא לפנים, והרי זה כדין אבקת פודרא שמעורבת בה משחה, שכתבנו שהשימוש בה אסור בשבת. ויש לדעת שרבים מסוגי אבקות הצללית ופודרא וסומק הנמכרות כיום, מעורבת בהם גם משחה או קרם, וכאמור אין להקל להשתמש בשבת אלא באבקות יבשות לגמרי שגם הן מצויות למכירה.

וכאן המקום להזכיר, שאסור לאשה למרוח "לאקה" על צפורניה בשבת. וכמו כן אסור להוריד את הלאק בשבת.

תאריך השאלה:
ג' תשרי תשע"ט / 12 בספטמבר 2018

הוא מנהג לא נכון בכלל, וכבר העירו על כך הרבה גדולי עולם בדורות הקודמים, כאשר החלו החזנים לעשות כן, והביעו הרבנים דעתם שהדבר אסור. ויש להודיע לחזן שהדבר אסור, ולמנוע את הדבר. ובודאי יש רבנים במקומכם, שיסכים החזן לשמוע בקולם, וישאלו את פיהם וככל היוצא מפיהם יעשו.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


עשרת ימי תשובה

הערה נחוצה:
אנשים הסובלים ממחלות כגון סוכרת וכדומה, עליהם לפנות כבר כעת לרופא ירא שמים, ולהתייעץ עם מורה הוראה מומחה, כדי שיראו איך להערך כבר מעתה לקראת יום הכפורים הבא עלינו לטובה, כי פעמים רבות בעזרת הערכות מוקדמת, ניתן יהיה לעבור את יום הכפורים בתענית לחיים טובים ולשלום.

עשרת הימים
כתב רבינו חיים ויטאל בשם רבינו האר"י, ששבעת הימים שבין יום ראש השנה ליום הכפורים הם כנגד שבעת ימות השבוע, ובכל יום ויום יכווין לתקן בזה כל מה שחטא באותה שנה כנגד אותו היום, למשל היום, יום רביעי, יכווין לתקן כל מה שחטא בשנה החולפת בימי רביעי, וכן על זה הדרך.

דין פת הגויים בשאר ימות השנה
ישנם דברים, שאסרו אותם רבותינו אף על פי שאין בהם איסור מן התורה. כגון פת (לחם) של גויים. ואף שבזמן רבותינו, לא היה חשש איסור ממש בפת של הגויים, מפני שלא היו מערבים בעיסה שום דבר איסור, מכל מקום אסרו רבותינו (במסכת עבודה זרה דף לו:) לאכול מפת הגויים, כדי שלא יבאו ישראל להתיידד יותר מדאי עם הגויים, ויבאו לישא את בנותיהם.

ומכל מקום, כתבו הפוסקים, שגזירה זו לא פשטה בכל המקומות, כי יש מקומות שלא היתה להם ברירה, ומכיון שחשיבות רבה נודעת ללחם, היו נוהגים להקל לאכול מפת של גויים, ולא קיבלו עליהם את הגזירה שלא לאכול מפת של גויים מעולם. (ופשוט שבמקום שיש חשש שמערבים בעיסה דברי איסור, או שהקמח אינו מנופה וכדומה, אסור מן הדין לאכול מפת הגויים. וגם במקום שאין חשש כזה, אין להקל אלא דוקא במקרים מסויימים, שתהיה פת של נחתום שרגיל תמיד למכור פת, ועוד פרטי דינים שלא נוכל להאריך בהם כאן).

פת גויים בעשרת ימי תשובה
כתב מרן השלחן ערוך בהלכות סדר ימי התשובה (סימן תרג), אף מי שאינו נזהר לאכול מפת של גויים, מפני שסומך על מה שיש שנהגו להקל בזה, מכל מקום, בעשרת ימי תשובה צריך להזהר שלא לאכול מפת זו. וזאת משום שבימים אלו על האדם להזהר מאד מן האיסור, ואף בדבר שיש מקום היתר להקל בו, צריך שיחמיר על עצמו שלא לנהוג בו היתר. וכל זה אף בדבר שיש בו מקום היתר ממש, כל שכן בדברים שיש בהם חשש איסור ממש שצריך להזהר מהם בכל ימות השנה, וכל שכן בימים אלו.

לפיכך, יש לעורר בימים אלו על ענין נחוץ מאד, כי ידוע ומפורסם הדבר, שדעת רוב ככל הפוסקים לאסור בהחלט על אשת איש לצאת לרשות הרבים כאשר ראשה מכוסה בפאה נכרית. וכבר נמנו הגאון בעל הפלאה ובית דינו וגזרו חרם על הדבר, לבל תהין שום אשה לצאת לרשות הרבים בפאה נכרית. וכן הזהיר על הענין מרן רבינו הגדול זצ"ל, שאין להקל בדבר כלל ועיקר.

ולכן, נשים הנוהגות בכל זאת ללכת בפאה נכרית, יראו לחוס על עצמן, ועל כל פנים בימים אלו של עשרת ימי תשובה תקבלנה על עצמן שלא לצאת בפאה נכרית, ואף על פי שאין בכוונתן להמשיך באיסור זה לעולם, מכל מקום טוב המעט מלא כלום, וכמו שכתב מרן השלחן ערוך לגבי פת של גויים.

וכן אשה שגרה בחוץ לארץ וכדומה, ויש לה יראת שמים, ובכל זאת לא הורגלה בכלל בכיסוי הראש, תזהר בימים הללו שהם ימי הרחמים והדין, לכסות את ראשה כהלכה, ובעזרת ה' תלך מחיל אל חיל.

וכן הדבר לגבי שאר מכשלות שאין בני אדם נזהרים בהם בכל השנה, שראוי להזהר בזה על כל פנים בימים אלה, ולכן יש להזהר בימים אלה יותר בכשרות המאכלות, ובענין שיחה בבית הכנסת, וכדומה. וה' יתברך יראה בהשתדלותינו בימים אלו בעניני קדושה אלו שהזכרנו, ויתמלא עלינו ברחמיו לכותבינו לחיים טובים ולשלום.


צפייה