שאלות ותשובות הלכה יומית

לחץ על השאלה לצפיה בתשובה

תאריך השאלה:
כ"ג אב תשע"ז / 15 באוגוסט 2017

אמנם מסתבר, שאם מדובר בדאודורנט שהוא כמו סבון, והוא נמרח על העור בצורה שווה, ורוצים שישאר על גבי העור, אז אין להשתמש בו בשבת. וכן דאודורנט שעשוי מג'ל. תודה על ההערה,

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


שימוש בבושם בשבת

שאלה: האם מותר להשתמש בשבת בבושם העשוי לריח טוב, בבשר האדם ובבגדים?

תשובה: בגמרא במסכת ביצה (כג.) רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו (אמרו שניהם), אסור לכוף (להפוך) כוס עם בושם על גבי בגדים בשבת, מפני שיש בזה איסור "הולדת ריח בבגדים". וכבר ביארנו בעבר את שורש איסור מוליד, שהוא איסור "יצירת דבר חדש בשבת", והכנסת הריח בבגד, נחשבת כיצירת דבר חדש הנותן ריח. (ובלשון הגמרא: סחופי כסא אשיראי ביומא טבא אסור, מאי טעמא? משום דקא מוליד ריחא. ופירש רש"י, "סחופי כסא אשראי", כפיית כוס מבושם על שיראים של מלבוש כדי להכניס בו ריח הבושם שבכוס, אסור, משום שהוא מוליד ריח בבגדיו. ומבואר אם כן בגמרא שאין לבשם בשבת בגדים, מחמת איסור "מוליד").

ומרן הבית יוסף הביא את הדין הזה להלכה. וכן פסק הרמ"א בהגהתו (סי' תקיא). וכן המנהג להחמיר בזה כדעת כמה מן הראשונים שהביאו דין זה להלכה.

ומכאן למד הטורי זהב, שאסור לכהנים הנושאים את כפיהם בשבת או ביום טוב לרחוץ ידיהם במים שנתנו בהם מי ורדים (הנותנים ריח טוב), מפני שמולידים ריח בידיהם.

אולם הגאון בעל "חכם צבי" (אביו של היעב"ץ, היה גדול מגדולי אשכנז, שלמד בצעירותו אצל חכמי טורקיה, ומחמת כן תמיד היה בקשר איתם. ועל כן נקרא שמו "חכם צבי" כדרך הספרדים שקוראים לרב "חכם". ופעם ששאלוהו על כך שמעדיף את כינוי הספרדים על פני כינוי האשכנזים, השיב במליצה, כי הוא אוהב את ה"חכמה" המחיה את בעליה (יומא פג:), אבל שונא הוא את ה"רבנות", המקברת את בעליה (פסחים פז:) וספרו נקרא על שמו שו"ת חכם צבי), הוכיח להתיר להשתמש בבושם לגוף האדם בשבת, מהמשנה במסכת שבת (קיא.) ששם שנינו: "בני מלכים סכין שמן ורד על מכותיהן בשבת". והלא שמן ורד נותן ריח טוב בגוף האדם, ואף על פי כן מותר לסוך בו בשבת. והביאו לזה עוד ראיות להתיר כמה מגדולי הפוסקים, כי יש חילוק בין נתינת בושם בבגדים לנתינת בושם על גוף האדם, שנתינת הבושם על הבגדים עשויה יותר להשאר שם לאורך זמן, ועל כן יש בזה איסור מוליד, מה שאין כן נתינת הבושם על הגוף, שאינה עשויה להחזיק ימים רבים, כי בדרך כלל אחרי זמן מה מתנדף הריח ואיננו, על כן לא גזרו בזה איסור משום מוליד.

לכן להלכה, אף על פי שאסור לשים בשבת בושם על גבי בגדים או על גבי מצעים וכדומה, מכל מקום מותר לשים בשבת בושם על גוף האדם. והוא הדין שמותר להשתמש בשבת ב"דאודורנט" וכן כל כיוצא בזה, מפני שנתינת הריח בגוף האדם אינה עשויה לזמן ארוך, כי היא עתידה להתנדף במהרה.

תאריך השאלה:
כ"ג אב תשע"ז / 15 באוגוסט 2017

לנשים, אסור בהחלט להסתרק בשבת. ורק לפספס את השערות בעזרת האצבעות מותר. ולמי שיש לו שיער קצר מאד, ומבריש אותו קלות עם מברשת קשה כמו המברשות המצויות כיום, יש מקום להקל, מאחר ואינו תולש שיער כלל.

תאריך השאלה:
י"ח אב תשע"ז / 10 באוגוסט 2017

חלקי מיקסר, שעשויים מתכת (או זכוכית) צריכים טבילה בברכה

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


אילו כלים טעונים טבילה

בהלכה הקודמת נתבאר שכלים הנקחים מן הגוי, כגון כלים שהיצרן שלהם אינו יהודי, חייבים טבילה במקוה טהרה לפני השימוש בהם. אולם יש לדעת שאין חיוב טבילה, אלא בכלים שהם "צרכי הסעודה", כגון כוסות וצלחות, קערות וקומקומים, וכיוצא בהם, שמשתמשים בהם לצורך אכילה ושתיה, אבל שאר כלים, כגון מספריים וכיוצא בזה, אינם צריכים טבילה. ומפצח אגוזים, יש אומרים שהוא דומה למספריים, שלא נחשבים כלי סעודה אפילו אם גוזר איתם ירקות. וכל שכן מפצח אגוזים שאינו נוגע בפרי עצמו אלא רק בקליפה. ומכל מקום כתב הגאון רבי שלמה זלמן אוירבך זצ"ל, שיש להטבילו בלא ברכה, ומרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל כתב, שאף שמן הדין מפצח אגוזים אינו צריך טבילה, מכל מקום, טוב להחמיר להטבילו בלא ברכה.

ואין חובה להטביל, אלא כלים העשוים מתכות או זכוכית, כמו שנאמר בתורה (במדבר לא.) לגבי כלי מדין, "אך את הזהב ואת הכסף את הנחושת את הברזל את הבדיל ואת העופרת" וכו', מכאן שכלי מתכות הנלקחים מן הגוי חייבים בטבילה. ורבותינו גזרו חיוב טבילה גם על כלי זכוכית, וכמו שאמרו בגמרא (עבודה זרה עה:)," אמר רב אשי, כלי זכוכית, הואיל ואם נשתברו יש להם תקנה, ככלי מתכות הם דומים, וטעונים טבילה. ופירש רש"י, זכוכית שנשברה, אפשר להתיכה לעשות ממנה כלי, והואיל וכך היא, דינה ככלי מתכת וטעונה טבילה.

וכלי חרס אינם טעונים טבילה, וכן כלי עץ, כגון כפות עץ, אינם טעונים טבילה. וכלי חרס מצופה בזכוכית מבחוץ ומבפנים (כמו שמצוי מאד בספלים של קפה העשויים חרסינה ומצופים בזכוכית, וכן בצלחות, ובפרט אותם המיוצרים במזרח הרחוק), חייב טבילה בברכה, ואם אינו מצופה זכוכית אלא מבפנים, צריך טבילה בלא ברכה. ודין כלי פורצלן יבואר בהלכה הבאה.

תאריך השאלה:
י"ח אב תשע"ז / 10 באוגוסט 2017

בדאודורנט מוצק, שנמרח ונשאר על העור, אין להקל.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


שימוש בבושם בשבת

שאלה: האם מותר להשתמש בשבת בבושם העשוי לריח טוב, בבשר האדם ובבגדים?

תשובה: בגמרא במסכת ביצה (כג.) רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו (אמרו שניהם), אסור לכוף (להפוך) כוס עם בושם על גבי בגדים בשבת, מפני שיש בזה איסור "הולדת ריח בבגדים". וכבר ביארנו בעבר את שורש איסור מוליד, שהוא איסור "יצירת דבר חדש בשבת", והכנסת הריח בבגד, נחשבת כיצירת דבר חדש הנותן ריח. (ובלשון הגמרא: סחופי כסא אשיראי ביומא טבא אסור, מאי טעמא? משום דקא מוליד ריחא. ופירש רש"י, "סחופי כסא אשראי", כפיית כוס מבושם על שיראים של מלבוש כדי להכניס בו ריח הבושם שבכוס, אסור, משום שהוא מוליד ריח בבגדיו. ומבואר אם כן בגמרא שאין לבשם בשבת בגדים, מחמת איסור "מוליד").

ומרן הבית יוסף הביא את הדין הזה להלכה. וכן פסק הרמ"א בהגהתו (סי' תקיא). וכן המנהג להחמיר בזה כדעת כמה מן הראשונים שהביאו דין זה להלכה.

ומכאן למד הטורי זהב, שאסור לכהנים הנושאים את כפיהם בשבת או ביום טוב לרחוץ ידיהם במים שנתנו בהם מי ורדים (הנותנים ריח טוב), מפני שמולידים ריח בידיהם.

אולם הגאון בעל "חכם צבי" (אביו של היעב"ץ, היה גדול מגדולי אשכנז, שלמד בצעירותו אצל חכמי טורקיה, ומחמת כן תמיד היה בקשר איתם. ועל כן נקרא שמו "חכם צבי" כדרך הספרדים שקוראים לרב "חכם". ופעם ששאלוהו על כך שמעדיף את כינוי הספרדים על פני כינוי האשכנזים, השיב במליצה, כי הוא אוהב את ה"חכמה" המחיה את בעליה (יומא פג:), אבל שונא הוא את ה"רבנות", המקברת את בעליה (פסחים פז:) וספרו נקרא על שמו שו"ת חכם צבי), הוכיח להתיר להשתמש בבושם לגוף האדם בשבת, מהמשנה במסכת שבת (קיא.) ששם שנינו: "בני מלכים סכין שמן ורד על מכותיהן בשבת". והלא שמן ורד נותן ריח טוב בגוף האדם, ואף על פי כן מותר לסוך בו בשבת. והביאו לזה עוד ראיות להתיר כמה מגדולי הפוסקים, כי יש חילוק בין נתינת בושם בבגדים לנתינת בושם על גוף האדם, שנתינת הבושם על הבגדים עשויה יותר להשאר שם לאורך זמן, ועל כן יש בזה איסור מוליד, מה שאין כן נתינת הבושם על הגוף, שאינה עשויה להחזיק ימים רבים, כי בדרך כלל אחרי זמן מה מתנדף הריח ואיננו, על כן לא גזרו בזה איסור משום מוליד.

לכן להלכה, אף על פי שאסור לשים בשבת בושם על גבי בגדים או על גבי מצעים וכדומה, מכל מקום מותר לשים בשבת בושם על גוף האדם. והוא הדין שמותר להשתמש בשבת ב"דאודורנט" וכן כל כיוצא בזה, מפני שנתינת הריח בגוף האדם אינה עשויה לזמן ארוך, כי היא עתידה להתנדף במהרה.

תאריך השאלה:
י"ז אב תשע"ז / 9 באוגוסט 2017

כלי פלסטי חד פעמי, לא צריך טבילה. וכל הנידון הוא לגבי כלי אלומיניום.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


שאלה: האם כלים חד פעמיים, וקומקום חשמלי, צריכים טבילה?

תשובה: בהלכות הקודמות ביארנו את עיקר הדין, שכל כלי חדש, שנקנה מהגוי, צריך להטבילו במקוה כלים כדת וכהלכה. וכעת נדון בכלים חד פעמיים, אם הם חייבים טבילה.

כבר ביארנו כי לדעת מרן הרב זצ"ל, כלי פלסטיק פטורים מן הטבילה אף אם אינם חד פעמיים, ועל כן לא נותר לנו אלא לדון בכלי אלומיניום חד פעמיים, אם יש לחייבם טבילה.

ומצאנו נדון כעין זה בפוסקים, לגבי מצות קידוש בשבת, שיש לעשותו עם כוס יין, ודנו הפוסקים אם כוס חד פעמית נחשבת כלי לענין זה. והנה לכאורה אם נאמר שכלי חד פעמי נחשב "כלי" לענין קידוש, כמו כן יש לומר שנחשב כלי לענין דין טבילה, ואם כן כלי אלומיניום חד פעמיים חייבים בטבילה מן הדין.

ומרן הרב זצ"ל דן בענין זה בספרו חזון עובדיה על הלכות שבת (ח"ב), ומסקנתו שהיות וכלים חד פעמיים כשרים מעיקר הדין למצות קידוש, כי יש עליהם שם כלי, כמו כן יש לומר שהם מחוייבים טבילה. רק הוסיף מרן הרב זצ"ל, שבהיות שיש מן הפוסקים שחילקו בין דין קידוש לדין טבילה, לכן יש להטביל כלים אלו רק בלא ברכה, מחשש ברכה לבטלה.

ומכל מקום יש לציין, שהרבה מכלי האלומיניום המצויים בארץ ישראל, אינם מיוצרים על ידי גויים, אלא על ידי חברות ישראליות. ואפילו לגבי כלי אלומינום המיוצרים בחוץ לארץ, יש סברא לדון לפוטרן מטבילה, מכיון שאלומיניום היא מתכת שלא היתה ידועה בזמן הקדמונים, ולא הוזכרה בתורה בפירוש שיש חיוב להטבילה. ולכן גם מרן זצ"ל הזכיר סברא כזו להקל בדין אחר. (לגבי דיני טומאת מת, בספר חזון עובדיה אבלות חלק שני). והביא שכן כתב הגאון רבי משה פינשטיין. ולכן המיקלים להשתמש בכלים כאלה ללא טבילה (כשהם חד פעמיים), (ובפרט כשיש ספק אם הבעלים של המפעל הוא יהודי), אין למחות בהם בחוזקה על מעשיהם, שיש להם על מה שיסמכו.
 
קומקום חשמלי
קומקום חשמלי, נחלקו הפוסקים אם הוא חייב בטבילה, משום שיש כלל בידינו שכלי שהוא מחובר לקרקע אינו טעון טבילה, משום שאין חיוב טבילה בכלי שאינו יכול לקבל טומאה, וכל דבר שהוא מחובר לקרקע אינו מקבל טומאה. ולפי זה כתבו כמה פוסקים, ומהם הגאון רבי שלמה זלמן אוירבך זצ"ל, שיש לדון בקומקום חשמלי שעיקר תשמישו הוא בשעה שהוא מחובר לתקע החשמל, ואם כן הרי הוא נחשב למחובר לקרקע ופטור מטבילה. אולם למעשה אף הגאון רבי שלמה זלמן אוירבך לא רצה לסמוך על טעם זה לבדו לפטור את הקומקום מטבילה, מפני שיש בו שימוש גם כשאינו מחובר לחשמל.

גם מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל כתב, שטוב להחמיר להטביל קומקום חשמלי, ואם חושש שאם יכניסנו למים, הקומקום עלול להתקלקל, טוב שיתן אותו במתנה לגוי, ויחזור וישאל אותו מהגוי, כי השואל או השוכר כלים מן הגוי, פטור מלהטבילם, כיון שלא קנאם להיות שלו, ואין זה דומה למעשה שהיה בכלי מדין שהכלים היו לגמרי של ישראל. והגאון רבי שלמה זלמן אוירבך הוסיף עוד דרך לפטור את הקומקום מטבילה, על יד שיקח אותו ליהודי חשמלאי מוסמך, שיפרק את הקומקום בצורה מקצועית שלא כל אדם יכול לעשות בביתו, ואז ירכיב אותו מחדש, ונחשב הדבר כמו שנקנה הכלי מיהודי, וממילא הוא פטור מן הטבילה.

ולמסקנה: כלי אלומיניום חד פעמיים המיוצרים בחוץ לארץ, חייבים טבילה בלא ברכה. (ויש מיקלים בדבר). וקומקום חשמלי, חייב גם הוא טבילה בלא ברכה. וניתן לפטרו מחיוב טבילה, על ידי שיתן אותו במתנה לגוי, ויבקשנו לחזור ולתת לו בהשאלה את הכלי. או באופן שיתן ליהודי חשמלאי שיפרק לו את הקומקום בצורה מקצועית, ולאחר מכן ירכיב אותו שנית, ואז הכלי פטור מטבילה.

תאריך השאלה:
י"ז אב תשע"ז / 9 באוגוסט 2017

בסעודת ברית מילה (שנעשית בזמנה, כלומר ביום השמיני, או מיד לאחר שהתינוק נתרפא), מותר לאכול בשר, אפילו אם הברית בערב תשעה באב ממש. ובסעודה שאוכלים לאחר מכן בסמוך לתענית בודאי שאסור לאכול בשר.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


 

אכילת בשר מראש חודש אב

מבואר במשנה במסכת תענית (דף כו:) שגזרו חכמים, שבערב תשעה באב, דהיינו בסעודה המפסקת, שהיא הסעודה האחרונה שאוכל לפני התענית, אין לאכול בשר, וכן אין לשתות יין, ולא יאכל אדם שני תבשילין, כגון אורז וביצה וכדומה, אלא תבשיל אחד בלבד.

ומבואר מן הדברים כי אין איסור מן הדין באכילת בשר אלא בסעודה המפסקת בלבד. ומכל מקום נהגו ישראל שלא לאכול בשר כלל, מיום ראש חודש אב ועד יום עשירי באב. ומנהגים אלו נזכרו כבר בדברי הגאונים ורבותינו הראשונים, ופשטו בכל ישראל. ואין חילוק בענין זה בין בשר בהמה לבשר עוף, שבכל אופן אסור לאכלו, ואפילו תבשיל שנתבשל עם בשר, כגון מרק, אף על פי שהוציאו ממנו את הבשר, אין לשתות ממנו, מפני טעם הבשר שיש בו. אבל דגים אינם בכלל האיסור ומותר לאכלם.

אכילת בשר ביום ראש חודש וביום עשירי באב
מנהג הספרדים להקל באכילת בשר ביום ראש חודש אב עצמו, כפי שביארנו בהלכה הקודמת, אבל האשכנזים נוהגים להחמיר אף ביום ראש חודש אב. ובזה הספרדים מיקלים יותר מהאשכנזים. ולעומת זאת לגבי אכילת בשר ביום עשירי באב, מנהג הספרדים להחמיר שלא לאכול בשר ביום עשירי באב כולו, ולמנהג האשכנזים יש להקל באכילת בשר ושתיית יין מיום עשירי באב אחר חצות היום.

מנהג התימנים בענין אכילת בשר
מנהג אחינו בני תימן, בכל ארצות תימן, שלא היו נמנעים מאכילת בשר ושתיית יין, אלא בסעודה מפסקת של ערב תשעה באב, שכן הוא עיקר דין התלמוד. אולם עתה שזכו לעלות לארץ ישראל, וכאן המנהג פשוט להחמיר בזה בכל תשעת הימים, כתב מרן רבינו עובדיה יוסף זצוק"ל, שעליהם לנהוג בזה כמנהג ארץ ישראל, ואסור לפרוץ גדר בזה, ובפרט שכאן ניכר יותר ענין החורבן, שרואים עין בעין מקום חורבן הבית, ואז בודאי שייך יותר לנהוג איסור בדבר. (חזון עובדיה עמוד קע).

אכילת בשר בערב שבת
בשבתות שבתוך תשעת הימים, אוכלים בשר, ומותר לטעום בערב שבת מהתבשילים שיש בהם בשר כדי לתקן את המאכל (כגון להוסיף מלח וכדומה) ויש מיקלים לטעום מן המאכלים של שבת אף שלא לצורך, לפי שעל פי דברי המקובלים יש ענין גדול לטעום ממאכלי השבת, ומרן רבינו עובדיה יוסף זצוק"ל כתב שיש להקל בזה, ומכל מקום המחמיר תבוא עליו ברכה.

אכילת בשר שנותר משבת
כתב מרן רבינו זצוק"ל, שאם נשאר בשר מן המאכלים שבשלו לכבוד שבת, מותר לאכול מהם במוצאי שבת ב"סעודה רביעית" שהיא הסעודה שאוכלים במוצאי שבת. והמיקל לאכול מבשר זה שנשאר מסעודת שבת אף בשאר ימות השבוע, יש לו על מה שיסמוך, ולקטנים שלא הגיעו לגיל מצוות יש להקל באכילת בשר שנשאר משבת אף בימות החול. (אך בתנאי שלא יבשל לכתחילה כמות גדולה לשבת בכדי שישאר לו בשר לימות החול). ולילדים קטנים מאוד שאינם מבינים כלל את משמעות חורבן הבית, מותר לתת אף לכתחילה בשר בימים אלו, ומותר לבשל עבורם בשר בשבוע זה שחל בו תשעה באב.

אדם חלש הזקוק לאכילת בשר
חולה, אף על פי שאין בו סכנה, מותר לו לאכול בשר בימים אלו. וכן יולדת תוך שלושים יום ללידתה מותרת באכילת בשר. וכן מינקת שהתינוק שלה חלש, ואם תמנע מאכילת בשר יוכל הדבר להשפיע לרעה על בריאות הילד, מותרת באכילת בשר. וכן מעוברת שסובלת הרבה בהריונה יש להקל לה לאכול בשר בימים אלו. אבל אדם בריא שאוכל בשר בזמן שנוהגים בו איסור, גדול עוונו מנשוא, והרי הוא פורץ גדר, ועונשו גדול.

תאריך השאלה:
י"ז אב תשע"ז / 9 באוגוסט 2017

יש למנהג יסוד בדברי הפוסקים, ובפרט בברכי יוסף סימן תקנט סוף סעיף קטן ז.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


 

הלכות ערב תשעה באב

בספר המנהגים לרבינו אייזיק טירנא כתב שלא יטייל אדם בערב תשעה באב, וכן פסק הרמ"א, וכן נראה שפוסק מרן הרב חיד"א, והביאו דין זה עוד מגדולי האחרונים.

ערב תשעה באב, בסעודה המפסקת, שהיא הסעודה האחרונה שאוכל לפני התענית (אחרי חצות היום כמו שנבאר), אסרו חכמים לאכול בשר ולשתות יין, ונהגו בזה איסור אפילו באכילת בשר דגים, וכן נוהגים שלא לשתות שכר (בירה) או שאר משקאות חריפים בסעודה זו. והנוהג לשתות תמיד אחרי סעודתו מעט משקה חריף כדי לסייע לעיכול (כגון וויסקי) יש לו על מה שיסמוך לנהוג כן גם בסעודה המפסקת.

וכן אסרו חכמים לאכול שני תבשילים בסעודה המפסקת. ואפילו שתי ביצים, האחת רכה ואחת קשה, נחשבות לשני תבשילים לענין זה. אבל שני תבשילים שנתבשלו בקדירה (סיר) אחת, וכן הדרך לבשלם בכל ימות השנה, כגון מרק ירקות, או פלפל ממולא באורז וכדומה, נחשבים לתבשיל אחד, ומותר לאכלו בסעודה המפסקת. וכן לא אסרו חכמים אלא שני מיני תבשיל, אבל מאפה כגון לחם, אינו נחשב כתבשיל לענין זה וכן מותר לאכול כמה מיני פירות וירקות חיים (לא מבושלים) בסעודה זו.

יש נוהגים לאכול פת עם אפר (שעושים מנייר שרוף וכדומה) בסעודה המפסקת, ואמרו רבותינו (תענית ל.) שרבי יהודה ברבי אלעאי היה נוהג לאכול פת חריבה (יבשה) במלח, ויושב בין תנור לכיריים (מקום הבזוי שבבית), ושותה עליה קיתון של מים,  והיה נראה כמי שמתו מוטל לפניו. וכעין זה ראוי לנהוג.

נהגו לשבת על הקרקע בסעודה המפסקת, וראוי שלא לשבת על הקרקע ממש, משום שיש אומרים שעל פי דברי המקובלים אין לנהוג כן, אלא ישב על הקרקע ויניח תחתיו שמיכה או שטיח, ולא ישבו שלושה אנשים ביחד בסעודה המפסקת, כדי שלא יתחייבו בזימון, אלא ישבו כל אחד במקום אחר.

כל האמור לעיל אינו אלא בסעודה שאוכל אחר חצות היום, והיא סעודה מפסקת, דהיינו שהיא הסעודה האחרונה שלפני הצום, אבל אם אוכל אחריה עוד סעודה, אפילו אם אוכלה אחר חצות היום, אינה נחשבת לסעודה המפסקת. וכן אם אוכל קודם חצות היום, אפילו אם אין בדעתו לאכול סעודה נוספת עד הצום, אינה נחשבת לסעודה מפסקת.

תאריך השאלה:
י"ד אב תשע"ז / 6 באוגוסט 2017

הכלים אינם צריכים טבילה, כי הכל הולך אחרי הבעלים של הכלים.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


כיצד מטבילין את הכלי

צריך להזהר שלא תהיה חציצה בין הכלי לבין המים שבמקוה, וחציצה היא כל דבר החוצץ ומפריד בין הכלי לבין המים שבמקוה. ולכן בשעת הטבילה, צריך שיהיה הכלי רפוי בידו, שאם מהדקו בידו, הרי ידו חוצצת בין הכלי למי המקוה, ומכל מקום יכול ללחלח ידו במים קודם שמכניס הכלי למים, ואז אין לחוש לחציצה אף אילו תופס את הכלי בידו, מפני שהמים שבמקוה נוגעים במים שבידו שממילא הם מחוברים לכל חלקי הכלי.

כשמטביל כלים חדשים, יזהר להסיר מהם כל מיני מדבקות וכדומה מדברים שעלולים לגרום חציצה (ואמנם לא כל דבר הנמצא על הכלי חוצץ בטבילה, אלא דוקא דבר שמקפיד עליו שלא יהיה על הכלי, ויש בענין זה הרבה פרטי דינים, בדומה לדיני חציצה בנטילת ידים ובהלכות טבילה, ולכן בכל מקרה טוב להסיר המדבקות קודם הטבילה, ואפילו לגבי תוית שכתוב עליה "קריסטל" שמוסיפה חשיבות לכלי, דעת מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל שטוב להחמיר להסירה קודם הטבילה).

אם יש חלודה על הכלי, צריך לנקותו יפה ולהסיר החלודה מעליו, וכן אולר שלהב הסכין מקופל בתוכו, צריך שיפתח אותו בעת טבילתו כדי שיבואו המים בכל סביבות הסכין.

כלים שהוטבלו כדת, ונתערב בהם כלי שעדיין לא הוטבל, וכגון שקנו מארז עם סט סכו"ם חדש, והלכו להטבילו במקוה, ולאחר מכן נתברר שאחד מהכלים לא הוטבל וכעת הוא מעורב עם כל שאר הכלים, יש אומרים שאין חיוב להטביל מחדש את כל הכלים, ויש אומרים שכולם חייבים בטבילה, ולדעת מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל, יש להטבילם בלא ברכה, מפני שחיוב טבילת כלים הוא מן התורה, ובספק הולכים להחמיר, אלא שלענין הברכה, אנו מיקלים של יברך, מפני שהחומרא בזה להצריכו ברכה, מביאה לידי קולא, של נשיאת שם ה' לשוא, וכפי הכלל שיש בידינו "ספק ברכות להקל", לכן לא יברך כשבא להטביל שוב את הכלים. ומכל מקום אם הם כלי זכוכית, יש להקל שלא להצריכם טבילה כלל, שכן חיוב הטבלת כלי זכוכית אינו מן התורה, אלא מדרבנן, ובספק דרבנן יש להקל.

אף על פי שיש בחוץ לארץ גם יהודים רבים שיש להם בתי חרושת של כלים, מכל מקום, כלל יש בידינו 'כל דפריש מרובא פריש', דהיינו שיש ללכת אחר רוב בתי החרושת בכדי לקבוע אם הכלים חייבים טבילה אם לאו, והואיל והדבר ידוע כי רוב בתי החרושת של כלים בחוץ לארץ הם של גויים, לכן כל כלי המיוצר מחוץ לארץ ישראל צריך טבילה מן הדין, ואף צריך לברך על טבילה זו, ואף על פי שבדרך כלל אנו אומרים 'ספק ברכות להקל', וגם כאן לכאורה הדבר לא יצא מדי ספק, שמא בעל בית החרושת הוא יהודי, ואם כן הכלי באמת פטור מטבילה, ונמצא שמברך ברכה לבטלה, מכל מקום כתב מרן הרב זצ"ל, שמכיון שיש בידינו הוראה ברורה של תורתינו הקדושה ללכת אחר רוב בתי החרושת, נמצא אם כן שחיוב הטבילה הוא חיוב גמור מן התורה, ולכן יש להטביל כלים אלו בברכה.

תאריך השאלה:
י' אב תשע"ז / 2 באוגוסט 2017

בודאי חשוב מאד להקל ככל הניתן במקרים כאלה. אבל יש לדעת שבלאו הכי לבעלי תשובה ישנה בעיה שלא תמיד הם יכולים לאכול אצל קרובי משפחתם. ולכן פשוט עליהם להודיע בצורה יפה, כי יש להם בעיה עם הכלים, והם מבקשים לקחת את הכלים שהוא משתמש בהם, יום אחד ולהטבילם. ובזה גם יזכה את משפחתו.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


שתית משקאות בבתי קפה או בבית אדם שאינו מטביל את כליו

שאלה: האם מותר לשתות קפה, בבית של חבר, או בבית קפה (כגון קפה אספרסו ללא חלב, שמוגש בבתי קפה אצלינו, בפריז), כאשר אינם מקפידים להטביל את הכלים שברשותם?

תשובה: בהלכות שנתבארו לפני תשעה באב, שחייבים להטביל כלים שיוצרו על ידי גויים. וכתבנו שאסור לשתות ולאכול בכלים לא טבולים.

לעומת זאת, ביארנו כבר בעבר, בהלכה שעסקה בדין שתית קפה שנתבשל על ידי גויים, שאם אין חשש כשרות בקפה המוגש במטוס, מותר לשתות מן הקפה, ואין בדבר איסור מצד "בישולי גויים". וכעת עלינו לבאר את הדין, מצד מה שהכלים בהם מוגש הקפה, אינם טבולים.

כשבעל המסעדה הוא גוי
ראשית עלינו לבאר, שכל השאלה שייכת רק באופן שבעל המסעדה הוא יהודי, שאינו מטביל את הכלים שברשותו. אבל אם בעל בית הקפה הוא גוי, בלאו הכי הגוי אינו צריך להטביל את כליו, ואפילו אם יטבילם, לא תועיל הטבילה לכלום. ומי ששותה בבית קפה של גויים, אינו צריך להטביל את הכלים, משום שלא קנה את הכלים, אלא הכלים "שׂכורים" או "שאולים" בידו, ובאופן כזה אין חיוב להטביל את הכלים כלל.

ולכן עלינו לבאר את הדין, רק באופן שבעל בית הקפה או חברת התעופה הוא יהודי, ואינו מטביל את הכלים שברשותו. (וענין זה מצוי גם במסעדות כשרות).

והנה מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל דן בשאלה זו בספרו שו"ת יחוה דעת (ח"ד סימן מד) ונביא כאן את עיקרי הדברים:

כלים שנרכשו לסחורה, ולא לשימוש אישי
ראשית, יש לציין, כי הדין הוא, שאם אדם קונה כלים מגוי כדי לסחור בהם, ולא כדי לאכול בהם. אין עליו חיוב להטביל את הכלים כלל. ולכן בעלי החנויות שקונים את הכלים מחברות של גויים, ומוכרים אותם אחר כך ליהודים, אינם מטבילים את הכלים שברשותם, מאחר ואינם משתמשים בהם לאכילה, אלא לסחורה.

ומעתה, כתב מרן רבינו זצ"ל, שמאחר ובעל המסעדה או חברת התעופה אינו רוכש את הכלים אלא כדי להשתמש בהם לצורך עבודתו, לתת ללקוחות לשתות ולאכול, הרי נחשב הדבר שבעל המסעדה קונה את הכלים "לסחורה", ולא לאכילה ושתיה. והסועד שמשתמש בכלים אלה, נחשב כ"שואל" או כ"שוכר" את הכלים, שרשאי לאכול ולשתות בכלים ללא טבילה.

נמצא אם כן, שהלקוחות מצדם, אינם צריכים להטביל את הכלים, מאחר והם לא קונים את הכלים, רק שוכרים או שואלים אותם. וכן בעל המסעדה אינו מחוייב להטביל את הכלים, מאחר והוא רוכש אותם לסחורה, ולא לשימוש אישי. ואם כן, מותר להשתמש בכלים אלה ללא טבילה.

אדם המתארח אצל אדם שלא הטביל את כליו
אולם אדם המתארח בביתו של חבירו, ויודע שחבירו לא הטביל את הכלים. אסור לו לשתות ולאכול בכליו, עד שיטבילם, הואיל ועיקר רכישת הכלים היתה להשתמש בהם לאכילה ושתיה.

ולסיכום: מותר לאכול ולשתות במסעדה כשרה, (או במקום שמוגש אוכל ללא חשש כשרות), אפילו כאשר הכלים אינם טבולים. אבל אדם המתארח אצל חבירו, ויודע שהכלים אינם טבולים, אסור לו לאכול בכלים אלה שום דבר. אפילו כשאין שם שום חשש בכשרות המאכלים.

תאריך השאלה:
י' אב תשע"ז / 2 באוגוסט 2017

בודאי שיכול. ויכול גם לעשות הבדלה בעצמו, ולתת לילד קטן להדליק את הנר. וכן נהג מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל, שנהג לעשות הבדלה לפני זמן רבינו תם, וילד קטן היה מדליק את הנר.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


La sortie de Chabbat selon Rabbenou TAM

Question 
Que veut dire le « Zéman Rabbenou TAM », selon lequel de nombreuses personnes attendent pour faire sortir Chabbat ? Doit-on s’imposer cette H’oumra (cette rigueur) ?
 
Réponse 
Nous savons que selon la règle de la Torah, chaque jour dépend de la nuit qui le précède. Cela signifie que le Chabbat débute par le couché du soleil à la fin de la journée de vendredi et s’achève à la sortie des étoiles du samedi, qui correspond au début de dimanche.
 
La sortie des étoiles définie le moment précis où s’achève la journée et où débute le jour suivant pour la plupart des lois de la Torah. De même pour la sortie de Chabbat, jusqu’au moment de la sortie des étoiles, il est interdit de réaliser toute activité interdite pendant Chabbat. A partir de la sortie des étoiles, le Chabbat s’achève et débute le dimanche.
 
Divergence d’opinion Halah’ique entre les Guéonim et Rabbenou TAM 
Il est connu qu’il existe une très grande Mah’loket (divergence d’opinion Halah’ique) parmi nos maîtres les Richonim (décisionnaires de l’époque médiévale), concernant la manière de calculer le moment précis de Tset Ha-Koh’avim (la sortie des étoiles).
En effet, selon l’opinion des Gueonim (qui sont la grande majorité des sages d’Israël qui ont suivi la période du Talmud), le moment de la sortie des étoiles arrive 13 minutes et demie après la Chéki’at Ha-H’ama (après le couché du soleil), et selon l’opinion de Rabbenou TAM, la sortie des étoiles arrive bien plus tard, environs 72 minutes saisonnières (minutes calculées chaque jour selon la longueur du jour) après la Chéki’a (après le couché du soleil).
 
L’usage en Erets Israël 
En Erets Israël comme dans la majorité des communautés juives du monde entier, l’usage est de considérer la sortie des étoiles selon l’opinion des Gueonim, c'est-à-dire que 13 mn et ½ en « heures saisonnières », après la Chéki’a, comme expliqué plus haut (+ un petit rajout, jusqu’à environ 20 mn au total, comme expliqué dans Chou’t Yabiya ’Omer vol.7 chap.91), nous faisons déjà la Havdala, et nous commençons à accomplir des Mélah’ot (activités interdites pendant Chabbat), car nous considérons que Chabbat est sortie. C’est d’ailleurs ainsi que la majorité des calendriers indiquent l’heure de sortie de Chabbat. (Dans certains calendriers un peu plus élaborés, figure également l’horaire de la sortie de Chabbat selon Rabbenou TAM, à côté de l’horaire traditionnel)
 
Il est à remarquer que si la Halah’a sur ce point n’avait pas été fixée selon l’opinion de Rabbenou TAM, en raison du fait que la quasi-totalité des Poskim (décisionnaires) avaient contredis et repoussé totalement son avis, il n’y aurait pas lieu de s’imposer cette H’oumra (cette rigueur), puisque telle est notre habitude, de nous comporter toujours en conformité avec l’opinion des Grands de la Halah’a de toutes les  générations, selon les règles et principes Halah’ic qui nous ont été transmis de génération en génération.
Mais ce n’est pas du tout le cas !!
En effet, de nombreux et très grands Poskim, parmi nos maîtres les Richonim, partagent l’opinion de Rabbenou TAM sur ce point, et selon cette opinion, une personne qui fait une Mélah’a (une activité interdite pendant Chabbat) avant que n’arrive la sortie des étoiles selon Rabbenou TAM, cette personne est condamnable de la peine de mort par lapidation (Sékila) selon la Torah (puisque celui qui profane Chabbat est passible de cette peine selon la Torah).
Citons quelques-uns des Richonim qui partagent l’opinion de Rabbenou TAM sur ce point :
Rabbenou Haï Gaon
Le RAAVAD
Le RAZAH
Le RAMBAN
Le RACHBA
Le RAHA
Le RYTBA
Le RAN
L’auteur du Maguid Michné
Le Meîri
L’auteur du OHEL MOED
L’auteur du SAMAG
L’auteur du ROKEAH’
Le Mordéh’i
Rabbenou PERETS
Le ROCH
Rabbenou YEROH’AM … etc …
Sans compter le fait que même MARAN et le RAMA partagent également cette opinion (voir Choulh’an Arouh’ Orah’ H’aïm chap.261 parag.2).
 
Tel est également l’avis du MABYT, du RADBAZ, et du MAHARY KOLON et d’autres ...
 
Les propos de Rabbi Ya’akov FRAG’I 
Il y a un peu plus de 300 ans, le Gaon Rabbi Yaakov FRAG’I  z.ts.l (dénommé le « MAHARYF », qui était l’un des grands décisionnaires de la Halah’a en Egypte, et le compagnon d’étude de Rabbi Avraham HaLevi, l’auteur du GINAT VERADIM) rédigea tout un fascicule pour démontré que la Halah’a doit être fixée sur ce point selon l’opinion de Rabbenou TAM, en contradiction avec l’usage en vigueur dans les communautés juives.
   
Cependant, l’usage en Egypte, comme dans la majorité des communautés, n’était pas d’attendre la nuit selon Rabbenou TAM, et le Gaon MAHARYF s’interrogeait sur l’utilité de diffuser son fascicule, et voici ce qu’il écrit lui-même sur le sujet :
« Voilà plus de 50 ans que je me suis positionné sur cette question, et je marche en toute innocence (il aurait désiré que tout le monde s’impose cette H’oumra – cette rigueur, mais personne ne l’écoutait), au point où même mon épouse refuse de m’écouter sur ce point, en me disant qu’elle fait tout simplement ce que tous les juifs font. Elle attend quand même environ ¼ d’heure de plus que les autres membres de la communauté, mais elle ne va pas jusqu’à attendre véritablement l’horaire de Rabbenou TAM. Le fascicule que j’ai rédigé, je ne l’ai rédigé finalement que pour moi-même (car lui-même s’imposait cette H’oumra), et je ne me suis motivé à le diffuser que parce qu’à travers un rêve, on m’a fait savoir depuis le Ciel, qu’il y avait une grande utilité à la diffusion de ce fascicule dans le monde, car grâce à lui, de nombreuses personnes respecteront peut être l’heure de Rabbenou TAM, et cela rapprochera peut être la Gueoula (la Rédemption) ! »
 
De nombreux autres Poskim partagent cet avis, selon lequel toute personne craignant la parole d’Hachem, doit s’imposer la H’oumra (la rigueur) d’attendre l’heure de sortie de Chabbat selon Rabbanou TAM et la majorité des Poskim.
En particulier pour ce qui est des Mélah’ot Min Ha-Torah (activités interdites par la Torah pendant Chabbat), comme allumer l’électricité, écrire, porter, etc…
Notre maître le Rav Ovadia YOSSEF Chlita - qui s’efforce pourtant de ne pas aller vers la rigueur mais plutôt vers la souplesse - s’étant malgré tout très longuement sur ce sujet et tranche dans son livre Chou’t Yabia’ Omer (tome 2 Orah’ H’aïm chap.21), qu’il faut adopter cette rigueur.
Notre maître le Rav Chlita motive le public dans ses cours afin que chacun s’impose cette rigueur, en particulier durant els 10 jours de repentir. C’est ainsi qu’il faut agir également le reste de l’année.  
 
De notre époque, Barouh’ Hachem, de nombreuses personnes ont adopté cette H’oumra importante.

תאריך השאלה:
י' אב תשע"ז / 2 באוגוסט 2017

תבשיל שנעשה בתנור, אין דינו כמאפה. לכן פשטידה, וכל שכן תבשילי ירקות וכדומה שנעשים בתנור, נחשבים בודאי כתבשיל.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


 

הלכות ערב תשעה באב

בספר המנהגים לרבינו אייזיק טירנא כתב שלא יטייל אדם בערב תשעה באב, וכן פסק הרמ"א, וכן נראה שפוסק מרן הרב חיד"א, והביאו דין זה עוד מגדולי האחרונים.

ערב תשעה באב, בסעודה המפסקת, שהיא הסעודה האחרונה שאוכל לפני התענית (אחרי חצות היום כמו שנבאר), אסרו חכמים לאכול בשר ולשתות יין, ונהגו בזה איסור אפילו באכילת בשר דגים, וכן נוהגים שלא לשתות שכר (בירה) או שאר משקאות חריפים בסעודה זו. והנוהג לשתות תמיד אחרי סעודתו מעט משקה חריף כדי לסייע לעיכול (כגון וויסקי) יש לו על מה שיסמוך לנהוג כן גם בסעודה המפסקת.

וכן אסרו חכמים לאכול שני תבשילים בסעודה המפסקת. ואפילו שתי ביצים, האחת רכה ואחת קשה, נחשבות לשני תבשילים לענין זה. אבל שני תבשילים שנתבשלו בקדירה (סיר) אחת, וכן הדרך לבשלם בכל ימות השנה, כגון מרק ירקות, או פלפל ממולא באורז וכדומה, נחשבים לתבשיל אחד, ומותר לאכלו בסעודה המפסקת. וכן לא אסרו חכמים אלא שני מיני תבשיל, אבל מאפה כגון לחם, אינו נחשב כתבשיל לענין זה וכן מותר לאכול כמה מיני פירות וירקות חיים (לא מבושלים) בסעודה זו.

יש נוהגים לאכול פת עם אפר (שעושים מנייר שרוף וכדומה) בסעודה המפסקת, ואמרו רבותינו (תענית ל.) שרבי יהודה ברבי אלעאי היה נוהג לאכול פת חריבה (יבשה) במלח, ויושב בין תנור לכיריים (מקום הבזוי שבבית), ושותה עליה קיתון של מים,  והיה נראה כמי שמתו מוטל לפניו. וכעין זה ראוי לנהוג.

נהגו לשבת על הקרקע בסעודה המפסקת, וראוי שלא לשבת על הקרקע ממש, משום שיש אומרים שעל פי דברי המקובלים אין לנהוג כן, אלא ישב על הקרקע ויניח תחתיו שמיכה או שטיח, ולא ישבו שלושה אנשים ביחד בסעודה המפסקת, כדי שלא יתחייבו בזימון, אלא ישבו כל אחד במקום אחר.

כל האמור לעיל אינו אלא בסעודה שאוכל אחר חצות היום, והיא סעודה מפסקת, דהיינו שהיא הסעודה האחרונה שלפני הצום, אבל אם אוכל אחריה עוד סעודה, אפילו אם אוכלה אחר חצות היום, אינה נחשבת לסעודה המפסקת. וכן אם אוכל קודם חצות היום, אפילו אם אין בדעתו לאכול סעודה נוספת עד הצום, אינה נחשבת לסעודה מפסקת.

תאריך השאלה:
י' אב תשע"ז / 2 באוגוסט 2017

מותר

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


 

הלכות ערב תשעה באב

בספר המנהגים לרבינו אייזיק טירנא כתב שלא יטייל אדם בערב תשעה באב, וכן פסק הרמ"א, וכן נראה שפוסק מרן הרב חיד"א, והביאו דין זה עוד מגדולי האחרונים.

ערב תשעה באב, בסעודה המפסקת, שהיא הסעודה האחרונה שאוכל לפני התענית (אחרי חצות היום כמו שנבאר), אסרו חכמים לאכול בשר ולשתות יין, ונהגו בזה איסור אפילו באכילת בשר דגים, וכן נוהגים שלא לשתות שכר (בירה) או שאר משקאות חריפים בסעודה זו. והנוהג לשתות תמיד אחרי סעודתו מעט משקה חריף כדי לסייע לעיכול (כגון וויסקי) יש לו על מה שיסמוך לנהוג כן גם בסעודה המפסקת.

וכן אסרו חכמים לאכול שני תבשילים בסעודה המפסקת. ואפילו שתי ביצים, האחת רכה ואחת קשה, נחשבות לשני תבשילים לענין זה. אבל שני תבשילים שנתבשלו בקדירה (סיר) אחת, וכן הדרך לבשלם בכל ימות השנה, כגון מרק ירקות, או פלפל ממולא באורז וכדומה, נחשבים לתבשיל אחד, ומותר לאכלו בסעודה המפסקת. וכן לא אסרו חכמים אלא שני מיני תבשיל, אבל מאפה כגון לחם, אינו נחשב כתבשיל לענין זה וכן מותר לאכול כמה מיני פירות וירקות חיים (לא מבושלים) בסעודה זו.

יש נוהגים לאכול פת עם אפר (שעושים מנייר שרוף וכדומה) בסעודה המפסקת, ואמרו רבותינו (תענית ל.) שרבי יהודה ברבי אלעאי היה נוהג לאכול פת חריבה (יבשה) במלח, ויושב בין תנור לכיריים (מקום הבזוי שבבית), ושותה עליה קיתון של מים,  והיה נראה כמי שמתו מוטל לפניו. וכעין זה ראוי לנהוג.

נהגו לשבת על הקרקע בסעודה המפסקת, וראוי שלא לשבת על הקרקע ממש, משום שיש אומרים שעל פי דברי המקובלים אין לנהוג כן, אלא ישב על הקרקע ויניח תחתיו שמיכה או שטיח, ולא ישבו שלושה אנשים ביחד בסעודה המפסקת, כדי שלא יתחייבו בזימון, אלא ישבו כל אחד במקום אחר.

כל האמור לעיל אינו אלא בסעודה שאוכל אחר חצות היום, והיא סעודה מפסקת, דהיינו שהיא הסעודה האחרונה שלפני הצום, אבל אם אוכל אחריה עוד סעודה, אפילו אם אוכלה אחר חצות היום, אינה נחשבת לסעודה המפסקת. וכן אם אוכל קודם חצות היום, אפילו אם אין בדעתו לאכול סעודה נוספת עד הצום, אינה נחשבת לסעודה מפסקת.

תאריך השאלה:
י' אב תשע"ז / 2 באוגוסט 2017

אם מקובל להכין את המרק בצורה הזו, הוא נחשב לתבשיל אחד

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


 

הלכות ערב תשעה באב

בספר המנהגים לרבינו אייזיק טירנא כתב שלא יטייל אדם בערב תשעה באב, וכן פסק הרמ"א, וכן נראה שפוסק מרן הרב חיד"א, והביאו דין זה עוד מגדולי האחרונים.

ערב תשעה באב, בסעודה המפסקת, שהיא הסעודה האחרונה שאוכל לפני התענית (אחרי חצות היום כמו שנבאר), אסרו חכמים לאכול בשר ולשתות יין, ונהגו בזה איסור אפילו באכילת בשר דגים, וכן נוהגים שלא לשתות שכר (בירה) או שאר משקאות חריפים בסעודה זו. והנוהג לשתות תמיד אחרי סעודתו מעט משקה חריף כדי לסייע לעיכול (כגון וויסקי) יש לו על מה שיסמוך לנהוג כן גם בסעודה המפסקת.

וכן אסרו חכמים לאכול שני תבשילים בסעודה המפסקת. ואפילו שתי ביצים, האחת רכה ואחת קשה, נחשבות לשני תבשילים לענין זה. אבל שני תבשילים שנתבשלו בקדירה (סיר) אחת, וכן הדרך לבשלם בכל ימות השנה, כגון מרק ירקות, או פלפל ממולא באורז וכדומה, נחשבים לתבשיל אחד, ומותר לאכלו בסעודה המפסקת. וכן לא אסרו חכמים אלא שני מיני תבשיל, אבל מאפה כגון לחם, אינו נחשב כתבשיל לענין זה וכן מותר לאכול כמה מיני פירות וירקות חיים (לא מבושלים) בסעודה זו.

יש נוהגים לאכול פת עם אפר (שעושים מנייר שרוף וכדומה) בסעודה המפסקת, ואמרו רבותינו (תענית ל.) שרבי יהודה ברבי אלעאי היה נוהג לאכול פת חריבה (יבשה) במלח, ויושב בין תנור לכיריים (מקום הבזוי שבבית), ושותה עליה קיתון של מים,  והיה נראה כמי שמתו מוטל לפניו. וכעין זה ראוי לנהוג.

נהגו לשבת על הקרקע בסעודה המפסקת, וראוי שלא לשבת על הקרקע ממש, משום שיש אומרים שעל פי דברי המקובלים אין לנהוג כן, אלא ישב על הקרקע ויניח תחתיו שמיכה או שטיח, ולא ישבו שלושה אנשים ביחד בסעודה המפסקת, כדי שלא יתחייבו בזימון, אלא ישבו כל אחד במקום אחר.

כל האמור לעיל אינו אלא בסעודה שאוכל אחר חצות היום, והיא סעודה מפסקת, דהיינו שהיא הסעודה האחרונה שלפני הצום, אבל אם אוכל אחריה עוד סעודה, אפילו אם אוכלה אחר חצות היום, אינה נחשבת לסעודה המפסקת. וכן אם אוכל קודם חצות היום, אפילו אם אין בדעתו לאכול סעודה נוספת עד הצום, אינה נחשבת לסעודה מפסקת.

תאריך השאלה:
ט' אב תשע"ז / 1 באוגוסט 2017

יש להחמיר בזה

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


 

דין מוצאי תשעה באב ויום עשירי באב

אחר צאת הכוכבים בתשעה באב, דהיינו כעשרים דקות אחר שקיעת החמה, מותר לאכול ולשתות, ונוהגים לברך ברכת הלבנה אחר תפילת ערבית במוצאי תשעה באב. וטוב לטעום משהו קודם ברכת הלבנה. ויש נוהגים לנעול נעלים, ולרחוץ פניהם וידיהם קודם ברכת הלבנה במוצאי תשעה באב. (ויש סוברים שאין לברך ברכת הלבנה במוצאי תשעה באב, אולם כתב מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל כי המנהג פשוט לברך ברכת הלבנה במוצאי תשעה באב).

יש נוהגים במוצאי תשעה באב, שנוטלין ידיהם כפי שנוטלים בכל בוקר, שהרי בבוקר תשעה באב לא נוטלים ידיים אלא עד קשרי האצבעות בלבד, ולכן חוזרים ונוטלים ידיים שנית. והוא מנהג טוב.

אמרו רבותינו במסכת תענית (דף כט.) בשביעי באב נכנסו נכרים להיכל, ובתשיעי סמוך לחשיכה הציתו בו את האור (האש), והיה דולק והולך כל היום כולו, דהיינו ביום עשירי באב. ואמר רבי יוחנן, אילו הייתי באותו הדור, הייתי קובע התענית בעשירי, מפני שרובו של ההיכל נשרף בו. וחכמים שתקנו התענית בתשיעי, הוא משום שסוברים שתחילת הפורענות חמורה יותר.

ואמרו בתלמוד ירושלמי, שרבי אבון היה מתענה תשיעי ועשירי, ואמנם מן הדין לא תקנו חכמים תענית שני ימים, מפני שאין בנו כוח להתענות שני ימים, מכל מקום, כיון שאף יום עשירי באב הוא יום צרה, נוהגים שלא לאכול בשר ולא לשתות יין בליל עשירי באב, וביום עשירי באב עד שקיעת החמה. והאשכנזים נוהגים בזה רק עד חצות היום של יום עשירי באב.

מותר לספרדים ובני עדות המזרח, להסתפר ולכבס במוצאי תשעה באב, אולם האשכנזים נוהגים להחמיר בזה גם ביום עשירי באב. ויש מקום להיתר בזה כאשר עשירי באב חל בערב שבת.

בגמרא במסכת תענית (דף ל:) אמרו. כל האוכל ושותה בתשעה באב לא יזכה לראות בשמחת ירושלים, וכל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה, שנאמר, שמחו את ירושלים וגילו בה כל אוהביה, שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה. ומה שאמרו "זוכה ורואה" ולא "יזכה ויראה" כמו שהיה לכאורה נכון יותר לומר, פירש מרן הרב זצ"ל, כי על המת (כלומר כל אדם שמת) נגזרה גזירה שישתכח מן הלב אחר שנים עשר חודש, (שכן בדרך כלל מתנחמים האבלים מפטירת המת אחר שנים עשר חודש, ותשש כוחו של הצער), ואצל יעקב אבינו נאמר (כאשר ביכה על יוסף בחשבו כי נטרף על ידי חית השדה) "ויקמו כל בניו לנחמו וימאן להתנחם", כי על החי לא נגזר להשתכח מן הלב, ויוסף עדיין חי היה. אף כאן, אף על פי שעברו שנים רבות מן החורבן, ממשיכים להתאבל עליו, כי בית המקדש של מעלה חי וקיים, וכמו שנאמר "מקדש ה' כוננו ידיך", ובנין הבית השלישי במהרה בימינו ירד בנוי מן השמים. והמתאבל על ירושלים, סימן יפה לו, שהוא "זוכה ורואה בשמחתה", כי בעצם כך שהוא מתאבל על ירושלים, הוא מראה שבית המקדש עוד חי בקרבו, ועתיד לראות בשמחתו. וכבר אמרו חז"ל, שמשיח בן דוד נולד בט' באב.

ובמהרה יקויים בנו הפסוק, לא יבוא עוד שמשך, וירחך לא יאסף, כי ה' יהיה לך לאור עולם, ושלמו ימי אבלך, הקטון יהיה לאלף, והצעיר לגוי עצום, אני ה' בעתה אחישנה, והיית עטרת תפארת ביד ה' וצניף מלוכה בכף אלהיך. אמן ואמן.

תאריך השאלה:
ט' אב תשע"ז / 1 באוגוסט 2017

יש להחמיר בזה גם בעשירי באב, שהוא חמור לכל הפחות כמו ימי בין המצרים.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


 

דין מוצאי תשעה באב ויום עשירי באב

אחר צאת הכוכבים בתשעה באב, דהיינו כעשרים דקות אחר שקיעת החמה, מותר לאכול ולשתות, ונוהגים לברך ברכת הלבנה אחר תפילת ערבית במוצאי תשעה באב. וטוב לטעום משהו קודם ברכת הלבנה. ויש נוהגים לנעול נעלים, ולרחוץ פניהם וידיהם קודם ברכת הלבנה במוצאי תשעה באב. (ויש סוברים שאין לברך ברכת הלבנה במוצאי תשעה באב, אולם כתב מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל כי המנהג פשוט לברך ברכת הלבנה במוצאי תשעה באב).

יש נוהגים במוצאי תשעה באב, שנוטלין ידיהם כפי שנוטלים בכל בוקר, שהרי בבוקר תשעה באב לא נוטלים ידיים אלא עד קשרי האצבעות בלבד, ולכן חוזרים ונוטלים ידיים שנית. והוא מנהג טוב.

אמרו רבותינו במסכת תענית (דף כט.) בשביעי באב נכנסו נכרים להיכל, ובתשיעי סמוך לחשיכה הציתו בו את האור (האש), והיה דולק והולך כל היום כולו, דהיינו ביום עשירי באב. ואמר רבי יוחנן, אילו הייתי באותו הדור, הייתי קובע התענית בעשירי, מפני שרובו של ההיכל נשרף בו. וחכמים שתקנו התענית בתשיעי, הוא משום שסוברים שתחילת הפורענות חמורה יותר.

ואמרו בתלמוד ירושלמי, שרבי אבון היה מתענה תשיעי ועשירי, ואמנם מן הדין לא תקנו חכמים תענית שני ימים, מפני שאין בנו כוח להתענות שני ימים, מכל מקום, כיון שאף יום עשירי באב הוא יום צרה, נוהגים שלא לאכול בשר ולא לשתות יין בליל עשירי באב, וביום עשירי באב עד שקיעת החמה. והאשכנזים נוהגים בזה רק עד חצות היום של יום עשירי באב.

מותר לספרדים ובני עדות המזרח, להסתפר ולכבס במוצאי תשעה באב, אולם האשכנזים נוהגים להחמיר בזה גם ביום עשירי באב. ויש מקום להיתר בזה כאשר עשירי באב חל בערב שבת.

בגמרא במסכת תענית (דף ל:) אמרו. כל האוכל ושותה בתשעה באב לא יזכה לראות בשמחת ירושלים, וכל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה, שנאמר, שמחו את ירושלים וגילו בה כל אוהביה, שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה. ומה שאמרו "זוכה ורואה" ולא "יזכה ויראה" כמו שהיה לכאורה נכון יותר לומר, פירש מרן הרב זצ"ל, כי על המת (כלומר כל אדם שמת) נגזרה גזירה שישתכח מן הלב אחר שנים עשר חודש, (שכן בדרך כלל מתנחמים האבלים מפטירת המת אחר שנים עשר חודש, ותשש כוחו של הצער), ואצל יעקב אבינו נאמר (כאשר ביכה על יוסף בחשבו כי נטרף על ידי חית השדה) "ויקמו כל בניו לנחמו וימאן להתנחם", כי על החי לא נגזר להשתכח מן הלב, ויוסף עדיין חי היה. אף כאן, אף על פי שעברו שנים רבות מן החורבן, ממשיכים להתאבל עליו, כי בית המקדש של מעלה חי וקיים, וכמו שנאמר "מקדש ה' כוננו ידיך", ובנין הבית השלישי במהרה בימינו ירד בנוי מן השמים. והמתאבל על ירושלים, סימן יפה לו, שהוא "זוכה ורואה בשמחתה", כי בעצם כך שהוא מתאבל על ירושלים, הוא מראה שבית המקדש עוד חי בקרבו, ועתיד לראות בשמחתו. וכבר אמרו חז"ל, שמשיח בן דוד נולד בט' באב.

ובמהרה יקויים בנו הפסוק, לא יבוא עוד שמשך, וירחך לא יאסף, כי ה' יהיה לך לאור עולם, ושלמו ימי אבלך, הקטון יהיה לאלף, והצעיר לגוי עצום, אני ה' בעתה אחישנה, והיית עטרת תפארת ביד ה' וצניף מלוכה בכף אלהיך. אמן ואמן.

תאריך השאלה:
ט' אב תשע"ז / 1 באוגוסט 2017

למעשה מותר לספרדים לכבס מיד במוצאי התענית, אף שהיו מקומות שהחמירו בזה.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


 

דין מוצאי תשעה באב ויום עשירי באב

אחר צאת הכוכבים בתשעה באב, דהיינו כעשרים דקות אחר שקיעת החמה, מותר לאכול ולשתות, ונוהגים לברך ברכת הלבנה אחר תפילת ערבית במוצאי תשעה באב. וטוב לטעום משהו קודם ברכת הלבנה. ויש נוהגים לנעול נעלים, ולרחוץ פניהם וידיהם קודם ברכת הלבנה במוצאי תשעה באב. (ויש סוברים שאין לברך ברכת הלבנה במוצאי תשעה באב, אולם כתב מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל כי המנהג פשוט לברך ברכת הלבנה במוצאי תשעה באב).

יש נוהגים במוצאי תשעה באב, שנוטלין ידיהם כפי שנוטלים בכל בוקר, שהרי בבוקר תשעה באב לא נוטלים ידיים אלא עד קשרי האצבעות בלבד, ולכן חוזרים ונוטלים ידיים שנית. והוא מנהג טוב.

אמרו רבותינו במסכת תענית (דף כט.) בשביעי באב נכנסו נכרים להיכל, ובתשיעי סמוך לחשיכה הציתו בו את האור (האש), והיה דולק והולך כל היום כולו, דהיינו ביום עשירי באב. ואמר רבי יוחנן, אילו הייתי באותו הדור, הייתי קובע התענית בעשירי, מפני שרובו של ההיכל נשרף בו. וחכמים שתקנו התענית בתשיעי, הוא משום שסוברים שתחילת הפורענות חמורה יותר.

ואמרו בתלמוד ירושלמי, שרבי אבון היה מתענה תשיעי ועשירי, ואמנם מן הדין לא תקנו חכמים תענית שני ימים, מפני שאין בנו כוח להתענות שני ימים, מכל מקום, כיון שאף יום עשירי באב הוא יום צרה, נוהגים שלא לאכול בשר ולא לשתות יין בליל עשירי באב, וביום עשירי באב עד שקיעת החמה. והאשכנזים נוהגים בזה רק עד חצות היום של יום עשירי באב.

מותר לספרדים ובני עדות המזרח, להסתפר ולכבס במוצאי תשעה באב, אולם האשכנזים נוהגים להחמיר בזה גם ביום עשירי באב. ויש מקום להיתר בזה כאשר עשירי באב חל בערב שבת.

בגמרא במסכת תענית (דף ל:) אמרו. כל האוכל ושותה בתשעה באב לא יזכה לראות בשמחת ירושלים, וכל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה, שנאמר, שמחו את ירושלים וגילו בה כל אוהביה, שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה. ומה שאמרו "זוכה ורואה" ולא "יזכה ויראה" כמו שהיה לכאורה נכון יותר לומר, פירש מרן הרב זצ"ל, כי על המת (כלומר כל אדם שמת) נגזרה גזירה שישתכח מן הלב אחר שנים עשר חודש, (שכן בדרך כלל מתנחמים האבלים מפטירת המת אחר שנים עשר חודש, ותשש כוחו של הצער), ואצל יעקב אבינו נאמר (כאשר ביכה על יוסף בחשבו כי נטרף על ידי חית השדה) "ויקמו כל בניו לנחמו וימאן להתנחם", כי על החי לא נגזר להשתכח מן הלב, ויוסף עדיין חי היה. אף כאן, אף על פי שעברו שנים רבות מן החורבן, ממשיכים להתאבל עליו, כי בית המקדש של מעלה חי וקיים, וכמו שנאמר "מקדש ה' כוננו ידיך", ובנין הבית השלישי במהרה בימינו ירד בנוי מן השמים. והמתאבל על ירושלים, סימן יפה לו, שהוא "זוכה ורואה בשמחתה", כי בעצם כך שהוא מתאבל על ירושלים, הוא מראה שבית המקדש עוד חי בקרבו, ועתיד לראות בשמחתו. וכבר אמרו חז"ל, שמשיח בן דוד נולד בט' באב.

ובמהרה יקויים בנו הפסוק, לא יבוא עוד שמשך, וירחך לא יאסף, כי ה' יהיה לך לאור עולם, ושלמו ימי אבלך, הקטון יהיה לאלף, והצעיר לגוי עצום, אני ה' בעתה אחישנה, והיית עטרת תפארת ביד ה' וצניף מלוכה בכף אלהיך. אמן ואמן.

תאריך השאלה:
ט' אב תשע"ז / 1 באוגוסט 2017

מותר לעשות כן

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


 

בקשות אישיות בתפילת העמידה

שאלה: האם רשאי כל אדם להוסיף בקשות אישיות בתפילת העמידה? כיצד ראוי לנהוג בזה?

תשובה: רבותינו במסכת ברכות (לד.), דנו בענין הוספת בקשות פרטיות באמצע תפלת שמונה עשרה, וכך אמרו:
"לעולם אל ישאל אדם את צרכיו, לא בשלש ראשונות ולא בשלש אחרונות". כלומר, בשלושת הברכות הראשונות, ובשלושת הברכות האחרונות של תפלת העמידה, אסור להוסיף בקשות פרטיות. אבל בשאר הברכות שבתפלת העמידה, מותר להוסיף בקשות פרטיות, לפי ענינה של הברכה. וכן פסקו הטור ומרן השלחן ערוך (סימן קיב).

וטעם הדבר שאין לבקש שום דבר בבברכות הראשונות והאחרונות של התפלה, הוא משום שעיקרן של הברכות הללו הוא שבח להשם יתברך, או בקשה על צרכי כלל ישראל, שגם היא בכלל השבח למלך. והרי כך הדרך, שכאשר בא אדם לבקש איזה דבר מהמלך, תחילה, מסדר שבחו, ואחר כך מבקש בקשתו. ומזה הטעם אנו משבחים את ה' בשלשת הברכות הראשונות. ובשעת השבח בודאי שאין זה מן הראוי להכניס בקשה פרטית. וכן בשלשת הברכות האחרונות, שהן שבח לה', בבקשות על כלל ישראל, שירצה השם יתברך את תפלתם ועבודתם, ויתן להם שלום, ויקבל את הודאתנו לו, וגם אז אין זה נכון לבקש בקשות פרטיות.

ורק בשאר הברכות שבאמצע התפלה, רשאי כל אדם מעיקר הדין לבקש את צרכיו, בכל ברכה לפי ענינה. כלומר, בברכת השיבנו, יוכל לבקש מהשם יתברך שיסייע בידו לחזור בתשובה, בברכת רפאנו יוכל לבקש על חולה שיתרפא, ובברכת ברכינו, יוכל לבקש על הפרנסה, ובשמע קולינו יוכל לבקש על כל דבר הנצרך לו, שהיא כוללת את כל התפילות. וכן לאחר אמירת "יהיו לרצון", רשאי לבקש כל מה שירצה.

וכיצד הוא מוסיף בתפלה? תחילה יאמר נוסח הברכה, עד שמגיע לסיום הברכה, ואז יבקש מה שירצה, ויסיים בחתימת הברכה. ולדוגמא, יתחיל בברכת רפאינו, עד שיגיע ל"והעלה ארוכה ומרפא לכל תחלואינו ולכל מכאובינו מכותינו", ואז יבקש על החולה שהשם יתברך ישלח לו רפואה שלימה, ויסיים "כי אל רופא רחמן ונאמן אתה, ברוך אתה ה' רופא חולי עמו ישראל".

אולם יש להזהר, שלא להאריך בתחינות בשעת התפילה, שלא ניתנו הברכות לומר בהם דברי הבאי חס ושלום, רק יזהר לדקדק בלשונו ולבקש צרכיו בלשון נקייה ומדוייקת בקצרה.

ובענין זה יש לציין, כי מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל (הכ"מ) היה מייעץ, כאשר היו באים לפניו חולים, שמן הראוי להתפלל עליהם דוקא בברכת "רפאינו", שהתפלה שם עדיפה על התפלה בברכת "שמע קולינו".


צפייה