שאלות ותשובות הלכה יומית

לחץ על השאלה לצפיה בתשובה

תאריך השאלה:
ט"ז סיון תשע"ט / 19 ביוני 2019

אין צורך להכשיר את הכלים. (הטעם שאין צורך להכשיר, משום שאפילו למי שנוהג להחמיר לאכול רק מכשרות ברמה גבוהה, הרי לכל היותר הוא חושש מספק איסור שקיים במאכלים בכשרות רגילה. וספק איסור שנבלע בכלים, אחרי עשרים וארבע שעות, אין צורך להגעילם, שכן פסק המהרשד"ם ועוד מגדולי האחרונים).

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


טימטום הלב

שאלה: האם יש להזהר בכשרות המאכלים גם כלפי ילדים קטנים?

תשובה: הנה בדבר שהוא אסור מן התורה, כגון מאכל בשר בחלב, או מאכל טמא, כגון חלב של בהמה טמאה, בודאי שאסור לתת ממנו לילדים קטנים, ואפילו לתינוק בעריסה אסור לתת ממאכלים אלו, ואיסור זה הוא מן התורה, שלא להאכיל קטן נבלות או שאר איסורים. והשאלה הנשאלת היא רק כלפי מאכלים שאין בהם איסור ממש מן התורה, אלא חשש איסור, כגון חלב שלא ידוע מאין הוא הגיע, שאז יש מקום לומר שמכיון שרוב החלב הוא מבהמות כשרות, ורק מדרבנן צריך שידעו בודאות שהחלב בא מבהמה טהורה, אם כן מותר יהיה לתת ממנו לילד קטן במקום צורך. וכן איזה מיני מתיקה מתוצרת שאינה תחת השגחה מעולה, שאף שיש מקום להקל באכילתה, מכל מקום נזהרים הגדולים שלא לאכול מאכל זה מפני חשש איסור. והשאלה היא האם יש מקום להחמיר בזה אף לקטנים.

והנה בתורתינו הקדושה נאמר "אַל תְּשַׁקְּצוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּכָל הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ וְלֹא תִטַּמְּאוּ בָּהֶם וְנִטְמֵתֶם בָּם", ולכאורה צריך היה להיות כתוב "ונטמאתם בם", ומפני מה נכתב "ונטמתם בם"? אלא להודיענו כי על ידי אכילת מאכלות אסורות נעשה מטומטם לבו של האדם, ואין רוח קדושה שורה בו. (יומא לט.). וכן אמרו עוד בגמרא במסכת יומא (פ.) אדם מטמא עצמו מעט (על ידי מאכלות אסורות) מטמאין אותו הרבה. מטמא עצמו מלמטה, מטמאין אותו מלמעלה.

ובתלמוד ירושלמי מבואר שתינוק רשאי לינק חלב מאשה נכריה (גויה) ואין חוששין בזה לאיסור כלל. ומשמע מדברי הירושלמי שאין להחמיר בדבר זה כלל, והוא היתר גמור. וכן פסקו הפוסקים. ומכל מקום כתבו רבותינו הראשונים שלכתחילה אין לעשות דבר כזה, אלא רק במקרה שאי אפשר בענין אחר. וכמו שכתב הרשב"א, שישראל הם בישנים ורחמנים בטבעם, ועל ידי יניקה מעובדי כוכבים, נולד בהם טבע של אכזריות ועזות. ועוד כתב תלמידו הריטב"א, שחלב אשה גויה האוכלת בעצמה שקצים ורמשים, מוליד בתינוק טבע רע ואכזריות. ושורש הדבר הוא מדרשת רבותינו, שאכילת מאכלים אסורים מביאה לטמטום לבו של אדם, שלא תכנס בו רוח טהרה, ולא יוכל לספוג מקדושת התורה.

ומבואר בדבריהם, שאפילו בדבר שהוא מותר לגמרי מן הדין, מכל מקום מכיון שעלול הדבר לגרום לטמטום הלב, יש להזהר מזה. וכל יהודי יודע תורה חפץ לראות את בנו גדל  על ברכי התורה ויראת ה', ובחוסר זהירות ממאכלות אסורות, הוא עלול לגרום לבנו או לבתו רעה גדולה, שתחת לב הבשר אשר להם, מקשה את לבם להיות לב אבן, שלא ישמעו לקול מורים חס ושלום.

ועל כן בודאי שנכון מאד להחמיר אפילו לילדים קטנים שלא יאכלו שום מאכל שיש בו חשש איסור, ועל ידי זה תשרה בתוכם רוח טהרה כשאר בני ישראל הקדושים, וכל רואיהם יכירון כי הם זרע ברך ה'.

תאריך השאלה:
ט"ז סיון תשע"ט / 19 ביוני 2019

מותר. מאחר ואין רגילים לאכלו עם בשר. 

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


לחמניות חלביות

במסכת פסחים (דף לו.) מבואר, שאסרו רבותינו ללוש עיסה (בצק) של פת (לחם) עם חלב, מפני שיש לחוש שמא לא ישימו לב לכך שהפת הזו היא חלבית, ויבואו לאכלה עם מאכלי בשר כפי שרגילים תמיד.

וכן פסקו כל הפוסקים, ומרן בשלחן ערוך (יורה דעה סימן צז), שאסור ללוש עיסה בחלב, שמא יבואו לאוכלה עם בשר. ואם כבר לשו בצק כזה, אסור לאכול ממנו, ואפילו כשהוא לבדו אסור לאכול ממנו.

ובגמרא (שם) מובא, שאמר רבי יהושע לבניו, שביום טוב הראשון של חג הפסח, יכינו עבור מצות, ובבצק שלהם לא יוסיפו תוספות, שהרי המצות צריכות להיות "לחם עוני", אבל לשאר ימי הפסח, ביקש רבי יהושע שילושו עבורו את הבצק בחלב. והקשו על כך בגמרא, שהרי שנינו שאסור ללוש עיסה בחלב, ואם לש כל הפת אסורה. והשיבו בגמרא, שרבי יהושע בן לוי "כעין תורא קאמר". כלומר, "עין תורא", היא עין השור, ופירש רש"י, שרבי יהושע אמר שילושו עבורו מעט מאד בצק, כמו עין של שור, שבחתיכת בצק כל כך מועטה, אין לחשוש לתקלה, שהרי יאכלו אותה מיד לאחר האפיה כשיודעים שהיא חלבית.

אולם רבותינו הרי"ף והרמב"ם הסבירו את דברי הגמרא באופן אחר, שמה שאמרו "כעין תורא", הכוונה היא שרבי יהושע ביקש שיכינו עבורו פת שהיא משונה בצורה שלה, שיהיה ניכר שהיא חלבית, ובאופן כזה אין לחשוש שמא יאכלו איתה בשר.

ולהלכה, שני ההסברים שכתבו רבותינו הראשונים הם נכונים, שאף על פי שאסור ללוש עיסה עם חלב, מכל מקום אם עושים זאת בכמות מועטה מאד, או שעושים צורה מיוחדת לפת, שידעו שהיא חלבית, הדבר מותר. וכן פסק מרן בשלחן ערוך.

למדנו מן האמור, שאסור על פי ההלכה לאפות במאפיה לחמניות חלביות, עם יוגורט או חלב, מאחר ויש לחוש שמא יטעו ויאכלו מן הלחמניות הללו עם בשר. ורק אם עושים צורה מיוחדת להיכר שהלחמניות הן חלביות, יש להקל בדבר. וכן אם אופים בבית כמות מועטת מהלחמניות הללו, יש להקל (וכמה היא כמות מועטת, נבאר בהמשך בעזרת ה').

ומרן החיד"א (בשיורי ברכה אות ב) כתב בערך בזו הלשון:

"בארץ הצבי (ישראל) ובטורקיאה נהגו לעשות בוריקאס ממולאים בשר או גבינה או ירקות, וצריך להזהיר על זה".

כלומר, כאשר אופים בורקס גבינה, יש להזהר שהבורקס יהיה ניכר שהוא של גבינה, כדי שלא יטעו לאכול אותו עם בשר. ולכן במאפיות בארץ ישראל נוהגים לעשות בורקאס של גבינה בצורת משולש דוקא. וכתב הכף החיים (אות טז), שבורקס של בשר, בדרך כלל אין צורך לעשות בו היכר מיוחד שידעו שהוא בשרי, מאחר והבשר ניכר בתוכו, ולא יבואו לטעות בו.

ולסיכום: אין לאפות במאפיות וכדומה לחם או לחמניות חלביות, כדי שלא יטעו לאכול אותם עם בשר.

תאריך השאלה:
ט"ו סיון תשע"ט / 18 ביוני 2019

הכוונה לכתב יד, אפילו בכתיבה רגילה שלנו.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


המכבד את התורה - כבוד ספרי הקודש

היום הוא יום העצמאות, לקריאת דברים ממרן זצ"ל בענין זה, ראה בקישור.

-----------------------------------

שאלה: האם מותר לשבת על גבי ספסל שמונחים עליו ספרי קודש?

תשובה: שנינו בפרקי אבות (פ"ד): "רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, כָּל הַמְכַבֵּד אֶת הַתּוֹרָה, גּוּפוֹ מְכֻבָּד עַל הַבְּרִיּוֹת". ופירש רש"י, המכבד את התורה, שאינו מניח ספרי קודש על ספסל שיושבים בו בני אדם. ובגמרא במסכת מנחות (דף לב:) אמר רבי חלבו, אני ראיתי את רב הונא, שכאשר רצה לשבת על גבי מיטה שספר תורה מונח עליה, הניח את ספר התורה במקום אחר, ואז התיישב. מכאן שסבר רב הונא שאסור לשבת על גבי מטה שספר תורה מונח עליה. וכן אמרו בתלמוד ירושלמי, לא ישב אדם על גבי ספסל שספר תורה מונח עליו, ומעשה ברבי אליעזר שישב על גבי ספסל שהיה עליו ספר תורה, (בלי שימת לב), והרתיע מלפניו (ונרתע, קם מיד כשראה את הספר), כמרתיע מפני הנחש, (כאילו ראה נחש, מפני אימתו לכבוד התורה). ומכח דברי הירושלמי, פסקו הרמב"ם והראב"ד ועוד פוסקים, שאסור לשבת על גבי מטה שיש עליה ספר תורה.

ומרן הבית יוסף (סי' רפב) הביא דברי רבינו מנוח, שיש אומרים שדוקא בספר תורה ממש אסור, אבל שאר ספרים, אין דינם כספר תורה. וטוב להחמיר. ובעל ספר ארחות חיים כתב, שאין להקל בזה שלא יראה כמזלזל בכבוד ספרים. ומרן בשלחן ערוך פסק להחמיר בזה מן הדין רק בספר תורה, והרמ"א פסק שהוא הדין לגבי שאר ספרים.

אלא שבספרים שלנו שהם מודפסים ואינם כתובים בכתב יד, יש להקל יותר, כמו שכתבו הפוסקים, שספרים שלנו המודפסים, קדושתם פחותה מספרים הכתובים בכתב יד. אף על פי שבודאי גם ספרי קודם שלנו צריכים גניזה, ויש לנהוג בהם כבוד, וכן אסור ללכת ערום בחדר שיש בו ספריה של ספרי קודש, ואסור להחליף חיתול לתינוק כנגד ספריית ספרי קודש, מכל מקום אין קדושתן חמורה כל כך כספרים שנכתבו בכתב יד.

ולכן למעשה כתב מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל, אחר שדן בדברי הפוסקים בזה, שיש להקל בזה בספרים המודפסים. אולם מנהג האשכנזים להחמיר בזה, מפני דברי הרמ"א שפסק בפירוש שאף בשאר ספרים יש להחמיר, ולכן אף בספרים המודפסים לשיטתם יש להחמיר. אבל למנהג הספרדים ההולכים אחר הוראות מרן, שפסק להחמיר בזה רק בספר תורה, דיינו שאנו מחמירים בזה לכתחילה בספרים שבכתב יד, אבל בספרים המודפסים יש להקל.

ומכל מקום אין זה נכון להניח ספרי קודש על גבי מטה שישן עליה, בפרט כשיש חשש שבמשך הלילה הספר יפול ויתבזה. וכן אסור להניח את תיק התפילין על מטתו שהוא ישן בה כנגד מרגלותיו (הרגליים), מפני שהוא דרך ביזוי, אבל שלא כנגד מרגלותיו, אם אין שם חשש שיפלו התפילין במשך הלילה או יתבזו, מותר להניחם שם כשהוא ישן לבדו, וכמבואר בשלחן ערוך אורח חיים (סימן מ, ובסימן רמ).

ולסיכום: אסור לשבת על גבי ספסל שמונח עליו ספר תורה. ומנהג האשכנזים להחמיר בזה אף בשאר ספרים, ולמנהג הספרדים העיקר שיש להקל בזה. אולם אם המדובר הוא בספרים מכתב יד, נכון להחמיר שלא לשבת על גבי ספסל שמונחים עליו ספרים אלה.

ומותר לשבת על גבי ספסל שמונח עליו תיק עם תפילין, אבל אסור להניח את תיק התפילין על גבי מטה שישן עליה סמוך למרגלותיו, מפני שהיא דרך זלזול.

תאריך השאלה:
ט"ו סיון תשע"ט / 18 ביוני 2019

אין להקל לספרדי להסתפר. אבל רשאי להגיע ולשמח את החתן כפי שירצה.

תאריך השאלה:
י"א סיון תשע"ט / 14 ביוני 2019

מאחר ושכח לומר יעלה ויבוא, הרי זה כמו שלא התפלל בכלל. וכשמשלים את התפלה בלילה לאחר צאת ראש חודש, מתפלל פעמיים, ואינו מזכיר יעלה ויבוא. 

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


תפילת התשלומין ודין נשים בתפלה זו

בהלכות שפורסמו לפני חג השבועות, ביארנו באופן כללי את עיקר הדין של תפילת התשלומין, שמי ששכח ולא התפלל תפילה אחת, עליו לחזור ולהשלים את אותה התפילה, מיד בסיום התפילה הבאה שמתפלל. וכגון, אם שכח להתפלל שחרית, הרי שבסיום תפילת מנחה יעמוד שוב להתפלל תפילת העמידה כתשלומין לתפילת שחרית שלא התפלל.

ויש להוסיף, שדין תפלת התשלומין, אינו דוקא באופן ששכח לגמרי להתפלל תפלה אחת. אלא גם באופן ששכח להזכיר איזה דבר בתפלה, באופן שמחייב לחזור על התפלה.

ולמשל, מי ששכח להזכיר "יעלה ויבוא" בתפלת שחרית של ראש חודש, הרי עליו לחזור ולהתפלל שנית. ואם נזכר ששכח להזכיר "יעלה ויבא", רק לאחר שכבר עבר זמנה של תפלת שחרית, הרי אדם זה אינו יכול לחזור ולהתפלל שחרית, והדין הוא, שעליו להשלים את תפלת שחרית לאחר תפלת מנחה, בתור "תפלת תשלומין".

ולכן, אם שכח להזכיר יעלה ויבא בתפילת שחרית, הרי עליו להתפלל פעמיים מנחה. והוא הדין אם שכח לשאול בתפילתו טל ומטר בימות החורף, או שהזכיר טל ומטר בימות הקיץ, ולא נזכר בטעותו אלא אחר שעבר זמן אותה תפילה, שחייב להשלים אחר כך תפילתו כדין מי שטעה ולא התפלל בכלל.

ועתה עלינו לדון לגבי חיוב נשים בתפילה זו. שהרי ביארנו כבר, כי מעיקר הדין למנהג הספרדים אין הנשים חייבות להתפלל שלוש תפילות בכל יום, אלא תפילה אחת בלבד.

וביארנו גם, שאשה שרגילה תמיד להתפלל תפילת שחרית, ושכחה להתפלל שחרית, ולא נזכרה אלא כאשר עבר זמן תפילת שחרית, הרי עליה להתפלל פעמיים "תפילת מנחה", משום שעליה להשלים את תפילת שחרית, ואי אפשר להשלים כעת את תפילת שחרית, אלא אם תתפלל גם מנחה.

וברור לפי זה, שאם אשה זו רגילה להתפלל בכל יום תפילת שחרית, ושכחה להזכיר יעלה ויבא בתפילת שחרית, ולא נזכרה בכך עד שעבר זמן התפילה, הרי שחובה עליה להשלים תפילתה לאחר תפילת המנחה. נמצא שהיא חייבת עתה להתפלל מנחה, ולהשלים אחריה בתפילה נוספת את תפילת שחרית.

אך עדיין יש מקום לדון, במקרה שהאשה נפתרה כבר מחובת התפילה באותו יום, וכגון שהתפללה שחרית כדת וכדין, והזכירה יעלה ויבא, אולם החמירה על עצמה, והוסיפה להתפלל גם מנחה, ובמנחה שכחה להזכיר יעלה ויבא ולא נזכרה בכך עד שעבר זמן התפילה. כיצד עליה לנהוג, האם עליה לחזור ולהתפלל ערבית, ולהשלים אחר כך את תפילת המנחה, או שאינה חייבת בכך?

ומרן רבינו הגדול רבי עובדיה יוסף זצוק"ל כתב, שגם אשה זו צריכה לחזור ולהתפלל שוב כתקנת חז"ל, משום שדין האשה בתפילה כדין האיש לכל ענין. ואף אם התפללה שחרית, וכבר יצאה ידי חובת תפילה אחת בכל יום, ואחר כך התפללה מנחה וטעתה במנחה ולא הזכירה יעלה ויבא או ששכחה לשאול טל ומטר, ונזכרה בסיום תפילתה, צריכה לחזור ולהתפלל שוב תפילת מנחה, כיון שקבלה עליה חיוב תפילת מנחה, אף שהיתה פטורה ממנה מלכתחילה.

וכן אם נזכרה ששכחה להזכיר יעלה ויבא או שאלת טל ומטר אחר שכבר עבר זמן אותה התפילה, חייבת האשה להתפלל את התפילה שאחר כך, וחייבת לחזור גם להתפלל תפילת תשלומין כנגד אותה התפילה ששכחה להזכיר בה יעלה ויבא או שאלת טל ומטר, וכגון שהתפללה שחרית, ושכחה להזכיר יעלה ויבא, ונזכרה אחר חצות היום, חייבת להתפלל מנחה כדין האיש, ואחר תפילת מנחה תחזור להתפלל תשלומין של שחרית.

ולסיכום: אדם שטעה ושכח להזכיר בתפלתו "יעלה ויבא" בראש חודש, או שאמר "ותן טל ומטר לברכה" בימות הקיץ, וכיוצא בזה, הדין הוא שחייב לחזור ולהתפלל שנית. ואם לא נזכר בטעותו עד שעבר זמן אותה התפילה, עליו להתפלל תשלומין כנגד אותה התפילה. וכגון, אם שכח להזכיר יעלה ויבא בתפילת שחרית, ועבר זמנה. יתפלל מנחה, ואחר תפילת המנחה יחזור להתפלל שוב בתורת תשלומין לתפילת שחרית שלא התפלל כראוי. ואין שום חילוק בין אנשים לנשים לגבי דין זה.

תאריך השאלה:
י"א סיון תשע"ט / 14 ביוני 2019

מן הדין אינו חוזר. ונכון שמרן בשלחן ערוך כתב שאם ירצה יוכל להתפלל נדבה. אבל בזמן הזה שלא מכוונים כל כך, ונוהגים שלא להתפלל נדבה בכלל, כתבו כמה מגדולי האחרונים שאין להתפלל כלל. וכן פסק הכף החיים בסימן קח ועוד. וכן כתב מרן זצ"ל בהליכות עולם ח"א בפרשת משפטים ועוד.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


המשך דיני תפילת התשלומין

בהלכות האחרונות דברנו על אדם ששכח להתפלל תפילה אחת, שהדין הוא שאדם זה צריך להשלים את אותה התפילה שלא התפלל, על ידי שבתפילה שאחריה יתפלל פעמיים תפילת שמונה עשרה, הראשונה לשם תפילת חובה, והשנייה לשם תפילת תשלומין.

נחלקו הפוסקים אם תפילת התשלומין חייבת להיות סמוכה ממש לתפילת החובה, שיש סוברים שצריך שתהא תפילת התשלומין סמוכה ממש לתפילת החובה, דהיינו שכשמסיים תפילת שמונה עשרה מיד חוזר ומתפלל תפילת התשלומין. ויש סוברים שאין צריך להסמיך התפילות זו לזו כלל, ולדבריהם בודאי שאדם ששכח להתפלל ערבית, או ששכח להזכיר יעלה ויבא בתפילת ערבית של חול המועד וכדומה, יכול להתפלל שחרית עם הציבור, ואחר תפילת שמונה עשרה יכול לומר "אשרי" ו"ובא לציון", ולסיים כל התפילה עם הציבור, ואחר כך עומד ומתפלל את תפילת התשלומין.

והגאון רבי דוד יוסף שליט"א כתב,שלכתחילה ראוי ונכון להתפלל תפילת התשלומין מייד אחרי תפילת החובה, בלא שיפסיק ביניהן כלל, ולכתחילה צריך שיסמוך תפילת התשלומין לתפילת החובה ממש, ואף לא ימשיך באמירת "אשרי ו"ובא לציון" ושאר התפילה בין התפילות, ובודאי שלא יפסיק בינהן באכילה או בעסקיו, אלא יזדרז להתפלל מייד תפילת התשלומין. ומכל מקום בדיעבד אם הפסיק בין התפילות, בין אם הפסיק באמירת "אשרי" וכו' ובין אם הפסיק באכילה וכדומה, צריך מייד להפסיק בעיסוקו ולהתפלל תפילת התשלומין, ויעשה קודם לכן תנאי של נדבה, ויאמר: "אם אני חייב לחזור, תהיה תפילה זו לתפילת חובה, ואם איני חייב לחזור תהיה תפילה זו תפילת נדבה."

ומכל מקום כתב מרן הרב עובדיה יוסף זצוק"ל, שמי שמתפלל שחרית או מנחה עם הציבור וצריך להתפלל תפילת תשלומין, רשאי לשמוע חזרת התפילה מפי השליח ציבור, ורק לאחר מכן לעמוד לתפילת התשלומין, משום שחזרת השליח ציבור אינה נחשבת להפסק כלל.

לא תיקנו חכמים תפילת תשלומין, אלא רק למי שלא התפלל בשגגה, אבל אם לא התפלל במזיד ובשאט נפש, הרי זה בכלל מעוות לא יוכל לתקון, ואין לו תשלומין.

תאריך השאלה:
י"א סיון תשע"ט / 14 ביוני 2019

עיסוי עדין, שלא גורם להזעה, מותר. ועיסוי עם שמן, יש להקל בזה רק במקום צורך, שיש שם קצת חולי וכדומה. ודין זה מבואר בשלחן ערוך סימן שכז ובספר חזון עובדיה על הלכות שבת ח"ג עמוד שפז. 

תאריך השאלה:
ט' סיון תשע"ט / 12 ביוני 2019

מי שהיה נעור כל הלילה, עליו לברך ברכות השחר רק אחרי זמן עלות השחר. ורק אם ישן על מיטתו, וקם אחר חצות הלילה, ואין בדעתו לחזור לישון, אזי יברך ברכות השחר אף על פי שעדיין לא הגיע זמן עלות השחר.

תאריך השאלה:
ט' סיון תשע"ט / 12 ביוני 2019

חובה הן על ספרדים והן על אשכנזים. אלא שהרמ"א כתב שאין חובה דוקא לקרוע שתי וערב, אלא אפשר גם לנקב אותו הרבה פעמים בסכין. (דבר השייך בעיקר בכבד בהמה ולא בעוף(.

מה שאמרו לך שלא שמעו וכו', הוא מפני שאינם בני תורה.

תאריך השאלה:
ט' סיון תשע"ט / 12 ביוני 2019

חזון עובדיה אבלות, חלק ראשון עמוד שנו.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


האם הבת רשאית לומר קדיש

שאלה: מי שמת בלא בנים, האם רשאית בתו לומר קדיש לעלוי נשמתו?

תשובה: הנה עצם אמירת הקדיש היא מעלה גדולה ותועלת שלא ניתן לשערה לכבוד נשמת האב או האם שנפטרו מן העולם. שאם נגזרו עליהם עונשים, על ידי אמירת הקדיש מיקלים מעליהם את עונשם, ולפעמים מבטלים מהם את העונש לגמרי. וכן אם נגזר עליהם שיהיה חלקם בגן עדן, הרי על ידי אמירת הקדיש הם עולים ומתעלים עוד ועוד מחיל אל חיל. ועל כן בודאי שמוטל עלינו לראות, כאשר נפטר אדם מן העולם בלא בנים, האם אפשר שבנותיו יאמרו קדיש לעלוי נשמתו, אם לאו.

ובודאי שאין כל אפשרות שהבנות תאמרנה קדיש בנוכחות עשרה נשים מישראל, כי הנה ידוע, שהקדיש הוא בכלל הדברים שבקדושה שאסור לאמרם אם אין שם עשרה אנשים מישראל, וכדין אמירת "ברכו את ה' המבורך", ועל כן נדון השאלה נסוב על אופן שהבת באה לומר קדיש בפני עשרה אנשים מישראל, ויש לדון אם אין בזה איזה חשש איסור.

ואחד מגדולי האחרונים, הרב בעל ספר שבות יעקב, דיבר מענין זה בספרו, וכתב שלמעשה ענין אמירת הקדיש יכול להיות שייך גם לבנות, שבודאי על ידי אמירת הקדיש הן מביאות תועלת גדולה לנשמת ההורים. אולם כתב, כי אין להתיר שהבנות תאמרנה קדיש בבית הכנסת, אלא אך ורק כאשר מתאסף מנין אנשים בביתן, ונאמרים שם דברי תורה או מתקיימת שם תפילה, שאז יכולות לומר קדיש לעלוי נשמת אביהן.

והגאון בעל ספר תשובה מאהבה, כתב שבעיר אמסטרדם אירע דבר כזה, שנפטר אדם בלא בנים, והיו הבנות אומרות קדיש (ומשמע שהיו אומרות קדיש גם בבית הכנסת), ולא מיחו בידה חכמי העיר (כלומר, לא היתה התנגדות למנהגה), ובעל חוות יאיר (הלא הוא הגאון רבי יאיר בכרך ז"ל) כתב בתשובותיו, שבאמת נראה שאמירת הקדיש שייכת גם לבת, ומסתבר שיש באמירת הקדיש על ידה תועלת ונחת רוח לנפש אביה, כי זרעו היא, ומכל מקום כתב, שלפי דעתו אין לאפשר מנהג כזה שהבת תאמר קדיש, משום שעל ידי הנהגת דבר חדש שכזה, יבאו לפרוץ פרצות בישראל, כמו שאנו רואים במעשיהם של ראשוני הרפורמים, שהתחילו בשינויים שאינם נוגדים את עיקרי הדת, ולבסוף יצאו עוקרים את כל גופי התורה. לכן למעשה כתב שאין לאפשר אמירת קדיש על ידי הבת. אולם הגאון בעל תשובה מאהבה סיים בדבריו, שראה מנהג יפה בקהל קדוש בעיר פראג, שמתאספים לעזרת הנשים בבית הכנסת זקנים וזקנות לומר שם תהלים בבוקר אחרי תפילת שחרית, ואחר סיום כל ספר התהלים, היו בנות יתומות אומרות שם קדיש. אבל בבית הכנסת המיוחד לתפילה לא נראה כדבר הזה.

ועל כן מבואר מדברי התשובה מאהבה, שלהלכה אין להתיר אמירת קדיש על ידי נשים בבית הכנסת, הואיל ודבר זה עלול להביא לקלקולים גדולים, וחכמי התורה התנגדו בדרך כלל למנהג שכזה. אבל במקום אחר, וכגון בבית, או בהתארגנות בעזרת הנשים וכדומה, יש להתיר אמירת קדיש על ידי בנות הנפטרים, שלא השאירו בנים בעולם הזה. והעיקר להלכה כדברי התשובה מאהבה. וכן פסק מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א.

לכן לסיכום: מי שנפטר מן העולם ולא השאיר אחריו בנים לאמירת קדיש לעלוי נשמתו, וזכה שיש לו בנות צדקניות הרוצות לומר קדיש לעלוי נשמתו, יש לאפשר להן לומר קדיש כאשר מתאספים מנין אנשים בבית לאמירת דברי תורה, או לאחר קריאת תהלים באיזה מקום שיהיה. אבל באולם הגדול של בית הכנסת, אין להנהיג אמירת קדיש על ידי אשה.

תאריך השאלה:
ד' סיון תשע"ט / 7 ביוני 2019

מאחר ומדובר בדברים שאין חיוב לברך עליהם ברכה אחרונה במקומם, כלומר, שתיה או פירות (שאינם משבעת המינים), לכן לא אומרים בזה שאם הניח מקצת חברים אינו חוזר לברך. וכמו שכתב מרן זצ"ל בכמה מקומות, ובהם בשו"ת יחוה דעת חלק ו סימן יא.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


ברכות הנהנין וקריאת שמע בליל שבועות

בהלכה הקודמת הזכרנו את מנהג תיקון ליל שבועות, שנוהגים להשאר ערים כל הלילה ולעסוק בתורה.

קריאת תיקון "קריאי מועד"
ראשית נבאר לגבי מה שכתבנו, שנכון לקרוא בליל שבועות את התיקון הנדפס בספר קריאי מועד.

הנה אף על פי שכן הוא מנהג הספרדים, וכמו שכתבו רבותינו המקובלים, מכל מקום אותם הנוהגים ללמוד בלילה ספר המצות להרמב"ם, ולשמוע שיעורי תורה, יש להם על מה שיסמכו, בפרט אם נראה לרבנים הנמצאים באותו מקום שהתועלת היוצאת מלימוד זה מרובה יותר, כגון אותם סדרי לימוד הנערכים במקומות שיושביהם רחוקים מן הדת, ויש לעוררם ולקרבם בדברי תורה נעימים, להטות למוסר אזניהם. ובקריאת התיקון נראה שלא תצא תועלת כל כך.

וכתב מרן רבינו זצ"ל (בספרו על הלכות יום טוב עמוד שיא), שרבים מגאוני אשכנז, ובהם הגאון ראי"ה קוק, נהגו ללמוד בליל שבועות בספר המצות להרמב"ם. וכן בבית הכנסת של מרן זצ"ל, נוהג ללמד ברבים ממדרשי חז"ל וביאורי הלכות (מלבד קריאת התיקון). ומכל מקום במקום שהציבור קוראים את התיקון מספר קריאי מועד, לא נכון לשנות מכלל הציבור, ויש לקרוא התיקון כמו שכתבו המקובלים.

ברכה על מאכל ומשקה בליל שבועות
העוסקים בתורה בלילה, ומגישים בפניהם מדי פעם בפעם תה או קפה וכדומה, עליהם לברך בפעם הראשונה שישתו, ואחר כך אינם חוזרים לברך שוב בכל פעם. ואפילו אם יש שהות של יותר משעה ורבע בין שתיה לשתיה, אין לברך שנית, כי נפטרו מן הברכה בפעם הראשונה שבירכו.

וטוב לכוין בפירוש בתחילה, שדעתו לפטור בברכתו את כל מה שיוגש לפניו בלילה.

אמנם הדבר ברור, שאם יצא מבית הכנסת החוצה, ובחזרתו הוגשו לפניו שוב משקאות, עליו לחזור ולברך שנית, כי היציאה מבית הכנסת נחשבת "היסח הדעת", ושוב אינו נפטר בברכתו הראשונה. (חזו"ע עמוד שיא).

קריאת שמע
יש לקרוא קריאת שמע בליל שבועות, לפני זמן חצות הלילה. כפי שנהגו בבתי הכנסת. (שם).

ברכות השחר וברכות התורה
אין לברך ברכות השחר אלא אחרי "עלות השחר" (וזמן עלות השחר מודפס בלוחות השנה). ואף מי שלא ישן כל הלילה, רשאי לברך ברכות התורה בעלות השחר. ומלבד ברכות התורה, יש לברך את כל ברכות השחר, כולל ברכת "אלקי נשמה", מלבד ברכת "על נטילת ידיים", שמי שלא ישן בלילה, נוטל ידיו בלא ברכה. (וברכת "אשר יצר" יש לברך, רק למי שהוצרך לברכה זו, כפי הדין בכל ימות השנה).

תאריך השאלה:
ג' סיון תשע"ט / 6 ביוני 2019

אם מורגשת בהן המתיקות ממש, ברכתן מזונות.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


חלות מתוקות

בהלכה הקודמת ביארנו שיש חיוב לאכול פת בשיעור כביצה (חמישים וארבעה גרם) בכל אחת מסעודות השבת. וכעת נדון לענין חלות מתוקות שרבים נוהגים לבצוע מהן בסעודות השבת, האם ברכתן המוציא לחם מן הארץ וממילא יוצאים באכילתן ידי חובת סעודות שבת, ולאחריהן יש לברך ברכת המזון, או שברכתן בורא מיני מזונות כמו עוגה וממילא לא יוצאים באכילתן ידי חובת סעודות שבת, וברכתן האחרונה היא על המחיה.

מרן בשלחן ערוך (סימן קסח) כתב, פת הבאה בכסנין (היא הפת שנאמר עליה בגמרא שברכתה בורא מיני מזונות) יש אומרים שהיא עיסה (בצק) שעירב בה דבש או סוכר או שמן ותבלין, והוא שיהיה טעם התערובת ניכר בעיסה. וכן הלכה שנותנין עליה דין פת הבאה בכסנין. כלומר שברכתה מזונות. וכתב על זה הרמ"א, ויש אומרים שזה נקרא פת גמור (וברכתו המוציא לחם מן הארץ) אלא אם כן יש בה הרבה דבש כמיני מתיקה שקוראים "לעקיך" שהדבש והתבלין עיקר. וכן נוהגים באשכנז.

ומכאן נבא לדון אודות החלות המתוקות במצויות בזמנינו, שאמנם מורגשת בהן היטב המתיקות, אבל בודאי אי אפשר לומר ש"הדבש והתבלין עיקר" אלא מטרת הדבש או הסוכר רק לתת טעם טוב בחלה. ולפיכך לדעת הרמ"א ולמנהג אשכנז ברכת החלות המתוקות היא המוציא לחם מן הארץ, ויוצאים בהן ידי חובת סעודות שבת. וכן גם כתב הרמ"א בדרכי משה (אות ב') שבשבתות וימים טובים מברכים המוציא וברכת המזון על החלות המטובלות הרבה, והתבלין (כגון סוכר וכדומה) ניכרים בהם בטעם ובמראה. אולם לדעת מרן הבית יוסף, לא קבעו חכמים ברכת המוציא וברכת המזון, אלא על לחם שנעשה מעיסה שנילושה במים, אבל כל שיש בה תערובת ממי פירות (כגון מיץ תפוזים) או תבלין (כגון סוכר ודבש), אם טעם התערובת ניכר בעיסה ברכת הפת הזו בורא מיני מזונות. אולם ברור שאף לדעת מרן, אם לא עירבו בעיסה אלא מעט שמן וסוכר, באופן שטעמם אינו ניכר כלל, כמו בלחמים המצוים בזמנינו, בודאי שברכתם המוציא לחם מן הארץ, ורק אם ניכר טעמם ממש, כמו בחלות מתוקות, ברכתם בורא מיני מזונות.

לפיכך, לדעת מרן הבית יוסף שקבלנו הוראותיו, אין לברך על חלות מתוקות ברכת המוציא אלא ברכת מזונות, כדין עוגה, ולפיכך אין להן דין לחם כלל ואין יוצאים באכילתם ידי חובת סעודות שבת. ולמנהג אשכנז דין החלות הללו כדין לחם לכל דבר ויוצאים באכילתם ידי חובת סעודות שבת.

ולהלן אי"ה נוסיף עוד מעניין זה.

תאריך השאלה:
ב' סיון תשע"ט / 5 ביוני 2019

מותר לברור, אך אסור לברור בכלי. וכן יש לברור תמיד את מה שקל יותר, לדוגמא, אם יש יותר פסולת, אז יש לברור את האוכל, ואם יש יותר אוכל, אז יש לברור את הפסולת. ואין לנפות קמח. 

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


שאלות ותשובות הלכה יומית - ישראלי שנוסע לאנגליה – ברירה ביום טוב – נסיעה לרב לכבוד החג

לקט תשובות שנמסרו בזמן האחרון

שאלה: אני נוסע לביקור לחג השבועות ללונדון, כיצד עלי לנהוג שם ביום טוב שני?

תשובה: בחוץ לארץ, נוהגים לעשות "יום טוב שני של גלויות", ולכן את חג השבועות יחוגו במשך יומיים. ותושב ארץ ישראל שנוסע לחוץ לארץ, ובדעתו לחזור לארץ ישראל, אסור לו לעשות מלאכה ביום טוב שני של גלויות כשהוא נמצא במקום שגרים שם יהודים. ויש אומרים שהאיסור הוא אפילו בצנעה ,(כלומר, גם כשאין שם אנשים). וכן פסק מרן זצ"ל שנכון להחמיר בדבר, שאפילו בצנעה לא לעשות שום מלאכה. (חזו"ע יו"ט עמוד קיא). ורק לענין התפילה, עליך להתפלל להקדים ולברך בבית ברכות התורה, ולאחר מכן להניח תפילין ולקרוא איתם קריאת שמע, ואחר כך תצא לבית הכנסת ותתפלל עם הציבור, אולם אתה תתפלל תפילה של חול בלחש. ואת ההלל תאמר בלי ברכה, וכמו שנוהגים בראש חודש. וכשיתפללו מוסף, תעמוד עם הציבור ותקרא פרקי תהלים.

 

שאלה: האם זה נכון שמותר לברור ביום טוב?

תשובה: אסור לברור ביום טוב כשם שאסור לברור בשבת. יש חילוק בין איסור בורר בשבת לאיסור בורר ביום טוב, שבשבת, מותר לברור, רק כאשר מוציא את האוכל מן הפסולת, ואוכל מיד. אבל ביום טוב, אין צורך שיברור דוקא את האוכל מן הפסולת, אלא יש לברור בצורה הנוחה יותר, שאם הפסולת מרובה, אז יברור את האוכל, ואם האוכל מרובה, אז יברור את הפסולת. לכן אם יש לו מיץ לימון עם גרעינים, מותר להוציא ממנו את הגרעינים ביום טוב. וכל זה דוקא כשבורר באמצעות הידיים, אבל לברור באמצעות כלי מיוחד, אסור, הן בשבת והן ביום טוב. (שלחן ערוך סימן תקי).

 

שאלה: האם יש בעיה מצד ההלכה ליסוע לאדמו"ר שלנו לחג השבועות, בלי האשה והילדים?

תשובה: חייב אדם להקביל פני רבו ברגל. (ראש השנה טז:). אולם כתב מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל (שם עמוד צט), שלא נכון שאדם יעזוב את אשתו ובניו וילך אל רבו הגר בעיר אחרת. שהרי מצוה מן התורה לשמוח ביום טוב יחד עם אשתו ובניו. שנאמר "ושמחת אתה וביתך". ובפרט אם אשתו מקפידה על זה, שבודאי אין לו ליסוע לרבו בניגוד לרצונה. ואין המצוה להקביל פני רבו, אלא כאשר רבו גר באותו מקום שהוא גר בו, שאז יכול לבקר את רבו, ולשוב אל ביתו. ואפילו אם רואה שאשתו מוחלת לו ומרשה לו ליסוע, לא יסע. ורק אם רואה שאשתו ממריצה אותו ומעודדת אותו ליסוע, יכול לנסוע לרבו, ובתנאי שיקיים מצוות שמחה לאשתו, שיקנה לה בגדים ותכשיטים נאים, וכן ידאג לצרכי הילדים.

תאריך השאלה:
א' סיון תשע"ט / 4 ביוני 2019

רק תפלת העמידה

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


תפילת התשלומין

שאלה: מי ששכח ולא התפלל תפילה אחת, וכבר עבר זמנה של אותה התפילה, מה דינו?

תשובה: אמרו רבותינו (מסכת ברכות דף כו.), טעה ולא התפלל שחרית, מתפלל במנחה שתים. כלומר, אדם שטעה ולא התפלל תפילה אחת, או שלא יכול היה להתפלל תפילה אחת מחמת אונס (כלומר, לא בכוונה או בפשיעה, אלא מחמת שכחה וכדומה), צריך להשלים תפילתו אחרי התפילה הבאה שמתפלל, שכך תקנו חכמים, שאדם זה חייב להשלים תפילתו. ולכן אם שכח להתפלל שחרית, מתפלל תפילת מנחה ומיד כשמסיים תפילת מנחה, לאחר שממתין כמה שניות (כדי שהתפילה השנייה תהיה בישוב הדעת), מתפלל שוב תפילת שמונה עשרה, כתשלומין על תפילת שחרית.

ותפילת התשלומין, היא דוקא תפילת שמונה עשרה, אבל שאר התפילה, כגון קריאת שמע וברכותיה ופסוקי דזמרה וכדומה, אין להם תשלומין כלל, וכל שעבר זמנם הפסיד המצוה.

לכן מי ששכח להתפלל שחרית, עליו לחזור ולהתפלל תפילת שמונה עשרה מיד כשיסיים את תפילת המנחה, שאז יעמוד ויתפלל שוב תפילת העמידה לשם תשלומין על שחרית שלא התפלל.

דין הנשים
כתב מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל, שכשם שאיש ששכח תפילה אחת, צריך להשלים אותה בתפילה שבאה לאחר מכן, כמו כן אשה שרגילה תמיד להתפלל תפילה קבועה, כמו תפילת שחרית, ואירע לה פעם אחת ששכחה להתפלל שחרית, הרי שהיא יכולה להשלים זאת בכל שתתפלל פעמיים תפילת מנחה.

ולסיכום: מי ששכח להתפלל תפילה אחת, לדוגמא, תפילת שחרית, עליו להשלים את תפילתו לאחר מכן, שלאחר שיתפלל תפילת מנחה, ימתין כמה שניות, ואז יתפלל שוב תפילת העמידה כתשלומין לתפילת שחרית.

תאריך השאלה:
א' סיון תשע"ט / 4 ביוני 2019

יש להקל בזה מעיקר הדין, כיון שפתיחת החדר עם כרטיס אינה אסורה אלא מדרבנן, וכאן הדבר נחשב למקום צורך. אבל יש להשתדל שלא יכנס ויצא לחינם אלא במקום צורך. אולם בדרך כלל ניתן לבקש מהאחראים שיתנו לו מפתח רגיל לצורך כניסה לחדר, וכך עדיף לעשות. 

תאריך השאלה:
כ"ט אייר תשע"ט / 3 ביוני 2019

כבד שנצלה בתוך שלושה ימים מהשחיטה, אפשר להקפיאו, ולאחר מכן יהיה מותר לבשלו או לטגנו.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


דין הכשרת הכבד

הכבד הנמכר בזמנינו
הכבד, בין אם הוא כבד עוף ובין אם הוא כבד בקר, נמכר בחנויות כשאינו מוכשר, משום שאי אפשר להכשיר את הכבד על ידי מליחה כלל, אלא על ידי צליה. ואפילו אם יקרע את הכבד, אין לו תקנה על ידי מליחה, משום שהכבד כולו מלא דם, ויש בו סמפונות סגורות מלאות דם, ולכן אין לו היתר אלא כדלהלן:

אופן הכשרת הכבד
קודם הצלייה, יש לקרוע את הכבד, דהיינו לעשות בו שני חתכים (עמוקים דיים בכדי שיגיע לסמפונות) שתי וערב (לאורך ולרוחב) לכל ארכו ורחבו של הכבד, מלמעלה למטה, ומימין לשמאל, (כלומר, במאונך ובמאוזן, שתי וערב). ונוהגים לפזר עליו מעט מלח, (ומכל מקום אף אם לא פיזרו עליו מלח כלל, הדבר אינו מעכב בדיעבד), וצולים את הכבד, כאשר מקום החיתוך (מקום חיתוך השתי וערב) מונח כלפי מטה (לצד האש), ואז זב ממנו הדם, ואחר הצלייה הוא מותר באכילה.

הכבד המוגש במסעדות ובאולמות
ובאולמות שמחה, או במסעדות, שמגישים כבד צלוי כשאינו חתוך שתי וערב מפני שרוצים לשמור על מראה יפה יותר של הכבד, (וגם מטגנים אותו או מבשלים אותו כשהוא אינו חתוך, מה שגורם מבחינה הלכתית לבעיה מורכבת יותר), יש בזה מכשול, (ואין להתפעל ממה שיש כשרות לאולם או למסעדה, שאף על פי כן מצויים המכשולות בעניין הלב והכבד, וכבר העירו על כך כמה תלמידי חכמים, והסכים עמם הגאון רבי שלום משאש ז"ל).

משך הצלייה, ושטיפת הכבד
וכשצולה את הכבד, יש לצלותו עד שיהיה ראוי לאכילה, ואז הוא מותר באכילה, ואף על פי שעדיין נראה שזב ממנו דם, אין בכך כלום, כי דם זה אינו אסור באכילה אחר שכבר נצלה הכבד עד שיהיה ראוי לאכילה. ואף אין צורך לשטוף את הכבד אחר הצלייה מהדם שנמצא על פניו, אולם למנהג האשכנזים יש שמחמירים לשטפו אחר צלייתו. ומכל מקום הדבר אינו מעכב בדיעבד.

ובהלכה הבאה נבאר, אם מותר לבשל אחר כך את הכבד, או לחממו.

תאריך השאלה:
כ"ז אייר תשע"ט / 1 ביוני 2019

מותר לעשות כן, ויש ראיה לזה בנזיר ס: לגבי נזיר ומצורע שצריך תגלחת אחת לזירותו ואחת לצרעתו, ושאלו תלמידיו את רבי שמעון בר יוחאי, מהו שיגלח תגלחת אחת ותעלה לו לכאן ולכאן, והשיב להם וכו'. וממה שלא השיב להם שאי אפשר לעשות כן משום שאין עושים מצוות חבילות חבילות, מוכח שלא אומרים את הכלל אין עושים מצוות חבילות חבילות אלא כשמקיים שתי מצוות יחד, אבל כשבמעשה אחד מקיים שתי מצוות, אין בכך כלום. ולכן מותר לעשות חנוכת בית עם סעודת הודיה יחד. ועיין עוד בשו"ת חזון עובדיה על הלכות פסח ח"א סימן ח שהביא דברי הרבה פוסקים בזה, וכן בחזון עובדיה פורים עמוד קנט. ועוד. 


צפייה