שאלות ותשובות הלכה יומית

לחץ על השאלה לצפיה בתשובה

תאריך השאלה:
י"ד אדר תשע"ט / 19 בפברואר 2019

מרן זצ"ל היה סבור שבמקרה של בוטנים אמריקאים, הם ממש נחשבים חתיכה אחת עם הבוטן.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


עיקר וטפל

מחר (מהיום בלילה) יחול ראש חודש שבט. בתוכו יום ט"ו בשבט, שנוהגים להרבות בו בברכות. לכן בימים הללו נלמד הלכות ברכות.

במשנה במסכת ברכות (דף מד.) שנינו: זה הכלל, כל שהוא עיקר ועימו טפלה, מברך על העיקר ופוטר את הטפלה. דהיינו שכשנמצאים שני סוגי אוכל מעורבים יחדיו, מברך על אותו סוג שהוא עיקר, ופוטר את הטפל. וכגון שנמצא לפניו אורז מבושל עם מעט אפונה, שהאורז נחשב עיקר, ולכן מברך עליו בורא מיני מזונות, ודי בכך כדי לפטור מברכה גם את האפונה.

והדין הוא כן, שהעיקר פוטר את הטפלה, לאו דווקא כשמעורבים שני סוגי אוכל ביחד, כמו בדוגמא של תבשיל אורז ואפונה, אלא הוא הדין אפילו אם אוכל את הטפל בפני עצמו, כגון שבירך על האורז בורא מיני מזונות ואכל ממנו, וכעת הוא בא לאכול רק מהאפונה שנותרה לו בצלחת, ללא אורז, גם כן אינו מברך על האפונה, כיוון שסוף סוף היא טפלה לאורז ונפטרה בברכתו.

ולכן אין מברכין על ריבה שבתוך סופגניות. ואפילו אם רוצה לאכלה בפני עצמה, וכן אין לברך על גבינה שבתוך עוגה, אף אם בא לאכלה בפני עצמה, משום שגם באופנים אלו העיקר פוטר את הטפלה.

וכתב מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל, שמי שאוכל פת הבאה בכסנין (עוגה) ובירך עליה בורא מיני מזונות, ובא לשתות עם העוגה קפה או תה, אין לומר שהקפה או התה טפל ונפטר בברכת העוגה, אלא צריך לברך גם על הקפה או התה ברכת שהכל נהיה בדברו, ואחרי שישתה יוכל לטבול את העוגה בתוך הקפה או התה כאשר ירצה.

וכן אדם השותה מים או מיץ באמצע אכילת עוגה או תבשיל שברכתו מזונות, כגון אטריות, צריך לברך על אותו המשקה ברכת שהכל נהיה בדברו, ואם שותה רביעית בבת אחת, צריך לברך ברכת בורא נפשות אחר השתייה.

תאריך השאלה:
י"ד אדר תשע"ט / 19 בפברואר 2019

אין ענין בזה. ואם עושה בית יפה למזוזה, ממתכת או מדבר אחר, מקיים הידור מצוה. 

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


סכנה בלקיחת המזוזות מן הבית

שאלה: האם נכון הדבר שיש חשש סכנה למי שמוציא את המזוזות בביתו כאשר הוא עוזב ועובר לבית אחר, ואם יש בזה חשש סכנה, מה יעשה מי שהשקיע סכום כסף גדול במזוזות מהודרות?

תשובה: בגמרא במסכת בבא מציעא (דף קב.) תנו רבנן, המשכיר בית לחבירו, על השוכר לעשות מזוזה, וכשהוא יוצא ועוזב את הבית ששכר לעבור לדירה אחרת, לא יטלנה בידו ויצא, אלא ישאיר את המזוזות קבועות בבית שעוזב. ומעשה באחד שנטל את המזוזה (כדי להעבירה לבית שהולך לגור בו), וקבר את אשתו ואת שני בניו. (דהיינו שאף כשאדם עובר דירה, אסור לו לקחת את המזוזות מן הבית שהוא עוזב, ואם הוא עושה כן, יש סכנה שחס ושלום ימותו אשתו ובניו).

ובנמוקי יוסף (שחיבר אחד מאחרוני הראשונים, רבינו יוסף חביבא, מגאוני ספרד). כתב בשם הריטב"א בטעם הדבר שאסור ליטול את המזוזות מן הבית שעוזב אותו, לפי שעל ידי המזוזות חלה קדושת השכינה על הבית, ובנטילת המזוזות מסתלקת השכינה.

ובחידושי הריטב"א למסכת בבא מציעא כתב טעם לסכנה שיש בסילוק המזוזות, לפי שהמזוזה עומדת בפתח לשמירה על הדרים בבית, ולכן המסלק את המזוזות מן הבית גורם סכנה לאותם שיבואו לדור בבית אחריו, לפיכך מידה כנגד מידה, מה הוא לא חשש למיתת בני חבירו הצריכים שמירה, וכשאינם משומרים הם עלולים למות, כן קרה לאותו אדם שנטל המזוזות וקבר את אשתו ובניו. ומובן שיש עומק בטעם זה, שהרי עיקר החיוב לשים מזוזות מוטל על הדיירים החדשים שבאים לדירה ולא על זה שדר בה מקודם. ומכל מקום כך הם הדברים על פי פשטן, לפי שחששו חכמים מאד לסכנה שיש בהעדר מזוזות בבית ישראל, ולפי שאפשר שהדיירים החדשים ישתהו איזה זמן עד קביעת המזוזות החדשות, אסרו על הדיירים שעוזבים ליטול עמם את המזוזות.

ואם יש לו בביתו מזוזות מהודרות ויקרות ביותר, וקשה לו להשיג מזוזות יקרות כמותן, כתב מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל, שיש להקל ליטול המזוזות באופן שיטלם לצורך בדיקתן אם הן כשרות, ומיד יקבע במקומן מזוזות אחרות כשרות פשוטות, ואחר כך כשיקבל את המזוזות מן הבודק, יטלם לעצמו לביתו החדש. שבאופן כזה אין כל חשש, שהרי חכמים לא חששו אלא מפני הדייר החדש שמא ישתהה בקביעת המזוזה ויבואו בניו לסכנה, אבל באופן שהוא עצמו קובע מיד מזוזות אחרות אין כל חשש. וטוב לעשות כן מספר ימים קודם עזיבתו את הדירה. ויכול לתבוע מהדייר החדש את מחיר המזוזות שמשאיר לו.

וכאן המקום להזכיר, כי מצב המזוזות בשוק הוא בכי רע בהרבה מקומות, ואסור לקנות מזוזה ממי שאינו ירא שמים, שהרבה מאד מהמזוזות הנמכרות אינם כשרות כלל וכלל, וצריך כל אדם לשים לבו לכך, ואם אינו יודע מקור המזוזות שלו ומה טיבן, ילך אצל בודק מזוזות ויעשה שאלת חכם כיצד יש לנהוג, ואם יש צורך בכך ירכוש לעצמו מזוזות מסוחר ירא שמים בתכלית, שרוכש את המזוזות מסופרים יראים ושלמים, לקיים מצוה יקרה זו כדתה.

 

הוספה חשובה: ביארנו שאסור להוציא מפתחי הבית את המזוזות, גם כאשר עוברים דירה. ונשאלנו מרבים מאד מהלומדים תושבי חוץ לארץ, האם גם כאשר הדייר הבא המגיע לדור בדירה הוא גוי, יש להשאיר את המזוזות, או לא. והתשובה לזה היא שאין להשאיר את המזוזות בבית כאשר הדייר הבא אחר כך הוא אינו יהודי, מפני שהמזוזות אינן שייכות אלא לעם ישראל, ואין בזה שייכות אצל אחרים כלל. וכמבואר בשלחן ערוך יורה דעה (סי' רצא ס"ב).

תאריך השאלה:
י"ב אדר תשע"ט / 17 בפברואר 2019

זהו מנהג האשכנזים, שהרבה ספרדים נהגו בו אך לא הקפידו כל כך. וטוב להודות לה', או שתעשה קידוש בבית הכנסת, או שתביא עוגות וכדומה לכולל אברכים ויאמרו לך מזל טוב. ויהי רצון שתזכה ממנה ומאחיה לרוב נחת דקדושה, בחיק ירא אלוקים תנתן.

תאריך השאלה:
י"א אדר תשע"ט / 16 בפברואר 2019

כבר כתבנו, שאם אכל כזית מהרכיבים שברכתם שהכל יברך נפשות

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


ברכה אחרונה על עוגות שיש בהן גם קמח

בהלכות הקודמות, ביארנו, שכל מין מאכל או תבשיל, שעשוי מכמה חומרים שונים, ובכללם "מין דגן", (בדרך כלל – קמח חיטה), והדגן מעורב במאכל על מנת לתת לו טעם טוב, הרי שהברכה שיש לברך על אותו מאכל היא "בורא מיני מזונות". ואף על פי שרוב המאכל מורכב ממרכיבים אחרים, שאינם מין דגן, בכל זאת, מכיון שהדגן בא לתת טעם טוב, ויש לו חשיבות מיוחדת, הרי הוא אינו מתבטל בין שאר המרכיבים, ויש לברך "בורא מיני מזונות". ולפיכך למדנו, שעל עוגות עם קמח וביצים וחלב וגבינה, וכיוצא בזה, יש לברך עליהם "בורא מיני מזונות", כפי שביארנו בהרחבה בהלכות הקודמות. 

ברכה אחרונה – מאכלים מעורבים
ועתה נבוא לשאלה הסבוכה יותר שעומדת לפנינו, והיא, לגבי ברכה אחרונה על המאכלים הללו, שאמנם מעורב בהם קמח חיטה, אך הם עשויים בעיקר ממרכיבים אחרים, וכאשר אוכלים מהם שיעור "כזית" (כעשרים ושבעה גרם), אין באותה אכילה שיעור "כזית" מהבצק, אלא מכל התערובת, שהיא: אגוזים או גבינה או קרם וכיוצא בזה. ונשאלת השאלה, האם גם במקרה כזה הברכה האחרונה הנכונה היא "על המחיה", או שמא במקרה כזה אין לברך ברכה אחרונה כלל?

והנה הדבר ברור, שאם אכל כמות גדולה של מאכל, עד שאין ספק שאכל שיעור "כזית" ממין הדגן עצמו, כלומר מהקמח עצמו, (בתוך שבע וחצי דקות), הרי אז יש לברך ברכה אחרונה "על המחיה" לכל הדעות. אך השאלה היא במקרה שאכל שיעור "כזית" מהמאכל כולו, ולא אכל שיעור "כזית" ממין הדגן בפני עצמו.

ברכה אחרונה - עוגת גבינה
ובראשית נבאר את הדין לגבי עוגות, שמערבים בעיסה הרבה ביצים וסוכר או גבינה או קמח תפוחי אדמה וכדומה, וכמות הקמח שמעורבת בעיסה, היא מועטת מאד. שיש לדון, אם אכל "כזית" מהעוגה, אבל לא אכל כזית ממין הדגן. האם רשאי לברך "על המחיה" או לא?

ובדין זה נחלקו הפוסקים, ויש בדבר כמה וכמה שיטות חלוקות. ואנו נביא את הדין הלכה למעשה, כפי שפסק מרן רבינו עובדיה יוסף זצוק"ל בשיעוריו, וכפי שביאר הגאון רבי דוד יוסף שליט"א בספרו הלכה ברורה (חלק עשירי עמוד תי).

אם היו מעורבים כמה מינים במאכל, והם היו מרובים מאד מן הדגן, אבל טעם הדגן היה ניכר בתערובת, וגם, הוא לא היה פחות משישית מהתערובת, הרי שדינו כדין כל עוגה, שיש לברך לאחר האכילה "על המחיה", ואפילו אם אכל רק כזית, ורוב המאכל עשוי ממינים אחרים, וכגון עוגות שמערבים בעיסה שלהם גבינה וסוכר וכדומה, בכל זאת יש לברך לאחר האכילה "על המחיה", אפילו כאשר אוכלים רק שיעור "כזית" אחד.

אבל אם לא היה הדגן, כלומר הקמח, שישית מהתערובת, או שלא היה טעמו ניכר בכלל, אזי אין לברך לאחר האכילה "על המחיה" כלל. ובמקרה כזה אין לברך שום ברכה אחרונה לאחר האכילה.

ואף על פי שהקמח נותן טעם טוב בעוגה, בכל זאת, מאחר והוא בא בכמות מועטת כל כך, עד שאינו מהווה אפילו שישית מהמרכיבים שבעוגה, אין לברך על עוגה כזו "על המחיה", אפילו שאכל ממנה כזית. וכן במקרה שהקמח הוא דווקא מרובה בעוגה, אך אין טעמו ניכר בכלל בתערובת, אין לברך על עוגה כזו על המחיה כלל.

ולסיכום: עוגה, שיש בה מעט קמח שבא לתת בה טעם טוב, ואכל ממנה כזית, אם טעם הקמח ניכר בעוגה, והוא מהווה לא פחות משישית ממרכיבי העוגה, יש לברך לאחר האכילה "על המחיה". אבל אם הקמח הוא מועט מאד, פחות משישית ממרכיבי העוגה, או שאין טעמו ניכר כלל, אין לברך ברכה אחרונה לאחר אכילת כזית מהעוגה. ובגוף ההלכה נתבארו עוד פרטים בזה.

ובהלכה הבאה נבאר שיש חילוק בדין זה במאכלים מסויימים. 

תאריך השאלה:
י"א אדר תשע"ט / 16 בפברואר 2019

יש לשטוף ידיים, אבל אין לברך.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


הנוגע בנעליו או ברגליו, בנעלים חדשות או בגרביים ושרוכים

בהלכה שפורסמה ביום רביעי, הזכרנו את דברי מרן השלחן ערוך, שהנוגע בנעליו צריך ליטול את ידיו.

טעם חיוב הנטילה לאחר נגיעה בנעליו וברגליו
והנה חיוב נטילת ידיים זו, יש אומרים שהוא מחמת נקיות (נקיון). כלומר, מכיון שבדרך כלל הרגליים והנעליים אינם נקיות, לכן צריך ליטול ידיים לאחר שנוגעים בהן. ויש אומרים שטעם הנטילה הוא מחמת רוח רעה השורה על רגלי האדם ועל מנעליו (שנאמר ארורה האדמה בעבורך. ולכן שורה רוח רעה על הארץ ועל הנעליים שנוגעות בה).

אופן הנטילה
ולפי הטעם הראשון, שהנטילה היא מחמת נקיות (נקיון), בודאי די ברחיצת הידיים פעם אחת, ואין צורך לרחוץ ידיים שלש פעמים לסירוגין. אבל לפי הטעם השני, שיש כאן רוח רעה השורה על הידיים, יש להחמיר ליטול ידיו שלש פעמים לסירוגין.
ולהלכה פסק מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל, שאף שמעיקר הדין די ברחיצת ידיים פעם אחת מן הברז, מכל מקום נכון לנהוג ליטול את ידיו שלש פעמים לסירוגין, וכפי שביארנו בהלכה הקודמת, שאין חיוב לעשות כן על ידי כלי, אלא די ברחיצה תחת הברז שלש פעמים. (שיכניס תחילה את יד ימין תחת זרם המים, ואחר כך שמאל, ואחר כך שוב ימין, ושוב שמאל, ושוב ימין ושוב שמאל).

הנוגע בנעליים חדשות
הנוגע בנעליים חדשות שלא נעל אותן מעולם. כתב הגאון רבינו יעקב עמדין (היעב"ץ), בספרו מור וקציעה (בסוף הסימן), שהואיל ועדיין לא נעלו את הנעליים מעולם, לא שורה עליהן רוח רעה. ומכיון שהם נקיות, הנוגע בהן אינו צריך ליטול ידיו.

הנוגע בגרביים נקיות
וכן הדין לגבי הנוגע בגרביים נקיות, שמכיון שבגרביים לא שייך הטעם של רוח רעה, כיון שאינן עשויות לגעת בקרקע, וכמו כן לא שייך הטעם של נקיות (נקיון), הואיל והן נקיות כעת,  ולפיכך פסק מרן הרב זצ"ל (יביע אומר ח"ה סי' א. ובספר ילקוט יוסף חלק ראשון עמוד יז), שאינו צריך ליטול ידיו כלל.

הנוגע בשרוכי הנעליים
וכמו כן הקושר את שרוכי הנעליים, ונזהר שלא לגעת בגוף הנעל, אלא רק בשרוכים. כתב מרן הרב זצ"ל (בשו"ת יביע אומר ובספר ילקוט יוסף שם), שאינו חייב ליטול ידיו אחר כך, הואיל ועל השרוכים לא שורה רוח רעה, שאינם גוף הנעל, וגם הם נקיים בדרך כלל ולא מצוי עליהם טינוף.

סיכום הדינים:
לאחר נגיעה בנעליים או ברגליים, יש ליטול ידיים. ונכון ליטול ידיים שלש פעמים לסירוגין.

אין צורך ליטול על ידי כלי. אלא יכניס תחילה יד ימין תחת זרם המים היוצאים מן הברז, ואחר כך יד שמאל, ושוב יעשה כן שלש פעמים.

הנוגע בנעליים חדשות שלא ננעלו מעולם, אינו חייב ליטול ידיו. והנוגע בגרביים נקיות, אינו נוטל ידיו.

הנוגע בשרוכי הנעליים, ולא נגע בנעל עצמה, אינו צריך ליטול ידיו.

תאריך השאלה:
ז' אדר תשע"ט / 12 בפברואר 2019

אם כן מדוע הרב קנייבסקי לא שם תכלת זו בציציותיו?

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


שאלה: בעניין מה שיש אנשים הלובשים טלית קטן (ציצית) עם "פתיל תכלת", האם צריך לנהוג כן על פי ההלכה?

תשובה: נאמר בספר במדבר (פרק טו) "דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם לדורותם ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת", כלומר שפתיל (חוט אחד) אחד מפתילי הציצית צריך להיות צבוע בצבע תכלת. ובתוספתא (פרק ט דמנחות הלכה ו) אמרו, תכלת אינה כשירה אלא מן החילזון. וחילזון זה הוא מין בעל חיים ימי, שהיו מפיקים ממנו צבע זה. ולכן פסקו הפוסקים, שלמעשה אין להכשיר שום צבע אחר אלא דוקא תכלת המופק מן החילזון, וכתבו כן מכמה טעמים שלא נוכל לפרטם במסגרתינו.

ולאחר חורבן בית המקדש, שהגלה נבוזראדן את רוב ישראל מארצם, נאמר בספר ירמיה (פרק נב) "מדלת הארץ השאיר נבוזראדן רב (ה)טבחים, לכורמים וליוקבים". כלומר שאף לאחר חורבן הבית נשארו בארץ ישראל הכורמים והיוקבים, ובגמרא במסכת שבת (דף כו.) ביארו מי הם אותם יוקבים, אלו ציידי חילזון, שהשאיר נבוזראדן בכדי שיספקו תכלת לצורך בגדי המלך נבוכדנצר. ומבואר אם כן שבזמן ההוא עוד היתה מצויה תכלת לישראל.

אלא שלאחר מכן, לא היתה יותר התכלת מצויה, וכמו שמבואר בכמה מקומות בדברי רבותינו. ולכן כבר בימי הגאונים שביארו היטב כל מצוות התורה, לא נמצא כלל מעניין מצות התכלת, מפני שכבר בזמנם לא היתה התכלת מצויה לישראל. ואף על פי שיתכן שחילזון התכלת עדיין קיים בעולם, כתב הרדב"ז, שמכיון שהוא בעל חיים ימי נדיר ביותר, שהיה מזדמן אחת לשבעים שנה (כלומר לעיתים רחוקות מאד היה אפשר לצוד אותו), אין אנו מכירים אותו, ולכן התבטלה מצוה זו מביננו.

ולדעת רבינו האר"י, אין שייכות למצות התכלת בציצית בזמן שאנו בגלות, וביאר דבריו על פי הקבלה. ובמדרש רבה (במדבר) אמרו שבזמנינו צבע התכלת נגנז.

אלא שבבריתא במסכת מנחות (דף מד.) אמרו , חילזון זה גופו (צבעו) דומה לים, ובשרו רך, והילוכו (תנועתו) במים על ידי סנפיריו בדומה לדג. וכן בעוד מקומות בדברי חז"ל נזכרו כמה פרטים מזהים ביחס לחילזון זה. מה שהביא לכך שבשנת תרמ"ז הוציא הגאון רבי גרשון חנוך העניך מרוז'ין את ספרו "שפוני טמוני חול", בו הוא טוען שמצא את חילזון התכלת, וזאת באמת לאחר מחקרים מעמיקים. גם טוען בספרו שיתכן וגם לרמב"ם היה חילזון זה, שהרי הוא כותב שדמו של החילזון הוא בצבע שחור, ומניין זאת לרמב"ם אם לא שהיה חילזון זה מצוי אצלו. ואכן מנהג חסידי רוז'ין עד היום לצבוע פתיל הציצית בתכלת המופקת מדג זה.

אך האמת היא שרבים ועצומים לא קיבלו את דבריו ודחו את ראיותיו של הגאון מרוז'ין, ואכן אחר כמה שנים קמו חוקרים אחרים ומצאו דג אחר שתואם יותר לתיאורי חז"ל את חילזון התכלת, וגם דבריהם לא נמצאו מוכרחים כלל, עד שרוב מוחלט מגדולי ישראל לא חששו בכלל לדברים אלו, אפילו לא בתורת ספק (שהרי אף אם היה ספק בדבר,מכל מקום ראוי היה לקבל את פסק הרב מרוז'ין, שכן מצות התכלת היא מן התורה, והיא מצוה חשובה ויקרה),וגם הגאון הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג ז"ל, שמלבד היותו גאון בתורה היה גם בקי במדעים, דחה את דברי הגאון מרוז'ין וקבע שהחילזון הוא מין אחר לגמרי. לפיכך אין כל טעם להחמיר בדבר שהוא סברא דחויה לגמרי, שכל גדולי הדורות לא חששו להם. וכן העיד הגאון רבי יצחק יוסף שליט"א, שבכל גדולי רבני הספרדים בדור שלפנינו, לא נמצא אפילו אחד שהחמיר בענין זה, וכן נודע מכל גאוני האשכנזים בדורות הללו שלא חששו כלל לדעה זו. ומכאן נלמד גם דרך הנהגה באופן כללי, שיש לנו לדבוק במנהגי גדולי הדורות, ולא להחליט בעצמינו איזה דרך ישכון אור, כי מה יודעים אנו שלא ידעו הם.

ולסיום אזכיר מעשה, שפעם שאל תלמיד חכם אחד את הגאון החזון איש זצ"ל, מדוע שלא נלך עם תכלת בציצית, הלא על כל פנים, "אם לא יועיל גם לא יזיק". מיד השיב לו הגאון, שגם בוילנא היה יהודי אחד שהיה כבד ראייה ולא היה לו כסף לקנות עדשות למשקפיו, מה עשה?, התקין זגוגיות פשוטות (של חלון) במשקפיו והלך איתם, וכששאלוהו מה מרויח בכך, והלא אין זגוגיות אלו משנות כלל את צורת הראייה, השיב, הלא על כל פנים "אם לא יועיל גם לא יזיק"...

תאריך השאלה:
ז' אדר תשע"ט / 12 בפברואר 2019

ברכתו שהכל נהיה בדברו

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


שאלות ותשובות הלכה יומית - מניעת צלקת בשבת – ברית מילה – מקל קינמון

לקט מתשובות שנמסרו בזמן האחרון

שאלה: נערה נחתכה בשבת בפניה, וטופלה על ידי רופא (פלסטיקאי) מומחה בתפרים קטנים, כדי שלא תשאר צלקת, האם הדבר מותר מצד ההלכה?

תשובה: נושא זה הוא סבוך, ונוגע למחלוקת רבותינו הראשונים, האם במקרה של פיקוח נפש, השבת "הותרה" לגמרי, שאז מותר לעשות יותר חילולי שבת ממה שנחוץ לשם הצלת נפשות (וכפי שנוהגים בימות החול), או שהשבת "דחויה" במקרה של פיקוח נפש, ואז אסור לעשות אלא את מה שהכרחי עבור הצלת נפשות. וכאן כשיש חתך מדמם, הרי שמותר לתפור את הפצע בשבת, מפני שיש בדבר סכנת נפשות, שהפצע עלול להזדהם, וגם עלולה הפצועה לאבד דם. אך כאשר רוצים להוסיף תפרים קטנים, כדי שלא תשאר צלקת, הדבר שנוי במחלוקת כפי שהסברנו. ולמעשה הורה הגאון רבי שלמה זלמן אוירבך זצ"ל (מנחת שלמה ח"ב סימן לד), להקל בדבר מטעמים שונים. וגם מרן רבינו עובדיה יוסף זצוק"ל (חזו"ע שבת ח"ג עמוד רעג) דן בזה, והעלה להקל, מאחר ולדעת הרבה פוסקים, השבת הותרה במקום פיקוח נפש. ואפילו לדעת החולקים, במקרה כזה שתוספת התפרים היא "גמר ההצלה" יש מקום לומר שלכל הדעות אפשר להקל בזה. לכן למסקנה, יש להקל בדבר.

 

שאלה: אדם שהוא בתוך שנה לפטירת אביו או אמו, האם מותר לו להשתתף בשמחת ברית מילה?

תשובה: יש בדבר מחלוקת הפוסקים. כי ידוע שהאבל על אביו או אמו בתוך שנים עשר חודשים, אסור לו להכנס לבית המשתה, כמו למשל שמחת נישואין. ולענין ברית מילה, התוספות במסכת מועד קטן (כב:) הביאו בשם רבינו שמשון, שמותר לאבל להכנס לסעודת ברית מילה, מאחר ויש צער לתינוק ביום המילה, ולכן אין שם שמחה כל כך. וטעם זה מבואר בגמרא בכתובות (ח.) לגבי הזימון שעושים בסעודת ברית מילה, שלא אומרים שם "שהשמחה במעונו", כי אין כל כך שמחה במקום שהתינוק מצטער. וכך רואים באמת, שבסעודת ברית מילה השמחה מאופקת יותר משאר השמחות, משום שטרודים בטיפול בתינוק. אמנם יש חולקים על דברי רבינו שמשון. ולמעשה פסק מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל (חזו"ע אבלות ח"ב עמוד שנב), שיש להקל בדבר, ובתנאי שהאבל נמצא שם כשאין שם כלי נגינה שמנגנים.

 

שאלה: אני רגיל לאכול לאט לאט מקל של קינמון, האם עלי לברך בורא פרי העץ?

תשובה: מרן בשלחן ערוך (סימן רב) כתב שעל ה"קנילה" מברכים בורא פרי האדמה. מטעמים שונים. ונראה שה"קנילה" היא "קינמון". ובספר שבולי הלקט כתב, שברכתו "שהכל נהיה בדברו". ובספר בתי כנסיות (להגאון רבי אברהם בן עזרא) כתב להסביר שיש קנה של בושם שרגילים לאכול אותו ועליו מברכים בורא פרי האדמה, ועליו דיבר מרן השלחן ערוך. ואילו השבלי הלקט דיבר על קנה של קינמון שהוא כמו קליפת עץ (שהוא הקינמון שלנו). ואיך שיהיה, בזמנינו אין רגילות בכלל לאכול קינמון בפני עצמו, אלא משתמשים בו כתבלין בלבד. ולכן כתבו כמה אחרונים, שיש לברך עליו שהכל נהיה בדברו לכל הדעות.

תאריך השאלה:
ו' אדר תשע"ט / 11 בפברואר 2019

מותר לטלטלו לצורך כדי להצניעו שלא ירעיש וכדומה, שהרי הוא כלי שמלאכתו לאיסור שמותר לטלטל לצורך גופו או מקומו.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


שאלה: שעון מעורר, האם מותר להכינו מערב שבת, על מנת שיצלצל בעצם יום השבת?

תשובה: הנה לעצם עריכת והכנת השעון שיצלצל בשבת, לכאורה יש לדון בזה לאיסור, שהרי הזכרנו כבר בעבר את דברי הברייתא במסכת שבת (דף יח.), "אין נותנים חטים לתוך ריחים של מים כדי שיטחנו ביום השבת". כלומר, אסור להכניס חטים לפני כניסת השבת, לריחים (כעין מכונה לטחינת חטים, המופעלת על ידי תנועת גלגל מים בשבת). ואף על פי שלא נעשית כאן כל מלאכה בשבת עצמה, שהרי מניחים את החטים מערב שבת, והם הולכות ונטחנות מאליהן על ידי תנועת המים בשבת, מכל מקום, הואיל והריחים משמיעות קול רעש בשבת, יש בזה משום זלזול בכבוד השבת. ונחלקו רבותינו בגמרא אם להלכה אנו תופסים כדברי הברייתא.  כי יש מי שמפרש שדברי הברייתא הם לכל הדעות, ולפיכך אסור להתחיל מלאכה מערב שבת בדבר המשמיע קול בשבת עצמה, ויש אומרים שדברי הברייתא תלויים במחלוקת אחרת בין בית שמאי לבית הלל, ולדעת בית הלל אין לחוש להשמעת קול שכזו בשבת, ומותר להכניס חטים לריחים מערב שבת על מנת שיטחנו בשבת עצמה.

ולהלכה פסק מרן השלחן ערוך (סימן רנב), שמותר לתת חטים לתוך ריחים של מים סמוך לחשיכה (לפני כניסת השבת), ואין חוששים להשמעת קול שיאמרו ריחים של פלוני טוחנות בשבת. וכתב על זה הרמ"א (שלאורו הולכים יוצאי אשכנז), ויש אוסרים בריחים, וכן בכל דבר שיש לחוש להשמעת קול, וכן נוהגים לכתחילה, אבל במקום הפסד יש להקל.

ומעתה נבא לנדון שלנו, שלכאורה לפי דברי הרמ"א שאסור לגרום שיצא קול רעש בשבת, כמו כן אסור לגרום להפעלת קול רעש שגורם השעון מעורר, שהרי יש בזה זלזול בכבוד השבת, שנראה כאילו יהודי מפעיל את השעון בשבת וגורם לרעש בשבת. ולפי זה למנהג האשכנזים יהיה אסור להפעיל שעון מעורר שיצלצל בשבת.

וכן פסק להלכה הגאון רבי משה פיינשטיין בשו"ת אגרות משה (חאו"ח ח"ד סימן ע), שלמנהג האשכנזים ההולכים לאורו של הרמ"א, יש לאסור הפעלת שעון  מעורר בשבת, אם הוא קול שנשמע גם מחוץ לחדר שהוא נמצא בו. (אבל אם אין הקול חזק כל כך, ואינו נשמע אלא באותו חדר שהשעון נמצא בו, אף הוא כתב להתיר). ומבואר מזה שדעתו של הגאון היתה להשוות הפעלת שעון מעורר לכל כלי המחולל רעש בשבת.

אולם מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל בתשובה שהובאה בספר ילקוט יוסף (שבת א' עמ' פט) הביא דברי כמה אחרונים הסוברים שיש להקל בזה אף לשיטת הרמ"א. שהרי לכל הדעות, אם אין הקול נשמע ממש מחמת פעולה שנעשית שמיד לאחריה הוא בא, כמו בהפעלת ריחים, אלא רק לאחר זמן, אין לאסור בזה מחמת השמעת קול. ועוד יש להוסיף על כך, שהרי רוב בני אדם אינם מכוונים בכל יום את השעון שיצלצל, אלא הוא מוכן אצלם בכל יום ויום להקיצם משנתם. ובאופן כזה בודאי שאין לאסור את הפעלת השעון בשבת, שהרי כתבו הפוסקים, (הובאו דבריו בבית יוסף סימן שלח) שמותר להפעיל מערב שבת שעון שבכל שעה הוא מצלצל בקול רעש, הואיל והכל יודעים ששעון זה הוא מוכן מאז ומתמיד, ואין מי שמפעילו בכל יום ויום, ובאופן כזה לא שייך איסור כלל. וכן פסק הרמ"א להלכה.

ועל כן העיקר להלכה, שבין לאשכנזים ובין לספרדים, מותר בהחלט להכין מערב שבת שעון שיצלצל בשבת לעוררם משנתם. וכן העלה הגאון רבי אליעזר יהודה ולדנברג ז"ל. ועוד רבים מגדולי הפוסקים.

ובהלכה הבאה נדון בעזרת ה' עוד בענינים אלו.

תאריך השאלה:
ו' אדר תשע"ט / 11 בפברואר 2019

אין להקל ליסוע יותר ממה שהכרחי. ויולדת, לכל הדעות יש למעט כמה שניתן במלאכות לגביה. ולגבי כיבוי המנוע, יש לבקש מגוי שנמצא שם שיכבה את המנוע ולכתחילה יש להשתדל מראש שיהיה טלפון של אמבולנס, ועדיף על ידי גוי, שיגיע לאסוף אותה בשבת, כי הנסיעה ברכב על ידי בעלה כרוכה בהרבה בעיות. ורק אם אירע שצריך להסיע אותה בשבת, יסיע אותה בשבת ויעצור במקום שמשם תוכל ללכת, בכניסה לבית החולים.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


שאלות ותשובות הלכה יומית - מניעת צלקת בשבת – ברית מילה – מקל קינמון

לקט מתשובות שנמסרו בזמן האחרון

שאלה: נערה נחתכה בשבת בפניה, וטופלה על ידי רופא (פלסטיקאי) מומחה בתפרים קטנים, כדי שלא תשאר צלקת, האם הדבר מותר מצד ההלכה?

תשובה: נושא זה הוא סבוך, ונוגע למחלוקת רבותינו הראשונים, האם במקרה של פיקוח נפש, השבת "הותרה" לגמרי, שאז מותר לעשות יותר חילולי שבת ממה שנחוץ לשם הצלת נפשות (וכפי שנוהגים בימות החול), או שהשבת "דחויה" במקרה של פיקוח נפש, ואז אסור לעשות אלא את מה שהכרחי עבור הצלת נפשות. וכאן כשיש חתך מדמם, הרי שמותר לתפור את הפצע בשבת, מפני שיש בדבר סכנת נפשות, שהפצע עלול להזדהם, וגם עלולה הפצועה לאבד דם. אך כאשר רוצים להוסיף תפרים קטנים, כדי שלא תשאר צלקת, הדבר שנוי במחלוקת כפי שהסברנו. ולמעשה הורה הגאון רבי שלמה זלמן אוירבך זצ"ל (מנחת שלמה ח"ב סימן לד), להקל בדבר מטעמים שונים. וגם מרן רבינו עובדיה יוסף זצוק"ל (חזו"ע שבת ח"ג עמוד רעג) דן בזה, והעלה להקל, מאחר ולדעת הרבה פוסקים, השבת הותרה במקום פיקוח נפש. ואפילו לדעת החולקים, במקרה כזה שתוספת התפרים היא "גמר ההצלה" יש מקום לומר שלכל הדעות אפשר להקל בזה. לכן למסקנה, יש להקל בדבר.

 

שאלה: אדם שהוא בתוך שנה לפטירת אביו או אמו, האם מותר לו להשתתף בשמחת ברית מילה?

תשובה: יש בדבר מחלוקת הפוסקים. כי ידוע שהאבל על אביו או אמו בתוך שנים עשר חודשים, אסור לו להכנס לבית המשתה, כמו למשל שמחת נישואין. ולענין ברית מילה, התוספות במסכת מועד קטן (כב:) הביאו בשם רבינו שמשון, שמותר לאבל להכנס לסעודת ברית מילה, מאחר ויש צער לתינוק ביום המילה, ולכן אין שם שמחה כל כך. וטעם זה מבואר בגמרא בכתובות (ח.) לגבי הזימון שעושים בסעודת ברית מילה, שלא אומרים שם "שהשמחה במעונו", כי אין כל כך שמחה במקום שהתינוק מצטער. וכך רואים באמת, שבסעודת ברית מילה השמחה מאופקת יותר משאר השמחות, משום שטרודים בטיפול בתינוק. אמנם יש חולקים על דברי רבינו שמשון. ולמעשה פסק מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל (חזו"ע אבלות ח"ב עמוד שנב), שיש להקל בדבר, ובתנאי שהאבל נמצא שם כשאין שם כלי נגינה שמנגנים.

 

שאלה: אני רגיל לאכול לאט לאט מקל של קינמון, האם עלי לברך בורא פרי העץ?

תשובה: מרן בשלחן ערוך (סימן רב) כתב שעל ה"קנילה" מברכים בורא פרי האדמה. מטעמים שונים. ונראה שה"קנילה" היא "קינמון". ובספר שבולי הלקט כתב, שברכתו "שהכל נהיה בדברו". ובספר בתי כנסיות (להגאון רבי אברהם בן עזרא) כתב להסביר שיש קנה של בושם שרגילים לאכול אותו ועליו מברכים בורא פרי האדמה, ועליו דיבר מרן השלחן ערוך. ואילו השבלי הלקט דיבר על קנה של קינמון שהוא כמו קליפת עץ (שהוא הקינמון שלנו). ואיך שיהיה, בזמנינו אין רגילות בכלל לאכול קינמון בפני עצמו, אלא משתמשים בו כתבלין בלבד. ולכן כתבו כמה אחרונים, שיש לברך עליו שהכל נהיה בדברו לכל הדעות.

תאריך השאלה:
ו' אדר תשע"ט / 11 בפברואר 2019

אם צלו אותו בתוך שלושה ימים מהשחיטה, מותר. ואם לא, אסור. (ואם תוך יום או יומיים מהשחיטה הקפיאו אותו, ואחר כך הפשירו אותו ומיד צלו, גם כן מותר לחממו).

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


שאלה: האם מותר לבשל או לטגן את הכבד אחר צלייתו?

כשצולים את הכבד, פורש ממנו הדם שנמצא בתוכו, כמו שביארנו בהלכה הקודמת, ולפיכך מותר לבשל את הכבד אחר צלייתו במים, או לטגנו בשמן, ואין בכך כלום. ולדעת הרמ"א, וכן מנהג רבים מן האשכנזים, יש להחמיר ולשטפו אחר הצלייה לפני הבישול. ומכל מקום אף לשיטת הרמ"א, אם לא שטף את הכבד אחר הצלייה ובישלו, אין בכך כלום, ומותר לאכול את הכבד.

איזה כבד מותר בבישול או בטיגון?
במה דברים אמורים, שמותר לבשל את הכבד אחר צלייתו? בכבד שלא עברו עליו שלושה ימים מזמן השחיטה עד לצלייתו, אבל כבד שעברו עליו שלושה ימים אין לאכלו אלא צלי, משום שכאשר עברו עליו שלושה ימים, כבר נקרש הדם שבתוכו, ואינו נפלט כולו על ידי הצלייה, וכשהוא מתבשל אחר צלייתו, הרי הוא פולט את הדם ההוא שבלוע בתוכו לתוך התבשיל, ונמצא התבשיל מעורב בדם, לכן אסור לבשלו. אבל לאוכלו צלי בלא בישול מותר, שאף על פי שיש בתוכו דם קרוש, אותו הדם אינו אסור באכילה כשהוא בלוע בכבד, ורק כאשר הוא פורש מן הכבד הוא אסור באכילה.

ויש לדעת, שהרבה מן הכבדים הנמכרים בחנויות עברו עליהם כבר שלושה ימים, ואין לאכלם אלא כשהם צלויים, אבל לבשלם אחר הצלייה אסור, אלא אם מצויין בפירוש מתי הוא תאריך השחיטה של העוף שממנו יצא הכבד, ומאז יש למנות שלשה ימים.

ועתה העיר ה' את רוחם של המשווקים כבד עוף בהשגחת בד"ץ בית יוסף, והם כותבים בפירוש על אריזת הכבד, עד איזה יום ועד איזו שעה מותר יהיה לטגנו לאחר הצלייה. וכך ניתן לצלות ולבשל את הכבד ללא חשש.

כבד שנשמר במקפיא
וכתב רבינו עובדיה יוסף זצ"ל, שכבד שנכנס להקפאה (לפני שעברו עליו שלושה ימים) ממושכת, אין דינו כדין כבד שעברו עליו שלושה ימים, אפילו אם הוא נמצא בהקפאה זמן ממושך, ומותר לבשלו אחר צלייתו, כל שלא עברו עליו שלושה ימים כשהוא במצב מופשר.

תאריך השאלה:
ד' אדר תשע"ט / 9 בפברואר 2019

גם חתן בר מצוה שמניח תפילין לא יברך שהחיינו, ויוכל ללבוש בגד חדש לברך עליו שהחיינו ולפטור גם את התפילין.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


ברכת שהחיינו על קיום מצוה בפעם הראשונה

שאלה: בקהילתינו נוהגים, שכל בת שמגיעה לגיל "בת מצוה", היא מקיימת לראשונה בחייה מצות "הפרשת חלה", ונוהגים שכשהיא מפרישה חלה בפעם הראשונה, היא מברכת גם ברכת "שהחיינו" לפני ההפרשה. האם המנהג נכון על פי ההלכה?

תשובה: בספר הרוקח (סימן שעא) כתב, כל מצוה שעל האדם לעשותה, צריך לברך שהחיינו בפעם הראשונה שמקיים המצוה. ובספר חלת לחם (סימן ז) כתב, שנהגו הנשים במקומו, שהכלה, בשעה שהיא מפרישה חלה בפעם הראשונה, מברכת גם ברכת שהחיינו. וכן הובא המנהג בעוד מספרי האחרונים. ולמנהג זה נראה גם, שבכל מצוה שמקיים אדם בפעם הראשונה בחייו, יברך שהחיינו. וכן בעל תשובה, המקיים לראשונה בחייו את המצוות, צריך לברך על מצוה ומצוה ברכת שהחיינו.

אולם מרן רבינו עובדיה יוסף זצוק"ל (בספרו "חזון עובדיה - תרומות ומעשרות" עמוד קפט) כתב, שמנהג זה, אינו מנהג נכון, שהרי כתב הרמב"ם בתשובה, שהמפריש חלה או תרומות ומעשרות בפעם הראשונה בחייו, אינו מברך שהחיינו. וגם דברי הרוקח שהזכרנו, הם שנויים במחלוקת הראשונים.

וכן כתוב בתשובות הגאונים, שאין מברכים שהחיינו אלא על דבר שיש בו שמחה והנאה לגוף, כמו פרי חדש, או בגד חדש. וכן דבר שהוא בא מזמן לזמן, מברכים עליו שהחיינו, אבל דבר שאינו תלוי בזמן מסויים, ואין בו הנאה לגוף, כגון כל מצוה שמקיימה בפעם הראשונה בחייו, אין לברך עליה שהחיינו.

והביא שכן כתבו גדולי האחרונים, שאין לברך שהחיינו בפעם הראשונה שמפרישה חלה. וכן על כל מצוה בפעם הראשונה שמקיימה, אין לברך שהחיינו.

וכמו כן כלה הטובלת לקראת יום נשואיה, אין לה לברך ברכת שהחיינו על טבילתה, כי היא ברכה לבטלה לדעת רוב הפוסקים, ואפילו במקום שנהגו הכלות לברך שהחיינו, נכון לבטל מנהגן. (טהרת הבית חלק שני עמוד תקלד).

תאריך השאלה:
ד' אדר תשע"ט / 9 בפברואר 2019

במנחות עה: בפירוש רש"י מבואר שהיה מברך שהחיינו. וראה בדברי התוספות שם.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


ברכת שהחיינו על קיום מצוה בפעם הראשונה

שאלה: בקהילתינו נוהגים, שכל בת שמגיעה לגיל "בת מצוה", היא מקיימת לראשונה בחייה מצות "הפרשת חלה", ונוהגים שכשהיא מפרישה חלה בפעם הראשונה, היא מברכת גם ברכת "שהחיינו" לפני ההפרשה. האם המנהג נכון על פי ההלכה?

תשובה: בספר הרוקח (סימן שעא) כתב, כל מצוה שעל האדם לעשותה, צריך לברך שהחיינו בפעם הראשונה שמקיים המצוה. ובספר חלת לחם (סימן ז) כתב, שנהגו הנשים במקומו, שהכלה, בשעה שהיא מפרישה חלה בפעם הראשונה, מברכת גם ברכת שהחיינו. וכן הובא המנהג בעוד מספרי האחרונים. ולמנהג זה נראה גם, שבכל מצוה שמקיים אדם בפעם הראשונה בחייו, יברך שהחיינו. וכן בעל תשובה, המקיים לראשונה בחייו את המצוות, צריך לברך על מצוה ומצוה ברכת שהחיינו.

אולם מרן רבינו עובדיה יוסף זצוק"ל (בספרו "חזון עובדיה - תרומות ומעשרות" עמוד קפט) כתב, שמנהג זה, אינו מנהג נכון, שהרי כתב הרמב"ם בתשובה, שהמפריש חלה או תרומות ומעשרות בפעם הראשונה בחייו, אינו מברך שהחיינו. וגם דברי הרוקח שהזכרנו, הם שנויים במחלוקת הראשונים.

וכן כתוב בתשובות הגאונים, שאין מברכים שהחיינו אלא על דבר שיש בו שמחה והנאה לגוף, כמו פרי חדש, או בגד חדש. וכן דבר שהוא בא מזמן לזמן, מברכים עליו שהחיינו, אבל דבר שאינו תלוי בזמן מסויים, ואין בו הנאה לגוף, כגון כל מצוה שמקיימה בפעם הראשונה בחייו, אין לברך עליה שהחיינו.

והביא שכן כתבו גדולי האחרונים, שאין לברך שהחיינו בפעם הראשונה שמפרישה חלה. וכן על כל מצוה בפעם הראשונה שמקיימה, אין לברך שהחיינו.

וכמו כן כלה הטובלת לקראת יום נשואיה, אין לה לברך ברכת שהחיינו על טבילתה, כי היא ברכה לבטלה לדעת רוב הפוסקים, ואפילו במקום שנהגו הכלות לברך שהחיינו, נכון לבטל מנהגן. (טהרת הבית חלק שני עמוד תקלד).

תאריך השאלה:
ד' אדר תשע"ט / 9 בפברואר 2019

אין לברך שהחיינו על תפילין חדשות. ויוכל ללבוש בגד חדש ולברך עליו ועל התפילין שהחיינו.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


ברכת שהחיינו על קיום מצוה בפעם הראשונה

שאלה: בקהילתינו נוהגים, שכל בת שמגיעה לגיל "בת מצוה", היא מקיימת לראשונה בחייה מצות "הפרשת חלה", ונוהגים שכשהיא מפרישה חלה בפעם הראשונה, היא מברכת גם ברכת "שהחיינו" לפני ההפרשה. האם המנהג נכון על פי ההלכה?

תשובה: בספר הרוקח (סימן שעא) כתב, כל מצוה שעל האדם לעשותה, צריך לברך שהחיינו בפעם הראשונה שמקיים המצוה. ובספר חלת לחם (סימן ז) כתב, שנהגו הנשים במקומו, שהכלה, בשעה שהיא מפרישה חלה בפעם הראשונה, מברכת גם ברכת שהחיינו. וכן הובא המנהג בעוד מספרי האחרונים. ולמנהג זה נראה גם, שבכל מצוה שמקיים אדם בפעם הראשונה בחייו, יברך שהחיינו. וכן בעל תשובה, המקיים לראשונה בחייו את המצוות, צריך לברך על מצוה ומצוה ברכת שהחיינו.

אולם מרן רבינו עובדיה יוסף זצוק"ל (בספרו "חזון עובדיה - תרומות ומעשרות" עמוד קפט) כתב, שמנהג זה, אינו מנהג נכון, שהרי כתב הרמב"ם בתשובה, שהמפריש חלה או תרומות ומעשרות בפעם הראשונה בחייו, אינו מברך שהחיינו. וגם דברי הרוקח שהזכרנו, הם שנויים במחלוקת הראשונים.

וכן כתוב בתשובות הגאונים, שאין מברכים שהחיינו אלא על דבר שיש בו שמחה והנאה לגוף, כמו פרי חדש, או בגד חדש. וכן דבר שהוא בא מזמן לזמן, מברכים עליו שהחיינו, אבל דבר שאינו תלוי בזמן מסויים, ואין בו הנאה לגוף, כגון כל מצוה שמקיימה בפעם הראשונה בחייו, אין לברך עליה שהחיינו.

והביא שכן כתבו גדולי האחרונים, שאין לברך שהחיינו בפעם הראשונה שמפרישה חלה. וכן על כל מצוה בפעם הראשונה שמקיימה, אין לברך שהחיינו.

וכמו כן כלה הטובלת לקראת יום נשואיה, אין לה לברך ברכת שהחיינו על טבילתה, כי היא ברכה לבטלה לדעת רוב הפוסקים, ואפילו במקום שנהגו הכלות לברך שהחיינו, נכון לבטל מנהגן. (טהרת הבית חלק שני עמוד תקלד).

תאריך השאלה:
כ"ט שבט תשע"ט / 4 בפברואר 2019

יש לברך ברכה אחרונה נפשות. (אם אכל כזית ממאכלים שברכתן נפשות).

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


ברכה אחרונה על עוגות שיש בהן גם קמח

בהלכות הקודמות, ביארנו, שכל מין מאכל או תבשיל, שעשוי מכמה חומרים שונים, ובכללם "מין דגן", (בדרך כלל – קמח חיטה), והדגן מעורב במאכל על מנת לתת לו טעם טוב, הרי שהברכה שיש לברך על אותו מאכל היא "בורא מיני מזונות". ואף על פי שרוב המאכל מורכב ממרכיבים אחרים, שאינם מין דגן, בכל זאת, מכיון שהדגן בא לתת טעם טוב, ויש לו חשיבות מיוחדת, הרי הוא אינו מתבטל בין שאר המרכיבים, ויש לברך "בורא מיני מזונות". ולפיכך למדנו, שעל עוגות עם קמח וביצים וחלב וגבינה, וכיוצא בזה, יש לברך עליהם "בורא מיני מזונות", כפי שביארנו בהרחבה בהלכות הקודמות. 

ברכה אחרונה – מאכלים מעורבים
ועתה נבוא לשאלה הסבוכה יותר שעומדת לפנינו, והיא, לגבי ברכה אחרונה על המאכלים הללו, שאמנם מעורב בהם קמח חיטה, אך הם עשויים בעיקר ממרכיבים אחרים, וכאשר אוכלים מהם שיעור "כזית" (כעשרים ושבעה גרם), אין באותה אכילה שיעור "כזית" מהבצק, אלא מכל התערובת, שהיא: אגוזים או גבינה או קרם וכיוצא בזה. ונשאלת השאלה, האם גם במקרה כזה הברכה האחרונה הנכונה היא "על המחיה", או שמא במקרה כזה אין לברך ברכה אחרונה כלל?

והנה הדבר ברור, שאם אכל כמות גדולה של מאכל, עד שאין ספק שאכל שיעור "כזית" ממין הדגן עצמו, כלומר מהקמח עצמו, (בתוך שבע וחצי דקות), הרי אז יש לברך ברכה אחרונה "על המחיה" לכל הדעות. אך השאלה היא במקרה שאכל שיעור "כזית" מהמאכל כולו, ולא אכל שיעור "כזית" ממין הדגן בפני עצמו.

ברכה אחרונה - עוגת גבינה
ובראשית נבאר את הדין לגבי עוגות, שמערבים בעיסה הרבה ביצים וסוכר או גבינה או קמח תפוחי אדמה וכדומה, וכמות הקמח שמעורבת בעיסה, היא מועטת מאד. שיש לדון, אם אכל "כזית" מהעוגה, אבל לא אכל כזית ממין הדגן. האם רשאי לברך "על המחיה" או לא?

ובדין זה נחלקו הפוסקים, ויש בדבר כמה וכמה שיטות חלוקות. ואנו נביא את הדין הלכה למעשה, כפי שפסק מרן רבינו עובדיה יוסף זצוק"ל בשיעוריו, וכפי שביאר הגאון רבי דוד יוסף שליט"א בספרו הלכה ברורה (חלק עשירי עמוד תי).

אם היו מעורבים כמה מינים במאכל, והם היו מרובים מאד מן הדגן, אבל טעם הדגן היה ניכר בתערובת, וגם, הוא לא היה פחות משישית מהתערובת, הרי שדינו כדין כל עוגה, שיש לברך לאחר האכילה "על המחיה", ואפילו אם אכל רק כזית, ורוב המאכל עשוי ממינים אחרים, וכגון עוגות שמערבים בעיסה שלהם גבינה וסוכר וכדומה, בכל זאת יש לברך לאחר האכילה "על המחיה", אפילו כאשר אוכלים רק שיעור "כזית" אחד.

אבל אם לא היה הדגן, כלומר הקמח, שישית מהתערובת, או שלא היה טעמו ניכר בכלל, אזי אין לברך לאחר האכילה "על המחיה" כלל. ובמקרה כזה אין לברך שום ברכה אחרונה לאחר האכילה.

ואף על פי שהקמח נותן טעם טוב בעוגה, בכל זאת, מאחר והוא בא בכמות מועטת כל כך, עד שאינו מהווה אפילו שישית מהמרכיבים שבעוגה, אין לברך על עוגה כזו "על המחיה", אפילו שאכל ממנה כזית. וכן במקרה שהקמח הוא דווקא מרובה בעוגה, אך אין טעמו ניכר בכלל בתערובת, אין לברך על עוגה כזו על המחיה כלל.

ולסיכום: עוגה, שיש בה מעט קמח שבא לתת בה טעם טוב, ואכל ממנה כזית, אם טעם הקמח ניכר בעוגה, והוא מהווה לא פחות משישית ממרכיבי העוגה, יש לברך לאחר האכילה "על המחיה". אבל אם הקמח הוא מועט מאד, פחות משישית ממרכיבי העוגה, או שאין טעמו ניכר כלל, אין לברך ברכה אחרונה לאחר אכילת כזית מהעוגה. ובגוף ההלכה נתבארו עוד פרטים בזה.

ובהלכה הבאה נבאר שיש חילוק בדין זה במאכלים מסויימים. 


צפייה