שאלות ותשובות הלכה יומית

תאריך השאלה:
י"ב כסלו תשפ"א / 28 בנובמבר 2020

כאשר זה שנוגע ברכב אינו מעוניין בהפעלת האזעקה, הרי זה פסיק רישיה דלא ניחא ליה באיסור דרבנן, ולכן אין זה אסור.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


הנאה מדבר המוקצה בשבת

שאלה: האם מותר לשבת בשבת על גבי אבנים גדולות, וכן האם מותר להשען על גבי מכונית בשבת?

תשובה: בהלכות הקודמות ביארנו כמה דינים בענין איסור "מוקצה" בשבת, שיש דברים שאסרו רבותינו לטלטלם (להזיזם) בשבת, מן הטעמים שנתבארו. ועתה נבא לנדון השאלה, האם מותר להשען בשבת על דבר מוקצה, או לגעת בו, כיון שעל ידי השענותו או ישיבתו על גבי דבר המוקצה, הרי הוא נהנה ממנו, ועלול גם להזיזו מעט.

והנה בדבר הנאה מדבר המוקצה בשבת, לענין הלכה, אין איסור ליהנות בשבת מן המוקצה. וכבר האריך בנדון זה מרן הרב זצוק"ל, והעלה, שאף על פי ש"מוקצה מחמת מצוה", כגון אתרוג בתוך ימי חג הסוכות, וכיוצא בזה, אסורים אפילו בהנאה, (כמו שנסביר אם ירצה ה' בעתו ובזמנו), מכל מקום מוקצה רגיל, שאנו אסורים בטילטולו בשבת, מותר ליהנות ממנו בשבת.

ולענין נגיעה במוקצה בשבת, הנה במשנה במסכת שבת (קנא.) מבואר שאיסור מוקצה, אינו דוקא בהגבהת המוקצה וטלטולו כשהוא בידיו, אלא אסור להביא לכך שדבר מוקצה ינוע בשבת אפילו נענוע קל. שכל נענוע נחשב לטלטול מוקצה האסור בשבת. ולכן שנינו במשנה, שאף שמותר לעשות צרכי המת, מכל מקום יש להזהר "שלא יזיז בו אבר". וזאת משום שהמת, הרי הוא מוקצה בשבת, מחמת גופו, כדין עצים ואבנים (וכפי שנתבאר),  ולכן יש להזהר שלא יזיז בו אבר. ומכל מקום, בנגיעה בלבד אין איסור, אף על פי שנוגע בדבר מוקצה, שנגיעה אינה בכלל טלטול כלל ועיקר.

ומותר לגעת בדבר המוקצה בשבת, כגון במכונית, או באבנים, אף על פי שהאבנים אסורות בטלטול בשבת, כדין מוקצה מחמת גופו (שהוא כל דבר שאינו כלי ואינו ראוי לשום דבר בשבת), וגם המכונית היא בודאי דבר המוקצה בשבת, כדין כלי שמלאכתו לאיסור, וכפי שביארנו כבר, שאסור לטלטל בשבת כלי שעשוי למלאכה האסורה בשבת. והואיל ואסור מן התורה ליסוע בשבת במכונית, ממילא אסור להזיזה ממקומה בשום אופן. מכל מקום, מותר לגעת בשבת במכונית או באבנים, ולכן מותר גם לשבת או להשען עליהם בשבת.

ואף על פי שבשעה שהוא נשען על גבי המכונית, הוא גורם לתנועה קלה למכונית, מכל מקום אין איסור בדבר, כי טלטול זה אינו טלטול בידיו ממש, אלא "טלטול בגופו", וכגון דחיפת דבר מוקצה ברגלו, שאינה אסורה בשבת, כפי שביארנו בהלכה הקודמת.

ולסיכום: אסור לטלטל בשבת דבר מוקצה, ואסור להביא לתנועה קלה בדבר המוקצה. אבל בנגיעה בלבד אין איסור כלל. ולפיכך מותר לשבת על אבנים בשבת. וכן מותר להשען על גבי מכונית בשבת, אף על פי שהיא מתנענעת מעט על ידי כן.

תאריך השאלה:
י"ב כסלו תשפ"א / 28 בנובמבר 2020

איני אומר שלא צריך להזהר כפי הוראות הממשלה. אבל לשאלתך בענין דינא דמלכותא דינא, הרי ענין דינא דמלכותא דינא הוא נושא רחב בשלחן ערוך חושן משפט, וככלל הדברים אמורים רק לעניני ממונות, נזיקין, ירושות ושכנים, ומסים וכיוצא בזה, אבל לא בענינים של בריאות וחוקי תנועה וכיוצא בזה. וראה בספר פתחי חושן (הלכות גניבה עמוד יד).  אלא שכאמור, גם בלי הכלל של דינא דמלכותא דינא, בדרך כלל יש לציית לממשלה, הן מצד חילול ה', והן מצד שמירת הנפש, הם ענינים חמורים יותר מענין דינא דמלכותא דינא, ויש מקרים יוצאים מן הכלל (ובענין ההנחיות בלונדון, בודאי שאיני יכול להשיב, מפני שהדבר תלוי בהרבה מאד סיבות, ומסור לגדולי הרבנים). תבורך מפי עליון,
 

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


פרשת השבוע - פרשת ויצא

מאמרו של הגאון רבי זבדיה הכהן שליט"א, ראש אבות בתי הדין בתל אביב, עבור "הלכה יומית".

בפרשת השבוע אנו קוראים על יציאת יעקב מבאר שבע לחרן, ועל עבודתו אצל לבן עשרים שנה, שבע שנים עבור לאה, שבע שנים עבור רחל, ושש שנים נוספות, בהם נשא לאשה גם את זלפה ובלהה, ונולדו להם אחד עשר ילדים.

בפרק כט פסוק כ נאמר: "וַיַּעֲבֹד יַעֲקֹב בְּרָחֵל שֶׁבַע שָׁנִים, וַיִּהְיוּ בְעֵינָיו כְּיָמִים אֲחָדִים בְּאַהֲבָתוֹ אֹתָהּ".

לכאורה, הדבר תמוה, עובדה היא שכאשר אדם אוהב דבר ומצפה לו וחפץ בו מאוד, הרי ככל שהציפייה לדבר גדולה יותר, כך התמשכות הזמן עד לקבלת הדבר קשה יותר, ורגעים מועטים נדמים כנצח.

נמחיש זאת בדוגמא. חתן שעומד להנשא בעוד שבוע ומצפה לכך מאוד, הרי בודאי תחושתו היא שהזמן עובר לאט. שבוע ימים נראה בעיניו כחודש. ואם כן, מדוע אצל יעקב אבינו, שכל כך אהב את רחל, ורצה לשאתה לאשה, נאמר "ויהיו בעיניו כימים אחדים", מדוע חי יעקב בתחושה, ששבע שנים  הם כימים אחדים, אדרבה, המציאות מוכיחה להיפך, וצריך היה לכתוב: "ויהיו בעיניו כשנים רבות", הרבה מעבר לשבע שנים?

כדי להבין זאת, נקדים יסוד חשוב.

בגדרי אהבת הזולת, ישנם שני סוגים. ישנה אהבת הזולת המוגדרת "גשמית", שמטרת האוהב הינה קיום האינטרסים האישיים שלו. כדי לקדם את האינטרסים שלו, הוא אוהב את הזולת, כשלמעשה הוא אוהב את עצמו, ולמעשה הוא משתמש באהבת הזולת, כדי לממש את מטרותיו שלו עצמו.

כמשל, נביא את האמרה הידועה. אדם מתארח במלון, ונשאל מה הוא אוהב לאכול, תשובתו היא, אני אוהב דגים. האם כוונתו שהוא אוהב את הדגים או שהוא אוהב את עצמו? ברור שהוא אוהב את עצמו. שהרי אילו הוא היה אוהב את הדגים באמת, היה עליו לשלחם לחופשי, ולא לגרום למותם ולהפיכתם לתבשיל עבורו!

מנגד, ישנה אהבת הזולת, המוגדרת "רוחנית". ופירושה, אהבת הזולת אך ורק, או על כל פנים בעיקר, לטובתו של המקבל, ללא אינטרסים אישיים של הנותן כלל ועיקר, כשהמטרה היא טובת המקבל בלבד.

ההבדל בין אהבת הזולת "הגשמית" לבין אהבת הזולת "רוחנית" היא בדיוק הנקודה עליה אנו מדברים כעת, הרגשת משך הזמן, בזמן שנותר לו עד לקבלת הדבר.

אדם האוהב דבר בהגדרה של "אהבה גשמית", הרי הרגשתו מבחינת הזמן שיעבור עד לקבלת הדבר, תהיה הרגשה של פרק זמן ארוך יותר מן המציאות של הזמן האמיתי, כיוון שמעורבת כאן מטרה אישית שלו, לה הוא מצפה. ציפייה אישית זו, גורמת לו להרגשת משך זמן ארוכה ביותר.

אך במקום בו ישנה "אהבה רוחנית", בה אין נגיעה אישית, וכל מטרתה היא טובת הזולת, כאן, אדרבה, הרגשת הזמן החולף תהיה מהירה יותר.

לפיכך נבין את הנאמר ביעקב: "ויהיו בעיניו כימים אחדים באהבתו אותה", יעקב אבינו שאהבתו לרחל היתה אהבה רוחנית, ללא מטרות ואינטרסים אישיים, אצלו הזמן שחלף, היה בהרגשת "ימים אחדים" בלבד, כיון שלא הייתה מעורבת כאן טובתו האישית כלל וכלל.

ודבר זה מדוייק בלשון הפסוק – ויהיו בעיניו כימים אחדים באהבתו "אותה" – דווקא! אותה – ולא את עצמו כלל.

שבת שלום!

תאריך השאלה:
י"א כסלו תשפ"א / 27 בנובמבר 2020

מזל טוב, יהי רצון שתזכי לרוות ממנה ומאחיה רוב נחת דקדושה,

לגבי השאלה, אין אפשרות לברך הגומל בלי מנין. אולם בודאי שביום מן הימים יזדמן לך להיות בבית הכנסת, ואז תוכלי לברך הגומל. תבורכי מפי עליון, שבת שלום,

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


דין הנשים בברכת הגומל

באחת ההלכות הקודמות ביארנו באופן כללי כי ארבעה חייבים בברכת הגומל, ואלו הם: יורדי הים כשיעלו ממנו, והולכי מדברות כשיגיעו לישוב, ומי שהיה חולה ונתרפא, ומי שהיה חבוש בבית האסורים ויצא. וסימן לדבר (לזכרון אלו הארבעה), וכל החיי"ם יודוך סלה. ראשי תיבות, ח'בוש, י'ם, י'סורין, מ'דבר. וחבוש הוא החבוש בבית האסורין ויצא משם, ים אלו יורדי הים באניות ששבו, יסורין הם הייסורים שבאו על החולה שנתרפא, ומדבר אלו הולכי המדברות שבאו אל עיר מושב.

נשים, אף הן חייבות בברכת הגומל, שהרי דבר פשוט הוא שאין שום חילוק בין אנשים לנשים, שהכל חייבים להודות לה' על הטוב אשר גמלם. וכן פסק גם הגאון רבי משה פיינשטיין, ועוד.

וכתב הרב בעל כנסת הגדולה, (הוא הגאון רבינו חיים בנבינשתי, תלמיד מהרימ"ט, מגדולי האחרונים לפני כארבע מאות שנה,) תמה אני על מנהג העולם שנהגו שאין נשים מברכות ברכת הגומל. ויראה לי, שמנהג בטעות הוא, שכיון שברכת הודאה היא זו, מי פטר את הנשים מברכה זו, ואף שצריך לברך בפני עשרה (כמו שביארנו), ואין כבודה של אשה לעמוד בפני עשרה אנשים, שכל כבודה בת מלך פנימה, אין טענה זו פוטרת את הנשים מברכה שנתחייבו בה. ועוד שהרי אפשר לאשה שתעמוד בעזרת הנשים ותברך הגומל וישמעו האנשים שבבית הכנסת שלהם.

ועל פי זה כתבו כמה פוסקים, שהמנהג הנכון הוא שתלך האשה לבית הכנסת ותבקש על ידי בעלה או שלוחה, להודיע לגבאי בית הכנסת שיאפשרו לה לברך ברכת הגומל בזמן העליה לתורה, ועונים הקהל לברכתה. אך שלא בפני עשרה, כתב מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל, שמכיון שלדעת מרן השלחן ערוך אין לברך ברכת הגומל אלא בפני עשרה מישראל, אין לברך אלא בפני עשרה, וכאמור. 

היולדת, אחר שבעה ימים ללידתה, הרי היא ככל חולה שנתרפא שחייב בברכת הגומל, ועל כן כל יולדת צריכה שתברך ברכה זו בפני עשרה מישראל. ורשאית לברך בביתה כאשר יש שם עשרה אנשים, או אם נולד לה בן, תוכל לברך בזמן סעודת ברית המילה, וכן אם נולדה לה בת ועשו לכבודה "זבד הבת" וכדומה, תברך שם, ויענו כל הקהל לברכתה. (ואין לאשה למנוע עצמה מלברך ומלהתפלל ומלקיים את המצוות שלא בזמן טהרתה).

דנו הפוסקים אם יש לברך ברכת הגומל בלילה, כי יש אומרים שכיון שהמנהג לברך אחר קריאת התורה, אף לנשים אין לברך בלילה אלא ביום. ומרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל כתב, כי המנהג פשוט אצלינו שנשים מברכות ברכת הגומל בליל ברית יצחק (לילה שקודם המילה), שעורכים מסיבה קטנה בבית היולדת לעשרה מישראל המקורבים למשפחה, והאשה נצבת לפניהם ומברכת ברכת הגומל. לפיכך במקום צורך, יש להקל לברך ברכת הגומל אף בלילה.

תאריך השאלה:
י"א כסלו תשפ"א / 27 בנובמבר 2020

 

אנו לא יודעים חשבונות שמים. אנו יודעים שבעצם הבריאה, לא טוב היות האדם לבדו. אבל יתכן ויש אנשים שישארו לבדם. ומה ששאלת לגבי תפילות, בודאי שהתפילות מועילות, אבל אין הבטחה לשום אדם שתתפלתו תענה כפי שהוא רוצה, רק שיכול להמשיך ולהפציר. ובדרך כלל אותם שלא מצאו זיווג, הדבר תלוי גם כן בהחלטות שהם קיבלו בחייהם, שלפעמים מפני זה מפסידים את הזיווג שלהם, או מפני מעשים רעים, או מפני שבראשית הדרך, שאז קל יותר למצוא זיווג, נהגו בבבררנות יתירה, וכעת בגיל מבוגר יותר הדברים קשים שבעתיים וזקוקים לרחמי שמים מרובים. וכמו שכתבתי, יתכן ויש אנשים שמפני סיבות שונות, מן השמים נגזרה עליהם גזירה קשה שלא ימצאו זיווג, כמו שנאמר בזמן הנביאים, ואחזו שבע נשים באיש אחד לאמר, את לחמינו נאכל ומימינו נשתה רק יקרא שמך עלינו אסוף חרפתינו. כי אז מתו רבים מאנשי ישראל ונותרו הרבה בנות פנויות. ואין לנו אלא להמשיך ולהפציר בתפילה לה' שיעזור, כי רק בידו להושיע. 

וה' יתברך ימלא משאלות לבך לטובה ולברכה,

 

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


שאלה: האם מותר להורים לברך את בניהם בנוסח ברכת כהנים, "יברך ה' וישמרך" וכו', או שיש בזה איסור, מפני שברכה זו שייכת לברכת כהנים בלבד?

תשובה: בגמרא במסכת כתובות (דף כד:) אמרו, שכל אדם מישראל שאינו כהן, והוא נושא את כפיו ומברך את ישראל בברכת כהנים (יברכך ה' וישמרך וכו'), עובר באיסור תורה, שהרי נאמר על ברכת כהנים "כה תברכו את בני ישראל", אתם, ולא זרים. כלומר, אין רשות לברך בברכת הכהנים אלא הכהנים בלבד, אבל כל שאר ישראל שאינם כהנים, אסורים הם בברכה זו, כשם שאסורים הם בשאר עבודות הכהנים בבית המקדש.

ולפי האמור מתבאר לכאורה שיש לאסור בהחלט לברך בנוסח הברכת כהנים, כל שהמברך אינו כהן בעצמו.

אלא שבגמרא במסכת שבת (קיח:) אמר רבי יוסי, שכאשר חבירו הכהן היה מבקש ממנו לעלות יחד איתו לדוכן בשעת ברכת הכהנים, הוא לא היה מסרב, והיה עולה יחד איתו. ומבואר לכאורה שרבי יוסי היה מברך ברכת כהנים אף על פי שלא היה כהן, והנהגה זו היא בניגוד למה שלמדנו בגמרא במסכת כתובות הנ"ל.

וכבר הוקשתה קושיא זו לגדולי הפוסקים, וכתב ליישב בספר האשכול, שרבי יוסי כלל לא היה מברך ברכת כהנים, אלא היה עולה לדוכן ועומד שם בשתיקה כאשר חבירו היה מברך את ברכת הכהנים. ולפיכך אין סתירה בין שני הגמרות הנ"ל, ולעולם לכל הדעות אסור לשום אדם מישראל לברך בברכת כהנים, שאינה שייכת אלא לכהנים בלבד.

ובשו"ת כתב סופר, וכן בספר כף החיים, כתבו ליישב, שאין האיסור בברכת כהנים, אלא דוקא כאשר המברך מתכוין לקיים בברכתו את המצוה לברך את ישראל כמו שנצטוו הכהנים, אבל אם אינו מתכוין לשם מצוה, אלא כאדם המברך את חבירו, אין בזה איסור כלל.

ומדבריהם אנו למדים, שאין איסור לברך בנוסח "יברך ה' וישמרך" וכו', אלא כאשר המברך מתכוין ליטול לעצמו את מצוות ברכת כהנים שנצטוו בה רק בני אהרן, אבל כל שאין כוונתו אלא כאדם המברך את חבירו, ורק הוא תופס לעצמו לשון ברכה שנזכרה בתורה בנוסח ברכת הכהנים, אין בזה איסור כלל.

ועל כן פסק מרן רבינו הגדול שליט"א, כי העיקר להלכה שאין שום חשש איסור לברך את הבנים בנוסח ברכת כהנים. וכן נוהגים רבים מגדולי וצדיקי הדורות, שמברכים את המתברכים בנוסח ברכת הכהנים, ואינם חוששים לשום איסור בזה. אך בודאי שאסור לשום אדם מישראל לעלות לדוכן ולברך בנוסח ברכת הכהנים בשעת חזרת הש"ץ, כי ברכת הכהנים שעל הדוכן אינה שייכת אלא לכהנים מזרעו של אהרן, ולא לשאר ישראל.

ובהלכה הבאה נדבר עוד מענין זה.

תאריך השאלה:
י"א כסלו תשפ"א / 27 בנובמבר 2020

אנו לא יודעים חשבונות שמים. אנו יודעים שבעצם הבריאה, לא טוב היות האדם לבדו. אבל יתכן ויש אנשים שישארו לבדם. ומה ששאלת לגבי תפילות, בודאי שהתפילות מועילות, אבל אין הבטחה לשום אדם שתתפלתו תענה כפי שהוא רוצה, רק שיכול להמשיך ולהפציר. ובדרך כלל אותם שלא מצאו זיווג, הדבר תלוי גם כן בהחלטות שהם קיבלו בחייהם, שלפעמים מפני זה מפסידים את הזיווג שלהם, או מפני מעשים רעים, או מפני שבראשית הדרך, שאז קל יותר למצוא זיווג, נהגו בבבררנות יתירה, וכעת בגיל מבוגר יותר הדברים קשים שבעתיים וזקוקים לרחמי שמים מרובים. וכמו שכתבתי, יתכן ויש אנשים שמפני סיבות שונות, מן השמים נגזרה עליהם גזירה קשה שלא ימצאו זיווג, כמו שנאמר בזמן הנביאים, ואחזו שבע נשים באיש אחד לאמר, את לחמינו נאכל ומימינו נשתה רק יקרא שמך עלינו אסוף חרפתינו. כי אז מתו רבים מאנשי ישראל ונותרו הרבה בנות פנויות. ואין לנו אלא להמשיך ולהפציר בתפילה לה' שיעזור, כי רק בידו להושיע. 

וה' יתברך ימלא משאלות לבך לטובה ולברכה,

 

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


שאלה: האם מותר להורים לברך את בניהם בנוסח ברכת כהנים, "יברך ה' וישמרך" וכו', או שיש בזה איסור, מפני שברכה זו שייכת לברכת כהנים בלבד?

תשובה: בגמרא במסכת כתובות (דף כד:) אמרו, שכל אדם מישראל שאינו כהן, והוא נושא את כפיו ומברך את ישראל בברכת כהנים (יברכך ה' וישמרך וכו'), עובר באיסור תורה, שהרי נאמר על ברכת כהנים "כה תברכו את בני ישראל", אתם, ולא זרים. כלומר, אין רשות לברך בברכת הכהנים אלא הכהנים בלבד, אבל כל שאר ישראל שאינם כהנים, אסורים הם בברכה זו, כשם שאסורים הם בשאר עבודות הכהנים בבית המקדש.

ולפי האמור מתבאר לכאורה שיש לאסור בהחלט לברך בנוסח הברכת כהנים, כל שהמברך אינו כהן בעצמו.

אלא שבגמרא במסכת שבת (קיח:) אמר רבי יוסי, שכאשר חבירו הכהן היה מבקש ממנו לעלות יחד איתו לדוכן בשעת ברכת הכהנים, הוא לא היה מסרב, והיה עולה יחד איתו. ומבואר לכאורה שרבי יוסי היה מברך ברכת כהנים אף על פי שלא היה כהן, והנהגה זו היא בניגוד למה שלמדנו בגמרא במסכת כתובות הנ"ל.

וכבר הוקשתה קושיא זו לגדולי הפוסקים, וכתב ליישב בספר האשכול, שרבי יוסי כלל לא היה מברך ברכת כהנים, אלא היה עולה לדוכן ועומד שם בשתיקה כאשר חבירו היה מברך את ברכת הכהנים. ולפיכך אין סתירה בין שני הגמרות הנ"ל, ולעולם לכל הדעות אסור לשום אדם מישראל לברך בברכת כהנים, שאינה שייכת אלא לכהנים בלבד.

ובשו"ת כתב סופר, וכן בספר כף החיים, כתבו ליישב, שאין האיסור בברכת כהנים, אלא דוקא כאשר המברך מתכוין לקיים בברכתו את המצוה לברך את ישראל כמו שנצטוו הכהנים, אבל אם אינו מתכוין לשם מצוה, אלא כאדם המברך את חבירו, אין בזה איסור כלל.

ומדבריהם אנו למדים, שאין איסור לברך בנוסח "יברך ה' וישמרך" וכו', אלא כאשר המברך מתכוין ליטול לעצמו את מצוות ברכת כהנים שנצטוו בה רק בני אהרן, אבל כל שאין כוונתו אלא כאדם המברך את חבירו, ורק הוא תופס לעצמו לשון ברכה שנזכרה בתורה בנוסח ברכת הכהנים, אין בזה איסור כלל.

ועל כן פסק מרן רבינו הגדול שליט"א, כי העיקר להלכה שאין שום חשש איסור לברך את הבנים בנוסח ברכת כהנים. וכן נוהגים רבים מגדולי וצדיקי הדורות, שמברכים את המתברכים בנוסח ברכת הכהנים, ואינם חוששים לשום איסור בזה. אך בודאי שאסור לשום אדם מישראל לעלות לדוכן ולברך בנוסח ברכת הכהנים בשעת חזרת הש"ץ, כי ברכת הכהנים שעל הדוכן אינה שייכת אלא לכהנים מזרעו של אהרן, ולא לשאר ישראל.

ובהלכה הבאה נדבר עוד מענין זה.

תאריך השאלה:
ט' כסלו תשפ"א / 25 בנובמבר 2020

אם מדובר בלחמניות שטעמם אינו מתוק מצד עצמם, ברכתם המוציא, אף על פי שיש בתוכם קוביית שוקולד.

השיר הוא שיר חולין, ואין איסור לשיר אותו, כי אין בו שום צד של כפירה. 

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


מוקצה מחמת יוקרה – קביעות מקום

אתמול, ביארנו מהו מוקצה "מחמת חסרון כיס", שהוא סוג המוקצה החמור ביותר, שאין שום אפשרות לטלטלו בשבת, אפילו אם רוצים להשתמש בו לצורך דבר המותר. ובכלל איסור מוקצה מחמת חסרון כיס ("חסרון כיס", הכוונה הפסד כסף), אסור לטלטל בשבת סכין של שחיטה, או סכין של ברית מילה, וכן דיסקים יקרים וכדומה, שכל אלו דברים, שאנשים נזהרים עליהם מאד שלא להוציאם מן המקום בו הם שמורים.

ומכאן נראה לכאורה, שכלי כסף מיוחדים, כמו קופסא של בשמים מכסף, או יצירות אומנות, כמו תמונות מיוחדות ויקרות שתלויות על הקיר, ונזהרים מאד שלא לעשות בהם שום שימוש אחר, כדי שלא לקלקל אותם, הרי שדינן כדין מוקצה מחמת חסרון כיס.

אולם רבותינו הפוסקים דנו בענין זה, שבאמת יש מקום לומר שמוקצה מחמת חסרון כיס, שייך דוקא בדבר שיש בו צד איסור בשימושו הרגיל. ולדוגמא, סכין של שחיטה, הרי אסור לשחוט בשבת. וכן דיסק יקר, הרי אסור להשמיע מוזיקה מדיסק בשבת. וכן כל הדוגמאות למוקצה מחמת חסרון כיס שמצאנו בגמרא ובפוסקים, הם דוקא כאשר השימוש הרגיל בכלי, הוא שימוש שאסור בשבת, ומלבד זאת, גם מקפידים מאד לשמור על הכלי, שאז שייך בזה איסור מוקצה מחמת חסרון כיס.

אבל כאשר הכלי מותר לשימוש בשבת, כמו לדוגמא, תמונה יקרה מאד, שמקפידים שלא לטלטל אותה ממקום למקום והיא קבועה על קיר הבית. וכן כל יצירת אומנות, או כלי כסף מיוחדים, אין הדבר ברור בכלל ששייך בהם דין "מוקצה מחמת חסרון כיס".

ובאמת שמצאנו בדברי רבינו המאירי (שבת קכא:) שכתב, שכל כלי שיש לו מקום קבוע, ואף פעם לא מזיזים אותו ממקומו, כמו לדוגמא סולם כבד, אסור לטלטל אותו בשבת. מפני שקבעו לו מקום, והאדם לא חושב לטלטל אותו אף פעם, ולכן הוא מוקצה ממש, ואין היתר לטלטלו. וכיוצא בזה היה מורה הגאון רבי בן ציון אבא שאול זצ"ל.

אולם רש"י והתוספות (עירובין עז: ובדף עח.), כתבו בפירוש, שאפילו סולם שהוא כבד מאד, ואף פעם לא מטלטלים אותו, (והכוונה לסולם שעולים איתו לקומה העליונה בבתים שהיו להם), מותר לטלטל אותו בשבת במקום צורך, ומבואר מדבריהם, שעצם הדבר שיש מקום קבוע לחפץ מסויים, לא גורם לאותו חפץ להחשב מוקצה, אלא אם מדובר בחפץ שהוא יקר, ושהשימוש הקבוע בו הוא דבר האסור בשבת.

וכתב הגאון רבי מאיר בראנדסופר זצ"ל בשו"ת קנה בושם (ח"א סי' יח), כי באמת, אין הדעת סובלת לומר, שכלי שמלאכתו להיתר יהיה אסור לטלטלו משום מוקצה מחמת חסרון כיס. גם מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל דן בזה באריכות בספרו חזון עובדיה על הלכות שבת (ח"א עמוד רסא), והעלה למסקנה, שלא שייך איסור מוקצה מחמת חסרון כיס, אלא בדבר העשוי למלאכה האסורה בשבת. כגון סכין של שחיטה, שמכיון שאסור לשחוט בשבת, והסכין היא עדינה ונזהרים עליה, לכן אסור לטלטלה בשום אופן בשבת. וכן מצלמה, כיון שאסור לצלם בשבת, והיא עדינה ונזהרים שלא להשתמש בה לשימושים אחרים, אסור לטלטלה בשבת. וכן מכונת גילוח, שאסור להשתמש בה בשבת, והיא עדינה, גם כן אסור לטלטלה בשום אופן. וכמו שכתבו רבים מהפוסקים, ובהם הגאון רבי זלמן, בעל התניא, והגאון רבי משה פינשטיין ועוד. וכשהיה מרן זצ"ל מדבר בענין זה, היה מצטט בעל פה את לשונו של הקנה בושם שהבאנו, מפני שהסברא הזו שכתבה הקנה בושם, היתה נכונה מאד בעיני מרן זצ"ל.

וכמו כן בגדים המיועדים לסחורה בחנות, אסור לטלטלם בשבת, כיון שבעל החנות נזהר מאד שלא יתקלקלו הבגדים, והם מיועדים לדבר שאסור לעשותו בשבת, לסחור בהם. אבל כלים נאים של כסף, שמונחים בבית לנוי, כמו תכשיט לבית, לא שייך לאסור את טלטולם משום צד. וכן תמונה הקבועה על הקיר, שנפלה בשבת, מותר לטלטלה בשבת, כיון שאינה עשויה לדבר האסור.

ולכן להלכה: דבר שהוא יקר, ומיועד למלאכה האסורה בשבת, כגון בגדים המיועדים לסחורה, וכן מצלמה, וסכין של שחיטה, אסור לטלטלם בשבת אפילו לצורך גופם או מקומם. אבל דבר שאינו עשוי לאיסור, כגון כלים מכסף, או תמונה יקרה, מותר לטלטלם בשבת, אף על פי שזהירים עליהם מאד שלא לקלקלם.

תאריך השאלה:
ט' כסלו תשפ"א / 25 בנובמבר 2020

יכולה להתפלל מנחה בלי ספק עד זמן צאת הכוכבים. (בימים הללו, זמן צאת הכוכבים הוא בערך שלוש עשרה דקות אחר השקיעה).

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


עד מתי להתפלל מנחה

שאלה: עד איזו שעה אפשר להתפלל תפילת מנחה?

תשובה: לצורך התשובה, נזכיר את זמן "שקיעת החמה", שהוא זמן ה"שקיעה" המופיע בלוחות השנה בכל מקום ומקום.

בגמרא במסכת ברכות (דף כט:) אמר רבי יוחנן, מצוה להתפלל עם דמדומי חמה (כלומר, בזמן שהשמש זורחת או שוקעת), שנאמר "יִרָאוּךָ עִם שָׁמֶשׁ" זו תפלת שחרית, "וְלִפְנֵי יָרֵחַ דּוֹר דּוֹרִים" זו תפלת המנחה. כלומר, לדעת רבי יוחנן, טוב מאד להתפלל מנחה עם שקיעת החמה. ואמרו בגמרא, "לייטי עלה במערבא אמאן דמצלי עם דמדומי חמה", כלומר, בני ארץ ישראל דיברו בגנותו של מי שמתפלל עם דמדומי חמה סמוך לשקיעה, שמא יקרה איזה מאורע שיגרום לאדם שיפסיד את התפלה לגמרי.

ומשמע אם כן בגמרא, שיש להקדים ולהתפלל תפלת מנחה זמן רב לפני השקיעה, ולא לחכות עד סמוך לשקיעה. ודבר זה עומד בניגוד למנהג שנהגו בהרבה בתי כנסיות, שמתפללים מנחה סמוך לשקיעת החמה ממש. ולאחר מכן מתפללים ערבית. וכן נוהגות הרבה נשים צדקניות, שהן מתפללות תפלת מנחה סמוך לזמן השקיעה ממש.

גם רבינו האר"י היה נוהג תמיד, להתפלל סמוך לשקיעת החמה, ולאחר מכן היה מתפלל תפלת ערבית. וגם מנהגו של רבינו האר"י עומד לכאורה בסתירה למה שאמרו בני ארץ ישראל בגמרא. והגאון רבינו יוסף חיים זצ"ל בספר בן איש חי (פרשת כי תשא) כתב, שמה שרבינו האר"י לא נזהר בדבריהם של חכמי ארץ ישראל, הוא משום שהם לא אמרו, אלא שצריך להזהר שלא להתפלל סמוך לשקיעה, שמא בסופו של דבר יפסיד את זמן התפלה ולא יתפלל, אבל האר"י הקדוש, שהיה לו מנין מיוחד שהתפללו עמו בכל יום תמיד, והיו ממתינים עד שיגיעו לזמן זה, לא שייך בהם שום חשש שיתרשלו ולא יתפללו כלל.

נמצא אם כן, שלדעת הגאון בן איש חי, אסור להתפלל סמוך לזמן השקיעה, ויש להקדים ולהתפלל מנחה מוקדם יותר. ורק האר"י שהיה לו מנין מיוחד לכך, היה רשאי להתפלל סמוך לשקיעה.

אולם מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל העיר על כך (הליכות עולם ח"א עמוד רמח), שמדברי הגמרא משמע שאין שום חילוק בין בני האדם בזה, ומשמע שלכל בני האדם ובכל מצב אין לאחר כל כך את תפלת המנחה.

ומרן הבית יוסף (בתחילת סימן רלב) כתב, בשם ההגהות מיימוני, שמה שאמרו בגמרא שבני ארץ ישראל אמרו שאין להתפלל בשעת דמדומי חמה, הכוונה היא למי שמתאחר עם התפלה עד זמן השקיעה ממש, אבל מי שמתפלל לפני השקיעה, אפילו כמה דקות, אין שום גנאי במעשיו. ומרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל הוכיח שגם רבינו האר"י, לא היה מתפלל אלא סמוך לשקיעה, לפני השקיעה, ולא עם השקיעה ממש, שהרי האר"י היה מתפלל מנחה עם תפילין (של שימושא רבה), והוא היה נזהר להסיר את התפילין לפני השקיעה, ואם כן בודאי שמה שנהג האר"י להתפלל מנחה מאוחר, אין הכוונה שהיה מתפלל עם השקיעה ממש, אלא סמוך ולפני השקיעה.

ואם כן מה שאמרו בגמרא שבני ארץ ישראל אמרו שאין להתפלל מנחה מאוחר, הכוונה היא עם זמן השקיעה ממש. ומה שנהגו בבתי הכנסת, וכן מה שנהג רבינו האר"י להתפלל מנחה מאוחר, הכוונה היא לפני השקיעה בכמה דקות, ובזה אין שום חשש איסור.

ולכן למעשה, מותר להתפלל מנחה סמוך לשקיעת החמה, לפני השקיעה. וכפי שנוהגים בהרבה בתי כנסיות, וכמנהג נשים צדקניות, אבל אין לאחר את זמן התפלה עד לאחר השקיעה, שמא יטרד ויפסיד את התפלה לגמרי.

ומכל מקום מי שאיחר את זמן השקיעה, עליו להתפלל מנחה עד זמן "צאת הכוכבים", (שהוא כעשר דקות לאחר שקיעת החמה, כפי שנדפס בלוחות השנה).

תאריך השאלה:
ט' כסלו תשפ"א / 25 בנובמבר 2020

אם ניכר עליו שהוא ממולא בשר, מותר. כמו שעושים לחמה עג'ין. או בורקס בשר שמצדיו יש בשר. ולגבי הברכה, הדבר תלוי בטעמו, שאם הבצק הוא ממש בצק של לחם, ברכתו המוציא, לדעת מרן זצ"ל, אף על פי שהוא סגור. ואם יש בו הרבה שמנונית או טעמים של תבלינים, אז ברכתו מזונות. 

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


"פת הבאה בכסנין"

ברכת הפת
הפת, ברכתה "המוציא לחם מן הארץ". והכוונה בזה ללחם הנעשה מאחד מחמשת מיני דגן, שהם חיטה, שעורה, שבולת שועל, שיפון, וכוסמין. שכולם בכלל חיטה ושעורה. כי הכוסמין ושבולת שועל הם מינים שונים של חיטה, והשיפון הוא מין שעורה. (כמו שפירש רש"י בברכות מד.). אולם לעתים משתנה ברכת הפת, ואנו מברכים עליה "בורא מיני מזונות". שהרי העוגות, ברכתן בורא מיני מזונות.

ברכת פת כסנין
ושורש הדבר מבואר בגמרא במסכת ברכות (מב.), שפת הבאה בכסנין (שלהלן נסביר מה היא), מברכים עליה (שלא בזמן הסעודה) בורא מיני מזונות. וכן פסק מרן השלחן ערוך (סימן קסח). אולם נחלקו רבותינו הראשונים, מהי אותה "פת הבאה בכסנין" שדיברו עליה רבותינו בגמרא.

פת שהיא כיסים ממולאים
יש אומרים, שפת הבאה בכסנין היא כל פת שהיא עשויה "כיסים" (וכסנין מלשון כיס) ממולאים, כגון מה שעושים בצק ממולא אגוזים ושקדים ודבש, ועליה יש לברך "בורא מיני מזונות", ולא "המוציא לחם מן הארץ".

פת שהיא מתוקה או שמנונית
ויש אומרים, שאין זו פת הבאה בכסנין, אלא פת כסנין שברכתה מזונות, היא זו העשוייה מבצק שמעורב בו דבש או שמן וכדומה, שעל ידי התערובת יצאה מכלל לחם, וברכתה מזונות. (ובכלל "דבש", גם הסוכר המצוי אצלינו, שהרי גם הוא ממתיק את הפת, וגם נקרא בלשון המקרא "דבש", כמו שפירש רש"י בפירושו לשיר השירים, "אכלתי יערי עם דבשי", יש דבש שהוא גדל בקנים. וכן פירש בשמואל א' "יערת הדבש", בקנה הדבש, ובלשון ישמעאל הוא נקרא סוקר"א).

פת שהיא נכססת בשיניים
ויש חולקים ואומרים שפת כסנין היא אותה הפת שעושים כמין כעכים יבשים, או קרקרים וכדומה, כיון שהיא "נכססת" בפה, ועל כן יצאה מכלל לחם, וברכתה מזונות.

ברכת מזונות למעשה
ולענין הלכה פסק מרן השלחן ערוך בזו הלשון: פת הבאה בכסנין, יש מפרשים שהיא פת העשויה כמין כיסים ממולאים דבש או סוכר עם אגוזים ושקדים ותבלין, ויש אומרים שהיא עשויה מעיסה (בצק) שמעורב בה דבש או סוכר או שמן או מיני תבלין ואפאה, ובלבד שיהיה טעם הפירות או התערובת ניכר בפת. ויש אומרים שהיא פת שעושין אותה כעבים יבשים, בין שהיא מתובלת ובין שאינה מתובלת, וכוססים אותה (כלומר שהיא יבשה ונכססת בפה כמו קרקר או לחמית או פתית וכיוצא בזה). והלכה כדברי כולם, שלכל אלו הדברים נותנים עליהם דין פת הבאה בכסנין, שמברך עליהן בורא מיני מזונות.

ולפיכך אנו נוקטים להלכה שכל דבר שהוא כיס ממולא, כגון עוגיות ממולאות, אף אם הבצק של העוגיה אינו מתוק בפני עצמו, כל שהמילוי נותן טעם מתוק בבצק, ברכתו בורא מיני מזונות. וכן כל דבר שנילוש עם הרבה דבש או סוכר או מי (מיץ) פירות או הרבה חלב וכדומה, ברכתו בורא מיני מזונות, כיון שטעם התערובת ניכר בעיסה. (ואם אין הטעם מורגש בעיסה, ברכתו המוציא לחם מן הארץ). וכן כל דבר שהוא נכסס, כלומר שהוא יבש, כמו קרקר, לחמית, בייגלה, וכדומה, ברכתו בורא מיני מזונות אף על פי שאינו מתוק כלל ולא ניכר בו טעם שמן או חלב.

טעם הדבר שאנו פוסקים ככל השיטות
וטעם הדבר שאנו מברכים על כל מיני העוגות הללו ברכת מזונות ולא ברכת המוציא, (ולכאורה אנו פוסקים לפי שלוש שיטות שכל אחת חלוקה על חברתה), הוא משום ספק ברכות (שהרי יש אומרים על כל אחת מסוגי הפת שהזכרנו שזו היא פת הבאה בכסנין, ואם כן איך נוכל לברך עליה ברכת המזון, והרי כלל גדול בידינו "ספק ברכות להקל", ולכן אנו מברכים על שלשתן מזונות ועל המחיה). ויש אומרים שבאמת כל שלשת הטעמים שנאמרו בראשונים הם אמת להלכה, ואין בדבר מחלוקת, שכל שיש בפת אחד מן התנאים שהזכרנו, כבר אין לה תואר "פת", ואין ברכתה המוציא לחם מן הארץ. ולפיכך אנו תופסים להלכה ככל שלשת השיטות. וזו דעת הגאון מאמר מרדכי בביאור שיטה זו. אולם לדעת מרן הרב זצ"ל, הטעם העיקרי שאנו תופסים ככל שלשת השיטות, הוא מטעם ספק ברכות להקל, כפי שהסברנו בתחילה.

ולסיכום: הלחם, ברכתו "המוציא לחם מן הארץ". וכל דבר שהוא עשוי מבצק, אך הוא מתוק, מכיון שמעורב בבצק דבש או סוכר וכדומה, ברכתו "בורא מיני מזונות". וכן דבר העשוי מבצק, אבל הוא ממולא בשקדים ואגוזים וכדומה, ברכתו "בורא מיני מזונות". וכן דבר העשוי בצק, והוא קשה, כגון קרקרים וכיוצא בזה, ברכתו בורא מיני מזונות.

תאריך השאלה:
ח' כסלו תשפ"א / 24 בנובמבר 2020

יש להמנע מלעשות תמונות או צורות של חיות בקיר או בהיכל המזרח של בית הכנסת. (שו"ת יחוה דעת ח"ג סימן סב).

ברוך תהיה, אשריך שאתה שואל שאלה כזו, שנוגעת לפרנסה שלך, תעלה ותצליח,

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


ציור של אריות

שאלה: פרוכת שרקום עליה צורת אריות משני צידי לוחות הברית, האם מותר לעשותה ולתלותה על ארון הקודש מבחוץ?

תשובה: הנושא עליו נסובה השאלה, מורכב, ולא נביא כאן אלא מקצת מדברי הפוסקים בזה.

דברי ה"אור זרוע"
כתב האור זרוע (מסכת עבודה זרה סימן רג), מעשה בקולוניא (שם מקום), שציירו צורת אריות בחלונות של בית הכנסת, והורה רבינו אליקים להסירן, שהרי נאמר "לא תעשה לך פסל וכל תמונה". ועוד, שכשמתפללים ושוחין (משתחוים) כנגד הצורות האלה, נראה כמי ששוחה לצורות. ויש בדבר איסור. וכתב על זה האור זרוע: וזכורני, שבימי חורפי, ראיתי שהיו מציירים בבית הכנסת עופות ושאר חיות, ודנתי שאסור לעשות כן, שמחמת שנותן לבו ליופי הצורות, אינו מכוין בתפלתו. והביא ראיות לדבריו.

דברי מרן ה"בית יוסף"
ומרן הבית יוסף (יורה דעה סימן קמא), דחה דברי רבינו אליקים. וכתב שאין בדבר איסור מן הדין, אלא בצורת אדם, ולא בצורת של חיה, ובתנאי שהצורה בולטת

וכן אין איסור בדבר, אלא כאשר רואים את כל צורת הפנים, אבל אם מדובר רק במקצת מצורת הפנים אין בזה איסור. וכך הורה מרן זצוק"ל לפני כעשרים שנה, כאשר בערב הבחירות לכנסת, עשו מטבעות, ועליהם ציור פניו של המקובל רבי יצחק כדורי זצ"ל. ורב גדול ומפורסם טען שאסור לעשות כן, משום שיש כאן דמות פנים של אדם. וכאשר שאלו על כך את מרן זצ"ל, השיב שאין איסור בדבר אלא בציור פנים שלם, אבל במטבעות הללו שעשו את תמונת הפנים מן הצד (פרופיל) אין איסור בדבר. והביא שכן פסק הגאון הבן איש חי ועוד מגדולי הפוסקים.

דברי מרן בשו"ת "אבקת רוכל"
אולם מרן הבית יוסף עצמו, בשו"ת אבקת רוכל (סימן סג), האריך בנדון זה, וכתב שאין לעשות צורות של אריות וכדומה על הפרוכת או על היכל הקודש עצמו. וכתב שבאמת ראוי לכל מי שנגעה יראת ה' בלבו למחות בתוקף על זה, להסיר צורת אריות שבבית הכנסת, בפרט שיש בדבר חשד, שנראה כאילו הציבור משתחוים לצורות האריות שבבית הכנסת. ועל כל פנים בבית הכנסת שהוא מקום מקדש מעט, אין לעשות צורות כאלה.

דברי מרן החיד"א והדין למעשה
והגאון מרן החיד"א (בספר שיורי ברכה יורה דעה סימן קמא) הביא בשם גאון אחד, שהדבר פשוט שבבית הכנסת או בבית המדרש שמתפללים שם בקביעות, אסור להשהות צורות אריות. וכתב שהמורה להתיר בזה עתיד ליתן את הדין.

ולמעשה מנהג ארץ ישראל, כפי שהובא בדברי הפוסקים, היה להמנע לגמרי מעשיית צורות בבית הכנסת. והגאון רבי שמואל הלר, שהיה רב בעיר צפת, האריך בקונטרס מיוחד בענין זה, אודות עולים חדשים שבאו מארצות אירופה, שציירו על דלתות ארון הקודש של בית הכנסת האר"י בצפת, צורות בולטות של אריה וצבי, והעלה שהעיקר להלכה לאסור בזה, בפרט כאן בארץ ישראל שכל הספרדים החמירו בזה, ולכן אף הבאים מאשכנז עליהם להחמיר כמנהג המקום.

ולסיכום, לאחר אריכות בנושא, כתב מרן זצוק"ל (בשו"ת יחוה דעת ח"ג סימן סב), שיש לאסור לתלות פרוכת שמצוייר עליה אריות, על ההיכל של ארון הקודש. וכתב שרבני ישראל נקראים לדרוש ברבים על כך, ולדבר על לב הגבאים בבתי הכנסת להסיר צורות אלה, ולפרסם שלא ימשיכו לעשות פרוכות כאלה, ולמוכיחים ינעם, ועליהם תבא ברכת טוב.

תאריך השאלה:
ח' כסלו תשפ"א / 24 בנובמבר 2020

יבואר בעזרת ה' בהמשך הדברים, שאין דינם כדין מוקצה מחמת חסרון כיס.   

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


מוקצה מחמת חסרון כיס

בהלכות הקודמות, ביארנו את עיקרי דיני מוקצה בשבת, שיש דברים שאסרו רבותינו לטלטלם (להזיזם) בשבת. ולמדנו עד עתה שלשה סוגי מוקצה:

"כלי שמלאכתו להיתר", כלומר, כלי שמיועד למלאכות המותרות בשבת, כגון מזלגות, סכינים, וכדומה. שמותר לטלטלם לצורך כלשהו בשבת. אבל שלא לצורך כלל, אסור לטלטלם.

"כלי שמלאכתו לאיסור", כלומר, כלי המיועד למלאכות האסורות בשבת. כגון, פטיש, איזמל, מעדר, מגריפה, מקדחה. שאסור לטלטלם בשבת, אלא לצורך גופם או מקומם. כגון, פטיש, בכדי לפצח בעזרתו אגוזים וכדומה. מעדר, בכדי לשבת במקום בו הוא מונח. אבל לטלטלם בכדי שלא ינזקו וכדומה, אסור.

"מוקצה מחמת גופו", כל דבר שאינו כלי, ואינו עשוי לכל מלאכה, כגון עצים ואבנים ומעות, שהם אסורים בטלטול בשבת אפילו לצורך גופם או מקומם. ואין היתר לטלטלם בידיו אפילו לצורך גופם או מקומם.

ועתה נבאר אופן נוסף של מוקצה, "מוקצה מחמת חסרון כיס". והיינו כלי שמקפידים שלא להשתמש בו תשמיש אחר מזה שהוא מיועד אליו, כגון סכין של שחיטה, או סכין של מילה, שהם יקרים ועדינים, ונזהרים עליהם מאד, הרי הם מוקצים מחמת חסרון כיס. וכן מכונת גילוח, ומצלמה, מלבד מה שהם מוקצים מחמת "כלי שמלאכתו לאיסור", הם מוקצים גם מחמת "חסרון כיס", ולכן אסור לטלטלם בשום אופן בשבת.

ולאור האמור, כתב בספר שמירת שבת כהלכתה, שכל מכשירי החשמל שרגילים להקפיד עליהם שלא יתקלקלו, דינם כדין מוקצה מחמת חסרון כיס. כגון: טייפ, קסטות, תקליטים, מצלמה, בולי דואר, כרטיסיה של אוטובוס, ניירות ערך ומחשב.

אולם מרן רבינו עובדיה יוסף זצוק"ל כתב, שיש מן הדברים הללו שאינן מוקצים מחמת חסרון כיס, כגון טייפ, שאף על פי שלא רגילים להזיזו ממקום למקום, מכל מקום אם יש צורך בדבר, יש להקל לטלטלו, לצורך גופו או מקומו, כדין כל כלי שמלאכתו לאיסור. ולכן אם היה הטייפ מונח במקום שרוצים לשבת בו, או להניח על גביו מאכלים וכדומה, מותר לטלטלו ולפנותו משם למקום אחר.

ולסיכום: מוקצה מחמת חסרון כיס, הוא כל דבר שמקפידים עליו שלא להשתמש בו שימוש אחר מפני שהוא יקר. כגון, סכין של מילה, מצלמה, וכיוצא בזה.

ובהלכה הבאה נבאר יותר.

תאריך השאלה:
ז' כסלו תשפ"א / 23 בנובמבר 2020

עליך לפנות לבית דין מוכר, שלא יקחו ממך תשלום גבוה עבור שירות פשוט שכזה. הם יזמינו את השכנים ולאחר מכן יתנו לך רשות לפנות לבית משפט.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


טלטול שמיכה חשמלית ומאוורר בשבת

שאלה: האם מותר להשתמש בשבת בשמיכה חשמלית, או שיש איסור להזיזה בשבת מצד איסור "מוקצה"? וכן, האם מותר להטות בשבת את המאוורר לכיוון אחר?

תשובה: בהלכות הקודמות ביארנו כמה דינים בענין איסור "מוקצה" בשבת, שיש דברים שאסרו רבותינו לטלטלם (להזיזם) בשבת. וכאשר נבא לנדון השאלה, עלינו לברר, מצד איזה סוג מוקצה, שייך לאסור הוזזת מאוור או שמיכה חשמלית בשבת.

והנה מצד איסור "מוקצה מחמת גופו", בודאי שאין לאסור, שהרי מוקצה מחמת גופו, הוא דבר שאינו "כלי", וגם אינו מיועד לשימוש כלשהו בשבת. אבל המאורר, וכן השמיכה, נחשבים "כלים", והם בהחלט עשויים להשתמש בהם בשבת.

אולם יש לדון מצד "כלי שמלאכתו לאיסור". שכן אסרו רבותינו לטלטל בשבת כלים המיועדים למלאכה האסורה בשבת, כגון מעדר, מגריפה, איזמל, פטיש, שהואיל והם עשויים למלאכה האסורה בשבת, אסור לטלטלם. והרי ידוע שאסור בשבת להפעיל מאוורר. וכן אסור בשבת להפעיל שמיכה חשמלית. ולפי זה נראה לכאורה לאסור לטלטלם בשבת.

והנה התוספות (במסכת שבת דף לו.) כתבו, ש"נר", העשוי להדליק בו, נחשב לכלי שמלאכתו לאיסור, שהרי אסור להדליקו בשבת. אולם הגאון רבי עקיבא איגר הביא שהרשב"א ועוד מרבותינו הראשונים, כתבו שנר אינו נחשב לכלי שמלאכתו לאיסור. כי כלי שמלאכתו לאיסור, הוא כלי, שמשמש בעצמותו למלאכת איסור על ידי טלטולו, כמו פטיש ואיזמל, אבל דבר שהפעלתו היא באיסור, אך הוא אינו משמש לאיסור, אינו נחשב לכלי שמלאכתו לאיסור. (ומכל מקום, את הנר אסור לטלטל מצד דין אחר, שהוא נחשב ל"בסיס לדבר האסור", וענין זה יתבאר בעזרת ה' בהזדמנות אחרת).

ומעתה נראה, שהשמיכה החשמלית, וכן המאוורר, אינם נחשבים למוקצים בשבת, כיון שאינם כלים שמלאכתם לאיסור, רק הם מופעלים על ידי דבר האסור בשבת. וכן פסק הגאון רבי שלמה זלמן אוירבך, והגאון רבי משה פינשטיין, שדבר המופעל על ידי כח חשמל, אינו נחשב בהכרח למוקצה, אלא אם הוא עשוי למלאכת איסור, כגון מקדחה וכיוצא בזה. ולכן מותר בשבת לטלטל מאוורר, בכדי להפנותו לכיוון אחר, וכן מותר לטלטל שמיכה חשמלית בשבת.

ומטעם זה, ומעוד טעמים אחרים, כתב מרן רבינו הגדול זצוק"ל, שיש להקל לאדם כבד שמיעה, לטלטל בשבת את מכשיר השמיעה שבאזנו, כיון שמכשיר זה אינו מוקצה, אף על פי שהוא פועל על ידי כח חשמל.

ולסיכום: מותר להטות בשבת את המאוורר לכיוון אחר, וכן מותר להשתמש בשבת בשמיכה חשמלית שחוברה מערב שבת לזרם החשמל. אולם יש להזהר שלא יתנתק כבל החשמל מן התקע שבקיר.

תאריך השאלה:
ו' כסלו תשפ"א / 22 בנובמבר 2020

מאחר וזה שנשען על המכונית, אינו רוצה שתפעל האזעקה, גם אם יארע והיא תפעל, אין בזה איסור, מפני שהוא "פסיק רישיה דלא ניחא ליה באיסור דרבנן". ולכן אין בזה איסור. אלא שיש שמקפידים שלא ישענו על מכוניותיהם, ולכן אם המכונית אינה שלה, ראוי להמנע מכך.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


הנאה מדבר המוקצה בשבת

שאלה: האם מותר לשבת בשבת על גבי אבנים גדולות, וכן האם מותר להשען על גבי מכונית בשבת?

תשובה: בהלכות הקודמות ביארנו כמה דינים בענין איסור "מוקצה" בשבת, שיש דברים שאסרו רבותינו לטלטלם (להזיזם) בשבת, מן הטעמים שנתבארו. ועתה נבא לנדון השאלה, האם מותר להשען בשבת על דבר מוקצה, או לגעת בו, כיון שעל ידי השענותו או ישיבתו על גבי דבר המוקצה, הרי הוא נהנה ממנו, ועלול גם להזיזו מעט.

והנה בדבר הנאה מדבר המוקצה בשבת, לענין הלכה, אין איסור ליהנות בשבת מן המוקצה. וכבר האריך בנדון זה מרן הרב זצוק"ל, והעלה, שאף על פי ש"מוקצה מחמת מצוה", כגון אתרוג בתוך ימי חג הסוכות, וכיוצא בזה, אסורים אפילו בהנאה, (כמו שנסביר אם ירצה ה' בעתו ובזמנו), מכל מקום מוקצה רגיל, שאנו אסורים בטילטולו בשבת, מותר ליהנות ממנו בשבת.

ולענין נגיעה במוקצה בשבת, הנה במשנה במסכת שבת (קנא.) מבואר שאיסור מוקצה, אינו דוקא בהגבהת המוקצה וטלטולו כשהוא בידיו, אלא אסור להביא לכך שדבר מוקצה ינוע בשבת אפילו נענוע קל. שכל נענוע נחשב לטלטול מוקצה האסור בשבת. ולכן שנינו במשנה, שאף שמותר לעשות צרכי המת, מכל מקום יש להזהר "שלא יזיז בו אבר". וזאת משום שהמת, הרי הוא מוקצה בשבת, מחמת גופו, כדין עצים ואבנים (וכפי שנתבאר),  ולכן יש להזהר שלא יזיז בו אבר. ומכל מקום, בנגיעה בלבד אין איסור, אף על פי שנוגע בדבר מוקצה, שנגיעה אינה בכלל טלטול כלל ועיקר.

ומותר לגעת בדבר המוקצה בשבת, כגון במכונית, או באבנים, אף על פי שהאבנים אסורות בטלטול בשבת, כדין מוקצה מחמת גופו (שהוא כל דבר שאינו כלי ואינו ראוי לשום דבר בשבת), וגם המכונית היא בודאי דבר המוקצה בשבת, כדין כלי שמלאכתו לאיסור, וכפי שביארנו כבר, שאסור לטלטל בשבת כלי שעשוי למלאכה האסורה בשבת. והואיל ואסור מן התורה ליסוע בשבת במכונית, ממילא אסור להזיזה ממקומה בשום אופן. מכל מקום, מותר לגעת בשבת במכונית או באבנים, ולכן מותר גם לשבת או להשען עליהם בשבת.

ואף על פי שבשעה שהוא נשען על גבי המכונית, הוא גורם לתנועה קלה למכונית, מכל מקום אין איסור בדבר, כי טלטול זה אינו טלטול בידיו ממש, אלא "טלטול בגופו", וכגון דחיפת דבר מוקצה ברגלו, שאינה אסורה בשבת, כפי שביארנו בהלכה הקודמת.

ולסיכום: אסור לטלטל בשבת דבר מוקצה, ואסור להביא לתנועה קלה בדבר המוקצה. אבל בנגיעה בלבד אין איסור כלל. ולפיכך מותר לשבת על אבנים בשבת. וכן מותר להשען על גבי מכונית בשבת, אף על פי שהיא מתנענעת מעט על ידי כן.

תאריך השאלה:
ג' כסלו תשפ"א / 19 בנובמבר 2020

יש בזה כמה פירושים. ובספר גור אריה כתב שחששה רבקה שיש לה צער כל כך ממהריון מפני איזה חטא, ולא רצתה שבעלה ידע על כך כדי שלא ירד ערכה בעיניו. 

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


טלטול ספרים ועתונים בשבת

שאלה: האם מותר לטלטל (להזיז) ולקרוא בשבת בספרי רפואה ובספר טלפונים. ומה הדין בזה לענין קריאת עתונים בשבת?

דברי מרן השלחן ערוך בענין קריאת ספרי שיחת חולין ודברים אסורים
תשובה: כתב מרן השלחן ערוך (סימן שז סעיף טז): מליצות ומשלים של שיחת חולין, ודברי חשק, כגון ספר עמנואל וכו', אסור לקרוא בהם בשבת. ואף בחול אסור, משום מושב לצים, ועובר משום אל תפנו אל האלילים "אל תפנו אל מדעתכם", ובדברי חשק יש בזה איסור גם משום שמגרה יצר הרע בעצמו. ומי שחיברן, ומי שהעתיקם, ואין צורך לומר שזה המדפיסן, מחטיאים את הרבים. עד כאן לשונו.

ביאור דבריו: ספר עמנואל, הוא כולו ערוך בחרוזים ובמליצות בדברי פריצות ושטות. ועל כן אסור לקרוא בו ביום חול, שיש בדבר כמה איסורים. וממילא אסור לקרוא בספר כזה בשבת, ודינו שהוא מוקצה, שאסור לטלטלו בשבת, כדין עצים ואבנים. ובכלל זה כל ספרי רומאן, וספרי מחזות, שאסור בהחלט לקרוא בהם כלל ועיקר. ובשבת, דינם ככל מוקצה מחמת גופו, כגון עצים ואבנים, ועל כן אסור לטלטלם אפילו לצורך.

ומדבריו מבואר, שכל דבר שאסור לקרוא בו ביום חול, אסור לקרוא בו בשבת. ומשמע שאפילו בספרי חכמות (כגון היסטוריה ומדעים) אסור לקרוא בשבת. ולפי זה גם בספרי רפואה יהיה אסור לקרוא. אולם בספר ערוך השלחן כתב, שמעיקר הדין אי אפשר לאסור ללמוד בספרי חכמות, אולם ממדת חסידות ראוי לכל אדם לנהוג לעסוק רק בדברי תורה לכבוד היום הקדוש חמדת הימים.

והרשב"א בתשובה כתב, שמותר לטלטל ולקרוא בשבת בספרי רפואה, ושכן הורה רבינו הרמב"ן. וכן פסק להקל בזה מרן הרב זצוק"ל לענין ספרי רפואה, ובפרט שבספרי רפואה יש מצוה בקריאה בהם, שיוכל על ידי זה להציל נפש מישראל. (אבל בשאר ספרי חכמות, כגון ספרי היסטוריה, משמע יותר שיש לאסור לקרוא בהם בשבת, וזאת מטעם אחר, שהם דומים לשטרי הדיוטות שאסרו רבותינו לקרוא בהם בשבת. ולא נאריך בזה כעת).

ולענין קריאת עיתון בשבת. הנה, אם הוא עיתון דתי- חרדי, שמותר לקרוא בו ביום חול, כמו כן מותר לקרוא בו בשבת, ובלבד שלא יקרא בו ענינים של משא ומתן ומכירות וכיוצא בזה, שאסור לקרוא בהם בשבת. אבל אם הוא עיתון חדשות חילוני, שבודאי אסור לקרוא בו אפילו ביום חול, כי הוא מלא תמונות שחץ, וכתבות המלאות זימה ולשון הרע ורכילות ובזיון תלמידי חכמים וכדומה, אסור לטלטלו בשבת, ודינו כדין עפר ואבנים, שהם מוקצים מחמת גופם, ואסור לטלטלם בשבת. ואם הוא משתמש בעיתון כדי לעטוף בו איזה דבר, ואין שום חשש מכשול מחמת כן, מותר לטלטלו בשבת לצורך עטיפה וכיוצא בזה.

ספר טלפונים, מותר לטלטלו בשבת, כיון שמופיעות בו כתובות של בני העיר, ולפעמים יש בכך צורך בשבת. ולכן, על אף שיש בו גם דברים האסורים לקריאה בשבת, מכל מקום מותר לקרוא בו בדברים המותרים, וממילא מותר לטלטלו בשבת.

וכל מה שכתבנו בזה, הוא מעיקר הדין, אבל ראוי ונכון מאד שלא לקרוא בשבת שום דבר מלבד בדברי תורה, כי לכך נועדה השבת, שיעסקו בה ישראל בתורה, וכפי שנתבאר.

ולסיכום: מותר מעיקר הדין לקרוא בשבת בעיתון חרדי או בספרי רפואה. אבל עיתון חילוני, הרי הוא מוקצה בשבת, ואסור לקרוא בו אפילו ביום חול.

תאריך השאלה:
ג' כסלו תשפ"א / 19 בנובמבר 2020

ברכת מעין שבע, נתקנה דוקא בבית הכנסת. אין זו ברכה כמו חזרת הש"ץ ששייכת בכל מקום, אלא ברכה שנתקנה בבית הכנסת דוקא, מפני שהיו אנשים שמאחרים לצאת מבית הכנסת, וכדי שלא ילכו לבדם בליל שבת האריכו את התפילה בברכה זו. זהו אחד הטעמים לברכה מעין שבע. ולכן במקום שלא שייך הטעם הזה, כמו במקום שהוא אינו בית כנסת, יש אומרים שלא נתקנה שם ברכה מעין שבע. ולמרות שיש בזה מחלוקת, בזמנו כשהשבנו לך סמכנו על הפוסקים שכותבים כפי שכתבת, ואחר כך כתב בזה יותר בפירוט הגאון הראש"ל, וכתב שסוף סוף יש בזה ספק ברכות ולכן לא יברכו. 

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


בשר בשבת

שאלה: האם מותר לטלטל (להזיז) בשבת בשר בהמה או דגים שאינם מבושלים?

תשובה: בהלכות הקודמות ביארנו את עיקר איסור טלטול (הוזזת) מוקצה בשבת. שיש דברים שגזרו רבותינו שאסור לטלטלם בשבת. ומאכלים הראויים לאכילה בשבת, ביארנו שמותר לטלטלם, ואין עליהם תורת מוקצה.

עיקר הדין בענין טלטול בשר חי
בגמרא במסכת שבת (קכח.) מבואר שמותר לטלטל בשבת בשר בהמה חי (שאינו מבושל), ואף על פי שבדרך כלל לא אוכלים בשר שאינו מבושל, וכבר נתבאר שמאכלים שאינם ראויים לאכילה בשבת, כגון בצק או אבקת אפיה, אסור לטלטלם בשבת כיון שיש עליהם תורת "מוקצה מחמת גופו" כעפר ואבנים, מכל מקום, מכיון שבזמן רבותינו היו מצויים קצת בני אדם שהיו אוכלים בשר כמות שהוא חי, הרי שאין דינו כדין מוקצה מחמת גופו, ומותר לטלטלו כדין שאר המאכלים.

בשר שלא נמלח, והוא חי, מותר לאכול ממנו
ואפילו אם הבשר לא נמלח כדת וכדין, והרי הוא מלא דם שלא נפלט ממנו, מכל מקום מותר לטלטלו, שהרי מעיקר הדין מותר לאכול בשר שאינו מלוח כשהוא חי, כי דם שהוא בלוע בבשר, אינו אסור באכילה. ורק על ידי בישול, שאז יוצא הדם מן הבשר החוצה, אז הוא אסור באכילה, ולכן חייבים למלוח את הבשר קודם האכילה. אבל אם רוצה לאכלו חי, והבשר שטוף מבחוץ שאין עליו דם, מותר לאכלו.

בזמנינו שלא רגילים לאכול בשר חי
אולם רבינו יוסף חיים בספר בן איש חי, כתב שבזמנינו אין לטלטל בשר חי בשבת. משום שעינינו הרואות, שאין אף אדם שאוכל בשר כזה חי, ולכן דינו כדין אבנים ועפר, שאסור לטלטלם אפילו אם צריך להשתמש בהם או במקומם. וכן פסקו עוד מגדולי האחרונים, בספר ערוך השלחן, ובשו"ת אגרות משה, וכן פסק הגאון רבי שלמה זלמן אוירבך ז"ל. ועוד.

אולם כנגדם עומדים דבריו של הגאון רבי יעקב די בוטון, בשו"ת עדות ביעקב, שכתב שמכיון שרבותינו אמרו שלא נוהג בבשר חי איסור מוקצה, ואי אפשר לומר שאין שום אדם בעולם שאינו אוכל בשר חי, לכן מותר לטלטלו בשבת כמו שהיה הדין בזמן התלמוד. וכן כתבו עוד מרבני זמנינו. וכן העלה להקל בזה מעיקר הדין מרן רבינו הגדול זצוק"ל, בספרו הליכות עולם.

ואחר כך הוסיף מרן זצוק"ל בספרו חזון עובדיה, שעל כל פנים במקום הפסד, וכגון שהבשר נמצא מחוץ למקרר ועלול להתקלקל, אז יש להקל לטלטלו ולהכניסו חזרה למקרר. ובפרט אחר שידוע כי בזמנינו יש אנשים שאוכלים בשר חי על ידי שרייתו בתבלינים ומלח, ונחשב הדבר למאכל משובח, וכן שמענו שעושים במסעדות יוקרה באירופה, שאז בודאי יש מקום יותר להקל בזה, ולטלטל בשר זה למקרר.

ויש להוסיף על כך, שכל זה שייך דוקא בבשר שיש אופן לאכלו כשהוא חי, אבל בשר שאי אפשר בשום אופן לאכלו חי, כגון שהוא נגוע בחיידקים, ורק על ידי הרתחה הוא טוב למאכל, נראה שאין להקל בטלטולו בשבת. ומכל מקום באופן כללי שמענו מבעל מסעדה שרגיל להכין מאכלים מיוחדים מבשר חי, שרגילים לעשות כן אפילו מבשר קפוא, אלא שהדבר תלוי בסוג הבשר.

בשר דגים
ובשר דגים, שאי אפשר לאכלו חי, פסק מרן השלחן ערוך (בסימן שח סעיף לב) שאסור לטלטלו, הואיל ואינו ראוי למאכל. וכן פסק מרן רבינו זצוק"ל, שרק דג שהוא מלוח, הוא ראוי למאכל, ומותר לטלטלו, אבל דג שבשרו חי, אסור לטלטלו. ומכל מקום מסתבר שבזמן הזה שרגילים לאכול דג חי מסוג "סלומון" במאכלים שבאו מן המזרח הרחוק, אם כן מותר לטלטל את בשר הדג הזה בשבת כדין בשר חי.

ולסיכום: בשר בהמה, שיש אופן לאכלו כשהוא חי, מותר מעיקר הדין לטלטלו בשבת, ובפרט במקום צורך. ובשר דגים שאינו ראוי לאכלו חי, אסור לטלטלו בשבת.

תאריך השאלה:
ב' כסלו תשפ"א / 18 בנובמבר 2020

אין בכך שום חשש. רק אוכלים ומשקים אין לשים שם. תבורכו,

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


רוח רעה

שאלה: האם יש אמת במה שיש מקפידים שלא לאכול מאכל ששהה מתחת למטה, והאם הוא הדין לגבי מאכלים שהיו עטופים בעטיפה, וכן האם יש להזהר בזה גם במאכלים ששהו תחת עריסה או עגלה של תינוק?

תשובה: בגמרא במסכת פסחים (קיב.) אמרו, אוכלים ומשקין שתחת המטה, אפילו מחופין בכלי ברזל, רוח רעה שורה עליהם. כלומר, מאכלים או משקאות ששהו תחת המטה, אפילו אם הם נמצאים בתוך כלי מברזל, רוח רעה שורה עליהם, ואסור לאכול אותם. ואף שרבינו הרמב"ם כתב שאין טעם האיסור בזה מחמת רוח רעה, אלא מטעם אחר, וכתב עוד שבכלל בזמנינו לא מצויה רוח רעה, מכל מקום דעת רוב הפוסקים שטעם האיסור בזה ההוא משום רוח רעה. וכן קבלנו להלכה, שטעם האיסור בזה הוא מחמת סכנה היכולה לבא מחמת אכילת מאכלים כאלה ששורה עליהם רוח רעה. (ואף שבעינינו אין אנו רואים שאנשים ניזוקים מכך, מכל מקום אפשר שהנזק הבא להם ניכר רק לאחר זמן, או שהוא נזק רוחני נפשי).

והנה בגמרא לא נזכר כלל, האם טעם האיסור בזה שייך דוקא כאשר ישנו על המטה, או אפילו כאשר לא ישנו עליה. ואמנם כתב הגאון תורת חיים, שהטעם ששורה רוח רעה על המאכלים, הוא מפני שישנו על המטה, ומכיון ששינה היא אחד מששים מהמיתה (כלומר חלק אחד מתוך ששים ממוות ממש), לכן שורה תחת האדם הישן רוח רעה, ואם היו שם מאכלים, שרתה גם עליהם רוח רעה. ולפי זה נראה שיש לאסור בזה דוקא כאשר ישנו על המטה.

והנה אף שיש להחמיר בזה לכתחילה, שלא לשים כלל מאכלים תחת המטה, מכל מקום בדיעבד, כאשר הונחו כבר מאכלים על המטה ולא ישנו עליה, כתב מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל, שיש להקל להשתמש במאכלים אלו. ובפרט אם היו המאכלים חיים, כלומר שאינם מבושלים, שאז יש להקל בזה יותר, ונכון להחמיר לשטוף את המאכלים שלוש פעמים במים, שיש אומרים שרחיצה זו מועילה לטהרם מן הרוח רעה השורה עליהם.

אבל במקום שישנו על המטה כאשר היו מונחים תחתיה מאכלים, העלה מרן הרב זצ"ל שיש להחמיר בזה אף בדיעבד, שכן פסקו גדולי עולם, ובהם, הגאון מרן הרב חיד"א, וכן דעת הגר"א מוילנא. אם לא שמדובר בהפסד מרובה, שאז יש מקום להקל בזה שלא לזרוק את המאכלים, בהצטרף שיטות הפוסקים הסוברים שלא אמרו להחמיר בזה אלא לכתחילה. וכתב מרן הרב זצוק"ל, שכן ראה להגאון רבי שמשון אהרן פולנסקי זצ"ל, שהיה מורה להקל בזה במקום הפסד מרובה.

ולענין אוכלים ששהו תחת מיטת תינוק. הנה הדבר מצוי מאד שהאמהות מניחות מאכלים תחת עגלות הילדים, ובודאי שלכתחילה יש להחמיר שלא לעשות כן. אבל בדיעבד, שהונחו כבר מאכלים תחת מיטת תינוק, העיקר להלכה שיש להתיר את המאכלים באכילה, שכן רוח רעה אינה שייכת כל כך בקטנים, ולכן אפילו אם ישן התינוק על המיטה בשעה שהיו המאכלים תחתיה, יש להתירם באכילה. ואם היו מונחים שם מאכלים חיים, כגון פירות או ירקות, נכון להחמיר לשוטפם במים שלוש פעמים, וכאמור לעיל.

ולסיכום: אין להניח מאכלים או משקאות תחת המיטה כלל וכלל. ואם לא ישנו על המיטה בשעה שהיו המאכלים תחתיה, יש להתירם באכילה בדיעבד. אבל אם ישנו על המיטה, יש לאסור את המאכלים אפילו בדיעבד, שיש בזה חשש סכנה. ומכל מקום אם יש הפסד גדול בדבר, יש להתיר את המאכלים אף במקרה שישנו על המיטה. ואם היו המאכלים חיים, כגון פירות או ירקות שאפשר לשטוף אותם במים, נכון לשוטפם שלוש פעמים במים לטהרם מהרוח השורה עליהם. ואם היו המאכלים תחת מיטה של ילד קטן, אף שלכתחילה אין להניחם שם, מכל מקום בדיעבד יש להתירם באכילה או שתיה.

תאריך השאלה:
ב' כסלו תשפ"א / 18 בנובמבר 2020

אין אנו נוהגים כן. ואין צריך לנהוג כן.   

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


המנהג לפתוח את כפות הידיים לרווחה בשעה שאומרים פסוק "פותח את ידיך"

שאלה: האם יש טעם למנהג לפתוח את כפות הידיים לרווחה בשעה שאומרים פסוק "פותח את ידיך ומשביע לכל חי רצון", או שאין זה מנהג נכון? וכן האם יש לעמוד בשעת אמירת "ישתבח שמך" שבתפילת שחרית או שמותר להשאר יושב?

תשובה: לענין פתיחת כפות הידיים בשעה שאומרים פסוק פותח את ידיך (שב"אשרי יושבי ביתך"). אמנם אמת הדבר שלא נכון לקיים כל מנהג שנוהגים המון העם, וכגון מה שיש נוהגים להטות ראשיהם לשני הצדדים בשעה שאומרים "ימין ושמאל תפרוצי" וכיוצא באלו, מפני שאין אלו מנהגים שהונהגו על ידי תלמידי חכמים, רק ההמונים נהגו כן מעצמם עד שנשתרש המנהג. וכל שכן אותם הנוהגים לקפץ ולעשות שאר תנועות משונות בשעת התפילה, שאין מנהגם נכון כלל על פי הלכה.

אולם לענין פתיחת כפות הידיים בשעת אמירת פותח את ידיך, הוא מנהג הספרדים ובני עדות המזרח, והוא מנהג נכון מאד, שהובא כבר בדברי רבותינו הספרדים, רבי חיים פלאג'י, ורבינו יוסף חיים בעל בן איש חי ועוד. והגאון רבי אליעזר יהודה ולדנברג ז"ל בספר ציץ אליעזר גם כן כתב לקיים המנהג, מפני שהוא כעין סימן על קבלת השפע מאת ה' מן השמים. וכעין מה שעשה נביא הבעל צדקיה בן כנענה, שלקח קרני ברזל והראה אותם ליהושפט ואמר לו "באלה תנגח את ארם", ובלי ספק למד כן מנביאי האמת, שכאשר עושים דבר להמחיש איזה ענין, הפעולה המעשית מעוררת גם כן את כוונת הלב, שאנו מאמינים שהשפע כולו מגיע מאת ה' מן השמים, וכן מצינו להבדיל, אצל משה רבינו עליו השלום, שנאמר בו, והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל, ואמרו רבותינו, וכי ידיו של משה עושות מלחמה, אלא בזמן שישראל נושאים עיניהם לשמים, הם מנצחים במלחמה. וא"כ מצינו מעשה רב ממשה רבינו עליו השלום, שהרים משה ידיו כלפי מעלה בעת תפילתו לפני השם יתברך, לעורר גם את כוונת הלב. ומכאן למד הגאון רבי אליעזר יהודה ולדנברג, כי מעשה זה הוא סגולה לפרנסה טובה, והביא עוד סימוכין לדבריו, שהרי עיקר הפרנסה הוא תלוי בכוונת הלב בפסוק זה, ולכן ראוי לעשות הכל בכדי לעורר את הכוונה בפסוק זה.

ולכן למעשה יש להחזיק במנהג זה, לישא כפינו אל שמים בשעת אמירת פסוק זה, וכן היה נוהג מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל. ואף הגאון רבי אליעזר יהודה ולדנברג זצ"ל אימץ לעצמו מנהג זה, אף שלא היה מנהג אבותיו. 

ולענין השאלה השניה, אם יש לעמוד בשעת אמירת ישתבח שמך או שמותר לשבת. הנה דבר זה נופל במחלוקת הראשונים, כי בהגהות מיימוני כתב, שיש לעמוד במשך כל זמן אמירת ישתבח שמך. והביא דבריו מרן הבית יוסף (בתחילת סימן נג). אולם מדברי שאר רבותינו הראשונים מבואר שאין חיוב לעמוד באמירת ישתבח, אלא לשליח ציבור דוקא, מפני שהוא צריך לומר קדיש על אמירת ישתבח שמך, ולכן עליו לעמוד, אבל שאר כל הציבור אינם עומדים כלל.

ולענין הלכה, רבינו הרמ"א פסק כדעת ההגהות מימוני, שיש לעמוד בשעת אמירת ישתבח שמך. וכן מנהג האשכנזים הפוסקים דרך כלל כדברי הרמ"א. וכן פסק הגאון יעב"ץ בסדור עמודי שמים. אולם הספרדים ובני עדות המזרח פוסקים כסברת שאר הראשונים, רב עמרם גאון, והסמ"ק ועוד, שאינם עומדים בשעת אמירת ישתבח. וכן כתב לדקדק מלשון מרן השלחן ערוך בספר מגן אברהם.

ולסיכום: בשעת אמירת פסוק פותח את ידיך צריך לכוין הרבה בכוונת הלב, כי עיקר הפרנסה תלויה באמירת פסוק זה. ומנהגינו לפתוח את כפות הידים ולישא אותם כפי שעושה אדם בבואו לקבל איזה דבר מחבירו, וזאת כסימן על קבלת השפע מאת ה', ולעורר כוונת הלב. ובשעת אמירת ישתבח שמך, מנהג האשכנזים שכל הציבור עומדים, ומנהג הספרדים שכל הציבור יושב, ורק השליח ציבור שאומר אחר כך קדיש עומד.

תאריך השאלה:
ב' כסלו תשפ"א / 18 בנובמבר 2020

מעיקר הדין מותר להשתמש בו. (שו"ת יחוה דעת חלק רביעי סימן מג).

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


הכשר על סבון ומוצרי קוסמטיקה

שאלה: האם מותר לרחוץ או למרוח קרם, שמעורב בתוכו מרכיבים לא כשרים? והאם יש צורך בהכשר למוצרי קוסמטיקה?

תשובה:
דברי רבינו תם
לגבי יום הכפורים, שאסור באכילה, בשתיה ובסיכה (כלומר, מריחת שמן וכדומה), כתבו התוספות במסכת יומא (דף עז.) בשם רבינו תם, שאף על פי שלגבי יום הכפורים, גזרו חכמים שאסור לסוך, כשם שאסור לשתות, מכל מקום לגבי שאר האיסורים, כגון איסור אכילת חֵלֶב  או שומן בהמות טמאות, אין איסור לסוך בהם. ואף על פי שהאוכל חֵלֶב חייב כרת, מכל מקום כיון שמותר ליהנות מהחֵלֶב, מותר גם לסוך בו. ורק לגבי יום הכפורים אסורה הסיכה כשם שאסורה השתייה.

דעת הרשב"א והארחות חיים
ויש מרבותינו הראשונים שהחמירו בדבר, וכתבו שדוקא סיכה או רחיצה שהיא לצורך רפואה, מותרת בדברים האסורים, אבל רחיצה או סיכה של תענוג (כמו שימוש בסבון או קרם שיש בו מרכיבים מן החי), אסורה בכל דבר שאסור באכילה, כשם שסיכה אסורה ביום הכפורים. ומרן רבינו עובדיה יוסף זצוק"ל, האריך בזה, והביא את מחלוקת הפוסקים בדין זה. שיש אומרים שמותר לסוך בכל דבר אסור, כגון חֵלֶב, ויש אומרים שאין להקל בדבר.

סברת מרן זצוק"ל, לגבי מוצר הפסול לאכילה
ומכל מקום, לגבי סבון או קרם גוף וכדומה, העשויים מחֵלֶב או משומן של בהמות טמאות וכיוצא בזה, כתב מרן זצוק"ל (בשו"ת יחוה דעת חלק רביעי סימן מג), שיש לומר, שמאחר וטעמם של המוצרים הללו פגום מאד, ואי אפשר לאכלם, אין איסור להשתמש בהם לכל הדעות. (למדנו כן בגמרא במסכת עבודה זרה דף סח. שכל דבר איסור שאינו ראוי למאכל כלל, אינו בכלל האיסור).

דברי הרמב"ם, וביאור דבריו
וכן פסק הרמב"ם (בפי"ד מהלכות מאכלות אסורות), "שהאוכל מאכל איסור לאחר שהסריח והבאיש, ובטל מאוכל, הרי זה פטור".

אמנם יש מרבותינו האחרונים שפירשו בדעת הרמב"ם, שמה שכתב שהאוכל מאכל איסור לאחר שהסריח "פטור", הכוונה בזה שהוא פטור מעונש מן התורה, אבל בכל זאת יש בדבר איסור מדרבנן (מגזרת חז"ל). כמו שלמדנו בהלכות פסח, שאסור לאכול פת חמץ, אפילו אם נחרכה ונמאסה לגמרי ממאכל כלב. ואיסור זה הוא מדרבנן.

ובכל זאת כתב מרן זצוק"ל, שלגבי סיכה או מריחת קרמים וסבון העשויים ממוצרים טמאים, יש להקל, מאחר ולדעת רבינו תם מותר לסוך אפילו בחֵלֶב ממש, שלא נפסל ממאכל. ואפילו לדברי החולקים על רבינו תם, בדבר שהוא פגום לגמרי, גם הם יודו להקל בזה.

לפיכך למעשה, מותר לסוך בסבון ולמרוח קרמים שאין עליהם הכשר, אפילו אם ידוע בוודאות שיש בהם מרכיבים מן החי האסורים באכילה. אבל אין להתיר מריחת שומן האסור באכילה שלא נפסל למאכל אלא לרפואה או במקום צער.

תאריך השאלה:
ב' כסלו תשפ"א / 18 בנובמבר 2020

אם כוונתך לשבת ממש סמוך לקדיש, כדי שלא ישאר עומד, דעת מרן זצ"ל שאין לעשות כן, והביא ראיה לדבריו, וראיתי את הדברים בכתב ידו, וכעת אין בידי למצוא את המקור. 

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


שאלות ותשובות הלכה יומית - להורות הלכות בבית – העומד באמצע קדיש – ליטול ידיים לפני שמתלבשים

לקט תשובות שנמסרו בזמן האחרון

שאלה: כתבתם שאסור לאדם להורות הלכות בלי לקבל רשות מרבו. אם כן, איך אדם רגיל לומר בבית הלכות?

תשובה: מרן השלחן ערוך (סימן רמב ס"ט) פסק, שאף על פי שאסור לתלמיד להורות הוראה במקום רבו, ואיסור חמור הוא, עד שאמרו שכל המורה הוראה במקום רבו חייב מיתה. מכל מקום, הלכה שהיא מפורשת בספרי הפוסקים, כמו בשלחן ערוך וכדומה, אינה נקראת "הוראה", ומותר להורות הוראה כזו גם בלי רשות מרבו. וכן פסק מרן רבינו זצ"ל בספר הליכות עולם (ח"ח עמוד קעג), שדברי הלכה שמבוארים כל צרכם בספרים, אינם נחשבים ל"הוראה".

 

שאלה: אם אני עומדת בעזרת נשים לכבוד אשה מבוגרת, והחזן אומר קדיש, מותר לי לשבת?

תשובה: מי שעומד בשעת אמירת הקדיש (עד "דאמירן בעלמא ואמרו אמן"), חייב להשאר לעמוד, ואינו רשאי לשבת. ולכן, גם אם היה יושב בשעת הקדיש, אולם עמד באמצע הקדיש לכבוד אדם זקן, אינו יכול לשבת עד שתסתיים אמירת הקדיש. וכן פסק בבן איש חי (פרשת ויחי). לכן התשובה לשאלתך, שאם נעמדת לכבוד אשה מבוגרת, אין לשבת עד שיסיים החזן את הקדיש.

 

שאלה: האם חובה ליטול ידיים בבוקר לפני שאני מתלבש? שמעתי שבזוהר הקדוש כתוב על זה דברים נוראים.

תשובה: נכון הוא, שבזהר הקדוש (הובא בברכי יוסף סימן א בשם זוהר בכתב יד) שאסור להתלבש או לגעת בכליו לפני שיטול ידיו בבוקר. וכן כתב הגאון "עולת תמיד" (דף יג). ולכן כתבו המקובלים שיש להזהר להכין את כלי הנטילה סמוך למיטתו כדי שיוכל ליטול מיד כשיקום בבוקר. אולם מן הדין אין איסור בדבר. ובפרט בדורות הללו, שאותה רוח רעה ששורה על הידיים בבוקר, אינה באותו תוקף כמו שהיתה בימי רבותינו התנאים. ולכן המיקל בזה בודאי שיש לו על מה שיסמוך. ובפרט שכן נוהגים גדולי עולם, ובכללם מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל, שהיה לובש בגדיו ומיד נוטל ידיו, ולא היה מקדים את הנטילה ללבישת הבגדים.

שבת שלום!

תאריך השאלה:
ב' כסלו תשפ"א / 18 בנובמבר 2020

כלים שבושל בהם בשר שאינו חלק, אינם צריכים הכשר. (יש בזה מחלוקת מהרשד"ם ומהריב"ל והלכה כמהרש"ם המיקל בזה).

לגבי בשר וכו', אין היתר לצרוך אותו, יש היתר לאכול אותו בשעת הדחק אם כבר מתארח אצל חבירו ואינו יכול שלא לאכול.  

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


 

בשר חלק

על פי דת תורתינו הקדושה, מותר לבני האדם לאכול בהמה או עוף טהורים, שנשחטו כדת וכהלכה, אולם ישנם פרטי דינים רבים, הנוגעים להלכות "טרפות", והם מומים וחולאים שונים העלולים להמצא בבהמה או בעוף, שאם הם אמנם נמצאים בו, אסור על פי ההלכה לאכול את הבשר, והרי הוא "טריפה". ובפרט יש לבדוק את הריאות של הבהמה, שבהן מצוי מאד סימני טרפות.

ובכלל הדברים האוסרים את הבהמה, הן "הסירכות" (כעין חוטים הנמשכים מן הריאה מצד לצד, שאם נמצאת סירכה בבהמה, הרי זה סימן שהיה נקב במקום ההוא, שנסתם אחר כך על ידי הסירכה). ובבדיקת הסירכות, ישנן סירכות בעיתיות שיש בהן שאלה על פי ההלכה, אם להכשיר את הבהמה או להטריפה.

ודנו רבותינו הקדמונים, בסירכא שנמעכת בקלות על ידי העברת היד ומשמוש בסירכא, ואז מתנתקת הסירכא, שיש אומרים שאין לסירכא כזו דין "סירכא" כלל, שאינה אלא "ריר" הנמשך מצד לצד בריאה, ורק סירכא שאינה נקרעת אפילו בהעברת היד, דין סירכא יש לה.

וכך נשאל רבינו הרשב"א, האם יש להקל בסירכות כאלו או לא, והשיב לשואלים בזו הלשון: גם זה, אחד מן הדברים שצריכים אתם להתרחק ממנו הרבה, ואנו גערנו הרבה במי שעושה כן (שממעך סירכות בידו) ואם יעשה (שוחט ובודק) אחד בינינו כזה, אחר התראה (אחרי שנתרה בו פעם אחת) נסלק אותו. לפי שזה העניין (היתר העברת היד ומעיכת הסירכות, בטענה שאינן אלא רירין), לא מצאנוהו בשום מקום בתלמוד ולא ידענו לו עיקר, וכי אין סירכא אלא אם היא כעבות העגלה שמושכין בה ואינה יכולה להתנתק? (דהיינו, וכי לא נחשבת הסירכא, סירכא כדי להטריף את הבהמה, אלא אם היא עבה כמו החבלים שמושכים בהם את הסוסים), סוף דבר, אל תשמעו להקל בדבר זה בשום צד כלל. עד כאן דברי הרשב"א.

ורבינו הרשב"ץ (רבי שמעון בר צמח) כתב, שכל העושה כן, למעוך הסירכות בידו, כאילו מאכיל טריפות לישראל. וכן פסק מרן רבינו יוסף קארו זלה"ה, בשלחן ערוך (חלק יורה דעה סימן ט"ל סעיף י), שכל מקום שאסרו סירכת הריאה, אין הפרש בין שתהיה הסירכא דקה כחוט השערה, בין שתהיה עבה וחזקה מאד, ולא כאותם שממעכים ביד ואם נתמעכה תולים להקל, וכל הנוהג כן, כאילו מאכיל טריפות לישראל.

אולם הרמ"א (בסעיף יג), שבני אשכנז הולכים אחר הוראותיו, כתב בזו הלשון: ויש מתירין למשמש בסירכות ולמעך בהם, ואומרים שסירכא (שאוסרת, דהיינו שאינה סתם ריר), אפילו אם ימעך בה אדם כל היום, לא תנתק, ולכן כל מקום שיתמעך תולין להקל, ואומרים שאינו סירכא אלא ריר, ואף על פי שהיא קולא גדולה, כבר נהגו כל בני מדינות אלו, ואין למחות בידם מאחר שיש להם על מה שיסמוכו. עד כאן לשונו.

ומה שכתב הרמ"א שיש להם על מה שיסמוכו, כוונתו לרבינו הרא"ש, שהזכיר שכך הוא מנהג אשכנז, למעך הסירכות ביד, וכך לבדוק אם מדובר בסירכא או בריר בעלמא. וכן פסקו להקל המהרש"ל והש"ך ועוד רבים. ובשר כזה שאין בו סירכות כלל נקרא בשר "חלק", ובשר שנמצאו בו סירכות שנמעכות ביד נקרא "כשר", ואם אינן נמעכות אפילו ביד, הבשר מוגדר "טרף."

והדבר ברור, שהספרדים ובני עדות המזרח, אשר קבלו עליהם הוראות מרן הבית יוסף, מחויבים ליזהר מאד בדבר זה, להחמיר שלא לאכול מבהמה שנמצאו בריאתה סירכות ואפילו אם הן דקות כחוט השערה. ורבותינו הספרדים החמירו בזה מאד.

ואחד הדברים היסודיים שעמד עליהם מרן רבינו עובדיה יוסף זצוק"ל ותיקנם לכל ישראל, שהיה עומד ומזהיר הרבה מאד, שישמרו הספרדים, וכל מי שיראת ה' נוגעת אל לבו, שלא לקנות מן הבשר שאינו "חלק" ממש, משום שלדעת רוב הפוסקים, ועל צבאם מרן השלחן ערוך, יש בדבר נגיעה באיסור תורה, ובאכילת טריפות. ואף מה שנהגו להקל בזה באשכנז, לא היקלו בזה אלא מחמת שעת הדחק הגדולה שהיתה בימים ההם, וכמו שכתב הרמ"א, שהיא קולא גדולה מאד, אבל בזמן הזה שהבשר החלק מצוי בשפע, ראוי ונכון מאד גם לבני אשכנז, להחמיר בדבר, שלא לקנות בשר, אלא שהוא "חלק", שנבדק כדת וכהלכה.

ומעשה היה לפני כשישים שנה, שהיו אנשים שהציעו לאחד את קהילות הספרדים והאשכנזים בירושלים (שהיו ביניהם סכסוכים רבים בענייני השחיטה והשוחטים), ולהנהיג בירושלים את כל השחיטה על פי מנהג האשכנזים, ובכלל זה גם ההיתר הנ"ל בעניין מעיכת הסירכות, והגאון הצדיק הראשון לציון רבי בן ציון מאיר חי עוזיאל זצ"ל, שהיה מפורסם במידותיו התרומיות, הסכים להצעה זו בחפצו להרבות אהבה ושלום בין הקהילות השונות בירושלים, אף על פי שעל פי הצעה זו גם הספרדים יאכלו מבשר שיש בו סירכות הנמעכות ביד.

כאשר עלתה הצעה זו על ידי הגאון רבי בן ציון מאיר חי עוזיאל, בעת ישיבת מועצת הרבנות הראשית, עמד רבה של ירושלים מרן הגאון רבי צבי פסח פראנק זצ"ל (שהיה אשכנזי), קם על מקומו והודיע, שאם תבוטל השחיטה הספרדית בירושלים, יקום הוא ויקים גוף שיקפיד על ענייני השחיטה כדעת מרן ומנהגי הספרדים. ולכן תהילות לאל יתברך ירדה הצעה זו מן הפרק. וכיום, לאחר השתדלות מרן רבינו זצוק"ל ואחרים, מצוי מאד על ידי גופי כשרות שונים, שמייצרים בשר שנבדק כהלכה, והינו "חלק" אף לדעת מרן הבית יוסף.


צפייה