שאלות ותשובות הלכה יומית

תאריך השאלה:
כ"ד טבת תש"פ / 21 בינואר 2020

אלמנה שנשאת, אינה אלמנה. אבל יתומים, בדרך כלל עדיין מרגישים את חסרון האב גם כשיש להם אב חורג. ואב חורג שמטפל בהם כראוי, גדול שכרו, ומעלה עליו הכתוב כאילו הוא אביהם ממש.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


תלמידה יתומה - אשה גרושה

שאלה: אני מורה, ויש לי תלמידה יתומה, כיצד עלי לנהוג איתה כאשר היא מתנהגת לא יפה? כמו כן יש לי חברה בצוות המורות, שהיא גרושה, האם יש איסור מיוחד לצער אותן?

תשובה: בהלכה הקודמת ביארנו את דברי התורה, שצוה ה' יתברך שלא לצער יתומים ואלמנות, וכל המצערן עובר על איסור מיוחד, שציער יתום ואלמנה, ועונשו גדול מנשוא כמו שביארנו.

כתב הרמב"ם (בפ"ו מהלכות דעות): "חייב אדם להזהר ביתומים ואלמנות, מפני שנפשן שפלה למאד ורוחם נמוכה, אף על פי שהן בעלי ממון. אפילו אלמנתו של מלך ויתומיו, מוזהרים אנו עליהן שנאמר: כל אלמנה ויתום לא תענון.

וממשיך הרמב"ם ומבאר: והיאך נוהגין עמהן? לא ידבר אליהם אלא רכות, ולא ינהוג בהן אלא מנהג כבוד, ולא יכאיב גופם בעבודה ולבם בדברים קשים, ויחוס על ממונם יותר מממון עצמו. כל המקניטן או מכעיסן או הכאיב להן או רדה בהן או אבד ממונן, הרי זה עובר בלא תעשה (איסור תורה שאסרה לענות אותם), וכל שכן המכה אותם או המקללן. ואיסור זה, הרי עונשו מפורש בתורה, שנאמר "וחרה אפי והרגתי אתכם בחרב", ברית כרת להן (ליתומים ולאלמנות) מי שאמר והיה העולם (הוא ה' יתברך), שכל זמן שהם צועקים מחמס, הם נענים, שנאמר, "כי אם צעק יצעק אלי, שמוע אשמע צעקתו".

אולם בודאי שאם יש צורך להעיר ליתום, לטובתו, כדי שיתחנך כראוי, יש לעשות כן. כמו שכתב הרמב"ם בזו הלשון: במה דברים אמורים שאסור לענות יתום ואלמנה? בזמן שעינה אותן לצורך עצמו. אבל אם עינה אותם הרב כדי ללמדן תורה או אומנות, או להוליכן בדרך ישרה, הרי זה מותר. ואף על פי כן, לא ינהוג בהן מנהג כל אדם, אלא יעשה להם הפרש וינהלם בנחת וברחמים גדולים וכבוד, שנאמר כי ה' יריב ריבם, אחד יתום מאב אחד יתום מאם.

למדנו מדברי הרמב"ם, שאמנם על המורה להעיר לתלמידה יתומה כשהיא אינה נוהגת כשורה, אך יש לעשות כן בזהירות הראוייה, כדי שלא להכביד על היתומה את צערה, ולנהוג עמה בחסד ורחמים גדולים וכבוד, ובהתבוננות היטב.

ועד אימתי נקראים יתומים לענין זה? כתב הרמב"ם, "עד שלא יהיו צריכין לאדם גדול להסמך עליו ולאמנן ולהטפל בהן אלא יהיה עושה כל צרכי עצמו לעצמו כשאר כל הגדולים". כלומר, אין גיל קבוע, שבו היתומים אינם נחשבים עוד יתומים, אלא הדבר תלוי בכל אדם ואדם, שאם נפשו כואבת וסוערת, והוא זקוק לדמות אב או אם לטפל בו ולדאוג לו, הרי דינו יתום. ואפילו הוא בן שמונה עשרה שנה, יתכן שדינו יתום.

ובמכילתא, אמר רבי ישמעאל: כשם שאסור לענות את היתום והאלמנה, הוא הדין שאסור לענות כל אדם, וכמו שפירש רש"י הקדוש (שמות כב), כי אין כוונת התורה רק על אותם המצערים יתומים ואלמנות, אלא הוא הדין לכל אדם, שאסור לצער אותו. ומה שהזכירה התורה יתומים ואלמנות דוקא, הוא מפני שהם חלשים באופן יחסי, ודבר מצוי שמצערים אותם.

ולכן ככל שהאדם רגיש יותר מחמת מה שעבר עליו, כן צריך להתנהג איתו יותר בנחת ובזהירות, שלא לצערו. כמו שאמרו רבותינו בגמרא (מציעא נט.) "לעולם יזהר אדם באונאת אשתו, שמתוך שדמעתה מצויה, אונאתה קרובה לבוא", כלומר, האשה, שהיא רגישה יותר מן האיש, צריך להזהר יותר שלא לצערה, מפני שבנקל היא מצטערת. ולכן גם תפלתה מקובלת. (וכעין מה שהבאנו בהלכה הקודמת בשם רבינו בחיי).

ולכן אמר פעם מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל, שכל מה שהחמירה התורה בצערה של האלמנה, פעמים שהוא הדין למי שהיא גרושה ושרויה בצער, שכל הפוגע בה, ענשו גדול, כי היא מרת נפש, ודמעתה מצויה.

ולסיכום נביא מעשה שהיה בזמנו של בעל החפץ חיים זצ"ל, שבשכנותו גרה אלמנה אחת בבית שכור, ומחמת עונייה, לא עלה בידה לשלם את דמי השכירות. בעל הבית, בא לביתה בליל חורף, ליל קור, וסילק אותה מביתו בצעקות, וכך הושלכה האומללה לרחובה של עיר בליל כפור. אמר החפץ חיים, שנים רבות הנני ממתין לראות מה יעלה בגורלו של אותו אכזר שעשה כן. ואמנם כעבור כעשר שנים, ננשך אותו אדם על ידי כלב הנגוע בכלבת, וכשהכביד חוליו, היה מסתובב ברחובות העיירה ראדין, ונובח ככלב שוטה, והרוק ניגר מפיו, וכולם התרחקו ממנו, עד שמת כאחד הפחותים והעלובים. וה' הטוב יכפר בעד.

ולעתיד לבוא, ה' יתברך יחיה כל המתים, וירונו האלמנות וישמחו היתומים, ובלע המות לנצח ומחה ה' אלקים דמעה מעל כל פנים.

תאריך השאלה:
כ"ג טבת תש"פ / 20 בינואר 2020

יש בזה מחלוקת הפוסקים. ולמעשה הורה מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל בשו"ת יביע אומר חלק רביעי סימן יז שטוב יותר שלא ישלימו את הקריאה במנחה, משום שלפי הזהר הקדוש שהביא מרן החיד"א בחיים שאל ח"ב סימן טז, זמן מנחה אינו שייך לקריאת התורה כלל. ועוד שמלשון הרמב"ם מבואר שעיקר תקנת עזרא שיקראו בתורה היתה "בשחרית". לכן שב ואל תעשה עדיף. ואם ירצו בכל זאת להשלים, מאחר ויש בזה מחלוקת הפוסקים, נראה שלא יברכו על הקריאה.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


סדר תפילת הפועלים

בהלכה הקודמת ביארנו כי לכתחילה אין להתפלל שחרית לפני הנץ החמה, שהוא זמן הזריחה. אך אנשים שהם פועלים, ומוכרחים להגיע למקום עבודתם בשעה מוקדמת בבוקר, כך שאין להם כל אפשרות להתפלל לאחר הנץ החמה, יש להקל להם להתפלל החל מזמן עלות השחר, שהוא כשבעים ושתים דקות "זמניות" לפני הנץ החמה. וכפי שביארנו. ומכיון שרבים שואלים על כך, אנו מבארים בדיוק כיצד יש לנהוג במקרה שהשעה דחוקה כנ"ל.

הנה ברור הדבר, שמבחינה מציאותית אי אפשר לעמוד ולהתפלל את תפילת העמידה של שחרית מיד לאחר עלות השחר, שהרי צריך אדם להניח תפילין ולקרוא פסוקי דזמרה וקריאת שמע לפני התפילה, ומצות קריאת שמע ותפילין אף הן לא הגיע זמנם עד עלות השחר. נמצא אם כן שעד שיתחיל האדם את התפילה, לא יוכל להתפלל שחרית עד כחצי שעה לאחר עלות השחר. ויש אנשים שדבר זה הוא בגדר בלתי אפשרי עבורם, ובפרט בימות החורף שזמן עלות השחר הוא מאוחר. ולכן כתב מרן הרב זצ"ל כיצד ינהגו אנשים אלה, המוכרחים להתפלל בשעה מוקדמת יותר.

עליהם להגיע לבית הכסת כתשעים דקות קודם הנץ החמה, ואז יתחילו לקרוא את הקרבנות ופרשת העקדה כנהוג. באופן שיתחילו באמירת "ברוך שאמר" מיד אחרי עליית עמוד השחר. (שהרי אסור להתחיל בברכת "ברוך שאמר" לפני עלות השחר). וכאשר יסיימו את ברכת "ישתבח", (שבינתיים עברו לא פחות משש דקות אחרי עלות השחר), יתעטפו בטלית ויניחו תפילין בברכותיהן. ואחר כך יאמר השליח ציבור קדיש וברכו את ה' המבורך. ואז יתחילו בברכת "יוצר אור" והלאה עד לתפילת העמידה.

וכאשר יגיעו הציבור לתפילת העמידה, יתחיל מיד השליח ציבור את תפילת העמידה בקול רם, ויתפלל רק את שלושת הברכות הראשונות, כולל הקדושה, והציבור יתפללו עמו מילה במילה. ואחר כך יסיימו את התפילה בלחש. ולא יחזור השליח ציבור על התפילה, מפני שזמנם של הפועלים קצר שהם ממהרים למלאכתם. ואם יש להם עוד מעט פנאי, יאמרו וידוי, וי"ג מידות, ונפילת אפים ("לדוד אליך ה'" וכו'). ואם אין להם פנאי, ידלגו את אמירת הוידוי ונפילת אפים, ויאמרו מיד חצי קדיש, ואשרי, ובא לציון, וקדיש תתקבל. ויחלצו את הטלית והתפילין תוך כדי אמירת שיר של יום ועלינו לשבח. ויצאו לעבודתם.

ובימי שני וחמישי שהזמן מצומצם, יש להעדיף את קריאת התורה, מאשר לקרוא את הוידוי והתחנונים שאנו מוסיפים בשני וחמישי.

ומובן מאליו שאם יש להם עוד מעט פנאי, כפי שמצוי בדרך כלל, יתפללו ככל ישראל עם חזרת התפילה על ידי השליח ציבור, וכן ישלימו במידת האפשר את כל שאר התפילה.

תאריך השאלה:
כ"ג טבת תש"פ / 20 בינואר 2020

כשמודגש בסידור הוא שוא נע. לאחר קמץ הוא נע (חוץ מקמץ קטן), לאחר פתח הוא נח. ויש יוצא מן הכלל שגם אחרי פתח הוא נע (לדוגמא בתיבה "הללויה". וברכו שמנוקד בקמץ, יש להניע את השוא של הרי"ש).

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


"ברכו את ה' המבורך"

שאלה: אדם המתפלל ביחידות, וממילא אינו עונה "ברוך ה' המבורך לעולם ועד" לשליח ציבור, האם רשאי לומר בעצמו "ברכו את ה' המבורך", או לא?
 
תשובה: הנה הדבר ברור, כי אמירת ברכו את ה' המבורך נתקנה לאומרה דוקא כשיש שם עשרה אנשים מישראל. אבל אם אין שם עשרה מישראל אסור לומר נוסח זה. וממילא האומר נוסח זה עובר על איסור חמור של נשיאת שם שמים לשוא.

דברי המדרש
אולם במדרש רות, דרשו רבותינו על הפסוק "חִדְלוּ לָכֶם מִן הָאָדָם אֲשֶׁר נְשָׁמָה בְּאַפּוֹ כִּי בַמֶּה נֶחְשָׁב הוּא", שנשמתו של האדם, אינה חוזרת להתיישב כראוי בגופו של האדם לאחר שישן שינת קבע, עד שיענה "ברוך ה' המבורך לעולם ועד". ואם אינו זוכה לומר נוסח זה, הנשמה הולכת לה. והדבר חמור מאד כמו שמבואר שם בהסבר הדברים בלשון הפסוק.

ועל כן על כל איש ישראל נכון מאד שיראה להזהר להתפלל תמיד במנין, כדי שיוכל לומר ברוך ה' המבורך לעולם ועד). וכן אשה מישראל הזוכה לענות ברוך ה' המבורך לעולם ועד, אשריה ואשרי חלקה. אם כי לעתים קשה מאד הדבר.

מה יוכל לומר, במקום לענות "ברוך ה' המבורך"?
בספר הרוקח כתב כמה מדברי חז"ל, שמי שיאמר אותם יהיה נחשב לו הדבר כמי שענה ברוך ה' המבורך לעולם ועד. ומרן החיד"א בקונטרסו "צפורן שמיר" כתב לומר את הברייתא: "אמר רבי עקיבא, חיה אחת יש ברקיע ושמה ישראל, וחקוק על מצחה ישראל, עומדת באמצע הרקיע, ואומרת, ברכו את ה' המבורך, וכל גדודי מעלה עונים ואומרים, ברוך ה' המבורך לעולם ועד."

והנה על ידי אמירת בריתא זו יהא זה נחשב לו כאילו ענה בציבור ברוך ה' המבורך לעולם ועד, ותשכון נשמתו בקרבו כראוי.

דברי מרן זצ"ל
וכתב מרן רבינו הגדול רבי עובדיה יוסף זצ"ל, שמי שאומר נוסח הברייתא הנ"ל, יזהר שלא להזכיר שם שמים באמירת ברייתא זו, כי אין זו עניית ברוך ה' המבורך ממש, שאנו אומרים אותה עם שם שמים. אלא יאמר, ברוך "השם" המבורך לעולם ועד, שבזה אינו מוציא שם שמים מפיו שלא לצורך.

עוד כתב מרן רבינו זצ"ל, שמכיון שהאומר את הברייתא הנ"ל,  אינו מבטא שם שמים בפיו, לכן אין התועלת באמירתה גדולה כמו עניית ברוך ה' המבורך שבציבור בבית הכנסת, ולפיכך לא נכון לומר נוסח זה בין ברכת ישתבח לתחילת ברכת יוצר אור (שהוא מקום עניית ברוך ה' המבורך בבית הכנסת), אלא יש להמתין ולאמרה לאחר התפילה, לפני אמירת "עלינו לשבח".

ולסיכום:  חשוב מאד לענות "ברוך ה' המבורך" בבית הכנסת. ומי שאינו יכול להתפלל בציבור, כגון שהוא חולה, או אשה שאינה רגילה להתפלל בבית הכנסת, יכולים להשלים (במידת מה) את חסרון עניית ברוך ה' המבורך, על ידי אמירת נוסח הברייתא: "אמר רבי עקיבא, חיה אחת יש ברקיע ושמה ישראל, ועומדת באמצע הרקיע, ואומרת, ברכו את ה' המבורך, וכל גדודי מעלה עונים ואומרים, ברוך ה' המבורך לעולם ועד." ויש לומר נוסח זה בלי הזכרת שם שמים, אלא לומר "השם". ויש לומר נוסח זה לאחר התפילה, לפני אמירת "עלינו לשבח". (וראה בשו"ת יביע אומר ח"ב או"ח סימן ד אות ז).

תאריך השאלה:
כ' טבת תש"פ / 17 בינואר 2020

נחלקו המגן אברהם והגאון רבי עקיבא איגר בסימן רפב, אם שייך מצות וקדשתו (להקדים כהן) לגבי קטן. עיין שם, ולדעת הגרעק"א יש להקדים גם את הכהן הקטן. ומרן זצ"ל לא דיבר בזה. ואף שבתינוק שנימול בזמנו, יש מצוה שנימול ביום השמיני, מה שאין כן בתינוק שנימול בלאו הכי שלא בזמנו, מכל מקום גם זה הנימול בשמיני, הרי אין שום חילוק אם נמול אותו מוקדם או מאוחר באותו יום, ואין כאן אלא ענין זריזין מקדימין, וענין זה שייך לגבי שני התינוקות בשוה. ואדרבה, זה התינוק שכבר עברו יותר משמונה ימים מלידתו, יש להזדרז יותר למולו, שהרי הוא עומד בדין ערל עד שימול (שיש בו חיוב כרת אם נפטר ח"ו בלא מילה), מה שאין כן התינוק שזה לו השמיני ללידתו, שהשיהוי במילתו אינו חמור כמו הראשון עד שתשקע החמה. ומאחר ובלאו הכי האבות של התינוקות באים למולן, והמוהל רק שליח, הרי נכון יותר להקדים את הכהן תחילה.

תאריך השאלה:
י"ח טבת תש"פ / 15 בינואר 2020

גם בנכרי שאינו עובד עבודה זרה, היין הניצוק לתוך כלי, נאסר. ובסימן קכד ס"ז מדבר באופן שנגע שלא בכוונה. ועיין הליכות עולם ח"ז עמוד קסה שדיבר בזה.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


מחללי שבת לגבי יין נסך

בהלכות הקודמות ביארנו את עיקר הדין של איסור "סתם יינם" של הגויים, שגזרו רבותינו על יינם של הגויים, או יין שנגע בו גוי, שהוא אסור לישראל בשתיה. ויש מקרים שהוא אסור גם בהנאה ולא רק בשתיה.

אדם שאינו שומר מצוות
ולגבי אדם שאינו שומר תורה ומצוות, ובכלל זה גם אינו שומר שבת, מבואר בדברי רבותינו, שאדם כזה נקרא "ישראל מומר". ודין ישראל מומר לגבי "יין נסך", שוה לדין הגוי שנגע ביין, שאוסר אותו לשתיה כמו שביארנו.

"מומר להכעיס" "מומר לתיאבון"
אמנם מבואר בפוסקים כי ישנם שני סוגים של "ישראל מומר". האחד, הוא יהודי שמזלזל באחת ממצוות התורה, והוא עושה כן "להכעיס", כלומר, כדי למרוד בה'. והסוג השני, הוא יהודי שמזלזל באחת ממצוות התורה, אך אינו עושה כן במרד ממש כדי להכעיס, אלא "לתיאבון" כלומר, כדי למלאות את תאוות לבו.

ואותם שאינם שומרים תורה ומצוות בזמנינו, רובם ככולם אינם נחשבים כמומרים "להכעיס", שהרי בזמן הזה רוב ככל מחללי השבת הם מאותם שטעו אחר הוריהם שחינכו אותם בחינוך קלוקל, והם אינם מודעים בכלל לחומרת מעשיהם, ולכן לא שייך להחשיב אותם כמומרים "להכעיס".

"מחלל שבת לתיאבון"
ובכל זאת, לגבי אדם שמחלל שבת, הדין הוא שיהודי שמחלל שבת שווה לדין גוי. ואף על פי שהוא אינו מחלל שבת אלא מפני החינוך שקיבל וכדומה, בכל זאת, מאחר ועוון חילול שבת הוא חמור יותר משאר העוונות, כי בכך שהאדם מחלל שבת, הוא מראה בעצמו שאינו מאמין במעשה בראשית, לכן הוא אוסר את היין שהוא נוגע בו. ואף על פי שהוא עומד בקדושתו, קדושת ישראל, שהרי ישראל שחטא עדיין ישראל הוא, מכל מקום לעת עתה, עד שיחזרו כל ישראל בתשובה בעזרת ה', דינו לענין יין נסך שווה לדין גוי.

חילול שבת בפרהסיא
וכמובן שחומרא גדולה זו, שייכת דוקא לגבי יהודי המחלל שבת במלאכות האסורות מן התורה. וכן מדובר דוקא באופן שחילל שבת ברבים, אבל אם חילל שבת בסתר, אין הוא נחשב כמומר לגבי הלכות יין נסך. ומכל מקום, אותם מחללי שבת שבזמנינו, רובם מחללים את השבת בנסיעה ברכב בכבישים, והרי הם בכלל "מחלל שבת בפרהסיא", והרי הם אוסרים את היין במגעם.

הדין למעשה
ומעתה לעיקר הדין, נראה שיהודי שהוא מחלל שבת, שמזג יין לכוס של יהודי אחר, אותו היין אסור בשתיה. כדין יין נסך, שאסור בשתיה אם מזגו אותו הגוי. ולכן אותם ההולכים לאכול ולשתות במסעדות, עליהם להזהר היטב שלא ימזוג להם יין מלצר יהודי שאינו שומר שבת, כי בזה נאסר יינם שבכוס בשתיה. אולם אם לא מזג המלצר מן היין, אלא רק פתח את הבקבוק, אין היין שבתוך הבקבוק נאסר בשתיה, וכן אם מזג מן היין, לא נאסר כל היין שבבקבוק בשתיה, אלא רק היין שמזג לתוך הכוס.

מחלל שבת ועושה קידוש
כתב הגאון רבי יעקב עטלינגר בשו"ת בנין ציון החדשות, שאף על פי שמעיקר הדין מומר לחלל שבת אוסר את היין במגעו. מכל מקום נראה, שאלה מישראל שבזמנינו, שיש בהם שמתפללים תפילת שבת ועושים קידוש, ואחר כך הולכים ומחללים, אין הם אוסרים את היין במגעם. שהרי כל הטעם שמי שמחלל שבת נחשב כגוי, הוא מטעם שעל ידי חילול שבת נראה עליו שהוא כופר במעשה בראשית, ולכן הוא נחשב כמי שאינו מקיים את כל התורה כולה, אבל זה שאומר בפירוש בפיו "ויכולו השמים והארץ" וכו', אי אפשר להחשיבו ככופר, ואינו אוסר יין במגעו. והסכימו לדבריו פוסקים רבים. ויש חולקים בדבר. ומרן רבינו הקדוש רבי עובדיה יוסף זצ"ל כתב, שהמיקל בזה יש לו על מה שיסמוך.

ולסיכום: יין שנגע בו יהודי מחלל שבת בפרהסיא, הרי דינו כדין יין נסך. ולכן מקפידים מאד ביקבים כשרים, שכל מהלך ייצור היין יהיה אך ורק על ידי פועלים שומרי שבת. ואם יהודי שאינו שומר שבת מזג יין לתוך כוס, הרי היין שבכוס אסור בשתיה. אבל שארית היין שבבקבוק, מותר בשתיה, ולא נאסר כלל. ויש אומרים שאם היהודי המחלל שבת הוא מתפלל תפילת שבת ואומר קידוש, אין הוא נחשב כגוי, ואינו אוסר את היין במגעו. ויש חולקים. והמיקל בדבר יש לו על מה שיסמוך.

תאריך השאלה:
י"ח טבת תש"פ / 15 בינואר 2020

אם מדובר בברכת מי שבירך שבין העליות, הנכון הוא לענות, כמו שנהגו כל ישראל, ואף שיש להקל לקרוא אז שנים מקרא, לא נכון שיתבטל מעניית אמן.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


"וענו אחריה אמן"

שאלה: האם כשמישהו מברך אותי, לדוגמא "תהיה בריא", יש לענות "אמן"?

תשובה: במשנה ברורה (סימן רטו ס"ק ט) כתב בשם המדרש, שכאשר אדם שומע את חבירו מתפלל על איזה דבר או מברך מישהו מישראל, חייב לענות "אמן". ולכן התפשט המנהג, שעונים "אמן" אחרי "הרחמן" שבסיום ברכת המזון.

כלומר, גם דבר שהוא אינו ברכה שתיקנו אותה חז"ל, ואף גם כאשר לא מוזכר שם ה' בכלל באותה התפלה או הברכה, בכל זאת נכון לענות אמן אחר אותה תפלה או ברכה. ומהמדרש משמע שיש חיוב בדבר. וכן כתבו כמה אחרונים.

אולם הגאון הנצי"ב כתב, שאין חיוב ממש בדבר, רק שכך ראוי לעשות, כי על ידי כך שאומר "אמן", הוא מחזק את הדברים שיהיו באמת. כמו שכתב רש"י (שבועות לו.). וכן כתב מרן רבינו עובדיה יוסף זצוק"ל בשו"ת יחוה דעת (ח"ג סימן ט).

אולם יש להוסיף, כי גם מרן זצ"ל בעצמו היה מדקדק בדבר. וכשהיו מברכים אותו בברכת רפואה שלימה, או שלא תצא תקלה מתחת ידו וכדומה, היה עונה "אמן". ואפילו על ברכת הדיוט היה עונה אמן. וגם כאשר בירך את נכדיו, היה מצפה שיענו אמן לברכתו. וכשלא היו עונים, לפעמים היה מעיר על הדבר שיענו "אמן".

ובגמרא במסכת כתובות (דף סה.) אמר רבי יוחנן, מעשה בכלתו של נקדימון בן גוריון, שנפטר בעלה בלי ילדים, והיא באה לבית הדין כדי שיפסקו לה מזונות מן הכספים שהותיר בעלה. ופסקו לה "סאתים יין לציקי קדירה", כלומר, כסף רב, מאחר והיתה אשה מכובדת ועשירה, ולכן יש לפסוק לה כפי הנהוג באותו ענין.

אמרה להם לחכמים היושבים בבית הדין, "יהי רצון שכך תפסקו לבנותיכם"! ולא ענו החכמים "אמן" אחר ברכתה. ומסבירה הגמרא, מדוע לא ענו אמן לברכתה? מפני שהיא היתה אלמנה, שבעלה נפטר בלא ילדים, (והיא נקראת "שומרת יבם"), ולכן לא רצו חכמים לענות אמן לברכתה, שיש במשמעות דבריה גם ענין של קללה.

וממה שהאריכו בגמרא כל כך להסביר מדוע לא ענו אחריה אמן, מוכח שיש לענות אמן אחר ברכה של אדם לחבירו. וכן מבואר בגמרא שם (סו:), שכאשר היתה בתו של נקדימון בן גוריון נשואה, באו היא ובעלה לפני החכמים, וביקשו שיפסקו כמה כסף ראוי לתת לה לצורך "קופה של בשמים", כלומר, לצורך בושם שהיתה רגילה להתבשם בו. ופסקו לה חכמים ארבע מאות זהובים. אמרה להם לחכמים, "כך תפסקו לבנותיכם"! וענו אחריה "אמן". והסבירו התוספות, שכאן ענו חכמים אמן אחר ברכתה, מאחר והיתה נשואה, וממילא ראוי היה לענות אמן אחר ברכתה, שכולה לטובה ולברכה.

ומכאן נלמד כמה רע המנהג שנהגו בכמה בתי כנסיות, שהציבור יושבים בשעה שקוראים בספר תורה, ואינם שמים לב לברכה שמברך החזן את העולה לתורה בנוסח "מי שבירך", וכן אינם שמים לב לברכות שמברך הרב בשעת פתיחת ההיכל, לאנשים ונשים מן הקהל. ויש בזה חיסרון גדול, שהרי עיקר מעלת ה"מי שבירך", הוא מצד כח הציבור, שעונים כולם אמן בשעת רצון, ובזכות התורה הקדושה אנו מקוים שיתקבלו התפלות. אבל אם אין הקהל עונים אמן, מאבדים את רוב ערכה של ברכה יקרה זו. ובשם הגאון רבי שלמה זלמן אוירבך זצ"ל מובא, כי יש חיוב לענות "אמן" אחר ברכת ה"מי שבירך", מצד מצוות "ואהבת לרעך כמוך". ודברי פי חכם חן.

תאריך השאלה:
י"ז טבת תש"פ / 14 בינואר 2020

מאחר ומרן כתב שאפילו אם היו שניהם לפניו יש לברך, ואף שיש בזה קצת ספק בדברי מרן, כמו שכתבו האחרונים, מכל מקום גם בהלכה ברורה כתב שטוב להחמיר שהיין השני לא יהיה על השלחן בשעה שמברכים על הראשון. לכן לא הזכרנו תנאי זה שאנו כותבים בדרך כלל רק עיקרי הדינים. (ובלאו הכי אם שני היינות שוים, שמברכים הטוב והמטיב, לא שייך ספק בדברי מרן, כי אין כאן יין משובח שצריך לברך עליו תחילה. ואין כאן מקום להאריך).

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


תנאי ברכת הטוב והמטיב

בהלכה הקודמת ביארנו, שתיקנו חכמים, שכאשר אנשים שותים יין, והובא לפניהם יין ממין אחר, יש לברך על היין השני ברכת "הטוב והמטיב". וכתבנו שישנם כמה תנאים לברך ברכה זו. ואין לברכה, אלא כאשר מתקיימים כל התנאים. כפי שביארנו, וכפי שנמשיך עתה לבאר בקצרה:

היסח הדעת
ברכת הטוב והמטיב, אין לברכה, אלא כאשר לא היה "היסח הדעת" לפני שתיית היין השני. כלומר, כאשר ישבו לשתות את היין הראשון, היה בדעתם להמשיך לשתות יין. אבל אם החליטו שלא לשתות עוד יין, וכגון, ששתו יין בסעודה, וכבר בירכו ברכת המזון, ואחר כך הוגש לפניהם יין אחר. אז אין לברך על היין השני ברכת הטוב והמטיב.

שנותר מן היין הראשון
אין לברך ברכת הטוב והמטיב, אלא כאשר נשאר מעט מן היין הראשון. אבל אם לא נותר ממנו מאומה, אין לברך על היין השני ברכת הטוב והמטיב.

שהיין השני אינו גרוע מן הראשון
אין לברך ברכת הטוב והמטיב, אלא כאשר היין השני משובח יותר מן הראשון. ולכל הפחות בתנאי שאינם יודעים בודאות שהיין השני גרוע מן הראשון.

שיהיו היינות משני מינים שונים
אין לברך ברכת הטוב והמטיב אלא כשהיין השני עשוי ממין אחר של יין. כגון יין "מרלו", ויין "קברנה סוביניון". וכיוצא באלו. (אולם יש אופן שאפשר לברך על שני יינות ממין אחד ברכת הטוב והמטיב. והוא, כאשר יין אחד הוא חדש, והשני הוא ישן. שאז אפילו אם שניהם ממין אחד, כגון קברנה סוביניון, אפשר לברך על השני ברכת הטוב והמטיב. וכן אפשר לברך על שני יינות ממין אחד, כאשר הם נעשו ביקבים שונים או מכרמים שונים, באופן שטעמיהם שונים זה מזה).

שיהיו לפחות שני בני אדם
אין לברך ברכת הטוב והמטיב, אלא כאשר יושבים לכל הפחות שני בני אדם ושותים יחד. ושישתו שניהם מהיין הראשון, ולאחר מכן מהיין השני.

שישתו בשעת הסעודה
אין לברך ברכת הטוב והמטיב, אלא בתוך הסעודה (עם פת לחם). אבל שלא בשעת הסעודה, אין לברך ברכה זו.

וכל פרטי הדינים הללו, מבוארים בארוכה בשו"ת יביע אומר חלק תשיעי (סימן קח). ובספר חזון עובדיה על הלכות ברכות. ובספר הלכה ברורה חלק תשיעי (סימן קעה).

תאריך השאלה:
י"ז טבת תש"פ / 14 בינואר 2020

יש בזה מדרגות רבות. רש"י בתענית (ז.) מבאר את המדרגה הגבוהה ביותר של לימוד תורה לשמה, ללמוד "כי כך ציווני אלוקי". אך גם הלומד על מנת לקיים, והלומד על מנת להתקדש בקדושת התורה נחשב כלומד תורה לשמה.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


רגעים של כוונה נכונה

שאלה: אני לומד בשיעורי תורה קבועים כבר כמה שנים, וכן אני עושה צדקות ומעשים טובים, אולם אני מרגיש שהתורה שאני לומד אינה "תורה לשמה", וגם המצוות שאני מקיים אינן "לשמה". מה עלי לעשות?

תשובה: כשאדם לומד תורה, ובכוונתו היא להתגדל ולהראות חכם וכיוצא בזה, הרי זה לימוד תורה "שלא לשמה". אולם כבר אמרו רבותינו (פסחים נ:) "לעולם יעסוק אדם בתורה אפילו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה". והסביר הגאון רבי חיים מוואלזין (בספר רוח חיים), שהכוונה היא, שיכול האדם לטעון, שהוא אינו יכול ללמוד תורה לשמה כבר כעת, ומאחר ומי שלומד תורה שלא לשמה נענש על כך, אם כן, ישב בטל ולא ילמד. אולם על השקפה זו שנו רבותינו (אבות פ"א), "ודלא יליף קטלא חייב", כלומר, מי שלא עוסק בתורה נענש בעונש חמור ביותר. ובאו ללמדינו, שעלינו ללמוד תורה בכל אופן, גם אם לפעמים הלימוד הוא לא לשמה. והרי הבטיחו רבותינו שבסופו של דבר יהיה הלימוד לשמה.

הדרך לעליית הגג
ובספר נפש החיים (שער ג פ"ג) הוסיף על זה, שבאמת כמעט בלתי אפשרי שכבר בתחילת קביעות העתים לתורה ילמד האדם תורה לשמה, מכל מקום, מאחר וכך הוא סדר הדברים, שבתחילה לומד שלא לשמה, ולבסוף יגיע לכוונה נכונה בלימודו שתהיה תורה לשמה, לכן כבר כעת הוא אהוב ורצוי לפני ה' יתברך. וכמו שבלתי אפשרי לעלות לעלית הגג, אלא אם עולים במדרגות הסולם, כמו כן בלימוד התורה, בלתי אפשרי להגיע למעלת לימוד תורה לשמה, מבלי ללמוד בתחילה שלא לשמה. ולכן אמרו רבותינו "לעולם" יעסוק אדם בתורה ובמצוות אפילו שלא לשמה, שרצונם לומר בזה, שאפילו בקביעות, אם אדם רואה שהתורה והמצוות שלו אינם לשם שמים, כי מידי פעם מתגנבות ללבו מחשבות על כבוד וכיוצא בזה, בכל זאת "לעולם" יעסוק בתורה ובמצוות אפילו שלא לשמה, ויתחזק עוד ועוד בעסק התורה והמצוות, ועל ידי זה יזכה להגיע למדרגת "לשמה".

הרגעים שמתכוין "לשמה"
והוסיף עוד לבאר, כי באמת אין ספק שאפילו מי שלומד שלא לשמה, הרי בכל זאת במשך הלימוד בודאי שיהיו רגעים בהם לא תהיה לו כוונה פסולה בקיום התורה והמצוות, ואם כן, הרי באותו רגע מועט שהיתה כוונתו נכונה, הוא מקדש את כל הלימוד והמצוות שעשה עד עכשיו שלא לשמה.

תחילת דינו של האדם
ומרן רבינו עובדיה יוסף זצוק"ל (ענף עץ אבות עמוד נב בהערה), השמיענו דבר יקר בזה, בשם ספר חיים וחסד למהרי"נ בן ג'מאל (זקינו של רבינו חיים אבולעפייא), שהביא את לשון הרמב"ם (בפ"ג מהלכות תלמוד תורה): "תחילת דינו של האדם אינו אלא על תלמוד תורה, ואחר כך על שאר מעשיו", וביאר בזה הגאון מהרי"נ בן ג'מאל, שבאמת מותר לכל אדם לקיים מצוות ולעסוק בתורה אפילו שלא לשמה, משום שחומרת החיוב לעסוק בתורה היא כל כך גדולה, עד כדי כך שזו השאלה הראשונה שהאדם נשאל עליה בבואו לדין על מעשיו בבית דין של מעלה. ולכן, כדי שבני ישראל לא יתרשלו ויתעצלו מלעסוק בתורה, אמרו חכמים שתיכף ומיד בכל אופן יעסוק בתורה, בין אם ילמד לשמה ובין אם ילמד שלא לשמה. וזהו מה שכתב הרמב"ם "שיעסוק בתורה בין לשמה ובין שלא לשמה", ולא כתב כלשון הגמרא "אפילו" שלא לשמה, כי בא ללמדינו בזה, שבכל מקרה אין להתעכב על ענין זה ולהתרשל מחמתו בלימוד, אלא יעסוק בתורה איך שיהיה, ומתוך כך יזכה למדרגת "לשמה", שילמד לשם שמים לשמור ולעשות את כל דברי התורה הזאת.

תאריך השאלה:
ט"ו טבת תש"פ / 12 בינואר 2020

נכון מאד. ותוכלי לעיין בקישורים:

http://halachayomit.co.il/he/default.aspx?HalachaID=55

http://halachayomit.co.il/he/ReadHalacha.aspx?HalachaID=117

תאריך השאלה:
ט"ו טבת תש"פ / 12 בינואר 2020

יכולים לענות בכל פעם ופעם. והוא מנהג עתיק יומין, שהרי גם הספרדים וגם האשכנזים נהגו כן.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


"וענו אחריה אמן"

שאלה: האם כשמישהו מברך אותי, לדוגמא "תהיה בריא", יש לענות "אמן"?

תשובה: במשנה ברורה (סימן רטו ס"ק ט) כתב בשם המדרש, שכאשר אדם שומע את חבירו מתפלל על איזה דבר או מברך מישהו מישראל, חייב לענות "אמן". ולכן התפשט המנהג, שעונים "אמן" אחרי "הרחמן" שבסיום ברכת המזון.

כלומר, גם דבר שהוא אינו ברכה שתיקנו אותה חז"ל, ואף גם כאשר לא מוזכר שם ה' בכלל באותה התפלה או הברכה, בכל זאת נכון לענות אמן אחר אותה תפלה או ברכה. ומהמדרש משמע שיש חיוב בדבר. וכן כתבו כמה אחרונים.

אולם הגאון הנצי"ב כתב, שאין חיוב ממש בדבר, רק שכך ראוי לעשות, כי על ידי כך שאומר "אמן", הוא מחזק את הדברים שיהיו באמת. כמו שכתב רש"י (שבועות לו.). וכן כתב מרן רבינו עובדיה יוסף זצוק"ל בשו"ת יחוה דעת (ח"ג סימן ט).

אולם יש להוסיף, כי גם מרן זצ"ל בעצמו היה מדקדק בדבר. וכשהיו מברכים אותו בברכת רפואה שלימה, או שלא תצא תקלה מתחת ידו וכדומה, היה עונה "אמן". ואפילו על ברכת הדיוט היה עונה אמן. וגם כאשר בירך את נכדיו, היה מצפה שיענו אמן לברכתו. וכשלא היו עונים, לפעמים היה מעיר על הדבר שיענו "אמן".

ובגמרא במסכת כתובות (דף סה.) אמר רבי יוחנן, מעשה בכלתו של נקדימון בן גוריון, שנפטר בעלה בלי ילדים, והיא באה לבית הדין כדי שיפסקו לה מזונות מן הכספים שהותיר בעלה. ופסקו לה "סאתים יין לציקי קדירה", כלומר, כסף רב, מאחר והיתה אשה מכובדת ועשירה, ולכן יש לפסוק לה כפי הנהוג באותו ענין.

אמרה להם לחכמים היושבים בבית הדין, "יהי רצון שכך תפסקו לבנותיכם"! ולא ענו החכמים "אמן" אחר ברכתה. ומסבירה הגמרא, מדוע לא ענו אמן לברכתה? מפני שהיא היתה אלמנה, שבעלה נפטר בלא ילדים, (והיא נקראת "שומרת יבם"), ולכן לא רצו חכמים לענות אמן לברכתה, שיש במשמעות דבריה גם ענין של קללה.

וממה שהאריכו בגמרא כל כך להסביר מדוע לא ענו אחריה אמן, מוכח שיש לענות אמן אחר ברכה של אדם לחבירו. וכן מבואר בגמרא שם (סו:), שכאשר היתה בתו של נקדימון בן גוריון נשואה, באו היא ובעלה לפני החכמים, וביקשו שיפסקו כמה כסף ראוי לתת לה לצורך "קופה של בשמים", כלומר, לצורך בושם שהיתה רגילה להתבשם בו. ופסקו לה חכמים ארבע מאות זהובים. אמרה להם לחכמים, "כך תפסקו לבנותיכם"! וענו אחריה "אמן". והסבירו התוספות, שכאן ענו חכמים אמן אחר ברכתה, מאחר והיתה נשואה, וממילא ראוי היה לענות אמן אחר ברכתה, שכולה לטובה ולברכה.

ומכאן נלמד כמה רע המנהג שנהגו בכמה בתי כנסיות, שהציבור יושבים בשעה שקוראים בספר תורה, ואינם שמים לב לברכה שמברך החזן את העולה לתורה בנוסח "מי שבירך", וכן אינם שמים לב לברכות שמברך הרב בשעת פתיחת ההיכל, לאנשים ונשים מן הקהל. ויש בזה חיסרון גדול, שהרי עיקר מעלת ה"מי שבירך", הוא מצד כח הציבור, שעונים כולם אמן בשעת רצון, ובזכות התורה הקדושה אנו מקוים שיתקבלו התפלות. אבל אם אין הקהל עונים אמן, מאבדים את רוב ערכה של ברכה יקרה זו. ובשם הגאון רבי שלמה זלמן אוירבך זצ"ל מובא, כי יש חיוב לענות "אמן" אחר ברכת ה"מי שבירך", מצד מצוות "ואהבת לרעך כמוך". ודברי פי חכם חן.

תאריך השאלה:
ט"ו טבת תש"פ / 12 בינואר 2020

ביארנו, שיש מעלה מיוחדת גם בברכת תלמידי חכמים גדולים, וגם בתפלה על קברי הצדיקים.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


ברכה מאדם גדול ותפלה על קברי הצדיקים

שאלה: האם יש יתרון מיוחד לברכה מרב גדול, או לתפילה על קברי צדיקים, יותר מאשר תפילה רגילה?

תשובה: בתורה הקדושה (במדבר יג) נאמר, שלפני שיצאו המרגלים לרגל את ארץ כנען, קרא משה להושע בן נון, ושינה את שמו מ"הושע" ל"יהושע". והסבירו רבותינו במסכת סוטה (דף לד עמוד ב), שפירוש הדברים ששינה משה את שמו של הושע ובירך אותו "יה יושיעך מעצת מרגלים". כי כאשר עלו המרגלים לארץ כנען, כבר היתה כוונתם רעה, ולכן חשש משה שמא יחטא יהושע וילך בעצתם, לכן בירך אותו שה' יציל אותו מעצתם.

לאחר מכן נאמר בתורה, "וַיַּעֲלוּ בַנֶּגֶב וַיָּבֹא עַד חֶבְרוֹן", כלומר, המרגלים עלו בנגב, והגיעו עד חברון. ושאלו בגמרא, מדוע נאמר "ויבא עד חברון", ולא נאמר "ויבואו עד חברון"? הרי מדובר כאן על המרגלים שהם רבים?! והשיבו בגמרא, שרק כלב בן יפונה הגיע לחברון. ומה עשה שם? אמר רבא, הלך ונשתטח על קברי האבות במערת המכפלה, ואמר להם, אבותי! בקשו עלי רחמים שאנצל מעצת מרגלים!

למדנו אם כן, שיש חשיבות מיוחדת, בפרט כשיש צורך מיוחד, ללכת ולבקש את ברכתו של גדול הדור, שבזכות ברכתו של משה, ניצל יהושע מעצת המרגלים. וכן למדנו שיש חשיבות ותועלת מיוחדת בתפלה על קברי הצדיקים, שבזכות תפלתו, ניצל כלב מעצת המרגלים, ורק הוא ויהושע זכו לעלות לאחר מכן לארץ ישראל ולירש אותה להם ולזרעם אחריהם.

וכן למדנו בגמרא במסכת בבא בתרא (קטז.), שמי שיש לו חולה בתוך ביתו, ילך אצל חכם שיבקש עליו רחמים, שנאמר: "חֲמַת מֶלֶךְ מַלְאֲכֵי מָוֶת וְאִישׁ חָכָם יְכַפְּרֶנָּה". והסביר מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל (חזון עובדיה אבלות ח"א עמוד כט), שהחכם שעוסק בתורה תמיד, תפלתו נשמעת במהרה. וכל תלמיד חכם המלמד תורה לרבים, עליו נאמר "אִם תּוֹצִיא יָקָר מִזּוֹלֵל כְּפִי תִהְיֶה", ודרשו רבותינו (בבבא מציעא דף פה.) שאפילו הקדוש ברוך הוא גוזר גזירה, מבטלה בשבילו.

וכן מצינו אצל המלך אסא (בספר דברי הימים ב, טז, יב), "וַיֶּחֱלֶא אָסָא בִּשְׁנַת שְׁלוֹשִׁים וָתֵשַׁע לְמַלְכוּתוֹ וכו',ֹ וְגַם בְּחָלְיוֹ לֹא דָרַשׁ אֶת יְהוָה כִּי בָּרֹפְאִים". והסביר בספר מגיד תעלומה (על הרי"ף ברכות עמוד שי), מה שנאמר, לא דרש "את" ה', שהמילה "את" באה לרבות תלמידי חכמים, שלא ביקש אסא מתלמידי חכמים שיתפללו לרפואתו.

וכאשר חלה מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל היה מבקש מלומדי תורה ובפרט מגדולי תורה שבאו לביתו, להתפלל עבורו, וכן נהג בכל שנותיו כשחלה. ובפרט ביקש כן מידידו הגאון רבי יהודה מעלם זצ"ל ומרבי משה צדקה שיבדל לחיים טובים וארוכים, ושאר אוהביו לומדי התורה. ואפילו מתלמידיו הצעירים ביקש כן, שיתפללו לרפואתו.

לכן לסיכום: בודאי שיש חשיבות וערך מיוחד לכל תפילה ותפילה, אך התפילה שיוצאת מפי תלמיד חכם, ובפרט אם הוא ממש מגדולי הדור, וכן תפילה על קברי הצדיקים, יש להן מעלה מיוחדת.

תאריך השאלה:
י"ב טבת תש"פ / 9 בינואר 2020

בודאי

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


אשה חכמה בתורה

בהלכות קודמות נתבאר הדין שחייבים לעמוד בפני אדם זקן בשנים. והוא הדין לגבי אשה זקנה בשנים. וכן נתבאר הדין שיש לקום בפני תלמיד חכם ובפני אשתו של התלמיד חכם.

בהלכה הקודמת ביארנו גם, שמרן רבינו עובדיה יוסף זצוק"ל כתב, שתלמידה מחוייבת בכבוד מורתה שלמדה תורה מפיה, וצריכה לעמוד בפניה, ואסורה לקרוא לה בשמה, משום שטעם הדבר שחייב אדם בכבוד רבו, מבואר במשנה במסכת בבא מציעא (לג.), "מפני שמביאו לחיי העולם הבא", והוא הדין אם כן לגבי תלמידה שמורתה מחנכת אותה על פי התורה למוסר וצניעות, ומביאתה לחיי העולם הבא. ואף על פי שהמורה מקבלת על כך שכר לפרנסתה, אין בכך כלום, כי מה שהתלמיד מחוייב בכבוד רבו, אינו מצד שרבו קיים מצוה כשלימד אותו, אלא משום שלימדו הרב את דרכי תורתינו הקדושה, ועשה עמו טובה להביאו לחיי העולם הבא, ולכן אין הדבר תלוי בכוונת הרב בעת שלימדו אם הוא בכדי לקבל שכר על כך, או לקיים מצות לימוד תורה. והוא הדין לגבי מורה, שכל שהיא מביאתה לחיי העולם הבא, חייבת בכבודה.

כתב הגאון רבי חזקיה די סילוה (בעל "פרי חדש") שפשוט שיש חיוב לקום מפני אשה חכמה בתורה, כדין החיוב לקום מפני איש תלמיד חכם, ואף על פי שהאשה אינה מצווה לעסוק בתורה (אלא בהלכות הנדרשות לקיום מצוות התורה השייכות לה) ואם היא עסקה בתורה עד שנעשית חכמה כתלמיד חכם, אין לה על כך שכר כל כך כמו האיש, שהרי היא אינה מצווה לעסוק בתורה, מכל מקום סוף סוף הרי היא חכמה בתורה ולכן חובה לכבדה מצד התורה שבה. שהרי כבודה הוא כבוד התורה. וכן כתבו כמה מגדולי הפוסקים, וכך היא דעת מרן רבינו עובדיה יוסף זצוק"ל. והוסיף עוד, שאם היא אשה בעלת מעשים, שמשפיעה על נשים אחרות להדריכן בטהרת המשפחה וכשרות ושבת, וכדומה, אפילו אם אינה חכמה כל כך בתורה כמו תלמיד חכם, מכל מקום חובה לכבדה, וכמו שמבואר במסכת קדושין (לג:) שבעל מעשים צריך לקום מפניו, ופירשו הגאונים, שבעל מעשים הוא אדם טוב עין בצדקה ובצרכי ציבור ובמדות טובות, שאף על פי שאינו מופלג בחכמה חייבים לנהוג בו כבוד ולקום מפניו וכמו שפסק מרן בשלחן ערוך (יו"ד סי' רמד). והוא הדין לגבי אשה בעלת מעשים. ולכן יש לקום מפניה כמו שביארנו.

ולגבי אשה שהיא חכמה בתורה, ראוי להזכיר שאמנם עמדו לישראל כמה נשים שהיו חכמות גדולות בתורה, ובזמן המקרא מפורסמות אמותינו הקדושות ובפרט שרה אמנו הנביאה, ומרים אחות משה ואהרן, וחנה אשת אלקנה ודבורה הנביאה, וחולדה ואביגיל ואסתר ועוד. וגם בדורות שלאחר מכן, נודעו כמה נשים גדולות בזמן המשנה והגמרא, ובכללן ברוריה אשתו של רבי מאיר (בפסחים סב:), ואף בדורות שלאחר מכן, מפורסמת בתו של רש"י שבאחרית ימיו כתבה וחתמה בשאלות ותשובות. ובשו"ת מהר"י מולין (סימן עה) נזכרת הרבנית לאה שהתכתבה עם גדולי הדור בדבר הלכה.

גם הגאון מרן החיד"א בספרו מעגל טוב (עמוד 61) הזכיר לשבח את אשתו הרבנית רחל, וכתב עליה שהיתה יחידה בדור בין הנשים בחכמה ושכל עצום ונורא. וכן נודעו עוד נשים יקרות רוח שזכו להיות גדולות בתורה. ובבבל היתה אשתו של רבי יעקב מכורדיסטן, ראש ישיבת מוסול, שהיתה מלמדת לתלמידים תורה מאחורי פרוכת. וכן בדור שלפנינו, היו כמה נשים חכמות בתורה, ובכללן אמו של הגאון רבי יהודה צדקה זצ"ל, שהיתה משתתפת בשיעורי מרן זצ"ל, ושואלת ומשיבה בחכמה ותבונה רבה. ואלו היו נשים חכמניות וצדקניות, וצנועות בלבושן ובמעשיהן, ובזכות נשים צדקניות עתידים ישראל להגאל (סוטה יא:). (וידוע שיש בזמן הזה אנשים שמציגים עצמם שהם תלמידי חכמים, אבל באמת אינם בקיאים בתורה, וחסרים ביראת שמים. וכן נשים שאננות, שברצותן להשוות את האיש לאשה לגמרי מגלות פנים בתורה שלא כהלכה, וביד כל אדם הבחירה ללכת אחר תלמידי חכמים אמתיים יודעי ה' וחושבי שמו).

תאריך השאלה:
י"ב טבת תש"פ / 9 בינואר 2020

היום גם שוטרים רשעים. יש צדיקים ויש רשעים. אך אותם שהכו את הרבנים, היו רשעים.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


תחבורה ציבורית בשבת - "וַתִּשְׁכַּח תּוֹרַת אֱלֹהֶיךָ - אֶשְׁכַּח בָּנֶיךָ גַּם אָנִי"

שאלה: מדוע הרבנים מתנגדים לתחבורה ציבורית בשבת? הרי בלאו הכי יש חילולי שבת?

תשובה: בענין זה יש הרבה מה להשיב. מלבד מה שעל ידי חילולי שבת המוניים, הולכת השבת ומתחללת עוד ועוד, ודבר זה מביא בלי ספק לחילולי שבת נוספים, ולעקירת האמונה בשבת קודש מלב העם, עוד יש לדבר זה משמעויות נרחבות. ואנו רק נצטט מתוך הדברים שאמר מרן רבינו הגדול רבי עובדיה יוסף זצ"ל, בשנת התשמ"ה (1985), לאחר שביום שלישי, כ"ב סיון באותה השנה, אירע "אסון הבונים",  כאשר התנגשה רכבת עם אוטובוס שהוביל לטיול תלמידים ותלמידות מבית הספר "ברנר" בפתח תקוה, ונהרגו שם עשרים ושלושה תלמידים ותלמידות, ימים ספורים לפני חגיגות הבר מצוה שלהם.

בתקשורת נשמעו אז קולותיהם של רבים, שבין השאר הביעו תרעומת "על מה עשה ה' ככה". גם במהלך ההלוייה, נשא דברים אחד המשתתפים ואמר "כי הילדים מתו בחמתו הסדוקה של המוות". באותם הימים, נערכה עצרת התעוררות ברחוב "עזרא" בירושלים, ובה נשא דברים מרן רבינו זצ"ל, אשר האזין רוב קשב לרחשי הציבור באותם הימים, ובתוך דבריו נשא דברי נחמה והתעוררות באהבה וברוב חיבה כדרכו. אך עם זאת לא נמנע מלהביע את מחאתו האמיצה, להשמיע דבר ה' ברמה גם כאשר נתקל הדבר בתגובות קשות ביותר מצד התקשורת החילונית. אך ללומדי הלכה יומית, שהאמונה בה' תקועה בלבותינו, נוכל להבין עד היכן הדברים מגיעים. ואלו היו דברי מרן זצ"ל:

נאמר, "כִּי תֵצֵא אֵשׁ וּמָצְאָה קֹצִים - וְנֶאֱכַל גָּדִישׁ". הקוצים, אלו המורים והמורות מחללי שבת וכופרים. אבל נאכל גם גדיש! אלו ילדים שעדיין לא הגיעו למצוות ואין להם חטא! על מה עשה ה' ככה? על ביטול תינוקות של בית רבן מן התורה!

אך אבוי לנו, כי עליהם נאמר: "לַשָּׁוְא הִכֵּיתִי אֶת בְּנֵיכֶם מוּסָר לֹא לָקָחוּ"! בהלויית התלמידים בפתח תקוה, עמד שר החינוך והספיד, עמד ראש העיר של פתח תקוה והספיד, וכולם מתחמקים מלדבר על סיבת האסון הכבד והנורא הזה. בשעה שההורים והמשפחות וחבריהם לכיתות בוכים ומתאבלים, ואין צידוק הדין! רק כאילו תרעומת (כעס) נשמעת מפיהם: עַל מֶה עָשָׂה ה' כָּכָה?

אולם הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא! עַד מָתַי תִּתְחַמָּקִין הַבַּת הַשּׁוֹבֵבָה?! זה ראש העיר של פתח תקוה (שהיה ראש העיר באותם ימים), שפתח בפורענות של חילולי השבת בפרהסיא, ובבזיון גדול של רבני העיר פתח תקוה ועמהם אלפי יראים ושלמים מהעיר פתח תקוה שיצאו להפגין נגד חילולי השבת, ושיסה בהם ראש העיר שוטרים רשעים שהכו בהם וביזו אותם וסחבו אותם למאסר ומשפט.

ומראש העיר הזה, לומדים גם אחרים לקלקל כמותו. לבזות את השבת. וחומת השבת הולכת ונפרצת לדאבון לב! אף ראש העיר של אשקלון, שמתיימר להיות דתי, פתח בריכה מעורבת לאנשים ונשים יחדיו, וציוה גם להפעילה בשבת. כתבתי לו מכתב מלא מוסר השכל בדרכי נועם, לבל יעשה כן, ואפילו תשובה לא טרח להשיב לי! זה שקורא את עצמו "דתי"! ומה יעשו איזובי קיר?!

על לוחות בית הספר תלויים דברי נאצה שכתבו התלמידים הללו עם התלמידות, כי אם המורים סוררים ומורים, מה יעשה אותו הבן ולא יחטא? הֲלוֹא אָמַרְתִּי אֲלֵיכֶם לֵאמֹר אַל תֶּחֶטְאוּ בַיֶּלֶד וְלֹא שְׁמַעְתֶּם, וְגַם דָּמוֹ הִנֵּה נִדְרָשׁ!

נאמר בתורה: "כִּי יִמָּצֵא חָלָל בָּאֲדָמָה, נֹפֵל בַּשָּׂדֶה לֹא נוֹדַע מִי הִכָּהוּ, וְיָצְאוּ זְקֵנֶיךָ וְשֹׁפְטֶיךָ וּמָדְדוּ אֶל הֶעָרִים אֲשֶׁר סְבִיבֹת הֶחָלָל. וְהָיָה הָעִיר הַקְּרֹבָה אֶל הֶחָלָל" וכו'. כאשר לא נודע איזה עון גרם למיתת אדם מישראל, אז מודדים אל הערים אשר סביבות החלל. והיה העיר הקרובה אל החלל, זוהי פתח תקוה, שנתפרסמה בחילולי השבת על ידי ראש העיר, והוא עוד בא להספיד את הנערים אשר הוא גרם למותם! וכדי בזיון וקצף!

את דבריו היוצאים מן הלב סיים מרן בהבעת תקותו: הלואי שלא יהיו קרבנות חינם, וישימו לב ההורים והשארית הנמצאה, לחנך את בניהם בבתי ספר דתיים עם מורים יראי שמים. וכן הביע את רצונו, שבכל בתי הספר יפתחו את היום לכל הפחות בקריאת פסוק "שמע ישראל". לדאבון הלב, גם בקשתו זו של מרן זצ"ל סורבה על ידי שר החינוך, באמרו למרן זצ"ל כי הוא מפחד שישמיצו אותו משום "כפיה דתית". כך סיים מרן את דבריו בקול בכי, באמרו, איך יתכן כי מליון ילדים במדינת ישראל אינם אומרים וגם אינם יודעים אפילו פסוק שמע ישראל? אוי לנו שכך עלתה בימינו!

תאריך השאלה:
י"א טבת תש"פ / 8 בינואר 2020

ברכתו המוציא לחם מן הארץ. ואם יש בו הרבה שמן, ברכתו מזונות.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


חלות מתוקות

בהלכה הקודמת ביארנו שיש חיוב לאכול פת בשיעור כביצה (חמישים וארבעה גרם) בכל אחת מסעודות השבת. וכעת נדון לענין חלות מתוקות שרבים נוהגים לבצוע מהן בסעודות השבת, האם ברכתן המוציא לחם מן הארץ וממילא יוצאים באכילתן ידי חובת סעודות שבת, ולאחריהן יש לברך ברכת המזון, או שברכתן בורא מיני מזונות כמו עוגה וממילא לא יוצאים באכילתן ידי חובת סעודות שבת, וברכתן האחרונה היא על המחיה.

מרן בשלחן ערוך (סימן קסח) כתב, פת הבאה בכסנין (היא הפת שנאמר עליה בגמרא שברכתה בורא מיני מזונות) יש אומרים שהיא עיסה (בצק) שעירב בה דבש או סוכר או שמן ותבלין, והוא שיהיה טעם התערובת ניכר בעיסה. וכן הלכה שנותנין עליה דין פת הבאה בכסנין. כלומר שברכתה מזונות. וכתב על זה הרמ"א, ויש אומרים שזה נקרא פת גמור (וברכתו המוציא לחם מן הארץ) אלא אם כן יש בה הרבה דבש כמיני מתיקה שקוראים "לעקיך" שהדבש והתבלין עיקר. וכן נוהגים באשכנז.

ומכאן נבא לדון אודות החלות המתוקות במצויות בזמנינו, שאמנם מורגשת בהן היטב המתיקות, אבל בודאי אי אפשר לומר ש"הדבש והתבלין עיקר" אלא מטרת הדבש או הסוכר רק לתת טעם טוב בחלה. ולפיכך לדעת הרמ"א ולמנהג אשכנז ברכת החלות המתוקות היא המוציא לחם מן הארץ, ויוצאים בהן ידי חובת סעודות שבת. וכן גם כתב הרמ"א בדרכי משה (אות ב') שבשבתות וימים טובים מברכים המוציא וברכת המזון על החלות המטובלות הרבה, והתבלין (כגון סוכר וכדומה) ניכרים בהם בטעם ובמראה. אולם לדעת מרן הבית יוסף, לא קבעו חכמים ברכת המוציא וברכת המזון, אלא על לחם שנעשה מעיסה שנילושה במים, אבל כל שיש בה תערובת ממי פירות (כגון מיץ תפוזים) או תבלין (כגון סוכר ודבש), אם טעם התערובת ניכר בעיסה ברכת הפת הזו בורא מיני מזונות. אולם ברור שאף לדעת מרן, אם לא עירבו בעיסה אלא מעט שמן וסוכר, באופן שטעמם אינו ניכר כלל, כמו בלחמים המצוים בזמנינו, בודאי שברכתם המוציא לחם מן הארץ, ורק אם ניכר טעמם ממש, כמו בחלות מתוקות, ברכתם בורא מיני מזונות.

לפיכך, לדעת מרן הבית יוסף שקבלנו הוראותיו, אין לברך על חלות מתוקות ברכת המוציא אלא ברכת מזונות, כדין עוגה, ולפיכך אין להן דין לחם כלל ואין יוצאים באכילתם ידי חובת סעודות שבת. ולמנהג אשכנז דין החלות הללו כדין לחם לכל דבר ויוצאים באכילתם ידי חובת סעודות שבת.

ולהלן אי"ה נוסיף עוד מעניין זה.

תאריך השאלה:
י"א טבת תש"פ / 8 בינואר 2020

עין הרע קיימת בעולם. ומי שלא ידע בכלל על ענין של עין הרע, עדיין עין הרע יכולה לפגוע בו. אך העקרון הוא שאין לעשות מזה עיקר בחיים, וכל הזמן לחוש לעין הרע, ולעשות דברים משונים כדי להנצל מעין הרע. אלא יוכלו לעשות דברים כלליים, לא להראות עושר וכדומה לחינם, ולהזהר קצת בדבר שמושך מאד עין הרע בהתפעלות, כגון חזן גדול וכדומה.

וצריך להבין שענין עין הרע הוא מציאות, ואינו שייך דוקא להסברים שונים, כי עצם ראיית העין בהתפעלות עלולה להזיק. וכן מבואר בתוספות רי"ד בבא קמא פג:, על מה שנאמר "עיני עוללה לנפשי מכל בנות עירי", שעין הרע שעשיתי על עצמי, עוללה לי רע יותר מכל עין הרע שבא מבנות עירי.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


עין הרע

מנהג ישראל, שאין מעלין לתורה, שני אחים, או אב ובנו, בזה אחר זה, מפני חשש עין הרע, ואם רצו שניהם לעלות, יפסיק עולה אחד ביניהם, (כלומר, אחר שיעלה האב, יעלה אדם אחר מן הצבור לתורה, ולאחריו יעלה הבן), ואפילו אם אומרים בעצמם שאינם חוששים לעין הרע, אין להעלותם בזה אחר זה, ומכל מקום, אם כבר עלה לתורה, אפילו אם עדיין לא התחיל לברך, אין מורידין אותו, וכל שכן אם כבר התחיל לברך, שאז יש בזה ענין של ברכה לבטלה שפשוט שדוחה חשש של נזק מעין הרע.

ומכיון שדין זה נובע מחשש עין הרע, נבאר כאן קצת, מדברי רבותינו בנושא זה.

נאמר בספר דברים (פרק ז) "והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה, ושמרתם ועשיתם אותם, ושמר ה' אלוקיך לך את הברית ואת החסד אשר נשבע לאבותיך, וכו', והסיר ה' ממך כל חולי, וכל מדוי מצרים הרעים אשר ידעת, לא ישימם בך ונתנם בכל שונאיך". ולמדו רבותינו במסכת בבא מציעא (דף קז:), "והסיר ה' ממך כל חולי" דבר שכל החולאין תלויין בו, דהיינו שבכל חולי שיש בעולם, יש לאותו דבר חלק בו, ומהו אותו הדבר?, אמר רב, זו עין הרע. ואמרו בגמרא, יודע היה רב שעין הרע שייך לכל החולאין, שפעם אחת הלך לבית הקברות, והיה צופה ובודק ברוח קדשו סיבת המות של המתים, אם מתו מכיון שכבר הגיע זמנם הקצוב להם, או מחמת עין הרע, ואמר, תשעים ותשעה אחוזים מתו בעין רעה  ורק אחוז אחד מת בדרך ארץ, דהיינו משום שהגיע זמנם. ויוצא מדברי הגמרא, שיש מציאות של עין הרע בעולם, ורוב מוחלט מבני האדם היו יכולים להאריך ימים עוד מעט אילו לא היתה שורה עליהם עין הרע, אבל הואיל ושרתה עליהם עין הרע, הוקדם זמן יציאת נשמתם.

ובהלכה הבאה יבוארעוד מענין זה של עין רעה.


צפייה