שאלות ותשובות הלכה יומית

תאריך השאלה:
י"ח תמוז תש"פ / 10 ביולי 2020

מנהג הספרדים להקל עד ראש חודש אב. 

 

שבת שלום,

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


 

דין תספורת בימי בין המצרים – שנת תשע"ט

מנהג איסור תספורת
מרוב תוקף האבלות בימי בין המצרים, נהגו האשכנזים שלא להסתפר ולהתגלח, מיום שבעה עשר בתמוז ועד יום עשירי באב.

מנהג הספרדים
אולם הספרדים ובני עדות המזרח לא נהגו להחמיר בזה, אלא מנהגינו כעיקר תקנת רבותינו התנאים, שגזרו אחר חורבן בית המקדש, שבשבוע שחל בו תשעה באב אסור מלספר ולכבס, וכן פסקו הרמב"ם ומרן השלחן ערוך. ושבוע שחל בו תשעה באב, פירושו, השבוע שבתוכו חלה תענית תשעה באב, מיום ראשון ואילך. ולדוגמא, אם יחול יום תשעה באב ביום שלישי, הרי שמיום ראשון שלפניו, נוהגים כל מנהגי האבלות השייכים לשבוע שחל בו תשעה באב.

שבוע שחל בו תשעה באב, שנת התשע"ט
בשנה זו, שבת התשע"ט, יחול יום תשעה באב בשבת. ולכן התענית נדחית ליום ראשון שלאחר מכן. ולפיכך, אין לנו השנה "שבוע שחל בו תשעה באב", וכמו שפסק מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל בספרו חזון עובדיה (עמוד רכג) וכפי שעוד נבאר בעזרת ה'. וכל המנהגים המיוחדים לשבוע שחל בו תשעה באב, ובכללם איסור תספורת, אינם נוהגים בשנה זו, חוץ מיום תשעה באב בעצמו, שבודאי שאסור להסתפר בו.

תספורת לנשים
לענין תספורת לנשים בשבוע שחל בו למנהג הספרדים, או בכל ימי בין המצרים למנהג האשכזים, נחלקו הפוסקים כיצד יש לנהוג. ובאמת שהדבר תלוי במחלוקת אחרת, וכפי שנבאר:

נחלקו הפוסקים, לענין אשה שאבלה על אחד משבעת קרוביה (אב ואם, אח ואחות, בן ובת, ובעל), האם אסור לה להסתפר, כשם שלאנשים אסור להסתפר, או שאיסור זה אינו נוהג באשה.

ולהלכה, מרן השלחן ערוך, אשר הספרדים וכל בני עדות המזרח הולכים לאורו, פסק שאין איסור תספורת נוהג באשה. ועל כן תיכף אחר שבעת ימי האבל, מותר לאשה להסתפר. אבל הרמ"א, שלפי הוראותיו הולכים האשכנזים היוצאים ביד רמ"א, פסק שאיסור תספורת נוהג גם בנשים.

ולפי זה נראה, שלדעת מרן השלחן ערוך, ולמנהג הספרדים, אין איסור תספורת נוהג בנשים גם בשבוע שחל בו תשעה באב. אבל למנהג האשכנזים היוצאים ביד רמ"א, אף הנשים בכלל איסור זה. וכן פסק הגאון רבי משה פיינשטיין זצ"ל, ועוד מגדולי הפוסקים.

ומכל מקום יש מרבני האשכנזים שכתבו, שאף על פי שבאבלות ממש, מנהגם  הוא שגם הנשים אינן מסתפרות, מכל מקום בבין המצרים רשאיות הנשים להקל בזה, כי אין תוקף מנהג האבלות חמור כל כך מצד הדין, רק בתורת מנהג, כמו שביארנו. אבל בשבוע שחל בו תשעה באב, שאז איסור התספורת הוא מתקנת  חכמי המשנה ממש, ולא רק מחמת המנהג, אין לחלק בין אנשים לנשים.

ולמעשה בשנה זו למנהג הספרדים איסור תספורת אינו נוהג כלל, מלבד ביום תענית תשעה באב עצמו. אבל למנהג האשכנזים, לדעת כמה מגדולי הפוסקים יש להחמיר אפילו לנשים שלא להסתפר.

תאריך השאלה:
י"ז תמוז תש"פ / 9 ביולי 2020

אין לעשות זאת בימי בין המצרים. אלו ימים שאנו מתאבלים בהם על הצרות שעברו על עם ישראל מדורי דורות. ולכן לא נכון לנהוג כאילו לא אירע דבר.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


 

מנהגי ימי בין המצרים בקצרה

פרי חדש בימי בין המצרים
אף על פי שביארנו שבימי בין המצרים אין לברך שהחיינו על פרי חדש, מכל מקום, אשה שהיא בהריון, והיא מתאווה לאיזה פרי חדש שנמצא עתה בשוק, כמו פרי הדובדבן ומנגו וכיוצא באלו, יש להביא לה מיד מאותו הפרי שתאכל ממנו.

שמיעת כלי זמר בימי בין המצרים
אסור לעשות ריקודים ומחולות בימים שבין שבעה עשר בתמוז לתשעה באב, ואפילו בלא כלי נגינה.

כתב מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל, שבימי בין המצרים יש להמנע משמיעת מוזיקה מוקלטת. ומכל מקום, בשמחת מצוה, כגון שמחת חתן וכלה, או בשמחת ברית מילה, או בסעודת פדיון הבן, או בר מצוה, או סיום מסכת, מותר לשמוע שירי קודש המלווים בכלי נגינה, שכל שהיא שמחה של מצוה, יש להקל בדבר.

שירה בפה בימי בין המצרים
ושירה שהיא בפה, בלא כלי זמר, מותר לשורר בימים אלה. וכל שכן שיש להקל בזה בשבתות של ימי בין המצרים, ואפילו בתשעה באב שחל להיות בשבת, מותר לשורר שירי קודש לכבוד שבת.

מי שפרנסתו מנגינה על כלי זמר
מי שפרנסתו לנגן בכלי זמר אצל גויים, מותר לו להמשיך לנגן בכלי זמר עד שבוע שחל בו תשעה באב. וכמו כן מורה לנגינה, שמלמד תלמידים לנגן על כינור וכדומה, ויש לו הפסד ממון, אם לא ילמד בימים אלה, מותר לו להמשיך ללמד נגינה עד שבוע שחל בו תשעה באב. ונכון להחמיר בזה מיום ראש חודש אב. וכמו שיש להקל בזה למורה שמלמד נגינה, כמו כן מותר הדבר לתלמיד הלומד נגינה בימים אלו.

קייטנות שמשמיעים בהם מוזיקה
קייטנות של ילדים, או גני ילדים הפועלים בימי בין המצרים, ובמסגרת פעולתם משמיעים בהם שירים המלויים בכלי נגינה, יש להקל להם להשמיע שירים אלה בימי בין המצרים. כן פסק מרן רבינו זצ"ל, וכן פסק הגאון רבי יעקב קמינצקי זצ"ל.

כיבוס ולבישת בגדים מכובסים
דיני כיבוס ולבישת בגדים מכובסים, יבואר אם ירצה ה' בסמוך לראש חודש אב.

תאריך השאלה:
י"ז תמוז תש"פ / 9 ביולי 2020

בודאי שיש לברך על אבטיח ומילון שהחיינו, כיון שהם פירות חדשים, וניכר שהם חדשים. 

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


שאלה: האם עיור יכול לעלות לתורה?

תשובה: העולה לתורה, ומברך לפני ואחרי הקריאה, עליו לקרוא בעצמו בתורה. ואם הוא אינו רוצה לקרוא בעצמו בתורה לפני הציבור, מפני שאינו בקי בטעמי המקרא וכדומה, השליח ציבור קורא בתורה, והעולה לתורה חייב לקרוא ביחד איתו בלחש את כל הפסוקים.

ומעתה לגבי השאלה שלפנינו. הנה אדם שהוא עיור, הרי הוא אינו יכול לקרוא בתורה בעצמו, מפני שהוא אינו רואה את הספר תורה. וכן דעת הרבה מרבותינו הראשונים, שפסקו שמטעם זה, אין להעלות אדם עיור לתורה. וכן מרן השלחן ערוך (סימן קלט סעיף ג) פסק שמן הדין אין להעלות אדם עיור (סומא) לתורה.

לעומת זאת לדעת רבינו בעל האשכול, ניתן להעלות עיור לתורה, מפני שהעיור יכול לצאת ידי חובת הקריאה, כשהוא שומע אותה מפיו של השליח ציבור. אולם כאמור, מרן השלחן ערוך פסק כדעת הפוסקים האסורים על עיור לעלות לתורה.

והנה לכאורה, מאחר וקבלנו עלינו את הוראות מרן השלחן ערוך, אם כן אין להעלות עיור לתורה, הלכה למעשה. אולם בשו"ת משאת בנימין (סימן סב) להגאון רבי בנימין סלניק, שחי סמוך לזמן מרן השלחן ערוך, כתב לדון בזה, מאחר ולעת זקנתו, הגאון בעל משאת בנימין בעצמו, נעשה עיור, (כי "חשכו הרואות בארובות", כלומר העיניים), והוא בתשובתו, הביא את דברי מרן השלחן ערוך, והשיג עליהם, וערך את דבריו בסגנון מליצי, ונביא מקצת מהם:

"בענין אם סומא יכול לעלות ולקרות בתורה, המאסף לכל המחנות, הגאון והמופלג בדורו מוהר"ר יוסף קארו נשמתו עדן, בספר הבית יוסף שלו, ליקט ואסף לכל הדעות, ושקל וערך, והעלה לאיסורא, שאינו רשאי לעלות לתורה בין המנויים, ואני אמרתי, כי זה עתה לעת זקנתי חשכו הרואות בארובות, ותכהנה עיני מראות, ולפי אשר עלתה במחשבה של הרב ז"ל, לגרשני מלהסתפח בנחלת ה' ותורת אמת חיי עולם, לבלתי אחשב במספר המנויים לעלות, ולכן אמרתי וגמרתי בלבי חלילה לי מלעזוב את דרך עץ החיים ומלאחוז בענפיה, אהבתי זאת התעודה מימי קדם קדמתה, משפטה ודתה, וגם לעת זקנתי בל אשליכה, ובה אתהלכה, ואפתח בדבר הלכה, לראות על מה עשה לי הרב ככה"...

ובסיכום כתב, שלא שמענו לדברי מרן השלחן ערוך בדין זה. וכן הגאון רבי חיים פלאג'י בספר חיים (סימן יא) כתב שבאיזמיר, אף על פי שנהגו בכל הדינים כדברי מרן השלחן ערוך, מכל מקום בענין זה לא נהגו כדעת מרן, והיו מעלים עיור לתורה. וכן האריכו בזה עוד מגדולי הפוסקים.

ולמעשה, העיד הגאון הראשון לציון מהר"ר יצחק יוסף שליט"א, שבצעירותו ראה בעיניו, שהיה חזן אחד, ושמו ר' מרדכי חלפון ז"ל, שהיה נעים זמירות ישראל, והיה הולך ברגל ביום השבת, כדי לשמוע את מרן זצ"ל מקריא את ברכת הכהנים בנעימה, והוא היה עיור בשתי עיניו. ומרן זצ"ל היה מעלה אותו לספר תורה, והיה סומך על דברי בעל האשכול שהזכרנו, מפני שהדבר עלול לגרום לאדם שאינו רואה בשני עיניו, לעגמת נפש עצומה. וידוע, שמי שסובל ואינו רואה בעיניו, הרי זה אחד הדברים הקשים ביותר לאדם, וממילא הוא נעצב אל לבו מאד, ואסור לנו להחמיר עליו שלא להעלותו לתורה, אלא נוכל לסמוך על דברי בעל האשכול. וכן נוהגים בבתי מדרשות הנוהגים על פי פסקי מרן הקדוש זצ"ל, שאף על פי שכמעט בכל דבר אין אנו זזים מפסק מרן השלחן ערוך, מכל מקום בענין זה, הנוגע לכבודו של העיור, ולשמחו מיגונו, מאחר ויש לנו את בעל האשכול לסמוך עליו, ובהצטרף דעת פוסקים אחרים כפי שהזכרנו, העיקר שיש להקל בדבר, ומעלים את העיור לתורה. ובפרט ביום שמחת תורה, שכל הציבור עולה לתורה, שאז יש להקל בדבר יותר.

תאריך השאלה:
י"ז תמוז תש"פ / 9 ביולי 2020

נכון, לפני אמירת עושה שלום. ולאחר שמבקשים בקשה פרטית, יש לומר שוב יהיו לרצון, ואחר כך עושה שלום. 

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


בקשות אישיות – הנהגות ממרן זצ"ל

שאלה: האם רשאי כל אדם להוסיף בקשות אישיות בתפילת העמידה? כיצד ראוי לנהוג בזה?

תשובה: רבותינו במסכת ברכות (לד.), דנו בענין הוספת בקשות פרטיות באמצע תפלת שמונה עשרה, וכך אמרו:

"לעולם אל ישאל אדם את צרכיו, לא בשלש ראשונות ולא בשלש אחרונות". כלומר, בשלושת הברכות הראשונות, ובשלושת הברכות האחרונות של תפלת העמידה, אסור להוסיף בקשות פרטיות. אבל בשאר הברכות שבתפלת העמידה, מותר להוסיף בקשות פרטיות, לפי ענינה של הברכה. וכן פסקו הטור ומרן השלחן ערוך (סימן קיב).

וטעם הדבר שאין לבקש שום דבר בברכות הראשונות והאחרונות של התפלה, הוא משום שעיקרן של הברכות הללו הוא שבח להשם יתברך, או בקשה על צרכי כלל ישראל, שגם היא בכלל השבח למלך. והרי כך הדרך, שכאשר בא אדם לבקש איזה דבר מהמלך, תחילה, מסדר שבחו, ואחר כך מבקש בקשתו. ומזה הטעם אנו משבחים את ה' בשלשת הברכות הראשונות. ובשעת השבח בודאי שאין זה מן הראוי להכניס בקשה פרטית. וכן בשלשת הברכות האחרונות, שהן שבח לה', בבקשות על כלל ישראל, שירצה השם יתברך את תפלתם ועבודתם, ויתן להם שלום, ויקבל את הודאתנו לו, וגם אז אין זה נכון לבקש בקשות פרטיות.

ורק בשאר הברכות שבאמצע התפלה, רשאי כל אדם מעיקר הדין לבקש את צרכיו, בכל ברכה לפי ענינה. כלומר, בברכת השיבנו, יוכל לבקש מהשם יתברך שיסייע בידו לחזור בתשובה, בברכת רפאנו יוכל לבקש על חולה שיתרפא, ובברכת ברכינו, יוכל לבקש על הפרנסה, ובשמע קולינו יוכל לבקש על כל דבר הנצרך לו, שהיא כוללת את כל התפילות. וכן לאחר אמירת "יהיו לרצון", רשאי לבקש כל מה שירצה.

וכיצד הוא מוסיף בתפלה? תחילה יאמר נוסח הברכה, עד שמגיע לסיום הברכה, ואז יבקש מה שירצה, ויסיים בחתימת הברכה. ולדוגמא, יתחיל בברכת רפאינו, עד שיגיע ל"והעלה ארוכה ומרפא לכל תחלואינו ולכל מכאובינו מכותינו", ואז יבקש על החולה שהשם יתברך ישלח לו רפואה שלימה, ויסיים "כי אל רופא רחמן ונאמן אתה, ברוך אתה ה' רופא חולי עמו ישראל".

אולם יש להזהר, שלא להאריך בתחינות בשעת התפילה, שלא ניתנו הברכות לומר בהם דברי הבאי חס ושלום, רק יזהר לדקדק בלשונו ולבקש צרכיו בלשון נקייה ומדוייקת בקצרה.

ובענין זה יש לציין, כי מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל היה מייעץ, כאשר היו באים לפניו חולים, שמן הראוי להתפלל עליהם דוקא בברכת "רפאינו", שהתפלה שם לרפואת חולים, עדיפה על התפלה בברכת "שמע קולינו".

ופעם היה מעשה, שאחת מבנות המשפחה היתה במצב רפואי מסובך. ומרן זצ"ל הורה לנו, להתפלל עליה בברכת "רפאינו". אולם אנו התפללנו בברכת "שמע קולינו". לאחר כמה ימים, קרא לנו מרן זצ"ל ואמר, מדוע אינך מתפלל ברפאינו? השבתי לו, הנני מתפלל היטב. אמר לי, לא נכון, אינך מתפלל ברפאינו, אלא בשמע קולינו! מרוב פחד, השבתי למרן זצ"ל, כי התפללתי ברפאינו. באותה שעה, ממש נצנצה רוח הקודש אצל מרן זצ"ל, אז פנה ואמר: אין זה נכון, באמת אינך מתפלל ברפאינו אלא בשמע קולינו! אם תתפלל ברפאינו התפילה תתקבל!

עוד ראינו בעינינו, כאשר נודע למרן זצ"ל על נער אחד שהחל מתדרדר מבחינה רוחנית, עמדנו בסמוך למרן זצ"ל בזמן התפילה, ושמענו איך שהיה מתפלל על אותו נער לאחר אמירת "יהיו לרצון" (השני) שבתפלת העמידה. ובמשך כחצי דקה התחנן לה' יתברך בדמע, שיעיר את רוחו של אותו צעיר שישוב בתשובה שלימה. וכן היה מרן זצ"ל נוהג לגבי כמה שמות של אנשים שביקשו ממנו להתפלל עליהם, שהיה מתפלל עליהם אחר אמירת יהיו לרצון. ופעם הזכרנו לפניו באקראי, על אדם אחד שלקה בנפשו, ומיד השיב לנו מרן, הנה בכל יום אני מתפלל עליו, ושמו פלוני בן פלונית. ואותו צעיר לא היה ממקורבי מרן זצ"ל, אלא שמצבו הרפואי נגע מאד ללבו של מרן, עד שהיה מתפלל בכל יום.

תאריך השאלה:
י"ז תמוז תש"פ / 9 ביולי 2020

 שלושת השבועות מתחילים משבעה עשרה בתמוז ועד לתשעה באב. ואין לשמוע מוזיקה עם כלי נגינה מיום שבעה עשר בתמוז ועד ליום שאחרי תשעה באב. 

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


 

שמיעת כלי זמר בימי בין המצרים

שמיעת מוזיקה וריקודים בימי בין המצרים
אסור לעשות ריקודים ומחולות בימים שבין שבעה עשר בתמוז לתשעה באב, ואפילו בלא כלי נגינה.

וכל זה הוא אפילו בריקודים המתנהלים על פי ההלכה, ומנהגי הצניעות המקודשים לעם ישראל, אנשים לבד ונשים לבד, במחיצה מפסקת שאינם רואים אלו את אלו, אבל ריקודים מעורבים אנשים ונשים יחדיו, אסורים בהחלט באיסור חמור בכל ימות השנה.

אף על פי שמעיקר הדין, מותר לשמוע בשאר ימות השנה דרך הרשם קול, טייפ או דיסק וכדומה, שירים, ובפרט שירי קודש, המלווים על ידי כלי נגינה, מכל מקום, כתב מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל, שבימי בין המצרים יש להמנע מכך. וכבר הארכנו בזה במקום אחר. ומכל מקום, בשמחת מצוה, כגון שמחת חתן וכלה, או בשמחת ברית מילה, או בסעודת פדיון הבן, או בר מצוה, או סיום מסכת, מותר לשמוע שירי קודש המלווים בכלי נגינה, שכל שהיא שמחה של מצוה, יש להקל בדבר.

שירה בפה בימי בין המצרים 
ושירה שהיא בפה, בלא כלי זמר, מותר לשורר בימים אלה. וכל שכן שיש להקל בזה בשבתות של ימי בין המצרים, ואפילו בתשעה באב שחל להיות בשבת, מותר לשורר שירי קודש לכבוד שבת.

מי שפרנסתו מנגינה על כלי זמר 
מי שפרנסתו לנגן בכלי זמר אצל גויים, מותר לו להמשיך לנגן בכלי זמר עד שבוע שחל בו תשעה באב. וכמו כן מורה לנגינה, שמלמד תלמידים לנגן על כינור וכדומה, ויש לו הפסד ממון, אם לא ילמד בימים אלה, מותר לו להמשיך ללמד נגינה עד שבוע שחל בו תשעה באב. ונכון להחמיר בזה מיום ראש חודש אב. וכמו שיש להקל בזה למורה שמלמד נגינה, כמו כן מותר הדבר לתלמיד הלומד נגינה בימים אלו.

קייטנות שמשמיעים בהם מוזיקה
קייטנות של ילדים, או גני ילדים הפועלים בימי בין המצרים, ובמסגרת פעולתם משמעים בהם שירים המלויים בכלי נגינה, יש להקל להם להשמיע שירים אלה בימי בין המצרים. כן פסק מרן הרב זצ"ל, וכן פסק הגאון רבי יעקב קמינצקי ז"ל.

תאריך השאלה:
י"ז תמוז תש"פ / 9 ביולי 2020

עד ליום ראש חודש אב, מותר לקנות אורגנית חדשה.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


 

ימי "בין המצרים"

היום מתענים תענית "שבעה עשר בתמוז", שחלה בשבת, ונדחתה להיום, יום ראשון.

וכל הימים שבין שבעה עשר בתמוז לבין תשעה באב, נקראים ימי "בין המצרים" על שם הפסוק (במגילת איכה פרק א פסוק ג) "כָּל רוֹדְפֶיהָ הִשִּׂיגוּהָ בֵּין הַמְּצָרִים", ואמרו רבותינו זכרונם לברכה, שְאֵלוּ הימים, הם הימים שבין שבעה עשר בתמוז לתשעה באב, שבהם נכנסו האויבים לירושלים עיר קדשנו ותפארתנו, ופרעו פרעות בישראל, עד יום תשעה באב, שבו החריבו את בית המקדש בעוונות הרבים, ומאז ועד היום עם ישראל אינו יושב בטח, ותמיד קמים עליו אויבים מבית ומחוץ.

דרגות האבלות בימים אלה, ושבוע שחל בו תשעה באב
בימים אלה נבאר את עיקרי הדינים השייכים ל"בין המצרים" (ממה שכתבנו בשנים קודמות, ובתוספת נופך). ודינים אלו מחולקים. שמיום שבעה עשר בתמוז ועד ראש חודש אב, נוהגים מעט מנהגי אבלות. ומיום ראש חודש אב, מוסיפים על מנהגים אלה עוד מנהגים אחרים. ולאחר מכן בשבוע שחל בו תשעה באב, נוהגים מנהגי אבלות נוספים.

ובשנה זו (תשע"ח) יחול יום תשעה באב בשבת, ולכן התענית נדחית ליום ראשון. ומאחר וכך, אין אנו נוהגים בשנה זו מנהגי אבלות המיוחדים לשבוע שחל בו תשעה באב. אך יש בזה חילוקים בין מנהגי הספרדים לאשכנזים כמו שנבאר. ואם ישלח ה' את משיח צדקינו לגאלינו, אז נדבר בעזרת ה' בדברי שמחה, כי פקודי ה' ישרים משמחי לב.

ברכת שהחיינו בימי בין המצרים
טוב להזהר ולא לברך ברכת "שהחיינו" בימי בין המצרים, מליל שבעה עשר בתמוז ועד אחרי תשעה באב, על פרי חדש, או על בגד חדש. ויניח את הפרי או הבגד עד לאחר תשעה באב, ולא יאכלנו בלא לברך שהחיינו.

ומקור המנהג הוא מספר חסידים שכתב שלא היו אוכלים פרי חדש בבין המצרים, כי אמרו, איך נברך "שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה" והוא זמן פורענות וימי צרה לעם ישראל? וכן כתב מרן בשלחן ערוך, שטוב להזהר מלומר "שהחיינו" בבין המצרים על פרי או על מלבוש. ואף רבינו האר"י כתב, שאין לברך שהחיינו בימי בין המצרים. וכן הסכימו רוב האחרונים. (חזון עובדיה עמוד קכט).

ומעוברת (אשה בהריון) שרואה פרי חדש ומתאווה לאכול ממנו. מותר לה לאכול פרי חדש בימי בין המצרים. ותברך עליו שהחיינו.

בשבתות שבתוך ימי בין המצרים מותר לברך שהחיינו על פרי חדש או על בגד חדש. ומכל מקום לאחר ראש חודש אב, נכון להחמיר שלא לברך שהחיינו על בגד חדש אפילו בשבת. אבל על פרי חדש יש להקל לברך אף בשבת זו שאחר ראש חודש אב. (כן פסק מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל בספרו שו"ת יחוה דעת ח"א סימן לז).

ולסיכום: אין לברך שהחיינו על בגד או פרי חדש בימי בין המצרים. ובשבתות שבימי בין המצרים אפשר להקל בדבר. ובשבת שחלה אחר ראש חודש אב, יש להחמיר בזה לגבי בגד חדש, אבל לגבי פרי חדש אפשר להקל.

ומותר לקנות בגדים חדשים בימי בין המצרים, עד ראש חודש אב. אך אין ללובשם עד לאחר תשעה באב.

תאריך השאלה:
ט"ז תמוז תש"פ / 8 ביולי 2020

לעניות דעתי בשנה זו, שיש את ענין המגיפה, ואת רק שבעה חודשים אחר הלידה, נכון להורות שלא תתעני. תבורכו מפי עליון,

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


 

"שבעה עשר בתמוז" - "בין המצרים"

היום הוא יום תענית "שבעה עשר בתמוז".  מאחר ואתמול, יום שבעה עשר בתמוז חל בשבת, וכיון שאסור להתענות בשבת, נדחתה התענית להיום, יום ראשון י"ח בתמוז.
 
ודיני תענית שבעה עשר בתמוז נתבארו אצלינו בהלכה שעסקה בדינים אלה. ובשנה זו (התשע"ב), חומרת התענית פחותה מבכל שנה, כיון שהתענית אינה חלה ממש ביום שבעה עשרה בתמוז, אלא דחויה ליום ראשון. ולכן לדוגמא, בעלי ברית, שהם: אבי הבן, הסנדק והמוהל. אף על פי שעליהם להתענות בשאר צומות, מכל מקום בתענית דחוייה הדין הוא שהם פטורים מלהתענות.
 
ימי "בין המצרים"
הימים שבין שבעה עשר בתמוז לבין תשעה באב, נקראים ימי "בין המצרים" על שם הפסוק (במגילת איכה פרק א פסוק ג) "כל רודפיה השיגוה בין המצרים", ואמרו רבותינו זכרונם לברכה, שְאֵלוּ הימים שבין שבעה עשר בתמוז לתשעה באב, שבהם נכנסו האויבים לירושלים עיר קדשנו ותפארתנו, ופרעו פרעות בישראל, עד יום תשעה באב שבו החריבו את בית המקדש בעוונות הרבים, ומאז ועד היום עם ישראל אינו יושב בטח, ותמיד קמים עליו אויבים מבית ומחוץ. ואף על פי שזכינו תהלות לאל עליון, לחזור לארץ קדשינו בצורה יחסית חופשית, עדיין לא זכינו לגאולה שלימה, כי בית חיינו חרב, ואומות העולם מציקות לעם ישראל יום יום, והצרות תוכפות יותר ויותר. ועל הכל, מבחינה רוחנית, שאנו רחוקים מאד מהגאולה האמיתית, עד שישוב ה' וירחם על נחלתו, וישוב לגאול אותנו גאולה שלימה, גאולת עולמים.
 
דרגות האבלות בימים אלה, ושבוע שחל בו תשעה באב השנה
בהלכות הקרובות נבאר את דיני "בין המצרים". ודינים אלו מחולקים. שמיום י"ז בתמוז ועד ראש חודש אב, נוהגים מעט מנהגי אבלות. ומיום ראש חודש אב, מוסיפים על מנהגים אלה עוד מנהגים אחרים. ולאחר מכן בשבוע שחל בו תשעה באב, נוהגים מנהגי אבלות נוספים.
 
ובשנה זו (תשע"ב) אין לנו דינים השייכים לשבוע שחל בו תשעה באב, משום שתשעה באב יחול השנה בשבת, וידחה ליום ראשון. ולפיכך כל דיני שבוע שחל בו תשעה באב אינם נוהגים בשנה זו. כמו שפסק מרן השלחן ערוך (סימן תקנא). ורק האשכנזים נוהגים להחמיר בכמה דינים כבר מראש חודש אב, וכמו שנבאר בעתו ובזמנו בעזרת ה'.
 
תיקון חצות
מכיון שימי "בין המצרים" הם ימי אבל לעם ישראל, נוהגים בהם כמה מנהגי אבל, וחסידים ואנשי מעשה נוהגים לומר "תיקון חצות" אחר חצות היום בימי בין המצרים. (חצות היום, היינו, שמחלקים את הלילה, מהשקיעה עד הזריחה לשתיים, והנקודה האמצעית, היא "חצות" הלילה, מלשון "מחצית", ובאותה השעה ביום, הוא זמן חצות היום. ובהרבה לוחות שנה מופיעה זמן חצות היום, או חצות הלילה, שהוא שווה לזמן חצות היום), ואומרים "תיקון רחל" שבו פסוקים של בכי וצער על חורבן בית המקדש, ומנהג זה הוא מנהג ותיקין, והביאו מרן החיד"א בספרו מורה באצבע, וכתב שכן נהגו בארץ ישראל על פי דברי רבינו האר"י ז"ל, וכן כתב עוד בספרו שו"ת יוסף אומץ. וכתב שנוהגים לומר "תקון רחל", משום שתקון רחל מיוסד על בכיה ומספד על חורבן הבית. והביא עוד מדברי רבינו האר"י שכתב שמנהג טוב וכשר לכל בעל נפש לישב באבילות אחר חצות היום בכל ימי בין המצרים, ולבכות בכיה ממש על חורבן הבית. עד כאן. ובודאי שעל ידי אמירת תיקון חצות יתעורר כל אחד להצטער על חורבן בית המקדש וכל הצרות שבאו עלינו ועל אבותינו מתוך הגלות המרה הזו.
 
וכן נוהג מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א, לעורר את הצבור לומר תקון חצות בזמן חצות היום בימי בין המצרים. (ותיקון רחל מודפס בסידורים). וכן היו נוהגים לאמרו בישיבת "פורת יוסף" בירושלים. ויש נוהגים לומר "תיקון חצות" בכל ימות השנה בחצות הלילה, ותבא עליהם ברכה.

תאריך השאלה:
ט"ז תמוז תש"פ / 8 ביולי 2020

הערה נכונה. ומרן זצ"ל דן בזה בספרו חזון עובדיה חלק חמישי עמוד רו והלאה. ושם דן אם יש להקל מטעם פ"ר דלא ניחא ליה באיסור דרבנן, כי יש אומרים שבגזירת חכמים הדומה לאיסור תורה (כמו איסור מחיקה שלא על מנת לכתוב) אין להקל אפי' כשלא ניחא ליה. ועיין שם שהאריך בזה.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


 

עוגות שיש עליהן אותיות

שאלה: האם מותר לאכול "עוגת יום הולדת" או ביסקויט שיש עליהם אותיות בשבת?

תשובה: בענין זה דנו באריכות רבותינו האחרונים, שהרי אחת המלאכות האסורה בשבת היא מלאכת "מוחק", ובמקרה שלנו, מי שאוכל עוגה שיש עליה אותיות, מוחק את הכתב שהיה עליה, ולכן לכאורה יש לאסור לאכול בשבת עוגות או עוגיות שיש עליהן אותיות. וכן פסק הרמ"א (בסימן שמ), "ואסור לשבר עוגה שכתוב עליה כמין אותיות, שהרי זה מוחק".

אולם הרוקח (סימן רצו) כתב, "מנהג אבותינו שמושיבים את התינוק ללמוד בחג השבועות, משום שבשבועות ניתנה התורה, והתינוק יושב בחיקו של הרב, ומביאים לוח שכתוב עליו א' ב' ג' ד', וכן פסוק תורה ציוה לנו משה, וקורא הרב את הפסוקים, והתינוק קורא אחריו, ונותן על הלוח מעט דבש, והתינוק אוכל את הדבש. ואחר כך מביאים עוגה שנילושה בדבש, וכתוב עליה, ה' אלוקים נתן לי לשון לימודים, ואחר כך מאכילים את התינוק את העוגה". ומבואר לכאורה בדברי הרוקח שמותר לאכול בשבת עוגה כזו שיש עליה אותיות. וכן הוכיח להקל הגאון מהר"ש הלוי (סימן כו).

אולם יש שדחו את הראיה מדברי הרוקח, וכתבו שעדיין יש בזה איסור מדרבנן, שאף על פי שהתורה אסרה למחוק רק "על מנת לכתוב", וכאן המחיקה אינה מיועדת לכתיבה אחרת, שהרי העוגה נאכלת, בכל זאת יש בזה איסור מדרבנן. כן כתב בפירוש המרדכי (בפרק כלל גדול שסט), שיש בזה איסור מדרבנן.

והטורי זהב (סימן שמ) כתב, שלדעתו יש להקל בדבר. משום שאכילת העוגה היא צורה של אכילה, ולא צורה של עשיית מלאכה. ולעומתו כמה אחרונים, ובכללם הגאון החזון איש (דיני שבת סימן סא) כתבו שאפילו בצורה של אכילה יש איסור בעשיית מלאכה, (מלבד מלאכת בורר וטוחן, שמותרות בצורה של אכילה, כפי שלמדנו בהלכות בורר ובהלכות טוחן).

והגאון מהר"ש הלוי כתב עוד, שלדעתו לא שייך איסור באכילת האותיות, אלא כאשר האותיות כתובות על גבי העוגה בצבע (כמו צבע מאכל, או קרם מיוחד לאותיות), אבל כאשר האותיות עשויות מגוף העוגה, לא שייך בכלל איסור מחיקה בשבת. והאחרונים האריכו בהסבר הדברים, והביאו ראיות רבות בזה. גם הגאון היעב"ץ (במור וקציעה סימן שמ) הוכיח כדברי המהר"ש הלוי, שהרי היו אוכלים במקדש את לחם הפנים, ובלחם הפנים היו צורות מכל צד (כמבואר במנחות צו.), ומרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל דחה את ראייתו, כי באמת לא היו על לחם הפנים צורות של אותיות ממש, והוכיח כן מדברי הראשונים.

ולמעשה כתב מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל (חזון עובדיה ח"ה עמוד רכה), שאם הכתב שעל גבי העוגה עשוי מגוף העיסה של העוגה, כמו בביסקויט "פתי בר", אין ספק שיש להקל לאכול מהעוגות הללו בשבת, שלא שייך בזה איסור מחיקה בכלל. וגם כאשר האותיות כתובות על גבי העוגה באמצעות קרם או צבע מאכל, המיקל לאכול ממנה בשבת ולקלקל את האותיות, יש לו על מה שיסמוך. ובפרט כאשר עושים כן בדרך האכילה, ולא בשבירת האותיות ביד, שאז יש להקל בזה יותר בפשיטות.

תאריך השאלה:
ט"ו תמוז תש"פ / 7 ביולי 2020

הבשר נשאר בין השינייים, וגם משאיר טעם בפה הרבה יותר ממוצרי החלב. ולכן לאחר אכילת בשר יש להמתין.

עקרונית אין חילוק בין בשר בקר לעוף. אלא שבמקום צורך לאחר אכילת עוף ניתן להמתין רק חמש וחצי שעות. וכמו שכתבנו בעבר בהלכה יומית.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


דין איסור בשר בחלב

נאמר בתורתנו הקדושה שלש פעמים: "לא תבשל גדי בחלב אמו" (בספר שמות כג, ובפרק לד. ובספר דברים יד.) ודרשו בגמרא (חולין קיד.) שפעם אחת שנזכר איסור זה בתורה, באה ללמד על איסור אכילת בשר בחלב. ופעם אחת באה ללמד על איסור בישול בשר בחלב, ופעם אחת באה לאיסור הנאה. ולכן אף שלא מצינו בתורה איסור לבשל שאר דברים האסורים, כגון דם או בשר של בהמה טמאה, בדין בשר בחלב האיסור הוא גם בבישול, ואף אם אינו לצורך אכילה.

וכתב רבינו בחיי, שהבשר והחלב כשהם מבושלים ביחד, הדבר גורם לטמטום הלב, ולכן צוונו השם יתברך שלא נאכל בשר בחלב כדי שלא יטמטמו ישראל את ליבם במאכלות אסורות, אלא שיהיה חומר שלהם זך וצלול להתבונן בדרכי התורה, ויהיה ליבם מוכן בהשגת ידיעת השם יתברך. וסיים שכל הטעמים שנאמר באיסור בשר בחלב אינם מספיקים, ואינם עיקר כלל בטעם המצוות, שהרי מצוה זו בכלל החוקים היא, כמו מצות פרה אדומה ושעיר המשתלח, ואמרו רבותינו, לעתיד לבוא הקדוש ברוך הוא מגלה להם לישראל מפני מה ציותה תורה בשר וחלב, פרה אדומה, ושעיר המשתלח.

כיור מטבח, שנסתם משיירי מאכל, וייתכן שיש בנקב הכיור שיירי שומן ושיירי גבינה, ורוצה לשפוך מים רותחים מכלי ראשון (כלי ראשון היינו הכלי שבו רתחו המים, כגון קומקום חשמלי), על פתח הכיור כדי להמיס את השומן ולגרום למים שיזרמו כתקנם, יש אומרים שאסור לעשות כן, מחשש איסור בישול בשר בחלב, שהרי על ידי המים הרותחים מתבשלים שיירי המאכל שבכיור. ומורינו הראשון לציון הגאון רבי יצחק יוסף שליט"א, כתב באריכות שיש להקל בזה מעיקר הדין מכמה וכמה טעמים. ומכל מקום, כיום שמצויים בכל בית חומרי ניקוי חריפים, והחומרים יכולים לגרום פגם גדול באוכל, עד שאינו ראוי בשום אופן למאכל, לכתחילה טוב לשפוך מחומרים אלו לנקב הכיור כדי לפגום המאכלים, ולא לערות עליהם באופן ישיר מים רותחים. שהרי הדבר ידוע, שכל איסורי התורה במאכלות האסורות שייכים דוקא כאשר דבר האיסור הוא טוב למאכל ואינו פגום, אבל כאשר נפגם כבר המאכל מחמת חומרי ניקוי וכדומה, לא שייך עליו עוד דין בשר או חלב, וממילא אין לחוש בזה לאיסור כלל.

תאריך השאלה:
י"א תמוז תש"פ / 3 ביולי 2020

מפסיקים באמירת קדיש בשבוע הראשון של השנים עשר חודש. קדיש יהא שלמא שאחרי לימוד תורה רשאים להמשיך לאמרו, ואפילו לאחר י"ב חודש. (חזו"ע ח"א עמוד שלו).

אין מניעה מצד ההלכה לשים את נוסח ההשכבה, ואין פסול במה שיאמרו אותו גם אחרי שנה. (אלא שלא נהגו כן, ויותר טוב לכתוב לעלוי נשמת וכו').

אפשר לומר נוסח ההשכבה ביחיד.

תאריך השאלה:
י' תמוז תש"פ / 2 ביולי 2020

יספור כספירת אנשי המקום, ואם הוא מדלג יום אחד לא יוכל יותר לברך. ואם הוא מגיע לארצות הברית אך הוא עדיין יום הספירה, לדוגמא, ספר ביפן שני ימים לעומר, וטס לארצות הברית ונחת בשעה שש אחר הצהרים ביום השלישי לעומר, יספור שלושה ימים לעומר בלי ברכה, ובלילה יספור ארבעה ימים לעומר בברכה. ומכאן והלאה ימשיך בברכה.

תאריך השאלה:
ח' תמוז תש"פ / 30 ביוני 2020

לא. לגבי דאודורנט יש לאסור גם לספרדים, משום שיש בזה איסור מצד ממרח.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


שאלה: האם מותר להשתמש בשבת לצורך שטיפת ידים וכדומה בסבון מוצק, או שיש בכך איסור?

תשובה: בהלכות האחרונות, הזכרנו את מחלוקת הראשונים, לענין איסור ריסוק הקרח בשבת והפיכתו לנוזל, שלדעת ספר התרומה, האיסור הוא משום שהמסת הקרח נחשבת ל"יצירת דבר חדש", ויש בכך איסור שנקרא איסור "נולד", דהיינו שמוליד דבר חדש. ואילו לדעת הרמב"ם והרמב"ן והרשב"א, אין כאן איסור תורה כלל, אלא איסור מדברי חכמים, משום גזירה שסחיטת הקרח והפיכתו לנוזל דומה לסחיטת פירות שיש בסחיטתן איסור תורה, ולכן גזרו חכמים גם על המסת הקרח. וכמו כן הזכרנו שמרן השולחן ערוך פסק כדעת הרמב"ם והרמב"ן והרשב"א, שטעם האיסור הוא משום גזירת סחיטת פירות ואין האיסור אלא מדרבנן, ואילו הרמ"א כתב שיש לחוש לסברת ספר התרומה, ששורש האיסור הוא מן התורה.

ומכאן דן מרן רבינו הגדול רבי עובדיה יוסף זצ"ל, לענין שימוש בסבון מוצק בשבת, שלכאורה השימוש בסבון עם מים והפיכתו לנוזל, דומה לריסוק קרח והפיכתו לנוזל שכפי שנתבאר יש בו איסור בשבת, אלא שלפי דעת מרן השולחן ערוך, שטעם האיסור בריסוק קרח הוא משום שריסוק הקרח דומה לסחיטת פירות, ולא מחמת איסור נולד, נראה לומר, שטעם זה אינו שייך בהמסת הסבון, שהרי המסת הסבון אינה נעשית אלא על ידי תערובת עם המים, ואין הסבון נמס מחמת עצמו באופן טבעי כמו פירות וכמו קרח. וסברא זו נכתבה על ידי הגאון רבי יצחק למפרונטי בספר פחד יצחק, שלפי דעת מרן השולחן ערוך אין כל איסור בשימוש בבורית (סבון) בשבת. (חזון עובדיה ח"ג עמוד מו. ועוד בכמה מקומות).

ולפיכך הספרדים ובני עדות המזרח ההולכים אחר דברי מרן השולחן ערוך, יכולים להקל ברחיצת הסבון בשבת, אבל בני אשכנז היוצאים ביד רמ"א, ראוי להם להחמיר בזה, אלא אם כן יש צורך בדבר, כגון רופא שצריך לרחוץ ידיו בסבון אחר בדיקת חולה מטעמי בריאות.

תאריך השאלה:
ו' תמוז תש"פ / 28 ביוני 2020

לא ניתן לכבות את השעון מעורר, אבל יכול לקחת אותו ולהסתיר אותו במקום אחר.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


שאלה: שעון מעורר, האם מותר להכינו מערב שבת, על מנת שיצלצל בעצם יום השבת?

תשובה: הנה לעצם עריכת והכנת השעון שיצלצל בשבת, לכאורה יש לדון בזה לאיסור, שהרי הזכרנו כבר בעבר את דברי הברייתא במסכת שבת (דף יח.), "אין נותנים חטים לתוך ריחים של מים כדי שיטחנו ביום השבת". כלומר, אסור להכניס חטים לפני כניסת השבת, לריחים (כעין מכונה לטחינת חטים, המופעלת על ידי תנועת גלגל מים בשבת). ואף על פי שלא נעשית כאן כל מלאכה בשבת עצמה, שהרי מניחים את החטים מערב שבת, והם הולכות ונטחנות מאליהן על ידי תנועת המים בשבת, מכל מקום, הואיל והריחים משמיעות קול רעש בשבת, יש בזה משום זלזול בכבוד השבת. ונחלקו רבותינו בגמרא אם להלכה אנו תופסים כדברי הברייתא.  כי יש מי שמפרש שדברי הברייתא הם לכל הדעות, ולפיכך אסור להתחיל מלאכה מערב שבת בדבר המשמיע קול בשבת עצמה, ויש אומרים שדברי הברייתא תלויים במחלוקת אחרת בין בית שמאי לבית הלל, ולדעת בית הלל אין לחוש להשמעת קול שכזו בשבת, ומותר להכניס חטים לריחים מערב שבת על מנת שיטחנו בשבת עצמה.

ולהלכה פסק מרן השלחן ערוך (סימן רנב), שמותר לתת חטים לתוך ריחים של מים סמוך לחשיכה (לפני כניסת השבת), ואין חוששים להשמעת קול שיאמרו ריחים של פלוני טוחנות בשבת. וכתב על זה הרמ"א (שלאורו הולכים יוצאי אשכנז), ויש אוסרים בריחים, וכן בכל דבר שיש לחוש להשמעת קול, וכן נוהגים לכתחילה, אבל במקום הפסד יש להקל.

ומעתה נבא לנדון שלנו, שלכאורה לפי דברי הרמ"א שאסור לגרום שיצא קול רעש בשבת, כמו כן אסור לגרום להפעלת קול רעש שגורם השעון מעורר, שהרי יש בזה זלזול בכבוד השבת, שנראה כאילו יהודי מפעיל את השעון בשבת וגורם לרעש בשבת. ולפי זה למנהג האשכנזים יהיה אסור להפעיל שעון מעורר שיצלצל בשבת.

וכן פסק להלכה הגאון רבי משה פיינשטיין בשו"ת אגרות משה (חאו"ח ח"ד סימן ע), שלמנהג האשכנזים ההולכים לאורו של הרמ"א, יש לאסור הפעלת שעון  מעורר בשבת, אם הוא קול שנשמע גם מחוץ לחדר שהוא נמצא בו. (אבל אם אין הקול חזק כל כך, ואינו נשמע אלא באותו חדר שהשעון נמצא בו, אף הוא כתב להתיר). ומבואר מזה שדעתו של הגאון היתה להשוות הפעלת שעון מעורר לכל כלי המחולל רעש בשבת.

אולם מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל בתשובה שהובאה בספר ילקוט יוסף (שבת א' עמ' פט) הביא דברי כמה אחרונים הסוברים שיש להקל בזה אף לשיטת הרמ"א. שהרי לכל הדעות, אם אין הקול נשמע ממש מחמת פעולה שנעשית שמיד לאחריה הוא בא, כמו בהפעלת ריחים, אלא רק לאחר זמן, אין לאסור בזה מחמת השמעת קול. ועוד יש להוסיף על כך, שהרי רוב בני אדם אינם מכוונים בכל יום את השעון שיצלצל, אלא הוא מוכן אצלם בכל יום ויום להקיצם משנתם. ובאופן כזה בודאי שאין לאסור את הפעלת השעון בשבת, שהרי כתבו הפוסקים, (הובאו דבריו בבית יוסף סימן שלח) שמותר להפעיל מערב שבת שעון שבכל שעה הוא מצלצל בקול רעש, הואיל והכל יודעים ששעון זה הוא מוכן מאז ומתמיד, ואין מי שמפעילו בכל יום ויום, ובאופן כזה לא שייך איסור כלל. וכן פסק הרמ"א להלכה.

ועל כן העיקר להלכה, שבין לאשכנזים ובין לספרדים, מותר בהחלט להכין מערב שבת שעון שיצלצל בשבת לעוררם משנתם. וכן העלה הגאון רבי אליעזר יהודה ולדנברג ז"ל. ועוד רבים מגדולי הפוסקים.

ובהלכה הבאה נדון בעזרת ה' עוד בענינים אלו.

תאריך השאלה:
ג' תמוז תש"פ / 25 ביוני 2020

משעה שמסיים לאכול את הבשר

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


שאלה: האם חובה להמתין שש שעות בין אכילת מאכלי בשר לאכילת מאכלי חלב?

תשובה: בגמרא במסכת חולין (דף קה.) אמר מר עוקבא (שם חכם), אבא שלי, כשהיה אוכל בשר, לא היה אוכל גבינה אלא למחרת, ואילו אני, באותה סעודה איני אוכל בשר ואחר כך גבינה, אבל לסעודה אחרת אני אוכל גבינה. וכתב הרי"ף, שמכאן אנו למדים, שאין לאכול גבינה אחר בשר, אלא אם ישהה שיעור שבין סעודה לסעודה. (ועל סגנון דברי הגמרא, נדון בהלכה הבאה).

כמה יש להמתין בין אכילת בשר לאכילת חלב
נחלקו רבותינו הראשונים כמה זמן יש להמתין, שדעת רבינו תם, שמותר לאכול גבינה מיד אחרי אכילת בשר, ובלבד שינקה את פיו ואת ידיו. ולשיטתו צריך לפרש, שמר עוקבא שהיה ממתין מסעודה לסעודה, מחמיר על עצמו היה, ואמר על עצמו שאינו מחמיר כל כך כמו אביו. אבל אין בהמתנה זו חיוב מן הדין. אולם רוב הראשונים חלקו על דברי רבינו תם, ובהם: הרי"ף, והרמב"ם ועוד. ופירשו שמה שהיה מר עוקבא ממתין שיעור  זמן "שבין סעודה לסעודה", מן הדין היה עושה כן, ואמר שאינו נוהג חומרא כמו אביו שהיה ממתין עשרים וארבע שעות. וכן פסק מרן השולחן ערוך, שמן הדין יש להמתין שיעור זמן שבין סעודה לסעודה.

וכמה הוא שיעור הזמן שבין סעודה לסעודה שיש להמתין? דעת התוספות, שאין קצבה לשיעור זה, אלא כל שסיים את סעודתו, כגון שכבר פינו את השולחן, רשאי לאכול מאכלי חלב אחרי מאכלי בשר.

אולם דעת רוב הראשונים, שיש להמתין שש שעות בין אכילת בשר לאכילת גבינה, שזהו ההפרש בין סעודה לסעודה שאמר מר עוקבא. וכן דעת הרמב"ם, שיש להמתין שש שעות, וכן פסק מרן השלחן ערוך, וגם הרמ"א כתב שכך נכון לעשות, אף על פי שיש חולקים. ואף שיש מן האשכנזים שמיקלים בפחות משש שעות, כתב מרן החיד"א, שבגלילותינו המנהג פשוט לכל אדם להמתין שש שעות. וכתב המהרש"ל (רבי שלמה לוריא מגדולי פוסקי אשכנז סמוך לזמן מרן) שאף למנהג האשכנזים, כל מי שיש בו ריח תורה ראוי לו להחמיר להמתין שש שעות. ובספר ערוך השולחן (להגאון רבי יחיאל מיכל אפשטיין לפני למעלה ממאה שנים) כתב שכיום אף מנהג רוב האשכנזים להחמיר בזה, וחלילה לשנות.

מדוע יש להמתין בין אכילת בשר לגבינה
וטעם הדבר שלא לאכול גבינה אחרי בשר הוא משום בשר שנכנס בין השינים, ויש לחוש שכאשר יאכל גבינה, יצא הבשר מבין שיניו ונמצא אוכל בשר וגבינה ביחד, וכך היא דעת הרמב"ם. אולם לשיטת רש"י והרא"ש הטעם הוא מפני שהבשר מוציא טעם בפה זמן ארוך. ולהלכה אנו נוקטים כשני הטעמים, ולכל הדעות אחרי שש שעות יכול לאכול גבינה, ואף לשיטת הרמב"ם שסובר שיש לחוש לבשר שבין השינים, מכל מקום אחרי שש שעות הבשר נחשב כבר מעוכל ואין לחוש לו. ומכל מקום אם יודע בפירוש שיש בשר בין שיניו, צריך להסירו אף לאחר שש שעות.

ולהלן יבואר הדין אחר אכילת בשר עוף, ויבוארו עוד פרטי דינים בזה.

תאריך השאלה:
א' תמוז תש"פ / 23 ביוני 2020

אתה צודק בהחלט. אם הכוונה היא שתשאר לחות על גבי היד, ולא רק תהיה ספוגה בעור, הדבר אסור בהחלט. ויש בזה איסור חמור בשבת. אנו כתבנו להקל רק באופן שרוצה שכל הקרם יבלע ביד. והדבר מצוי, לדוגמא אדם לפני אירוע, כשיש לו יובש ביד, אינו מעוניין שישאר לו קרם על גבי היד, כי הדבר יגרום לו אי נעימות כשילחץ את ידיהם של אנשים, ולכן מספיג את הקרם היטב בעורו. ולזה היתה כוונתינו.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


מריחת משחה בשבת

מרן בשלחן ערוך (סימן שיד סעיף יא) כתב, שאסור לקחת שעווה, ולסתום בעזרתה חור שנוצר בחבית בשבת. מפני שיש בזה איסור משום "ממרח" בשבת.

כלומר, ישנו איסור למרח דבר בשבת. ולכן גם מי שרוצה למרוח בשבת משחה על ידיו, כדי שהמשחה תהיה מרוחה היטב על גבי היד, ותגן עליו מפני התייבשות העור, הרי שאסור לעשות כן בשבת, משום איסור "ממרח".

וכן המורח על עורו קרם הגנה בשבת, כדי להגן עליו מפני נזקי השמש, אסור לו לעשות כן בשבת, משום איסור "ממרח".

עוד כתב מרן השלחן ערוך (סימן שטז), שאדם שירק על הרצפה בשבת, אסור לו לדרוך ברגליו ולמרוח את הרוק כדי שיבלע באדמה. אולם בדין זה, אין הטעם משום איסור "ממרח", אלא משום איסור "משווה גומות", שמיישר את הקרקע (האדמה) בשבת.

ולכאורה יש להבין, מדוע לא שייך בזה איסור משום "ממרח"? והסביר זאת המגן אברהם, שאיסור ממרח לא שייך אלא כאשר מורח דבר אחד על גבי השני, ורוצה שהדבר המתמרח ישאר. כמו שעווה שסותמת את החור בחבית. אבל כאשר האדם מורח דבר כדי שהוא יבלע לגמרי ויעלם, אין בזה איסור משום ממרח. ולכן לדוגמא, אדם שירק על גבי רצפה מרוצפת, והוא דורך ברגליו על הרוק כדי להבליע אותו שיעלם ולא יראו אותו אנשים אחרים, אין בדבר איסור משום ממרח בשבת.

ומכאן למד מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל (יביע אומר ח"ד או"ח סימן כז, חזון עובדיה שבת ח"ג עמוד שפד), שאם אדם לוקח משחה בשבת, ורצונו שהמשחה תבלע בגופו לגמרי, [כמו אנשים שיש להם יובש ופצעים בידיהם, ורוצים למרוח משחה, באופן שהמשחה תבלע לגמרי בעור, ולא בכדי שישאר ממנה שום רושם על ידיהם], מותר לעשות כן בשבת. וכן אדם שמורח משחה על גבו, כדי להקל מעליו את כאבי הגב, ומשחה זו עשויה באופן שהיא נבלעת לגמרי בעור האדם. הדין הוא שמותר למרוח אותה בשבת על גבי העור.

וכן תינוק, שמורחים לו משחה כדי לטפל ב"תפרחת חיתולים",והמשחה היא כזו שנבלעת לגמרי בעור, מותר להשתמש במשחה כזו בשבת, שאין בזה משום ממרח.

(אולם לגבי אדם בריא, שאינו תינוק, ההיתר שלנו הוא דוקא באופן שהתחיל להשתמש במשחה לפני שבת, לדוגמא ביום שישי, שאם לא כן יש כאן שאלה של "רפואה בשבת", שהוא איסור נפרד שלא נדון בו כעת).

ותינוק הסובל מ"תפרחת", ויש צורך למרוח על עורו משחה, באופן שהמשחה לא תבלע בעור, אלא תהיה מונחת עליו כדי להגן עליו. כתבו כמה אחרונים שיש להניח "נקודות" של משחה על עורו, שימרחו מאליהם על ידי החיתול, אבל אין למרוח את המשחה ביד בצורה מכוונת וישרה כפי שעושים בימות החול.

תאריך השאלה:
כ"א סיון תש"פ / 13 ביוני 2020

אם לא שתית מהיין אפילו כשיעור כזית (עשרים ושבעה מ"ל), אין להזכיר את היין בברכה אחרונה. אבל אם שתית שיעור כזית, אף על פי שבדרך כלל אנו מצריכים שיעור רביעית לברכה אחרונה, מכל מקום מאחר ומברך כבר על המחיה, יוכל להוסיף גם את הגפן בתוך הברכה. ראה בהלכה ברורה סימן רח.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


שאלה: כשאוכל אדם פירות משבעת המינים, ואכל עמהם מיני מזונות, איזו ברכה אחרונה עליו לברך?

תשובה: בראשית עלינו להזכיר שוב את עיקר דין ברכת מעין שלוש. האוכל שיעור כזית (שהוא שיעור של כעשרים ושבעה גרם) מפירות שבעת המינים (כגון תמרים או רימונים או ענבים), מברך בסיום אכילתו ברכה אחרונה שהיא ברכת מעין שלוש (הנקראת כך מפני שהיא כוללת בתוכה את שלושת הברכות  שאנו מברכים בברכת המזון, כפי שביארנו בהזדמנות אחרת), על העץ ועל פרי העץ. ואם הפירות גדלו על אדמת ארץ ישראל, אז מברך, על הארץ ועל פירותיה. ואם אכל אדם עוגות או שאר מאכלים שברכתם בורא מיני מזונות, מברך בסיום אכילתו ברכת מעין שלוש, על המחיה ועל הכלכלה. ואם היה אותו המאכל מיוצר מחטה הגדלה בארץ ישראל (דבר שאינו שכיח), מברך על הארץ ועל מחיתה. ואם שתה רביעית יין (שהוא שיעור קרוב לשמונים ואחת מ"ל יין) או מיץ ענבים, ושתה את כל אותו השיעור בבת אחת, גם כן מברך אחר השתיה ברכת מעין שלוש, על הארץ ועל פרי הגפן. ואם היה היין מיוצר מענבים הגדלים בארץ ישראל, מברך, על הארץ ועל פרי גפנה. וכפי שנדפס נוסח ברכה זו בסידורים. (בסידור יחוה דעת עמ' רעד).

ומעתה עלינו לדון כיצד יש לנהוג כאשר אכל אדם עוגה בשיעור כזית, ואכל גם פירות משבעת המינים כשיעור, וגם שתה רביעית יין, כיצד יעשה, האם יברך על כל מאכל ומאכל ברכה אחרונה בפני עצמו, או שיברך ברכה אחת ויכלול בתוכה את שלושת הענינים, כלומר שיחתום בברכתו "על הארץ ועל המחיה ועל פרי הגפן ועל הפירות".

ושורש השאלה, הוא לפי מה שנתבאר אצלינו כבר בעבר, שאין לחתום (לחתום, הכוונה לחתימת הברכה, כלומר לסיום הברכה) בברכה בשניים, מפני שאין עושין מצוות חבילות חבילות (שיש בכך זלזול במצוות). ומטעם זה כתבנו בעבר שהנוסח הנכון בסיום ברכת על המחיה הוא "על הארץ ועל המחיה", ואין לחתום "על הארץ ועל המחיה ועל הכלכלה", משום שבכך הוא חותם בשניים. ואם כן לכאורה גם בנדון שאלתינו, נכון יותר שיברך שלש ברכות נפרדות על מה שאכל, ולא יחתום בשלשה ענינים בסיום ברכה אחת.

אולם דעת רוב רבותינו הראשונים, שבנדון כמו שלנו, יש לברך רק ברכה אחת על כל מה שאכל ויחתום ברכתו בשלשה ענינים. שכן פסקו בעל הלכות גדולות והרמב"ם ורבינו הטור, וכן פסק מרן השלחן ערוך (בסימן רח). ואף על פי שבאופן כללי הדין הוא שאין חותמין בשניים, מכל מקום בנדון שלנו אין לחוש לזה, שאין החתימה נחשבת לחתימה בשני ענינים, שהכל ענין אחד הוא, מפני שהארץ היא מוציאה המחיה (הקמח) והיין והפירות. (ולענין מה שכתבנו שאין לחתום על המחיה ועל הכלכלה, זהו מפני שכך היא גרסת רוב הראשונים בנוסח הברכה, וגם יש אומרים שהכלכלה היא ענין אחר לגמרי ואינה ענין אחד עם המחיה היוצאת מן הארץ).

ולכן להלכה, האוכל מפירות שבעת המינים, ושתה גם יין, ואכל גם מיני מזונות, ועליו לברך על כולם ברכה אחרונה, יברך ברכה אחת מעין שלוש על כולם, ויכלול בברכתו את שלשת הענינים שהוא חייב לברך עליהם, כך שבתחילת הברכה יאמר ברוך אתה ה' וכו' "על המחיה ועל הכלכלה ועל הגפן ועל פרי הגפן ועל העץ ועל פרי העץ" וכו'. ויחתום "על הארץ ועל המחיה ועל פרי הגפן ועל הפירות".

ולעולם סדר הקדימה הוא, על המחיה ואחר כך הגפן ואחר כך העץ. ולפיכך הוא הדין שאם אכל מיני מזונות וגם שתה יין, יזכיר שני ענינים בברכתו, ויקדים את המחיה לגפן, וכן על זה הדרך.

תאריך השאלה:
כ' סיון תש"פ / 12 ביוני 2020

מן הדין מותר, אם לא מפחדים ממנו. ואסור לטלטלו בשבת, אלא עם הרצועה. ויש לדעת שישנם כמה בעיות הלכתיות למגדלי כלבים.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


שאלה: האם מותר לגדל בבית בעלי חיים טמאים, כגון דגי נוי טמאים, או ארנבות ותוכים וכדומה, או שיש בכך איסור לפי ההלכה?

תשובה: במשנה במסכת שביעית (פ"ז) שנינו, אין עושין סחורות בנבלות וטרפות שקצים ורמשים. כלומר, כל הדברים האסורים באכילה מן התורה, אף על פי שמותרין בהנאה, (כגון נבלה של בהמה שמתה בלא שחיטה, שבשרה אסור באכילה, אבל הוא מותר בהנאה, כגון ליהנות מעור הבהמה וכדומה), אסור לעשות בהן סחורה, דהיינו למכרם לאחר, וכמו כן אסור לקנותם, ואף על פי שאינו מתכוון לעשות בהם איסור, שהרי ודאי אינו חפץ לאכלם, אף על פי כן אסור לסחור בהם.

ולפיכך אסור לאיש מישראל לסחור בחזירים או בדגים טמאים וכיוצא בזה, אף על פי שמקפיד שלא למכרם אלא לגויים, ויש אומרים שאיסור זה הוא מן התורה, וכן דעת רוב הפוסקים (התוספות והרא"ש והנמקי יוסף ואור זרוע ועוד), חוץ מן החֵלֶב (בצירי, שהוא כמו שומן שנמצא במקומות מסוימים בבהמה, ואסור לאכלו מן התורה) שמותר לסחור בו, שהרי נאמר בתורה לגביו "יעשה לכל מלאכה" כלומר שמותר למכרו וליהנות ממנו בכל דרך ואף מותר לסחור בו, באופן שלא יימכר לישראל (יהודי) לאכילה.

ואף אם עבר כבר וקנה דברים האסורים, אסור למכרם לאחרים, אלא יש להפקירם לגמרי, אבל צייד שצד דגים טהורים, ועלו ברשתו גם דברים טמאים שלא בכוונה, רשאי למכרם לאחרים.

אולם אין איסור סחורה בדברים האסורים שייך אלא בדברים העומדים לאכילה, כמו בשר נבלה וטריפה וכדומה, אבל דבר שאינו עומד לאכילה, מותר לסחור בו, ולפיכך מותר לסחור בסוסים וחמורים וכדומה, שהרי בדרך כלל אינם מיועדים לאכילה אלא לצרכים אחרים, ולפיכך פסק הרשב"א בתשובה (סימן תפט) שמותר לסחור בעורות של בעלי חיים טמאים, כגון פרוות של שפנים וארנבים ודובים ושועלים, משום שאין העורות מיועדים לאכילה. (אך זאת מבלי להכנס לשאלה אם ראוי לצער בעלי חיים עבור פרוות).

ולאור האמור ניגש לנדונינו, אם מותר לקנות ולגדל בבית בעלי חיים כגון דגי נוי טמאים, ארנבות או תוכים וכדומה, הנה מבואר שכל דבר שעיקר ייעודו הוא לאכילה, אסור לסחור בו, וממילא אסור לקנותו, ולכן כתב בשו"ת חסד לאברהם (להגאון רבי אברהם אלקלעי) שאסור לגדל ארנבות חיים בבית להנאה או בכדי להוציא מהם ולדות או בשביל העורות, שהרי בודאי רוב הארנבות בעולם, מגדלים אותם לצורך אכילה. וכן פסק הגאון רבי עבדללה סומך זצ"ל מבבל, בספרו זבחי צדק, וכן כתבו עוד פוסקים, והביא דבריהם להלכה מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א. וכן הדין לעניין דגים, שכל שרובם מיועדים לצורך אכילה, אסור לסחור בהם, ולכן אסור לגדל בבית דגים כאלה, אף על פי שמגדלים לנוי, אבל באמת רוב סוגי הדגים שנמכרים לנוי, אין דרך לאכלם כלל, ולפיכך נראה שמותר מן הדין לגדלם. וכן כתבו הפוסקים לגבי עופות המדברים (תוכי מדבר) ושאר ציפורי נוי, שאין הדרך לאכלם כלל, מותר לסחור בהם ולגדלם ואין בכך חשש איסור כלל.

אדם המגדל בביתו בעלי חיים (בהיתר), עליו להשמר מאד מאד, שלא לגרום להם שום צער. ומלבד העוון הגדול בצער בעלי חיים, עוד שעוון זה עלול להביא על האדם גזירות קשות, וכמו שביארנו כבר בעבר.

תאריך השאלה:
י"ט סיון תש"פ / 11 ביוני 2020

מותר לעשות כן, כי אין זה נחשב לריסוק בידיים ממש.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


דין המסת קרח בשבת

למדנו שמותר לעשות קרח בשבת.

במסכת שבת (דף נא:) תנו רבנן, אין מרסקים לא את השלג ולא את הברד בשבת, אבל נותן הוא לתוך הכוס או לתוך הקערה ואינו חושש. זאת אומרת, שיש איסור לרסק בשבת שלג או ברד או קרח על מנת שיהפוך למים נוזלים.

ונחלקו הראשונים בטעם איסור ריסוק קרח בשבת, שבספר התרומה פירש, שטעם האיסור הוא מדין "נולד", שיש איסור ליצור דבר חדש בשבת, והרי הקרח הופך על ידי הריסוק למים נוזלים שהם דבר חדש, ויש בזה איסור משום נולד. אולם דעת הרמב"ם והרמב"ן והרשב"א, שאין בפעולה זו של הפיכת הקרח לנוזל איסור משום נולד, משום שאין זה דומה לבורא דבר חדש ממש. אלא טעם איסור ריסוק הקרח בשבת הוא מחמת גזירת רבותינו, שגזרו איסור על כך, משום שפעולת ריסוק הקרח והפיכתו לנוזל דומה בתכונתה לסחיטת פירות והפיכתם לנוזל, (שבפירות העומדים לסחיטה, כגון ענבים וכדומה הוא איסור תורה לסחטן בשבת), ולכן גזרו גם על "סחיטת" הקרח והפיכתו לנוזל, אבל אם הקרח נמס מאליו בתוך הכוס אין בכך איסור כלל.

נמצינו למדים, שדעת רוב רבותינו הראשונים, הרמב"ם והרמב"ן והרשב"א, שטעם איסור ריסוק הקרח בשבת אינו מטעם איסור "נולד" אלא מחמת גזירת סחיטת פירות. וכדעת רוב הראשונים פסק מרן בשולחן ערוך, שטעם האיסור הוא משום גזירת סחיטת פירות העומדין למשקין. אבל הרמ"א סובר שיש לחוש לדעת ספר התרומה שטעם האיסור הוא משום נולד. ומכאן נצא לדון בהלכה הבאה, האם מותר להשתמש בסבון מוצק בשבת.


צפייה