שאלות ותשובות הלכה יומית

לחץ על השאלה לצפיה בתשובה

תאריך השאלה:
ו' אלול תשע"ט / 6 בספטמבר 2019

הכוונה היא שלא להרבות בהליכה בבית הקברות. אבל מה שנהגו ללכת באזכרה וכדומה, ימשיכו בזה. ורק חסידים מופלגים נמנעו אפילו ללכת באזכרה. ולהלויית קרובים בודאי שיש ללכת. מלבד הלויית אביו שעדיף שלא ללכת אחרי המיטה.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


נטילת ידיים לאחר ביקור בקברי צדיקים, ועוד

שאלה: האם יש ליטול ידיים לאחר ביקור בקברי צדיקים או בבית הקברות? והאם החיוב הוא דוקא כשמבקרים בבית הקברות, או אפילו לאחר השתתפות בהלוייה?

תשובה: מרן השלחן ערוך (סימן ד) כתב, ש"ההולך בין המתים, צריך ליטול את ידיו". וכן נהגו מימות עולם, שהמבקרים בבית הקברות, נוטלים אחר כך את ידיהם, עם כלי, ונוטלים שלוש פעמים בכל יד לסירוגין, כפי שעושים בנטילת ידיים של שחרית.

טעם הנטילה
ומקור הדברים בדברי המרדכי (ברכות סי' קצד) ושאר הראשונים. אולם טעם נטילת הידיים הזו, שנוי במחלוקת. כי הרמב"ן בתורת האדם (שער האבל עמוד קנו) כתב, שיש ליטול ידיים במים כשיוצאים מבית הקברות, משום שהמים רומזים ליצירת האדם. והסביר את הדברים קצת באריכות. והמאירי (קונטרס בית יד, ה"ד בהלכה ברורה ח"א עמ' ק) כתב, שהטעם הוא משום נקיות בלבד.

ולעומתם כתב המהרי"ל, שטעם הנטילה הוא משום רוח רעה ששורה על הידיים לאחר הביקור בבית הקברות. וכן מוכח מדברי עוד מרבותינו הראשונים. ואף הרמב"ן בסוף דבריו הביא ששמע מפי אחד מרבותיו שיש ליטל ידיים, משום שהם רמז לטהרת הטומאה. עיין שם.

ולפיכך מובן היטב, מה שנהגו שכל הנכנס לארבע אמותיו של הנפטר, נוטל את ידיו. (וכן כתב המגן אברהם סעיף קטן כא). שהרי יש שם טומאת מת. וכן כל המלוים את המת, ששהו בתוך ארבע אמותיו נוהגים שנוטלים את ידיהם.

מי שרק השתתף בהלויה
אבל מי שהשתתף בהלויה, ולא היה מנושאי המיטה, ולא קרב כלל אל המיטה (לתוך ארבע אמותיה, כשני מטר), ולא היה כלל באהל המת, (כלומר, בחדר שהו המת), כתב הרמב"ן בתורת האדם (עמוד קנה) בשם גאון, שאינו צריך ליטול את ידיו כלל. ורק אם נכנס לתוך בית הקברות יטול ידיו.

ויש לציין, כי הביקור בבית הקברות שלא לצורך הוא דבר שאינו רצוי, ומרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל היה מייעץ למקורביו שלא לבקר כלל בבית הקברות. והיה מזכיר את דברי הגר"א מוילנא, שכל הצרות והעוונות באים מחמת ביקור בבית העלמין.

קברי הצדיקים
וכל זה בסתם בתי קברות, אבל מי שמבקר במקום שקבור בו צדיק, ואין שם קברות אחרים בסמוך אליו, כמו קבר רבי שמעון בר יוחאי וכדומה, אינו צריך ליטול את ידיו אחר כך. מפני שאין רוח רעה מצוייה שם. (ילקוט יוסף סימן ד עמוד תיב). 

ולסיכום: מי שביקר בבית הקברות, צריך ליטול אחר כך את ידיו, כפי שנוטלים ידיים בבוקר. וכן מי ששהה בבית שיש בו נפטר, או בתוך ארבע אמותיו של הנפטר, צריך ליטול ידיו. ולעתיד לבוא יקומו המתים לתחיה, ותתבטל טומאתם, יראו עינינו וישמח לבנו במהרה בימינו. אמן.

תאריך השאלה:
ו' אלול תשע"ט / 6 בספטמבר 2019

ספק ברכות להקל הוא גם במחלוקת הפוסקים, מלבד במקום מנהג, או במקרה שההלכה מוכרעת לגמרי.

והדין לגבי נרות שבת נמצא בחזון עובדיה על הלכות שבת חלק ראשון.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


המסתפק אם בירך

שאלה: אדם המסתפק אם בירך על מה שהוא אוכל כעת, האם עליו לברך מחמת הספק? ובמידה ואינו מברך, האם הוא רשאי להמשיך לאכול?

תשובה: כלל גדול בידינו "ספק ברכות להקל", והוא משום חומרת האיסור לברך ברכה לחינם, שהרי בכל ברכה וברכה אנו מזכירים שם שמים, והזכרת שם שמים שלא לצורך היא עוון גדול, לכן לעולם, כאשר יש בידינו ספק אם לברך או לא לברך, אנו פוסקים להקל, כלומר, שלא לברך את הברכה. והזכרנו ענין זה כבר בכמה הזדמנויות. כי יסוד הדברים הוא על פי מאמר רבותינו במסכת ברכות, "כל המברך ברכה שאינה צריכה (כלומר, מברך ברכה שאינו חייב לברך אותה) עובר משום לא תשא". ונחלקו רבותינו הראשונים בביאור דברי הגמרא, כי לדעת התוספות במסכת ראש השנה (לג.) ועוד מרבותינו הראשונים, איסור ברכה שאינה צריכה אינו אלא מדרבנן, ומה שאמרו בגמרא שכל המברך ברכה שאינה צריכה עובר משום לא תשא, אין הכוונה שיש בזה איסור תורה ממש, אלא לעולם איסורו מדרבנן, והסמיכוהו (אסמכתא, היינו פסוק שעליו נסמכו חז"ל כשגזרו גזירה שאינה אסורה מן התורה) רבנן על הפסוק "לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא".

אולם לעומת אלו הפוסקים הסבורים שאין בזה איסור אלא מדרבנן, דעת הרמב"ם ועוד מרבותינו הראשונים, שאיסור ברכה שאינה צריכה הוא איסור גמור מן התורה, שכל שמזכיר שם שמים בלשון ברכה ואינו חייב באותה ברכה עובר על איסור לא תשא את שם אלהיך לשוא. (וכבר הזכרנו ענין זה בדין ברכת הדלקת הנרות של שבת), וכן פסק להלכה מרן השלחן ערוך שקבלנו הוראותיו, שכל המברך ברכה שאין בה צורך, עובר על איסור תורה, משום לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא.

ולפיכך, הסכמת הפוסקים, שבכל מקום שיש בידינו ספק אם לברך אם לאו, ההלכה היא שספק ברכות להקל, ואין לברך מצד הספק, והמברך מחמת הספק, איסור עושה, שהרי הוא נכנס בספק נשיאת שם שמים לשוא, שהרי יתכן שבירך כבר על מה שאוכל. וכן פסק הרמב"ם (בפ"ד מהלכות ברכות), וזו לשונו: מי שנסתפק אם בירך המוציא או לא בירך, אינו חוזר ומברך, מפני שאינו מן התורה. (כלומר, חיוב ברכת המוציא, אינו מן התורה).

ולפיכך פסק מרן השלחן ערוך (בסימן רט), בזו הלשון: כל הברכות, אם נסתפק אם בירך אם לאו, אינו מברך לא בתחילה ולא בסוף. (חוץ מברכת המזון, מפני שהיא של תורה. ובדין זה הרחבנו במקום אחר).

ולסיכום: המסופק אם בירך על האוכל שהוא אוכל כעת, אינו חוזר לברך מספק.

ובהלכה הבאה נבאר מה יעשה אדם זה, האם מותר לו להמשיך לאכול ממה שלפניו? והאם ישנה אפשרות לתקן את הדבר?

תאריך השאלה:
ו' אלול תשע"ט / 6 בספטמבר 2019

לא ידענו ענין זה, שיש מרקחת לא מבושלת. ובדברים שדיברנו (בהקלטה שאפשר לשמוע באתר) הזכרנו שיש ריבות לא מבושלות, וכוונתינו היתה לשמנת וכדומה, כמו שהסברנו. אבל כבודו מציין דבר שלא ידענו, ובלא נדר נסביר את הדברים שוב.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


חימום תבשיל קרוש

שאלה: פשטידה, או בשר, שיש בהם רוטב, אבל בשעה שהוא צונן, השומן קרוש ואינו נוזלי. האם מותר לחמם תבשיל כזה על גבי הפלאטה בשבת?

תשובה: ביארנו, שמותר לחמם בשבת על גבי הפלאטה, תבשיל שנתבשל כבר לפני שבת. משום שאין איסור "בישול" בחימום תבשיל מבושל, שהרי "אין בישול אחר בישול". אולם כל זה דוקא בתבשיל שהוא "יבש", אבל תבשיל "לח" כגון מרק, מים וכדומה, אסור לחממו בשבת, הואיל ו"יש בישול אחר בישול בלח". (ויש אופן להקל בזה כמו שביארנו).

דברי מרן השלחן ערוך
ולגבי תבשיל "קרוש". כתב מרן השלחן ערוך (סימן שיח סעיף טז) בזו הלשון: מותר ליתן אינפאנדא (פשטידה שעשויה מבצק ממולא חתיכות בשר ושומן) כנגד האש במקום שהיד סולדת בו, אף על פי שהשומן שבה שנקרש חוזר ונימוח.

כלומר, דבר שהוא קרוש כשאינו רותח, אין דינו כדבר לח לגבי "בישול אחר בישול", הואיל ובשעת ההנחה כנגד האש, הוא אינו "לח" אלא "יבש".

החולקים בזה, והדין למעשה
ואמנם יש שחלקו על דברי מרן השלחן ערוך בזה, ובראשם "הלבוש". אולם להלכה ולמעשה, פסק מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל בספרו חזון עובדיה (ח"ד עמוד שעא) שהעיקר להקל בדבר. והביא כמה ראיות והסברים לדבריו, והביא שכן כתבו בפירוש כמה מרבותינו הראשונים.

ולסיכום: דבר שהוא נוזלי, אך עתה הוא "קרוש" כשאינו רותח, כגון שומן וכדומה, מותר להניחו על גבי פלאטה חשמלית בשבת כדי שיתחמם, אף על פי שעל ידי החום הוא חוזר ונעשה נוזלי.

ומטעם זה מותר לחמם בשבת סופגניה שיש בתוכה מרקחת של תותים ("ריבה"), מאחר ובשעה שמניחים את הסופגניה על הפלאטה, המרקחת קרושה ואינה נוזלית. וכן פסק הגאון רבי שלמה זלמן אוירבך זצ"ל ועוד. (ובאמת שלגבי מרקחת יש עוד סברות להקל בדבר).

תאריך השאלה:
ו' אלול תשע"ט / 6 בספטמבר 2019

אם הנחת על הרצפה, אין להחזירו לפלאטה.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


דין חזרה בשבת

"שהיה", "הטמנה", "חזרה"
בהלכות הקודמות ביארנו מתי מותר להניח תבשיל על גבי הכיריים או פלאטה חשמלית מערב שבת. וזהו שנקרא דין "שהייה", שמשהים תבשיל מערב שבת על גבי האש. אחר כך ביארנו מה דין כיסוי תבשיל בבגדים וכדומה מערב שבת, או בשבת עצמה, וזהו שנקרא דין "הטמנה".

וכעת נבא לבאר מתי מותר לחממם בשבת תבשיל שנתבשל כבר כל צרכו מערב שבת, ובשבת רוצים רק לחממו. וזהו שנקרא דין "חזרה", שמחזירים תבשיל מבושל על גבי האש בשבת.

הנחת תבשיל מבושל על גבי אש גלויה
לפני שנבאר את דרכי ההיתר לחמם מאכלים בשבת, נקדים לבאר דין שאין לו היתר לעולם. והוא, שאסור להניח תבשיל על גבי אש ממש בשבת. ואפילו אם התבשיל מבושל לגמרי, והוא יבש לגמרי, בכל זאת אסור בהחלט לחממו על גבי אש בשבת, מפני שרבותינו אסרו לעשות כן בשבת, הואיל ונראה כאילו הוא מבשל בשבת. ובלשון חז"ל "מחזי כמבשל", כלומר, נראה כמבשל בשבת.

הנחת תבשיל מבושל על גבי פלאטה חשמלית
אף על פי שאסור להחזיר תבשיל מבושל ולהניחו על גבי כיריים של אש בשבת, בכל זאת ישנם מקרים  שמותר להניח תבשיל מבושל על גבי פלאטה של שבת, מפני שאין דרך בני אדם לבשל עליה, ולכן אין כאן חשש של "מחזי כמבשל". וכן יש מקרים שמותר להחזיר את התבשיל ולחממו על גבי כיריים המכוסות בטס של מתכת או "אזבסט". ונבאר את הדברים:

"בישול אחר בישול ביבש"
כפי שביארנו כבר, אסור בהחלט לבשל על גבי פלאטה בשבת. ולכן, אסור להניח בשבת פיסת בצק, או סיר חלב, ולבשלם על גבי הפלאטה, שיש בדבר איסור גמור מן התורה. אבל דבר שנתבשל כבר, יש בידינו כלל לגביו "אין בישול לאחר בישול", כלומר, דבר שהוא כבר מבושל, אין איסור לחזור ולבשל אותו שוב על גבי הפלאטה.

ולכן מותר לחמם בשבת בורקס על גבי הפלאטה. וכן מותר לחמם אורז ושניצל וחלות וכיוצא בזה.

"בישול אחר בישול בלח"
אולם יש מאכלים, שאף על פי שהם כבר התבשלו לפני כניסת השבת, בכל זאת שייך לגביהם איסור בישול. וכלל הדברים הוא, שמאכל שהוא "לח" ונוזלי, כגון רוטב, מרק, חלב, וכיוצא בזה, יש בחימומו בשבת איסור משום בישול אחר בישול. אבל מאכל שהוא יבש, כגון בשר, דגים, פשטידה וכיוצא בזה, אין בחימומו בשבת איסור משום בישול, הואיל וכלל בידינו "אין בישול אחר בישול ביבש, ויש בישול אחר בישול בלח".  

ולכן אסור להניח בשבת על גבי הפלאטה "מרק" שהוא נוזלי. אף על פי שהמרק התבשל לגמרי לפני שבת. הואיל ובחימום דבר "לח" יש איסור בישול בשבת, כמו שכתבנו, שיש "בישול אחר בישול בלח" בשבת.

ובהלכות הבאות נבאר פרטים נוספים בזה.

תאריך השאלה:
ד' אלול תשע"ט / 4 בספטמבר 2019

במקום שנוהגים ללכת כך, מותר להתפלל כך. למשל, במקומות עבודה פיזית וכדומה. מה שבני ישיבה לובשים כובע וחליפה, הוא מפני שזהו לבושם המכובד, וכך הם עומדים לפני שרים.

תאריך השאלה:
ד' אלול תשע"ט / 4 בספטמבר 2019

אם אוכל אותם ללא הפת, והם אגוזים שעומדים בפני עצמם, לא בתוך סלט, צריך לברך עליהם.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


דברים הבאים בתוך הסעודה

דברים הבאים בתוך הסעודה
בגמרא במסכת ברכות (מא:), אמר רב פפא, הלכתא (להלכה), דברים הבאים בתוך הסעודה מחמת הסעודה, אינם טעונים ברכה, לא לפניהם ולא אחריהם. כלומר, כל מאכל שבא בתוך סעודה (שאוכלים עם פת לחם), כגון בשר ודגים וכיוצא בזה, אין מברכים עליו בשעת הסעודה את הברכה הראויה לו ("שהכל"), משום שכל המאכלים שבסעודה נפטרים כבר בברכת המוציא לחם מן הארץ.

הטעם שאין מברכים בתוך הסעודה
ובטעם הדבר שכל המאכלים נפטרים בברכת המוציא, במחשבה ראשונה היה נראה, שהוא מדין "עיקר וטפל", (כמו שביארנו בעבר), שכל שיש לאדם מאכל המורכב משני מאכלים, מברך על המאכל העיקרי, ופוטר את הטפל. ולדוגמא, תבשיל של אורז עם עדשים, ברכתו בורא מיני מזונות, אף על פי שברכת העדשים היא "האדמה", מפני שהאורז הוא העיקר, וברכתו "מזונות", והעדשים טפלים לו. וכמו כן בנדונינו, כיון שהפת יש לה חשיבות מיוחדת, הרי היא נחשבת כעיקר הסעודה, ולכן בברכת הפת נפטרים גם כל שאר המאכלים שיבואו בסעודה.

אולם בגמרא, שאלו לבן זומא על דברים הללו (הם המאכלים הבאים בתוך הסעודה), מפני מה אינם טעונים ברכה? אמר להם, הואיל והפת פוטרתן. והסביר רבינו הריטב"א, פירוש, ולא מדין טפילה הוא (כלומר, לא מטעם עיקר וטפל הפת פוטרת את שאר המאכלים), שאין המאכל נחשב טפל, אלא כשנאכל עם העיקר, כדברים שמלפתים בהם את הפת (כמו הסלטים שאנו עושים, שאוכלים אותם ממש עם הפת), אבל מאכלים שאין מלפתים בהם את הפת, אינם נחשבים טפלים לפת.

והמשיך רבינו הריטב"א והסביר, שבכל זאת אין מברכים על המאכלים הבאים בתוך הסעודה, מפני שהפת היא "עיקר הסעודה" כנגד כל מאכל שיבא אחריה. כלומר, דין מיוחד הוא לגבי הפת, שמרוב חשיבותה, היא פוטרת את כל המאכלים שבאים יחד עמה בסעודה, אף על פי שהם אינם נאכלים עם הפת ממש.

ולפיכך, גם מאכלים כגון בשר ודגים, שאינם נאכלים עם הפת ממש, אין מברכים עליהם בתוך הסעודה. מאחר ונפטרו כולם בברכת הפת שבתחילת הסעודה.

ולסיכום: מאכלים הבאים בתוך סעודה שאוכל בה פת לחם, והם באים מחמת הסעודה, כלומר שבאים למזון ולשובע, כגון בשר ודגים, אין מברכים עליהם, מכיון שנפטרו כבר בברכת הפת.

דברים הבאים לקינוח בסוף הסעודה, כגון פירות, יש לברך עליהם, כיון שאינם מחמת הסעודה כלל. ודין עוגות ועוגיות המוגשים בסיום הסעודה יבואר בעזרת ה' בהזדמנות אחרת.

תאריך השאלה:
ג' אלול תשע"ט / 3 בספטמבר 2019

מותר להשתתף בהגרלות הללו, ומותר לשלם עבורן מכספי מעשר.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


שאלות ותשובות הלכה יומית - הגרלת מפעל הפיס – טבעת שאי אפשר להסירה

לקט מתשובות שנמסרו בזמן האחרון

שאלה: האם נכון הדבר שמרן זצ"ל התיר בסוף ימיו למלא לוטו?

תשובה: בשו"ת יביע אומר (ח"ז חו"מ ס"ח וח"י יו"ד סי' נח אות כג), דן מרן זצ"ל בדין השתתפות בהגרלת הלוטו, והעלה שיש לאסור להשתתף בהגרלה זו, משום שהמשחק בהגרלה זו דינו כדין "המשחק בקוביה" שאסור משום גזל. ועיקר הטעם הוא, משום שהמוני האנשים שנותנים את כספם למפעל הפיס, נותנים את הכסף כדי שיזכו בהגרלה, ואינם גומרים בדעתם להקנות את כספם למפעל הפיס גם במקרה שיפסידו בהגרלה. (דין זה נקרא "אסמכתא לא קניא"). ולכן השימוש בכספי ההגרלה, אסור משום "גזל". גם הגאון רבי יוסף חיים בשו"ת רב פעלים (יו"ד ח"ב ס"ל) כתב לאסור את ההשתתפות בהגרלה כזו.

אמנם יש אומרים, שמאחר ומפעל הפיס משתמש בחלק מהמעות שנותנים לו לצרכי צדקה להקמת בתי ספר תורניים וכדומה, אם כן המשתתפים גומרים ומקנים את כספם לטובת המטרות הללו. ויש יסוד לדבריהם מדברי הרמ"א (ח"מ סימן שע סי"ט). ולכן אמרו שגם מרן זצ"ל יודה שבאופן זה יש להקל בדבר. ולמעשה הגאון רבי עובדיה בן הגאון הראש"ל רבי יצחק יוסף שליט"א (ראש ישיבת אהל יוסף), כתב בספרו עין משפט (סימן רז עמוד תרמה) שהוא היה אצל מרן זצ"ל בערוב ימיו כארבעה חודשים לפני פטירתו, והיתה לו שיחה עם מרן זצ"ל בנדון זה, ומרן זצ"ל אמר לו, שאפילו אם רק מיעוט מן הכספים של מפעל הפיס עובר לצרכי צדקה, בכל זאת די בכך כדי שהקונים יקנו את כספם בלב שלם למפעל הפיס. ולכן המיקל בזה, יש לו על מה שיסמוך. ושם (בספר עין משפט) האריך בדין זה.

אולם יש לדעת כי על פי מוסר תורתינו הקדושה ואמונתינו בהשגחת השם יתברך בעולמו, אין זה נכון שאדם יבזבז כספו על כרטיסי הגרלה כאלה, שהסיכוי לזכות בה הוא אפסי ממש, ואומרים בשם הגאון רבי בן ציון אבא שאול זצ"ל, שלכל היותר הרוצה למלא כרטיס הגרלה, יעשה כן פעם אחת בשנה בתורת השתדלות לפרנסתו. וברור שאותם המאבדים כספם וקונים כמה כרטיסים וכדומה, הרי מגלים בכך כי הם נעדרים מן האמונה בה' יתברך שהוא זן ומפרנס לכל, וכל ההשתדלות שלהם לא תועיל להם כלל ועיקר, והם מביאים עצמם לידי שפלות גדולה, ויש עושר השמור לאדם לרעתו. ולכן גדולי עולם כמו הגאון רבי חיים פלאג'י זצ"ל התנגדו לכל ענין ההימורים בכספים, שידוע שרבים נפלו בפח ההימורים ואיבדו את עולמם ה' ירחם. לפיכך, שומר נפשו ירחק מן ההגרלות הללו, ואם ירצה להשתתף בהגרלה לעתים, יש לו על מה שיסמוך.

 

שאלה: האם חובה להסיר את הטבעות מהיד בשעת נטילת ידיים? יש לי טבעת שאיני יכולה להסיר אותה מהיד.

תשובה: בנטילת ידיים, אסור שיהיה דבר שחוצץ בין היד לבין המים. וטבעת שהיא מהודקת לגוף, הרי היא חוצצת בנטילה ולכן יש להסירה. ונוהגים להסיר את הטבעות אפילו כשאינן מהודקות לגוף. ומעיקר הדין, טבעת שלא מסירים אותה אף פעם, אין צורך להסירה בזמן הנטילה. ולכן במקרה שבשאלה, שמדובר בטבעת שאי אפשר להסירה מהיד, הרי שמותר ליטול ידיים עם הטבעת הזו. ומכל מקום נכון ללכת למומחה שיסיר את הטבעת, כי בטבילה ממש נוהגים להסיר כל דבר החוצץ, ובפרט טבעת מהודקת שיתכן ויהיה דבר החוצץ ממש בינה לבין האצבע.

תאריך השאלה:
ג' אלול תשע"ט / 3 בספטמבר 2019

שאלת יפה. באמת אמרו בקדושין ל: לולי הקב"ה עוזרו אינו יכול לו. אבל יש בזה מדרגות, יש מעט מאד סיעתא דשמיא, ויש הרבה.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


המחטיא את הרבים

אמרו רבותינו בפרקי אבות (פרק ה): "וְכָל הַמַּחֲטִיא אֶת הָרַבִּים, אֵין מַסְפִּיקִין בְּיָדוֹ לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה". כלומר, מי שהחטיא את הרבים, אין לו תקוה שיחזור בתשובה, אלא הוא עתיד למות בחטאו, ובעולם הבא יפרעו ממנו על מה שעשה. ולכאורה, משמע שאפילו אם אדם זה יתחרט וינסה לחזור בתשובה, בכל זאת שערי תשובה נעולים בפניו.

אולם באמת שאין הדבר כן, כי אין דבר העומד בפני התשובה. אלא הכוונה בדברי רבותינו בפרקי אבות היא, שמי שהחטיא את הרבים, לא תהיה לו "סייעתא דשמיא", (כלומר סיוע מן השמים), לחזור בתשובה. וכמו שנאמר במשלי, אדם עשוק בדם נפש עד בור ינוס, "אל יתמכו בו", שלא יתמכו בו מן השמים לחזור בתשובה.

והסיבה שכל כך מחמירים על מי שהחטיא את הרבים, עד כדי כך שכאילו לא חפצים בתשובתו, היא כדי שלא יהיה מצב, שאדם זה יהיה בגן עדן, ואילו אותם שחטאו בגללו יהיו בגיהנם. (יומא פז.). אבל באמת אם התאמץ ועשה תשובה, מקבלים את תשובתו. וכמו שכתב הרמב"ם, שכל אלו ששנינו שאין להם חלק לעולם הבא, ובכלל זה מחטיאי הרבים, אם שבו מרשעם קודם מיתתם, והם בעלי תשובה, הרי הם מבני העולם הבא, שאין לך דבר העומד בפני התשובה. וכן אמרו בירושלמי (בפרק ראשון ממסכת פאה).

ומרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל הוסיף על זה רמז נפלא מהפסוק, "אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים (אדומים, כמו השני שהוא אדום) כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ", (שאם תשובו בתשובה, ילבינו חטאיכם כמו השלג). והכוונה בזה, אם החטאים, הם חטאים שלכם בלבד, "חטאיכם", של החוטאים, אז כשלג ילבינו. אך בהמשך הפסוק נאמר, "אִם יַאְדִּימוּ כַתּוֹלָע כַּצֶּמֶר יִהְיוּ", ולא נאמר "אם יהיו חטאיכם כתולע", אלא "אם יאדימו", שהוא לשון הפעיל, שהחטיא אחרים, והאדימו חטאיהם של האחרים, אז כצמר יהיו, ולא כשלג, שהשלג הוא יותר לבן מן הצמר. ומכל מקום בדיעבד מתקבלת תשובתו. (ענף עץ אבות עמוד שעב).

ומן הענין לציין, כי בכלל "המחטיאים את הרבים", הם אותם שמשפיעים על אחרים נגד דברי חכמי ישראל ומביאים לירידת כבוד התורה. ובכלל זה אנשי התקשורת, וכן אנשי התקשורת החרדית, שבידם להשפיע לטובה או לרעה על הכלל. או אנשים שפוגעים במוסדות תורה ובכבוד התורה. וכן אנשים שמוכרים דברי איסור, כגון שמוכרים לאנשים שאינם בקיאים בזה, "חסה" שאינה מגידול מיוחד ללא תולעים. כל אלו הם בכלל מחטיאי הרבים, שעונשם גדול, וקשה תשובתם, אלא שכאמור, אם עשו תשובה בכל כחם, תשובתם מתקבלת לפניו יתברך.

והנכון הוא לגבי כל מי שהחטיאו את הרבים, שיעשו תשובת המשקל, לזכות את הרבים במצוות לכפר על חטאיהם, ואז תהא תשובתם מקובלת ביותר.

ותשובת המשקל היא, שאם היה מקלקל את הרבים בדעות רעות שהיה מפיץ, הרי מעתה ואילך יחזק את אחרים בדעות נכונות על פי דרך ה', וכן למשל אשה שהיתה נוהגת ללכת בחוסר צניעות, הרי מעתה תדקדק יותר ללכת בצניעות, ותשפיע גם על חברותיה ללכת בצניעות, וכן על זה הדרך. ובזה יכופר חטאם, ותקובל תשובתם לפני ה' יתברך.

תאריך השאלה:
ג' אלול תשע"ט / 3 בספטמבר 2019

יש בזה מחלוקת הפוסקים. ולדעת רוב הפוסקים אין לסמוך על הזמן של ארץ ישראל. ראה בחזון עובדיה ימים נוראים עמוד ד.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


חודש הרחמים והסליחות – תפלתו של מרן זצ"ל

חודש אלול, הוא החודש המסוגל ביותר לסליחה וכפרה, לכן נוהגים לחזור בתשובה, איש איש כפי מעשיו, בימים הללו. ומרבים בהם בתחנונים לפני ה' יתברך. ובפרט נהגו בזה הספרדים ובני עדות המזרח, שאומרים "סליחות" החל ממוצאי ראש חודש אלול.

וידוע שבימים אלה אנו קרובים יותר לה' יתברך, והוא ממהר לשמוע תפילות. כמו שדרשו "אני לדודי ודודי לי", ראשי תיבות אלול. ו"דודי", הוא הקדוש ברוך הוא. שאנו קרובים אליו והוא קרוב אלינו. וכן בפסוק "ובא לציון גואל ולשבי פשע ביעקב", רמוז חודש "אלול".

וכתב רבינו יונה בספר היראה בזו הלשון: "משנכנס אלול עד מוצאי יום הכפורים יהיה ירא וחרד מאימת יום הדין".

ובזכות התשובה בימים אלה, אנו עתידים להגאל, כמו שנרמז בפסוקים שאמר דוד המלך, "לדוד ה' אורי וישעי", אורי, בראש השנה, וישעי, ביום הכפורים. ומסיים דוד המלך, "לולא האמנתי לראות בטוב ה'", ופירשו רבותינו (בברכות ד.), שהיה דוד המלך מתיירא (מפחד) שמא יגרום החטא ולא תבא הישועה, ולכן יש ניקוד (נקודות) מעל המילה "לולא" האמנתי לראות בטוב ה', שרצונו לרמוז בזה על חודש "אלול" (אותיות לולא), שבזכות תשובתינו בימים אלה נוושע ביום הדין.

וכתב הגאון רבי דוד עמאר ז"ל, בספר תפלה לדוד (סי' ריב), שבחודש אלול ובעשרת ימי תשובה, נכון מאד לכוין בברכת "השיבנו אבינו לתורתך" שבתפלת שמונה עשרה, ולהזכיר כמה משמותיהם של אלה שנטו מדרכי ה' ותורתו, ויצאו לתרבות רעה, וביחוד אם הם קרוביו. והדברים הללו הובאו על ידי מרן רבינו הגדול זצ"ל בספרו חזון עובדיה (עמוד כה). וכמו כן בודאי שראוי לאדם להתפלל גם על עצמו, שיזכה לשוב בתשובה, ולעלות מעלה מעלה בתורה וביראת ה'. וגם כל בקשותיו האחרות, יהיו לשם שמים, שאם תהיה לו פרנסה טובה ובריאות טובה, יוכל להתחזק עוד ועוד בעבודת ה'.

ובהזדמנות מסויימת כשעמדנו סמוך למרן זצ"ל בשעת התפלה, ראינו שביקש בתפלתו אחרי "יהי לרצון" שבסיום התפלה, והתחנן לפני הקדוש ברוך הוא שיחזיר בתשובה שלימה בחור אחד שפרש מדרכי היהדות, והיה מתחנן כבן לפני אביו.

ובאמת שאם נתבונן, הלא נראה כל איש ואשה, כמה אנו מאריכים בתפלה על קרובינו שחלילה אינם בקו הבריאות, או מעוכבי זיווג וכדומה. והלא הדברים קל וחומר, כי הכאב על מי שאינו הולך בדרך ה' הוא גדול פי כמה וכמה, שמאבד עצמו מחיי העולם הבא, ואינו מזכה את עצמו בזכויות רבות לחיי עולם הנצח, אשר כל קורות האדם בזה העולם הם כאין וכאפס לעומת חיי העולם הבא.

וזכור לנו, שאחר פטירת רעייתו של מרן רבינו זצ"ל, היה מרבה בתפלות ובלימוד תורה לעלוי נשמתה, והיה מזכיר מה שכתבו המקובלים, שיראה אדם את קרובו הנפטר כאילו הוא עומד ומתחנן לפניו שיצילו מאש אוכלה. כי צורך האדם בעולם הבא לזכויות ומעשים טובים בכדי לזכות בחיי העולם הבא, הוא גדול לאין שיעור מכל צרכיו בזה העולם השפל והחולף.

והגאון רבי דוד עמר הנזכר, הביא בספרו את הנוסח הנכון למי שרוצה להוסיף שמות קרובים בברכת "השיבינו", שיאמר בתוך הברכה, אחרי אמירת "השיבנו אבינו לתורתך וקרבנו מלכינו לעבודתך והחזירינו בתשובה שלימה לפניך": יהי רצון מלפניך ה' אלהינו ואלהי אבותינו, שתחתור חתירה מתחת כסא כבודך להחזיר בתשובה שלימה כל פושעי ישראל, ובכללם תחזיר בתשובה שלימה את (יאמר את שם הקרוב ואת שם אמו, כגון דוד בן אסתר), כי ימינך פשוטה לקבל שבים, ברוך אתה ה' הרוצה בתשובה.

(ונכון שבסיום הברכה כשמזכיר את שם ה', יכוין שניקוד שם ה' בכתיבתו בברכה זו, הוא בסגול, כפי שמודפס בסידורים המדויקים).

ויהי רצון שהשם יתברך יחזיר את כל פושעי ישראל בתשובה שלימה וידעו תועי רוח בינה, ומלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים.

תאריך השאלה:
ב' אלול תשע"ט / 2 בספטמבר 2019

אם כוונתו לאכול כזית, ממילא הכל סעודה אחת, ואינו מברך על שאר המאכלים אפילו שעדיין לא אכל כזית.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


מעט לחם עם סלטים – המכשול שקיים באולמות שמחה

בהלכה הקודמת ביארנו, שכל מאכלים הבאים בתוך הסעודה שיש בה פת (לחם), אין מברכים על אותם המאכלים, מפני שכולם נפטרו בברכת המוציא לחם מן הארץ שעל הפת.

והבאנו את דברי הריטב"א שהסביר, שטעם הדבר שאין אנו מברכים על שאר המאכלים, אינו מדין עיקר וטפל הכללי בהלכות ברכות (שאם יש לאדם מאכל המורכב מכמה מרכיבים, כגון אורז עם אפונה, מברך על העיקר שהוא האורז, ופוטר את הטפלה, שהיא האפונה, ואינו מברך עליה האדמה), אלא דין מחודש הוא, שכיון שהלחם הוא החשוב שבסעודה, ממילא הוא פוטר את כל מה שיבוא באותה הסעודה, אף על פי שהוא אוכל את שאר המאכלים בפני עצמם, בלי לחם, מכל מקום הם נפטרים כיון שהם בכלל הסעודה כולה. ולכן אין אנו מברכים על בשר ודגים וכדומה באמצע הסעודה.

ולאור האמור נבוא לדון בענין מי שאוכל פת לחם, ואוכל פחות משיעור כזית (כעשרים ושבעה גרם) מהלחם, האם עליו לברך על שאר המאכלים שבאים לפניו, או שהם נפטרים בברכת המוציא שעל הפת?

והתשובה לכך כבר מבוארת בתוך דברינו, שהרי כתב הריטב"א, שסיבת הפטור מברכת שאר המאכלים באמצע הסעודה, הוא מצד הסברא שהפת היא עיקר ה"סעודה", אם כן כל זה שייך דוקא במקום שאוכל יותר מכזית מהפת, שאז יש כאן "סעודה", שלאחריה מברך ברכת המזון, אבל אם אינו אוכל כזית פת, אם כן, אין כאן סעודה ולא שייך שום טעם לפטור את שאר המאכלים מברכתם.

אלא שעדיין יש בידינו את הדין הכללי של "עיקר וטפל", ולכן, אף אם אוכל פחות מכזית פת, אם המאכל הנוסף הוא טפל לפת, כגון ממרחים למיניהם, או מעט סלטים וכדומה, בודאי שהם נפטרים בברכת הפת, כדין כל עיקר וטפל, אבל מאכלים הנאכלים בפני עצמם בלי לחם, כגון בשר ודגים או סלט שאכלו בפני עצמו, חייב לברך עליהם, כל אחד ברכתו הראויה לו.

וכאן יש לעורר על מכשלה גדולה שנפוצה באולמות שמחה (של חתונות לדוגמא), שלפני תחילת האירוע, מגישים מאכלים שונים לפני המוזמנים ב"בר" של האולם. ("בופה"). וכל הקרואים אוכלים כאוות נפשם, ולאחר מכן נכנסים לאולם, ואז נוטלים ידיהם ואוכלים פת לחם עם שאר המאכלים. ובזמן האחרון החלו להגיש באותו "בר", מיני פת קטנים, כגון פיתות קטנות וכדומה, ואנשים אוכלים מהם בלי לשים לב, ללא נטילת ידיים, ובלי לברך המוציא, ואינם יודעים כי מיני הפת הללו ברכתן המוציא לחם מן הארץ, ולא מתאים בכלל להגישם לפני המוזמנים בשלב זה של האירוע. ולכן יש להודיע מראש לבעל האולם שלא יניח מאכלים כאלה לפני הקרואים, או שיודיעו למוזמנים שאין לאכול ממיני הפת הללו ללא נטילת ידיים.

תאריך השאלה:
א' אלול תשע"ט / 1 בספטמבר 2019

כשהאב מוהל בעצמו. אמנם מרן הביא את דברי הרמב"ם בזה, אך מרן זצ"ל ביביע אומר ח"ז (יו"ד סימן כח אות ג) פסק שיברך על המילה. (אבל התימנים נוהגים לברך למול את הבן).

כאשר האב מל בעצמו, סדר הברכות: להכניסו, ועל המילה, וברכת שהחיינו קודם המילה. וכן הורה מרן זצ"ל כמו שכתב בספר אות הברית פרק ו אות כב.

למנהג האשכנזים, מברך תחילה על המילה, ואחר כך להכניסו ואחר כך שהחיינו. אך מנהג הספרדים הוא כמו שכתבנו. וראה בספר תורת הברית עמוד רפד.

תאריך השאלה:
ל' אב תשע"ט / 31 באוגוסט 2019

ריבה לא מבושלת, כמובן שאסור לחממה על הפלאטה.

מרק קפוא אין להניחו על הפלאטה.

דבר שהוא קרוש, מותר להניחו על הפלאטה אף על פי שיודע ורוצה בכך שיהיה נימוח.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


חימום תבשיל קרוש

שאלה: פשטידה, או בשר, שיש בהם רוטב, אבל בשעה שהוא צונן, השומן קרוש ואינו נוזלי. האם מותר לחמם תבשיל כזה על גבי הפלאטה בשבת?

תשובה: ביארנו, שמותר לחמם בשבת על גבי הפלאטה, תבשיל שנתבשל כבר לפני שבת. משום שאין איסור "בישול" בחימום תבשיל מבושל, שהרי "אין בישול אחר בישול". אולם כל זה דוקא בתבשיל שהוא "יבש", אבל תבשיל "לח" כגון מרק, מים וכדומה, אסור לחממו בשבת, הואיל ו"יש בישול אחר בישול בלח". (ויש אופן להקל בזה כמו שביארנו).

דברי מרן השלחן ערוך
ולגבי תבשיל "קרוש". כתב מרן השלחן ערוך (סימן שיח סעיף טז) בזו הלשון: מותר ליתן אינפאנדא (פשטידה שעשויה מבצק ממולא חתיכות בשר ושומן) כנגד האש במקום שהיד סולדת בו, אף על פי שהשומן שבה שנקרש חוזר ונימוח.

כלומר, דבר שהוא קרוש כשאינו רותח, אין דינו כדבר לח לגבי "בישול אחר בישול", הואיל ובשעת ההנחה כנגד האש, הוא אינו "לח" אלא "יבש".

החולקים בזה, והדין למעשה
ואמנם יש שחלקו על דברי מרן השלחן ערוך בזה, ובראשם "הלבוש". אולם להלכה ולמעשה, פסק מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל בספרו חזון עובדיה (ח"ד עמוד שעא) שהעיקר להקל בדבר. והביא כמה ראיות והסברים לדבריו, והביא שכן כתבו בפירוש כמה מרבותינו הראשונים.

ולסיכום: דבר שהוא נוזלי, אך עתה הוא "קרוש" כשאינו רותח, כגון שומן וכדומה, מותר להניחו על גבי פלאטה חשמלית בשבת כדי שיתחמם, אף על פי שעל ידי החום הוא חוזר ונעשה נוזלי.

ומטעם זה מותר לחמם בשבת סופגניה שיש בתוכה מרקחת של תותים ("ריבה"), מאחר ובשעה שמניחים את הסופגניה על הפלאטה, המרקחת קרושה ואינה נוזלית. וכן פסק הגאון רבי שלמה זלמן אוירבך זצ"ל ועוד. (ובאמת שלגבי מרקחת יש עוד סברות להקל בדבר).

תאריך השאלה:
ל' אב תשע"ט / 31 באוגוסט 2019

ידלג, וכפי שביארנו בקישור זה:

http://halachayomit.co.il/he/default.aspx?HalachaID=54

תאריך השאלה:
כ"ט אב תשע"ט / 30 באוגוסט 2019

להניח מגבת על גבי הסיר באופן שאינה גולשת לצדדים, אם לא עשה כן מערב שבת, אנו לא ביארנו את הדין בזה בפירוש. ואף על פי שיש מיקלים, וכמו שכתב מרן זצ"ל וכן כתב בנו הגאון שליט"א בילקוט יוסף, והביא סימוכין למנהג זה, וכן נוהגות כמה נשים חכמניות, בכל זאת אנו סתמנו את הדברים כפשט דברי מרן השלחן ערוך כדי לא להאריך יותר מדאי בפרטי דינים. וכך הורה לנו מרן זצ"ל לגבי הלכה יומית, לכתוב הדברים באופן כזה, ובמקרה אחד אף הורה לנו לכתוב להיפך ממה שפסק בספרו, כדי לכתוב את הדברים בשפה קלה ושיהיה כמה שניתן לכל הדעות.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


הטמנה

שאלה: האם מותר לכסות במגבת בשבת סיר המונח על גבי פלאטה חשמלית?

תשובה: בדורות הקודמים, היו נוהגים להטמין את הקדירה (הסיר) של התבשיל בתוך עפר וכיוצא בזה, כדי לשמור על חמימותו של התבשיל.

דבר שמוסיף ושאינו מוסיף הבל
כשהיו טומנים את התבשיל, יש שהיו טומנים את הקדירה (הסיר) בתוך דבר שרק שומר על חמימות התבשיל, כגון נוצות של יונה ובגדים וכיוצא בזה. ויש שהיו טומנים את הקדירה בתוך דבר שמוסיף לחמימותו של התבשיל, כגון פסולת של זיתים או של שומשמין, שגורמת לקדירה להתחמם יותר.

וכל הטמנה שהיא בדבר שבא לשמור על חמימותו של המאכל, ולא להוסיף על חום הקדירה, כגון הטמנה בתוך בגדים, נקראת הטמנה בדבר "שאינו מוסיף הבל". וכל הטמנה שהיא בדבר הבא להוסיף על חמימות המאכל, כגון הטמנה בפסולת של זיתים, נקראת הטמנה "בדבר המוסיף הבל".

איסור הטמנה בדבר המוסיף הבל
גזרו חכמים שלא להטמין אפילו מערב שבת (קודם כניסת השבת) בדבר שהוא מוסיף הבל. גזירה, שמא יראה שהמאכל אינו מחומם כל צרכו, ויבא להטמין ברמץ, שיש בו גחלי אש, ומתוך כך יבא לידי איסור תורה. ולפיכך, אסור להטמין תבשיל בערב שבת בפסולת של זיתים או במלח או בכל דבר המוסיף הבל. אבל בדבר שאינו מוסיף הבל, כגון בגדים או כרים וכסתות וכדומה, מותר להטמין מערב שבת.

הטמנה בדבר שאינו מוסיף הבל
אבל ביום השבת עצמו, אסור להטמין אפילו בדבר שאינו מוסיף הבל, גזירה שמא ימצא שהתבשיל צונן, ויבא לחממו באיסור. ולכן אסור לכסות ביום השבת עצמו קדירה שיש בה תבשיל חם, כדי לשמור על חמימותה, וכל שכן שאסור לכסות בשבת בבגדים את קדירת התבשיל שמונחת על גבי פלאטה חשמלית כדי למהר את בישולה וחימומה.

וכל זה בשבת עצמה, אבל מערב שבת, קודם כניסת השבת, מותר להטמין מאכל בדבר שאינו מוסיף הבל, כגון בגדים. ולכן מותר לכסות במגבת את קדירת החמין המונחת על גבי הפלאטה מערב שבת, שהרי המגבת אינה מוסיפה הבל. ובהמשך נחזור בעזרת ה' ונסכם ונסביר את הדברים.

תאריך השאלה:
כ"ו אב תשע"ט / 27 באוגוסט 2019

המקור הוא בירושלמי ברכות פ"א ה"ה. וכן כתב ראבי"ה ח"א סי' לט, שיזקוף לפני הזכרת ה'. וכן כתב הריטב"א ועוד בברכות יב. 

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


המשך דיני הכריעות בתפילה

בהלכה הקודמת ביארנו את עיקרי הדינים של הכריעות בתפילה, שיש לכרוע בתחילה ובסיום של ברכת אבות וברכת מודים. וביארנו כמה יש לכרוע. וכעת נבא לדון, האם כשהאדם כורע, עליו לכופף גם את ברכיו, כפי שנוהגים רבים, או שאין צורך בכריעה כזו, אלא אך ורק בכיפוף הגב והרכנת הראש. ובכן נבאר את סדר הכריעה בצורה ברורה.

כתב מרן השלחן ערוך (או"ח סימן קיג), כשהוא כורע, יכרע במהירות בפעם אחת, וכשהוא זוקף, זוקף בנחת, ראשו תחילה, ואחר כך גופו. עד כאן. ומבואר מדבריו, שכאשר כורע, יכרע את גופו וראשו יחד. וכשהוא זוקף, יזקוף את ראשו בתחילה. אולם לדעת רבים מן הפוסקים, ועל צבאם רבינו האר"י, אין לכרוע בבת אחת, אלא, כשהוא אומר "ברוך", יכרע את גופו תחילה, וכשהוא אומר "אתה", יכרע ראשו, וכשזוקף, זוקף תחילה את גופו ואחר כך את ראשו. ויש נוהגים בזה כדעת מרן השלחן ערוך, ויש נוהגים כדברי רבינו האר"י.

וטעמי הדברים ארוכים בהסברם, ולא נוכל לפרטם כאן.

ולכל הדעות, בשעה שאומר ה', יהיה זקוף, כמו שנאמר "ה' זוקף כפופים". וביארנו הראשונים כי פירוש הדבר, שלפני שיאמר אדם את שם ה', כבר יהיה זקוף, ולא יזקוף תוך כדי הזכרת שם ה'.

ומן האמור מבואר שאין צורך בשעת הכריעות לכופף את ברכיו, אלא די בכך שמרכין את ראשו ואת גופו. אולם למנהג האשכנזים, בשעה שאומר "ברוך", יכרע בברכיו, דהיינו שיכופף מעט את ברכיו, וכשאומר "אתה", מתכופף עד שיתפקקו כל החוליות שבשידרה (כמו שהסברנו בהלכה הקודמת). אבל מנהג רוב הספרדים, שאינם כורעים בברכיים כלל, אלא כשאומר "ברוך" שוחה בכל גופו עד שיתפקקו כל החוליות שבשידרה.

כשמגיע לברכת "מודים", יכרע בשעה שאומר "מודים", ויזקוף לפני שיזכיר את שם ה' (מודים אנחנו לך שאתה הוא ה').

ולסיכום עיקר הדין: בברכות שצריך לכרוע, יש לכרוע במהירות בגופו ובראשו בשעה שאומר "ברוך", (ולדעת רבינו האר"י, יכרע את גופו תחילה ואחר כך ירכין את ראשו בשעה שאומר "אתה"). ולמנהג האשכנזים, בשעה שאומר "ברוך" מכופף מעט את ברכיו, וכשאומר "אתה" כורע בגופו ובראשו, ומיד זוקף (לפני שיזכיר שם ה'), את ראשו תחילה ואחר כך את גופו. ולדעת רבינו האר"י, יש לזקוף את גופו תחילה ואחר כך את ראשו, בין למנהג הספרדים ובין למנהג האשכנזים.

תאריך השאלה:
כ"ג אב תשע"ט / 24 באוגוסט 2019

הכוונה היא להנחה מערב שבת, כלומר, לפני כניסת השבת, וכמו שמוסבר שוב בהמשך הדברים.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


פלאטה חשמלית

אתמול ביארנו, שאסרו רבותינו להניח תבשיל, שעדיין אינו מבושל לגמרי, על גבי כירה עם גחלים, מפני שחששו שמא יטעה האדם ויחתה (יערבב) את הגחלים בשבת, כדי להגדיל את חום האש.

והזכרנו שלדעת מרן רבינו עובדיה יוסף זצוק"ל, מותר מן הדין להניח תבשיל שלא התבשל כל צרכו על גבי כיריים של אש שמצויות בזמנינו, שהרי בכיריים הללו אין גחלים בכלל. ואף על פי שיש מקום להחמיר בזה, לכסות את האש באיזה כיסוי, וכן לכסות את כפתורי הכיריים, כדי שלא יטעו להגביר או להנמיך את האש בשבת. מכל מקום מעיקר הדין, מותר להניח תבשיל על גבי כיריים כאלה בשבת, מאחר ואין בהן גחלים.

וממוצא הדברים נלמד, שבפלאטה חשמלית של שבת, שאין האש שבתוכה ניכרת כלל, והיא מכוסה בטס של מתכת מעצם יצירתה, הרי דינה הוא כדין כירה גרופה וקטומה (כירה שפינו את הגחלים שבתוכה, או שכיסו אותם, שאז מותר להניח עליה תבשיל כמו שביארנו), ויש להקל להניח על גביה תבשיל מערב שבת, כגון "חמין", כדי שיגמר הבישול שלו ביום השבת עצמו. ואין חובה כלל להניח על גבי הפלאטה טס של מתכת, מכיון שבלאו הכי האש שבפלאטה מכוסה על ידי המתכת. וכן פסק הגאון רבי משה פינשטיין זצ"ל.

ויש עוד טעמים להקל בזה שנידונו בארוכה בספרי הפוסקים. ויש מחמירים גם בפלאטה חשמלית, להניח על גביה טס של מתכת שיפסיק בין קדירת התבשיל למאכל. ומכל מקום מעיקר הדין יש להקל בזה בפשיטות, גם בלא טס של מתכת.

ואצל הספרדים ובני עדות המזרח, שהולכים אחר הוראות מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל, כבר פשט המנהג להקל בדבר זה, ומשהים על גבי הפלאטה החשמלית את החמין של שבת, אף על פי שהוא עדיין אינו מבושל בכניסת השבת. ואינם מניחים טס של מתכת או הפסק אחר בין הפלאטה לבין התבשיל. ובין המיקלים תלמידי חכמים צדיקים וחסידים.

אולם ישנם בזמנינו אנשים, שאינם יודעים כלל את דיני התורה, ובכל זאת הם רוצים לשמור שבת, וטועים לחשוב, שמותר לבשל על גבי פלאטה חשמלית בשבת, וכך הם מטגנים ומבשלים ועושים כל מעשיהם כבימות החול, אלא שעושים הכל על גבי פלאטה חשמלית. ויש להזהירם, כי המבשל על גבי פלאטה חשמלית עובר על איסור חילול שבת ממש. וכל ההיתר בזה, אינו אלא להניח תבשילים על גבי הפלאטה לפני כניסת השבת, או לחמם מאכלים שכבר בושלו לפני השבת, כאשר הם אינם נוזליים, וכפי שנבאר בעזרת ה'.

ולסיכום: מותר להשהות מערב שבת תבשיל שלא נתבשל כל צרכו על גבי פלאטה חשמלית של שבת, ובזה יש להקל בפשיטות גם בלא הפסק של טס מתכת.

וכל זה לענין הנחת תבשיל מערב שבת לצורך השבת, אבל ביום השבת עצמו, יש פרטי דינים בזה, שיבוארו להלן.

תאריך השאלה:
כ"ג אב תשע"ט / 24 באוגוסט 2019

לא. ביצים שאינן מבושלות, מותר להניח אותן עם החמין על הפלאטה מערב שבת.אסור להניחת את הביצים הללו על הפלאטה בשבת עצמה. וכן אין לפתוח את הסיר של החמין בשבת כל זמן שיש בתוכו דברי שעדיין לא נתבשלו כל צרכן, כי אז, יהיה אסור לסגור את הסיר.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


מלאכת בישול בשבת

לפני מספר שנים, ביארנו כאן כמה מהלכות בישול וחימום מאכלים בשבת. ועתה נחזור על הדברים בתוספת מרובה, ובצורה מבוארת יותר.

מלאכת בישול
במשנה במסכת שבת (עג.) שנינו, כי אחת מן המלאכות שאסרה התורה עשייתה בשבת היא מלאכת אופה. וכבר ביארנו שכל המלאכות שנאסרו בשבת הן המלאכות שהיה נהוג לעשותן במשכן, ומבואר בגמרא שעיקר מלאכת אופה שהיה נהוג לעשותה במשכן, היא בבישול הסממנים לצורך הקטורת, ומה ששנינו במשנה "אופה" ולא "מבשל" הוא מפני שבכלל מלאכת בישול נאסרה אף אפיה, וכן דין צלייה וטיגון בשבת שווה לדין בישול האסור בשבת מן התורה, ובכל זאת בחר התנא למנות דווקא מלאכת "אופה" משום שגם שאר המלאכות שהוזכרו במשנה לפני כן, הן עוסקות בסדר הכנת הפת (הלחם), מלאכות מעמר ודש וזורה וטוחן ובורר ומרקד והלש, ולפיכך המשיך ושנה מלאכה השייכת בפת, שהיא מלאכת אופה, למרות שעיקרה של המלאכה הוא מבשל.

בישול תבשיל שלא נתבשל לגמרי לפני שבת
ובכלל איסור זה נמצא גם המניח מאכל שנתבשל כבר מערב שבת, אבל לא נתבשל כל צרכו, וכגון שנתבשל רק חצי בישולו, וחוזר ומניחו על גבי האש או הפלאטה החשמלית בשבת, הרי זה עובר על מלאכת מבשל בשבת, (ואף אם נתבשל המאכל כל צרכו קודם השבת, לא תמיד מותר להניחו על גבי הפלאטה בשבת וכפי שיבואר בעזרת ה').

איסור בישול על גבי פלאטה חשמלית
איסור בישול בשבת אינו שייך כלל וכלל לאיסור הבערת אש בשבת, כי מלאכת הבערת אש היא מלאכה נפרדת לחלוטין. לפיכך המבשל בשבת חייב, אף אם בישל על גבי אש שמוכנה כבר מבעוד יום קודם כניסת השבת, וכן אסור לבשל בשבת על גבי פלאטה חשמלית שהודלקה כבר לפני כניסת השבת, וצריך להזהיר על כך, מפני שישנם לצערנו רבים שטועים וסבורים שמותר לבשל בשבת על גבי פלאטה חשמלית, ונכשלים בחילול שבת, וכל זאת מתוך חוסר ידיעת ההלכה.

חום "שהיד סולדת בו"
איסור בישול בשבת הוא בחימום תבשיל וכדומה לחום "שהיד סולדת בו", דהיינו חום שהיד נרתעת כאשר היא נטבלת בו, ושיערו כמה מרבני זמנינו שהוא חום בטמפרטורה של כארבעים וחמש מעלות צלסיוס. וכן דעת הגאון רבי שלמה זלמן אוירבך זצ"ל. והביא ראיה גדולה לדבריו, כפי שכבר כתבנו בעבר, וקבענו הלכה לפי דבריו.

אולם מרן רבינו עובדיה יוסף זצוק"ל בספרו חזון עובדיה (ח"ד עמוד שעא) כתב, שהנסיון מוכיח שבשיעור חום של כארבעים מעלות צלסיוס, כבר "נכוית כרסו של תינוק", ושיעור זה נחשב ש"היד סולדת בו".  וכן דעת הגאון רבי בן ציון אבא שאול זצ"ל ועוד.

אסור להניח מאכל על גבי האש בשבת, אף אם מתכוון להוציאו מן האש קודם שיתחמם כל כך, משום שכל שאם יישאר שם המאכל כל היום כולו יוכל לבוא לידי חום שהיד סולדת בו, יש בהנחת התבשיל שם איסור משום בישול בשבת. אבל להניח מים כנגד האש באופן שהם רחוקים ממנה ואינם יכולים לעולם להגיע לחום כזה, מותר בשבת, משום שאין זה נחשב מבשל.

תאריך השאלה:
כ"ג אב תשע"ט / 24 באוגוסט 2019

מותר להניח חלה וכדומה על הפלאטה ישירות, כדי שיתייבשו ויעשו כמו צנימים.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


פלאטה חשמלית

אתמול ביארנו, שאסרו רבותינו להניח תבשיל, שעדיין אינו מבושל לגמרי, על גבי כירה עם גחלים, מפני שחששו שמא יטעה האדם ויחתה (יערבב) את הגחלים בשבת, כדי להגדיל את חום האש.

והזכרנו שלדעת מרן רבינו עובדיה יוסף זצוק"ל, מותר מן הדין להניח תבשיל שלא התבשל כל צרכו על גבי כיריים של אש שמצויות בזמנינו, שהרי בכיריים הללו אין גחלים בכלל. ואף על פי שיש מקום להחמיר בזה, לכסות את האש באיזה כיסוי, וכן לכסות את כפתורי הכיריים, כדי שלא יטעו להגביר או להנמיך את האש בשבת. מכל מקום מעיקר הדין, מותר להניח תבשיל על גבי כיריים כאלה בשבת, מאחר ואין בהן גחלים.

וממוצא הדברים נלמד, שבפלאטה חשמלית של שבת, שאין האש שבתוכה ניכרת כלל, והיא מכוסה בטס של מתכת מעצם יצירתה, הרי דינה הוא כדין כירה גרופה וקטומה (כירה שפינו את הגחלים שבתוכה, או שכיסו אותם, שאז מותר להניח עליה תבשיל כמו שביארנו), ויש להקל להניח על גביה תבשיל מערב שבת, כגון "חמין", כדי שיגמר הבישול שלו ביום השבת עצמו. ואין חובה כלל להניח על גבי הפלאטה טס של מתכת, מכיון שבלאו הכי האש שבפלאטה מכוסה על ידי המתכת. וכן פסק הגאון רבי משה פינשטיין זצ"ל.

ויש עוד טעמים להקל בזה שנידונו בארוכה בספרי הפוסקים. ויש מחמירים גם בפלאטה חשמלית, להניח על גביה טס של מתכת שיפסיק בין קדירת התבשיל למאכל. ומכל מקום מעיקר הדין יש להקל בזה בפשיטות, גם בלא טס של מתכת.

ואצל הספרדים ובני עדות המזרח, שהולכים אחר הוראות מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל, כבר פשט המנהג להקל בדבר זה, ומשהים על גבי הפלאטה החשמלית את החמין של שבת, אף על פי שהוא עדיין אינו מבושל בכניסת השבת. ואינם מניחים טס של מתכת או הפסק אחר בין הפלאטה לבין התבשיל. ובין המיקלים תלמידי חכמים צדיקים וחסידים.

אולם ישנם בזמנינו אנשים, שאינם יודעים כלל את דיני התורה, ובכל זאת הם רוצים לשמור שבת, וטועים לחשוב, שמותר לבשל על גבי פלאטה חשמלית בשבת, וכך הם מטגנים ומבשלים ועושים כל מעשיהם כבימות החול, אלא שעושים הכל על גבי פלאטה חשמלית. ויש להזהירם, כי המבשל על גבי פלאטה חשמלית עובר על איסור חילול שבת ממש. וכל ההיתר בזה, אינו אלא להניח תבשילים על גבי הפלאטה לפני כניסת השבת, או לחמם מאכלים שכבר בושלו לפני השבת, כאשר הם אינם נוזליים, וכפי שנבאר בעזרת ה'.

ולסיכום: מותר להשהות מערב שבת תבשיל שלא נתבשל כל צרכו על גבי פלאטה חשמלית של שבת, ובזה יש להקל בפשיטות גם בלא הפסק של טס מתכת.

וכל זה לענין הנחת תבשיל מערב שבת לצורך השבת, אבל ביום השבת עצמו, יש פרטי דינים בזה, שיבוארו להלן.


צפייה