שאלות ותשובות הלכה יומית

תאריך השאלה:
כ"ט טבת תשפ"א / 13 בינואר 2021

כלי שחלקו מתכת וחלקו פלסטיק צריך טבילה בברכה. 

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


דין מי ששכח לברך ברכות השחר

ברכות השחר, שהן הברכות הנאמרות בכל יום מברכת "אלוהי נשמה" ועד לסיום ברכות התורה, הכל חייבים לאמרן, אנשים ונשים, וכמו שביארנו בהלכות ברכות השחר ובהלכות תלמוד תורה.

והזמן הראוי לברכות אלו הוא קודם שמתחילים בסדר תפילת שחרית, אבל אם התפלל כבר כל סדר תפילת שחרית, פסק מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל, שאינו רשאי לברך את ברכת "אלוהי נשמה", מפני שנפטר מברכה זו בברכת "מחיה המתים" שבתפילת העמידה, שהרי בכלל ברכת מחיה המתים נכלל גם עניינה של ברכת אלוהי נשמה המסיימת "המחזיר נשמות לפגרים מתים".

וכן אינו רשאי לברך ברכות התורה אחר שהתפלל (ברכות התורה הן שלושת הברכות האחרונות שאחר ברכות השחר, ברכת אשר קדשנו וכו' על דברי תורה, ברכת והערב נא, וברכת אשר בחר.) לפי שנפטר כבר מברכות אלו בברכת "אהבת עולם" שלפני קריאת שמע, שהרי בברכה זו נכלל גם כן ענינן של ברכות התורה, שהרי אנו אומרים שם "ותן בליבנו בינה וכו' ללמוד וללמד".

אבל שאר ברכות השחר יש לאמרן גם לאחר התפילה במשך היום כולו, מתי שנזכר ששכח לברכן.

וכתב עוד מרן הרב זצ"ל שמי ששכח לברך ברכות השחר ונזכר באמצע פסוקי דזמרה (המזמורים שמברכת ברוך שאמר ועד ברכת ישתבח, נקראים "פסוקי דזמרה") לא יפסיק באמצע פסוקי דזמרה כדי לברך ברכות אלו, כיוון שיוכל לאמרן אחר התפילה, ורק ברכת "אלוהי נשמה" יברך בין ישתבח ליוצר, כלומר בסיום פסוקי דזמרה (אחר המילים "מלך אל חי העולמים אמן", לפני תחילת  ברכת יוצר אור), משום שאם לא יברך ברכת אלוהי נשמה וימתין עד לאחר התפילה, שוב לא יוכל לברכה, מפני שיפטר ממנה בברכת מחיה המתים כמו שביארנו. ואם נזכר ששכח לברך ברכות השחר אחר שהתחיל בברכת "יוצר אור" יוכל לברך ברכת אלוקי נשמה בין הברכות של קריאת שמע (לפני שיתחיל אהבת עולם) או בין הפרקים של קריאת שמע (לדוגמא אחרי "ובשעריך" שבריאת שמע) מפני שמותר להפסיק במקומות אלו לצורך ברכה שאם לא יברכנה עכשיו, לא יוכל לברכה אחר כך.

וכמו כן הדין לגבי ברכות התורה שיאמרם לפני ברכת יוצר, ואם נזכר בהן אחר שהתחיל בברכת יוצר, יוכל לברכן בין הפרקים של ברכות קריאת שמע לפני ברכת אהבת עולם. כאמור. אולם אם נזכר ששכח ברכות התורה באמצע פסוקי דזמרה, יברך מייד ברכת "אשר בחר בנו" כדי שיוכל להמשיך בפסוקי דזמרה שאסור לאמרן בלא ברכה זו, ואחר כך יברך את שאר הברכות "על דברי תורה" "והערב נא", וכמבואר.

ובהלכה הבאה יבואר דין הנשים בזה.

תאריך השאלה:
כ"ח טבת תשפ"א / 12 בינואר 2021

ירקות ופירות שיש הרבה שאוכלים אותם בקליפתם, כגון מלפפונים, תפוחים וכדומה, מותר לקלוף אותם בשבת על ידי קולפן (מקלף), כשעומד לאכול את הפירות והירקות לאלתר (מיד, ולכל היותר, שמקלף את הפירות לצורך הסעודה בתוך חצי שעה). ויש מיקלים בזה גם בפירות שלא רגילים לאוכלם בקליפתם. וכן יש מיקלים בזה אפילו כשאינו חותך את הפירות כדי לאוכלן לאלתר. ועיין במה שכתב בזה בספר חזון עובדיה שבת ח"ג עמוד רלא.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


יסודות הלכות ברירה בשבת

ט"ל מלאכות
נאמר בתורה (ספר שמות פרק כ) זכור את יום השבת לקדשו, ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך, ויום השביעי שבת לה' אלקיך, לא תעשה כל מלאכה וכו', כי ששת ימים עשה ה' את השמיים ואת הארץ וינח ביום השביעי, על כן ברך ה' את יום השבת ויקדשהו. והזהירה התורה על שמירת השבת שתים עשרה פעמים, כי היא יסוד אמונתנו בבריאת העולם. ואמרו רבותינו, כל המשמר את השבת כאילו מקיים את כל התורה, וכל המחלל את השבת כאילו כפר בתורה כולה. וזאת מפני הטעם שהזכרנו, ששמירת השבת היא שורש אמונתנו.

וכבר הזכרנו כמה פעמים, כי ה"מלאכה" שנאסרה על פי צווי ה' יתברך ביום השבת, היא כל מלאכה שהיו עושים במשכן בזמן שהיו ישראל במדבר. ובמשנה במסכת שבת (דף עג.) נישנו כל המלאכות האסורות בשבת, והם ארבעים חסר אחת, כלומר שלשים ותשע מלאכות, הנקראות גם "ט"ל מלאכות".

מלאכת "בורר"
אחת המלאכות הנפוצות ביום השבת, היא מלאכת "בורר", וחובה קדושה על כל אחד מישראל להיות בקי בעיקרי הלכות בורר בכל הנוגע למעשה, משום שבנקל יוכל להכשל חס ושלום במלאכה האסורה בשבת, הואיל ואנו נתקלים במלאכה זו פעמים רבות.

עיקר מלאכת ברירה בשבת, היא בנפה או כברה, וכגון אדם הלוקח קמח שמעורבים בתוכו דברים אחרים, והוא מנפה את הקמח בנפה (מסננת), והקמח יורד דרך נקבי הנפה, והפסולת נשארת בתוכה, הרי זו מלאכת בורר האסורה בשבת, והעושה כן בשבת חייב משום חילול שבת. וכל ברירה האסורה בשבת, היא בין שני מינים, שיש בהם דבר הנקרא "אוכל" ודבר הנקרא "פסולת".

מה נחשב ל"פסולת" לגבי מלאכת בורר
ומה שנאסרה מלאכת ברירת אוכל מתוך פסולת, או פסולת מתוך אוכל בשבת, אין האמור דוקא באוכל ופסולת ממש, אלא כל מאכל  שהאדם חפץ בו באותה שעה, הרי הוא נחשב אוכל כלפי דבר אחר שהוא אינו חפץ בו.

וכגון, אם יש לאדם צלחת, ובה שני מיני קטניות או זרעונים, כגון גרעינים שחורים וגרעינים לבנים, ושניהם ראויים וטובים לאכילה, אולם עתה הוא אינו חפץ אלא בגרעינים הלבנים, ולכן הוא בורר ומוציא את כל הגרעינים השחורים מן הצלחת, ומשליכם לכלי אחר, הרי זה בורר. הואיל והגרעינים השחורים הם כפסולת עבורו, שהוא אינו חפץ בהם כעת, והלבנים נחשבים אוכל, הואיל והוא חפץ רק בהם.

ולסיכום:אסור לברור בשבת. ולכן מי שיש לפניו צלחת ובה שני מיני אוכלים מעורבים יחד, כגון גרעינים שחורים ולבנים, או תותים ודובדבנים וכדומה, והוא אינו חפץ אלא באחד מהם, אסור לו להוציא את המין שהוא אינו חפץ בו, ולהשאיר בצלחת את המין שהוא חפץ בו. אבל מובן שיש אופנים בהם מותר לברור בשבת, וכפי שנבאר בהלכות הבאות.

תאריך השאלה:
כ"ח טבת תשפ"א / 12 בינואר 2021

אינם כלי סעודה ולכן אין צריך להטבילם. 

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


אילו כלים טעונים טבילה

בהלכה הקודמת נתבאר שכלים הנקחים מן הגוי, כגון כלים שהיצרן שלהם אינו יהודי, חייבים טבילה במקוה טהרה לפני השימוש בהם. אולם יש לדעת שאין חיוב טבילה, אלא בכלים שהם "צרכי הסעודה", כגון כוסות וצלחות, קערות וקומקומים, וכיוצא בהם, שמשתמשים בהם לצורך אכילה ושתיה, אבל שאר כלים, כגון מספריים וכיוצא בזה, אינם צריכים טבילה. ומפצח אגוזים, יש אומרים שהוא דומה למספריים, שלא נחשבים כלי סעודה אפילו אם גוזר איתם ירקות. וכל שכן מפצח אגוזים שאינו נוגע בפרי עצמו אלא רק בקליפה. ומכל מקום כתב הגאון רבי שלמה זלמן אוירבך זצ"ל, שיש להטבילו בלא ברכה, ומרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל כתב, שאף שמן הדין מפצח אגוזים אינו צריך טבילה, מכל מקום, טוב להחמיר להטבילו בלא ברכה.

ואין חובה להטביל, אלא כלים העשוים מתכות או זכוכית, כמו שנאמר בתורה (במדבר לא.) לגבי כלי מדין, "אך את הזהב ואת הכסף את הנחושת את הברזל את הבדיל ואת העופרת" וכו', מכאן שכלי מתכות הנלקחים מן הגוי חייבים בטבילה. ורבותינו גזרו חיוב טבילה גם על כלי זכוכית, וכמו שאמרו בגמרא (עבודה זרה עה:)," אמר רב אשי, כלי זכוכית, הואיל ואם נשתברו יש להם תקנה, ככלי מתכות הם דומים, וטעונים טבילה. ופירש רש"י, זכוכית שנשברה, אפשר להתיכה לעשות ממנה כלי, והואיל וכך היא, דינה ככלי מתכת וטעונה טבילה.

וכלי חרס אינם טעונים טבילה, וכן כלי עץ, כגון כפות עץ, אינם טעונים טבילה. וכלי חרס מצופה בזכוכית מבחוץ ומבפנים (כמו שמצוי מאד בספלים של קפה העשויים חרסינה ומצופים בזכוכית, וכן בצלחות, ובפרט אותם המיוצרים במזרח הרחוק), חייב טבילה בברכה, ואם אינו מצופה זכוכית אלא מבפנים, צריך טבילה בלא ברכה. ודין כלי פורצלן יבואר בהלכה הבאה.

תאריך השאלה:
כ"ו טבת תשפ"א / 10 בינואר 2021

יתבאר בעזרת ה' בהמשך, שהעיקר להלכה שיש להקל בזה. 

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


שטיפת כלים בליל שבת, ושפיכת מים על כלים מלוכלכים

שאלה: כאשר מסיימים את הסעודה בליל שבת, האם מותר לשטוף מיד את הכלים לצורך סעודת הבוקר, או שאין לעשות כן עד הבוקר, בסמוך לסעודה?
והאם מותר לשים מים בכלים מלוכלכים, כדי שיהיה קל יותר לשטוף אותם אחר השבת?

תשובהבהלכה הקודמת ביארנו את עיקר הדין, שאין להדיח (לשטוף) כלים בשבת, כאשר אין בהם צורך ליום השבת עצמו. ושורש האיסור בזה, משום שאין להכין משבת ליום חול. וטעם האיסור, משום שאסור שיטרח אדם בשבת, עבור דבר שאינו לצורך השבת עצמה. ועתה לנדון השאלה:

בתלמוד ירושלמי (שבת סוף פט"ו) תניא: מדיחין כוסות וקערות בליל שבת לשחרית. ומשמעות דברי הירושלמי, שמותר לעשות כן מיד בליל שבת, שהרי אמרו שמותר להדיח "מלילי שבת לשחרית". כלומר, מיד עם סיום סעודת הערב, מותר לשטוף את הכלים לצורך הבוקר. וכן פסקו האליה רבה, והעולת שבת. ועוד. וכן פסק מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל.

ולגבי השאלה השניה. האם מותר לשים מים בכלים מלוכלכים (שאין בהם צורך ליום השבת), כדי שיהיה קל יותר לשוטפם במוצאי שבת.

הנה לכאורה נראה לאסור בזה, משום שעל ידי המים, הוא מכין משבת לחול. אולם מרן רבינו זצ"ל כתב, שנראה ששטיפה על ידי מים בלבד, בלא שפשוף, אינה טרחה כלל, ולא אסרו רבותינו אלא שטיפה שיש עמה טורח, אבל שטיפה במעט מים אין הדבר ברור שהיא נחשבת לשטיפה האסורה. ולפיכך כתב, שעל כל פנים מותר לשפוך מים לתוך קדירה (סיר) שנדבקו בה שיירי מאכל, בכדי שלא יהיה קשה לנקותה אחר כך במוצאי שבת.

ולסיכום: מותר לשטוף את הכלים בליל שבת, מיד לאחר הסעודה. שכל שעושים כן לצורך השבת, מותר.

מותר לשפוך מים על קערות וסירים, כדי ששיירי המאכל לא ידבקו בהם. ואף שעושה כן בכדי שלאחר השבת יהיה קל יותר לשטוף את הכלים, מכל מקום אין בדבר איסור.

תאריך השאלה:
כ"ו טבת תשפ"א / 10 בינואר 2021

כן, גם אחרי תפילת מנחה וגם אחרי תפילת ערבית אומרים עלינו לשבח. 

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


שטיפת כלים בליל שבת, ושפיכת מים על כלים מלוכלכים

שאלה: כאשר מסיימים את הסעודה בליל שבת, האם מותר לשטוף מיד את הכלים לצורך סעודת הבוקר, או שאין לעשות כן עד הבוקר, בסמוך לסעודה?
והאם מותר לשים מים בכלים מלוכלכים, כדי שיהיה קל יותר לשטוף אותם אחר השבת?

תשובהבהלכה הקודמת ביארנו את עיקר הדין, שאין להדיח (לשטוף) כלים בשבת, כאשר אין בהם צורך ליום השבת עצמו. ושורש האיסור בזה, משום שאין להכין משבת ליום חול. וטעם האיסור, משום שאסור שיטרח אדם בשבת, עבור דבר שאינו לצורך השבת עצמה. ועתה לנדון השאלה:

בתלמוד ירושלמי (שבת סוף פט"ו) תניא: מדיחין כוסות וקערות בליל שבת לשחרית. ומשמעות דברי הירושלמי, שמותר לעשות כן מיד בליל שבת, שהרי אמרו שמותר להדיח "מלילי שבת לשחרית". כלומר, מיד עם סיום סעודת הערב, מותר לשטוף את הכלים לצורך הבוקר. וכן פסקו האליה רבה, והעולת שבת. ועוד. וכן פסק מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל.

ולגבי השאלה השניה. האם מותר לשים מים בכלים מלוכלכים (שאין בהם צורך ליום השבת), כדי שיהיה קל יותר לשוטפם במוצאי שבת.

הנה לכאורה נראה לאסור בזה, משום שעל ידי המים, הוא מכין משבת לחול. אולם מרן רבינו זצ"ל כתב, שנראה ששטיפה על ידי מים בלבד, בלא שפשוף, אינה טרחה כלל, ולא אסרו רבותינו אלא שטיפה שיש עמה טורח, אבל שטיפה במעט מים אין הדבר ברור שהיא נחשבת לשטיפה האסורה. ולפיכך כתב, שעל כל פנים מותר לשפוך מים לתוך קדירה (סיר) שנדבקו בה שיירי מאכל, בכדי שלא יהיה קשה לנקותה אחר כך במוצאי שבת.

ולסיכום: מותר לשטוף את הכלים בליל שבת, מיד לאחר הסעודה. שכל שעושים כן לצורך השבת, מותר.

מותר לשפוך מים על קערות וסירים, כדי ששיירי המאכל לא ידבקו בהם. ואף שעושה כן בכדי שלאחר השבת יהיה קל יותר לשטוף את הכלים, מכל מקום אין בדבר איסור.

תאריך השאלה:
כ"ו טבת תשפ"א / 10 בינואר 2021

למנהג האשכנזים בודאי שאסור. וגם למנהג הספרדים השיב לי מרן זצ"ל להחמיר.   

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


שטיפת כלים בליל שבת, ושפיכת מים על כלים מלוכלכים

שאלה: כאשר מסיימים את הסעודה בליל שבת, האם מותר לשטוף מיד את הכלים לצורך סעודת הבוקר, או שאין לעשות כן עד הבוקר, בסמוך לסעודה?
והאם מותר לשים מים בכלים מלוכלכים, כדי שיהיה קל יותר לשטוף אותם אחר השבת?

תשובהבהלכה הקודמת ביארנו את עיקר הדין, שאין להדיח (לשטוף) כלים בשבת, כאשר אין בהם צורך ליום השבת עצמו. ושורש האיסור בזה, משום שאין להכין משבת ליום חול. וטעם האיסור, משום שאסור שיטרח אדם בשבת, עבור דבר שאינו לצורך השבת עצמה. ועתה לנדון השאלה:

בתלמוד ירושלמי (שבת סוף פט"ו) תניא: מדיחין כוסות וקערות בליל שבת לשחרית. ומשמעות דברי הירושלמי, שמותר לעשות כן מיד בליל שבת, שהרי אמרו שמותר להדיח "מלילי שבת לשחרית". כלומר, מיד עם סיום סעודת הערב, מותר לשטוף את הכלים לצורך הבוקר. וכן פסקו האליה רבה, והעולת שבת. ועוד. וכן פסק מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל.

ולגבי השאלה השניה. האם מותר לשים מים בכלים מלוכלכים (שאין בהם צורך ליום השבת), כדי שיהיה קל יותר לשוטפם במוצאי שבת.

הנה לכאורה נראה לאסור בזה, משום שעל ידי המים, הוא מכין משבת לחול. אולם מרן רבינו זצ"ל כתב, שנראה ששטיפה על ידי מים בלבד, בלא שפשוף, אינה טרחה כלל, ולא אסרו רבותינו אלא שטיפה שיש עמה טורח, אבל שטיפה במעט מים אין הדבר ברור שהיא נחשבת לשטיפה האסורה. ולפיכך כתב, שעל כל פנים מותר לשפוך מים לתוך קדירה (סיר) שנדבקו בה שיירי מאכל, בכדי שלא יהיה קשה לנקותה אחר כך במוצאי שבת.

ולסיכום: מותר לשטוף את הכלים בליל שבת, מיד לאחר הסעודה. שכל שעושים כן לצורך השבת, מותר.

מותר לשפוך מים על קערות וסירים, כדי ששיירי המאכל לא ידבקו בהם. ואף שעושה כן בכדי שלאחר השבת יהיה קל יותר לשטוף את הכלים, מכל מקום אין בדבר איסור.

תאריך השאלה:
כ"ו טבת תשפ"א / 10 בינואר 2021

שעון שפועל על ידי בטריה, מותר לכוין אותו שיצלצל בשבת, אבל יהיה אסור לכבות אותו ולהפסיק את הצילצול בשבת.. רק יהיה מותר להצניע אותו בשבת כדי שלא ירעיש לכל בני הבית. 

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


שאלה: שעון מעורר המצלצל בשבת, האם מותר להפסיק את פעולתו על מנת שלא יגרום לרעש מיותר? וכן האם מותר להרים בשבת את הכפתור הגורם לכך שהשעון יצלצל במהלך השבת?

תשובה: בהלכה הקודמת ביארנו את עצם ההיתר להכנת שעון מעורר מערב שבת, בכדי שיצלצל בשבת. ועתה עלינו לדון האם בשעה שהשעון מצלצל כבר, מותר ללחוץ על המתג המביא לכך שיפסיק את צלצולו.

והנה אם נבא לדון בשעונים הנפוצים יותר בזמנינו, שהם חשמליים, ובדרך כלל על ידי לחיצה על איזה כפתור מיד נעשית איזו פעולה שיש לה השלכה הלכתית, לא נוכל להשיב תשובה ברורה, כי אי אפשר להכנס לפרטים אלה לדון על כל שעון ושעון. ועל כן נדון עתה רק בשעונים המופעלים על ידי "קפיץ" הנמתח מערב שבת, ועל ידי שחרורו בשעה המתאימה מופעל הפעמון המעורר שעל גבי השעון.

כי הנה עיקר האיסור על השמעת הקול בשבת על ידי כלי נגינה וכדומה, הוא מגזירת רבותינו, שגזרו שאסור להשמיע קול על ידי כלי בשבת. והנה גם אם יש איסור להפעיל בשבת עצמה את השעון מעורר, מכל מקום להפסיק את פעולת הפעמון בודאי שאין שום איסור, שהפסקת כל הפעולה אינה איסור. ולכן העיקר שיש להקל בדבר בפשיטות.

ולענין אם מותר יהיה להרים את הכפתור המפעיל את הפעמון, כדי שיצלצל בשעה המיועדת בשבת. הנה לכאורה יש לאסור בזה, מכיון שעל ידי הרמת הכפתור הוא משמיע קול על ידי כלי בשבת. אולם מרן הרב זצ"ל (בתשובה שבספר ילקוט יוסף) כתב שגם בענין זה יש להקל. משום שהרמת הכפתור אינה פעולה המביאה מיד להפעלת הפעמון, אלא רק לאחר זמן. ופעולה כזו מוגדרת "גרמא". (וכל מלאכה שהיא בדרך גרמא, היא קלה יותר מבחינה הלכתית, ולכן דבר זה מהווה שיקול נוסף להקל בדבר). ומכיון שעצם הפעלת הפעמון אינה שווה לגמרי להפעלת "כלי שיר" בשבת. לכן יש להקל אף בהרמת הכפתור שיביא להפעלת הפעמון בשבת.

ולסיכום: שעון מעורר חשמלי, אין ללחוץ על אף אחד מהכפתורים שבו בשבת. אולם שעון מעורר המופעל על ידי קפיץ, מותר ללחוץ בשבת על הכפתור הגורם שלאחר זמן הפעמון שעל גבי השעון יצלצל. וכמו כן מותר להרים את הכפתור בכדי להפסיק את צלצול הפעמון. (וכן מותר לכוין את מחוג השעון המעורר, בכדי שיצלצל בשעה הנכונה בבוקר, לצורך קימה לבית הכנסת וכדומה).

תאריך השאלה:
כ"ו טבת תשפ"א / 10 בינואר 2021

ברירה אין בזה, כי אנו בורר כלום. ולגבי הכנה, נבאר את הדברים בעזרת ה' בהמשך, שאין בזה איסור הכנה. 

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


שטיפת כלים בליל שבת, ושפיכת מים על כלים מלוכלכים

שאלה: כאשר מסיימים את הסעודה בליל שבת, האם מותר לשטוף מיד את הכלים לצורך סעודת הבוקר, או שאין לעשות כן עד הבוקר, בסמוך לסעודה?
והאם מותר לשים מים בכלים מלוכלכים, כדי שיהיה קל יותר לשטוף אותם אחר השבת?

תשובהבהלכה הקודמת ביארנו את עיקר הדין, שאין להדיח (לשטוף) כלים בשבת, כאשר אין בהם צורך ליום השבת עצמו. ושורש האיסור בזה, משום שאין להכין משבת ליום חול. וטעם האיסור, משום שאסור שיטרח אדם בשבת, עבור דבר שאינו לצורך השבת עצמה. ועתה לנדון השאלה:

בתלמוד ירושלמי (שבת סוף פט"ו) תניא: מדיחין כוסות וקערות בליל שבת לשחרית. ומשמעות דברי הירושלמי, שמותר לעשות כן מיד בליל שבת, שהרי אמרו שמותר להדיח "מלילי שבת לשחרית". כלומר, מיד עם סיום סעודת הערב, מותר לשטוף את הכלים לצורך הבוקר. וכן פסקו האליה רבה, והעולת שבת. ועוד. וכן פסק מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל.

ולגבי השאלה השניה. האם מותר לשים מים בכלים מלוכלכים (שאין בהם צורך ליום השבת), כדי שיהיה קל יותר לשוטפם במוצאי שבת.

הנה לכאורה נראה לאסור בזה, משום שעל ידי המים, הוא מכין משבת לחול. אולם מרן רבינו זצ"ל כתב, שנראה ששטיפה על ידי מים בלבד, בלא שפשוף, אינה טרחה כלל, ולא אסרו רבותינו אלא שטיפה שיש עמה טורח, אבל שטיפה במעט מים אין הדבר ברור שהיא נחשבת לשטיפה האסורה. ולפיכך כתב, שעל כל פנים מותר לשפוך מים לתוך קדירה (סיר) שנדבקו בה שיירי מאכל, בכדי שלא יהיה קשה לנקותה אחר כך במוצאי שבת.

ולסיכום: מותר לשטוף את הכלים בליל שבת, מיד לאחר הסעודה. שכל שעושים כן לצורך השבת, מותר.

מותר לשפוך מים על קערות וסירים, כדי ששיירי המאכל לא ידבקו בהם. ואף שעושה כן בכדי שלאחר השבת יהיה קל יותר לשטוף את הכלים, מכל מקום אין בדבר איסור.

תאריך השאלה:
כ"ה טבת תשפ"א / 9 בינואר 2021

מותר והוא מנהג יפה שהאב מכנס את הבנים אצלו בברכת כהנים. ואין בזה כלל כוונה שהוא מברך, אלא שהם מושפעים מברכתו ממה שמברכים גם אותו הכהנים, או שמראה בזה חיבה. ומרן זצ"ל עצמו עשה כן כמה פעמים. 

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


שאלה: כאשר אדם מברך את בניו בליל שבת, או חכם מברך את תלמידיו, כיצד נכון יותר שיעשה, האם יניח את שתי ידיו על ראשו של המתברך, או יניח רק יד אחת?

תשובה: בהלכה הקודמת ביארנו כי יש איסור על אדם מישראל שאינו כהן לברך באותו אופן שמברכים הכהנים. כלומר, שכאשר הוא מתכוין לברך כפי שנצטוו בני אהרן, כגון בשעת נשיאת כפיים שבחזרת הש"ץ, הרי שיש בדבר איסור. וכמו שביארנו. ועתה נבא לדון לענין האופן שבו יש להניח את הידיים על ראשו של המתברך, שכן הכהנים נוהגים שהם נושאים את שתי ידיהם כנגד ראשי הקהל בשעת ברכת כהנים, ועלינו לדון איך יש לנהוג בזה בשאר ישראל המברכים את בניהם וכדומה.

והנה בספר תורה תמימה, כתב להעיר על המנהג שנהגו בעירו, שבסעודות נישואים היו נוהגים לברך איש את רעהו כאשר המברך מניח את שתי ידיו על ראשו של המתברך. וכתב להעיר, שלכאורה יש בזה איסור, שהרי אסור לאדם לישא כפיו כדרך הכהנים, וכמו שביארנו בהלכה הקודמת. וסיים, ששמע מאדם נאמן, שבשעת חופתו של הגאון רבי יחזקאל לנדא שהיה מורה צדק בוילנא, בירכו רבינו הגר"א מוילנא, ולא הניח על ראשו אלא יד אחת, וכששאלוהו מדוע הוא נוהג כן, ענה, כי לא מצאנו ברכה בשתי ידיים אלא לכהנים בבית המקדש בלבד.

ובספרו תוספת ברכה כתב לבאר את מנהגו של הגר"א, כי באמת יש איסור בהנחת שתי הידיים על ראשו של המתברך, שהרי ברכת כהנים אסורה על ישראל, ולכן הקפיד הגר"א ולא הניח אלא יד אחת על ראשו של המתברך.

אולם מרן רבינו הגדול רבי עובדיה יוסף שליט"א כתב לחלוק על דבריו, כי באמת מכיון שאין כאן נשיאת כפיים ממש, ולא כוונה לברך ברכת כהנים, אין איסור כלל אף בהנחת שתי ידיים על ראש המתברך. וכן נהגו כמה חכמים וצדיקים שאינם מדקדקים בזה, ומניחים שתי ידיים על ראשו של המתברך, ואינם חוששים בזה לאיסור. ואת מנהג הגר"א יש להסביר באופן אחר.

ולענין מעשה כמה מרבותינו המקובלים כתבו שיש להקפיד לברך דוקא בשתי ידיים. וכן כתב הגאון יעב"ץ בסידורו, שיש להקפיד לברך דוקא בשתי ידיים, ושכן היה נוהג אביו הגאון חכם צבי. והביא שיש טעם לזה בנגלה ובנסתר. ולא כדעת מי שמקפיד שלא לברך אלא ביד אחת.

והגאון רבי חיים פלאג'י בספר נפש כל חי כתב, שבספר חמדת הימים פסק שיש להקפיד לברך ביד אחת דוקא, ושתהיה זו יד ימין. (וכן מנהג מרן הרב שליט"א, שאינו מברך אלא ביד אחת, והיא יד ימין), והביא עוד את דברי הגאון יעב"ץ הנ"ל, שיש לברך בשתי ידיים דוקא. וסיים, שאין להקפיד על זה כל כך, ומהיות טוב, יברך בשתי ידיו, אך אם יברך ביד אחת די בזה, וכמנהג כמה מגדולי הדורות.

(ובדרך אגב נזכיר, כי הספר חמדת הימים הוא ספר קדוש ונורא, וכל הקורא בו מתקדש בקדושתו, ואין להאמין כלל לדברי המערערים על הספר הקדוש הזה, כאילו חס ושלום אין מקורו טהור, ובפרט כאשר לפני כמה שנים נדפס קונטרס המדבר בדברי לעג כנגד החמדת ימים ומחברו, ואין צורך להכביר במילים עד כמה רחקו דבריו מן האמת, כי מחבר החמדת ימים היה מגדולי המקובלים מתלמידי תלמידיו של רבינו האר"י ז"ל, והיה לו משא ומתן בהלכה עם גדולי הדור ההוא, תלמידי רבינו המהרימ"ט, וכל המעיין בספרו יראה נכוחה כי אין כל שחר לדברי המערערים, ומכאן ולהבא לחושבנא טבא.

תאריך השאלה:
כ"ה טבת תשפ"א / 9 בינואר 2021

כמו ואברכה מברכך. שהכוונה, שלא רק שתברך את השנה הזו, אלא שהיא תהיה ברכה לשנים אחרות גם כן. שבוע טוב,

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


פרשת השבוע - פרשת שמות - משה בתיבה- רגע של תשומת לב

מאמרו השבועי של הרב זבדיה כהן - ראש אבות בתי הדין בתל אביב, עבור "הלכה יומית".

השבת נקרא אודות גזירת פרעה על ילדי ישראל, להמית אותם מיד כשיוולדו, וכלשון התורה:

"וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ מִצְרַיִם לַמְיַלְּדֹת הָעִבְרִיֹּת, אֲשֶׁר שֵׁם הָאַחַת שִׁפְרָה וְשֵׁם הַשֵּׁנִית פּוּעָה, וַיֹּאמֶר, בְּיַלֶּדְכֶן אֶת הָעִבְרִיּוֹת, וּרְאִיתֶן עַל הָאָבְנָיִם, אִם בֵּן הוּא, וַהֲמִתֶּן אֹתוֹ, וְאִם בַּת הִוא, וָחָיָה".

ולאחר מכן גזר פרעה גזירה קשה זו על כל עמו, כמו שנאמר: "ויְצַו פַּרְעֹה לְכָל עַמּוֹ לֵאמֹר, כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד, הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ, וְכָל הַבַּת תְּחַיּוּן".

באותה תקופה נוראה, עמרם, אביו של משה רבינו, לקח את יוכבד לאשה, ונולד להם בן: "וַתֵּרֶא אֹתוֹ כִּי טוֹב הוּא, וַתִּצְפְּנֵהוּ שְׁלֹשָׁה יְרָחִים". יוכבד מחביאה את בנה הנולד, שלושה חודשים, בתקוה שהיא תצליח למלט אותו מהגזירה הנוראה.

לאחר שלושה חדשים, יוכבד מטמינה אותו בתוך תיבה, ואת התיבה היא משחררת ביאור, עד שיצאה בתיה בת פרעה לרחוץ ביאור, וכשראתה את התיבה, שלחה את ידה, פתחה את התיבה, ראתה ילד בוכה, והביאה אותו לבית פרעה. "וַיְהִי לָהּ לְבֵן, וַתִּקְרָא שְׁמוֹ מֹשֶׁה, וַתֹּאמֶר, כִּי מִן הַמַּיִם מְשִׁיתִהוּ".

בתיה בת פרעה, כשהושיטה את ידה לתיבה, האם ידעה את מי היא מצילה? האם שיערה בנפשה שזהו מושיען של ישראל? אבי הנביאים, שהקדוש ברוך הוא מדבר עמו פה אל פה, והוא עתיד להוריד מהר סיני את לוחות הברית? מה היה קורה אילו היתה בתיה מתעלמת לרגע מתיבה זו ששטה לבדה ביאור כשבתוכה תינוק בן שלושה חודשים?

נמצאנו למדים, שבשימת לב של רגע אחד, ניתן לגדל את גדול הנביאים וגדול הדור, מבלי לדעת זאת מראש!

מסופר על המגיד מדובנא שהלך ברחובה של עיר ביום חורף קר, וראה אדם עיור, עני, לבוש קרעים וילד קטן אוחז בידו ומנחהו בדרכו. אנשים עברו על פניהם, ואין איש שם לב אליהם, לשאול בשלומם ולדאוג להם למאכל ומשקה.

המגיד מדובנא ראה אותם, ולבו הרחום כאב את כאבם. עצר המגיד, ודרש בשלומם. העיור, היה אדם מר נפש, רטן לא ענה. ואילו הנער שליווהו, סיפר למגיד מדובנא, שזה העיור ההולך עמו, הוא אביו. ומאחר ואמו נפטרה לפני זמן מה, לכן הם גרים במחסן קר וטחוב, והם בדרכם לבית התמחוי של עניי העיר לארוחת צהרים חמה.

ריחם עליהם המגיד מדובנא ולקחם לביתו. נתן להם ארוחה חמה, וסידר להם חדר מוסק וחם. ארוחה זו חיממה את לבם של העיור ובנו הקטן, והם הודו לרב על טוב ליבו.

התסכימו לדור כאן? שאל המגיד מדובנא והציע להם חדר חם וארוחות חמות חינם אין כסף, כשהוא מוסיף, כאן גם יוכל הילד ללכת ללמוד בתלמוד תורה במקום לשבת בטל ללא אפשרות ללמוד תורה.

התלבט האב העיור כיצד להשיב, ואילו עיני הבן נצצו משמחה. בסופו של דבר הסכים האב העיור להשאר לתקופת ניסיון, כדי שבנו הקטן יוכל ללמוד מעט תורה.

הילד שהיה נבון וחכם החל לעשות חיל בלמודיו, ואף לאחר פטירת אביו העיור המשיך ללמוד בישיבה בהדרכתו של המגיד מדובנא. התמיד הילד ושקד על למודו, היה בעל זכרון מדהים, שכלו חד כתער, בעל מדות תרומיות, ועד מהרה קנה שם טוב, ונודע לתהילה. לימים בנה בית לתפארת ועלה על כס רבנות העיר ברודי, ושמו נערץ לדורות, הלא הוא הגאון האדיר רבינו שלמה קלוגר זכר צדק לברכה, שהיה מגדולי הדור בדורו, וספריו משמשים כאבן יסוד בפסיקה ההלכתית.

נתאר לעצמינו מה היה קורה אילו המגיד מדובנא היה ממשיך בדרכו ולא נותן רגע של תשומת לב לאב העיור ולבנו. הלא הם היו ממשיכים לבית התמחוי, ודבר לא היה משנה את מצבם. איזה גדול בישראל היינו מפסידים? כמו כן עלינו לשים לב, מה היה קורה אילו בתיה היתה מתעלמת ממשה בתיבה?

זה כוחו של רגע של תשומת לב!

לכל אחד מאיתנו יש בבית "משה בתיבה". כל ילד בישראל הינו פוטנציאל להיות גדול ומנהיג בישראל. אין לנו מושג איזה עתיד מזהיר נכון לו, אך הוא זקוק לרגע של תשומת לב מאבא או מאמא, שיתנו לו את המילה הטובה, את העידוד, את ההזדמנות לפתוח לו פתח של הרגשה טובה, והכוונה טובה, להיות אחד מחכמי וגדולי הדור.

אם רק נדע להושיט יד- כבתיה, או לפתוח יד- כהמגיד מדובנא, אז נשכיל לרוות נחת מילדינו ויוצאי חלצינו , וכל הפירות לדורות עולם יזקפו לזכותינו.

שבת שלום!

תאריך השאלה:
כ"ד טבת תשפ"א / 8 בינואר 2021

אם אכל עשרים ושבע גרם, מברך בורא נפשות. תבורך,

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


ברכה אחרונה על "וופלים", "בקלאווה", "עוגת נפוליאון", "בורקס"

בהלכה הקודמת ביארנו, שעוגה שיש בה מעט קמח, ואכל ממנה כזית, יש לברך לאחר מכן ברכת "על המחיה", אך זאת בתנאי, שהקמח מהווה לא פחות משישית ממרכיבי העוגה, וכן בתנאי שיהיה טעם הקמח ניכר בעוגה (כפי שקורה בדרך כלל).

ולפיכך למדנו שעוגת גבינה, שיש בה למשל שתי כוסות קמח, יש לברך לאחר אכילת כזית מהעוגה, ברכת "על המחיה".

קרמשניט, וופלים
יוצאים מן הכלל, מאכלים שאינם עיסה אחת עם קמח. אלא כל מין עומד בפני עצמו. ולמשל, בקלאווה, שעשויה מעלי בצק לחוד וממיני אגוזים לחוד. וכן וופלים, או עוגת נפוליאון ("קרמשניט"), שאין הקמח מעורב עם הגבינה או האגוזים, אלא עלי הבצק עומדים וניכרים בפני עצמם, והמילוי ניכר בפני עצמו, שבאופן כזה, אין להתייחס לכל העוגה כמקשה אחת, אלא יש להתייחס לכל מרכיב ומרכיב לחוד.

לפיכך, אפילו אם עלי הבצק מכילים יותר משישית מכל העוגה, וכן אפילו שטעמם ניכר היטב, בכל זאת, אם אכל כזית מעוגה זו, ולא אכל כזית מהבצק בפני עצמו, אין לברך על המחיה לאחר האכילה. כי המילויים אינם מצטרפים עם הבצק לשיעור "כזית". 

כמו כן האוכל וופלים, שהדבר ידוע שעלי הבצק הם קלים ואווריריים מאד, ועיקר המשקל (אפילו בנפח) של הוופלים הוא מחמת הקרם שממלאים בין העלים, אינו יכול לברך "על המחיה" לאחר האכילה, אלא אם יאכל כמות גדולה ביותר. אבל אם אכל "כזית" מהוופלים, אינו מברך לאחר מכן "על המחיה". (ואם אכל כזית מהקרם, יברך "בורא נפשות").

וכן הדין לגבי בקלאווה, שבדרך כלל אוכלים ממנה מעט מרוב מתיקותה, הרי שאין לברך לאחר מכן ברכה אחרונה, אפילו אם אכלו יותר משיעור "כזית", משום שהמילוי שעשוי מאגוזים ופיסטוקים וכדומה, אינו מצטרף עם הבצק לשיעור "כזית".

וזהו החילוק הגדול שקיים בין עוגות גבינה וכדומה, לבין וופלים וכדומה, שבעוגות שמעורב בהן קמח, כל המרכיבים מצטרפים עם הקמח לשיעור ברכת אחרונה, וכפי שביארנו. מה שאין כן במקרה שהבצק עומד בפני עצמו, אין המילוי מצטרף לבצק לשיעור ברכה אחרונה.

בורקס
כיוצא בזה היה מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל מורה, שהאוכל "כזית" ממאפה "בורקס", ולא אכל שיעור כזית מהבצק בפני עצמו, אלא בצירוף הגבינה או ממילוי אחר שהיה שם, אינו רשאי לברך "על המחיה" לאחר מכן, כי המילוי אינו מצטרף עם הבצק לשיעור ברכה אחרונה.

וכבר הזכרנו בעבר, שמרן רבינו עובדיה יוסף זצוק"ל הורה לנו כמה פעמים, שעל בוטנים מצופים ("אמריקאים"), כל שאכל מהם "כזית", יברך לאחר מכן ברכת "על המחיה". אף על פי שרוב משקל המאכל, הוא מהבוטנים ולא מהציפוי. וזאת משום שלדעתו היה דין הבוטנים שווה לדין עיסה אחת שמעורב בה קמח ודברים אחרים, מפני שהקמח סובב את הבוטן מכל צדדיו.

ולכן לסיכום: בקלאווה, בורקס, וופלים, וכיוצא בזה, שהבצק עומד בפני עצמו, והמילוי עומד בפני עצמו, אין המילוי מצטרף עם הבצק לשיעור "כזית" כדי להתחייב בברכה אחרונה.

תאריך השאלה:
כ"ד טבת תשפ"א / 8 בינואר 2021

אם אשת אביו היא אמו, בודאי שאסור, כי היא דודתו, ויש בזה איסור כרת. אם אשת אביו אינה אמו, מותר לישא את אחותה, כמו שכתב בפעולת צדיק סימן ד.

בבתי הדין עושים ביטול מודעות וכדומה לפני סידור הגט, כך שהסיכוי שיהיה חשש אמיתי בגט הוא ממש אפסי, ובהרבה סכסוכים בין איש לאשתו מעורב גם ענין של שקר ובכל זאת אין זה מכהה את תוקפו של הגט. 

אצל החרדים נוהגים לעשות תיקון מפני שלדברי הזהר הקדוש יש סכנה לאדם שנושא אלמנה. ויש צורך לדר בזה עם תלמיד חכם אמיתי שיש לו קצת ידיעה בקבלה. 

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


מקום קביעת המזוזה

שאלה: באיזה גובה יש לקבוע את המזוזה בפתח הבית?

תשובה: בגמרא במסכת מנחות (דף לג.) ובדברי הפוסקים מבואר, כי את המזוזה יש לקבוע בתחילת השליש העליון של הפתח. כלומר, יש לחלק את גובה הפתח לשלושה חלקים, ובתחילת השליש העליון מלמטה למעלה, יש לקבוע את המזוזה.

ונחלקו רבותינו הראשונים, אם הניח את המזוזה מתחת לגובה השליש העליון, ולמשל, אם קבע את המזוזה באמצע גובה הפתח, האם יצא ידי חובתו או לא? שלדעת הרא"ש, יצא ידי חובה. אבל הרמב"ם סובר שאפילו בדיעבד לא יצא ידי חובתו, ועליו להוציא את המזוזה ולקבוע אותה מחדש במקום הנכון. ולהלכה, פסק מרן השלחן ערוך (סימן קפט), שיש לקבוע את המזוזה בתחילת השליש העליון דוקא, ואם טעה וקבע אותה נמוך יותר, עליו להסירה ולקבוע אותה מחדש במקומה הנכון.

ויש לדון במקרה שפתח הבית הוא גבוה מאד, שאז, אם יקבעו את המזוזה בתחילת השליש העליון, יוצא שהמזוזה תהיה גבוהה מאד, ולא יוכלו לנשק אותה כפי שרבים נוהגים כאשר נכנסים או יוצאים מן הבית. האם יש לקבוע את המזוזה בגובה שבני אדם יוכלו לנשק אותה, או שגם במקרה כזה יש לקבוע אותה בתחילת השליש העליון.

ולהלכה, כתב מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל, (הליכות עולם ח"ח עמוד רמח), שלעולם יש לקבוע את המזוזה בתחילת השליש העליון, ואין לעזוב את דברי מרן השלחן ערוך והפוסקים שפסקו שחובה לקבוע בתחילת השליש העליון דוקא, אפילו אם על ידי זה יתבטל המנהג שנהגו רבים לנשק את המזוזה.

ולסיכום: בכל מקרה, יש לקבוע את המזוזה בתחילת השליש העליון של פתח הבית. וכפי שביארנו.

תאריך השאלה:
כ"ג טבת תשפ"א / 7 בינואר 2021

במקום צורך יש להקל, ויש להשתדל להשתמש בנחת ולא לדחוק את המגבון בכח. וכיוצא בזה השיב לי מרן זצ"ל.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


מגבונים בשבת

שאלה: האם מותר להשתמש במגבונים לחים בשבת?

תשובה: בהלכות הקודמות ביארנו כי אחת המלאכות שאסורה בשבת, היא מלאכת "סוחט", ולפיכך, אסור בשבת לסחוט פירות, או לסחוט בגד שיש בו מים.

ועתה נדון לגבי מגבונים לחים, שספוגים בהם נוזלים, האם יש חשש "סוחט" כאשר משתמשים בהם בשבת? ובראשית יש לדעת, כי עיקר הדיון כאשר מדברים לגבי סחיטת מגבונים בשבת, הוא מצד איסור מ"דרבנן" שאסור לסוחטם בשבת. כי מן התורה ממש, אין חשש איסור בסחיטת המגבונים, משום ששיעור המים שיכול להסחט מהמגבונים אינו גדול כל כך כדי שיהיה בזה איסור מן התורה. ועוד, שאפילו אם יש איסור סחיטה מן התורה אפילו בסחיטה מועטת, מכל מקום לא שייך איסור סחיטה מן התורה אלא בדבר שהמים הבלועים בו גדלו בתוכו, כמו שמן - בזיתים, ויין - בענבים, ששניהם היו יחד מעצם גידולם, ולאחר מכן הסוחט את הזיתים והענבים מפריד ומפרק אותם זה מזה, ושייך בזה איסור סחיטה בשבת, אבל המגבונים שהמים לא בלועים בתוכם באופן טבעי, אין איסור בסחיטתם אלא מדרבנן. לפיכך, כאשר אנו דנים על שימוש במגבונים בשבת, אנו דנים על איסור סחיטה מדרבנן, האם הוא שייך במגבונים או לא.

ולגבי מגבונים לחים המצויים כיום, שמשתמשים בהם בעיקר עבור ניקוי תינוקות קטנים, הנה דן בזה מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל בארוכה, והביא כמה סברות להקל בענין זה, ובכלל דבריו כתב, שהמגבונים עשויים מסיבים סינטטים, ובסיבים אלו לא שייך איסור סחיטה, משום משום שאין איסור סחיטה שייך אלא בדבר שהוא "גידולי קרקע", כלומר, שהוא גדל מן הארץ, אבל המגבונים שאינם גידולי קרקע, אין איסור בסחיטתם. (ויש אופנים שמכל מקום אסרו לסחוט דבר אפילו שאינו גידולי קרקע. וכעת לא נוכל להרחיב).

ועוד כתב מרן זצ"ל, לפי דברי התוספות במסכת כתובות (ו.), שכל איסור סחיטה אינו שייך אלא כאשר רוצים להשתמש במשקה שיוצא מן הדבר הנסחט, אבל באופן שמיד הכל הולך לאיבוד, לא שייך איסור סוחט. ובשימוש במגבונים ידוע, שמיד לאחר מכן משליכים את המגבון לאשפה, ואין בו שום צורך. וגם מצד איסור "מלבן" ומכבס, לא שייך לאסור שימוש במגבונים, משום שאדרבה, הם מתלכלכים כאשר משתמשים בהם.

ולאור הטעמים הללו, ומעוד טעמים אחרים, היה מרן זצ"ל מורה לנו תמיד שמן הדין אפשר להקל בשימוש במגבונים בשבת. ולאחר מכן כאשר דן בזה בספרו חזון עובדיה חלק רביעי, הרחיב את היריעה יותר, ולמעשה כתב להקל בזה בפרט לצורך תינוקות, ובתנאי שיזהרו שלא לדחוק את המגבונים בחוזקה, כדי שלא יצאו מהם נוזלים, אלא ישתמשו בהם בנחת, ובזה יש להקל בפשיטות.

ולסיכום: מגבונים לחים שעשויים לנקות בהם תינוקות, מותר להשתמש בהם בשבת וביום טוב, אלא שיש להזהר לנגב בהם בנחת ולא בחוזקה, משום חשש איסור סחיטה.

תאריך השאלה:
כ"ג טבת תשפ"א / 7 בינואר 2021

אסור לעשות כן. כי יש בזה חשש סכנה, אפילו בנתבשלו יחד בתנור, כמו שלמדנו בפרק שישי במסכת פסחים. 

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


אכילת בשר עם דגים

לאחר שלמדנו בימים האחרונים כמה דינים הנוגעים לאכילת בשר וחלב, נדון בכמה הלכות הנוגעות לאכילת בשר דגים עם בשר של עוף או בהמה, ועוד ענינים השייכים לזה.

דג שנאפה עם בשר
אמרו בגמרא במסכת פסחים (דף עו:): "ההיא בינתא דאיטווא בהדי בישרא, אמר מר בר רב אשי, אסור לאכלה, משום דקשיא לריחא ולדבר אחר". כלומר, דג שנאפה בתנור אחד ביחד עם בשר, אסר מר בר רב אשי לאכול מאותו תבשיל, משום שבשר עם דגים ביחד גורמים לצרעת, כלומר, מביאים לידי סכנה.

ודברי הגמרא הללו הובאו בדברי הפוסקים, ופסקם מרן השלחן ערוך להלכה למעשה בחלק יורה דעה (סימן קטז סעיף ב), שאסור לאכול בשר עם דגים ביחד מפני הסכנה.

אכילת בשר ודגים על שלחן אחד 
ודנו הפוסקים, לגבי שני בני אדם המכירים זה את זה, ואוכלים על שולחן אחד, זה בשר וזה דגים, האם צריכים לשים ביניהם "היכר", כלומר, כלי או כיכר לחם, כדי שלא יטעו לאכול זה משל זה. (כדין שני אנשים שאוכלים על שולחן אחד זה בשר וזה חלב וכפי שכבר נתבאר בהלכות הקודמות). ולמעשה כתבו רבים מן הפוסקים להקל בזה, שאין להצריכם להניח היכר ביניהם, מכיון שבדבר שהוא אסור מחמת "סכנה", אנשים נזהרים יותר מאשר בדבר שהוא אסור מחמת דין.

ועוד כתבו הפוסקים להקל בזה מטעם אחר, שדווקא בבשר וחלב גזרו חכמים לשים היכר, משום שאין שום אפשרות לאכול בשר ומיד אחר כך לאכול חלב, שהרי חייבים להמתין שש שעות ביניהם. אבל בין דגים ובשר אין שום חיוב להמתין כלל, ודי בשטיפת פיו ואכילת פת וכיוצא בזה, ומיד יכול לאכול מה שירצה, דג או בשר, ולכן לא החמירו כל כך לשים "סימן" ביניהם.

ועוד כתב מרן רבנו עובדיה יוסף זצוק"ל, להקל בזה מטעם נוסף, שיש סוברים שבכלל בזמנינו אין איסור באכילת בשר ודגים ביחד, משום שכיום דבר זה אינו מביא לידי סכנה, ואף על פי שבודאי אין הלכה כשיטה זו, מכל מקום יש לצרפה כ"סניף" להקל לעניין זה שאין צורך לשים היכר בין אדם האוכל בשר לאדם האוכל דגים. ("צירוף סניף להקל", פירושו, שלעיתים בנושא הלכתי מסוים, כתבו הפוסקים להקל, אף על פי שאין טעם אחד חזק להקל, אלא בצירוף כמה טעמים, שאין בכל אחד מהם די כוח להכריע את הכף, אבל בצירוף כולם יש להקל. וכן לעיתים מצטרפים סניפים להחמיר).

ולסיכום: אסור לאכול דגים עם בשר. ומותר לשני בני אדם לאכול על שלחן אחד, זה אוכל בשר וזה אוכל דגים, ואין לחשוש שמא יאכלו זה ממאכליו של רעהו.

תאריך השאלה:
כ"ב טבת תשפ"א / 6 בינואר 2021

מלשון מרן השלחן ערוך משמע שרק על יין יש ספק. וכן הבין בשו"ת קול אליהו סימן רי. אבל המאמר מרדכי כתב שבאמת יש ספק גם בשאר משקין, אף על פי שמרן הזכירו רק לגבי יין. וכן כתב העולת תמיד והחסד לאלפים והבן איש חי פרשת מסעי ועיין חזון עובדיה ברכות עמוד ערב. עיין שם. 

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


שיעור החיוב בברכה אחרונה על יין ושאר מאכלים

בהלכה הקודמת, הזכרנו את דברי רבותינו בגמרא במסכת בבא קמא (ל.) "האי מאן דבעי למהוי חסידא, לקיים מילי דברכות". כלומר, הרוצה להיות חסיד, ידקדק בעניני ברכות. ולפיכך הבאנו כמה ענינים שכתבו הפוסקים שנכון להזהר בהם בעניני ברכות, אף על פי שאינם מעיקר הדין ממש.

הסתפקו הפוסקים, לענין אדם ששתה יין, האם שיעור החיוב בברכה אחרונה הוא שיעור "רביעית יין", שהוא שיעור גדול של כשמונים ואחת מ"ל, או שדי בשיעור קטן יותר של "כזית", שהם עשרים ושבעה גרם בלבד, בכדי להתחייב בברכה אחרונה. ולכן ממדת חסידות, נכון הדבר שלא ישתה אדם יין בשיעור המכניסו לספק בדברי הפוסקים, אלא, או שישתה פחות משיעור כזית, או ישתה יותר משיעור רביעית, שאז יברך ברכה אחרונה לכל הדעות. שהרי אם ישתה כזית יין ולא ישתה רביעית, יכנס לספק אם לברך ברכת מעין שלוש על מה ששתה. ואף שלהלכה אינו מברך ברכה אחרונה, מכל מקום לכתחילה לא נכון להכנס למצב כזה.

ודין זה שכתבנו לגבי היין, כתבו מרן השלחן ערוך בסימן רי סעיף א. אולם המרדכי, (מגדולי רבותינו הראשונים, נהרג על קידוש ה' בערב שבת, בעיר נירנבורג, שנת הי"ד- 1254) כתב, שרבינו יצחק היה מסופק בזה אף לענין שאר משקאות. ולפיכך כתב המשנה ברורה, ועוד מרבותינו האחרונים, שנכון להחמיר בזה אף בשתיית שאר משקאות.

דבר נוסף שנכון להזהר בו, הוא בכלל בעצם השיעור של "כזית", שבאכילת שיעור כזית חייב אדם לברך ברכה אחרונה על מה שאוכל, ואנו תמיד חוזרים וכותבים שהוא שיעור של עשרים ושבעה גרם. הנה אין הדבר מוסכם כלל שזהו שיעור כזית. כי יש מהפוסקים שסוברים ששיעור כזית הוא שיעור קטן יותר, של שמונה עשרה גרם. ולכן, ממדת חסידות, יזהר אדם שלא לאכול משום מאכל שיעור של שמונה עשרה גרם. אלא, או יאכל שיעור עשרים ושבע גרם, שאז יוכל לברך לכל הדעות ברכה אחרונה, או יאכל שיעור נמוך יותר משמונה עשרה גרם, שבזה לכל הדעות אינו צריך לברך.

והנה הדבר ברור, שלא כל אדם שיזהר בדברים אלו יהא נחשב מיד לחסיד, ויוכל להשתבח שהוא חסיד, אלא דברים אלו הם עניני חסידות המקרבים את האדם למעלה זו, אבל באמת היא מעלה גבוהה עד מאד, עד שכתב מרן הרב שליט"א, שאסור לכתוב על מצבת שום אדם שנפטר בזמנינו שהיה "חסיד", כי אין שום אדם בזמנינו שיוכלו לכתוב עליו כך, זולת מקצת חסידים וצדיקים מופלגים שבדור, שהם ראויים באמת לתואר זה.

תאריך השאלה:
כ"ב טבת תשפ"א / 6 בינואר 2021

שבא אדם לברך על איזה דבר מאכל או משקה שבא לאכול ממנו, או כשבא לברך על בשמים שרוצה להריח מהם, צריך לאחוז את אותו הדבר שבא לברך עליו בידו הימנית. ודין זה למדוהו הפוסקים מן הברייתא במסכת ברכות (דף מג:).   

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


יסוד דיני ברכות – הנהגת מרן זצ"ל בעניני ברכות

שאלה: כיצד יש לנהוג במקרה שהכנסתי מאכל לפה ללא ברכה?

תשובה: בגמרא במסכת ברכות (דף לה.) תנו רבנן, אסור לו לאדם שיהנה מן העולם הזה בלא ברכה, וכל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה, מעל. (מעל, מלשון מעילה, כאדם הנהנה מן ההקדש, שהרי העולם כולו שייך לה' יתברך, שנאמר "לה' הארץ ומלואה".) ושם בגמרא הקשו, שמצד אחד נאמר בפסוק "לה' הארץ ומלואה" ומצד שני נאמר "והארץ נתן לבני אדם", ולכאורה הפסוקים סותרים זה את זה, שאם הארץ היא לה', הרי שהיא אינה "לבני האדם", ואם נתנה לבני האדם, הרי שהיא אינה לה'. ותירצו בגמרא, "כאן קודם ברכה, כאן לאחר ברכה". כלומר, לפני שהאדם בירך על המאכל, נאמר "לה' הארץ ומלואה". ואילו לאחר שהאדם בירך על המאכל, ממילא הוא רשאי לאכול, שנאמר "והארץ נתן לבני אדם".

לפיכך חובה על כל אדם ללמוד היטב דיני ברכות, ובפרט עליו לשים לב לברכות שמברך, ולא לברך בקלות דעת, כדי שלא יבא חלילה לידי מעילה בקדשים, על ידי שלא יברך במקום שצריך לברך, או שיברך ברכה שאינה נכונה. ובכך גם עלול להיכשל בעון הוצאת שם שמים מפיו שלא לצורך, ועוונו גדול. ולהיפך, המברך כהוגן ובכוונה ראויה, זוכה בכך לשכר גדול, וגם נודע מה שכתבו רבותינו המקובלים, שעל ידי ברכה נכונה זוכה לתקן כמה דברים ואשריו ואשרי חלקו.

זהירותו של מרן זצ"ל בברכות
ומרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל, כשאירע לו פעם אחת, שהגישו לפניו את התפילין של "רבינו תם" במקום התפילין של רש"י, ובירך עליהם בטעות, היה בצער כל אותו היום, על כך שבירך ברכה במקום שאין לברך.  וככה היה נזהר תמיד הפלא ופלא בעניני ברכות, שכל ברכה תאמר בכוונה ובמתינות, ובחשבון נכון, ולא כדרך בני אדם שהברכות "נזרקות" מפיהם בלא תשומת לב. וכן היה זהיר ומזהיר על אופן ביטוי שם ה' שבברכות, שישמע נכון, ובניקוד נכון, ולא כאותם שאומרים "ברוך אַתָדוֹנַי", במילה אחת, במקום לחלקה לשני מילים. וכן הזהיר שלא לומר בטעות "אַדְנַי" שמצוי שטועים בזה מחמת המהירות.

טעה והכניס מאכל לפיו ללא ברכה 
ועתה לשאלה, אם טעה אדם, והכניס דבר מאכל לפיו בלא ברכה, כיצד ינהג?

ראשית יש להקדים, כי אין לברך על המאכל בשעה שיש מאכל בתוך הפה. שהרי נאמר (תהלים, עא) "יִמָּלֵא פִי תְּהִלָּתֶךָ ". שהפה יהיה מלא בברכת ה'. ולפיכך אם הכניס אדם דבר מאכל או משקה לפיו ללא ברכה, הדין הוא כדלהלן:

אם אותו מאכל הוא דבר שאינו נמאס (נעשה מאוס) אם יפלטנו חוץ מפיו, כגון סוכריה, שיכול להוציאה מפיו, ולברך, הרי שעליו לפלוט מפיו את אותו מאכל, ויברך עליו כהוגן, שהרי אין לברך כשפיו מלא בדבר מאכל. אבל אם אינו יכול לפלוט את אותו המאכל משום שהוא דבר שנמאס אם יפלטנו, אז עליו לסלקו לצד אחד בפיו, ויברך עליו, וימשיך לאכול.

אם טעה והכניס משקה לתוך פיו בלא ברכה. (שאז אינו יכול לברך כשהמשקה בתוך פיו, וגם אינו יכול לפלוט את המשקה, משום שבודאי ימאס על ידי כך), יהרהר את מילות הברכה בלבו, ואחר כך יבלע. ואם שותה עוד, יחזור לברך בפיו על מה שממשיך לשתות. (ולא יסמוך על מה שבירך ברכה ראשונה בהרהור הלב). וטוב שיאמר קודם "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". (ברכות, דף נ:, אורח חיים סימן קעב).

תאריך השאלה:
כ"א טבת תשפ"א / 5 בינואר 2021

לכל אדם יש להקל. השליח ציבור עצמו, לא יקרא תהלים.  

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


דיבור בין התפילה לחזרה

שאלה: האם מותר לדבר בין תפילת העמידה לחזרת השליח ציבור?

תשובה: כאשר אדם מסיים את תפילת הלחש, עליו להמתין בשתיקה לחזרת השליח ציבור, ואין לדבר בין התפילה לחזרה כלל. ואין חילוק בדין הזה בין אנשים לנשים, אלא כל מי שמתפלל בבית הכנסת, שיש שם שליח ציבור, הדרך הנכונה ביותר היא, שלא לדבר בין התפילה לחזרת השליח ציבור.

"ה' שמעתי שמעך יראתי"
ואמנם נחלקו רבותינו הפוסקים, לגבי פסוקים או פיוטים מיוחדים שתיקנו לומר אותם בין התפילה לחזרת הש"ץ, כמו הפיוט "ה' שמעתי שמעך יראתי" שאומרים בימים נוראים לפני חזרת הש"ץ, האם מותר לומר את הפיוטים הללו, או שמאחר ואין להפסיק בדיבור בין התפילה לחזרה, אם כן, גם פיוט כזה אין לומר לפני החזרה?

ולמעשה, כתב מרן רבינו עובדיה יוסף זצוק"ל, (בשו"ת יחוה דעת ח"ה סימן מב), שמותר לומר את הפיוט "ה' שמעתי שמעך יראתי" בין התפילה לחזרת השליח ציבור. ורק השליח ציבור עצמו, נכון שישתוק ולא יאמר את הפיוט, כי על פי דברי רבינו האר"י, ישנו חטא גמור להפסיק בדיבור בין התפילה לחזרה, אבל לשאר הציבור, מותר לומר פיוט כזה, ובמקום צורך מותר להם גם כן לומר בלחש דברי תורה בין התפילה לחזרה. ורק בשיחת חולין אין להקל.

דברי הבן איש חי
ואמנם הגאון רבינו יוסף חיים בספר בן איש חי (פרשת תרומה), כתב שאדם שנמצא בין תפילת הלחש לחזרת הש"ץ "לא ישיח ולא ילמד אפילו בדברי תורה". ודבריו מכוונים לפי דברי רבינו האר"י כאמור. ומכל מקום העיר על זה מרן זצ"ל (הליכות עולם ח"א עמוד קצא), שאם ירצה אותו אדם לעיין באיזה ספר, כדי שלא יהיה עומד בטל, הרי הוא רשאי לעשות כן. ובפרט שמעיקר הדין מותר לו ללמוד אפילו כשמוציא את הדברים בפיו בלחש, כמו שכתבנו. אבל השליח ציבור עצמו, לא יפסיק אפילו לצורך לימוד בדברי תורה.

לסיכום: לכן למעשה, אף שאין לדבר בין התפילה לחזרת הש"ץ, מכל מקום מותר ללמוד בשתיקה מתוך ספר. ויש מיקלים אפילו ללמוד בלחש מן הספר. כמו אדם שקורא תהלים. אבל השליח ציבור עצמו לא יפסיק כלל בין התפילה לחזרה.

תאריך השאלה:
כ"א טבת תשפ"א / 5 בינואר 2021

בצורה כו של "ראיתי כתוב", מותר. וכמובן הכל בחכמה יעשה, שלא תהיה בו פגיעה.   

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


שאלה: האם מותר להתפלל בתפילת העמידה כנגד (מול) פרוכת שיש עליה ציורים?

תשובה: כתב רבינו הרמב"ם בתשובה (מהדורת פריימן סי' כ), והבגדים המצויירים, אפילו אינן בולטות (התמונות שבציור), לא נכון להתפלל כנגדם, ואנחנו רגילים להעצים עינינו כשיקרה לנו להתפלל מול כותל (קיר) או בגד מצוייר. ומבואר אם כן מדברי הרמב"ם, שלא נכון להתפלל מול בגד או פרוכת שיש עליה ציורים, ועיקר הטעם לאיסור בזה, הוא משום שהציורים שעל הפרוכת עלולים להפריע לאדם בכוונת התפילה. וכן פסקו הטור ומרן השלחן ערוך (סי' צ סכ"ג). וכן פסק הגאון רבינו יוסף חיים בספר בן איש חי (פרשת יתרו).

והנה בספר אור לציון ח"ב (עמ' סד), הביאו בשם הגאון רבי בן ציון אבא שאול זצ"ל, שיש לחלק בזה, שאם הציורים הם על בגד שאינו רגיל שיהיה לפניו בשעת התפילה, כגון שנזדמן לו להתפלל באיזה מקום שתלוי שם בגד מצוייר שאינו רגיל בו, שאז יש להמנע מלהתפלל מול בגד כזה. אבל מול פרוכת שהוא רגיל תמיד שהיא לפניו, אין לחוש בזה כל כך לבלבול הכוונה, ולכן מותר להתפלל מול פרוכת כזו.

אולם מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל, בשו"ת יביע אומר ח"ט (עמ' רלו), כתב לחלוק על דברי האור לציון בזה, משום שמסתבר יותר שלעולם פרוכת מצויירת גורמת לבלבול הכוונה, ואין לחלק בזה בין פרוכת לבגד שנמצא לפניו רק באקראי מה שלא חילקו הפוסקים כלל.

ומלבד כל זה, הלא מבואר בזהר הקדוש, ועוד בדברי המקובלים (בספר חרדים לרבינו אלעזר אזכרי), כי מי שאינו נזהר לעצום עיניו בשעת התפילה, הרי הוא מזלזל בשכינה שנמצאת כנגד המתפלל, וכך הם דברי הזהר הקדוש והמקובלים בענין זה: "מאן דפקח עינוהי בשעתא דצלותא, אקדים עליה מלאך המוות, וכד תיפוק נפשיה לא יזכה לאסתכל בנהורא דשכינתא, ועליה כתיב, כי מכבדי אכבד ובוזי יקלו". עד כאן. ופירוש הדברים, מי שפוקח את עיניו בשעת התפילה, בשעה שתצא נפשו מן העולם מקדים לבא אליו מלאך המוות, ואינו זוכה לראות בשכינה בשעת פטירתו, שהרי הוא מזלזל בשכינה שמסתכל בה תמיד בשעת התפילה. ועליו נאמר, כי מכבדי, מי שמכבד את השכינה, אכבד, אותו השם יתברך יכבד בשעת מותו שיזכה לראות בשכינה, שהרי נאמר "כי לא יראני האדם וחי", בחייו אין הוא רואה, אבל רואה הוא בשעת מותו, ובוזי, מי שמבזה את השכינה בשעת התפילה, שעיניו משוטטות ורואות מה שלפניו, יקלו, הוא גם כן יתבזה בשעת פטירתו. ואם כן הדבר ברור שאין הדבר נכון להקל בזה כלל, ועל כל אדם ואדם להזהר מאד בשעת התפילה לעצום את עיניו אף במקום שאין לפניו דבר שמבלבל את הכוונה, או שישים את עיניו בסידור שלפניו, שגם זה נחשב כמי שעוצם את עיניו.

ולסיכום: יש להזהר בשעת תפילת העמידה, לעצום את העינים או להסתכל בסידור, ואל לו לאדם להסתכל לפניו ולכל עבר בשעת התפילה.

תאריך השאלה:
כ"א טבת תשפ"א / 5 בינואר 2021

ללמוד בהרהור נראה שיש להקל. 

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


דיבור בין התפילה לחזרה

שאלה: האם מותר לדבר בין תפילת העמידה לחזרת השליח ציבור?

תשובה: כאשר אדם מסיים את תפילת הלחש, עליו להמתין בשתיקה לחזרת השליח ציבור, ואין לדבר בין התפילה לחזרה כלל. ואין חילוק בדין הזה בין אנשים לנשים, אלא כל מי שמתפלל בבית הכנסת, שיש שם שליח ציבור, הדרך הנכונה ביותר היא, שלא לדבר בין התפילה לחזרת השליח ציבור.

"ה' שמעתי שמעך יראתי"
ואמנם נחלקו רבותינו הפוסקים, לגבי פסוקים או פיוטים מיוחדים שתיקנו לומר אותם בין התפילה לחזרת הש"ץ, כמו הפיוט "ה' שמעתי שמעך יראתי" שאומרים בימים נוראים לפני חזרת הש"ץ, האם מותר לומר את הפיוטים הללו, או שמאחר ואין להפסיק בדיבור בין התפילה לחזרה, אם כן, גם פיוט כזה אין לומר לפני החזרה?

ולמעשה, כתב מרן רבינו עובדיה יוסף זצוק"ל, (בשו"ת יחוה דעת ח"ה סימן מב), שמותר לומר את הפיוט "ה' שמעתי שמעך יראתי" בין התפילה לחזרת השליח ציבור. ורק השליח ציבור עצמו, נכון שישתוק ולא יאמר את הפיוט, כי על פי דברי רבינו האר"י, ישנו חטא גמור להפסיק בדיבור בין התפילה לחזרה, אבל לשאר הציבור, מותר לומר פיוט כזה, ובמקום צורך מותר להם גם כן לומר בלחש דברי תורה בין התפילה לחזרה. ורק בשיחת חולין אין להקל.

דברי הבן איש חי
ואמנם הגאון רבינו יוסף חיים בספר בן איש חי (פרשת תרומה), כתב שאדם שנמצא בין תפילת הלחש לחזרת הש"ץ "לא ישיח ולא ילמד אפילו בדברי תורה". ודבריו מכוונים לפי דברי רבינו האר"י כאמור. ומכל מקום העיר על זה מרן זצ"ל (הליכות עולם ח"א עמוד קצא), שאם ירצה אותו אדם לעיין באיזה ספר, כדי שלא יהיה עומד בטל, הרי הוא רשאי לעשות כן. ובפרט שמעיקר הדין מותר לו ללמוד אפילו כשמוציא את הדברים בפיו בלחש, כמו שכתבנו. אבל השליח ציבור עצמו, לא יפסיק אפילו לצורך לימוד בדברי תורה.

לסיכום: לכן למעשה, אף שאין לדבר בין התפילה לחזרת הש"ץ, מכל מקום מותר ללמוד בשתיקה מתוך ספר. ויש מיקלים אפילו ללמוד בלחש מן הספר. כמו אדם שקורא תהלים. אבל השליח ציבור עצמו לא יפסיק כלל בין התפילה לחזרה.


צפייה