שאלות ותשובות הלכה יומית

לחץ על השאלה לצפיה בתשובה

תאריך השאלה:
ל' ניסן תשע"ז / 26 באפריל 2017

יש להכשירו בצליה. שסוף סוף נפלט ממנו גם דם, ועוד, שהדם שבתוכו נצמת על ידי הצלייה ושוב אינו יוצא ואז מותר לאוכלו.
אך יש לדעת שכבד אווז מיצור רגיל, יש להזהר מלאוכלו. ורק כבד אווז מגידול מיוחד שנעשה תחת השגחה טובה, הן באופן הלעטת האווזות, והן במזון שהלעיטוהו בהם, והן בבדיקת הוושט, המיקלים לאוכלו יש להם על מה שיסמכו.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


דין הכשרת הכבד

הכבד הנמכר בזמנינו
הכבד, בין אם הוא כבד עוף ובין אם הוא כבד בקר, נמכר בחנויות כשאינו מוכשר, משום שאי אפשר להכשיר את הכבד על ידי מליחה כלל, אלא על ידי צליה. ואפילו אם יקרע את הכבד, אין לו תקנה על ידי מליחה, משום שהכבד כולו מלא דם, ויש בו סמפונות סגורות מלאות דם, ולכן אין לו היתר אלא כדלהלן:

אופן הכשרת הכבד
קודם הצלייה, יש לקרוע את הכבד, דהיינו לעשות בו שני חתכים (עמוקים דיים בכדי שיגיע לסמפונות) שתי וערב (לאורך ולרוחב) לכל ארכו ורחבו של הכבד, מלמעלה למטה, ומימין לשמאל, (כלומר, במאונך ובמאוזן, שתי וערב). ונוהגים לפזר עליו מעט מלח, (ומכל מקום אף אם לא פיזרו עליו מלח כלל, הדבר אינו מעכב בדיעבד), וצולים את הכבד, כאשר מקום החיתוך (מקום חיתוך השתי וערב) מונח כלפי מטה (לצד האש), ואז זב ממנו הדם, ואחר הצלייה הוא מותר באכילה.

הכבד המוגש במסעדות ובאולמות
ובאולמות שמחה, או במסעדות, שמגישים כבד צלוי כשאינו חתוך שתי וערב מפני שרוצים לשמור על מראה יפה יותר של הכבד, (וגם מטגנים אותו או מבשלים אותו כשהוא אינו חתוך, מה שגורם מבחינה הלכתית לבעיה מורכבת יותר), יש בזה מכשול, (ואין להתפעל ממה שיש כשרות לאולם או למסעדה, שאף על פי כן מצויים המכשולות בעניין הלב והכבד, וכבר העירו על כך כמה תלמידי חכמים, והסכים עמם הגאון רבי שלום משאש ז"ל).

משך הצלייה, ושטיפת הכבד
וכשצולה את הכבד, יש לצלותו עד שיהיה ראוי לאכילה, ואז הוא מותר באכילה, ואף על פי שעדיין נראה שזב ממנו דם, אין בכך כלום, כי דם זה אינו אסור באכילה אחר שכבר נצלה הכבד עד שיהיה ראוי לאכילה. ואף אין צורך לשטוף את הכבד אחר הצלייה מהדם שנמצא על פניו, אולם למנהג האשכנזים יש שמחמירים לשטפו אחר צלייתו. ומכל מקום הדבר אינו מעכב בדיעבד.

ובהלכה הבאה נבאר, אם מותר לבשל אחר כך את הכבד, או לחממו.

תאריך השאלה:
כ"ט ניסן תשע"ז / 25 באפריל 2017

לענין שמיעת מוזיקה יש להקל. ולשאר הדברים, הספרדים מחמירים עד ליום ל"ד בבוקר

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


ימי ספירת העומר

ימי ספירת העומר, הם ימים שקדושתם מרובה, כמו שכתב הרמב"ן בפירושו לפרשת אמור, כי ימים אלה שהם ימי ספירת העומר, מחג הפסח ועד לחג השבועות, קדושתם היא כקדושת ימי חול המועד, ואינם ימי אבל ופורענות כמו ימי בין המצרים. ומרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל היה מזכיר את דברי הרמב"ן הללו בימי הספירה, כדי שלא יטעו המון העם לחשוב שימים אלה הם חלילה ימי פורענות.

אך בעוונות הרבים, בימים אלה אירע מאורע מצער ומזעזע לעם ישראל, כמו שמבואר בגמרא (יבמות סב:), "שנים עשר אלף זוגות תלמידים היו לו לרבי עקיבא, וכולם מתו בין פסח לעצרת (חג השבועות), מפני שלא נהגו כבוד זה בזה". וכולם מתו באסכרא. (אסכרה הוא חולי המביא לדום נשימה). כלומר, היתה לו לרבי עקיבא ישיבה ענקית, שממנה יצאה תורה לכל ישראל, ואילו היו אותם התלמידים ממשיכים לחיות, עד ימינו אנו, היתה התורה עשירה יותר, ומכוחם וכוח כוחם של אותם התלמידים, בודאי היתה נמשכת ברכה עצומה לכלל ישראל עד סוף הדורות. ונגזרה הגזירה, ומתו כולם בימים הללו.

ובתשובות הגאונים, (הם חכמי ישראל שחיו קודם תקופת הראשונים) נזכר, כי מחמת המאורע הזה, נהגו כל ישראל שלא לשאת אשה בימים אלה, משום מנהג אבלות. וכן מבואר בפוסקים שנהגו בימים הללו שלא ללבוש בגד חדש, ולא להסתפר, ולא לשמוע כלי שיר.

ובכל זאת לא בכל ימי הספירה נוהגים מנהגי אבלות, אלא עד ליום ל"ד או ל"ג לעומר. שכן כתב בעל ספר המנהיג, ועוד מרבותינו הראשונים, שביום ל"ג לעומר, פסקו תלמידי רבי עקיבה למות. וכן פסק הרמ"א (בסימן תצג), שמיום ל"ג לעומר מותר לערוך שמחת נשואין.

אבל מנהג הספרדים שעד יום ל"ד לעומר נוהגים מנהגי אבלות, והימים הללו אסורים בשמחת נשואין, וטעם הדבר מבואר על פי מה שכתב בספר המנהיג בשם רבינו זרחיה הלוי, שמצא כתוב בספר קדמון הבא מספרד, שכל תלמידי רבי עקיבא מתו מפסח ועד "פרוס עצרת", ומה פירוש הדבר "פרוס עצרת", "פורסא - פלגא", כלומר, פרוס, מלשון פרוסה, שלוקחים שלושים יום מחג השבועות, שהם הימים הסמוכים לחג השבועות, כמו שאמרו "שואלין בהלכות הפסח קודם הפסח שלושים יום", ומחצית מאותם שלושים יום, שהם ט"ו יום קודם חג השבועות, בהם כבר פסקו תלמידי רבי עקיבא למות.

וכן כתבו עוד מרבותינו הראשונים, וביארו שאם נסיר חמשה עשר מארבעים ותשעה יום שבין פסח לעצרת נשארו שלושים וארבעה ימים. ומכל מקום ביום ל"ד לעומר עצמו, משעות הבוקר, כבר מותר לשאת אשה משום שמקצת היום ככולו לענין אבילות, וכיון שכבר עבר קצת מיום ל"ד אין צריך יותר לנהוג אבילות.

ומותר לעשות סעודת אירוסין (תנאים, כלומר, סגירת השידוך) בימי ספירת העומר. ואם באותה שעה נסגר ענין השידוך ממש, יש מיקלים לעשות כן אפילו בכלי שיר.

תאריך השאלה:
כ"ט ניסן תשע"ז / 25 באפריל 2017

בימים טובים, אין חובה לקרוא שנים מקרא ואחד תרגום. וכתב הכנסת הגדולה (סימן רפה), שהוא הדין בשבת של חול המועד, שאין חובה לקרוא שנים מקרא. וכן פסק מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל בספר חזון עובדיה ח"א עמוד שכט.

תאריך השאלה:
כ"ג ניסן תשע"ז / 19 באפריל 2017

לימוד זה אינו חובה, לא מצד הדין ולא בתורת מנהג, רק הוא מנהג יפה שנהגו בו חסידים ואנשי מעשה. ואצל מרן זצ"ל לא נהגו בזה, ואולי הוא לבדו היה אומר שירת הים, אך אין לנו ידיעה בענין זה.

תאריך השאלה:
כ"ג ניסן תשע"ז / 19 באפריל 2017

אסור לעשות כן. ולחתן מותר לפנות בשם פרטי בתוספת תיאור כבוד, כגון רבי פלוני.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


קריאה בשם אביו או אמו – איך קרא מרן זצ"ל לילדיו

שאלה: האם מותר לקרוא לאבא בשמו הפרטי, והאם מותר לקרוא לחבר ששמו כשם האב בשמו הפרטי?

תשובה: אסור לבן לקרוא לאביו או לאמו בשמם, וכגון שקוראים לאביו שמואל, אסור לו לקרותו "שמואל" אלא קוראו "אבא". ודין זה נפסק בפירוש בגמרא. שאדם צריך להתיירא כשמזכיר שם אביו או שם אמו משום כבודם, בדומה למה שהוא מתיירא כשהוא מזכיר את שמו של השם יתברך. 

ורבינו הרמב"ם הוסיף, שאפילו לקרוא לאחרים ששמם כשם אביו אסור, וכגון שיש לו חבר ששמו כשם אביו שמואל, אסור לו לקרוא לחבירו בשם שמואל. אלא יקרא לחבירו באיזה כנוי שיש לו, וכגון אם שמו שמואל, ויש שקוראים אותו שמוליק, יוכל לקרוא לחבירו בכינוי זה, אבל בשמו המלא "שמואל" לא יקרא לו. ויש לדין זה של הרמב"ם סימוכין בש"ס, ודבריו הובאו להלכה. אולם המנהג בזה הוא לכאורה שלא כדברי הרמב"ם, שהרי הכל נוהגים להקל לקרוא לחבר ששמו כשם האב בשמו, ולא חוששים בזה לפגיעה בכבוד האב.  

ובאמת שמדברי הרמב"ם במקום אחר נלמד, שדין זה אינו שייך לגבי כל שם, שכן בתשובה כתב הרמב"ם, שדין זה הינו דווקא בשם "פלאי", כלומר שם מיוחד שאינו נפוץ, שאז אסור לקרוא לחבירו בשמו כאשר שמו כשם אביו, וכגון ששם אביו מתושלח, או בועז, שהם שמות שאינם נפוצים, וכך הוא גם שם חבירו, אז אסור לו לקרוא את חבירו בשם "מתושלח". והיינו אפילו שלא בפני אביו. אבל בשם שאינו פלאי, מותר לקרוא לחברו בשמו. וכגון, ששם אביו שמואל, ושם חבירו שמואל, הרי שמותר לו לקרוא לחבירו שמואל, אבל אם היה הדבר בפני אביו, אין זה ממדת דרך ארץ לקרוא לחברו בשמו, ונכון להמנע מכך.

מה שנהגו בעדות המזרח והמערב, לקרוא לבנים בשם הסבים והסבתות, הדבר מותר ונכון בלי פקפוק, משום שזהו כבודם ורצונם של ההורים, שילדיהם יקראו לילדיהם אחריהם בשמותם, ורצונו של אדם הוא כבודו. וגם בפני ההורים (הסבים והסבתות) קוראים לילדים בשמותיהם.

וכתבנו בזה בספר אביר הרועים (חלק ב), והבאנו שכן היה מורה מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל וכן נהג בעצמו.

ואף שמנהג בבל (מקום הולדתו של מרן זצ"ל) היה להמנע מלקרוא לנכדים בשם הסבים, מפני כבוד ההורים (שהם הסבים והסבתות), מכל מקום מעשה שהיה כך היה: שבשמחת הברית אחר הולדת בנו הראשון של מרן זצ"ל, הגיע אביו רבי יעקב זצ"ל, ונגש בלחש לבנו, (הלא הוא מרן זצ"ל), שאל אותו, כיצד אתה מתעתד לקרוא לבנך? השיב לו מרן, "אברהם", על שם חמי רבי אברהם פטאל, שהוא מבני העיר חלאב שנוהגים לקרוא בשם הסבא. אמר לו אביו, ומה אתי? השיב לו מרן זצ"ל, הלא אנו בבלים, והבבלים חוששים שלא לקרוא לבנים על שם ההורים בחייהם. אמר לו אביו רבי יעקב, אני איני חושש לזה! ועל כן קרא מרן זצ"ל לבנו בשם "יעקב", (ולבנו השני קרא "אברהם"), והמוהל היה אחד מגדולי רבני בבל הגאון החסיד רבי צדקה חוצין זצ"ל, שגם הוא לא העיר על כך מאומה. וכן לבתו קרא מרן זצ"ל בשם "יפה" על שם אמו. וכשראה פעם שאחד מחתניו משנה את שם בנו (נכד מרן) לשם חיבה, כדי שלא לקרוא לו "עובדיה" בפני מרן זצ"ל, העיר על כך מרן, שלא נכון לנהוג כן.

ומי ששואלים אותו מה שם אביו, לא יענה מיד את שם אביו, אלא בתוספת תואר כבוד, כגון, אבי פלוני. או יאמר, אבא שלי, פלוני. וכיוצא בזה. ומרן רבינו זצ"ל הורה, שכאשר שואלים אדם מה שם אביו, יוכל לומר בלחש, "אבי", או "אב שלי", ואז יאמר את שמו בקול רם.

ולסיכום: אם שם אביו ושם חבירו שווים, אז אסור לקרות לחבירו בשם אביו, אם הדבר הוא בפני אביו, אבל שלא בפני אביו מותר, אלא אם כן השם הוא פלאי כגון מתושלח, שאז אף שלא בפני אביו, אסור.

ולא ישיב אדם לשאלה מה שם אביו או אמו, אלא בתוספת תואר כבוד, כגון אבא שלי, פלוני.

ועוד יבואר להלן, האם במקרה שהאב מוחל על מוראו, רשאי הבן לקרוא לחברו ששמו כשם האב, אפילו בנוכחותו של האב.

תאריך השאלה:
י"ז ניסן תשע"ז / 13 באפריל 2017

אם אוכל פחות מכזית מצה, אינו מברך ברכת המזון, מפני שלא אכל כשיעור המחייב בברכת המזון

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


שאלה: מהי ברכת המצה בימות הפסח ובשאר ימות השנה? ומה יש לברך על קרקרים שדרך לאוכלם כסעודה?

תשובה: בהלכה הקודמת ביארנו שכל פת (דבר העשוי מבצק) שהיא נכססת, כלומר שהיא יבשה לגמרי, כמו בייגלה או קרקרים וכדומה, ברכתה בורא מיני מזונות ולא המוציא לחם מן הארץ.
 
הברכה על מצות קשות
ומכאן יש להעיר לכאורה אודות המצות המצויות בזמנינו, שהן יבשות לגמרי ונכססות, מדוע אנו מברכים עליהן בימי הפסח המוציא לחם מן הארץ, והרי ברכתן בורא מיני מזונות. וכן אמנם כתב בספר בשמים ראש (המיוחס ברובו לרבינו הרא"ש) בזו הלשון: ועל דבר הרקיקים הדקים מאד, דעתי נוטה שכל לחם שאין דרך בני אדם לאכול אותו בתורת לחם לשובע, אלא לפרקים (מידי פעם) בתורת מעדנים, אין זה הלחם שקבעו לו חכמים ברכת המוציא וברכת המזון. גם הגאון רבי אברהם סבע בספר צרור המור כתב בפשיטות, שהמצה שהיא כמו פת חרבה ויבשה בלי מלח, אין לברך עליה המוציא וברכת המזון. ורק על מצות רכות (כמו שעדיין נוהגים לעשות אצל עדות הספרדים) יש לברך המוציא וברכת המזון. (רבי אברהם סבע הספרדי, כתבו אודותיו שהיה נוסע בספינה, ופרצה סערה והאניה עמדה לטבוע בין הגלים, ורב החובל התחנן לרבי אברהם שיצילם. והרב השיבו שיצילם אך בתנאי שאם הוא ימות בספינה שלא ישליכוהו לים כפי שנהגו אז בספינות, אלא ידאגו להביאו לאחת מערי ישראל ולא יהיה להם שום נזק. ונשבע לו רב החובל על כך, והתפלל הרב לה' ונח הים, ואחר שני ימים נפטר הרב ז"ל והיה קרוב לעיר וירונא, והשתדל רב החובל והגיע לוירונא וקברוהו ישראל שבוירונא בכבוד גדול. זיע"א. שם הגדולים להחיד"א).
 
ברכת המצות תוך ימי הפסח
אולם פוסקים רבים כתבו שברכת המצה היא המוציא לחם מן הארץ, אף על פי שנעשית יבשה. וכתב בשו"ת גינת ורדים (למהר"א הלוי ממצרים לפני כשלוש מאות וחמישים שנה) שהמצה שעושים בפסח, מן הדין היה ראוי לדונה כדין פת הבאה בכסנין לברך עליה בורא מיני מזונות, כיון שהיא יבשה וכוססים אותה, אלא שבהיות ומצה זו לחמו של חג הפסח (כלומר שהיא נעשית עיקר הלחם בימי הפסח) מברכים עליה המוציא וברכת המזון. (לפי שאין לומר שאין דרך בני אדם לאכול אותה בתורת לחם, שהרי בימות הפסח הן הלחם.) אלא שלפי זה יש לומר שבשאר ימות השנה, שאז מצוי לחם רגיל, אין דרך בני אדם לאכלה בתורת לחם, ואז ברכת המצה תהפוך לבורא מיני מזונות.
 
ויש שכתבו חילוקים אחרים להסביר מדוע דין המצה אינו דומה לדין פת נכססת, וכתבו שברכת המצה היא המוציא לחם מן הארץ, בין בימות הפסח ובין בשאר ימות השנה. וכך גם מנהג רוב האשכנזים, שמברכים על המצה גם בשאר ימות השנה המוציא וברכת המזון.
 
מנהג הספרדים
אולם מרן החיד"א כתב שמנהג הספרדים לברך על המצות בפסח המוציא לחם מן הארץ, מפני שאז דרך בני אדם לאכלם כלחם, אבל בשאר ימות השנה מברכים עליהם בורא מיני מזונות ועל המחיה, מפני שאז מצוי לחם רגיל ואין דרך בני אדם לאכול את המצה במקום לחם. ומרן הרב עובדיה יוסף שליט"א כתב שיש לנוהגים כן על מה שיסמוכו. אלא שהחרדים לדבר ה' נוהגים לאכול את המצה רק בתוך סעודה עם פת רגילה, ונפטרים בברכת המוציא על הפת ובברכת המזון, ובזה יוצאים מכל חשש.
 
מנהג מרן הרב מופת הדור שליט"א
אולם יש לציין, כי אף שמנהג הספרדים לברך על המצות בורא מיני מזונות בשאר ימות השנה, מכל מקום מכיון שעל פי שורת הדין נראה יותר שברכתן המוציא לחם מן הארץ, המחמיר לנהוג בהן כדין לחם, וליטול ידים ולברך עליהן המוציא, בודאי שיש לו על מה שיסמוך. וכן נוהג למעשה מרן רבינו הגדול שליט"א, שהוא נוהג במצות כדין פת ממש, ומברך עליהם המוציא לחם מן הארץ.
 
ברכת קרקר "לחמית"
 
ולפני כשנתיים, נתפרסם בשם רב גדול אחד שליט"א, כי בהיות ודרך אנשים רבים לאכול בכל בוקר קרקר "לחמית" לשם סעודה, יש לברך על קרקרים אלה ברכת המוציא לחם מן הארץ. ושאלנו על כך את מרן הרב שליט"א, והראנו לו את הלחמית, ואמר שלדעתו ברכת הלחמית שווה לברכת המצה, והוא היה מברך עליה המוציא לחם מן הארץ. ועל כן אף שמעיקר הדין המברך על הלחמית ועל המצה מזונות, בודאי שיש לו על מה שיסמוך, מכל מקום הנוהג לברך עליהם המוציא, או לאכלן דוקא בתוך הסעודה, תבא עליו ברכה.
 
ולסיכום: ברכת המצה (היבשה) בימות הפסח היא "המוציא לחם מן הארץ" ולאחריה יש לברך ברכת המזון. ומנהג האשכנזים לנהוג כן גם בשאר ימות השנה. ומנהג הספרדים לברך על המצה בשאר ימות השנה "בורא מיני מזונות" ועל המחיה, ויש להם על מה שיסמוכו. והחרדים לדבר ה' נוהגים לאכלה רק בתוך סעודה עם פת ובזה יוצאים ידי חובת כל הדעות.
 
כתב עוד מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א, שאף על פי שכאמור מנהג הספרדים לברך בשאר ימות השנה בורא מיני מזונות על המצה, מכל מקום במוצאי חג הפסח שעדיין לא נמצא בשוק לחם חמץ, יש לברך על המצה המוציא וברכת המזון לכל הדעות.
 
 

 

תאריך השאלה:
י"ג ניסן תשע"ז / 9 באפריל 2017

נכון. ועוד בלאו הכי בכתב יד שלנו יש כמה סברות להקל.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


איסור עשיית מלאכה בערב פסח

אסור לעשות מלאכה בערב פסח אחר חצות היום (ובשנה זו התשע"ג, זמן חצות היום בארץ ישראל הוא מוקדם במיוחד, בערך בשעה אחת עשרה וארבעים ושבע דקות).

ושני טעמים לדבר איסור עשיית המלאכה. האחד, כדי שלא יטרד במלאכתו, ויטרד מהכנת צרכי ליל הסדר. וזו דעת רש"י והמאירי (פסחים נ.).

ויש מפרשים שטעם איסור עשיית מלאכה, הוא משום שבזמן שבית המקדש קיים, היה אסור לכל אדם מישראל לעשות מלאכה בערב פסח מזמן חצות היום, לפי שאז הוא זמן הקרבת קרבן פסח, שאפילו בשאר ימות השנה, כל אדם שהקריב קרבן למזבח, אותו היום יום טוב שלו הוא, ונאסר בעשיית מלאכה משך כל היום, אלא שקרבן פסח הואיל ואין זמנו אלא מחצות היום ואילך, שרק אז נחשב כיום טוב, ואף לאחר שנחרב הבית ובטל קרבן פסח בעוונותינו, לא נתבטל איסור עשיית מלאכה, שכיוון שנאסר הדבר בגזירת חכמים על כל ישראל, נאסר לעולמי עד, שכך הוא הדין בכל גזירות רבותינו שנעשו על פי בית דין, שאף אם בטל טעם התקנה, לא נתבטלה התקנה. וטעם זה הוא עיקר להלכה.

ויש מקומות שנהגו שלא לעשות מלאכה בערב פסח אף קודם חצות היום, וכך הוא מנהג ירושלים, שאין עושים מלאכה במשך כל היום.

לא אסרו עשיית מלאכה בערב פסח, אלא מלאכה גמורה, כגון לייצר כלים חדשים, או לתפור בגדים חדשים. אבל רשאי לתקן כליו, כגון בגד שנקרע רשאי לתפרו, וכן מותר לעשות סחורה ופרקמטיא, וכן מותר לכתוב ולצחצח נעליים, ומותר לגזוז את הצפרניים, אבל להסתפר ולהתגלח אסור, אלא אם מגלח את עצמו שלא על ידי ספר (יהודי), שאז יש להקל בזה. והנכון הוא להקפיד להסתפר ולהתגלח קודם חצות היום, ובמקום שנהגו שלא לעשות מלאכה אף קודם חצות היום, יש להקפיד להסתפר ולהתגלח ביום י"ג בניסן (או בליל ארבעה עשר).


לשמיעת שיעוריו של מרן שליט"א (מלפני שנים רבות) בנושא חג הפסח:

לשיעור בדיני איסור מלאכה בערב פסח לחץ כאן
לשיעור בעניני הלכות פסח חודש ניסן וצדקה לחץ כאן
לשיעור בעניני פסח חומרות ומנהגים בצרכי מזון לחץ כאן
לשיעור בעניני דיני הכשרת כלים לפסח לחץ כאן
לשיעור בעניני דיני הגעלת כלים וטבילת כלים לחץ כאן
לשיעור בעניני איסור אכילת חמץ ודין הכשרת כלי זכוכית לחץ כאן

תאריך השאלה:
י"ג ניסן תשע"ז / 9 באפריל 2017

אסור בהחלט לתת לחתולי רחוב מזון שאינו כשר לפסח, משום שסוף סוף יש הנאה במה שנותנים להם חמץ. והחמץ אסור בהנאה. ואסור לישראל בכלל להשאירו ברשותו בימי הפסח.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


דין תערובת חמץ – מזון לבעלי חיים

באחת ההלכות הקודמות ביארנו, שמאכל חמץ, שהתקלקל עד שאינו ראוי למאכל, כגון פת לחם שנשרפה עד שנעשתה אפר, מותר ליהודי להחזיקה ברשותו בפסח. וכמו כן מותר לו ליהנות ממנה בפסח. וכל זאת בתנאי, שהמאכל נפגם מאד, עד שאינו ראוי אפילו לאכילת כלב, כפי שביארנו.

תערובת חמץ שנפגמה 
תערובת חמץ, כלומר, דבר שאינו חמץ בעצמותו, (כמו לחם), אלא רק מעורב בו חמץ (עד שאינו יכול לגרום לדברים אחרים להחמיץ), כגון גבינה שמעורב בה מעט קמח, וכדומה, דינו שוה לדין חמץ ממש. שכל המשהה ברשותו דבר שמעורב בו חמץ, עובר משום "בל יראה ובל ימצא".

אולם יש חילוק בין חמץ ממש, כגון פת לחם, לבין תערובת חמץ. שפת לחם, אסור להשהותה ולקיימה ברשותו בפסח, אלא אם נפסלה לגמרי לאכילת כלב. אבל דבר שאינו אלא תערובת חמץ, מותר להשהותו ברשותו בפסח, כל שנפסל מאכילת אדם. אף על פי שעוד הוא ראוי לאכילת כלב.

והדברים מבוארים בלשון מרן השלחן ערוך (סימן תמב סעיף ד), שכתב בזו הלשון: "דבר שנתערב בו חמץ ואינו מאכל אדם כלל, אף על פי שמותר לקיימו אסור לאוכלו עד אחר הפסח". ומבואר גם כן שמותר ליהנות ממנו. וכן מבואר בדברי הרמב"ם (בפ"ד ה"ח), ושאר הראשונים אשר הובאו דבריהם בבית יוסף (בריש הסימן).

מזון לעופות, כלבים וחתולים 
כפי שביארנו, כשם שאסור לאכל חמץ בפסח, כמו כן אסור ליהנות ממנו. ולכן אסור לתת לבעלי חיים מאכלים שהם חמץ בפסח, כיון שבאכילתם נגרמת הנאה לאדם.

ולפיכך, אדם המגדל בביתו בעלי חיים, ועליו להאכילם בימי הפסח, צריך להזהר ולהשמר מאיסור חמץ. ועליו לקנות עבור בעלי החיים מזון ללא חשש חמץ. ובפרט יש להזהר במזון לעופות ולכלבים וחתולים, שאף על פי שאינו ראוי כל כך למאכל אדם, מכל מקום אינו פגום לגמרי גם עבורם, ואסור להשתמש בו בפסח.

מזון לדגי נוי 
אולם לגבי דגי נוי, הדין שונה. שהרי למדנו, שדבר שאינו חמץ ממש, כמו לחם, אלא רק "תערובת חמץ", אם אינו ראוי למאכל אדם, אף על פי שהוא ראוי לאכילת כלב, מותר ליהנות ממנו בפסח. וכן מותר לתת לבעלי חיים לאכול ממנו.

ומאחר ובדרך כלל המזון הנמכר עבור דגי נוי הוא פגום מאד בטעמו, ואינו ראוי למאכל אדם כלל ועיקר, וגם אינו עשוי כולו מחמץ, רק מעורב בו חמץ, והחמץ אינו ניכר בעין, לפיכך, אף שאסור בהחלט לאכול ממזון זה בפסח, מכל מקום הוא אינו אסור בהנאה, ומותר לתת אותו לפני דגי הנוי שיאכלו ממנו. וכל שכן כאשר יש ספק אם מעורב בכלל חמץ בתוך המזון, שאז יש להקל בזה בפשיטות.

ונכון להזהר במשנה זהירות, שלא יפלו פירורים מן המזון של דגי הנוי למקום שיאכלו ממנו אחר כך בני אדם. (וגם בשאר ימות השנה יש בתערובת זו חשש איסורים אחרים).

וככל הדברים הללו כתבנו לפני כחמש שנים, והבאנו שכן הורה זקן, הוא הגאון רבינו בן ציון אבא שאול זצ"ל, שמותר להניח מאכל בפני הדגים בפסח, אף על פי שמעורב בו חמץ. וכן כתבו בשמו בספר אור לציון חלק שלישי (עמוד צב).

ובעצם הימים ההם, הראנו את דברי האור לציון למרן רבינו הגדול רבי עובדיה יוסף זצוק"ל, והשיבנו שיעיין בהם וישמיענו אם אפשר לפסוק כן למעשה. ואחר כשעה הודיענו בטלפון שהדין ברור כדברי האור לציון. וכן הורינו למעשה לבעל חוות דגים שרצה להאכיל מתערובת זו לדגים שברשותו.

ובשנה שלאחר מכן, באו לפני מרן רבנו זצ"ל, ותמהו בפניו על הדברים שנכתבו על ידינו בשמו. ומרן זצ"ל הסביר היטב את הדין, והשיב שהצדק עמנו בהוראה זו. ושב יעקב ושקט ושאנן ואין מחריד.

תרופות כשרות לפסח
טבליות וכדורים, נגד כאבי ראש וכדומה, אפילו אם יש בהם תערובת חמץ, (שמצוי שמייצרים אותך עם עמילן חיטה), אם טעמם פגום ללא ספק, וכבר נפסלו מאכילת כלב קודם הפסח, ובולעים אותם כמות שהם, מותר להשתמש בהם בפסח.

ומכל מקום, מכיון שיש מקום להחמיר בתרופות כאלו, אין להקל להשתמש בהם אלא אם מדובר בחולה שחלה ממש (אף על פי שאין בו סכנה), או בכדורי הרגעה לזקוקים לכך וכדומה, אבל אם הוא מיחוש בעלמא, אין להקל. וכל שכן שאין להקל בזה בויטמינים וכדומה. וכיום מצויים ויטמינים ושאר תוספי תזונה הכשרים לימות הפסח, ויש להשתמש אך ורק בהם.

ובארץ ישראל מתפרסמת מטעם הרבנות הראשית רשימת תרופות שאינן מכילות חמץ, ולכתחילה צריך להשתמש רק בתרופות כאלו, אפילו במקום חולי.

תאריך השאלה:
י"ג ניסן תשע"ז / 9 באפריל 2017

אם החמץ שייך לגויה, אין בדבר שום איסור. אבל בכל אופן צריך לעשות בדיקת חמץ, כדי לראות שאין חמץ בבית. ואסור לאכול על אותו שולחן ביחד עם הגויה, כשהיא אוכלת חמץ.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


בדיקת וביטול חמץ

דין בדיקת חמץ
אור לארבעה עשר בניסן שיחול השנה (תשע"ז) ביום ראשון בלילה (ליל יום שני), בודקין את החמץ לאור הנר. וצריך שיהיה הנר של שעוה, (או משמן פרפין מוקשה כפי שמצוי בזמנינו), כתקנת חז"ל. ואם אין לו נר, אבל יש לו פנס קטן שיכול להכניסו למקומות שצריך לבדוק בהן כהוגן, מותר לבדוק עם פנס כזה בשעת הצורך. וחובה לבדוק בכל חדרי הבית אם יש שם חמץ, ואף אם ברור שלא אכלו חמץ מעולם באותו החדר חובה לבדוק בו, והוא הדין לגבי מרפסות, גינות, מכונית, וכל כיוצא בזה.

בגדים מכובסים, שהוכנסו לאחר הכביסה לארון הבגדים, אין חיוב לבדוק בכיסיהם אם יש שם חמץ, ואפילו אם הם בגדים של ילדים קטנים, הואיל ובודאי נפגם אותו החמץ מחמת חומרי הכביסה, וחמץ פגום אינו נחשב חמץ לענין האיסור בחג הפסח, וכמו שביארנו כבר.

זמן הבדיקה
זמן הבדיקה הוא כעשרים דקות לאחר שקיעת החמה, (ואם נאנס ואיחר זמן זה יכול לבדוק בברכה אף אחר זמן זה). ואסור לאכול סעודה של פת (לחם) או עוגה יותר משיעור כביצה (כחמישים וששה גרמים), קודם בדיקת חמץ, החל מחצי שעה קודם זמן הבדיקה, אבל פחות מכביצה מותר לאכול. ופירות וירקות וכן תבשיל אורז וכיוצא בזה מותר לאכלם אף יותר משיעור כביצה.

מנהג עשרה פתיתים
יש נוהגים להסתיר בבית עשרה פתיתים (חתיכות קטנות של לחם וכדומה) עטופים היטב, כדי שבזמן הבדיקה ימצאם הבודק את החמץ. ומי שנוהג כן יזהר לרשום את מקומן של פתיתי החמץ, כדי שאם לא ימצא אחד מהם, יוכלו אחר כך למוצאו על ידי הרשימה.

ביטול חמץ
אחר בדיקת חמץ, צריך לבטל את החמץ בפיו, שיאמר "כל חמירא דאיכא ברשותי דלא חזיתיה ודלא ביערתיה ליבטיל ולהוי כעפרא דארעא", (ובלשון הקודש: "כל חמץ ושאור שישנו ברשותי שלא ראיתיו ושלא ביערתיו יתבטל ויהיה כעפר הארץ"). וצריך שיאמר את נוסח הביטול בשפה המובנת לו, שאם לא כן לא יצא ידי חובת הביטול. ונוהגים לומר את נוסח הביטול שלוש פעמים לחיזוק העניין (וטוב להוסיף לפחות באחד מהם "ליבטיל ולהוי הפקר כעפרא דארעא").

תאריך השאלה:
י' ניסן תשע"ז / 6 באפריל 2017

ההלל הוא הלל שלם רגיל, שנמצא בסידורים ובמחזורים. כלומר, הלל ללא דילוגים. ולא ההלל שמפיע בהגדה שהוא ענין אחר.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


ההלל בליל פסח – דין האנשים ודין הנשים

בתוספתא (פ"ג דסוכה) שנינו: שמנה עשר יום ולילה אחד קוראים בהם את ההלל, ואלו הם: שמונת ימי חג הסוכות, שמונת ימי חנוכה, יום טוב הראשון של פסח, ולילו, ויום טוב של עצרת. וכן מבואר עוד בדברי חז"ל, ובמסכת סופרים (פרק כ הלכה ט) שנינו: "ומצוה מן המובחר לקרות את ההלל בנעימה, לקיים מה שנאמר וּנְרוֹמְמָה שְׁמוֹ יַחְדָּו".

ומבואר אם כן שיש מקור למנהג הספרדים ובני ארץ ישראל, שנוהגים לומר הלל שלם "בברכה" בליל פסח לאחר תפלת ערבית. וכן כתב הטור (בסימן תעג): "ומה טוב ומה נעים המנהג שנוהגים לקרות ההלל בצבור בבית הכנסת בליל פסח בברכה, ויש לו סמך במסכת סופרים".

והנה הדבר ברור שעיקר אמירת ההלל בליל פסח היא משום הנס של יציאת מצרים, שבו יצאנו מעבדות לחירות, וכמו שאמרו בירושלמי (פסחים פרק ה הלכה ה): אמר רבי לוי, נתן הקדוש ברוך הוא כח בקולו של פרעה בלילה ההוא, והיה קולו מהלך בכל מצרים, והיה אומר: קומו צאו מתוך עמי! לשעבר הייתם עבדי פרעה, מכאן ואילך אתם עבדי ה'! באותה שעה פתחו ואמרו: הַלְלוּ יָהּ הַלְלוּ עַבְדֵי ה', ולא עבדי פרעה! ובכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים.

ועוד טעם נוסף יש באמירת ההלל בליל פסח, שבני ישראל בהיותם במצרים, היו אומרים את ההלל בשעה ששחטו את קרבן הפסח. ומנהג זה הובא הרבה בדברי רבותינו האחרונים והמקובלים, שהאריכו בשבח המנהג לומר הלל בליל פסח לפני הקידוש, כי יסודתו בהררי קודש. וכן נהגו רבים מגדולי גאוני אשכנז, ועל צבאם הגאון בעל נודע ביהודה שהיה אומרו לאחר התפלה, אף שהציבור בעירו לא היו אומרים הלל, כי נהגו כספק הרמ"א. (תשובה מאהבה סימן צ).

והנה בכל החגים, אין הנשים מברכות על קריאת ההלל, שהרי ההלל הוא בכלל מצוות עשה שהזמן גרמן (שתלויות בזמן) שהנשים פטורות מהן, כמו שכתבו התוספות במסכת סוכה (לח.), אבל בליל פסח, שהנשים חייבות בכל המצוות של ליל הסדר, כתב מרן רבינו עובדיה יוסף זצוק"ל (יחוה דעת ח"ה סימן לד), שאף הנשים צריכות לגמור את ההלל בברכותיו בליל פסח "לפני הקידוש", כלומר, לפני תחילת ליל הסדר. וזהו הזמן היחידי בשנה שהנשים מברכות על ההלל, וצריכות לקרוא את כולו בברכות ממש, שהרי אף הן היו באותו הנס, ואף הן מחוייבות בכל מצוות ליל פסח, ואדרבא, הלא בזכות נשים צדקניות נגאלו ישראל ממצרים, ובזכותן עתידים להגאל.

תאריך השאלה:
י' ניסן תשע"ז / 6 באפריל 2017

אסור לתת מזון כזה לתוכים, מפני שהוא בודאי ירטב אחר כך ויחמיץ. וגם לפני כן הוא לכל הפחות ספק חמץ. ויש לקנות רק מזון כשר לפסח.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


דין תערובת חמץ – מזון לבעלי חיים

באחת ההלכות הקודמות ביארנו, שמאכל חמץ, שהתקלקל עד שאינו ראוי למאכל, כגון פת לחם שנשרפה עד שנעשתה אפר, מותר ליהודי להחזיקה ברשותו בפסח. וכמו כן מותר לו ליהנות ממנה בפסח. וכל זאת בתנאי, שהמאכל נפגם מאד, עד שאינו ראוי אפילו לאכילת כלב, כפי שביארנו.

תערובת חמץ שנפגמה 
תערובת חמץ, כלומר, דבר שאינו חמץ בעצמותו, (כמו לחם), אלא רק מעורב בו חמץ (עד שאינו יכול לגרום לדברים אחרים להחמיץ), כגון גבינה שמעורב בה מעט קמח, וכדומה, דינו שוה לדין חמץ ממש. שכל המשהה ברשותו דבר שמעורב בו חמץ, עובר משום "בל יראה ובל ימצא".

אולם יש חילוק בין חמץ ממש, כגון פת לחם, לבין תערובת חמץ. שפת לחם, אסור להשהותה ולקיימה ברשותו בפסח, אלא אם נפסלה לגמרי לאכילת כלב. אבל דבר שאינו אלא תערובת חמץ, מותר להשהותו ברשותו בפסח, כל שנפסל מאכילת אדם. אף על פי שעוד הוא ראוי לאכילת כלב.

והדברים מבוארים בלשון מרן השלחן ערוך (סימן תמב סעיף ד), שכתב בזו הלשון: "דבר שנתערב בו חמץ ואינו מאכל אדם כלל, אף על פי שמותר לקיימו אסור לאוכלו עד אחר הפסח". ומבואר גם כן שמותר ליהנות ממנו. וכן מבואר בדברי הרמב"ם (בפ"ד ה"ח), ושאר הראשונים אשר הובאו דבריהם בבית יוסף (בריש הסימן).

מזון לעופות, כלבים וחתולים 
כפי שביארנו, כשם שאסור לאכל חמץ בפסח, כמו כן אסור ליהנות ממנו. ולכן אסור לתת לבעלי חיים מאכלים שהם חמץ בפסח, כיון שבאכילתם נגרמת הנאה לאדם.

ולפיכך, אדם המגדל בביתו בעלי חיים, ועליו להאכילם בימי הפסח, צריך להזהר ולהשמר מאיסור חמץ. ועליו לקנות עבור בעלי החיים מזון ללא חשש חמץ. ובפרט יש להזהר במזון לעופות ולכלבים וחתולים, שאף על פי שאינו ראוי כל כך למאכל אדם, מכל מקום אינו פגום לגמרי גם עבורם, ואסור להשתמש בו בפסח.

מזון לדגי נוי 
אולם לגבי דגי נוי, הדין שונה. שהרי למדנו, שדבר שאינו חמץ ממש, כמו לחם, אלא רק "תערובת חמץ", אם אינו ראוי למאכל אדם, אף על פי שהוא ראוי לאכילת כלב, מותר ליהנות ממנו בפסח. וכן מותר לתת לבעלי חיים לאכול ממנו.

ומאחר ובדרך כלל המזון הנמכר עבור דגי נוי הוא פגום מאד בטעמו, ואינו ראוי למאכל אדם כלל ועיקר, וגם אינו עשוי כולו מחמץ, רק מעורב בו חמץ, והחמץ אינו ניכר בעין, לפיכך, אף שאסור בהחלט לאכול ממזון זה בפסח, מכל מקום הוא אינו אסור בהנאה, ומותר לתת אותו לפני דגי הנוי שיאכלו ממנו. וכל שכן כאשר יש ספק אם מעורב בכלל חמץ בתוך המזון, שאז יש להקל בזה בפשיטות.

ונכון להזהר במשנה זהירות, שלא יפלו פירורים מן המזון של דגי הנוי למקום שיאכלו ממנו אחר כך בני אדם. (וגם בשאר ימות השנה יש בתערובת זו חשש איסורים אחרים).

וככל הדברים הללו כתבנו לפני כחמש שנים, והבאנו שכן הורה זקן, הוא הגאון רבינו בן ציון אבא שאול זצ"ל, שמותר להניח מאכל בפני הדגים בפסח, אף על פי שמעורב בו חמץ. וכן כתבו בשמו בספר אור לציון חלק שלישי (עמוד צב).

ובעצם הימים ההם, הראנו את דברי האור לציון למרן רבינו הגדול רבי עובדיה יוסף זצוק"ל, והשיבנו שיעיין בהם וישמיענו אם אפשר לפסוק כן למעשה. ואחר כשעה הודיענו בטלפון שהדין ברור כדברי האור לציון. וכן הורינו למעשה לבעל חוות דגים שרצה להאכיל מתערובת זו לדגים שברשותו.

ובשנה שלאחר מכן, באו לפני מרן רבנו זצ"ל, ותמהו בפניו על הדברים שנכתבו על ידינו בשמו. ומרן זצ"ל הסביר היטב את הדין, והשיב שהצדק עמנו בהוראה זו. ושב יעקב ושקט ושאנן ואין מחריד.

תרופות כשרות לפסח
טבליות וכדורים, נגד כאבי ראש וכדומה, אפילו אם יש בהם תערובת חמץ, (שמצוי שמייצרים אותך עם עמילן חיטה), אם טעמם פגום ללא ספק, וכבר נפסלו מאכילת כלב קודם הפסח, ובולעים אותם כמות שהם, מותר להשתמש בהם בפסח.

ומכל מקום, מכיון שיש מקום להחמיר בתרופות כאלו, אין להקל להשתמש בהם אלא אם מדובר בחולה שחלה ממש (אף על פי שאין בו סכנה), או בכדורי הרגעה לזקוקים לכך וכדומה, אבל אם הוא מיחוש בעלמא, אין להקל. וכל שכן שאין להקל בזה בויטמינים וכדומה. וכיום מצויים ויטמינים ושאר תוספי תזונה הכשרים לימות הפסח, ויש להשתמש אך ורק בהם.

ובארץ ישראל מתפרסמת מטעם הרבנות הראשית רשימת תרופות שאינן מכילות חמץ, ולכתחילה צריך להשתמש רק בתרופות כאלו, אפילו במקום חולי.

תאריך השאלה:
ט' ניסן תשע"ז / 5 באפריל 2017

באופן עקרוני ניתן לאפות מצות מקמח חטה כשר לפסח עם מים בלבד, שהעיסה תהיה עבה מעט כעין לחמניות (עד טפח, כמו לחם הפנים, וכמו שאמרו במנחות נז.). אבל הסיבה שנזהרים שלא לעשות דבר כזה, משום שאז הבצק שבתוך המצות לא יאפה כראוי והוא יחמיץ.

ומכל מקום משאלתך משמע שהנך מתכוין לאפיית מצה מקמח מצה שמורה, שהוא קמח שעושים ממצות אפויות טחונות, ומצה שעושים מקמח כזה יחד עם מים, אי אפשר לצאת בה ידי חובה, שהרי היא מצה שרויה שנמוחה לגמרי, שכתב מרן הש"ע בסימן תסא שלא יוצאים בה ידי חובה. ואפילו אם לא נימוחה לגמרי, אין להקל אלא לזקן או חולה. וגם מבחינה מעשית נראה שאם יאפו קמח מצה עם מים, לא תהיה המצה ראוייה לאכילה כלל.

תאריך השאלה:
ט' ניסן תשע"ז / 5 באפריל 2017

למנהגינו הוא חיוב, שהנשים תקראנה הלל בליל פסח, כפי שהן חייבות בתפלה אחת בכל יום.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


ההלל בליל פסח – דין האנשים ודין הנשים

בתוספתא (פ"ג דסוכה) שנינו: שמנה עשר יום ולילה אחד קוראים בהם את ההלל, ואלו הם: שמונת ימי חג הסוכות, שמונת ימי חנוכה, יום טוב הראשון של פסח, ולילו, ויום טוב של עצרת. וכן מבואר עוד בדברי חז"ל, ובמסכת סופרים (פרק כ הלכה ט) שנינו: "ומצוה מן המובחר לקרות את ההלל בנעימה, לקיים מה שנאמר וּנְרוֹמְמָה שְׁמוֹ יַחְדָּו".

ומבואר אם כן שיש מקור למנהג הספרדים ובני ארץ ישראל, שנוהגים לומר הלל שלם "בברכה" בליל פסח לאחר תפלת ערבית. וכן כתב הטור (בסימן תעג): "ומה טוב ומה נעים המנהג שנוהגים לקרות ההלל בצבור בבית הכנסת בליל פסח בברכה, ויש לו סמך במסכת סופרים".

והנה הדבר ברור שעיקר אמירת ההלל בליל פסח היא משום הנס של יציאת מצרים, שבו יצאנו מעבדות לחירות, וכמו שאמרו בירושלמי (פסחים פרק ה הלכה ה): אמר רבי לוי, נתן הקדוש ברוך הוא כח בקולו של פרעה בלילה ההוא, והיה קולו מהלך בכל מצרים, והיה אומר: קומו צאו מתוך עמי! לשעבר הייתם עבדי פרעה, מכאן ואילך אתם עבדי ה'! באותה שעה פתחו ואמרו: הַלְלוּ יָהּ הַלְלוּ עַבְדֵי ה', ולא עבדי פרעה! ובכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים.

ועוד טעם נוסף יש באמירת ההלל בליל פסח, שבני ישראל בהיותם במצרים, היו אומרים את ההלל בשעה ששחטו את קרבן הפסח. ומנהג זה הובא הרבה בדברי רבותינו האחרונים והמקובלים, שהאריכו בשבח המנהג לומר הלל בליל פסח לפני הקידוש, כי יסודתו בהררי קודש. וכן נהגו רבים מגדולי גאוני אשכנז, ועל צבאם הגאון בעל נודע ביהודה שהיה אומרו לאחר התפלה, אף שהציבור בעירו לא היו אומרים הלל, כי נהגו כספק הרמ"א. (תשובה מאהבה סימן צ).

והנה בכל החגים, אין הנשים מברכות על קריאת ההלל, שהרי ההלל הוא בכלל מצוות עשה שהזמן גרמן (שתלויות בזמן) שהנשים פטורות מהן, כמו שכתבו התוספות במסכת סוכה (לח.), אבל בליל פסח, שהנשים חייבות בכל המצוות של ליל הסדר, כתב מרן רבינו עובדיה יוסף זצוק"ל (יחוה דעת ח"ה סימן לד), שאף הנשים צריכות לגמור את ההלל בברכותיו בליל פסח "לפני הקידוש", כלומר, לפני תחילת ליל הסדר. וזהו הזמן היחידי בשנה שהנשים מברכות על ההלל, וצריכות לקרוא את כולו בברכות ממש, שהרי אף הן היו באותו הנס, ואף הן מחוייבות בכל מצוות ליל פסח, ואדרבא, הלא בזכות נשים צדקניות נגאלו ישראל ממצרים, ובזכותן עתידים להגאל.


צפייה