שאלות ותשובות הלכה יומית

תאריך השאלה:
כ"ב שבט תש"פ / 17 בפברואר 2020

יש מקום להקל, משום שממשמעות דברי רוב הפוסקים, שלא חילקו בזה, משמע קצת שאסור. ואין זה בזיון לטלית אם יקפלוה בערב.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


קיפול בגדים בשבת

שאלה: האם מותר לקפל בשבת בגד, כגון, לקפל את הטלית בסיום התפלה בשבת, לפי סדר הקיפולים שלה, בכדי שלא תתקמט, או שיש איסור בדבר?

התנאים בהיתר קיפול בגד בשבת
תשובה: במשנה במסכת שבת (דף קיג.) שנינו: מקפלין את הכלים (הבגדים) בשבת. ובגמרא אמרו, שאסור לקפל בגדים בשבת, אלא באופן שאדם אחד מקפלם, אבל לא כאשר שני בני אדם מקפלים את הבגד יחד. וכן לא התירו לקפל בגדים, אלא כאשר מדובר בבגד חדש, אבל בגד שאינו חדש, אסור לקפלו. וכן לא התירו לקפל בגד בשבת, אלא בבגד לבן, אבל בגד צבוע, אסור לקפלו. וכן אסור לקפל בגד, אלא כשמתכוין לחזור וללבשו באותו יום, אבל כשאינו מתכוין לחזור וללבשו באותו יום, אסור. וכן, לא התירו לקפל בגד בשבת, אלא כשאין לו בגד אחר, אבל אם יש לו בגד אחר, אסור לקפל.

טעם האיסור לקפל בגד בשבת, והמשמעות להלכה
וטעם האיסור לקפל בגד בשבת, מבואר בפירוש רש"י, לפי שקיפול הבגד בכדי שישמר חלק, דומה לתיקון כלי, שהיא אחת מן המלאכות האסורות בשבת, ו"תיקון כלי", אין הכוונה לכלי מקולקל שתיקנוהו בשבת, אלא כל דבר שמועיל לכלי, כגון טבילת כלי שעדיין לא הוטבל, גם זה בכלל תיקון כלי בשבת. ולפיכך אסרו לקפל בגדים בשבת. וכן פירשו התוספות, "מכאן למדנו שאסור לקפל טליתות של בית הכנסת, לפי שהם לצורך מחר", כלומר, אף על פי שהטלית חדשה ולבנה, מכל מקום, הואיל  ואינו מתכוין לחזור ולהתעטף בטלית בו ביום, אסור לקפלה בשבת.

ולפי זה נראה, שאדם הפושט את טליתו בשבת, אסור לו לחזור ולקפלה אחר התפלה. וכן, הפושט בגדיו בליל שבת לפני שהולך לישון, ובגדיו צבעוניים, אסור לו לקפלם בשבת, שנראה כמתקן כלי בשבת.

שיש להקל כאשר מקפל שלא כפי סדר הקיפול הקודם
ורבינו הראבי"ה גם כן כתב כדברי התוספות, שאין לקפל את הטלית בשבת, אולם הוסיף, שאם מקפל את הטלית שלא לפי סדר הקיפול הראשון שלה (כלומר, שלא לפי הסימנים והקיפולים שנוצרו מהקיפול הקודם), נראה שמותר לעשות כן. והסביר מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל (בשו"ת יחוה דעת חלק ב סימן מ), שטעם הדבר, הואיל ואילו היה מתכוין לשמור על צורת הבגד, היה מקפל לפי סדר הקיפול הקודם, כעת, כשמקפל בכוונה שלא לפי סדר זה, הרי גילה דעתו שאינו מקפיד כל כך על החלקת הבגד בצורה המקורית, ולכן, אין זה דומה לתיקון כלי שנאסר בשבת.

סברת המיקלים לגמרי בקיפול בגד בשבת
והכלבו כתב, שמותר לקפל את הבגדים אפילו לפי סדר הקיפול הישן, משום שבזמנינו אין אנו מקפידים כל כך על החלקת הבגדים כמו שהיו נוהגים בזמן חז"ל, ולכן אין בזה חשש של תיקון כלי. ובכמה מקומות נהגו להקל כדבריו.

ומרן השלחן ערוך (בסימן שב) הביא דברי הראבי"ה, שאם מקפל שלא כסדר הקיפול הראשון, יש להקל. ולא הזכיר כלל את סברת הכלבו, שמתיר לגמרי לקפל בגדים בזמן הזה. ומבואר שאינו מסכים להקל כדעת הכלבו, אלא כדעת הראבי"ה, שכל שאינו עושה על פי הסדר הקודם, יש להקל.

ואף על פי כן, יש שכתבו להקל כדברי הכלבו, נגד דעת מרן השלחן ערוך, באמרם שהוא מנהג קדום, עוד קודם קבלת הוראות מרן הקדוש. ומרן הרב זצ"ל לא סמך להלכה על דבריהם, ולפיכך פסק, שאין להקל בקיפול הטלית (או שאר בגדים צבעוניים) בשבת, אלא כשמקפלם שלא כפי סדר הקיפול הקודם.

ולסיכום, מותר לקפל בשבת בגד או טלית שלא לפי סדר הקיפול הראשוני, אבל לפי סדר הקיפול הראשון, אין לקפל את הבגדים, שנראה כמתקן כלי. והמיקל לקפל לפי סדר הקיפול הראשון, אין למחות בידו, שיש לו על מה שיסמוך.

ובמקומות שיש נכרי שמקפל את הטליתות לכל המתפללים, כמו שמצוי בכמה מקומות בחוץ לארץ, יש להקל בזה.

תאריך השאלה:
כ"ב שבט תש"פ / 17 בפברואר 2020

מאחר וסוף סוף יש בזה מחלוקת הפוסקים, לא חוזר לברך.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


דברים הבאים בתוך הסעודה

דברים הבאים בתוך הסעודה
בגמרא במסכת ברכות (מא:), אמר רב פפא, הלכתא (להלכה), דברים הבאים בתוך הסעודה מחמת הסעודה, אינם טעונים ברכה, לא לפניהם ולא אחריהם. כלומר, כל מאכל שבא בתוך סעודה (שאוכלים עם פת לחם), כגון בשר ודגים וכיוצא בזה, אין מברכים עליו בשעת הסעודה את הברכה הראויה לו ("שהכל"), משום שכל המאכלים שבסעודה נפטרים כבר בברכת המוציא לחם מן הארץ.

הטעם שאין מברכים בתוך הסעודה
ובטעם הדבר שכל המאכלים נפטרים בברכת המוציא, במחשבה ראשונה היה נראה, שהוא מדין "עיקר וטפל", (כמו שביארנו בעבר), שכל שיש לאדם מאכל המורכב משני מאכלים, מברך על המאכל העיקרי, ופוטר את הטפל. ולדוגמא, תבשיל של אורז עם עדשים, ברכתו בורא מיני מזונות, אף על פי שברכת העדשים היא "האדמה", מפני שהאורז הוא העיקר, וברכתו "מזונות", והעדשים טפלים לו. וכמו כן בנדונינו, כיון שהפת יש לה חשיבות מיוחדת, הרי היא נחשבת כעיקר הסעודה, ולכן בברכת הפת נפטרים גם כל שאר המאכלים שיבואו בסעודה.

אולם בגמרא, שאלו לבן זומא על דברים הללו (הם המאכלים הבאים בתוך הסעודה), מפני מה אינם טעונים ברכה? אמר להם, הואיל והפת פוטרתן. והסביר רבינו הריטב"א, פירוש, ולא מדין טפילה הוא (כלומר, לא מטעם עיקר וטפל הפת פוטרת את שאר המאכלים), שאין המאכל נחשב טפל, אלא כשנאכל עם העיקר, כדברים שמלפתים בהם את הפת (כמו הסלטים שאנו עושים, שאוכלים אותם ממש עם הפת), אבל מאכלים שאין מלפתים בהם את הפת, אינם נחשבים טפלים לפת.

והמשיך רבינו הריטב"א והסביר, שבכל זאת אין מברכים על המאכלים הבאים בתוך הסעודה, מפני שהפת היא "עיקר הסעודה" כנגד כל מאכל שיבא אחריה. כלומר, דין מיוחד הוא לגבי הפת, שמרוב חשיבותה, היא פוטרת את כל המאכלים שבאים יחד עמה בסעודה, אף על פי שהם אינם נאכלים עם הפת ממש.

ולפיכך, גם מאכלים כגון בשר ודגים, שאינם נאכלים עם הפת ממש, אין מברכים עליהם בתוך הסעודה. מאחר ונפטרו כולם בברכת הפת שבתחילת הסעודה.

ולסיכום: מאכלים הבאים בתוך סעודה שאוכל בה פת לחם, והם באים מחמת הסעודה, כלומר שבאים למזון ולשובע, כגון בשר ודגים, אין מברכים עליהם, מכיון שנפטרו כבר בברכת הפת.

דברים הבאים לקינוח בסוף הסעודה, כגון פירות, יש לברך עליהם, כיון שאינם מחמת הסעודה כלל. ודין עוגות ועוגיות המוגשים בסיום הסעודה יבואר בעזרת ה' בהזדמנות אחרת.

תאריך השאלה:
י"ט שבט תש"פ / 14 בפברואר 2020

בענין המעשה של רבי חנינא בן תרדיון דנו גדולי הפוסקים, וכתבו כמה טעמים מדוע היה מותר לו לומר כך לתליין, ועיין בספר ים של שלמה להגאון מהרש"ל בפרק החובל סימן נט, ובשו"ת חתם סופר חלק אבן העזר סימן סט ובסימן שכו אות ג, ובשו"ת אגרות משה חלק חושן משפט חלק שני דף שיג. ובשו"ת משנה הלכות חלק שביעי סימן רפב ובחלק תשיעי סימן ת מה שכתבו בזה.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


המאבד עצמו לדעת – מעשה שהיה בכיתת מרן זצ"ל

בהלכה הקודמת הזכרנו את דברי הגאון רבי חיים פלאג'י זצ"ל, שמי שניסה לאבד עצמו לדעת, כלומר, ניסה להתאבד, על ידי שתיית תרופות מסוכנות וכדומה, ושוב נמצא על ידי אוהביו, ודאגו לו לרפאותו, וחזר והתרפא, עליו לברך ברכת הגומל, כדין כל אדם שהיה חולה והתרפא בחסד ה' עליו.

וכאן עלינו להסביר, דבר שלצערינו נשכח מעט מחמת דעות שאינם על פי רוח תורתינו הקדושה, כאילו חס ושלום, אדם שיש לו יסורים, מחמת חובות רבים, או מחלות קשות, או יסורי נפש קשים, ומבקש לשלוח יד בנפשו ולהרוג את עצמו, כאילו חס ושלום יש להצדיק את מעשיו, ולומר שאין עוון במה שפעל ועשה, כי הוא בחר לשים קץ לחייו מחמת הצרות, ואי אפשר לדון אותו על מעשיו. שכל זה בניגוד לדעת תורתינו הקדושה, כי על פי דין התורה, נפש האדם מסורה ביד ה' יתברך, ואין שלטון ביום המוות, רק ביד ה' מסור הדבר, לקבוע אימתי הוא זמן המיתה של האדם.

ובגמרא במסכת עבודה זרה (דף יח.), מסופר שגזרה מלכות הרשעה, שלא ילמדו תורה. ופרסמה המלכות, שכל מי שילך וילמד תורה לאחרים, אחת דינו להמית. וימיתו אותו בשריפה. ואמנם היתה התורה הולכת ונשכחת מישראל, כי אף אחד לא העז להרים את ראשו נגד הממשלה התקיפה, שנהגה בדיקטטוריה שכזו, להמית את כל מי שילמד תורה.

רק התנא רבי חנינא בן תרדיון, לא התחשב כלל בדברי הממשלה, והיה מכתת רגליו ממקום למקום, וספר תורה בחיקו, והיה מרביץ תורה לעדרים, ועשה לתורה שלא תשתכח מישראל. פעם אחת, נזדמנו במקום אחד, רבי חנינא בן תרדיון ורבי יוסי בן קסמא, והיה רבי יוסי בן קסמא חשוב מאד גם בעיני המלכות, שהיו מכבדים אותו מאד. שאל רבי יוסי את רבי חנינא, אמור לי, הרי מן השמים המליכו את המלכות הזו שגזרה שלא לעסוק בתורה, אם כן, איך אתה מכניס את עצמך בסכנה ומרביץ תורה בישראל? השיב לו רבי חנינא: אי אפשר להשאיר את ישראל בלי גדולי תורה שילמדום תורה, ו"מן השמים ירחמו"! אמר לו רבי יוסי: אני אומר לך דברים של טעם ואתה אומר לי "מן השמים ירחמו"? תמה אני אם לא ישרפו אותך ואת הספר תורה באש! כלומר, סבור היה רבי יוסי, כי רבי חנינא לא נוהג כדין במה שמסכן עצמו ללמד תורה לישראל.

שאל רבי חנינא את רבי יוסי, אם האמת היא כדברך, שאסור לי לסכן עצמי בשביל ללמד תורה לישראל, אם כן, האם יש לי חלק לעולם הבא, שהרי המאבד עצמו לדעת אין לו חלק לעולם הבא. השיב לו רבי חנינא, "מחלקך יהי חלקי ומגורלך יהי גורלי". (על פי פירושו של הגר"ש קלוגר בספר עבודת עבודה ועוד). כלומר, במקרה זה, שפעל רבי חנינא להצלת עם ישראל שלא תשתכח התורה, מותר היה לו לסכן את עצמו.

לימים, תפסו השוטרים שהיו ממונים מטעם מלכות הרשעה את רבי חנינא, והביאוהו לשריפה, וכדי להרבות את צערו, הניחו ספוגים מלאים מים על גופו, כדי שיקח זמן ממושך עד שתצא נפשו. התליין, ריחם על רבי חנינא, אמר לו, רבי! מדוע אתה מענה את עצמך? פתח את פיך ותמהר האש להמית אותך וליטל את נשמתך! השיב לו רבי חנינא, "מוטב שיטלנה מי שנתנה, ולא אחבל בעצמי"! וכל זאת מפני שאסור לאדם לעשות שום פעולה כדי להחיש את פטירתו מן העולם. אמר התליין לרבי חנינא, אם כן, אסיר אני את הספוגים שעליך, וכך לא תסבול יסורים, אך זאת אעשה רק בתנאי שתבטיח לי רבי, שאזכה לחיי העולם הבא. אמר לו רבי חנינא, "מבטיח אני לך", ומיד נשרף וספר תורה עמו.

ממעשה הזה אנו למדים, כמה חמור הדבר שאדם יאבד את עצמו לדעת. עד שאמרו שכל המאבד עצמו לדעת אין לו חלק לעולם הבא. ואף על פי שבודאי בשמים כאשר דנים את האדם, מתחשבים במצבו הקשה, בכל זאת אין די בכך כדי לבטל את חומרת האיסור הכרוך בדבר, עד שאמרו רבותינו, ופסקו כל הפוסקים, שכל המאבד עצמו לדעת אין מתאבלים עליו, לא יושבים עליו שבעה, ולא קורעים עליו את הבגדים. וכל זאת מפני החטא הנורא שחטא עם יציאת נפשו. (ואמנם בדברי הפוסקים, ובתשובת מרן זצ"ל (יביע אומר חלק שני וחלק שישי), מבואר שיש לדון בזה בכל מקרה לגופו, כי לפעמים יש להורות שישבו שבעה על המאבד עצמו לדעת, אך בכל זאת יש לדעת כי המעשה לכשעצמו הוא מעשה חמור ביותר).

וכיוצא בזה אותם שנותנים רשות לרופאים לזרז את פטירת החולה, אף הם בכלל שופכי דמים, כי אין ליטול נפש שום אדם, אפילו הוא מלא יסורים ומכאובים, ואלה הרופאים שממהרים את מיתת האדם, וחושבים שעושים חסד לנפשו, אינם יודעים כי הם בכלל שופכי דמים, ועליהם נאמר טוב שברופאים לגהינם, ואדרבה, כל שעה של האדם בעולם הזה, אפילו הוא מלא יסורים, הרי היא מועילה באופן שלא יסולא בפז לכפרת עוונותיו של החולה, ומן השמים קצובים כל חיי האדם ויסוריו, והכל לטובת האדם להביאו למנוחה נכונה לנצח נצחים בעולם שאין לו סוף. (ולענין הפסקת טיפול רפואי בחולה סופני, יש לשאול תלמיד חכם מובהק הבקי בענינים אלה).

ומעשה היה, כאשר למד מרן זצ"ל בישיבת פורת יוסף, והיה מרן כבן שבע עשרה שנה. אחד הבחורים שלמדו בסמוך למרן, היה אומלל מלידתו, כי היה יתום מאב, ואמו היתה מצערת אותו, והיה חי בעוני מחפיר, עד כי קץ בחייו לגמרי, וביקש להמית את עצמו. יום אחד, לאחר שאמו הקניטה אותו, גמר בדעתו למות. מה עשה? קנה סם המוות, והגיע לחדר השיעורים בישיבה, ביקש מאחד מחבריו כוס מים, ותיכף שתה את סם המוות יחד עם המים. ומיד החל לפרפר בין חיים למוות על רצפת החדר. הבחורים, וביניהם מרן זצ"ל, מיהרו בצעקות וקראו לאחד מגדולי רבני הישיבה, רבי יוסף שרבאני זצ"ל (חותנו של הגאון רבי בן ציון אבא שאול זצ"ל), והוא קרא לעוד מרבני הישיבה, ויחדיו נשאו את הנער החוצה, ולקחוהו במהירות לבית החולים, ושם אמנם הצילו את נפשו. (והיה מרן זצ"ל מספר, "עד היום כל פעם שאני רואה אותו אני נזכר באותו מעשה").

הבחורים וחכמי הישיבה, היו מלאים צער על מה שאירע. אך הגאון רבי אליהו לופס זצ"ל, שהיה רבו של מרן זצ"ל באותם השנים, כינס את בני החבורה, והשמיע בפניהם דברים כלהבות אש, בחומרת המאבד עצמו לדעת. כי בעת ההיא, היו עוד מבני הישיבה שהיו מלאים צרות ויסורים, כי העוני היה מקיף מבית ומחוץ, ורבים היו יתומים מאב או מאם. ובכלל הדברים, הקריא רבי אליהו לופס מתוך הספר "מנחת אליהו", להגאון רבי אליהו הכהן, שהיה חסיד ומקובל, בעל ספר שבט מוסר, שכתב מעשה נורא שאירע בענין זה, ואלו דבריו:

אשה אחת מבנות עירו של רבי אליהו הכהן, לקתה במחלה מוזרה, היא היתה נופלת פתאום לארץ, ונראית כמו מתה, לא שומעת ולא רואה, ולאחר מכן חוזרת לחיים. הרופאים כולם, לא מצאו מזור למחלתה המוזרה. לכן פנו בני משפחתה לרבי אליהו, שיבוא לביתה לראות אם יוכל לסייע לה.

כאשר נכנס רבי אליהו לבית האשה, תיכף נפלה האשה כמתה על הרצפה. והחלה רוח לדבר מתוך גרונה, בקול של איש זר. פתחה הרוח ואמרה "שלום אדוני הרב"! שאל אותו רבי אליהו, מי אתה, ומדוע אתה מקדים לי שלום? ענה לו הרוח, אני הוא פלוני בן פלוני, שהייתי לומד אצלך, והיינו יושבים בבית המדרש פלוני בכל יום ושומעים תורה מפיך. שאל אותו רבי אליהו, אם כן, אמור לי מה מעשך כאן, השיב לו הרוח, אני הייתי בעל תשובה, ובזמן שלא הייתי שומר תורה ומצוות, הייתי מבוסס מבחינה כלכלית, ולאחר מכן, חזרתי בתשובה שלימה, והייתי מקיים את כל מה שהייתי שומע מפי כבוד הרב, קלה כבחמורה. והנה סמוך ליום מותי, השתדכתי עם בחורה אחת ממשפחה טובה, ובשעת התנאים, התחייבתי שעד ליום הנשואין אתן סכום כזה וכזה עבור בניית הבית והנדונייא. אך מאז הלכתי והתדרדרתי מבחינה כלכלית, כי מן השמים החלו לגבות ממני את חובי על השנים בהם לא שמרתי תורה ומצוות, וכך הגעתי יומיים לפני נשואי, בלי אפשרות לקיים את הבטחתי. כך ישבתי והתביישתי כולי על מצבי. הלכתי ומכרתי את כל הרכוש שנותר לי, ואת הכסף נתתי צדקה לעניים כדי לכפר על פשעי, ולאחר מכן, הלך אותו אדם והמית את עצמו. והשאיר את הכלה אומללה ובוכה. ואמנם רבי אליהו, הכיר את הרוח עוד מחיים חיותו, והיה נוכח בעצמו בשעה שהביאו את אותו הבחור לקבורה, כשקברוהו הרחק משאר הקברים בבית הקברות, כדין מי שאיבד עצמו לדעת. רבי אליהו שהיה מקובל צדיק ונשגב, ידע אילו פעולות לעשות, כדי להועיל לנשמת המת, ולהצילו מרדת שחת.

סיים רבי אליהו, אמנם אותו בחור בחייו היה צדיק וישר, ומאז חזר בתשובה היה מדקדק במצוות ועוסק בתורה, ועם כל זה, לא הועיל לו דבר, ומאחר ואיבד עצמו לדעת, הביא עצמו לידי צער גרוע לאין שיעור ממה שהיה לו בעולם הזה.

לא כן בני ישראל קדושים, שיודעים כי העולם הזה הוא פרוזדור לקראת העולם הבא, ומקבלים עליהם את הדין באהבה, ועתיד הקדוש ברוך לתת שכרם מושלם, שכר הרבה מאד.

-----------------------------------

לשמיעת שיעוריו של מרן זצ"ל (מלפני שנים רבות) בנושא ברכת הגומל:
לשיעור בדיני ברכת הגומל וחומרת איבוד עצמו לדעת לחץ כאן
לשיעור בדיני ברכת הגומל וברכת הראיה לחץ כאן
לשיעור בעניני ברכת הגומל, חלק א' לחץ כאן
לשיעור בעניני ברכת הגומל, חלק ב' לחץ כאן

תאריך השאלה:
י"ט שבט תש"פ / 14 בפברואר 2020

בחזון עובדיה שבת חלק שלישי עמוד שכא.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


לידה בשבת

שאלה: אשה מעוברת שיודעת שיש סיכוי סביר שזמן לידתה יחול ביום השבת, וממילא אם יאחזוה צירי לידה בשבת, יאלצו לחלל עליה את השבת על ידי נסיעה במכונית לבית החולים, האם היא מחויבת לשבות במקום סמוך לבית החולים, בכדי שלא יצטרכו לחלל עליה את השבת, או שאין לה חיוב בזה ויכולה להשאר בביתה?

תשובה: הנה הדבר ברור, שבכל מקום של ספק פקוח נפש, חייבים לחלל את השבת. ועל כן, אם רואה האשה שתפסוה צירי לידה בביתה ביום השבת, בודאי שהיא וקרוביה מחוייבים לטלפן לפי הצורך להזמנת מונית או אמבולנס בכדי לקחתה לבית החולים, וכמו כן רשאי בעלה או אחת אחרת מקרובותיה ללוותה לבית החולים לפי בקשתה, בכדי ליישב דעתה סמוך ללידה. וכפי שכבר ביארנו בעבר.

ולעצם שאלתינו אם מחויבת האשה לעזוב את ביתה מערב שבת ולשבות במלון הסמוך לבית החולים בכדי שלא יבואו לחלל עליה את השבת, דן בזה הגאון רבי שמואל הלוי ואזנר זצ"ל בשו"ת שבט הלוי (ח"ח סימן פח) וכתב, שנראה שאם הדבר כרוך בטרחה מרובה אינה צריכה לטרוח בזה. וכן כתב הגאון האדמו"ר מצאנז בשו"ת דברי יציב (סי' קעה), שאף על פי שאדם מחויב לעשות מה שיוכל בכדי למנוע אחר כך חילול שבת על היולדת, מכל מקום בזה אין חיוב להחמיר, שהרי הנסיעה במכונית לבית החולים נחשבת כ"מלאכה שאינה צריכה לגופה", ("מלאכה שאינה צריכה לגופה" הוא מושג ידוע בהלכות שבת, וכגון אדם החופר גומה בחול, והוא חפץ בחול היוצא מחפירתו, ואין הוא חפץ בגומה שנעשית אחר כך, הרי זו מלאכה שאינה צריכה לגופה, שהרי אינו צריך את גוף המלאכה, שהיא הגומה, אלא בחול, וכן אצלינו, שאין האשה חפצה בגוף המלאכה, כלומר בעצם הנסיעה, כמו שרוצה אדם הנוסע לטיול, רק עיקר מגמתה להצלת עצמה, נמצאת מלאכה זו, שאינה צריכה לגופה, ואיסורה הוא מדרבנן ולא מדאוריתא לדעת רוב הפוסקים). וגם אין הדבר ודאי שתצטרך האשה לצאת לבית חולים בשבת, על כן אין חיוב להחמיר שתצא מערב שבת למלון הסמוך לבית החולים.

ומרן רבינו הקדוש רבי עובדיה יוסף זצ"ל, אחר שהביא דברי הפוסקים בזה, כתב שלכתחילה צריכה לעזוב את ביתה מערב שבת לשבות במלון הסמוך לבית החולים, ובלבד שיכולה לעשות כן בנקל, אבל אם כרוך הדבר בטרחה יתירה, אינה צריכה לטרוח בזה.

תאריך השאלה:
י"ז שבט תש"פ / 12 בפברואר 2020

אם יאלץ לחלל שבת מפני פיקוח נפש, הדבר מותר. אבל אם יודע שיכריחוהו לעשות עבירות בלי ענין פיקוח נפש, אין לקבל עליו תפקיד כזה. וה' יתברך ימציא לו פרנסה בהיתר ולא באיסור.

תאריך השאלה:
י"ז שבט תש"פ / 12 בפברואר 2020

יש בדבר זה ספק בדברי הפוסקים. ולמעשה, אם אין הוצאת ממון בדבר (שהרי הטבלת הכלים במקוה אינה עולה כסף), נכון יותר להחמיר ולהטביל את כל הכלים המוטלים בספק. ועיין בהליכות עולם ח"ז (עמוד פז).

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


אילו כלים טעונים טבילה

בהלכה הקודמת נתבאר שכלים הנקחים מן הגוי, כגון כלים שהיצרן שלהם אינו יהודי, חייבים טבילה במקוה טהרה לפני השימוש בהם. אולם יש לדעת שאין חיוב טבילה, אלא בכלים שהם "צרכי הסעודה", כגון כוסות וצלחות, קערות וקומקומים, וכיוצא בהם, שמשתמשים בהם לצורך אכילה ושתיה, אבל שאר כלים, כגון מספריים וכיוצא בזה, אינם צריכים טבילה. ומפצח אגוזים, יש אומרים שהוא דומה למספריים, שלא נחשבים כלי סעודה אפילו אם גוזר איתם ירקות. וכל שכן מפצח אגוזים שאינו נוגע בפרי עצמו אלא רק בקליפה. ומכל מקום כתב הגאון רבי שלמה זלמן אוירבך זצ"ל, שיש להטבילו בלא ברכה, ומרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל כתב, שאף שמן הדין מפצח אגוזים אינו צריך טבילה, מכל מקום, טוב להחמיר להטבילו בלא ברכה.

ואין חובה להטביל, אלא כלים העשוים מתכות או זכוכית, כמו שנאמר בתורה (במדבר לא.) לגבי כלי מדין, "אך את הזהב ואת הכסף את הנחושת את הברזל את הבדיל ואת העופרת" וכו', מכאן שכלי מתכות הנלקחים מן הגוי חייבים בטבילה. ורבותינו גזרו חיוב טבילה גם על כלי זכוכית, וכמו שאמרו בגמרא (עבודה זרה עה:)," אמר רב אשי, כלי זכוכית, הואיל ואם נשתברו יש להם תקנה, ככלי מתכות הם דומים, וטעונים טבילה. ופירש רש"י, זכוכית שנשברה, אפשר להתיכה לעשות ממנה כלי, והואיל וכך היא, דינה ככלי מתכת וטעונה טבילה.

וכלי חרס אינם טעונים טבילה, וכן כלי עץ, כגון כפות עץ, אינם טעונים טבילה. וכלי חרס מצופה בזכוכית מבחוץ ומבפנים (כמו שמצוי מאד בספלים של קפה העשויים חרסינה ומצופים בזכוכית, וכן בצלחות, ובפרט אותם המיוצרים במזרח הרחוק), חייב טבילה בברכה, ואם אינו מצופה זכוכית אלא מבפנים, צריך טבילה בלא ברכה. ודין כלי פורצלן יבואר בהלכה הבאה.

תאריך השאלה:
ט"ז שבט תש"פ / 11 בפברואר 2020

יש לעשות שתי וערב. ולא רק ערב או שתי. אין למרוח בשמן. וחובה לעשות שתי וערב גם כאשר רצונו לבשלו.

תאריך השאלה:
ט"ו שבט תש"פ / 10 בפברואר 2020

לא. גם באתרוגים שלנו יש חלק שטעמו אינו טוב. והאתרוגים של האשכנזים אינם נחשבים אצלינו מורכבים. לפני כשמונים שנה, חכמי ירושלים היו לוקחים אתרוגים משכם ומאום אל פאחם, והם היו אתרוגים עם מיץ, כמו אתרוגי שלומאי. ולכן החזון איש לקח מהם. ומהם ניטעו אתרוגי ליפקוביץ והלפרין הידועים כזני חזון איש. אלא שעלה ספק שמא הרכיבו אותם, ולכן החזון איש התחיל ליטול אתרוג תימני שהוא מובחר יותר, ומתחילה גם בו היה מיץ, אלא שמפני יובשה של מדינת תימן, במשך הרבה דורות היה האתרוג יבש, עד שנעשה זן יבש.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


ריבת אתרוג

שאלה: האם יש איזו סגולה באכילת מרקחת (ריבת) אתרוג? ומהי ברכתה?

תשובה: יש נשים שנהגו לאכול חלק מהאתרוג אחרי חג הסוכות, והיו אומרות שהוא סגולה ללידה קלה, וכן אשה שלא זכתה ללדת, היו אומרות שהיא סגולה שתפקד ותזכה לבנים ובנות. ומנהג זה הובא בכמה ספרים. אך באמת לא מצאנו לו מקור קדמון. והגאון החות דעת בספר מקור חיים (סימן תרסד) כתב, שמנהג זה נזכר בספר "צאנה וראנה" (שהוא ספר שהיה מיועד עבור נשים בשפת האידיש), אך הוסיף על כך: "ואשרינו שנשתקעו מנהגים כגון אלה", כלומר, אשרינו שהמנהג הזה נשכח מהעולם.

אולם הגאון רבי יעקב חיים סופר, בספר "כף החיים" (סימן תרסד אות ס) כתב, שהמנהג לעשות מרקחת מן האתרוג עם סוכר, להעלותו על השלחן בליל ט"ו בשבט, שהוא ראש השנה לאילנות, עם שאר הפירות שמברכים עליהם בלילה ההוא, ויברכו עליהם אנשי הבית. ואשה מעוברת שתאכל ממרקחת האתרוג אשר בירכו עליו בחג הסוכות יש לה סגולה בזה שתלד בריוח ולא בצער.

ומרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל בדרשותיו הזכיר את המנהג הזה, והיה אומר שיש סגולה מיוחדת כאשר האתרוג לקוח מתלמיד חכם וירא שמים. ובספרו חזון עובדיה על הלכות סוכות (עמוד תנ) שיצא לאור בימי זקנותו של מרן זצ"ל, הוסיף וכתב בנימה אישית בזו הלשון:

ואנא עבדא ידענא (ואני העבד ידעתי), שהאתרוג שבירכתי עליו בימי החג ויצאתי בו ידי חובת המצוה, חילקוהו בני ביתי לנשים חסוכי בנים אחרי שמונה שנים ושתים עשרה שנים מנשואיהם, ונתנו לכל אחת חתיכה מהאתרוג, ובאותה שנה נפקדו בבנים ובבנות לחיים טובים ולשלום. וזכות המצוה ראוייה שהיא שתגן אלף המגן".

למדנו אם כן, שיש טעם בסגולה זו. ואף שבזמנינו אין לנו גדולי עולם כמו מרן זצ"ל, בכל זאת יש ענין וסגולה לאכול מן האתרוג שנתקיימה בו מצוות ארבעת המינים, ובפרט כאשר מדובר באתרוג שהיה שייך לתלמיד חכם הידוע בצדקתו.

ולגבי ברכת ריבת (מרקחת) אתרוגים. באמת שיש בדבר מחלוקת בין הפוסקים, ולמעשה פסק מרן רבינו זצ"ל (הליכות עולם ח"ב עמוד צז), שכאשר אוכלים רק את הקליפה החיצונית (הצהובה) שעושים ממנה מרקחת, אז ברכתה "שהכל נהיה בדברו", מפני שהיא אינה ראוייה לאכילה, ולכן עיקר הברכה היא על הסוכר שיש בה. אולם אם מדובר במרקחת רגילה שעושים מכל קליפת האתרוג הלבנה , ובפרט לפי מנהגינו שמקלפים לגמרי את הקליפה הצהובה ומשאירים רק את הקליפה הלבנה, הרי אז יש לברך על המרקחת "בורא פרי העץ", כי עיקר פרי האתרוג הוא הקליפה הלבנה שבתוכו. (אבל הפרי עצמו, הוא מועט מאד וכמעט לא אוכלים ממנו, כי אין טעמו טוב, אלא כטעם העץ של האתרוג, שאינו ראוי לאכילה. ולכן על האתרוג אמרו בגמרא "שטעם פריו וטעם עצו שוים". כי הפרי והעץ, שניהם אינם טובים לאכילה. כן כתב מהר"ם בן חביב בכפות תמרים סוכה לה.).

ולסיכום: על מרקחת אתרוגים שעושים עם הקליפה הלבנה של האתרוג, מברכים בורא פרי העץ. ועל הקליפה הצהובה, כאשר אוכלים אותה לבדה, יש לברך שהכל נהיה בדברו.

תאריך השאלה:
ט"ו שבט תש"פ / 10 בפברואר 2020

מיכאל וגבריאל ורפאל שרי ישראל.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


פרשת בשלח

דברי תורה ממרן רבינו עובדיה יוסף זצוק"ל

בפרשתינו אנו מוצאים שני פסוקים דומים. האחד: "וַיָּבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם בַּיַּבָּשָׁה וְהַמַּיִם לָהֶם חוֹמָה מִימִינָם וּמִשְּׂמֹאלָם". כלומר, המים היו כמו חומה משני הצדדים של מעבר בני ישראל. וכאן בפסוק אנו רואים שכתוב "חומה", עם האות וא"ו. אבל בהמשך נאמר: וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הָלְכוּ בַיַּבָּשָׁה בְּתוֹךְ הַיָּם וְהַמַּיִם לָהֶם חֹמָה מִימִינָם וּמִשְּׂמֹאלָם". כאן כבר נכתב "חמה" בלי האות וא"ו. ורבותינו במדרש מסבירים, שהמים נעשו להם "חֵמָה", כלומר, היתה חימה וכעס עליהם מחמת איזו שהיא סיבה.

ורבותינו מסבירים, שלכל אחת מאומות העולם יש שר בשמים, כמו שיש כאן בעולם הזה לכל מדינה שר באומות המאוחדות, כך גם בשמים, יש לכל אומה שר שמגן על האינטרסים שלה. ובשעה שנקרע הים לבני ישראל, עמד השר של מצרים, ושמו עוזא, ובא לקטרג על עם ישראל, אמר לקדוש ברוך הוא, רבונו של עולם! מדוע אתה עושה אֵיפָה וְאֵיפָה? הרי אין הבדל מהותי בין ישראל למצרים, הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה! שהרי בשעה שאמר משה לעם ישראל להקריב קרבן פסח, אמר להם: "מִשְׁכוּ וּקְחוּ לָכֶם צֹאן לְמִשְׁפְּחֹתֵיכֶם וְשַׁחֲטוּ הַפָּסַח", וכוונתו במה שאמר "מישכו וקחו", מישכו את ידיכם מהעבודה זרה, שהייתם נוהגים לעבוד את הצאן, וכעת קחו את הצאן ושחטוהו לשם הפסח. ואם כך, גם משה רבם של ישראל מודה שהם עובדי עבודה זרה, ואם כן, מדוע אתה עושה נס רק לישראל?

בא שרם של ישראל, המלאך גבריאל, ונטל בידיו תינוק אחד שמעכו אותו המצרים בתוך הלְבֵנִים שבנו בני ישראל, ואמר, ריבונו של עולם, ככה התעללו המצריים הרשעים בבניך! גער הקדוש ברוך הוא בעוזא שר מצרים ואמר לו, אתה בא לדון אנוס כמזיד? אינך יודע שיש הבדל בין מי שעובד עבודה זרה מרצונו, לבין עם ישראל שהמצריים אנסו וחייבו אותם לעבוד עבודה זרה?

ובכל זאת היתה מידת הדין מתוחה על עם ישראל. ולכן במקום אחד כתוב "חומה" בלי האות וא"ו. ועלינו להבין, למה במקום אחד כתוב "חומה" ובמקום אחד כתוב "חמה"? אלא שיש הבדל בין הפסוקים, בפסוק הראשון נאמר "וַיָּבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם בַּיַּבָּשָׁה", שבתחילה היה הים מלא מים, והקדוש ברוך אמר למשה רבינו, דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ, ועם ישראל פחדו להכנס לים, שהרי הוא מלא מים, והגלים רוגשים וסוערים. וכל אחד מישראל אומר לחבירו, "בכבוד, תכנס אתה ראשון", אך חבירו משיב לו, "לא, בכבוד, תכנס אתה ראשון", וכך נמשך הדבר, עד שקפץ לתוך המים נחשון בן עמינדב, ואחריו קפצו בני שבט בנימין, ואחר כך אמרו שבט יהודה, איך יתכן שהקטן קפץ ראשון, קפצו אף הם, וזרקו חול על בני בנימין שימתינו להם. וכך כל השרים והשבטים נכנסו, ונחשון התקדם ראשון בתוך המים, עד שהגיעו המים עד לאף שלו, וכמעט נחנק, ואז זעק, "הוֹשִׁיעֵנִי אֱלֹקִים כִּי בָאוּ מַיִם עַד נָפֶשׁ", ואז נבקע הים.

כל אלו הנחשונים, שנכנסו בְּתוֹךְ הַיָּם בַּיַּבָּשָׁה, להם היתה "חומה" של ממש, חומה בצורה שהגנה עליהם, ועשה להם הקדוש ברוך נסים ונפלאות, שצמחו להם שם אילנות עם פירות טובים. אולם עדיין היו בהם בישראל אנשים עצלנים, שהחזיקו בידיהם את התינוקות שלהם ובכו על שפת הים, כי פחדו להכנס לתוך המים מפני שלא האמינו בה' כל כך. הם לא נכנסו עד שראו שהים נבקע לשנים, ואז נכנסו לשביל שנוצא בין שני חלקי הים. עליהם נאמר שהָלְכוּ בַ"יַּבָּשָׁה בְּתוֹךְ הַיָּם", רק אחרי שהים הפך ליבשה הם נכנסו, ולא כפי שנאמר על הראשונים שנכנסו "בְּתוֹךְ הַיָּם בַּיַּבָּשָׁה".

לכן לאחרונים שהתעצלו ולא נכנסו מיד, נאמר שהמים היו "חֵמָה" מימינם ומשמאלם, כי החומה לא היתה בצורה כל כך, ולפעמים התיזו על פניהם המים, מפני שלא האמינו כל כך בה' יתברך.

כל זה בא ללמדינו, שאם אדם מוסר את נפשו על כבודו של הקדוש ברוך הוא, הקדוש ברוך הוא לא עוזב אותו, ונותן לו עוד כהנה וכהנה שתהיה לו שמחת עולם. מה שאין כן מי שלא מאמין כל כך, פעם אומר כך ופעם אומר כך, גם הקדוש ברוך הוא לא כל כך עוזר לו. וכמו שמצאנו לגבי הרן, אביו של לוט, שכשהיו שואלים אותו אם הוא מסכים עם אברהם שה' ברא את העולם, הוא היה שותק. ואמר בלבו, אם אברהם יכנס לכבשן האש ויצא חי, אז גם אני אלך איתו. ואם ישרף, אני מאמין בנמרוד. ולבסוף, נכנס אברהם לכבשן ויצא חי. ואז אמר הרן שהוא מסכים עם אברהם, והכניסוהו לכבשן האש ונשרף, כמו שנאמר "וַיָּמָת הָרָן עַל פְּנֵי תֶּרַח אָבִיו", וכל זה משום שבשעה שהיה הדבר קשה והיתה נדרשת מסירות, אז הרן לא האמין כל כך בה', ולכן לא היה ראוי שיעשה לו נס.  

כך כל אדם צריך לדעת, גם כשקשה, יתאמץ בכל הכוחות לעשות את המצוות, לעסוק בתורה ובצדקה, ולא רק כשמתחשק לו והכל הולך בקלות. ומי שנוהג כן בזמנים הקשים, שהוא רודף אחרי המצוות, הקדוש ברוך הוא יעזור לו תמיד, כמו שנאמר "רֹדֵף צְדָקָה וָחָסֶד יִמְצָא חַיִּים צְדָקָה וְכָבוֹד". אמן כן יהי רצון. שבת שלום ומבורך!

תאריך השאלה:
י"ד שבט תש"פ / 9 בפברואר 2020

אם לא אכל שיעור משניהם, יזכיר רק את המין שממנו אכל שיעור כזית. ורק אם יש ספק אם אכל כזית מאחד המינים, אז רשאי להוסיפו בברכה.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


שאלה: כשאוכל אדם פירות משבעת המינים, ואכל עמהם מיני מזונות, איזו ברכה אחרונה עליו לברך?

תשובה: בראשית עלינו להזכיר שוב את עיקר דין ברכת מעין שלוש. האוכל שיעור כזית (שהוא שיעור של כעשרים ושבעה גרם) מפירות שבעת המינים (כגון תמרים או רימונים או ענבים), מברך בסיום אכילתו ברכה אחרונה שהיא ברכת מעין שלוש (הנקראת כך מפני שהיא כוללת בתוכה את שלושת הברכות  שאנו מברכים בברכת המזון, כפי שביארנו בהזדמנות אחרת), על העץ ועל פרי העץ. ואם הפירות גדלו על אדמת ארץ ישראל, אז מברך, על הארץ ועל פירותיה. ואם אכל אדם עוגות או שאר מאכלים שברכתם בורא מיני מזונות, מברך בסיום אכילתו ברכת מעין שלוש, על המחיה ועל הכלכלה. ואם היה אותו המאכל מיוצר מחטה הגדלה בארץ ישראל (דבר שאינו שכיח), מברך על הארץ ועל מחיתה. ואם שתה רביעית יין (שהוא שיעור קרוב לשמונים ואחת מ"ל יין) או מיץ ענבים, ושתה את כל אותו השיעור בבת אחת, גם כן מברך אחר השתיה ברכת מעין שלוש, על הארץ ועל פרי הגפן. ואם היה היין מיוצר מענבים הגדלים בארץ ישראל, מברך, על הארץ ועל פרי גפנה. וכפי שנדפס נוסח ברכה זו בסידורים. (בסידור יחוה דעת עמ' רעד).

ומעתה עלינו לדון כיצד יש לנהוג כאשר אכל אדם עוגה בשיעור כזית, ואכל גם פירות משבעת המינים כשיעור, וגם שתה רביעית יין, כיצד יעשה, האם יברך על כל מאכל ומאכל ברכה אחרונה בפני עצמו, או שיברך ברכה אחת ויכלול בתוכה את שלושת הענינים, כלומר שיחתום בברכתו "על הארץ ועל המחיה ועל פרי הגפן ועל הפירות".

ושורש השאלה, הוא לפי מה שנתבאר אצלינו כבר בעבר, שאין לחתום (לחתום, הכוונה לחתימת הברכה, כלומר לסיום הברכה) בברכה בשניים, מפני שאין עושין מצוות חבילות חבילות (שיש בכך זלזול במצוות). ומטעם זה כתבנו בעבר שהנוסח הנכון בסיום ברכת על המחיה הוא "על הארץ ועל המחיה", ואין לחתום "על הארץ ועל המחיה ועל הכלכלה", משום שבכך הוא חותם בשניים. ואם כן לכאורה גם בנדון שאלתינו, נכון יותר שיברך שלש ברכות נפרדות על מה שאכל, ולא יחתום בשלשה ענינים בסיום ברכה אחת.

אולם דעת רוב רבותינו הראשונים, שבנדון כמו שלנו, יש לברך רק ברכה אחת על כל מה שאכל ויחתום ברכתו בשלשה ענינים. שכן פסקו בעל הלכות גדולות והרמב"ם ורבינו הטור, וכן פסק מרן השלחן ערוך (בסימן רח). ואף על פי שבאופן כללי הדין הוא שאין חותמין בשניים, מכל מקום בנדון שלנו אין לחוש לזה, שאין החתימה נחשבת לחתימה בשני ענינים, שהכל ענין אחד הוא, מפני שהארץ היא מוציאה המחיה (הקמח) והיין והפירות. (ולענין מה שכתבנו שאין לחתום על המחיה ועל הכלכלה, זהו מפני שכך היא גרסת רוב הראשונים בנוסח הברכה, וגם יש אומרים שהכלכלה היא ענין אחר לגמרי ואינה ענין אחד עם המחיה היוצאת מן הארץ).

ולכן להלכה, האוכל מפירות שבעת המינים, ושתה גם יין, ואכל גם מיני מזונות, ועליו לברך על כולם ברכה אחרונה, יברך ברכה אחת מעין שלוש על כולם, ויכלול בברכתו את שלשת הענינים שהוא חייב לברך עליהם, כך שבתחילת הברכה יאמר ברוך אתה ה' וכו' "על המחיה ועל הכלכלה ועל הגפן ועל פרי הגפן ועל העץ ועל פרי העץ" וכו'. ויחתום "על הארץ ועל המחיה ועל פרי הגפן ועל הפירות".

ולעולם סדר הקדימה הוא, על המחיה ואחר כך הגפן ואחר כך העץ. ולפיכך הוא הדין שאם אכל מיני מזונות וגם שתה יין, יזכיר שני ענינים בברכתו, ויקדים את המחיה לגפן, וכן על זה הדרך.

תאריך השאלה:
י' שבט תש"פ / 5 בפברואר 2020

בשבת יש תפלת תשלומין.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


תפילת התשלומין

שאלה: מי ששכח ולא התפלל תפילה אחת, וכבר עבר זמנה של אותה התפילה, מה דינו?

תשובה: אמרו רבותינו (מסכת ברכות דף כו.), טעה ולא התפלל שחרית, מתפלל במנחה שתים. כלומר, אדם שטעה ולא התפלל תפילה אחת, או שלא יכול היה להתפלל תפילה אחת מחמת אונס (כלומר, לא בכוונה או בפשיעה, אלא מחמת שכחה וכדומה), צריך להשלים תפילתו אחרי התפילה הבאה שמתפלל, שכך תקנו חכמים, שאדם זה חייב להשלים תפילתו. ולכן אם שכח להתפלל שחרית, מתפלל תפילת מנחה ומיד כשמסיים תפילת מנחה, לאחר שממתין כמה שניות (כדי שהתפילה השנייה תהיה בישוב הדעת), מתפלל שוב תפילת שמונה עשרה, כתשלומין על תפילת שחרית.

ותפילת התשלומין, היא דוקא תפילת שמונה עשרה, אבל שאר התפילה, כגון קריאת שמע וברכותיה ופסוקי דזמרה וכדומה, אין להם תשלומין כלל, וכל שעבר זמנם הפסיד המצוה.

לכן מי ששכח להתפלל שחרית, עליו לחזור ולהתפלל תפילת שמונה עשרה מיד כשיסיים את תפילת המנחה, שאז יעמוד ויתפלל שוב תפילת העמידה לשם תשלומין על שחרית שלא התפלל.

דין הנשים
כתב מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל, שכשם שאיש ששכח תפילה אחת, צריך להשלים אותה בתפילה שבאה לאחר מכן, כמו כן אשה שרגילה תמיד להתפלל תפילה קבועה, כמו תפילת שחרית, ואירע לה פעם אחת ששכחה להתפלל שחרית, הרי שהיא יכולה להשלים זאת בכך שתתפלל פעמיים תפילת מנחה.

ולסיכום: מי ששכח להתפלל תפילה אחת, לדוגמא, תפילת שחרית, עליו להשלים את תפילתו לאחר מכן, שלאחר שיתפלל תפילת מנחה, ימתין כמה שניות, ואז יתפלל שוב תפילת העמידה כתשלומין לתפילת שחרית.

תאריך השאלה:
י' שבט תש"פ / 5 בפברואר 2020

יש בדין זה מחלוקת עצומה בין הפוסקים. ומרן רבינו זצ"ל בחזון עובדיה ברכות (עמוד קצט והלאה) העלה שבדיעבד, אם יש לו ספק אם אכל כשיעור, ואין לו אפשרות אחרת, רשאי לכלול בברכה אחרונה שמברך בלאו הכי, גם את הדבר שמסופק בו.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


שאלה: כשאוכל אדם פירות משבעת המינים, ואכל עמהם מיני מזונות, איזו ברכה אחרונה עליו לברך?

תשובה: בראשית עלינו להזכיר שוב את עיקר דין ברכת מעין שלוש. האוכל שיעור כזית (שהוא שיעור של כעשרים ושבעה גרם) מפירות שבעת המינים (כגון תמרים או רימונים או ענבים), מברך בסיום אכילתו ברכה אחרונה שהיא ברכת מעין שלוש (הנקראת כך מפני שהיא כוללת בתוכה את שלושת הברכות  שאנו מברכים בברכת המזון, כפי שביארנו בהזדמנות אחרת), על העץ ועל פרי העץ. ואם הפירות גדלו על אדמת ארץ ישראל, אז מברך, על הארץ ועל פירותיה. ואם אכל אדם עוגות או שאר מאכלים שברכתם בורא מיני מזונות, מברך בסיום אכילתו ברכת מעין שלוש, על המחיה ועל הכלכלה. ואם היה אותו המאכל מיוצר מחטה הגדלה בארץ ישראל (דבר שאינו שכיח), מברך על הארץ ועל מחיתה. ואם שתה רביעית יין (שהוא שיעור קרוב לשמונים ואחת מ"ל יין) או מיץ ענבים, ושתה את כל אותו השיעור בבת אחת, גם כן מברך אחר השתיה ברכת מעין שלוש, על הארץ ועל פרי הגפן. ואם היה היין מיוצר מענבים הגדלים בארץ ישראל, מברך, על הארץ ועל פרי גפנה. וכפי שנדפס נוסח ברכה זו בסידורים. (בסידור יחוה דעת עמ' רעד).

ומעתה עלינו לדון כיצד יש לנהוג כאשר אכל אדם עוגה בשיעור כזית, ואכל גם פירות משבעת המינים כשיעור, וגם שתה רביעית יין, כיצד יעשה, האם יברך על כל מאכל ומאכל ברכה אחרונה בפני עצמו, או שיברך ברכה אחת ויכלול בתוכה את שלושת הענינים, כלומר שיחתום בברכתו "על הארץ ועל המחיה ועל פרי הגפן ועל הפירות".

ושורש השאלה, הוא לפי מה שנתבאר אצלינו כבר בעבר, שאין לחתום (לחתום, הכוונה לחתימת הברכה, כלומר לסיום הברכה) בברכה בשניים, מפני שאין עושין מצוות חבילות חבילות (שיש בכך זלזול במצוות). ומטעם זה כתבנו בעבר שהנוסח הנכון בסיום ברכת על המחיה הוא "על הארץ ועל המחיה", ואין לחתום "על הארץ ועל המחיה ועל הכלכלה", משום שבכך הוא חותם בשניים. ואם כן לכאורה גם בנדון שאלתינו, נכון יותר שיברך שלש ברכות נפרדות על מה שאכל, ולא יחתום בשלשה ענינים בסיום ברכה אחת.

אולם דעת רוב רבותינו הראשונים, שבנדון כמו שלנו, יש לברך רק ברכה אחת על כל מה שאכל ויחתום ברכתו בשלשה ענינים. שכן פסקו בעל הלכות גדולות והרמב"ם ורבינו הטור, וכן פסק מרן השלחן ערוך (בסימן רח). ואף על פי שבאופן כללי הדין הוא שאין חותמין בשניים, מכל מקום בנדון שלנו אין לחוש לזה, שאין החתימה נחשבת לחתימה בשני ענינים, שהכל ענין אחד הוא, מפני שהארץ היא מוציאה המחיה (הקמח) והיין והפירות. (ולענין מה שכתבנו שאין לחתום על המחיה ועל הכלכלה, זהו מפני שכך היא גרסת רוב הראשונים בנוסח הברכה, וגם יש אומרים שהכלכלה היא ענין אחר לגמרי ואינה ענין אחד עם המחיה היוצאת מן הארץ).

ולכן להלכה, האוכל מפירות שבעת המינים, ושתה גם יין, ואכל גם מיני מזונות, ועליו לברך על כולם ברכה אחרונה, יברך ברכה אחת מעין שלוש על כולם, ויכלול בברכתו את שלשת הענינים שהוא חייב לברך עליהם, כך שבתחילת הברכה יאמר ברוך אתה ה' וכו' "על המחיה ועל הכלכלה ועל הגפן ועל פרי הגפן ועל העץ ועל פרי העץ" וכו'. ויחתום "על הארץ ועל המחיה ועל פרי הגפן ועל הפירות".

ולעולם סדר הקדימה הוא, על המחיה ואחר כך הגפן ואחר כך העץ. ולפיכך הוא הדין שאם אכל מיני מזונות וגם שתה יין, יזכיר שני ענינים בברכתו, ויקדים את המחיה לגפן, וכן על זה הדרך.

תאריך השאלה:
ט' שבט תש"פ / 4 בפברואר 2020

זמן בין השמשות, הוא שלוש עשרה וחצי דקות זמניות אחר השקיעה. ואילו זמן צאת השבת בלוחות, הוא מאוחר יותר. לכן יוצא שאסור לאכול עוגות אלא עד זמן צאת הכוכבים, שהוא זמן שלוש עשרה דקות וחצי אחר השקיעה. ולאחר מכן אסור לאכול אף על פי שעל פי הלוחות עדיין לא יצאה שבת.

תאריך השאלה:
ט' שבט תש"פ / 4 בפברואר 2020

מפני שאי אפשר לברך כשיש בפיו משקה.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


יסוד דיני ברכות – הנהגת מרן זצ"ל בעניני ברכות

שאלה: כיצד יש לנהוג במקרה שהכנסתי מאכל לפה ללא ברכה?

תשובה: בגמרא במסכת ברכות (דף לה.) תנו רבנן, אסור לו לאדם שיהנה מן העולם הזה בלא ברכה, וכל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה, מעל. (מעל, מלשון מעילה, כאדם הנהנה מן ההקדש, שהרי העולם כולו שייך לה' יתברך, שנאמר "לה' הארץ ומלואה".) ושם בגמרא הקשו, שמצד אחד נאמר בפסוק "לה' הארץ ומלואה" ומצד שני נאמר "והארץ נתן לבני אדם", ולכאורה הפסוקים סותרים זה את זה, שאם הארץ היא לה', הרי שהיא אינה "לבני האדם", ואם נתנה לבני האדם, הרי שהיא אינה לה'. ותירצו בגמרא, "כאן קודם ברכה, כאן לאחר ברכה". כלומר, לפני שהאדם בירך על המאכל, נאמר "לה' הארץ ומלואה". ואילו לאחר שהאדם בירך על המאכל, ממילא הוא רשאי לאכול, שנאמר "והארץ נתן לבני אדם".

לפיכך חובה על כל אדם ללמוד היטב דיני ברכות, ובפרט עליו לשים לב לברכות שמברך, ולא לברך בקלות דעת, כדי שלא יבא חלילה לידי מעילה בקדשים, על ידי שלא יברך במקום שצריך לברך, או שיברך ברכה שאינה נכונה. ובכך גם עלול להיכשל בעון הוצאת שם שמים מפיו שלא לצורך, ועוונו גדול. ולהיפך, המברך כהוגן ובכוונה ראויה, זוכה בכך לשכר גדול, וגם נודע מה שכתבו רבותינו המקובלים, שעל ידי ברכה נכונה זוכה לתקן כמה דברים ואשריו ואשרי חלקו.

זהירותו של מרן זצ"ל בברכות
ומרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל, כשאירע לו פעם אחת, שהגישו לפניו את התפילין של "רבינו תם" במקום התפילין של רש"י, ובירך עליהם בטעות, היה בצער כל אותו היום, על כך שבירך ברכה במקום שאין לברך.  וככה היה נזהר תמיד הפלא ופלא בעניני ברכות, שכל ברכה תאמר בכוונה ובמתינות, ובחשבון נכון, ולא כדרך בני אדם שהברכות "נזרקות" מפיהם בלא תשומת לב. וכן היה זהיר ומזהיר על אופן ביטוי שם ה' שבברכות, שישמע נכון, ובניקוד נכון, ולא כאותם שאומרים "ברוך אַתָדוֹנַי", במילה אחת, במקום לחלקה לשני מילים. וכן הזהיר שלא לומר בטעות "אַדְנַי" שמצוי שטועים בזה מחמת המהירות.

טעה והכניס מאכל לפיו ללא ברכה 
ועתה לשאלה, אם טעה אדם, והכניס דבר מאכל לפיו בלא ברכה, כיצד ינהג?

ראשית יש להקדים, כי אין לברך על המאכל בשעה שיש מאכל בתוך הפה. שהרי נאמר (תהלים, עא) "יִמָּלֵא פִי תְּהִלָּתֶךָ ". שהפה יהיה מלא בברכת ה'. ולפיכך אם הכניס אדם דבר מאכל או משקה לפיו ללא ברכה, הדין הוא כדלהלן:

אם אותו מאכל הוא דבר שאינו נמאס (נעשה מאוס) אם יפלטנו חוץ מפיו, כגון סוכריה, שיכול להוציאה מפיו, ולברך, הרי שעליו לפלוט מפיו את אותו מאכל, ויברך עליו כהוגן, שהרי אין לברך כשפיו מלא בדבר מאכל. אבל אם אינו יכול לפלוט את אותו המאכל משום שהוא דבר שנמאס אם יפלטנו, אז עליו לסלקו לצד אחד בפיו, ויברך עליו, וימשיך לאכול.

אם טעה והכניס משקה לתוך פיו בלא ברכה. (שאז אינו יכול לברך כשהמשקה בתוך פיו, וגם אינו יכול לפלוט את המשקה, משום שבודאי ימאס על ידי כך), יהרהר את מילות הברכה בלבו, ואחר כך יבלע. ואם שותה עוד, יחזור לברך בפיו על מה שממשיך לשתות. (ולא יסמוך על מה שבירך ברכה ראשונה בהרהור הלב). וטוב שיאמר קודם "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". (ברכות, דף נ:, אורח חיים סימן קעב).

תאריך השאלה:
ט' שבט תש"פ / 4 בפברואר 2020

מתחילים לשבת שבעה לפי הקבורה. ויום השלושים גם כן יעשו לפי יום הקבורה כשיוצאים מאבלות שלושים. אבל את יום השנה (יאר צייט) יעשו לפי יום המיתה.

תאריך השאלה:
ג' שבט תש"פ / 29 בינואר 2020

אם הוא יבש ואין בו חיות בכלל, אפשר לעוקרו, וטוב יותר על ידי גוי.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


היתר עקירת עצי פרי

בהלכה הקודמת ביארנו את שורש איסור "בל תשחית", שעיקרו, מה שאסרה התורה לקצוץ או לאבד בכל דרך שהיא, אילן העושה פירות. וביארנו שכשם שאסור לאבד אילן העושה פרי, כמו כן אסור להשחית שום דבר מן הדברים, כגון לשבור כלים, או לקרוע בגדים וכדומה. אולם חמור הוא דין עקירת אילן פרי, שאפילו במקום שיש צורך בדבר, אין להקל בעקירתו, אלא בתנאים מסויימים, כפי שנבאר:

אילן פרי המזיק לאילנות אחרים
לא אסרה התורה לעקור אילנות מאכל, אלא כשעושה כן "דרך השחתה". לפיכך, כאשר עקירת האילן באה לתועלת אילנות אחרים, וכגון, שהאילן גדל במקום שהוא מפריע לאילנות אחרים לגדול ולהוציא פירות, מותר מן הדין לקוצצו. וכמו שאמרו בגמרא (פרק החובל דף צא:), ששמואל, הביאו לו האריסים שלו (שהיו אחראים על שדותיו) לאכול תמרים. טעם שמואל בתמרים טעם של יין, שאל על כך את אריסיו, מדוע הוא טועם בתמרים טעם יין, השיבוהו, שהתמרים גדלים בין עצי גפן, הבין שמואל שהתמרים פוגעים באיכות הגפנים, וביקש מאריסיו לעקור את דקלי התמרים מכרם הענבים שלו. ומבואר שמותר לעקור אילנות המוציאים תמרים, במקום שהם מפריעים לאילנות אחרים. וכן פסק הרמב"ם (בפרק ששי מהלכות מלכים), שאם היה האילן מזיק אילנות אחרים, מותר לקוצצו, שאין זו דרך השחתה.

אילן פרי שדמיו יקרים
וכן אם עלה ערך האילן, עד כדי כך שגוף העץ שלו עלה בשוויו על הפירות הגדלים ממנו, ונמצא שהריוח ממכירת גוף העץ גדול יותר מגידולו ומכירת הפירות היוצאים ממנו, גם כן מותר לקוצצו, שאין זו דרך השחתה. וכן פסק הרמב"ם שם.

אילן שאינו מוציא פירות כפי שראוי לו
ומבואר עוד בגמרא, שאם האילנות אינם מוציאים פירות כפי שראוי להם (כפי השיעור שנקבע בגמרא), עד כדי כך שההשקעה באילן אינה כדאית ביחס לתוצרת היוצאת ממנו, גם כן מותר לקוצצו. (ויש פרטי דינים בזה).

ובהלכה הבאה נדון בעקירת אילן לצורך בניית בית, האם עקירה זו נחשבת ל"דרך השחתה" או לא, והאם יש חשש סכנה בעקירה זו.

תאריך השאלה:
ב' שבט תש"פ / 28 בינואר 2020

יש יותר מקום להקל בזה. אבל יש מדקדקים להשתמש דוקא במפיות צבעוניות. וטוב להזהר בזה כשאפשר.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


פירות הצובעים

בהלכות הקודמות,ביארנו את יסודות מלאכת "צובע", שאסרה התורה עלינו לצבוע בשבת. ובהלכה הקודמת ביארנו, שאדם האוכל בשבת מן הפירות הצובעים, כגון תותים ורמונים ודובדבנים, עליו להזהר בשעת האכילה, שלא לנגב את ידיו במפית, כדי שלא יצבע את המפית בצבע שבידיו. וכפי שפסק מרן השלחן ערוך (סי' שכ סעיף כ).

וביארנו, שמאחר ואין כוונת המנגב את ידיו, לצבוע את המפית, אלא רק לנגב את ידיו, ואדרבה, את המפית הוא מלכלך, אין בדבר חשש איסור, אלא  רק מדרבנן, כלומר, מגזירת חכמינו, אבל לא מן התורה.

אכילת פירות הצובעים
ומכאן עלינו לשאול, שאם יש חשש איסור במה שמנגב את ידיו במפית, כאשר ידיו מלוכלכות מהפירות, אם כן עלינו לאסור באופן גורף אכילת פירות הצובעים בשבת. שהרי מפורש בתלמוד ירושלמי (פרק כ"ג ה"ב), "המאדים אודם בשבת חייב". כלומר, אדם הצובע את שפתיו בצבע אדום בשבת, עובר על איסור צביעה בשבת. (וכתב הרמב"ם (פכ"ב הל' כג) שמכל מקום אין בדבר איסור אלא מדרבנן).

ואם כן, גם אדם האוכל מן הפירות שצובעים את שפתיו בשבת, עובר על איסור "צובע". ומדוע אנו מתירים לאכול תותים, רימונים ודובדבנים בשבת?

והתשובה לכך, כי לא אסרו לצבוע בשבת, אלא דבר ש"דרך לצבוע אותו", כגון מפית, שהדרך היא לצבוע אותה, אבל אין דרך ורגילות לצבוע את הפנים ואת הידיים, ולפיכך אין בדבר איסור כלל.

אולם לגבי נשים, שדרכן לצבוע את פניהם באמצעות אודם וכדומה, לכאורה היה לנו לאסור להן לאכול מן הפירות הצובעים? ואם כן כיצד אנו נוהגים שגם הנשים אוכלות פירות כאלה בשבת?

ובאמת שהגאון רבי נסים קרליץ זצ"ל, כתב בספרו חוט שני (פרק יט), שיש לעיין, האם מותר לנשים לאכול מפירות הצובעים את השפתיים בשבת.

אולם מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל הורה, שהדבר פשוט מאד להיתר, מאחר ואין הדרך והרגילות לצבוע את השפתיים על ידי אכילה, וגם אין כוונת האוכלת אלא לאכילה, ומעתה, כשהצביעה אינה אסורה אלא מדרבנן, וגם נעשית בדרך של "כלאחר יד", כלומר, לא באופן הרגיל שצובעים, אלא באמצעות האכילה, הדבר מותר אף לכתחילה. וכן פסק המשנה ברורה (סימן שג אות סה בשער הציון).

הנחת בגד על גבי מכה
כעת נותר לנו לברר, האם יש להזהר שלא להניח בשבת תחבושת לבנה על גבי פצע מדמם, שהרי על ידי כך התחבושת "נצבעת". או שאולי אין לחוש לכך?

ובאמת שרבינו אליעזר ממיץ, שהוא זה שהורה שאין לצבוע את המפית מהיד המלוכלכת, כתב להחמיר בדבר גם בהנחת תחבושת על גבי מכה. אולם בנדון זה רבים חלקו על דבריו, מחמת כמה טעמים. ולמעשה, אף על פי שנכון להחמיר לכתחילה, שלא להניח בגד על גבי פצע, אלא לשטוף תחילה את המכה ורק לאחר מכן להניח עליה את התחבושת. מכל מקום במקום צורך יש להקל בזה. (לוית חן, עמוד קמט). ובודאי שמותר להניח נוזל "יוד" על גבי מכה במקום שיש חשש לזיהום.

ולסיכום: מותר ללא חשש לאכול בשבת מפירות הצובעים את השפתיים והידיים.

נכון להחמיר שלא להניח תחבושת על גבי מכה, אלא לשטוף תחילה את המכה, ורק לאחר מכן להניח את הבגד או התחבושת. ומותר להניח נוזל "יוד" על גבי המכה.


צפייה