שאלות ותשובות הלכה יומית

לחץ על השאלה לצפיה בתשובה

תאריך השאלה:
כ"ד אלול תשע"ט / 24 בספטמבר 2019

משום שלפעמים יכול לשנות את מה שגזרו עליו בראש השנה. ועוד, שלפעמים גוזרים על האדם שיזכה לדוגמא לפרנסה טובה, אך הדבר עדיין תלוי ועומד אם יתפלל וינהג כראוי. לכן יש להתפלל בכל יום ויום על פרנסתו.

תאריך השאלה:
כ"ד אלול תשע"ט / 24 בספטמבר 2019

בלילות שבת ובימים טובים ויום הכפורים וחול המועד לא שייך בכלל הענין שלא לקרוא מקרא בלילה.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


שאלה: האם מותר לקרוא בלילה פרקי תנ"ך או תהלים, או שיש בזה איסור על פי הקבלה? והאם יש להקל בדבר יותר כאשר הקריאה נעשית לצורך חולה או יולדת?

תשובה: מרן החיד"א בספרו שו"ת יוסף אומץ (סימן נד) הביא דברי רבינו האר"י שאין ראוי לקרוא מקרא (תנ"ך) בלילה. וטעמו מבואר שם על פי הקבלה. וכתב שבירושלים וחברון אף שנזהרים שלא לקרוא מקרא בלילה, מכל מקום מנהג קדום שבכל לילה באשמורת (לפני הזריחה שעדיין לילה) קוראים תהלים. וכתב ששמע ממקובל מופלא בדורו (הוא הרש"ש, רבי שלום שרעבי, שמרן החיד"א למד אצלו קבלה יחד עם חבירו הגאון רבינו יום טוב אלגאזי ז"ל) שאמר שאין התהלים בכלל אזהרת האר"י ז"ל, ויש סמך לזה ממה שאמרו במדרש (ב"ר פ"ר סח ס"י יד) שיעקב אבינו היה קורא תהלים בלילה. וגם אדונינו דוד רוב תהלותיו יסדם ואמרם לראש אשמורות. וסיים מרן החיד"א, והאמת אגיד כי לקורא תהלים באשמורת ושואל אותי, אני אומר שיש לו על מה שיסמוך, אולם אני בעצמי ירא (חושש) אנכי מלקרוא תהלים בלילה כי אם בליל שבת קודש. נמצא שמרן החיד"א היה חושש שדברי האר"י נאמרו אף לענין ספר תהלים ולכן היה נזהר אף מקריאת תהלים בלילה. וכן כתב רבינו יוסף חיים מבבל בשו"ת רב פעלים (ח"ב ס"ב) שגם הוא נזהר על פי דברי החיד"א מלקרוא תהלים בלילה, אולם אם הוא רואה אדם שקורא תהלים באשמורת, אין הוא מעיר לו על כך, אך הבא לשאול, נאמר לו שלא יקרא תהלים אלא ילמד תורה שבעל פה, כגון משנה וגמרא וכיוצא בזה. (אבל בליל שבת מותר לגמרי לקרוא תהלים).

אולם הרב המקובל מוהר"י ניניו בספר אמת ליעקב (דף קז ע"ג) כתב שלמרות דברי החיד"א, כבר נתפשט המנהג בכל המקומות לקרוא תהלים בלילה אחרי חצות הלילה (שאז לכל הדעות שייך פחות הטעם לאסור קריאת תהלים מאשר קודם חצות הלילה).

ובשו"ת ישכיל עבדי כתב שמדברי החיד"א נראה שחזר בו ממה שכתב לחוש לאסור גם קריאת תהלים בלילה, ולפיכך כתב גם הוא שעל כל פנים אחרי חצות הלילה יש להקל בקריאת תהלים.

ומרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל העלה שיש להקל בקריאת תהלים בלילה אחרי חצות הלילה, מפני שבודאי מרן החיד"א עצמו חזר בו ממה שנסתפק בשו"ת יוסף אומץ הנ"ל, שהרי ביומנו של החיד"א משנת תקס"ג (1803) כתב בזו הלשון: טבת, אור ליום ג', הייתי חולה, ובלילה לא ישנתי, וקראתי כל התהלים ואחר כך הלכתי לתפילה בס"ד. נמצא שגם החיד"א דעתו הייתה להקל בזה, משום שהתהלים אינו בכלל האיסור, הלכך, הקוראים תהלים אחר חצות הלילה, בודאי שיש להם על מה שיסמוכו.
 
והנה ככל הדברים הנ"ל כתב מרן הרב זצ"ל לפני שנים רבות, וכן פרסמנו ב"הלכה יומית" לפני מספר שנים. אולם כל הדברים לא יכונו אלא כאשר קורא אדם מקרא, חומש, או נביאים, או תהלים, והוא קוראם בדרך קריאה בלבד, כדרך שלומד אדם איזה דבר. אבל עתה יצא מרן הרב זצ"ל לדון כאשר בקורא תהלים אינו מתכוין לשם קריאה ולימוד, אלא הקריאה היא דרך תפילה ותחנונים, לתועלת חולה או אשה המקשה ללדת. שאז יש לדון בדבר להיתר יותר, וכמו שכתב בספר שו"ת מי יהודה, שאין שייכות בין האיסור ללמוד מקרא בלילה, לבין אדם הקורא בדרך תפילה ותחנונים, שהרי אנו אומרים כמה וכמה פסוקי תהלים בלילה בנוסח קריאת שמע על המטה. ולכן העלה להלכה שאין איסור בקריאת תהלים בלילה, אפילו קודם חצות הלילה, כל שקורא כן לתועלת חולה או יולדת, שאז אין שום איסור בדבר. וכן כתבו להקל עוד רבים מרבותינו האחרונים, ומהם, הגאון מקלויזנבורג (האדמו"ר מצאנז, מייסד קריית צאנז בעיר נתניה), ובשו"ת בצל החכמה, ובשו"ת באר משה, ועוד ועוד.
 
ולכן העיקר להלכה, שאם קורא אדם תהלים או חומש בלילה, הנכון הוא שלא יקרא בהם אלא אחר חצות הלילה, ולא בתחילת הלילה. אבל כאשר הקריאה היא לתועלת חולה, או לתועלת אשה המקשה ללדת, מותר לקרוא תהלים אף קודם חצות הלילה, מכיון שאין הקריאה הזו שהיא בדרך תחנונים, בכלל האיסור לקרוא מקרא בלילה. וה' יתברך ישמע תפילתינו ויחיש רפואה וישועה לכל בית ישראל.

תאריך השאלה:
כ"ב אלול תשע"ט / 22 בספטמבר 2019

לא. במקרה כזה שמדין הדין צריך ללכת לבית החיים, אין להסתפק בדבר אחר. יש ללכת לבית החיים ולבקש מחילה.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


בקשת מחילה מנפטרת

שאלה: לפני כמה שנים, פגעתי באשה אחת מאד, וכעת כשחיפשתי אותה כדי לבקש ממנה שתמחל לי, גיליתי לדאבוני שהיא כבר נפטרה לבית עולמה, מה עלי לעשות?

תשובה: כתב רבינו הרא"ש, (יומא סימן כד) בעניני הימים הנוראים: "ויתן כל אדם אל לבו, לפייס לכל מי שפשע כנגדו". ובגמרא במסכת יומא (פז.) אמר רבי יוסי בר חנינא, המבקש מחילה מחבירו ומת חבירו, מביא עשרה בני אדם ומעמידן על קברו ואומר, חטאתי לאלוקי ישראל ולפלוני שפשעתי לו. עד כאן.

ומבואר אם כן, שמי שפשע כלפי חבירו, וחבירו מת, עליו ללכת עם עשרה בני אדם לקברו של הנפגע, ושם נכון שיפרש באופן כללי באיזה דבר פשע נגדו, ולמשל במקרה שלפנינו, שמדובר באשה שפגעה באשה אחרת, עליה לומר, חטאתי לה' אלוקי ישראל ולפלונית הקבורה כאן שפגעתי בה כאשר דיברתי איתה שלא כראוי. וכתב המשנה ברורה, שמי שמבקש מחילה יעמוד שם כשהוא יחף, ואז יבקש מחילה.

וכתבו האחרונים (משנה ברורה שם, יבי"א ח"י סימן נה הערות על ר"פ ח"ב אות לז) שהנוכחים שם יאמרו לזה שמבקש מחילה "מחול לך" שלוש פעמים.

ולכן הנכון הוא, לאסוף עשרה בני אדם, ואם יש צורך אז יש לשלם על כך סכום כלשהו לעשרה אברכים שיסכימו ליסוע לבית החיים, ושם תעמוד זו שפגעה בחברתה, ותבקש את סליחתה כאמור. וכתב הגאון רבינו יוסף חיים בשו"ת רב פעלים (ח"ב ס"ס סב), שלכתחילה יש לעשות כן בפני עשרה אנשים, ובדיעבד אפילו אם עשו כן בפני עשר נשים, די. ולכן במקרה שלפנינו שמדובר באשה שפגעה בחברתה, אם אינה יכולה בשום אופן לקחת איתה עשרה אנשים, תיקח עמה עשר נשים ותבקש שם מחילה בנוכחותן.

ואם הנפגע קבור בעיר אחרת, כתב מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל (חזו"ע עמוד רמד) שדי בכך שיבקש מחילה בפני עשרה אנשים במקום שנמצא שם. ואם יש לו מי מידידיו שמתגורר במקום מנוחתו של הנפטר, יעשהו שליח שיבקש בשמו מחילה מן הנפטר בנוכחות עשרה שיהיו על קברו. והביא שכן כתבו האחרונים.

ומכאן ולהבא יזהר כל אדם, שלא להניח שום אדם בעולם שפגוע ממנו. וימהר לבקש סליחה ומחילה ממי שפשע כנגדו, ושב ורפא לו.

תאריך השאלה:
י"ט אלול תשע"ט / 19 בספטמבר 2019

לא. דבר זה נחשב לאפיה אחר אפיה. כי הפלאטה ממשיכה את האפיה. ורק אם יכניס את החלה לסיר עם רוטב, יהיה הדבר נחשב כבישול אחר אפיה.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


בישול אחר אפיה

ביארנו לפני כשלושה שבועות, שמותר לחמם בשבת על גבי פלאטה חשמלית, מאכל שהתבשל כבר לפני השבת. ובתנאי שהמאכל הוא יבש, כמו בורקס, פשטידה וכדומה. אבל מאכל לח, כמו מרק ירקות, אין לחממו בשבת. והטעם לכל זה, משום שיש בידינו כלל, ש"אין בישול אחר בישול", כלומר, דבר שכבר התבשל לפני שבת, אין איסור לחזור ולחממו בשבת, מפני שאין זה "בישול", אלא "חימום". אבל דבר לח, אף על פי שהתבשל כבר לפני השבת, שייך בו איסור בישול פעם נוספת. ובקצרה: "יש בישול אחר בישול בלח, ואין בישול אחר בישול ביבש".

לפיכך למדנו גם, שמותר לקחת דבר שהתבשל לפני שבת, ולהניח אותו בתוך תבשיל אחר כשהוא רותח בשבת. ולדוגמא, מותר לקחת ביצה מבושלת, ולהניח אותה בתוך כלי עם מים רותחים בשבת. וכן מותר לקחת חתיכת בשר מבושל, ולהניחה בתוך כלי רותח על גבי הפלאטה, שהרי "אין בישול אחר בישול".

ומעתה עלינו לבאר פרט נוסף. האם דבר שנאפה לפני השבת, שייך בו איסור בישול כאשר חוזרים לבשל אותו בשבת? כלומר, האם יש בישול אחר אפיה, או שגם אחרי אפיה לא שייך שוב דין בישול בשבת? ולדוגמא, פשטידה שאפו אותה בתנור ביום שישי, האם מותר לחמם אותה בתוך תבשיל רותח בשבת, או שאסור לעשות כן?

ושאלה זו נוגעת לא רק למאכל שנאפה, אלא גם למאכל שנצלה לפני שבת, כמו בשר צלוי, (וכן דבר שקלו אותו לפני השבת, כמו גרעינים שקלו אותם לפני השבת), האם אומרים לגביהם ש"אין בישול אחר בישול", או שלגבי דברים כאלה שייך איסור בישול כאשר חוזרים ומבשלים אותם?

ובדבר זה נחלקו רבותינו הראשונים. שרבינו אליעזר ממיץ בספר יראים (סימן קב) כתב, שאף על פי שאין בישול אחרי בישול, מכל מקום יש בישול אחרי צלי, וכן יש בישול אחרי אפיה. והביא ראיה לדבריו. והוסיף, שלכן יזהר אדם שלא לשים פת אפויה בתוך התבשיל, ואם עשה כן, חילל שבת.

אולם לעומת זאת, הראבי"ה דחה את דברי רבי אליעזר ממיץ בענין זה, והביא גם הוא ראיה חזקה להקשות על דברי רבי אליעזר ממיץ. ומרן הבית יוסף (בסימן שיח) כתב, שהקושיא שהקשה ראבי"ה על דברי רבינו אליעזר ממיץ, היא קושיא חזקה.

ובשלחן ערוך (סימן שיח סעיף ה) פסק מרן בזו הלשון: יש מי שאומר שדבר שנאפה או נצלה, אם בישלו אותו אחר כך, יש בו איסור משום בישול. ויש מתירין. עד כאן. והרמ"א הוסיף על זה: ונהגו להזהר לכתחילה שלא לשים פת שנאפתה בתוך תבשיל חם.

ולמעשה מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל (יביע אומר ח"ח סימן לה, חזו"ע שבת ח"ד עמוד שו) פסק בזו הלשון: דבר שנאפה או נצלה, מותר מן הדין לשים אותו אפילו בתבשיל רותח ממש. שאין בישול אחרי אפיה או צלייה. והמחמיר בזה תבוא עליו ברכה. ואחינו האשכנזים נוהגים להחמיר בכל זה כדעת הרמ"א.

והגאון רבי שלמה זלמן אוירבך זצ"ל הוסיף (שלחן שלמה ח"ב עמוד שכ), ש"קוגל" של אטריות, שמבשלים את האטריות לפני שאופים את הקוגל, דינו כדבר שהתבשל. ולכן גם למנהג האשכנזים מותר להניח אותו בתוך דבר רותח בשבת. וכן שקדי מרק, שמטגנים אותם בשמן לפני שבת, דינם כדבר מבושל ולא כדבר אפוי, ומותר להניחם בתוך המרק בשבת.

לכן למסקנה: למנהג הספרדים, מותר מעיקר הדין להכניס מאכל שנאפה לפני שבת לתוך תבשיל רותח. אבל האשכנזים נוהגים להחמיר בזה.

תאריך השאלה:
י"ט אלול תשע"ט / 19 בספטמבר 2019

יש בזה מחלוקת הפוסקים, ומרן זצ"ל בשו"ת יביע אומר ח"ה העלה שמעיקר הדין בישול על ידי מחלל שבת אינו נחשב לבישול גויים.

 

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


בישול גויים במסעדות ובבתי מלון

שאלה: בעבר, נכתב ב"הלכה יומית", שמסעדות שהיהודי מדליק בהן את האש בבוקר, ובמשך היום הטבח שאינו יהודי מניח את התבשילים על האש, בכל זאת מותר לאכול באותן המסעדות, ואין בדבר איסור משום "בישול גויים". ולאחרונה נודע לי שמרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל אמר בשיעורו, שאותם שנתנו הכשר למסעדות שהגוי מניח את התבשיל על האש, עשו כן נגד דעת מרן השלחן ערוך. והשאלה אם כן, כיצד נכון לנהוג?

תשובה: אמנם כבר כתבנו בזה בעבר בהלכה יומית, ונבאר תחילה את שורשם של דברים.

איסור בישול גויים
כידוע, גזרו רבותיו שלא לאכול תבשיל שנתבשל על ידי אינו יהודי. ונחלקו רבותינו הראשונים, במקרה שהיהודי הדליק את האש, והנכרי הניח את התבשיל על האש. האם נחשב הדבר שהיהודי בישל את התבשיל, כיון שהוא הדליק את האש, או שיש צורך שהיהודי גם יניח את התבשיל על האש?

ומובן שיסוד המחלוקת תלוי בסוגית הגמרא (במסכת עבודה זרה דף לח.), ולא נוכל להאריך במסגרת זו בביאור המחלוקת.

דעת מרן ודעת הרמ"א
וכפי שכתבנו בעבר, דעת מרן השלחן ערוך (סימן קיג ס"ז) להחמיר בדבר. ואילו לדעת הרמ"א, כל שהיהודי הדליק את האש, שוב אין חשש בישולי גויים במה שהגוי מניח אחר כך את התבשיל על האש.

ומעתה למדנו, שלפי דעת הרמ"א, שכמותו פוסקים בני אשכנז, כל שהיהודי הדליק את האש, שוב אין חשש בישולי גויים בדבר. ואילו לדעת מרן השלחן ערוך, שבני ספרד הולכים לאורו, אין להקל בדין בישולי הגוי, עד שהיהודי בעצמו יניח את התבשיל על האש. 

הסיבה שיש כשרויות שנוהגות שלא כדעת מרן
ומטעם זה, מערכות הכשרות של הרבנות הראשית ושל העדה החרדית, לא נזהרו שהיהודי יניח את התבשיל על האש, משום שאין הם נזהרים להחמיר כדברי מרן השלחן ערוך. ולכן הסתפקו בכך שהיהודי ידליק את האש בבוקר. ואילו הספרדים נהגו להחמיר שהיהודי יניח את התבשיל על גבי האש, כדעת מרן השלחן ערוך. 

ומה שדיבר מרן זצ"ל בשיעורו, שהבד"ץ של העדה החרדית עשו שלא כדין, הוא משום שהם הציגו עצמם כמערכת כשרות מהודרת מאד, ולכן היה ראוי להם להחמיר בדין בישולי גויים כדעת מרן השלחן ערוך. ואמנם בעקבות דברי מרן זצ"ל, גם הבד"ץ של העדה החרדית החזירו עטרה ליושנה, והחלו להחמיר בדבר כדעת מרן השלחן ערוך, כפי שציין מרן זצ"ל בדבריו.

הדין למעשה
אולם לענין מעשה, הדין הוא כמו שכתבנו, שאותם המיקלים לאכול במסעדות ובבתי מלון שנוהגים כדעת הרמ"א, יש להם על מה שיסמכו.

והסיבה שהמיקלים בזה יש להם על מה שיסמכו, היא משום שכמה מגדולי רבותינו הפוסקים כתבו, שלא שייך איסור בישול גויים אלא כשמדובר בבית או במסעדה של גוי, אבל כאשר המסעדה או הבית שייכים ליהודי, אין שום איסור לאכול מהתבשילים שמבשל שם הגוי. שהרי טעם האיסור של בישולי גויים היה, שמא הגוי יכניס מאכל אסור בתבשיל, וכן שמא היהודי יבוא להתחתן עם הגוי, אבל כאשר הכל נעשה בביתו של היהודי, אין חשש בזה. 

ואף על פי שאין הלכה  כאותם הפוסקים, ולעולם אפילו בביתו של היהודי שייך איסור בבישולי גויים, מכל מקום, כאשר מצטרפות שתי הסברות יחד, כלומר: היהודי הדליק את האש, (שאז לדעת הרמ"א יש להקל בזה), וגם הגוי שהניח את התבשיל עשה זאת במסעדה השייכת ליהודי,  והוא פועל שלו, יש להקל לאכול מבישולי הגוי במקרה כזה. (וראה עוד בספר הליכות עולם ח"ז עמוד קכ, ובשו"ת יחוה דעת ח"ה סימן נד.).

אבל במסעדה של גויים (כמו שמצוי בחוץ לארץ, שיש מסעדות של גויים עם תעודת כשרות), אסור לספרדים לאכול במסעדה (כשרה) של גויים, אף אם היהודי מדליק בבוקר את האש, משום שלדעת מרן השלחן ערוך, יש בזה איסור בישולי גויים. ורק במסעדה של יהודי, יש סברא להקל בזה, גם לדעת מרן השלחן ערוך. כמו שביארנו.

ולכן לסיכום: מסעדה של יהודי, שיהודי מדליק בתוכה את האש בבוקר. ואחר כך הפועל הגוי מניח תבשילים על האש. יש ללמד זכות על המיקלים לאכול במסעדה כזו, אף שהם ספרדים. והמחמיר תבא עליו ברכת טוב.

וכאן המקום לעורר, שיש לצערינו יהודים יקרים בחוץ לארץ, שאינם מדקדקים כל כך במצוות, אבל שומרים בבתיהם על דיני כשרות, והם מרשים לעצמם לאכול במסעדות שאינן כשרות, אם לא מגישים שם בשר. והדבר ברור, שהם נכשלים במאכלות אסורות ממש, ומלבד איסור בישולי גויים, נכשלים באכילת תולעים, ומאכלי חלב שמעורב בהם בשר, ועוד איסורים רבים, והכל מחמת חוסר ידיעה. לכן יש להזהיר על הדבר, וללמדם דעת, שלא יאכלו אלא במסעדות כשרות ממש, שעומדות תחת אחריות מערכת כשרות רצינית, ותבא עליהם ברכת טוב.

תאריך השאלה:
י"ט אלול תשע"ט / 19 בספטמבר 2019

פרוזבול עושים בסוף שנת השמיטה (תשפ"ב תהיה שנת שמיטה). ואת הפרוזבול עושה המלווה, כלומר, זה שנתן כסף לחבירו. אבל על מה שלווה מאחרים אינו עושה פרוזבול.

תאריך השאלה:
ו' אלול תשע"ט / 6 בספטמבר 2019

הכוונה היא שלא להרבות בהליכה בבית הקברות. אבל מה שנהגו ללכת באזכרה וכדומה, ימשיכו בזה. ורק חסידים מופלגים נמנעו אפילו ללכת באזכרה. ולהלויית קרובים בודאי שיש ללכת. מלבד הלויית אביו שעדיף שלא ללכת אחרי המיטה.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


נטילת ידיים לאחר ביקור בקברי צדיקים, ועוד

שאלה: האם יש ליטול ידיים לאחר ביקור בקברי צדיקים או בבית הקברות? והאם החיוב הוא דוקא כשמבקרים בבית הקברות, או אפילו לאחר השתתפות בהלוייה?

תשובה: מרן השלחן ערוך (סימן ד) כתב, ש"ההולך בין המתים, צריך ליטול את ידיו". וכן נהגו מימות עולם, שהמבקרים בבית הקברות, נוטלים אחר כך את ידיהם, עם כלי, ונוטלים שלוש פעמים בכל יד לסירוגין, כפי שעושים בנטילת ידיים של שחרית.

טעם הנטילה
ומקור הדברים בדברי המרדכי (ברכות סי' קצד) ושאר הראשונים. אולם טעם נטילת הידיים הזו, שנוי במחלוקת. כי הרמב"ן בתורת האדם (שער האבל עמוד קנו) כתב, שיש ליטול ידיים במים כשיוצאים מבית הקברות, משום שהמים רומזים ליצירת האדם. והסביר את הדברים קצת באריכות. והמאירי (קונטרס בית יד, ה"ד בהלכה ברורה ח"א עמ' ק) כתב, שהטעם הוא משום נקיות בלבד.

ולעומתם כתב המהרי"ל, שטעם הנטילה הוא משום רוח רעה ששורה על הידיים לאחר הביקור בבית הקברות. וכן מוכח מדברי עוד מרבותינו הראשונים. ואף הרמב"ן בסוף דבריו הביא ששמע מפי אחד מרבותיו שיש ליטל ידיים, משום שהם רמז לטהרת הטומאה. עיין שם.

ולפיכך מובן היטב, מה שנהגו שכל הנכנס לארבע אמותיו של הנפטר, נוטל את ידיו. (וכן כתב המגן אברהם סעיף קטן כא). שהרי יש שם טומאת מת. וכן כל המלוים את המת, ששהו בתוך ארבע אמותיו נוהגים שנוטלים את ידיהם.

מי שרק השתתף בהלויה
אבל מי שהשתתף בהלויה, ולא היה מנושאי המיטה, ולא קרב כלל אל המיטה (לתוך ארבע אמותיה, כשני מטר), ולא היה כלל באהל המת, (כלומר, בחדר שהו המת), כתב הרמב"ן בתורת האדם (עמוד קנה) בשם גאון, שאינו צריך ליטול את ידיו כלל. ורק אם נכנס לתוך בית הקברות יטול ידיו.

ויש לציין, כי הביקור בבית הקברות שלא לצורך הוא דבר שאינו רצוי, ומרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל היה מייעץ למקורביו שלא לבקר כלל בבית הקברות. והיה מזכיר את דברי הגר"א מוילנא, שכל הצרות והעוונות באים מחמת ביקור בבית העלמין.

קברי הצדיקים
וכל זה בסתם בתי קברות, אבל מי שמבקר במקום שקבור בו צדיק, ואין שם קברות אחרים בסמוך אליו, כמו קבר רבי שמעון בר יוחאי וכדומה, אינו צריך ליטול את ידיו אחר כך. מפני שאין רוח רעה מצוייה שם. (ילקוט יוסף סימן ד עמוד תיב). 

ולסיכום: מי שביקר בבית הקברות, צריך ליטול אחר כך את ידיו, כפי שנוטלים ידיים בבוקר. וכן מי ששהה בבית שיש בו נפטר, או בתוך ארבע אמותיו של הנפטר, צריך ליטול ידיו. ולעתיד לבוא יקומו המתים לתחיה, ותתבטל טומאתם, יראו עינינו וישמח לבנו במהרה בימינו. אמן.

תאריך השאלה:
ו' אלול תשע"ט / 6 בספטמבר 2019

ספק ברכות להקל הוא גם במחלוקת הפוסקים, מלבד במקום מנהג, או במקרה שההלכה מוכרעת לגמרי.

והדין לגבי נרות שבת נמצא בחזון עובדיה על הלכות שבת חלק ראשון.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


המסתפק אם בירך

שאלה: אדם המסתפק אם בירך על מה שהוא אוכל כעת, האם עליו לברך מחמת הספק? ובמידה ואינו מברך, האם הוא רשאי להמשיך לאכול?

תשובה: כלל גדול בידינו "ספק ברכות להקל", והוא משום חומרת האיסור לברך ברכה לחינם, שהרי בכל ברכה וברכה אנו מזכירים שם שמים, והזכרת שם שמים שלא לצורך היא עוון גדול, לכן לעולם, כאשר יש בידינו ספק אם לברך או לא לברך, אנו פוסקים להקל, כלומר, שלא לברך את הברכה. והזכרנו ענין זה כבר בכמה הזדמנויות. כי יסוד הדברים הוא על פי מאמר רבותינו במסכת ברכות, "כל המברך ברכה שאינה צריכה (כלומר, מברך ברכה שאינו חייב לברך אותה) עובר משום לא תשא". ונחלקו רבותינו הראשונים בביאור דברי הגמרא, כי לדעת התוספות במסכת ראש השנה (לג.) ועוד מרבותינו הראשונים, איסור ברכה שאינה צריכה אינו אלא מדרבנן, ומה שאמרו בגמרא שכל המברך ברכה שאינה צריכה עובר משום לא תשא, אין הכוונה שיש בזה איסור תורה ממש, אלא לעולם איסורו מדרבנן, והסמיכוהו (אסמכתא, היינו פסוק שעליו נסמכו חז"ל כשגזרו גזירה שאינה אסורה מן התורה) רבנן על הפסוק "לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא".

אולם לעומת אלו הפוסקים הסבורים שאין בזה איסור אלא מדרבנן, דעת הרמב"ם ועוד מרבותינו הראשונים, שאיסור ברכה שאינה צריכה הוא איסור גמור מן התורה, שכל שמזכיר שם שמים בלשון ברכה ואינו חייב באותה ברכה עובר על איסור לא תשא את שם אלהיך לשוא. (וכבר הזכרנו ענין זה בדין ברכת הדלקת הנרות של שבת), וכן פסק להלכה מרן השלחן ערוך שקבלנו הוראותיו, שכל המברך ברכה שאין בה צורך, עובר על איסור תורה, משום לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא.

ולפיכך, הסכמת הפוסקים, שבכל מקום שיש בידינו ספק אם לברך אם לאו, ההלכה היא שספק ברכות להקל, ואין לברך מצד הספק, והמברך מחמת הספק, איסור עושה, שהרי הוא נכנס בספק נשיאת שם שמים לשוא, שהרי יתכן שבירך כבר על מה שאוכל. וכן פסק הרמב"ם (בפ"ד מהלכות ברכות), וזו לשונו: מי שנסתפק אם בירך המוציא או לא בירך, אינו חוזר ומברך, מפני שאינו מן התורה. (כלומר, חיוב ברכת המוציא, אינו מן התורה).

ולפיכך פסק מרן השלחן ערוך (בסימן רט), בזו הלשון: כל הברכות, אם נסתפק אם בירך אם לאו, אינו מברך לא בתחילה ולא בסוף. (חוץ מברכת המזון, מפני שהיא של תורה. ובדין זה הרחבנו במקום אחר).

ולסיכום: המסופק אם בירך על האוכל שהוא אוכל כעת, אינו חוזר לברך מספק.

ובהלכה הבאה נבאר מה יעשה אדם זה, האם מותר לו להמשיך לאכול ממה שלפניו? והאם ישנה אפשרות לתקן את הדבר?

תאריך השאלה:
ו' אלול תשע"ט / 6 בספטמבר 2019

לא ידענו ענין זה, שיש מרקחת לא מבושלת. ובדברים שדיברנו (בהקלטה שאפשר לשמוע באתר) הזכרנו שיש ריבות לא מבושלות, וכוונתינו היתה לשמנת וכדומה, כמו שהסברנו. אבל כבודו מציין דבר שלא ידענו, ובלא נדר נסביר את הדברים שוב.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


חימום תבשיל קרוש

שאלה: פשטידה, או בשר, שיש בהם רוטב, אבל בשעה שהוא צונן, השומן קרוש ואינו נוזלי. האם מותר לחמם תבשיל כזה על גבי הפלאטה בשבת?

תשובה: ביארנו, שמותר לחמם בשבת על גבי הפלאטה, תבשיל שנתבשל כבר לפני שבת. משום שאין איסור "בישול" בחימום תבשיל מבושל, שהרי "אין בישול אחר בישול". אולם כל זה דוקא בתבשיל שהוא "יבש", אבל תבשיל "לח" כגון מרק, מים וכדומה, אסור לחממו בשבת, הואיל ו"יש בישול אחר בישול בלח". (ויש אופן להקל בזה כמו שביארנו).

דברי מרן השלחן ערוך
ולגבי תבשיל "קרוש". כתב מרן השלחן ערוך (סימן שיח סעיף טז) בזו הלשון: מותר ליתן אינפאנדא (פשטידה שעשויה מבצק ממולא חתיכות בשר ושומן) כנגד האש במקום שהיד סולדת בו, אף על פי שהשומן שבה שנקרש חוזר ונימוח.

כלומר, דבר שהוא קרוש כשאינו רותח, אין דינו כדבר לח לגבי "בישול אחר בישול", הואיל ובשעת ההנחה כנגד האש, הוא אינו "לח" אלא "יבש".

החולקים בזה, והדין למעשה
ואמנם יש שחלקו על דברי מרן השלחן ערוך בזה, ובראשם "הלבוש". אולם להלכה ולמעשה, פסק מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל בספרו חזון עובדיה (ח"ד עמוד שעא) שהעיקר להקל בדבר. והביא כמה ראיות והסברים לדבריו, והביא שכן כתבו בפירוש כמה מרבותינו הראשונים.

ולסיכום: דבר שהוא נוזלי, אך עתה הוא "קרוש" כשאינו רותח, כגון שומן וכדומה, מותר להניחו על גבי פלאטה חשמלית בשבת כדי שיתחמם, אף על פי שעל ידי החום הוא חוזר ונעשה נוזלי.

ומטעם זה מותר לחמם בשבת סופגניה שיש בתוכה מרקחת של תותים ("ריבה"), מאחר ובשעה שמניחים את הסופגניה על הפלאטה, המרקחת קרושה ואינה נוזלית. וכן פסק הגאון רבי שלמה זלמן אוירבך זצ"ל ועוד. (ובאמת שלגבי מרקחת יש עוד סברות להקל בדבר).

תאריך השאלה:
ו' אלול תשע"ט / 6 בספטמבר 2019

אם הנחת על הרצפה, אין להחזירו לפלאטה.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


דין חזרה בשבת

"שהיה", "הטמנה", "חזרה"
בהלכות הקודמות ביארנו מתי מותר להניח תבשיל על גבי הכיריים או פלאטה חשמלית מערב שבת. וזהו שנקרא דין "שהייה", שמשהים תבשיל מערב שבת על גבי האש. אחר כך ביארנו מה דין כיסוי תבשיל בבגדים וכדומה מערב שבת, או בשבת עצמה, וזהו שנקרא דין "הטמנה".

וכעת נבא לבאר מתי מותר לחממם בשבת תבשיל שנתבשל כבר כל צרכו מערב שבת, ובשבת רוצים רק לחממו. וזהו שנקרא דין "חזרה", שמחזירים תבשיל מבושל על גבי האש בשבת.

הנחת תבשיל מבושל על גבי אש גלויה
לפני שנבאר את דרכי ההיתר לחמם מאכלים בשבת, נקדים לבאר דין שאין לו היתר לעולם. והוא, שאסור להניח תבשיל על גבי אש ממש בשבת. ואפילו אם התבשיל מבושל לגמרי, והוא יבש לגמרי, בכל זאת אסור בהחלט לחממו על גבי אש בשבת, מפני שרבותינו אסרו לעשות כן בשבת, הואיל ונראה כאילו הוא מבשל בשבת. ובלשון חז"ל "מחזי כמבשל", כלומר, נראה כמבשל בשבת.

הנחת תבשיל מבושל על גבי פלאטה חשמלית
אף על פי שאסור להחזיר תבשיל מבושל ולהניחו על גבי כיריים של אש בשבת, בכל זאת ישנם מקרים  שמותר להניח תבשיל מבושל על גבי פלאטה של שבת, מפני שאין דרך בני אדם לבשל עליה, ולכן אין כאן חשש של "מחזי כמבשל". וכן יש מקרים שמותר להחזיר את התבשיל ולחממו על גבי כיריים המכוסות בטס של מתכת או "אזבסט". ונבאר את הדברים:

"בישול אחר בישול ביבש"
כפי שביארנו כבר, אסור בהחלט לבשל על גבי פלאטה בשבת. ולכן, אסור להניח בשבת פיסת בצק, או סיר חלב, ולבשלם על גבי הפלאטה, שיש בדבר איסור גמור מן התורה. אבל דבר שנתבשל כבר, יש בידינו כלל לגביו "אין בישול לאחר בישול", כלומר, דבר שהוא כבר מבושל, אין איסור לחזור ולבשל אותו שוב על גבי הפלאטה.

ולכן מותר לחמם בשבת בורקס על גבי הפלאטה. וכן מותר לחמם אורז ושניצל וחלות וכיוצא בזה.

"בישול אחר בישול בלח"
אולם יש מאכלים, שאף על פי שהם כבר התבשלו לפני כניסת השבת, בכל זאת שייך לגביהם איסור בישול. וכלל הדברים הוא, שמאכל שהוא "לח" ונוזלי, כגון רוטב, מרק, חלב, וכיוצא בזה, יש בחימומו בשבת איסור משום בישול אחר בישול. אבל מאכל שהוא יבש, כגון בשר, דגים, פשטידה וכיוצא בזה, אין בחימומו בשבת איסור משום בישול, הואיל וכלל בידינו "אין בישול אחר בישול ביבש, ויש בישול אחר בישול בלח".  

ולכן אסור להניח בשבת על גבי הפלאטה "מרק" שהוא נוזלי. אף על פי שהמרק התבשל לגמרי לפני שבת. הואיל ובחימום דבר "לח" יש איסור בישול בשבת, כמו שכתבנו, שיש "בישול אחר בישול בלח" בשבת.

ובהלכות הבאות נבאר פרטים נוספים בזה.

תאריך השאלה:
ד' אלול תשע"ט / 4 בספטמבר 2019

במקום שנוהגים ללכת כך, מותר להתפלל כך. למשל, במקומות עבודה פיזית וכדומה. מה שבני ישיבה לובשים כובע וחליפה, הוא מפני שזהו לבושם המכובד, וכך הם עומדים לפני שרים.

תאריך השאלה:
ד' אלול תשע"ט / 4 בספטמבר 2019

אם אוכל אותם ללא הפת, והם אגוזים שעומדים בפני עצמם, לא בתוך סלט, צריך לברך עליהם.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


דברים הבאים בתוך הסעודה

דברים הבאים בתוך הסעודה
בגמרא במסכת ברכות (מא:), אמר רב פפא, הלכתא (להלכה), דברים הבאים בתוך הסעודה מחמת הסעודה, אינם טעונים ברכה, לא לפניהם ולא אחריהם. כלומר, כל מאכל שבא בתוך סעודה (שאוכלים עם פת לחם), כגון בשר ודגים וכיוצא בזה, אין מברכים עליו בשעת הסעודה את הברכה הראויה לו ("שהכל"), משום שכל המאכלים שבסעודה נפטרים כבר בברכת המוציא לחם מן הארץ.

הטעם שאין מברכים בתוך הסעודה
ובטעם הדבר שכל המאכלים נפטרים בברכת המוציא, במחשבה ראשונה היה נראה, שהוא מדין "עיקר וטפל", (כמו שביארנו בעבר), שכל שיש לאדם מאכל המורכב משני מאכלים, מברך על המאכל העיקרי, ופוטר את הטפל. ולדוגמא, תבשיל של אורז עם עדשים, ברכתו בורא מיני מזונות, אף על פי שברכת העדשים היא "האדמה", מפני שהאורז הוא העיקר, וברכתו "מזונות", והעדשים טפלים לו. וכמו כן בנדונינו, כיון שהפת יש לה חשיבות מיוחדת, הרי היא נחשבת כעיקר הסעודה, ולכן בברכת הפת נפטרים גם כל שאר המאכלים שיבואו בסעודה.

אולם בגמרא, שאלו לבן זומא על דברים הללו (הם המאכלים הבאים בתוך הסעודה), מפני מה אינם טעונים ברכה? אמר להם, הואיל והפת פוטרתן. והסביר רבינו הריטב"א, פירוש, ולא מדין טפילה הוא (כלומר, לא מטעם עיקר וטפל הפת פוטרת את שאר המאכלים), שאין המאכל נחשב טפל, אלא כשנאכל עם העיקר, כדברים שמלפתים בהם את הפת (כמו הסלטים שאנו עושים, שאוכלים אותם ממש עם הפת), אבל מאכלים שאין מלפתים בהם את הפת, אינם נחשבים טפלים לפת.

והמשיך רבינו הריטב"א והסביר, שבכל זאת אין מברכים על המאכלים הבאים בתוך הסעודה, מפני שהפת היא "עיקר הסעודה" כנגד כל מאכל שיבא אחריה. כלומר, דין מיוחד הוא לגבי הפת, שמרוב חשיבותה, היא פוטרת את כל המאכלים שבאים יחד עמה בסעודה, אף על פי שהם אינם נאכלים עם הפת ממש.

ולפיכך, גם מאכלים כגון בשר ודגים, שאינם נאכלים עם הפת ממש, אין מברכים עליהם בתוך הסעודה. מאחר ונפטרו כולם בברכת הפת שבתחילת הסעודה.

ולסיכום: מאכלים הבאים בתוך סעודה שאוכל בה פת לחם, והם באים מחמת הסעודה, כלומר שבאים למזון ולשובע, כגון בשר ודגים, אין מברכים עליהם, מכיון שנפטרו כבר בברכת הפת.

דברים הבאים לקינוח בסוף הסעודה, כגון פירות, יש לברך עליהם, כיון שאינם מחמת הסעודה כלל. ודין עוגות ועוגיות המוגשים בסיום הסעודה יבואר בעזרת ה' בהזדמנות אחרת.

תאריך השאלה:
ג' אלול תשע"ט / 3 בספטמבר 2019

מותר להשתתף בהגרלות הללו, ומותר לשלם עבורן מכספי מעשר.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


שאלות ותשובות הלכה יומית - הגרלת מפעל הפיס – טבעת שאי אפשר להסירה

לקט מתשובות שנמסרו בזמן האחרון

שאלה: האם נכון הדבר שמרן זצ"ל התיר בסוף ימיו למלא לוטו?

תשובה: בשו"ת יביע אומר (ח"ז חו"מ ס"ח וח"י יו"ד סי' נח אות כג), דן מרן זצ"ל בדין השתתפות בהגרלת הלוטו, והעלה שיש לאסור להשתתף בהגרלה זו, משום שהמשחק בהגרלה זו דינו כדין "המשחק בקוביה" שאסור משום גזל. ועיקר הטעם הוא, משום שהמוני האנשים שנותנים את כספם למפעל הפיס, נותנים את הכסף כדי שיזכו בהגרלה, ואינם גומרים בדעתם להקנות את כספם למפעל הפיס גם במקרה שיפסידו בהגרלה. (דין זה נקרא "אסמכתא לא קניא"). ולכן השימוש בכספי ההגרלה, אסור משום "גזל". גם הגאון רבי יוסף חיים בשו"ת רב פעלים (יו"ד ח"ב ס"ל) כתב לאסור את ההשתתפות בהגרלה כזו.

אמנם יש אומרים, שמאחר ומפעל הפיס משתמש בחלק מהמעות שנותנים לו לצרכי צדקה להקמת בתי ספר תורניים וכדומה, אם כן המשתתפים גומרים ומקנים את כספם לטובת המטרות הללו. ויש יסוד לדבריהם מדברי הרמ"א (ח"מ סימן שע סי"ט). ולכן אמרו שגם מרן זצ"ל יודה שבאופן זה יש להקל בדבר. ולמעשה הגאון רבי עובדיה בן הגאון הראש"ל רבי יצחק יוסף שליט"א (ראש ישיבת אהל יוסף), כתב בספרו עין משפט (סימן רז עמוד תרמה) שהוא היה אצל מרן זצ"ל בערוב ימיו כארבעה חודשים לפני פטירתו, והיתה לו שיחה עם מרן זצ"ל בנדון זה, ומרן זצ"ל אמר לו, שאפילו אם רק מיעוט מן הכספים של מפעל הפיס עובר לצרכי צדקה, בכל זאת די בכך כדי שהקונים יקנו את כספם בלב שלם למפעל הפיס. ולכן המיקל בזה, יש לו על מה שיסמוך. ושם (בספר עין משפט) האריך בדין זה.

אולם יש לדעת כי על פי מוסר תורתינו הקדושה ואמונתינו בהשגחת השם יתברך בעולמו, אין זה נכון שאדם יבזבז כספו על כרטיסי הגרלה כאלה, שהסיכוי לזכות בה הוא אפסי ממש, ואומרים בשם הגאון רבי בן ציון אבא שאול זצ"ל, שלכל היותר הרוצה למלא כרטיס הגרלה, יעשה כן פעם אחת בשנה בתורת השתדלות לפרנסתו. וברור שאותם המאבדים כספם וקונים כמה כרטיסים וכדומה, הרי מגלים בכך כי הם נעדרים מן האמונה בה' יתברך שהוא זן ומפרנס לכל, וכל ההשתדלות שלהם לא תועיל להם כלל ועיקר, והם מביאים עצמם לידי שפלות גדולה, ויש עושר השמור לאדם לרעתו. ולכן גדולי עולם כמו הגאון רבי חיים פלאג'י זצ"ל התנגדו לכל ענין ההימורים בכספים, שידוע שרבים נפלו בפח ההימורים ואיבדו את עולמם ה' ירחם. לפיכך, שומר נפשו ירחק מן ההגרלות הללו, ואם ירצה להשתתף בהגרלה לעתים, יש לו על מה שיסמוך.

 

שאלה: האם חובה להסיר את הטבעות מהיד בשעת נטילת ידיים? יש לי טבעת שאיני יכולה להסיר אותה מהיד.

תשובה: בנטילת ידיים, אסור שיהיה דבר שחוצץ בין היד לבין המים. וטבעת שהיא מהודקת לגוף, הרי היא חוצצת בנטילה ולכן יש להסירה. ונוהגים להסיר את הטבעות אפילו כשאינן מהודקות לגוף. ומעיקר הדין, טבעת שלא מסירים אותה אף פעם, אין צורך להסירה בזמן הנטילה. ולכן במקרה שבשאלה, שמדובר בטבעת שאי אפשר להסירה מהיד, הרי שמותר ליטול ידיים עם הטבעת הזו. ומכל מקום נכון ללכת למומחה שיסיר את הטבעת, כי בטבילה ממש נוהגים להסיר כל דבר החוצץ, ובפרט טבעת מהודקת שיתכן ויהיה דבר החוצץ ממש בינה לבין האצבע.

תאריך השאלה:
ג' אלול תשע"ט / 3 בספטמבר 2019

שאלת יפה. באמת אמרו בקדושין ל: לולי הקב"ה עוזרו אינו יכול לו. אבל יש בזה מדרגות, יש מעט מאד סיעתא דשמיא, ויש הרבה.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


המחטיא את הרבים

אמרו רבותינו בפרקי אבות (פרק ה): "וְכָל הַמַּחֲטִיא אֶת הָרַבִּים, אֵין מַסְפִּיקִין בְּיָדוֹ לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה". כלומר, מי שהחטיא את הרבים, אין לו תקוה שיחזור בתשובה, אלא הוא עתיד למות בחטאו, ובעולם הבא יפרעו ממנו על מה שעשה. ולכאורה, משמע שאפילו אם אדם זה יתחרט וינסה לחזור בתשובה, בכל זאת שערי תשובה נעולים בפניו.

אולם באמת שאין הדבר כן, כי אין דבר העומד בפני התשובה. אלא הכוונה בדברי רבותינו בפרקי אבות היא, שמי שהחטיא את הרבים, לא תהיה לו "סייעתא דשמיא", (כלומר סיוע מן השמים), לחזור בתשובה. וכמו שנאמר במשלי, אדם עשוק בדם נפש עד בור ינוס, "אל יתמכו בו", שלא יתמכו בו מן השמים לחזור בתשובה.

והסיבה שכל כך מחמירים על מי שהחטיא את הרבים, עד כדי כך שכאילו לא חפצים בתשובתו, היא כדי שלא יהיה מצב, שאדם זה יהיה בגן עדן, ואילו אותם שחטאו בגללו יהיו בגיהנם. (יומא פז.). אבל באמת אם התאמץ ועשה תשובה, מקבלים את תשובתו. וכמו שכתב הרמב"ם, שכל אלו ששנינו שאין להם חלק לעולם הבא, ובכלל זה מחטיאי הרבים, אם שבו מרשעם קודם מיתתם, והם בעלי תשובה, הרי הם מבני העולם הבא, שאין לך דבר העומד בפני התשובה. וכן אמרו בירושלמי (בפרק ראשון ממסכת פאה).

ומרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל הוסיף על זה רמז נפלא מהפסוק, "אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים (אדומים, כמו השני שהוא אדום) כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ", (שאם תשובו בתשובה, ילבינו חטאיכם כמו השלג). והכוונה בזה, אם החטאים, הם חטאים שלכם בלבד, "חטאיכם", של החוטאים, אז כשלג ילבינו. אך בהמשך הפסוק נאמר, "אִם יַאְדִּימוּ כַתּוֹלָע כַּצֶּמֶר יִהְיוּ", ולא נאמר "אם יהיו חטאיכם כתולע", אלא "אם יאדימו", שהוא לשון הפעיל, שהחטיא אחרים, והאדימו חטאיהם של האחרים, אז כצמר יהיו, ולא כשלג, שהשלג הוא יותר לבן מן הצמר. ומכל מקום בדיעבד מתקבלת תשובתו. (ענף עץ אבות עמוד שעב).

ומן הענין לציין, כי בכלל "המחטיאים את הרבים", הם אותם שמשפיעים על אחרים נגד דברי חכמי ישראל ומביאים לירידת כבוד התורה. ובכלל זה אנשי התקשורת, וכן אנשי התקשורת החרדית, שבידם להשפיע לטובה או לרעה על הכלל. או אנשים שפוגעים במוסדות תורה ובכבוד התורה. וכן אנשים שמוכרים דברי איסור, כגון שמוכרים לאנשים שאינם בקיאים בזה, "חסה" שאינה מגידול מיוחד ללא תולעים. כל אלו הם בכלל מחטיאי הרבים, שעונשם גדול, וקשה תשובתם, אלא שכאמור, אם עשו תשובה בכל כחם, תשובתם מתקבלת לפניו יתברך.

והנכון הוא לגבי כל מי שהחטיאו את הרבים, שיעשו תשובת המשקל, לזכות את הרבים במצוות לכפר על חטאיהם, ואז תהא תשובתם מקובלת ביותר.

ותשובת המשקל היא, שאם היה מקלקל את הרבים בדעות רעות שהיה מפיץ, הרי מעתה ואילך יחזק את אחרים בדעות נכונות על פי דרך ה', וכן למשל אשה שהיתה נוהגת ללכת בחוסר צניעות, הרי מעתה תדקדק יותר ללכת בצניעות, ותשפיע גם על חברותיה ללכת בצניעות, וכן על זה הדרך. ובזה יכופר חטאם, ותקובל תשובתם לפני ה' יתברך.

תאריך השאלה:
ג' אלול תשע"ט / 3 בספטמבר 2019

יש בזה מחלוקת הפוסקים. ולדעת רוב הפוסקים אין לסמוך על הזמן של ארץ ישראל. ראה בחזון עובדיה ימים נוראים עמוד ד.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


חודש הרחמים והסליחות – תפלתו של מרן זצ"ל

חודש אלול, הוא החודש המסוגל ביותר לסליחה וכפרה, לכן נוהגים לחזור בתשובה, איש איש כפי מעשיו, בימים הללו. ומרבים בהם בתחנונים לפני ה' יתברך. ובפרט נהגו בזה הספרדים ובני עדות המזרח, שאומרים "סליחות" החל ממוצאי ראש חודש אלול.

וידוע שבימים אלה אנו קרובים יותר לה' יתברך, והוא ממהר לשמוע תפילות. כמו שדרשו "אני לדודי ודודי לי", ראשי תיבות אלול. ו"דודי", הוא הקדוש ברוך הוא. שאנו קרובים אליו והוא קרוב אלינו. וכן בפסוק "ובא לציון גואל ולשבי פשע ביעקב", רמוז חודש "אלול".

וכתב רבינו יונה בספר היראה בזו הלשון: "משנכנס אלול עד מוצאי יום הכפורים יהיה ירא וחרד מאימת יום הדין".

ובזכות התשובה בימים אלה, אנו עתידים להגאל, כמו שנרמז בפסוקים שאמר דוד המלך, "לדוד ה' אורי וישעי", אורי, בראש השנה, וישעי, ביום הכפורים. ומסיים דוד המלך, "לולא האמנתי לראות בטוב ה'", ופירשו רבותינו (בברכות ד.), שהיה דוד המלך מתיירא (מפחד) שמא יגרום החטא ולא תבא הישועה, ולכן יש ניקוד (נקודות) מעל המילה "לולא" האמנתי לראות בטוב ה', שרצונו לרמוז בזה על חודש "אלול" (אותיות לולא), שבזכות תשובתינו בימים אלה נוושע ביום הדין.

וכתב הגאון רבי דוד עמאר ז"ל, בספר תפלה לדוד (סי' ריב), שבחודש אלול ובעשרת ימי תשובה, נכון מאד לכוין בברכת "השיבנו אבינו לתורתך" שבתפלת שמונה עשרה, ולהזכיר כמה משמותיהם של אלה שנטו מדרכי ה' ותורתו, ויצאו לתרבות רעה, וביחוד אם הם קרוביו. והדברים הללו הובאו על ידי מרן רבינו הגדול זצ"ל בספרו חזון עובדיה (עמוד כה). וכמו כן בודאי שראוי לאדם להתפלל גם על עצמו, שיזכה לשוב בתשובה, ולעלות מעלה מעלה בתורה וביראת ה'. וגם כל בקשותיו האחרות, יהיו לשם שמים, שאם תהיה לו פרנסה טובה ובריאות טובה, יוכל להתחזק עוד ועוד בעבודת ה'.

ובהזדמנות מסויימת כשעמדנו סמוך למרן זצ"ל בשעת התפלה, ראינו שביקש בתפלתו אחרי "יהי לרצון" שבסיום התפלה, והתחנן לפני הקדוש ברוך הוא שיחזיר בתשובה שלימה בחור אחד שפרש מדרכי היהדות, והיה מתחנן כבן לפני אביו.

ובאמת שאם נתבונן, הלא נראה כל איש ואשה, כמה אנו מאריכים בתפלה על קרובינו שחלילה אינם בקו הבריאות, או מעוכבי זיווג וכדומה. והלא הדברים קל וחומר, כי הכאב על מי שאינו הולך בדרך ה' הוא גדול פי כמה וכמה, שמאבד עצמו מחיי העולם הבא, ואינו מזכה את עצמו בזכויות רבות לחיי עולם הנצח, אשר כל קורות האדם בזה העולם הם כאין וכאפס לעומת חיי העולם הבא.

וזכור לנו, שאחר פטירת רעייתו של מרן רבינו זצ"ל, היה מרבה בתפלות ובלימוד תורה לעלוי נשמתה, והיה מזכיר מה שכתבו המקובלים, שיראה אדם את קרובו הנפטר כאילו הוא עומד ומתחנן לפניו שיצילו מאש אוכלה. כי צורך האדם בעולם הבא לזכויות ומעשים טובים בכדי לזכות בחיי העולם הבא, הוא גדול לאין שיעור מכל צרכיו בזה העולם השפל והחולף.

והגאון רבי דוד עמר הנזכר, הביא בספרו את הנוסח הנכון למי שרוצה להוסיף שמות קרובים בברכת "השיבינו", שיאמר בתוך הברכה, אחרי אמירת "השיבנו אבינו לתורתך וקרבנו מלכינו לעבודתך והחזירינו בתשובה שלימה לפניך": יהי רצון מלפניך ה' אלהינו ואלהי אבותינו, שתחתור חתירה מתחת כסא כבודך להחזיר בתשובה שלימה כל פושעי ישראל, ובכללם תחזיר בתשובה שלימה את (יאמר את שם הקרוב ואת שם אמו, כגון דוד בן אסתר), כי ימינך פשוטה לקבל שבים, ברוך אתה ה' הרוצה בתשובה.

(ונכון שבסיום הברכה כשמזכיר את שם ה', יכוין שניקוד שם ה' בכתיבתו בברכה זו, הוא בסגול, כפי שמודפס בסידורים המדויקים).

ויהי רצון שהשם יתברך יחזיר את כל פושעי ישראל בתשובה שלימה וידעו תועי רוח בינה, ומלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים.

תאריך השאלה:
ב' אלול תשע"ט / 2 בספטמבר 2019

אם כוונתו לאכול כזית, ממילא הכל סעודה אחת, ואינו מברך על שאר המאכלים אפילו שעדיין לא אכל כזית.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


מעט לחם עם סלטים – המכשול שקיים באולמות שמחה

בהלכה הקודמת ביארנו, שכל מאכלים הבאים בתוך הסעודה שיש בה פת (לחם), אין מברכים על אותם המאכלים, מפני שכולם נפטרו בברכת המוציא לחם מן הארץ שעל הפת.

והבאנו את דברי הריטב"א שהסביר, שטעם הדבר שאין אנו מברכים על שאר המאכלים, אינו מדין עיקר וטפל הכללי בהלכות ברכות (שאם יש לאדם מאכל המורכב מכמה מרכיבים, כגון אורז עם אפונה, מברך על העיקר שהוא האורז, ופוטר את הטפלה, שהיא האפונה, ואינו מברך עליה האדמה), אלא דין מחודש הוא, שכיון שהלחם הוא החשוב שבסעודה, ממילא הוא פוטר את כל מה שיבוא באותה הסעודה, אף על פי שהוא אוכל את שאר המאכלים בפני עצמם, בלי לחם, מכל מקום הם נפטרים כיון שהם בכלל הסעודה כולה. ולכן אין אנו מברכים על בשר ודגים וכדומה באמצע הסעודה.

ולאור האמור נבוא לדון בענין מי שאוכל פת לחם, ואוכל פחות משיעור כזית (כעשרים ושבעה גרם) מהלחם, האם עליו לברך על שאר המאכלים שבאים לפניו, או שהם נפטרים בברכת המוציא שעל הפת?

והתשובה לכך כבר מבוארת בתוך דברינו, שהרי כתב הריטב"א, שסיבת הפטור מברכת שאר המאכלים באמצע הסעודה, הוא מצד הסברא שהפת היא עיקר ה"סעודה", אם כן כל זה שייך דוקא במקום שאוכל יותר מכזית מהפת, שאז יש כאן "סעודה", שלאחריה מברך ברכת המזון, אבל אם אינו אוכל כזית פת, אם כן, אין כאן סעודה ולא שייך שום טעם לפטור את שאר המאכלים מברכתם.

אלא שעדיין יש בידינו את הדין הכללי של "עיקר וטפל", ולכן, אף אם אוכל פחות מכזית פת, אם המאכל הנוסף הוא טפל לפת, כגון ממרחים למיניהם, או מעט סלטים וכדומה, בודאי שהם נפטרים בברכת הפת, כדין כל עיקר וטפל, אבל מאכלים הנאכלים בפני עצמם בלי לחם, כגון בשר ודגים או סלט שאכלו בפני עצמו, חייב לברך עליהם, כל אחד ברכתו הראויה לו.

וכאן יש לעורר על מכשלה גדולה שנפוצה באולמות שמחה (של חתונות לדוגמא), שלפני תחילת האירוע, מגישים מאכלים שונים לפני המוזמנים ב"בר" של האולם. ("בופה"). וכל הקרואים אוכלים כאוות נפשם, ולאחר מכן נכנסים לאולם, ואז נוטלים ידיהם ואוכלים פת לחם עם שאר המאכלים. ובזמן האחרון החלו להגיש באותו "בר", מיני פת קטנים, כגון פיתות קטנות וכדומה, ואנשים אוכלים מהם בלי לשים לב, ללא נטילת ידיים, ובלי לברך המוציא, ואינם יודעים כי מיני הפת הללו ברכתן המוציא לחם מן הארץ, ולא מתאים בכלל להגישם לפני המוזמנים בשלב זה של האירוע. ולכן יש להודיע מראש לבעל האולם שלא יניח מאכלים כאלה לפני הקרואים, או שיודיעו למוזמנים שאין לאכול ממיני הפת הללו ללא נטילת ידיים.


צפייה