שאלות ותשובות הלכה יומית

לחץ על השאלה לצפיה בתשובה

תאריך השאלה:
ז' כסלו תש"פ / 5 בדצמבר 2019

אפשר פשוט לא לקרוא לו. או לומר חמי, או אבא. ואם הוא יהודי כשר אפשר לקרוא לו רבי פלוני. (כי בספר שבת של מי כתב שעל כל יהודי כשר אפשר להשתמש בתואר כזה).

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


האב שמחל על כבודו ועל מוראו

הדברים שנדון בהם היום, הם יסודיים ביותר בהלכות כיבוד הורים.

ביארנו בימים האחרונים, כמה עיקרי דינים השייכים לכיבוד אב ואם, ולמורא אב ואם. שיש דינים ששורשם נובע מן החיוב "לכבד" את ההורים, כגון להאכילם ולהשקותם וכדומה. ויש דינים ששורשם נובע מן החיוב "לירא" מן האב ומן האם, כגון, מה שאמרנו שאסור לאדם לשבת במקומו של אביו, ואסור לו לסתור דברי אביו וכדומה.

וכמו כן למדנו, שאסור לאדם לקרוא לחבירו ששמו כשם אביו בשם אביו, ולדוגמא, מי ששם אביו "מאיר", ושם חבירו מאיר, אסור לו לקרוא לחבירו "מאיר" בפני אביו. וגם דין זה נובע מן החיוב לירא מאביו.

איסור לקרוא לנכד בשמו, כאשר הוא נקרא על שם סבו
ומן האמור אנו למדים, לגבי מה שנהגו הספרדים ובני עדות המזרח, שהנכדים נקראים על שם ההורים (הסבא והסבתא) בעודם בחיים, שכן נהגו הספרדים מדורי דורות. ולפי האמור, אסור לאדם לקרוא לבנו, ששמו כשם אביו, בפני אביו. וכן. וכגון, אם נקרא הנכד מאיר, על שם סבו, אסור לקראתו מאיר בנוכחות הסבא. וכן יהיה הדין לגבי בנות המשפחה כמובן.

אב שמחל על כבודו
כלל יש בידינו (במסכת קדושין דף לב עמוד א), ש"האב שמחל על כבודו, כבודו מחול". כלומר, אב שאמר, שהוא אינו מעוניין שבנו ידאג לו למאכל ומשקה וכדומה, רשאי לעשות כן, והבן אינו מחוייב לכבד עוד את אביו, שהרי האב מחל על כבודו. ואף על פי שהאב שמחל על בזיונו אין בזיונו מחול, זהו דוקא לענין בזיון ממש, כגון, האב שביקש מבנו שיכה ויבזה אותו, שבודאי שאין הבן רשאי לעשות כן, שהוא איסור חמור מן התורה. אבל, שלא לכבד את האב, כאשר האב מבקש כן, אין איסור בדבר.

הלכך, האב שאמר לבנו, שלא יבא לבקר אותו, משום שהוא חפץ שבנו יהיה פנוי ללימוד התורה וכדומה, אין הבן צריך לבא לבקר את אביו. שהרי מחל האב על כבודו.

ומעתה היה נראה, שהוא הדין אם הסבא, שיש לו נכדים הקרויים על שמו, הודיע שלא איכפת לו שיקראו לנכדיו הקרויים על שמו, בשמם המלא בנוכחותו, שהואיל והוא מחל על כבודו, שוב, אין צריך להזהר בזה. ובכך נוכל ליישב מנהג רבים, יראים ושלמים, הקוראים לבניהם בשמם בנוכחות הסבא, אף על פי שהוא קרוי על שמו.

האב שמחל על מוראו
אלא שאין הדבר פשוט כל כך, משום שהאיסור לקרוא בשם האב בנוכחותו, נובע מהחיוב "לירא" מן האב כמו שכתבנו. ועל כן מוטל עלינו לדון, האם "מורא" אב ואם, דינו כדין "כבוד אב ואם", שהאב שמחל על כבודו כבודו מחול, ואם כן האב שמחל על מוראו, מוראו מחול. או שמא, "מורא" דומה יותר ל"בזיון", שהאב שמחל על בזיונו, אין בזיונו מחול.

ורבותינו האחרונים נחלקו בדין זה. ולהלכה, העלה מרן הרב חיד"א, מכח כמה ראיות ברורות, שהאב שמחל על מוראו מוראו מחול. ולפי זה, אם אומר האב שברצונו שיקראו לנכדיו על שמו, ושהוא מרשה שיעשו כן אף בנוכחותו, מותר לקרוא לילדים בשמותיהם ללא חשש.

וזהו כמו שביארנו שנהג מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל, שיש לו נכדים הקרויים על שמו, ומתחילה, היה מי שהחליט לעשות כינוי לשם הילד, כגון "עדי" במקום "עובדיה", כדי שיוכלו לקרוא לילד בנוכחות הסבא. ומרן זצ"ל הורה שלא נכון לעשות כן, בהיות והוא מרשה שיקראו לנכדיו הקרויים על שמו, בשמם המלא, "עובדיה", אף על פי שהדבר נעשה בנוכחותו.

וכן הדין לגבי אב, שיש לו משרד, ויש לו שם מקום קבוע, ומבקש מבנו לצורך כל שהוא לשבת במשרד במקום אביו, שבודאי מאחר והאב מבקש כן, ומוחל על מוראו, רשאי הבן לשבת על מקום אביו בלי חשש. אבל לגבי כסא המיוחד לאב בביתו, הדבר תלוי, שאם הדבר נראה ממש כבזיון וחוצפה כלפי האב, הרי אין הבן רשאי לשבת שם בשום אופן. אבל אם הדבר אינו נראה כבזיון, והאב מבקש מבנו לשבת שם, הרי הדבר מותר.

ולסיכום: האב שמחל על כבודו, כבודו מחול, והאב שמחל על מוראו, מוראו מחול. ורק בדבר שיש בו "בזיון" לאב, אין האב רשאי למחול על בזיונו, ואפילו אם מבקש בפירוש מבנו שינהג בו מנהג בזיון, אין הבן רשאי לשמוע בקולו ולעשות כן.

תאריך השאלה:
ו' כסלו תש"פ / 4 בדצמבר 2019

אסור לקרוא לחמיו בשמו הפרטי, שהרי דוד אמר לשאול חותנו, ואבי ראה גם ראה. ויש מיקלים בתוספת תואר כבוד, כגון רבי פלוני. או שלא יקראנו בכלל.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


קריאה בשם אביו או אמו – הנהגות ממרן זצ"ל

שאלה: האם מותר לקרוא לאבא בשמו הפרטי, והאם מותר לקרוא לחבר ששמו כשם האב בשמו הפרטי?

תשובה: אסור לבן לקרוא לאביו או לאמו בשמם, וכגון שקוראים לאביו שמואל, אסור לו לקרותו "שמואל" אלא קוראו "אבא". ודין זה נפסק בפירוש בגמרא. שאדם צריך להתיירא כשמזכיר שם אביו או שם אמו משום כבודם, בדומה למה שהוא מתיירא כשהוא מזכיר את שמו של השם יתברך.

ורבינו הרמב"ם הוסיף, שאפילו לקרוא לאחרים ששמם כשם אביו אסור, ולמשל, אדם שיש לו חבר ששמו כשם אביו שמואל, אסור לו לקרוא לחבירו בשם "שמואל". אלא יקרא לחבירו באיזה כינוי שיש לו, וכגון אם שמו שמואל, ויש שקוראים אותו שמוליק, יוכל לקרוא לחבירו בשם "שמוליק", אבל בשמו המלא "שמואל" לא יקרא לו. ויש לדין זה של הרמב"ם סימוכין בש"ס, ודבריו הובאו להלכה. אולם המנהג בזה הוא לכאורה שלא כדברי הרמב"ם, שהרי הכל נוהגים להקל לקרוא לחבר ששמו כשם האב בשמו, ולא חוששים בזה לפגיעה בכבוד האב. 

ובאמת שמדברי הרמב"ם במקום אחר נלמד, שדין זה אינו שייך לגבי כל שם, שכן בתשובה כתב הרמב"ם, שדין זה שייך דוקא בפניו של האב. כלומר, אם האב נוכח במקום, אסור לקרוא לאדם אחר ששמו כשם האב בשמו הפרטי.

ועוד, הוסיף הרמב"ם, שכאשר מדובר בשם "פלאי", כלומר שם מיוחד שאינו נפוץ, אז אסור לקרוא לחבירו בשמו כאשר שמו כשם אביו, אפילו שלא בפני אביו. ולמשל, מי ששם "בועז" או "גמליאל", שהם שמות שאינם נפוצים, וכך הוא גם שם חבירו, אסור לו לקרוא את חבירו בשמו, אפילו שלא בפני אביו.

מה שנהגו בעדות המזרח והמערב, לקרוא לבנים בשם הסבים והסבתות, הדבר מותר ונכון בלי פקפוק, משום שזהו כבודם ורצונם של ההורים, שילדיהם יקראו לילדיהם אחריהם בשמותם, ורצונו של אדם הוא כבודו.

ואף שמנהג בבל (מקום הולדתו של מרן זצ"ל) היה להמנע מלקרוא לנכדים בשם הסבים, מכל מקום מעשה שהיה כך היה: שבשמחת הברית אחר הולדת בנו הראשון של מרן זצ"ל, הגיע אביו רבי יעקב זצ"ל, ונגש בלחש לבנו, (הלא הוא מרן זצ"ל), שאל אותו, כיצד אתה מתעתד לקרוא לבנך? השיב לו מרן, "אברהם", על שם חמי רבי אברהם פטאל, שהוא מבני העיר חלאב שנוהגים לקרוא בשם הסבא. אמר לו אביו, ומה איתי? השיב לו מרן זצ"ל, הלא אנו בבלים, והבבלים חוששים שלא לקרוא לבנים על שם ההורים בחייהם. אמר לו אביו רבי יעקב, אני איני חושש לזה! ועל כן קרא מרן זצ"ל לבנו בשם "יעקב", (ולבנו השני קרא "אברהם"), והמוהל היה אחד מגדולי רבני בבל הגאון החסיד רבי צדקה חוצין זצ"ל, שגם הוא לא העיר על כך מאומה. וכן לבתו קרא מרן זצ"ל בשם "יפה" על שם אמו.

ולסיכום: אסור לקרוא לאב בשמו. ואם שם אביו ושם חבירו שווים, אז אסור לקרות לחבירו בשם אביו. אבל שלא בפני אביו מותר, אלא אם כן השם הוא פלאי כגון מתושלח, שאז אף שלא בפני אביו, אסור.

תאריך השאלה:
ה' כסלו תש"פ / 3 בדצמבר 2019

אסור לפסוע גם אם ההמתנה מפריעה. ומכאן ולהבא יזהר זה שמאריך בתפלתו שלא לעמוד בתפלה מאחורי אנשים אחרים.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


לפסוע בסיום התפלה, כשמישהו מתפלל מאחור

בהלכות הקודמות ביארנו שאסור לעבור או לעמוד מול פניו של אדם המתפלל תפילת העמידה.

ועתה נבא לבאר את הדין, כאשר עומד אדם בתפילת העמידה, ומאחוריו עומד ומתפלל אדם נוסף. וכאשר הוא מסיים את תפילתו, זה שאחריו עדיין לא סיים תפילתו. ונמצא שכאשר יבוא אותו אדם לפסוע שלוש פסיעות לאחוריו, הרי שהוא יכנס בתוך ארבע אמות של חבירו המתפלל.

ולכן, כאשר מסיים אדם את תפילתו, והוא מבחין בכך שמאחריו עומד אדם אחר ומתפלל, אסור לו לפסוע לאחריו שלוש פסיעות, אלא עליו להשאר ולעמוד במקומו עד שיסיים חבירו את התפילה. והדין הוא כן גם לגבי נשים, שמצוי דין זה בפרט בימים הנוראים, שיש נשים המאריכות קצת בתפילה, ואשה אחרת העומדת לפניהם סיימה את תפילתה, שאסור להן לפסוע לאחריהן עד שזו העומדת מאחריהן תסיים גם היא את התפילה, שאז הן רשאיות לפסוע כדין.

וכפי שנתבאר, כל האיסור בזה הוא דוקא כאשר בא להכנס לתוך ארבע אמותיו (כשני מטר) של המתפלל. וכן דוקא כשנעמד ממש ממול למתפלל, אבל אם אינו נכנס לתוך ארבע אמותיו, וכן אם אינו עומד ממש ממול למתפלל, אלא מצדו, רשאי מן הדין לפסוע באמירת "עושה שלום".

דין שליח ציבור
שליח ציבור שסיים תפילת לחש, ואינו יכול לפסוע לאחריו מפני שיש שם מתפלל אחר שלא סיים תפילתו. אולם אינו יכול להמתין עד שיסיים הלה את תפילתו, מפני טורח הציבור. לא יפסע שלוש פסיעות, אלא יתחיל מיד בחזרת התפילה, ויאמר "עושה שלום" בלחש בסיום החזרה, ויפסע לאחריו. ואם עבר ופסע אחר תפילת הלחש בלא להמתין, יש לו על מה שיסמוך.

לסיכום: מי שסיים תפילתו, ועומד אדם אחר ומתפלל מאחריו, אינו רשאי לפסוע לאחריו עד שיסיים הלה את תפילתו. משום שאסור לעמוד בתוך ארבע אמותיו של המתפלל מלפניו. ואם המתפלל אינו מאחריו ממש, אלא מצדו, או שאינו בתוך ארבע אמותיו, ואפילו לאחר שיפסע שלוש פסיעות לא יכנס לארבע אמותיו של המתפלל, רשאי לפסוע לאחריו בלי להמתין.

תאריך השאלה:
ה' כסלו תש"פ / 3 בדצמבר 2019

מותר

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


דין ביצה או שום שהיו קלופים לילה שלם

דברים האסורים משום סכנה 
בגמרא במסכת נדה (דף יז.) אמר רבי שמעון בר יוחאי, חמישה דברים העושה אותם מתחייב בנפשו ודמו בראשו (כלומר שמביא את עצמו לידי סכנה), ואחד מהם, האוכל שום קלוף או בצל קלוף או ביצה קלופה שעבר עליהם הלילה.
 
ומבואר שיש איסור לאכול שום או בצל או ביצה שעבר עליהם כל הלילה כשהם קלופים.
 
ומבואר בדברי הפוסקים, שטעם הדבר שיש סכנה באכילת דברים אלו שנקלפו ועבר עליהם הלילה, הוא מפני ששורה עליהם רוח רעה שעלולה לגרום נזק.
 
רוח רעה בזמנינו 
אולם ב"הגהות מרדכי", נשאל על כך שבארצותיהם לא היו נזהרים מאכילת ביצה קלופה, וכתב שאין נזהרים בזה לפי שבזמנינו לא מצויה רוח רעה שמזיקה כמו שהיתה מצויה בזמן התלמוד. וכן כתב המהרש"ל (רבי שלמה לוריא, מגדולי פוסקי אשכנז לפני כארבע מאות שנה). שכל מה שהזהירו חז"ל משום רוח רעה, בזמנינו אין לחוש לזה, לפי שלא מצויה בינינו רוח רעה. ועל דבריהם סמכו כמה מפוסקי האשכנזים.

אולם מדברי התוספות במסכת שבת (דף קמא.) נראה שיש לחוש לטעם של רוח רעה במקום שהזהירו חז"ל, אף בזמנינו. (ואף אם אין הרוח רעה מצויה כל כך כמו בזמן חכמי התלמוד, מכל מקום היא שכיחה קצת). וכן מצינו בדברי הפוסקים, שבמקומות רבים חששו מפני אזהרות חז"ל אלו, ולא סמכו על דברי המרדכי והמהרש"ל בזה.
 
הדין למעשה 
וכדברי התוספות והפוסקים פסק מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל (הכ"מ), שיש להזהר שלא להניח שום קלוף או בצל קלוף וביצה קלופה, באופן שיעבור עליהם הלילה, מפני שרוח רעה שורה עליהם, אבל אם כבר עבר עליהם הלילה, אין לאסור את אכילתן, מפני שיש לסמוך על דברי המרדכי והמהרש"ל, אמנם לכתחילה אין לעשות כן, וכאמור.
 
ויש אופן להקל בזה לגמרי, אם עירבו את השום והבצל הקלופים עם דברים אחרים, כגון בסאלט או תבשיל, שאז לא שורה עליהם רוח רעה כלל. וכן המנהג להקל בזה. וכן פסק מרן רבינו זצ"ל.

תאריך השאלה:
ד' כסלו תש"פ / 2 בדצמבר 2019

בקדושה נכון יותר להקדים את ימין לשמאל, ובלכה דודי גם כן. אבל באמת שאין טעם או מקור למנהג לכרוע בלכה דודי. וגדולי הדור לא היו כורעים שם.

תאריך השאלה:
ד' כסלו תש"פ / 2 בדצמבר 2019

לאחר פטירת האב מותר לבנו לשבת שם.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


בן חכם ישמח אב

בימים האחרונים עסקנו במצות כיבוד אב ואם. והזכרנו כי מי שמכבד את הוריו בזקנותם, יזכה בדרך כלל שגם בניו יכבדוהו בזקנותו.

וסיפר הגאון רבי שלום שבדרון זצ"ל, מעשה שהיה לפני למעלה ממאה שנה, באחת העיירות בפולין. בעיירה התגורר יהודי עשיר גדול מאד. הוא היה מן החרדים לדבר ה', אולם רעייתו היתה מושפעת מאד מרוח ההשכלה שרווחה בימים ההם. לזוג נולד בן, שהיה לבן יחיד.

כאשר הגיע הבן לגיל חמש וחצי, אמרה האשה לבעלה, הן בנינו גדל, ובודאי הנך רוצה לשלוח אותו ל"תלמוד תורה", אולם שמע נא בעלי היקר, אם ילך בנינו היחיד ללמוד תורה, מה יצא ממנו? בן ישיבה, ואולי אחר כך אברך כולל, אם כן, מה יהיה כשאנו נהיה זקנים, לא יהיה לנו כסף לפרנס אותו! השיב לה בעלה, הרי יש לנו עושר גדול, ונוכל לחיות מכסף זה עוד שנים רבות! אך ללא הועיל. האם עמדה על דעתה לשלוח אתה בנה לבית ספר כללי באומרה, בננו חייב לעמוד לעזרתינו לעת זקנה! ואמנם שמע העשיר בקול אשתו ושלח את בנו לבית ספר כללי בעיירה, זאת למרות שרב העיירה, הביע את התנגדותו לכך בתוקף רב.

חלפו עשר שנים, הבן כבר היה בן חמש עשרה. והנה אירע אסון, שכל העיירה נשרפה (כידוע בתיהם היו עשויים עץ, ומקרים אלה היו קורים לאסונם של התושבים). עשרות יהודים נותרו עניים מרודים, מבלי קורת גג לראשם.

גם ביתו של העשיר נשרף, אולם לו היו די נכסים בעיר ומחוצה לה, והונו הפרטי נשאר כמעט כמו שהיה.

ביום סגרירי אחד לאחר השריפה, התאספו עסקני העיר וראשיה בבית רב העיירה, לטכס עצה כיצד לשקם את העיירה. העסקנים סיפרו לרב, כי כבר החלו להשתדל אצל השלטונות הפולניים, והממשלה אישרה הלוואת ענק בסכום השוה לבניה מחודשת של כל בתי העיירה. הלוואה ממשלתית שתשולם במלואה כעבור שלושים שנה. אך זאת, בתנאי שיוכלו התושבים להעמיד ערבות כנגד ההלוואה.

בעיצומה של האסיפה דרש הרב מאותו העשיר, "אני מבטיח לך באחריות, כי כשיעברו שלושים שנה אנו נשלם הכל! לכן אני דורש ממך שתחתום ערבות בגלל מצוות פיקוח נפש שבאה לידך"!

"כבוד הרב", השיב העשיר, "מה זאת אומרת? ואם חס ושלום לא ישלמו? מה יקרה אז עם הנכסים שלי? זו ערבות בשווי של כל נכסי"! "אם לא תחתום על הערבות" השיב הרב, "ולא תציל את כל בני העיירה, אתה מאבד את עולמך"! "בעולם הזה ובעולם הבא"!

ליבו של העשיר החל לפעום בחוזקה, וביקש להתיישב בדבר יום אחד. הלך לביתו והתייעץ עם אשתו, והיא השיבה לו, אוי וי, מה אתה עושה?? האם רוצה אתה לסכן את כל כספינו?! גערה בבעלה ולא הסכימה.

העשיר שב אל הרב וסיפר לו את דברי רעייתו. הרב לא הניח לו לחמוק מחובתו: "אתה תחתום על מצות פיקוח נפש זו"! לבסוף, העשיר חתם. וזאת בלי ידיעת אשתו.

לאחר סיום הגשת הפרטים לממשלה בצירוף הערבות, קרא הרב אל העשיר ואמר לו: "כפי שאמרתי לך אמש, כי אם לא תחתום תאבד את עולמך, כך כעת, כאשר חתמת והינך אחראי למצות גמילות חסדים גדולה כל כך, הקדוש ברוך הוא יעזור לך בעולם הזה ובעולם הבא"! העשיר נפרד מהרב ושב לביתו.

חלפו שבועיים, הממשלה העבירה את הכסף, ותוך ימים ספורים החלו בבניית הבתים, ויהי אור לכל בני העיירה.

חלפו עוד חמש שנים. הבחור, בנו של העשיר כבר הגיע לגיל עשרים, אמו שהחלה להתקרב לימי הזקנה אמרה לאביו העשיר, הנה הגיע הזמן שבננו המוצלח יצטרף למסחר ויעשה חיל! בן יחיד! קראו ההורים לבנם, והודיעו לו על החלטתם להכניסו לעסקים של האב, ואיחלו לו שיצליח בהשתלבותו ויעלה מעלה מעלה להנאת כולם.

השיב הבן: "תודה רבה, שה' יתן לכם אריכות ימים, אך אני, איני מעוניין"! "למה? מדוע? אנחנו מאד מעוניינים! מאד"! התחננו ההורים בפני בנם. "טוב, אכנס רק בתור פקיד" השיב הבן. עשה עם הוריו תנאים...

שילבו אותו במסחר בצורה חלקית, כך רדפו הימים עד שהבין הבן, עד כמה אביו ואמו תלויים בו, ומעוניינים כי הוא יקח את העסק תחת אחריותו. אז, כבר החליט הבן להפוך את עורו ולתבוע:

יום אחד, ביקש מאביו שיחתום על מסמך משפטי, כי מעתה יהיה הבן בעל הבית היחידי על כל העסקים המשפחתיים. "מדוע"? שאל האב את בנו, השיב לו הבן, "הרי מחר או מחרתיים, אתה אבא תיסע לחוץ לארץ, ומה יהיה עם בעיצומה של עסקה אזדקק לחתימת ידך"? וכך הצליח הבן להחתים את אביו ולתת בידו יפוי כח כמורשה חתימה בכל עסקי העשיר.

לאחר חודשיים, האב הגיע למשרדו, הבן עיקם את אפו ואמר לו: "מדוע אתה נכנס ככה ומפריע"? בקיצור, הבן החל להצר את צעדי אביו ואמו, כך חלפה עוד כחצי שנה בצורה כזו.

היתה לעשיר וילה. יום אחד פנה הבן לאביו ואמר לו, "אבא, אתם כבר מבוגרים, די לכם בדירה יותר קטנה מהוילה הזו, אני זקוק לוילה לשם פיתוח העסקים, כדי שאוכל לארח כאן לקוחות, אם כן, כדאי שאני אכנס לגור כאן, ואתם תעברו לדירה אחרת".

ההורים התשושים לא יכלו לעמוד מול לחצי בנם, ובצער רב החלו להבין את כוונתו של יורשם היחיד.

כך הלך המצב והתדרדר משנה לשנה, הבן כבר התחתן, ואז מצא סיבות נוספות לדחוק את הוריו, עד שהחל להפציר בהם לעבור ל"מושב זקנים". ההורים אמרו לו: "מה איכפת לך שאנו דרים בדירה הזו, בשלום ושלוה, מדוע אתה חושב שטוב אם נעבור למושב זקנים"? השיב הבן: "כל שבוע אני מגיע אליכם לתת לכם כסף מהמסחר שלי, ולא נעים לי לתת לכם מעט כסף, לכן אני נותן ביד רחבה, והדבר מכביד עלי ביותר". "אם תעברו למושב זקנים, כל הענין יהיה מסודר ומוגדר מידי חודש בחודשו"!

מדוע? זעק האב, הרי כל העסקים שלך הם מידינו! אולם דבריו נפלו על אזנים ערלות. כך החל להתפתח ביניהם ויכוח, עד שהבן התריס למול הוריו: "אם תמשיכו עם הויכוחים האלה, אבא, אני פשוט אשליך אותך לרחוב"! (מתי התרחשה ההחלטה על ה"מושב זקנים"? בדיוק שלושים שנה מיום השריפה הגדולה).

 באותו יום, יצא האב מביתו כשעיניו דומעות, וכך הלך עד לביתו של הרב הישיש. נכנס, סגר אחריו את הדלת והחל לפרוץ בבכי. הוא סיפר לרב את מה שעובר עליו, והוסיף: "חטאתי, עויתי, פשעתי. הרב צדק". בכה ובכה באזני הרב. "הנה זכיתי ממש לנחת מהבן שלנו! מה אני יכול כעת לעשות"?! זעק במר לבבו.

לפתע, עלתה בדעתו של הרב עצה. וכך אמר לאב: "האם זוכר אתה שכאשר חתמת על הערבות לפני שלושים שנה, בירכתי אותך שבזכותה ייטב לך גם בעולם הזה וגם בעולם הבא"? והנה, בסיעתא דשמיא, לפי הרעיון שעולה במוחי עתה, אכן ניצלת מבנך הסורר. שמע היטב ותעשה מה שאומר לך.

מידי שנה, הוסיף הרב, חסכתי כסף מקופת הקהילה, לקראת היום שאנו קרובים אליו, בו יהיה על הקהלה לפרוע את ההלוואה לממשלת פולין. בינתיים, הכסף שימש להלוואות לנצרכים, אך כעת הכסף מונח אצלי בכספת. ועתה שמע נא, "לא נפרע את החוב"! "אל תספר מאומה לאף אחד, גם לא לאשתך, וכעת, לך לבנך ותאמר לו, כי אתה מסכים ללכת למושב זקנים, רק תתחנן אליו שיסכים להשאיר אתכם בדירה רק למשך שלושה חודשים, ותבטיח לו שמיד אחר כך תעברו כבקשתו.

הלך האב לבנו ועשה כמצות הרב. הבן ביקש שאביו יחתום לו על ויתור על הדירה בתום שלושה חודשים. האב חתם לבנו.

לאחר כחודשיים, הגיע תאריך פירעון החוב. התושבים לא שילמו, ומשכך, הגיע מכתב בהול ממשרד האוצר הפולני. הבן פתח את המכתב ולא האמין למראה עיניו. מיד רץ לאביו ושאל אותו, "מה הולך פה"? האב עיין במכתב, וכאילו נזכר ואמר, "כן, כן, זוכר אני, לפני שלושים שנה הרי היתה שריפה וחתמתי על הערבות"!

אבא, אמר הבן, רוץ לרב שישלמו מיד את ההלוואה! האב הלך לרב, וסיפר לו כביכול, ושב מבית הרב בפחי נפש, באומרו, "הרב לא מעוניין להתעסק כעת בנושא".

חלפו כמה ימים, שמאי מקרקעין הגיעו בלוית שוטרים, העריכו את שווי הנכסים בסכום עתק, והעמידו את כל הנכסים למכירה פומבית. המכירות נגמרו והושג סכום של חצי מליון רובל.

הבן, נשבר לחלוטין בקרבו. הוא החל לבקר את הוריו בדירתם הצנועה, אולי יחד יוכלו לטכס עצות איך להתגבר על המצב. כעת, הוא החל לכבד את אביו ולהעריך את יושרו ותבונתו. עד שיום אחד, אמר האב לבנו, "בני, לך לרב העיירה, הוא יסייע לך בהלוואות קטנות או גדולות, ותוכל לשקם את עצמך, ואולי אף לפרנס גם אותי"! הוא שמע לעצת אביו ודפק על דלת ביתו של הרב.

הרב שמע את צערו והשיב חגיגית כי יעניק לו סכום כסף, "אבל בבקשה אשאל אותך, האם הנחת היום תפילין? האם ראית כך אצל אביך חלילה? תלבש נא ציצית, וכי לא מגיע קצת נחת להוריך מבנם היחיד"?

כיון שלבו היה שבור, יכול היה הרב לעורר אותו על מעשיו עד עתה. וכך במשך הימים החל לעוררו על כל מעשיו הטפשיים והשפלים, והוא, במשך הזמן הבין כי התנהגותו בעבר היתה שלא כשורה, עד שיום אחד נכנס לרב ואמר: "הצלת אותי בשני העולמות! אינני צריך ירושה! חבל שלא עשיתם לי את זה לפני עשרים שנה, ברוך ה' שכעת נהייתי בן אדם"!

הרב הפתיע אותו ואמר, "אל תדאג, גם תקבל ירושה מהוריך הזקנים, תוכל לחיות כעשיר, ובד בבד לכלכל את הוריך ולכבד את שיבתם"! הבן לא הבין את כוונת הרב. פתח הרב את הכספת והראה לו את הכסף השייך לאביו. הסכום הענק שהקהילה היתה חייבת להם!

מעשה זה, הוא מעשה אמיתי שהיה. מי שהציל נפשות רבות, זכה בזכות זה שבנו ישוב בתשובה ויכבד אותו. אולם סוף מעשה במחשבה תחילה, אילו היה האב מחנך את בנו על ברכי התורה, לא היה צריך לעבור גלגולים קשים כל כך. (הובא גם בחומש המגידים, דברים עמוד 154).

תאריך השאלה:
ד' כסלו תש"פ / 2 בדצמבר 2019

מקור הדברים בספר הליכות עולם חלק ראשון עמוד מב. והאריך בזה בילקוט יוסף סימן ז.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


ברכת אשר יצר וברכת המזון

--------------------------------------
מנויים יקרים, שימו לב שבשבועות האחרונים נוספה האפשרות להאזין להלכה היומית מפי הרה"ג יעקב ששון, נכד מרן זצ"ל, שמעו ותחי נפשכם
להאזנה לחץ כאן
--------------------------------------

שאלה: בהלכה הקודמת כתבנו, שמי שנתחייב ברכה אחרונה, ולפני שבירך, נכנס לבית הכסא לעשות צרכיו ונתחייב בברכת אשר יצר, עליו לברך ברכת אשר יצר תחילה, ואחר כך יברך ברכה אחרונה על מה שאכל. והשאלה היא, האם דין זה נכון אף לגבי ברכת המזון וברכת על המחיה, או שאינו אלא בברכת בורא נפשות?

תשובה: ביארנו, שמי שנתחייב ברכה אחרונה, ואחר כך נתחייב בברכת אשר יצר, עליו לברך קודם ברכת אשר יצר, ואחר כך יברך ברכה אחרונה, וזאת על פי דברי המהרש"ל, שמכיון שכלל בידינו "תדיר ושאינו תדיר תדיר קודם", וברכת אשר יצר היא תדירה יותר מברכה אחרונה, לכן יש להקדים ברכת אשר יצר. והוספנו עוד טעם בזה.

ולכאורה אין לחלק בין ברכת על המחיה או ברכת המזון לברכת בורא נפשות, שהרי ברכת אשר יצר היא תדירה יותר מברכות אלו, כשם שהיא תדירה יותר מברכת בורא נפשות.

אלא שאין הדבר כן, שהרי ברכת המזון חיובה הוא מן התורה, וכן ברכת על המחיה לדעת רוב הפוסקים היא מן התורה, וכתבו רבים מן הפוסקים, שאין מצוה דרבנן קודמת למצוה דאוריתא, והרי ברכת אשר יצר בודאי שהיא מדרבנן, לכן, אם נתחייב אדם בברכת על המחיה או בברכת המזון, ואחר כך נתחייב בברכת אשר יצר, עליו לברך קודם ברכת המזון או על המחיה, ואחר כך יברך אשר יצר.

ומרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל כתב כך: מי שאכל דבר שצריך לברך עליו ברכת בורא נפשות, ואחר כך התחייב בברכת אשר יצר, יברך "אשר יצר", ואחר כך יברך בורא נפשות. ואם אירע כן עם ברכת המזון או ברכת על המחיה, יברך על המחיה או ברכת המזון, ואחר כך יברך אשר יצר. ומכל מקום, אם חושש שמא ישכח לברך אשר יצר אחר ברכת המזון, יקדים ברכת אשר יצר לברכת המזון.

תאריך השאלה:
ד' כסלו תש"פ / 2 בדצמבר 2019

לא. את הברכה אי אפשר לברך על נס שנעשה לבן. אך יש להודות לה' בדרכים אחרות

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


ברכת "שעשה לי נס" – התודה של מרן זצ"ל

בגמרא במסכת ברכות (דף נד עמוד א) אמרו, שכל אדם שנעשה לו נס, בכל פעם כשהוא עובר במקום שנעשה לו נס, עליו לברך: ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם שעשה לי נס במקום הזה". וכן אמרו שם בגמרא, שהיה אדם אחד שהלך בדרום נהר פרת, ובא אריה לטרוף אותו, ונעשה לו נס והוא ניצל מן האריה. לאחר מכן בא לפני רבא וסיפר לו מה שעבר עליו. אמר לו רבא, בכל פעם שתגיע לאותו מקום בדרום נהר פרת, עליך לברך "ברוך שעשה לי נס במקום הזה".

ומכאן למדנו שכל אדם חייב להודות לה' יתברך על נסיו שבכל יום עמנו. ובפרט על מאורעות יוצאי דופן שעוברים על האדם.

אולם לא על כל נס שנעשה לאדם עליו לברך "שעשה לי נס במקום הזה", אלא על נס "היוצא ממנהג העולם" בלבד. וכמו שפסק מרן השלחן ערוך (סימן ריח, על פי דברי רבי דוד אבודרהם בשם הרא"ש מלוניל), שאין לברך ברכת שעשה לי נס, אלא על נס היוצא ממנהג העולם. כמו אדם שהלך במדבר והתנפל עליו אריה להרגו, שאז בודאי ההצלה היא ניסית, ועל נס כזה יש לברך בשם ה' "שעשה לי נס במקום הזה".

אבל על דברים אחרים שקוראים לאדם, לדוגמא, מי שנפל אל עבר פסי הרכבת, והספיק לברוח משם כמה שניות לפני שעברה הרכבת, הרי אין זה נס היוצא ממנהגו של עולם, ואין לברך עליו "שעשה לי נס במקום הזה". וכן מי שנקלע למקום שירו שם יריות, והיריות לא פגעו בו, אינו יכול לברך ברכה זו, שהרי אין זה דבר החורג ממנהגו של עולם.

וזו לשון מרן זצ"ל בענין זה: מי שנעשה לו נס היוצא ממנהג העולם, כגון שנפלה עליו תקרה או אבן גדולה, שבדרך הטבע עלול הוא למות, או שנפל תחת גלגלי מכונית, וניצול ממוות, בכל עת שיגיע למקום ההוא יברך: ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם שעשה לי נס במקום הזה". וכל יוצאי ירכיו, כלומר בניו ובנותיו ונכדיו ונכדותיו, כאשר יגיעו למקום זה, יברכו "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם שעשה נס לאבינו במקום הזה". אבל על נס שהוא ממנהג העולם, כגון שבאו עליו גנבים בלילה ובא לידי סכנה, או שירו עליו יריות ולא פגעו בו, אינו מברך "שעשה לי נס".

וברכה זו אפשר לברך רק פעם אחת בשלושים יום.

אולם הדבר ברור, שגם על נס שלא חורג ממנהג העולם, חובה על האדם להודות לה' יתברך על כל הטובות אשר גמלנו, ובחודש אלול שנת התשס"ו (2006), חלה מאד מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל, והוצרך שיעשו לו צינתור קשה מאד, ובכל תפוצות ישראל העתירו אז בתפלה לרפואתו, וכל תלמידיו היו חרדים ממצבו ומתפללים יומם ולילה לרחמי ה'. עד שנעשו נסי נסים, וחזר מרן זצ"ל לאיתנו לגמרי, וכך מתאר זאת מרן זצ"ל בעצמו:

אודה ה' מאד בפי ובתוך רבים אהללנו, אהללה שם אלקים בשיר ואגדלנו בתורה, מה אשיב לה' כל תגמולוהי עלי. בחודש אלול תשס"ו הוצרכתי לעבור צינתור קשה, וגם לאחר מכן נהייתי וחליתי כמעט בכל חודש תשרי תשס"ז, יסור יסרני יה ולמוות לא נתנני, ובחסדי ה' יתברך חזרתי מעט לבריאותי, כי ברבים היו עמדי, ובזכות תפלת הרבים שאינה חוזרת ריקם, זכיתי לרחמי ה' יתברך, ולאט לאט אני שב בעזרת ה' יתברך לאיתני. ובפי תפלתו של רבי ישראל נג'ארה, "הָדוּר נָאֶה זִיו הָעוֹלָם, נַפְשִׁי חוֹלַת אַהֲבָתֶךָ, אָנָּא אֵל נָא רְפָא נָא לָהּ בְּהַרְאוֹתָָהּ נֹעַם זִיוךָ, אָז תִּתְחַזֵּק וְתִתְרַפֵּא וְהָיְתָה לָהּ שִׂמְחַת עוֹלָם", וזיכני ה' יתברך לכתוב בענין ברכת ההודאה בכל חודש תשרי תשס"ז, הפעם אודה את ה'. (חזון עובדיה ברכות עמוד שלח).

תאריך השאלה:
ד' כסלו תש"פ / 2 בדצמבר 2019

בעוגיות וכן בבוטנים השוקולד או הבוטן מצטרפים, מפני שהכל הוא כמו עיסה אחת.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


ברכה אחרונה על "וופלים", "בקלאווה", "עוגת נפוליאון", "בורקס"

בהלכה הקודמת ביארנו, שעוגה שיש בה מעט קמח, ואכל ממנה כזית, יש לברך לאחר מכן ברכת "על המחיה", אך זאת בתנאי, שהקמח מהווה לא פחות משישית ממרכיבי העוגה, וכן בתנאי שיהיה טעם הקמח ניכר בעוגה (כפי שקורה בדרך כלל).

ולפיכך למדנו שעוגת גבינה, שיש בה למשל שתי כוסות קמח, יש לברך לאחר אכילת כזית מהעוגה, ברכת "על המחיה".

קרמשניט, וופלים
יוצאים מן הכלל, מאכלים שאינם עיסה אחת עם קמח. אלא כל מין עומד בפני עצמו. ולמשל, בקלאווה, שעשויה מעלי בצק לחוד וממיני אגוזים לחוד. וכן וופלים, או עוגת נפוליאון ("קרמשניט"), שאין הקמח מעורב עם הגבינה או האגוזים, אלא עלי הבצק עומדים וניכרים בפני עצמם, והמילוי ניכר בפני עצמו, שבאופן כזה, אין להתייחס לכל העוגה כמקשה אחת, אלא יש להתייחס לכל מרכיב ומרכיב לחוד.

לפיכך, אפילו אם עלי הבצק מכילים יותר משישית מכל העוגה, וכן אפילו שטעמם ניכר היטב, בכל זאת, אם אכל כזית מעוגה זו, ולא אכל כזית מהבצק בפני עצמו, אין לברך על המחיה לאחר האכילה. כי המילויים אינם מצטרפים עם הבצק לשיעור "כזית". 

כמו כן האוכל וופלים, שהדבר ידוע שעלי הבצק הם קלים ואווריריים מאד, ועיקר המשקל (אפילו בנפח) של הוופלים הוא מחמת הקרם שממלאים בין העלים, אינו יכול לברך "על המחיה" לאחר האכילה, אלא אם יאכל כמות גדולה ביותר. אבל אם אכל "כזית" מהוופלים, אינו מברך לאחר מכן "על המחיה". (ואם אכל כזית מהקרם, יברך "בורא נפשות").

וכן הדין לגבי בקלאווה, שבדרך כלל אוכלים ממנה מעט מרוב מתיקותה, הרי שאין לברך לאחר מכן ברכה אחרונה, אפילו אם אכלו יותר משיעור "כזית", משום שהמילוי שעשוי מאגוזים ופיסטוקים וכדומה, אינו מצטרף עם הבצק לשיעור "כזית".

וזהו החילוק הגדול שקיים בין עוגות גבינה וכדומה, לבין וופלים וכדומה, שבעוגות שמעורב בהן קמח, כל המרכיבים מצטרפים עם הקמח לשיעור ברכת אחרונה, וכפי שביארנו. מה שאין כן במקרה שהבצק עומד בפני עצמו, אין המילוי מצטרף לבצק לשיעור ברכה אחרונה.

בורקס
כיוצא בזה היה מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל מורה, שהאוכל "כזית" ממאפה "בורקס", ולא אכל שיעור כזית מהבצק בפני עצמו, אלא בצירוף הגבינה או ממילוי אחר שהיה שם, אינו רשאי לברך "על המחיה" לאחר מכן, כי המילוי אינו מצטרף עם הבצק לשיעור ברכה אחרונה.

וכבר הזכרנו בעבר, שמרן רבינו עובדיה יוסף זצוק"ל הורה לנו כמה פעמים, שעל בוטנים מצופים ("אמריקאים"), כל שאכל מהם "כזית", יברך לאחר מכן ברכת "על המחיה". אף על פי שרוב משקל המאכל, הוא מהבוטנים ולא מהציפוי. וזאת משום שלדעתו היה דין הבוטנים שווה לדין עיסה אחת שמעורב בה קמח ודברים אחרים, מפני שהקמח סובב את הבוטן מכל צדדיו.

ולכן לסיכום: בקלאווה, בורקס, וופלים, וכיוצא בזה, שהבצק עומד בפני עצמו, והמילוי עומד בפני עצמו, אין המילוי מצטרף עם הבצק לשיעור "כזית" כדי להתחייב בברכה אחרונה.

תאריך השאלה:
ל' חשון תש"פ / 28 בנובמבר 2019

יש ענין בהחלט להמשיך עם הציבור, ובפרט בקדושה של "ובא לציון", שלדעת הרמב"ם אומרים אותה רק בציבור.

תאריך השאלה:
ל' חשון תש"פ / 28 בנובמבר 2019

עדיין ברכתה בורא פרי האדמה, כי החיטה היא העיקר.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


ט"ו בשבט – חיטה

שאלה: בט"ו בשבט אנו רוצים לאכול מכל שבעת המינים. בתור "חיטה" חשבנו לקחת "שלווה" – חיטה תפוחה. מה מברכים עליה?

תשובה: כל דבר שנעשה מאחד מחמשת מיני דגן, (ולהלן נפשט מהם מיני הדגן), יש לברך עליו ברכת "בורא מיני מזונות", ואם נעשה ממנו "לחם", אז יש לברך עליו "המוציא לחם מן הארץ". ולכן על עוגות ועוגיות יש לברך ברכת "מזונות". וכן אם נעשה "תבשיל" מאחד מחמשת מיני דגן, כגון דייסת סולת, ברכתה "ברכת בורא מיני מזונות". מכל מקום ישנם אופנים שברכת הדגן היא "בורא פרי האדמה" כמו שנסביר.

חמשת מיני דגן אלו הם: חטים ושעורים וכוסמין ושבולת שועל ושיפון. והכוסמין הם מין של חטים. ושבולת שועל ושיפון הם מיני שעורים.

ובגמרא במסכת ברכות (לז.) אמרו: הכוסס את החטה (כלומר, מי שאוכל גרעיני חטה שלמים) מברך עליה "בורא פרי האדמה". ופירש מרן הבית יוסף (בסימן רח), שנראה מדברי הראשונים שפירשו את דברי הגמרא, שכאשר כוסס את גרעיני החטה, בין אם הם חיים ובין אם הם מבושלים, כל שהם שלמים וניכרים, מברך עליהם ברכת בורא פרי האדמה. שכן בתחילה ברכת החיטה היא "האדמה" כפי שמברכים על כל הירקות והקטניות, ורק על ידי בישול או טחינה לקמח, משתנה ברכת החטים לברכת "מזונות" או "המוציא".

לפיכך, כל שהוא אוכל את החיטה כמו שהיא כשהיא חיה, מברך עליה "האדמה". ומבואר בדברי הפוסקים רבותינו האחרונים, שכל שנתבשלו פתיתי הדגן הרבה, עד שהם רכים ונדבקים זה לזה, שוב אין לברך עליהם "האדמה", והופכת ברכתם ל"בורא מיני מזונות", כדין כל תבשיל העשוי ממיני דגן.

ומכלל הדברים אנו למדים, שחיטה שהיא תפוחה הנקראת "שלוה", מכיון שהגרעינים הם שלמים וניכרים שהם של חיטה, מברכים עליהם "בורא פרי האדמה" ואין לברך עליהם בורא מיני מזונות. אבל דייסת דגנים, כגון דייסת שיבולת שועל, שהגרעינים שבתוכה רכים מאד והם נדבקים זה לזה, ברכתה "בורא מיני מזונות" כדין כל תבשיל העשוי מחמשת מיני דגן. ואף על פי שגרעיני הדגן שבדייסה אינם מבושלים כל כך עד שנתמעכו ממש, מכל מקום כתבו הפוסקים שדי בכך שהגרעינים די רכים עד שהם נדבקים זה לזה, שאז ברכתם מזונות, ואין צורך שיתמעכו לגמרי.

תאריך השאלה:
כ"ח חשון תש"פ / 26 בנובמבר 2019

אם מזיז רק את התריס, מותר.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


תנאי לטלטול הנרות

בהלכה הקודמת ביארנו, ששלהבת הנר הבוערת בשבת, אסורה בטלטול באופן מוחלט. ומחמת השלהבת, גם כל הבסיס של השלהבת, שהוא כוסות הזכוכית, או המגש שתחתיהם, וכל כיוצא בזה, הכל אסור בטלטול בשבת. ואפילו לאחר שיכבו הנרות, אסור לטלטל את הכלי שתחתיהם בשבת, משום שהזמן הקובע לענין איסור מוקצה, הוא זמן "בין השמשות" בכניסת השבת, והבאנו שכן פסק מרן השלחן ערוך (באורח חיים סימן רעט).

ועתה נדון, מה הדין כאשר אדם עשה "תנאי" מפורש, שלפני כניסת השבת אמר: "הריני מתנה, שלאחר שיכבו הנרות, יהיה מותר לי לטלטל את הכלים שתחתיהם", האם תנאי זה מועיל מצד ההלכה או לא?

ואמנם נחלקו רבותינו הראשונים בדבר. שלדעת הרמב"ן והר"ן והרשב"א, אם עשו "תנאי" מפורש לפני כניסת השבת, שלאחר שיכבו הנרות יהיה מותר לטלטל את ה"הבסיס" שלהן, כלומר, המגש או הכוסות וכדומה, הרי שמיד לאחר שיכבו הנרות מותר לטלטל את הכלים הללו. וכדבריהם פסק מרן השלחן ערוך (סימן רעט ס"ד).

אבל התוספות והאור זרוע כתבו שתנאי כזה אינו מועיל כלל. וכן פסק הרמ"א בהגהת השלחן ערוך. (וטעמי הראשונים בזה, מבוארים במקורותיהם).

ולמעשה, הספרדים ההולכים אחר הוראות מרן השלחן ערוך, פוסקים בזה להקל, וכל שעשו תנאי מפורש קודם כניסת השבת, שיהיה מותר אחר כך לטלטל את הכלים, התנאי מועיל. אבל למנהג האשכנזים היוצאים ביד רמ"א, (שהולכים תמיד לפי הוראות הרמ"א), אין להקל בדבר. וכן פסק מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל בספרו חזון עובדיה (ח"א עמוד רנט).

אולם יש להוסיף, שגם למנהג האשכנזים, אם עשו תנאי שיוכלו לטלטל אחר כך את הכלים, מותרים לעשות כן כאשר הטלטול הוא "לצורך גופו או מקומו", כלומר, כשיש צורך להעביר את הכלים לצורך שימוש של היתר, או מפני שצריכים את מקומם. ורק שלא לצורך כזה עליהם להחמיר. (חזון עובדיה ח"א עמוד רסא).

והתנאי לענין זה, מועיל לעשותו פעם אחת בכל שנה לכל שבתות השנה. ובשו"ת פלא יועץ (סימן יב) כתב, שמנהג אנשי ביתו לעשות תנאי זה בכל שבת "תשובה", שקודם יום הכפורים.

תאריך השאלה:
כ"ח חשון תש"פ / 26 בנובמבר 2019

יתושים הורגים במדינות לא מפותחות, ושם יתכן שנשקפת מהם סכנה. כאן בארץ ישראל ובמדינות מתוקנות, כמעט ולא נמצאים יתושים כאלה. ואין הכי נמי, שאם יש חשש סכנה, יהיה מותר.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


שאלות ותשובות הלכה יומית - אמירה לילד בשבת – הריגת בעלי חיים – ילד מפריע בתפילה

לקט מתשובות שנמסרו בזמן האחרון

שאלה: האם מותר לומר לילד קטן שידליק את האור בשבת?

תשובה: נאמר בתורה "לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך", ואמרו במכילתא, אלו בניו ובנותיו הקטנים. כלומר, הזהירה התורה שלא יאמר אדם לבנו או בתו הקטנים לעשות מלאכה בשבת. וכן שנינו במשנה (שבת קכא.), שאם ילד קטן בא לכבות אש בשבת, לא מאפשרים לו לעשות כן, מפני שההורים מצווים על כך שילדיהם ישבתו בשבת כמו אנשים מבוגרים. ולכן פסק מרן רבינו עובדיה יוסף זצוק"ל (חזון עובדיה ח"ד עמוד קיט), שאסור לומר לילד קטן לחלוב בהמה בשבת, שכשם שאסור לאדם לחלוב בשבת, כמו כן אסור לו לומר לילד קטן לעשות זאת בשבת.

 

שאלה: היה לחבר שלי עקרב צהוב בחצר, והוא טען שאין להורגו, כי כך ראה בהלכה יומית שאסור להרוג שום בעל חיים, כי לכל אחד יש תפקיד, האם זה נכון?

תשובה: נכון שהבאנו בעבר בשם הזהר הקדוש שאין להרוג בעלי חיים לחינם. אולם ברור שבמקרה שיש חשש סכנה, יש להרוג בעל חיים. כמו שמצאנו בגמרא במסכת שבת דף קכא: תנו רבנן, נזדמנו לו נחשים ועקרבים, אם הרגן, בידוע שנזדמנו לו מן השמים להרגן. ופירש רש"י, לכך באו לידו, שזימן לו הקדוש ברוך הוא לאבדן לפי שהיו עתידין להזיק, וגלגלו זכות על ידי זכאי.

ובמקרה כזה בודאי שאין אפילו מקום למידת חסידות שלא להרוג את העקרב, וכמו שמבואר במסכת שבת (שם), שבכל מקרה שיכולה להתגלגל סכנה מבעל חיים, וכמו למשל נחש שהוא מסוכן ומנסה לפגוע באנשים, שאז יש להורגו. (וכמובן בזהירות הנדרשת, ולפעמים יש להזמין אדם מיוחד לכך). ומעשה היה בביתו של מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל (בשכונת תל ארזה), שנמצא עקרב צהוב בביתו, ומרן זצ"ל בעצמו לקח מקל והרגו.

 

שאלה: אם אני מתפללת בביתי ואחד הילדים מפריעים לי, האם מותר לי לומר להם להמתין?

תשובה: אסור להפסיק באמצע התפילה (והכוונה כמובן לתפילת העמידה) בשום אופן. ואפילו אם מגיע למקום מלך ישראל ושואל בשלומו של המתפלל, אסור למתפלל להשיב לו. כמו שמבואר במשנה במסכת ברכות (דף ל: ובגמרא דף לב:). ולכן אם ילד מפריע באמצע התפילה בבית, אין להפסיק באמצע התפילה ולדבר איתו, ואם לא ניתן להמשיך כך להתפלל, כתב הבן איש חי (פרשת משפטים אות ז), שבסיום אחת הברכות בתפילה (לדוגמא: משען ומבטח לצדיקים), מותר לרמוז לילד שימתין ויהיה בשקט. ובמשנה ברורה (סימן קד) גם כן כתב שאפשר לרמוז לילד שימתין או ישתוק, ומעיקר הדין יש להקל בזה אפילו באמצע ברכה. וכמובן שכל זה בסתם ילד שמפריע, אבל אם הילד מתעסק בדבר מסוכן, בודאי שיש להפסיק את התפילה ולהציל אותו מן הסכנה בדרך המועילה ביותר.

תאריך השאלה:
כ"ז חשון תש"פ / 25 בנובמבר 2019

נכון. אין להפרידם זה מזה על פי הסימון. כלומר, יש להוציא פלסטר בלי להפריד את האריזות.

 

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


שאלה: האם מותר להדביק פלסטר על גבי מכה בשבת?

שאלה: האם מותר להדביק פלסטר על גבי מכה בשבת?

תשובה: בנדון הדבקת פלסטר בשבת, עלינו לדון מצד שלושה ענינים שונים:

האחד, מצד איסור רפואה בשבת. שכבר ביארנו בהלכות האחרונות, שאסרו רבותינו לעשות כל דבר של רפואה בשבת, (אלא אם מדובר באדם חולה ממש כמו שביארנו). והפלסטר הרי מיועד לרפאות את המכה.

הענין השני שעלינו לדון בו, הוא מצד איסור תפירה בשבת. כי הדבקת הפלסטר דומה לתפירה האסורה בשבת מן התורה.

והענין השלישי, מצד איסור קורע בשבת. כי לפני שמדביקים את הפלסטר, מפרידים ממנו את הניירות שמכסות את הדבק, ולכאורה יש בזה איסור משום קורע.

אם שייך איסור רפואה בפלסטר
והנה מצד איסור רפואה בשבת, אין איסור כלל בהדבקת פלסטר, כי הדבקת הפלסטר אינה נחשבת כדבר שבא לרפאות את הפצע, שכן עיקר תפקידו של הפלסטר, הוא לשמור על המכה שלא תשרט ושלא יפגעו בה זיהומים. וכמו שכתב מרן הבית יוסף (סימן שכח) בשם הירושלמי, שמותר להניח רטייה על גבי מכה (שנתרפאה), "שאינו אלא כמשמרה", כלומר, הרטייה, התחבושת, אינה מיועדת לרפאות את המכה, אלא לשמור עליה מפני דברים חיצוניים.

ולא נותר לנו לדון אלא מצד איסור תפירה וקריעה בשבת.

תפירה וקריעה בפלסטר
והנה מרן השלחן ערוך (סימן שמ סי"ד) כתב כך: המדביק ניירות הרי זה בכלל מלאכת תופר, וחייב משום חילול שבת. וכן המפרק ניירות דבוקים, הרי זה בכלל מלאכת קורע וחייב משום חילול שבת. (ומדובר באופן שקורע את הניירות לצורך כל שהוא, ולא על מנת לקלקל את האריזה).

ומעתה לגבי פלסטר, גם כן נראה לכאורה שיש בהפרדת הניירות שעליו איסור קורע, ובהדבקתו על הגוף יש איסור משום תופר.

אולם מרן רבינו עובדיה יוסף זכר צדיק לברכה כתב שאין בזה איסור, לא משום תופר ולא משום קורע. וטעמו, משום שהנייר שהיה דבוק על הפלסטר, לא נועד להשאר דבוק על הפלסטר, שהרי כל מהותו היא כדי שיפרידוהו ויוכלו להדביק את הפלסטר. ולא אסרו מרן השלחן ערוך והפוסקים להפריד ניירות דבוקים, אלא כשנדבקו על דעת להשאר דבוקים תמיד, אבל כל שהודבקו על דעת שיפרידום, מותר. כיון שלא נעשה כן לקיום.

וכן לענין הדבקת הפלסטר, אין בזה איסור משום תופר, משום שאין דין תפירה בגוף האדם, וגם משום שאין איסור תפירה כשעושה כן לזמן מועט. ורק כשמדביק את הפלסטר על מנת שישאר שם תמיד יש בדבר איסור. והביא עוד טעמים וראיות להקל בזה.

לכן למעשה, אדם שנפצע בשבת, רשאי להדביק פלסטר על גבי המכה. ורשאי גם להפריד את הניירות הדבוקים לפלסטר לפני ההדבקה. (חזון עובדיה חלק ג עמוד תג).

תאריך השאלה:
כ"ז חשון תש"פ / 25 בנובמבר 2019

יבואר בעזרת ה' בהמשך. ולעצם הדבר, אין זה נכון שרוב היינות מבושלים. רק חלקם, ורק הזולים שבהם.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


מחללי שבת לגבי יין נסך

בהלכות הקודמות ביארנו את עיקר הדין של איסור "סתם יינם" של הגויים, שגזרו רבותינו על יינם של הגויים, או יין שנגע בו גוי, שהוא אסור לישראל בשתיה. ויש מקרים שהוא אסור גם בהנאה ולא רק בשתיה.

אדם שאינו שומר מצוות
ולגבי אדם שאינו שומר תורה ומצוות, ובכלל זה גם אינו שומר שבת, מבואר בדברי רבותינו, שאדם כזה נקרא "ישראל מומר". ודין ישראל מומר לגבי "יין נסך", שוה לדין הגוי שנגע ביין, שאוסר אותו לשתיה כמו שביארנו.

"מומר להכעיס" "מומר לתיאבון"
אמנם מבואר בפוסקים כי ישנם שני סוגים של "ישראל מומר". האחד, הוא יהודי שמזלזל באחת ממצוות התורה, והוא עושה כן "להכעיס", כלומר, כדי למרוד בה'. והסוג השני, הוא יהודי שמזלזל באחת ממצוות התורה, אך אינו עושה כן במרד ממש כדי להכעיס, אלא "לתיאבון" כלומר, כדי למלאות את תאוות לבו.

ואותם שאינם שומרים תורה ומצוות בזמנינו, רובם ככולם אינם נחשבים כמומרים "להכעיס", שהרי בזמן הזה רוב ככל מחללי השבת הם מאותם שטעו אחר הוריהם שחינכו אותם בחינוך קלוקל, והם אינם מודעים בכלל לחומרת מעשיהם, ולכן לא שייך להחשיב אותם כמומרים "להכעיס".

"מחלל שבת לתיאבון"
ובכל זאת, לגבי אדם שמחלל שבת, הדין הוא שיהודי שמחלל שבת שווה לדין גוי. ואף על פי שהוא אינו מחלל שבת אלא מפני החינוך שקיבל וכדומה, בכל זאת, מאחר ועוון חילול שבת הוא חמור יותר משאר העוונות, כי בכך שהאדם מחלל שבת, הוא מראה בעצמו שאינו מאמין במעשה בראשית, לכן הוא אוסר את היין שהוא נוגע בו. ואף על פי שהוא עומד בקדושתו, קדושת ישראל, שהרי ישראל שחטא עדיין ישראל הוא, מכל מקום לעת עתה, עד שיחזרו כל ישראל בתשובה בעזרת ה', דינו לענין יין נסך שווה לדין גוי.

חילול שבת בפרהסיא
וכמובן שחומרא גדולה זו, שייכת דוקא לגבי יהודי המחלל שבת במלאכות האסורות מן התורה. וכן מדובר דוקא באופן שחילל שבת ברבים, אבל אם חילל שבת בסתר, אין הוא נחשב כמומר לגבי הלכות יין נסך. ומכל מקום, אותם מחללי שבת שבזמנינו, רובם מחללים את השבת בנסיעה ברכב בכבישים, והרי הם בכלל "מחלל שבת בפרהסיא", והרי הם אוסרים את היין במגעם.

הדין למעשה
ומעתה לעיקר הדין, נראה שיהודי שהוא מחלל שבת, שמזג יין לכוס של יהודי אחר, אותו היין אסור בשתיה. כדין יין נסך, שאסור בשתיה אם מזגו אותו הגוי. ולכן אותם ההולכים לאכול ולשתות במסעדות, עליהם להזהר היטב שלא ימזוג להם יין מלצר יהודי שאינו שומר שבת, כי בזה נאסר יינם שבכוס בשתיה. אולם אם לא מזג המלצר מן היין, אלא רק פתח את הבקבוק, אין היין שבתוך הבקבוק נאסר בשתיה, וכן אם מזג מן היין, לא נאסר כל היין שבבקבוק בשתיה, אלא רק היין שמזג לתוך הכוס.

מחלל שבת ועושה קידוש
כתב הגאון רבי יעקב עטלינגר בשו"ת בנין ציון החדשות, שאף על פי שמעיקר הדין מומר לחלל שבת אוסר את היין במגעו. מכל מקום נראה, שאלה מישראל שבזמנינו, שיש בהם שמתפללים תפילת שבת ועושים קידוש, ואחר כך הולכים ומחללים, אין הם אוסרים את היין במגעם. שהרי כל הטעם שמי שמחלל שבת נחשב כגוי, הוא מטעם שעל ידי חילול שבת נראה עליו שהוא כופר במעשה בראשית, ולכן הוא נחשב כמי שאינו מקיים את כל התורה כולה, אבל זה שאומר בפירוש בפיו "ויכולו השמים והארץ" וכו', אי אפשר להחשיבו ככופר, ואינו אוסר יין במגעו. והסכימו לדבריו פוסקים רבים. ויש חולקים בדבר. ומרן רבינו הקדוש רבי עובדיה יוסף זצ"ל כתב, שהמיקל בזה יש לו על מה שיסמוך.

ולסיכום: יין שנגע בו יהודי מחלל שבת בפרהסיא, הרי דינו כדין יין נסך. ולכן מקפידים מאד ביקבים כשרים, שכל מהלך ייצור היין יהיה אך ורק על ידי פועלים שומרי שבת. ואם יהודי שאינו שומר שבת מזג יין לתוך כוס, הרי היין שבכוס אסור בשתיה. אבל שארית היין שבבקבוק, מותר בשתיה, ולא נאסר כלל. ויש אומרים שאם היהודי המחלל שבת הוא מתפלל תפילת שבת ואומר קידוש, אין הוא נחשב כגוי, ואינו אוסר את היין במגעו. ויש חולקים. והמיקל בדבר יש לו על מה שיסמוך.

תאריך השאלה:
כ"ז חשון תש"פ / 25 בנובמבר 2019

עיור, אם יש לו אשה, נכון שהאשה תדליק נרות בשליחותו. והוא יוצא בזה ידי חובה. ואם אין אפשרות אחרת, או שיש צורך חיוני בדבר, העיור רשאי להדליק נרות חנוכה ולברך עליהם את כל הברכות.

ברכת פוקח עורים, נחלקו הפוסקים אם רשאי לברך. ולמעשה אם הוא שואל, עדיף שלא יברך ברכה זו, אולם אם ירצה לברך, יש לו על מה שיסמוך.

ברכת הלבנה, אינו יכול לברך.

שאר ברכות הראייה אינו מברך. מלבד ברכת שהחיינו על פרי חדש, שהעיור מברך כשבא לאכול מהפרי.

וה' יתברך ישלח לך רפואה שלימה, ותזכה לראות בביאת משיח צדקינו עין בעין בשוב ה' ציון במהרה בימינו אמן.

תאריך השאלה:
כ"ז חשון תש"פ / 25 בנובמבר 2019

רואים בתוך הריבה מה יש בה. ואם הכל נעשה מחית לגמרי, בלאו הכי ברכתו שהכל

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


ריבת אתרוג

שאלה: האם יש איזו סגולה באכילת מרקחת (ריבת) אתרוג? ומהי ברכתה?

תשובה: יש נשים שנהגו לאכול חלק מהאתרוג אחרי חג הסוכות, והיו אומרות שהוא סגולה ללידה קלה, וכן אשה שלא זכתה ללדת, היו אומרות שהיא סגולה שתפקד ותזכה לבנים ובנות. ומנהג זה הובא בכמה ספרים. אך באמת לא מצאנו לו מקור קדמון. והגאון החות דעת בספר מקור חיים (סימן תרסד) כתב, שמנהג זה נזכר בספר "צאנה וראנה" (שהוא ספר שהיה מיועד עבור נשים בשפת האידיש), אך הוסיף על כך: "ואשרינו שנשתקעו מנהגים כגון אלה", כלומר, אשרינו שהמנהג הזה נשכח מהעולם.

אולם הגאון רבי יעקב חיים סופר, בספר "כף החיים" (סימן תרסד אות ס) כתב, שהמנהג לעשות מרקחת מן האתרוג עם סוכר, להעלותו על השלחן בליל ט"ו בשבט, שהוא ראש השנה לאילנות, עם שאר הפירות שמברכים עליהם בלילה ההוא, ויברכו עליהם אנשי הבית. ואשה מעוברת שתאכל ממרקחת האתרוג אשר בירכו עליו בחג הסוכות יש לה סגולה בזה שתלד בריוח ולא בצער.

ומרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל בדרשותיו הזכיר את המנהג הזה, והיה אומר שיש סגולה מיוחדת כאשר האתרוג לקוח מתלמיד חכם וירא שמים. ובספרו חזון עובדיה על הלכות סוכות (עמוד תנ) שיצא לאור בימי זקנותו של מרן זצ"ל, הוסיף וכתב בנימה אישית בזו הלשון:

ואנא עבדא ידענא (ואני העבד ידעתי), שהאתרוג שבירכתי עליו בימי החג ויצאתי בו ידי חובת המצוה, חילקוהו בני ביתי לנשים חסוכי בנים אחרי שמונה שנים ושתים עשרה שנים מנשואיהם, ונתנו לכל אחת חתיכה מהאתרוג, ובאותה שנה נפקדו בבנים ובבנות לחיים טובים ולשלום. וזכות המצוה ראוייה שהיא שתגן אלף המגן".

למדנו אם כן, שיש טעם בסגולה זו. ואף שבזמנינו אין לנו גדולי עולם כמו מרן זצ"ל, בכל זאת יש ענין וסגולה לאכול מן האתרוג שנתקיימה בו מצוות ארבעת המינים, ובפרט כאשר מדובר באתרוג שהיה שייך לתלמיד חכם הידוע בצדקתו.

ולגבי ברכת ריבת (מרקחת) אתרוגים. באמת שיש בדבר מחלוקת בין הפוסקים, ולמעשה פסק מרן רבינו זצ"ל (הליכות עולם ח"ב עמוד צז), שכאשר אוכלים רק את הקליפה החיצונית (הצהובה) שעושים ממנה מרקחת, אז ברכתה "שהכל נהיה בדברו", מפני שהיא אינה ראוייה לאכילה, ולכן עיקר הברכה היא על הסוכר שיש בה. אולם אם מדובר במרקחת רגילה שעושים מכל קליפת האתרוג הלבנה , ובפרט לפי מנהגינו שמקלפים לגמרי את הקליפה הצהובה ומשאירים רק את הקליפה הלבנה, הרי אז יש לברך על המרקחת "בורא פרי העץ", כי עיקר פרי האתרוג הוא הקליפה הלבנה שבתוכו. (אבל הפרי עצמו, הוא מועט מאד וכמעט לא אוכלים ממנו, כי אין טעמו טוב, אלא כטעם העץ של האתרוג, שאינו ראוי לאכילה. ולכן על האתרוג אמרו בגמרא "שטעם פריו וטעם עצו שוים". כי הפרי והעץ, שניהם אינם טובים לאכילה. כן כתב מהר"ם בן חביב בכפות תמרים סוכה לה.).

ולסיכום: על מרקחת אתרוגים שעושים עם הקליפה הלבנה של האתרוג, מברכים בורא פרי העץ. ועל הקליפה הצהובה, כאשר אוכלים אותה לבדה, יש לברך שהכל נהיה בדברו.

תאריך השאלה:
כ"ז חשון תש"פ / 25 בנובמבר 2019

אסור להרוג זבובים או יתושים בשבת

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


שאלות ותשובות הלכה יומית - אמירה לילד בשבת – הריגת בעלי חיים – ילד מפריע בתפילה

לקט מתשובות שנמסרו בזמן האחרון

שאלה: האם מותר לומר לילד קטן שידליק את האור בשבת?

תשובה: נאמר בתורה "לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך", ואמרו במכילתא, אלו בניו ובנותיו הקטנים. כלומר, הזהירה התורה שלא יאמר אדם לבנו או בתו הקטנים לעשות מלאכה בשבת. וכן שנינו במשנה (שבת קכא.), שאם ילד קטן בא לכבות אש בשבת, לא מאפשרים לו לעשות כן, מפני שההורים מצווים על כך שילדיהם ישבתו בשבת כמו אנשים מבוגרים. ולכן פסק מרן רבינו עובדיה יוסף זצוק"ל (חזון עובדיה ח"ד עמוד קיט), שאסור לומר לילד קטן לחלוב בהמה בשבת, שכשם שאסור לאדם לחלוב בשבת, כמו כן אסור לו לומר לילד קטן לעשות זאת בשבת.

 

שאלה: היה לחבר שלי עקרב צהוב בחצר, והוא טען שאין להורגו, כי כך ראה בהלכה יומית שאסור להרוג שום בעל חיים, כי לכל אחד יש תפקיד, האם זה נכון?

תשובה: נכון שהבאנו בעבר בשם הזהר הקדוש שאין להרוג בעלי חיים לחינם. אולם ברור שבמקרה שיש חשש סכנה, יש להרוג בעל חיים. כמו שמצאנו בגמרא במסכת שבת דף קכא: תנו רבנן, נזדמנו לו נחשים ועקרבים, אם הרגן, בידוע שנזדמנו לו מן השמים להרגן. ופירש רש"י, לכך באו לידו, שזימן לו הקדוש ברוך הוא לאבדן לפי שהיו עתידין להזיק, וגלגלו זכות על ידי זכאי.

ובמקרה כזה בודאי שאין אפילו מקום למידת חסידות שלא להרוג את העקרב, וכמו שמבואר במסכת שבת (שם), שבכל מקרה שיכולה להתגלגל סכנה מבעל חיים, וכמו למשל נחש שהוא מסוכן ומנסה לפגוע באנשים, שאז יש להורגו. (וכמובן בזהירות הנדרשת, ולפעמים יש להזמין אדם מיוחד לכך). ומעשה היה בביתו של מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל (בשכונת תל ארזה), שנמצא עקרב צהוב בביתו, ומרן זצ"ל בעצמו לקח מקל והרגו.

 

שאלה: אם אני מתפללת בביתי ואחד הילדים מפריעים לי, האם מותר לי לומר להם להמתין?

תשובה: אסור להפסיק באמצע התפילה (והכוונה כמובן לתפילת העמידה) בשום אופן. ואפילו אם מגיע למקום מלך ישראל ושואל בשלומו של המתפלל, אסור למתפלל להשיב לו. כמו שמבואר במשנה במסכת ברכות (דף ל: ובגמרא דף לב:). ולכן אם ילד מפריע באמצע התפילה בבית, אין להפסיק באמצע התפילה ולדבר איתו, ואם לא ניתן להמשיך כך להתפלל, כתב הבן איש חי (פרשת משפטים אות ז), שבסיום אחת הברכות בתפילה (לדוגמא: משען ומבטח לצדיקים), מותר לרמוז לילד שימתין ויהיה בשקט. ובמשנה ברורה (סימן קד) גם כן כתב שאפשר לרמוז לילד שימתין או ישתוק, ומעיקר הדין יש להקל בזה אפילו באמצע ברכה. וכמובן שכל זה בסתם ילד שמפריע, אבל אם הילד מתעסק בדבר מסוכן, בודאי שיש להפסיק את התפילה ולהציל אותו מן הסכנה בדרך המועילה ביותר.


צפייה