שאלות ותשובות הלכה יומית

לחץ על השאלה לצפיה בתשובה

תאריך השאלה:
ד' אלול תשע"ח / 15 באוגוסט 2018

יש ענין ללבוש בגדים לבנים בשבת. וכן נהגו קצת מקובלים על פי דברי רבינו האר"י. אבל בספר באר היטב כתב, שבמקום שלא נהגו ללבוש לבנים, אסור ללבוש לבנים משום יוהרא. שהיא כמו גאווה, שהוא נוהג במנהג שראוי לחסידים מופלגים. וכן כתבו עוד פוסקים, וכן כתב מרן זצ"ל בחזון עובדיה ח"א עמוד כו. ובפרט אם הרב במקום לא לובש לבנים, שאז לא נכון כלל לעשות כן. וכן ראינו כמה צדיקים וחסידים מופלגים, ובכללם הרה"ג המקובל החסיד רבי מנשה שוע שליט"א, שלא לבשו בגדי לבן, משום שלא נהגו כן, והדבר נראה כיוהרא, ושייך רק לצדיקים המתחסדים עם קונם ואינו שייך לנו, כי לנו עוד ארכה הדרך בהרבה מצוות ומעשים טובים עד שנחזר אחר דקדוקים כאלה.

תאריך השאלה:
ד' אלול תשע"ח / 15 באוגוסט 2018

טוב לקרוא לכל אדם מידי פעם בשמו האמיתי. ובימי חז"ל היו יודעים את שרשי השמות, ולכן יכלו לקרוא בשמות חדשים, שהיו יודעים שהם טובים ומתאימים לילד. וכמו שיש במדרש תנחומא בפרשת האזינו, זכור ימות עולם בינו שנות דור ודור, לעולם יבדוק אדם בשמות לקרוא לבנו הראוי להיות צדיק כי לפעמים השם גורם טוב או גורם רע .

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


שינוי השם

שאלה: האם כשמשנים לאדם שמו מחמת איזה סיבה, מותר לשנות שמו לגמרי, או שיש רק להוסיף על שמו שם נוסף?

תשובה: בפרשת בראשית נאמר "וכל אשר יקרא לו האדם נפש חיה הוא שמו" ועל פי קבלת רבינו האר"י נלמד מכאן, שכל אדם מקבל חיותו משורש האותיות של שמו, כי לכל אות ואות יש השפעה על האדם.

ולפיכך כתב מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל, בשם כמה פוסקים, שאין לעקור לגמרי את שמו הראשון של האדם, בין אם משנים שמו לצורך שידוך, כגון ששמו שווה לשם אבי הכלה, שאז רבים נוהגים ליזהר לשנות שם החתן שלא יהיה שווה לשם חמיו (כי על פי צוואת רבינו יהודה החסיד יש בכך סכנה אם שם החתן ושם חמיו שווה), ובין אם משנים שמו כשמתפללים לרפואתו.

וטעם הדבר הוא כפי שנתבאר, שמאחר וחיות האדם באה לו מכח שמו, הרי יש לחוש, שהשם השני שאנו קובעים לאותו אדם, אינו שייך לחיותו של אותו אדם, ולא ימשכו לו חיים משמו החדש, ולכן נוהגים שאין עוקרים את השם הראשון לגמרי אלא מוסיפים עליו, וכגון אם היה שמו "יוסף", מוסיפים לו שם "חיים יוסף" וכדומה.

אולם כאשר מדובר באדם שקבעו לו שם של רשע, כגון "נמרוד" וכדומה, יוכל לשנות שמו לגמרי, ולא להשאיר זכר משמו הקודם. ואדרבה, כך טוב שינהג.

וכך היה מעשה באדם שקראו לו "עומרי", (עומרי, היה מלך רשע שמלך על ישראל, כמו שנאמר במלכים פרק טז, "ויעשה עמרי הרע בעיני ה', וירע מכל אשר לפניו"), ובאנו לפני מרן זצ"ל ושאלנו אם לשנות את שמו, והורה לנו מרן זצ"ל לעשות שינוי השם, ולעקור שמו הקודם. (והוסיף שבנו של ראש הממשלה אריאל שרון, היה שמו עמרי, וכשעמדו וגזרו גזירות על שומרי התורה בארץ ישראל, ועל תושבי גוש קטיף, היה מרן מתפלל לה' יתברך, וכך היה אומר: ע'ד מ'תי ר'שעים י'עלוזו, ראש תיבות "עמרי". והיה מתפלל בבכיות לפני ה' יתברך שיבטל את מחשבותיהם וגזרותיהם, עד שממש ביקש מה' יתברך שיפיל את ראש הממשלה שרון ויבטל מלכותו, מפני שהוא מיצר לתורה. וכך היה).  

וכאן יש לעורר, כי ענין השמות אינו דבר פשוט. ומרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל, אף על פי שכל הוראותיו כמעט הם על דרך הפשט, ולא היה מרבה להכניס עצמו לענינים סגוליים, מכל מקום בדבר זה הקפיד מאד, שההורים לא יקראו לבניהם ולבנותיהם שמות משונים, או שמות של רשעים וכדומה.

ולא אחת אירע, שבאו הורים לפני מרן זצ"ל, למול את בנם (כי מרן זצ"ל התכבד בסנדקאות), ומרן זצ"ל בירר כיצד עומדים הם לקרוא לבנם, וכאשר שמע, כי בכוונתם להעניק לבנם שם שאינו ראוי, העיר להם על כך, ויעץ להם לתת לו שם אחר. ולעתים היתה הסיבה מאחר ואין השם ראוי על פי התורה. ולעתים היתה הסיבה מאחר והשם עלול לעורר לילד בושה או חוסר נעימות בעתיד.

וכך למשל מעשה באדם אחד, שבשעת המילה, אמר מרן זצ"ל "ויקרא שמו בישראל", ואמר לו אבי הבן, כי ברצונו לקרוא לבנו "חפץ חיים". ומרן זצ"ל העיר לאבי הבן, כי "חפץ חיים" הוא שם של ספר, ואינו שם של אדם. ולכן יעץ לו לקרוא לבנו בשם אחר. וכך עשו.

וכן היה מעשה, שבבוקר אחד הגיע לתפלת שחרית בבית מרן זצ"ל, אב אחד, והודיע לגבאים, כי הוא "אבי הבת", ובשעת העלייה לתורה, ברצונו לקרוא לבתו בשם, וביקש שמרן זצ"ל יאמר את השם החדש.

כשעלה האב לתורה, ביקש לקרוא לבתו בשם של דג בשפה הערבית. אמר לו מרן זצ"ל, כי אין זה שם של בת, השיב לו האב, כי אני מבני תוניס, ומנהגינו לקרוא לילדים על שמות דגים, כסגולה נגד עין רעה. מרן זצ"ל דיבר עמו רכות, עד שכמעט בכח קרא לבתו בשם "שרה".

לאחר התפלה, היה האב כעוס, כי מרן זצ"ל סיבב את הדבר שלא יקראו לבתו כפי שהוא רצה. קראו אליו מרן זצ"ל, ואמר לו, כשתגדל בתך, תאמר לה איך רצית לקרוא לה, ותאמר לה שאני הצלתי אותה, שיהיה לה שם יפה.

וראוי לא להתעסק בענייני שינוי שמות, אם לא בעצת תלמיד חכם אמיתי, ירא אלקים מרבים.

תאריך השאלה:
ד' אלול תשע"ח / 15 באוגוסט 2018

תודה על ההוספה החשובה והיקרה.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


חזרת השליח ציבור – תשובה שהשיב מרן זצ"ל לתלמיד שרצה להחמיר

שאלה: האם מותר לשבת בזמן "חזרת הש"ץ"? מדוע יש אנשים שמקפידים לעמוד במשך כל החזרה?

תשובה: רבינו הרמב"ם (בפרק ט מהלכות תפילה) כתב בזו הלשון: "ואחר שיפסע השליח ציבור שלש פסיעות לאחוריו ויעמוד, מתחיל ומתפלל בקול רם מתחילת הברכות להוציא את מי שלא התפלל, והכל עומדים ושומעים ועונין אמן אחר כל ברכה וברכה, בין אלו שלא יצאו ידי חובתן  בין אלו שכבר יצאו ידי חובתן". עד כאן. ומדבריו משמע שיש לעמוד במשך כל זמן חזרת התפילה, שהרי כתב בפירוש "והכל עומדים ושומעים". משמע שעל כל הציבור יש לעמוד בשעת החזרה.

וכן כתב הרמ"א בהגהת השלחן ערוך, בשם ספר מנהגים, שיש לעמוד במשך כל זמן חזרת התפילה.

אולם הגאון רבי יעקב חאגיז בשו"ת הלכות קטנות כתב, שמהגמרא יש מקום להוכיח שמותר לשבת בשעת החזרה, אך באמת מסתבר יותר שיש לעמוד בשעת החזרה. וסיים "ומכל מקום ראיתי בבית הכנסת של האשכנזים בוירונא שכל הקהל יושבים בחזרת השליח ציבור, אבל בבית הכנסת של הספרדים, שם היו הכל עומדים בשעת החזרה, וכן מסתבר". וכן פסק מרן החיד"א, ועוד מרבותינו האחרונים.

ולעומת זאת בספר תורת חיים כתב, שבמדינתו רוב העם יושבים בשעת חזרת התפילה. וכן כתב הגאון רבי אברהם הכהן מסלוניקי, שמותר מעיקר הדין לשבת במשך חזרת הש"ץ, מכיון שכל הקהל יצא כבר ידי חובת התפילה בתפילת לחש. וכן כתב הגאון ממינסק בעל האור גדול, והביא ראיות לדבריו.

וכן פסק הגאון רבי עובדיה הדאיה בשו"ת ישכיל עבדי, שדברי הרמ"א שיש לעמוד בשעת החזרה אינם אלא בתורת מנהג, אך אין בזה חיוב ממש מן הדין, ובמקום צורך מותר לשבת בשעת חזרת התפילה. ומה שכתב הרמב"ם "והכל עומדים", אין כוונתו בזה לעמידה ממש, אלא הכוונה עמידה בשתיקה, שאסור לדבר בשעת חזרת התפילה. והביא ראיה לזה. וכן מוכח מדברי הרמ"א, שלא הביא את המנהג לעמוד בשעת החזרה, אלא בשם ספר מנהגים, ולא העיר שכן משמע מדברי הרמב"ם, שכן בדברי הרמב"ם יש לפרש שאין הכוונה לעמידה ממש. וכמבואר.

ולכן העיקר להלכה שמותר לשבת במשך חזרת התפילה, וכן היה מנהג מרן זצ"ל, אולם המחמיר לעמוד במשך כל זמן חזרת התפילה, תבא עליו ברכה. וכן נוהגים כיום בכמה מקומות של בני תורה, שעומדים במשך כל חזרת התפילה. ואין זה חיוב מן הדין, אלא בתורת חומרא בלבד. ובמקום שלמען הסדר הטוב צריך שישבו הציבור בתפילה, שבכך ישבו כולם בשקט ולא ילכו ויבאו וישוחחו בשעת החזרה, יש להנהיגם לשבת בשעת החזרה, כי הדיבור בשעת החזרה בדברים בטלים הוא איסור גמור.

וסיפר לנו אחד המתפללים בבית הכנסת של מרן זצ"ל, (הלא הוא הרב אריאל סולי שליט"א), שפעם ניגש למרן זצ"ל ושאל אותו, האם מותר לאדם להחמיר בפני רבו? שאל אותו מרן זצ"ל, על איזו חומרא הנך שואל? השיב לו רבי אריאל, האם מותר לתלמיד להחמיר ולעמוד בחזרת השליח ציבור בפני רבו? ענה לו מרן כדרכו, בלשון קצרה, בזו הלשון: "לרבו כואבות הרגליים". כלומר, מותר להחמיר בפני רבו בענין זה, משום שגם הרב היה רוצה להחמיר, והטעם שהוא מיקל, הוא משום שהיו רגליו כואבות.

ובדומה לזה, נזכיר מעשה נחמד שאירע עם הגאון רבי שלמה זלמן אוירבך זצ"ל. שפעם, בלכתו לישיבה (ישיבת קול תורה), פגש את הרב יוסף בוקסבוים זצ"ל, שהיה מנהל "מכון ירושלים" להוצאת ספרים. ומאחר ובימים ההם יצא לאור כרך נוסף של "אוצר מפרשי התלמוד", הגיש רבי יוסף את הספר לרבי שלמה זלמן. וכך הלך רבי שלמה זלמן עם הספר לישיבה. וידוע, שראשי הישיבות לא ראו בעין יפה שהבחורים בישיבה ישתמשו ב"אוצר מפרשי התלמוד" מכמה טעמים. כשנכנס רבי שלמה זלמן לישיבה, ראה אותו בחור אחד עם הספר בידו, שאל את רבי שלמה זלמן, מעשה רב? כלומר, האם ניתן ללמוד מכך שהרב עצמו הולך עם ספר זה? השיב לו רבי שלמה זלמן, מעשה רב, כן! מעשה תלמיד לא!. ישמע חכם ויוסף לקח.

תאריך השאלה:
ד' אלול תשע"ח / 15 באוגוסט 2018

עליו לעמוד ולהמתין. אלא אם מדובר בזקן כמו שכתבנו.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


מאימתי מותר לשבת בחזרת התפילה?

בהלכה הקודמת ביארנו, שמעיקר הדין מותר לשבת בשעת חזרת התפילה שעל ידי השליח ציבור. כלומר, אחר תפילת העמידה שכל אחד ואחד מתפלל בעצמו, מותר לציבור לשבת, ואינם חייבים לעמוד במשך כל זמן החזרה.

אולם יש להבהיר, כי אין לשבת בחזרת התפלה, אלא לאחר שסיים השליח ציבור את ברכת "האל הקדוש". שכן כתב מרן השלחן ערוך (סימן קכג), שלאחר שמסיים כל אחד ואחד מן הציבור את תפילת הלחש, עליו לפסוע שלוש פסיעות לאחריו, ואז יעמוד במקומו ולא יזוז. ולא יחזור למקום שבו התפלל, אלא כאשר יגיע הציבור עם החזן לקדושה (נקדישך ונעריצך). שאז יחזור למקומו ויאמר את נוסח הקדושה כדין. ולאחר הקדושה ישאר במקומו, ויענה ברוך הוא וברוך שמו לברכת "האל הקדוש". ולאחר ברכה זו רשאי לשבת במקומו.

וכתב בספר תורת חיים, שיש לתמוה על מנהג ההמון שמיקלים בדבר זה, ומיד כשמסיימים תפילתם הם יושבים במקומותיהם, וכשמגיע שליח ציבור לקדושה הם עומדים. שמנהג זה עומד בניגוד למה שפסק מרן השלחן ערוך הנ"ל, שלכל הפחות חייבים לעמוד במקומם עד שיתחיל השליח ציבור את חזרת הש"ץ, שאז מותרים הם לחזור למקומם הראשון בשתיקה, ושם יענו לקדושה שבחזרת התפילה. ומן הראוי לעורר את לב העם לכך. עד כאן עיקר דבריו.

ומרן רבינו הקדוש רבי עובדיה יוסף זצ"ל, גם בערוב ימיו, כשהיה חלש, ורגליו כואבות, היה עומד תמיד על מכונו, לאחר שסיים את התפלה, והיה ממתין לשליח ציבור עד אחר הקדושה. ורק אז היה מתיישב על מקומו.

ועוד יש להעיר, אודות מה שיש נוהגים, שבשעה שמגיע החזן לברכת "מודים", הם אינם עומדים במקומותיהם לעניית "מודים", אלא נשארים יושבים, ומסתפקים בקימה מועטת לעניית מודים. שמנהג זה אינו נכון, כי חובה עלינו לכרוע בשעת אמירת "מודים", וכאשר אדם יושב, הכריעה שהוא עושה אינה נחשבת כריעה מצד ההלכה, ולכן פסק מרן רבינו זצ"ל, שחייב כל אדם לעמוד בשעה שמגיע החזן לברכת מודים, כדי שיוכל לכרוע כדין וכפי מצות חכמים.

ואם הוא זקן או חולה שאינו יכול לעמוד אלא במאמץ גדול, יוכל להקל ולשבת מיד כשמסיים תפילתו, ועד עניית הקדושה, ולאחר מכן ישב עד אמירת מודים, ואז יענה מודים כשהוא יושב, ויכרע מעט כשהוא יושב. אבל אדם בריא, חייב לעמוד ממש, כדי שיוכל לכרוע כדין.

ולסיכום:  כשמסיים אדם את תפילתו, עליו לפסוע שלוש פסיעות לאחריו. וישאר עומד במקומו עד שיגיע החזן לקדושה, שאז יחזור למקום בו עמד בתפילתו, ויענה לקדושה. וישאר עומד על מקומו עד סיום ברכת "האל הקדוש", ולאחר ברכת האל הקדוש רשאי מעיקר הדין לשבת במקומו, עד שיגיע החזן ל"מודים", ואז יעמוד ויכרע באמירת "מודים", ויוכל לחזור ולשבת בסיום אמירת "מודים".

תאריך השאלה:
ד' אלול תשע"ח / 15 באוגוסט 2018

לאחר מעת מעת מותר לכל הדעות. ולמנהג הספרדים מותר אפילו אם נתבשלו האטריות תוך מעת לעת.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


דין כלי בשר וכלי חלב, ודין "נותן טעם לפגם"

קדרה (סיר) שבישלו בה בשר, דפנות הקדרה בולעות מעט מן האוכל שנתבשל בה, ולכן קדרה זו נחשבת קדרה "בשרית", ואם בישלו באותה קדרה אחר כך מאכל חלבי, פולטת הקדרה מטעם הבשר שיש בה לתוך החלב, ולכן אוסרת את כל המאכל שנתבשל בה. וזהו עיקר הדין של איסור בישול חלב בכלי של בשר.
ועתה נבאר מהו דין "נותן טעם לפגם".

מה שאמרנו שהתבשיל החלבי שנתבשל בקדירה בשרית נאסר באכילה, זהו דווקא אם בישל בקדירה חלב בתוך מעת לעת (דהיינו תוך עשרים וארבע שעות) מזמן שבישל בה בשר, שאז נחשבת הקדירה "בת יומא", כלומר, בת יום אחד מזמן שבישלו בה בשר, אבל אם כבר חלפו להם יותר מעשרים וארבע שעות מזמן בישול הבשר, ואחר כך טעו ובישלו באותה קדרה חלב, החלב אינו נאסר באכילה, משום שלאחר שיעור "מעת לעת", כבר התקלקל טעם הבשר הבלוע בקדרה, ועל כן אינו נותן טעם טוב, אלא "נותן טעם לפגם" בתבשיל, ולכן אינו אוסר את החלב. ומכל מקום לכתחילה אסור לבשל בכלי שבלע בשר, מאכלי חלב, אפילו אם כבר חלף זמן ארוך מזמן שבשלו בו בשר, מגזירת חכמים, כדי שלא יטעו, ויבשלו גם בתוך שיעור מעת לעת מאכלי חלב ומאכלי בשר באותו כלי, ולכן אותה הקדרה שבשלו בה בשר, ואחרי שיעור מעת לעת בישלו בה חלב, אף על פי שהחלב שנתבשל בה מותר באכילה, מכל מקום הקדרה עצמה נאסרה, בין למאכלי חלב ובין למאכלי בשר, שהרי בלוע בה גם בשר וגם חלב.

וכן הדין אם מבשלים בסיר מאכל בשרי, ומערבבים את אותו התבשיל בכף שבלוע בה חלב, הרי הכף פולטת מטעם החלב שבלוע בה, לתוך הבשר, ולכן, אם אותה כף אינה בת יומא, דהיינו שתוך שיעור עשרים וארבע שעות היא לא בלעה טעם חלב, הרי המאכל מותר, והכף נאסרה, בין למאכלי חלב ובין למאכלי בשר. ואם הכף היא בת יומא, דהיינו שבעשרים וארבע שעות האחרונות היא בלעה טעם חלב, אז הכף אוסרת את כל התבשיל.

אולם אם יש באותו תבשיל שישים כנגד מה שנתחב מהכף בתוך התבשיל, דהיינו כגון אם תחב כף חלבית שמשקלה עשרה גרם בתוך תבשיל שמשקלו שש מאות גרם, הרי הסיר והתבשיל מותרים, כי יש בתבשיל די כדי לבטל את טעם החלב שנפלט לתוכו מהכף, (משום שתמיד מחשבים כנגד משקל הכף, ולא כנגד משקל המאכל שנפלט ממנה שאין אנו יודעים כמה הוא), ורק הכף עצמה אסורה בשימוש, הואיל ובלוע בה טעם בשר וחלב. אבל אם אין בתבשיל משקל יותר משש מאות גרם, שהוא פי שישים ממשקל הכף, הרי שלא נתבטל טעם החלב שנפלט מהכף בתוך התבשיל, והתבשיל והסיר אסורים, וגם הכף נאסרת לגמרי משום שנתערב בה טעם בשר וחלב.

ומכל האמור מבואר שחובה בכל בית ליחד מערכות כלים שונות למאכלי בשר ולמאכלי חלב.

ובהלכה הבאה יבואר הדין בכלי זכוכית.

תאריך השאלה:
ד' אלול תשע"ח / 15 באוגוסט 2018

כוונתך היא למה שכתבנו על ברכת על נטילת ידיים, ולא על ברכת אשר יצר, שאינה שייכת בכלל לנטילה, ואפשר לברך אותה גם אחר כך.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


ברכת אשר יצר באמצע פסוקי דזמרה

שאלה: מי שהוצרך לנקביו (היה צריך לצאת לבית הכסא לעשות צרכיו) באמצע פסוקי דזמרה (שהם הפרקים שאנו אומרים בכל יום בתפילת שחרית, מברכת "ברוך שאמר" ועד ברכת "ישתבח שמך"), מתי יברך ברכת אשר יצר?

תשובה: מי שמרגיש שהוא צריך לצאת להתפנות באמצע פסוקי דזמרה, לא ימשיך בתפילתו, אלא צריך שיפסיק מאמירת המזמורים, וילך לעשות את צרכיו. ואחר שיסיים, יטול ידיו כדין (כלומר, ברחיצת הידיים, כמו שביארנו בדין ברכת אשר יצר).

ומעתה עלינו לדון, מתי יברך ברכת אשר יצר. כי אם ימתין עד שיסיים את פסוקי דזמרה, אפשר שישכח לברך אחר כך ברכת אשר יצר. וגם בלאו הכי לא ראוי לדחות את ברכת אשר יצר שלא לצורך. אולם מאידך גיסא, אסור להפסיק באמצע פסוקי דזמרה לדבר דברים אחרים, ולכאורה ברכת אשר יצר אינה שייכת לפסוקי דזמרה, ועל כן יש מקום לומר שנכון יותר לדחות את ברכת אשר יצר עד לאחר התפילה, או על כל פנים לאחר ברכת ישתבח שמך, לפני ברכת יוצר אור. וכן כתב בספר חיי אדם, שלכאורה נראה שעדיף לדחות את ברכת אשר יצר עד לאחר ברכת ישתבח.

אולם הגאון רבי ישועה שבאבו בתשובה שהובאה בשו"ת גנת ורדים כתב, שמכיון שבלאו הכי התפילה מופסקת בכך שיצא לבית הכסא, לכן יוכל לברך גם ברכת ישתבח. וכתב שיוכל להפסיק לברכת אשר יצר אפילו בין פסוקי דזמרה לברכת ישתבח, אף על פי שברכת ישתבח היא נתקנה שיאמרו אותה לאחר פסוקי דזמרה. והגאון גנת ורדים עצמו גם כן הסכים לדבריו בזה.

ולהלכה, כתב הגאון רבי דוד יוסף שליט"א, שמכיון שיש מקום לומר שברכת אשר יצר גם היא שייכת לפסוקי דזמרה, שכן גם היא ענינה הוא שבח והודאה להשם יתברך, ובצירוף סברת המהר"י שבאבו שבלאו הכי הופסקה התפילה, לכן יש להורות שיברך ברכת אשר יצר מיד לאחר שירחץ ידיו, ואפילו באמצע פסוקי דזמרה. אבל אם סיים כבר פסוקי דזמרה, ורק לא בירך עדיין ברכת "ישתבח שמך", נכון יותר לדחות את ברכת אשר יצר עד לאחר ברכת ישתבח. וכן אם הוא עדיין באמצע אמירת מזמור, יסיים לומר את אותו המזמור, ולאחר מכן יברך אשר יצר. 

ולסיכום: מי שהוצרך לברך אשר יצר באמצע פסוקי דזמרה, יסיים את אמירת אותו המזמור שהוא עומד בו, ויברך אשר יצר. ואם סיים את אמירת כל המזמורים, ורק לא בירך עדיין ברכת ישתבח שמך, יסיים את ברכת ישתבח, ולאחריה יברך גם אשר יצר.

תאריך השאלה:
ד' אלול תשע"ח / 15 באוגוסט 2018

הערה נכונה. חזק וברוך,

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


דין ישיבה בתוך ארבע אמות של המתפלל

הרבה מן ההלכות הנוגעות לתפלה, למדו רבותינו מן המעשה המובא בתחילת ספר שמואל, אודות חנה, אמו של שמואל הרמתי, שהלכה לבית המקדש והתפללה לפני ה' שיזכה אותה בפרי בטן. ואכן מכח תפלתה נולד לה בנה הקדוש, הוא הנביא שמואל.

איסור ישיבה סמוך למתפלל
ובגמרא במסכת ברכות (לא:) למדו ממה שאמרה חנה לעלי הכהן בשעה שהתפללה, "אֲנִי הָאִשָּׁה הַנִּצֶּבֶת עִמְּכָה בָּזֶה לְהִתְפַּלֵּל אֶל ה'", מלמד, שאסור לאדם לשבת בתוך ארבע אמות של המתפלל. כלומר, כאשר אדם מתפלל תפילת העמידה, אסור לשבת בתוך ארבע אמותיו. ושיעור ארבע אמות הוא קרוב לשני מטר.

והנה אין חילוק בזה אם בא לשבת לפני המתפלל, או בצדדיו, שכל שהוא בתוך ארבע אמות של המתפלל אסור לשבת שם, אלא ירחיק מעט יותר מארבע אמות, ואז רשאי לשבת. ופשוט שאין חילוק בזה אם המתפלל הוא איש, או שהיא אשה שמתפללת, שבכל אופן אסור לשבת בתוך ארבע אמותיו של המתפלל.

טעם האיסור
נחלקו רבותינו הראשונים בטעם האיסור לשבת סמוך למתפלל. והרב בעל הלכות גדולות כתב, שטעם האיסור בזה הוא מפני שהשכינה שורה בתוך ארבע אמות של המתפלל. ומפני כבוד השכינה אסור לשבת שם. וכן משמע מדברי הזהר הקדוש, כי עיקר האיסור בזה הוא מחמת כבוד השכינה.

ורבינו הטור כתב, שהטעם הוא מפני שנראה הדבר כאילו חבירו מקבל עליו עול מלכות שמים, ואילו הוא יושב בטל בשלוות נפש ואינו מקבל עליו עול מלכות שמים.

והרב רבינו המאירי כתב, שטעם האיסור הוא כדי שלא יתבלבל המתפלל בשעת תפילתו מחמת הסובבים אותו. ועוד כתב בספר המכתם, שאסור לשבת סמוך למתפלל, כדי שלא יתבייש המתפלל מחבירו שרואה שהוא בוכה בתפילתו.

ישיבה מאחורי המתפלל
והנה לענין ישיבה מאחורי אדם המתפלל, יש לדון בזה לפי הטעמים שהזכרנו, כי אם נאמר שהאיסור לשבת בסמוך למתפלל הוא מפני כבוד השכינה, הרי שיש לנו לאסור בזה אף מאחורי המתפלל, אבל אם נאמר שטעם האיסור בזה הוא בכדי שלא יתבייש המתפלל, או בכדי שלא יתבלבל, אם כן לא שייך טעם זה כאשר הוא יושב מאחוריו.

ולהלכה, רבינו הרמב"ם (בפ"ה מהלכות תפלה) כתב, שאסור לישב "בצד העומד בתפלה". ומשמע קצת שמאחוריו רשאי לשבת. וכן מרן השלחן ערוך (סימן קב) כתב, שאסור לישב בתוך ארבע אמות של המתפלל "בין מלפניו בין מן הצדדין", ומשמע קצת שמאחריו מותר. וכן כתבו כמה מגדולי האחרונים, שלדעת מרן השלחן ערוך, מותר לשבת מאחורי המתפלל. אולם יש מחמירים בדבר. הלכך, המחמיר שלא לשבת מאחורי המתפלל, תבא עליו ברכה. ולמנהג האשכנזים יש לאסור בזה בפשיטות, שלא לשבת מאחורי אדם המתפלל, שכן פסק בפירוש רבינו הרמ"א, שבני אשכנז קבלו הוראותיו.

ישיבה בסמוך לשליח ציבור
ומן האמור אנו למדים שהוא הדין לגבי אדם הרוצה לשבת בסמוך לחזן המתפלל בחזרת התפילה, שאסור לו לשבת, אלא אם הוא מחוץ לארבע אמותיו של החזן. וכן כתב להעיר על זה מרן רבינו הגדול זצ"ל בשו"ת יחוה דעת (חלק ה), שאף המיקלים לשבת בחזרת השליח ציבור, צריכים להזהר שלא לשבת בתוך ארבע אמותיו של החזן.

ולסיכום: אסור לשבת בסמוך לארבע אמותיו (שני מטר) של המתפלל תפילת העמידה. בין מלפניו, ובין מצדדיו. ויש מחמירים בזה אף כשהוא יושב מאחורי המתפלל. והוא הדין שאסור לשבת בסמוך לשליח ציבור בשעה שהוא מתפלל.

תאריך השאלה:
ד' אלול תשע"ח / 15 באוגוסט 2018

בדרך כלל כשמוזכר פעמיים שם ה', צריך לקרוא על פי הניקוד, כי פעם אחת הוא שם אדנות ופעם אחת שם אלוקים. או שיש הפסק בין שני השמות, לדוגמא: ברכי נפשי את ה', ה' אלוקי גדלת מאד.

תאריך השאלה:
ד' אלול תשע"ח / 15 באוגוסט 2018

אין להשתמש בשום אופן במעלית שאינה אוטומאטית לגמרי. ומה שהמעלית מבזבזת חשמל, לפי מה שנהגו שמיקלים בשימוש בחשמל בשבת, אין בכך כלום.

תאריך השאלה:
ג' אלול תשע"ח / 14 באוגוסט 2018

החוב פקע. ואסור לתבוע אותו יותר. אבל הלווה שבא להחזיר את החוב, ילך למלווה ויציע לו שיחזיר לו את הכסף, והמלוה יאמר "משמט אני", והלווה יאמר לו "אף על פי כן רצוני שתקבלם במתנה". ואז רוח חכמים נוחה הימנו.

תאריך השאלה:
ג' אלול תשע"ח / 14 באוגוסט 2018

אנו לא כתבנו למעשה שאין טחינה בירקות. וכתבנו שאין להשתמש בקוצץ כזה.

תאריך השאלה:
ג' אלול תשע"ח / 14 באוגוסט 2018

הסברנו, שיש לחשב ארבע אמות בין מלפניו בין מצדדיו של המתפלל. ולגבי אחוריו, יש בזה מחלוקת הפוסקים.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


דין "בא בגבולו"

בהלכות הקודמות, ביארנו את האיסור לשבת בסמוך לאדם העומד ומתפלל תפילת העמידה. וכתבנו שיש בזה איסור גמור כל שיושב לפני המתפלל או מצדדיו.  וביארנו את טעמי הדין.

בא בגבולו
אם היה האדם יושב, ובא אדם אחר והתחיל לעמוד בתפילה בסמוך אליו, הרי שהמתפלל "בא בגבולו" של זה היושב שהיה שם לפניו. ולכן, אין עליו חיוב לקום ממקומו וללכת למקום אחר.

כלומר, אף שאסור לשבת בתוך ארבע אמות של המתפלל, זהו דוקא כשהמתפלל עמד והתפלל כבר, והיושב בא לשבת לידו. אך אם היה אדם יושב, ואחר כך המתפלל הגיע ועמד להתפלל, אין הוא יכול לגרום לחבירו חיוב לקום ממקומו.

ומקור דין זה הוא מלשון הגמרא (בברכות לא:), שאמרו "אסור לשבת" בסמוך למתפלל, ולא אמרו שאסור "להיות יושב" שם. משמע, שאין האיסור אלא אם הוא בא בתוך ארבע אמותיו של המתפלל ומתיישב שם, אך אם המתפלל בא בגבולו, אינו צריך לקום. ויש עוד נימוקים לדין זה. וכן הורה רבינו הרא"ש. וכן פסק מרן השלחן ערוך (סימן קב).

דברי המהר"י אבוהב
כתב הגאון מהר"י אבוהב, שאף שמעיקר הדין אין חיוב לקום כשהיה יושב  שם מתחילה והמתפלל בא בגבולו. מכל מקום, ראוי להחמיר ממידת חסידות לקום, מפני שיש גנאי לאדם שהוא יושב כשחבירו עוסק בתפילה, שנראה הדבר כאילו חבירו מתפלל והוא אינו מתפלל. וגם לחבירו שבא להתפלל בגבולו יש גנאי, שגרם לחבירו היושב להכנס למצב כזה. על כן ראוי להחמיר ממידת חסידות ולעמוד אפילו כשהמתפלל בא בגבולו.

ולסיכום: אף שאסור לשבת בסמוך למתפלל תפילת העמידה, מכל מקום, אם היה יושב, וחבירו בא והתחיל להתפלל בתוך ארבע אמותיו, אינו חייב לקום ממקומו. והמחמיר לקום אף באופן זה תבא עליו ברכה.

תאריך השאלה:
ג' אלול תשע"ח / 14 באוגוסט 2018

אין איסור בזה. רק שיש סגולה לאכול מהאתרוג. והערבה היא סגולה לשמירה.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


מענייני נטילת ארבעת המינים

נטילת לולב 
בימי חג הסוכות, אחר החזרה של תפילת שחרית, נוטלים אל הלולב כשהוא אגוד (קשור) עם ההדסים והערבות, ומברכים "אשר קדשנו במצוותיו וצוונו על נטילת לולב", וביום הראשון של חג הסוכות מברכים גם ברכת שהחיינו, ואחר כך נוטל בידו גם את האתרוג צמוד ללולב. ויש לנענע הלולב ומיניו לארבע רוחות העולם ומעלה ומטה, מוליך ומביא מעלה ומוריד, כפי שנוהגים.
 
נטילת לולב בשבת 
וביום השבת אסור לטלטל את הלולב ומיניו משום שהם מוקצה, שאין נוטלים לולב ביום השבת, וגם אין אומרים כלל את סדר ההקפות בשבת.
 
ההקפות סביב התיבה 
אחרי אמירת ההלל, מוציאים ספר תורה מן ההיכל, ומניחים אותו על התיבה, וכל הקהל מקיפים את התיבה עם הלולב ומיניו. וכמו שאמרו במדרש (ילקו"ש תהילים ס"ס תשג): ארחץ בניקיון כפי ואסובבה את מזבחך ה', כמו ששנינו, בכל יום היו מקיפים את המזבח, וכיצד הוא סדר ההקפה? כל ישראל נוטלים את לולביהם בידיהם הימנית, ואתרוגיהם בידיהם השמאלית ומקיפים. ובזמן הזה, חזן בית הכנסת עומד כמלאך האלהים וספר תורה בזרועו והעם מקיפין אותו דוגמת הקפת המזבח. וכן מבואר בטור ובשלחן ערוך, שההקפות שאנו עושים הם זכר למקדש, שבכל יום היו מקיפים את המזבח פעם אחת, ובשביעי שבע פעמים.
 
מי שמתפלל בביתו 
כתב רבינו יוסף חיים זצ"ל, אדם חולה, שאינו יכול לבא לבית הכנסת להקיף עם הציבור, יניח כסא או שלחן באמצע החדר, ויניח עליו ספר תנ"ך קדוש או חמישה חומשי תורה, ויקיף, כדי שלא יתבטל מן ההקפות.
 
חינוך הקטנים במצות לולב 
אמרו בגמרא (דף מב.) ילד קטן היודע לנענע לולב, חייב אביו לחנכו במצות לולב. וכתב מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א, שאם יד האב משגת, חייב גם לקנות לו לולב בפני עצמו, ולא יסתפק במה שנותן לבנו לנענע בלולב שלו, שהרי אם יעשה כן, בשעת ההקפות יישאר בנו בלא לולב, שהרי האב צריך ליטול את הלולב בזמן ההקפות, ולכן יקנה לבנו ארבעת המינים בכדי לחנכו למצוה יקרה זו גם בזמן ההקפות.
 
אתרוג מורכב 
ידוע הדבר שרוב האתרוגים המצויים בזמנינו הנם אתרוגים מורכבים. ויש לכל עדה מסורות על אי אילו אתרוגים שהינם בחזקת בלתי מורכבים. ובשנים עברו, נהגו הספרדים בני ירושלים לקנות לעצמם אתרוגים מן הכפר הערבי "אום אל פאחם", שהיו האתרוגים שלהם מוחזקים בכלתי מורכבים. (וכן נהג מרן שליט"א בצעירותו. ואחר כך בהיותו במצרים, נעשה לו נס, שאף על פי שהיו גבולות ישראל ומצרים סגורים ומסוגרים, אין יוצא ואין בא, מכל מקום הגיעו לידיו אתרוגים כשרים מארץ ישראל. וכפי שסיפרנו בהרחבה בספרינו "אביר הרועים"). ולאחר מכן, לפני קרוב לשבעים שנה, הובאו ארצה אתרוגים מזן "תימני", ואתרוגים אלו הינם מיוחסים ביותר שאינם מורכבים, ונכון לקנות מהם דוקא. וכן נוהגים כל רבני הספרדים, לקנות דוקא אתרוג מזן "תימני". ובזמנינו מצויים אתרוגים כאלה שהם נאים ומהודרים, וגם מחירם אינו גבוה כל כך כבשנים עברו.
 
יש מעולי מרוקו הנוהגים לרכוש אתרוג מרוקו, שהוא ללא גרעינים, וגידולו נאה מאד. וגם מאתרוגים אלה יש לרכוש רק כאשר ידוע מפי עדים נאמנים ותחת השגחה ראוייה שאינם מורכבים, כי יש אומרים שנמצאו גם בהם אתרוגים שיש בהם חשש הרכבה. וכן יש להזהר בכשרות האתרוג, שמפני מחירו המופרז לעתים יש בו חששות כשרות על אף שהוא נקרא מהודר.

תאריך השאלה:
כ"ג אב תשע"ח / 4 באוגוסט 2018

מדברי מרן זצ"ל בשו"ת יביע אומר ח"ה יורה דעה סימן י משמע שאין לאסור את בישולם של הקראים. ושם מביא מחלוקת הפוסקים בזה. אבל בודאי שאין להם שום נאמנות על כשרות המאכלים, ויש מקום להקל בזה דוקא כשיש שם משגיח ירא שמים.


צפייה