שאלות ותשובות הלכה יומית

תאריך השאלה:
ד' סיון תש"פ / 27 במאי 2020

לא חייב בעירוב, ואם עושה לא יברך עליו.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


בישול ביום טוב

בהלכות הקודמות ביארנו, שאף על פי שדין יום טוב (חג) ודין שבת שוה לענין איסור מלאכה, ולכן אסור ליסוע ברכב ביום טוב (מפני שכמה איסורים כרוכים בזה. עיין שו"ת יחוה דעת ח"ג סימן לו), מכל מקום מלאכות מסויימות שבאות לצורך הכנת מאכל ("אוכל נפש") ביום טוב, הותרו. וכגון מלאכת בישול או טיגון.

ועתה נבאר פרט נוסף בענין בישול ביום טוב.

ישנם מאכלים הנקראים "מפיגים טעם", וישנם מאכלים "שאינם מפיגים טעם". כלומר, יש מאכלים, שטעמם הולך ופג מהם ככל שחולף זמן מאז שנתבשלו, וישנם מאכלים, שאין שינוי לרעה בטעמם גם אם יחלפו יום או יומיים מאז שנתבשלו.

ולדוגמא, בשר הצלוי על האש, ככל שחולף זמן מאז הכנתו, טעמו יורד ומתפוגג. ועדיף לאכלו מיד לאחר ההכנה. וכן ירקות מטוגנים, כגון תפוחי אדמה (צ'יפס), ככל שהם נאכלים בסמוך יותר להכנתם, טעמם טוב יותר, וככל שחולף זמן, טעמם הולך ומתפוגג. ובמאכלים כגון אלה, לדברי הכל מותר לעשותם ביום טוב. מאחר וכאשר מכינים אותם מערב יום טוב (כלומר, לפני כניסת החג), טעמם אינו משובח כל כך.

ולעומת זאת, תבשילים שאינם "מפיגים טעם", כגון תבשיל מרקחת ("ריבה"), וכן פירות מבושלים וכדומה, הרי טעמם אינו משתנה גם בחלוף מספר ימים מאז שנתבשל. ולגבי מאכלים אלה נחלקו רבותינו הראשונים, האם מותר להכינם ביום טוב.  שיש אומרים שמאחר והיה אפשר להכין את המאכלים מערב יום טוב, אסרו חכמים להכינם ביום טוב, כדי שלא יעמוד אדם כל החג כולו ויעסוק בבישולים וימנע משמחת יום טוב. ויש אומרים שלא גזרו בזה. וטעמי הדברים הובאו בהרחבה בבית יוסף ובדברי הפוסקים בהלכות יום טוב (סימן תצה).

ולענין הלכה פסק מרן רבינו הגדול רבי עובדיה יוסף זצוק"ל (חזון עובדיה יום טוב עמוד ח), שמעיקר הדין מותר להכין ביום טוב אפילו מאכל שאינו מפיג טעם כלל. כגון מיני מרקחת או פירות מבושלים וכדומה. ומכל מקום נכון להחמיר בזה, שלא להכין מאכלים כאלה אלא מערב יום טוב, וביום טוב עצמו להכין רק מאכלים שטעמם משובח יותר כשהם טריים מאד. כגון ירקות מטוגנים וכדומה, כמו שכתבנו.

ומנהג האשכנזים להחמיר בדין זה, שלא להכין ביום טוב מאכלים שאינם "מפיגים טעם", כגון פירות מבושלים. ובכל אופן כתב בספר משנה ברורה, שאם לא הספיקו להכין את המאכלים לפני החג, מאחר ולא היה די זמן וכיוצא בזה, מותר להכינם ביום טוב. וכן על ידי שינוי,  מותר להכין את המאכלים ביום טוב. (כגון שפעולת הנחת הסיר על הכיריים תעשה בשינוי).

ולסיכום: כל מאכל שהוא משובח יותר כשאוכלים אותו בסמוך להכנתו, כגון ירק מטוגן, מותר להכינו ביום טוב. ומאכל שטעמו אינו משתנה לרעה בכך שיכינו אותו לפני כניסת החג, לכתחילה אין לדחות את הכנתו ליום טוב עצמו, אלא יכינוהו מערב יום טוב. וכמו שביארנו.

תאריך השאלה:
א' סיון תש"פ / 24 במאי 2020

אין להתפלל שלא יוולד בשבת. וכמו שכתבו הגרח"פ ועוד אחרונים. כי הוא משנה גורלו ומזלו, ואם יצטרכו לחלל שבת עבורו אין בכך כלום. בפרט להשיטות ששבת הותרה אצל פיקוח נפש.

תאריך השאלה:
כ"ו אייר תש"פ / 20 במאי 2020

בשלחן ערוך סימן רד ס"ה, ובבית יוסף שם בשם רבינו יונה, ובאחרונים. עיין כף החיים ועוד.

תאריך השאלה:
כ"ה אייר תש"פ / 19 במאי 2020

מהר"ם אלשקר בסימן לה מדבר על שער היוצא חוץ לצמתה. והוא הדין לשער שיוצא מקדימה. ויש בזה תשובה בכתב יד למרן זצ""ל (קצרה). וראה עוד בשו"ת אגרות משה אה"ע סימן נח.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


גילוי שיער בתוך הבית

שאלה: האם מותר לאשה נשואה ללכת בלי כיסוי ראש בתוך ביתה?
 
תשובה: הנה הדבר ברור ומפורסם, כי אשה שהיא נשאת לאיש, אסור לה לגלות את שיערות ראשה, ולכן נוהגות הנשים לכסות שיער ראשן במטפחת וכיוצא בזה, בכדי שלא יתראה שיער ראשן מבחוץ. ומצוה מוטלת גם על הבעלים אשר לקחו להם נשים שאינן מכסות את ראשיהן, להרבות עליהם בדברים בכל דרך של שכנוע ופיוס ומתנות וכדומה, בכדי שתאותנה אף הן לכסות ראשיהן כמצות התורה. וכן מי שרואה שאשתו אינה מכסה את ראשה כפי דין התורה, דהיינו שהיא מגלה הרבה משערות ראשה מלפנים ומאחור, עליו לדבר איתה שתקפיד לכסות ראשה כדת וכדין.
 
ומכל מקום כבר פשט בינינו המנהג שהנשים מגלות מקצת משערות ראשן מלפנים, (כשיעור בערך שתי ס"מ), ויש להן על מה שיסמוכו, והמקפידות לכסות כל שערות ראשן, תבא עליהן ברכה.
 
ועתה לנדון שאלתינו, אם יש להתיר לאשה ללכת גלוית ראש כשהיא בבית, ואין שם אנשים אחרים, רק בעלה ובניה וכיוצא בזה.
 
הנה בבית יוסף בחלק אבן העזר (סימן קטו), פסק מרן, שמעיקר הדין יש להתיר לאשה ללכת גלויית ראש כשהיא בביתה עם בעלה, ואין בדבר איסור. ומקור דבריו הוא מדברי רש"י והתוספות והר"ן במסכת כתובות, שכתבו לענין "עוברת על דת יהודית", שהיא אשה הנוהגת בחוסר צניעות עד שמפסידה כתובתה, שאשה שהיא הולכת בגילוי ראש בביתה, אינה עושה איסור כלל. ומרן רבינו הגדול זצ"ל בספרו הקדוש טהרת הבית (ח"ב עמ' קסו) הביא דברי הגאון רבי משה פינשטיין ז"ל, ועוד פוסקים, שעל פי דבריהם משמע שאף בזמן שאין האשה טהורה, הרי היא מותרת ללכת בביתה בגילוי שערות ראשה, ואין בדבר איסור.
 
וידוע מאמר רבותינו במסכת יומא (מז.), שבעה בנים היו לה לקמחית, וכולם שמשו בכהונה גדולה. ושאלו אותה את קמחית, מפני מה זכית למעלה זו, ששבעה בניך הם כהנים גדולים? (ובנה, רבי ישמעאל בן קמחית, היה מפורסם בדברי הש"ס שם, וכן באבות דרבי נתן ובתוספתא ועוד), השיבה קמחית, "מפני שמעולם לא ראו קורות ביתי קלעי שערי". כלומר, אמרה להם, מעולם לא ראו קירות הבית שלי, את שערות ראשי. ומשמע מכאן שיש מדת חסידות גדולה שלא לגלות את שיער הראש אפילו בבית, ושאשה הנוהגת כן ראויה שיצאו ממנה בנים תלמידי חכמים או כהנים. ולשון רש"י על הגמרא שם, "ראיתי בתלמוד ירושלמי: כל כבודה בת מלך פנימה ממשבצות זהב לבושה, אשה צנועה, ראויה לצאת ממנה כהן גדול הלבוש משבצות זהב".
 
ובאמת שיש אומרים שאין הדברים כפשטן ממש, שמעולם לא ראו קורות ביתה שערות ראשה, אלא בדרך הפלגה אמרה, שכמעט מעולם לא נתגלו שערות ראשה, אף כי בודאי כאשר היתה רוחצת וכדומה, נתגלה משהו משערות ראשה. וכן כתב בספר מנורת המאור, שאין הדברים כפשטן ממש, רק בדרך הפלגה. ומכל מקום למדנו שממדת חסידות נכון הוא שהאשה תזהר בכיסוי הראש אף כשהיא הולכת בביתה, וכפי שנוהגים האנשים שאינם מורידים את הכיפה שעל ראשם בבית.
 
ואמנם שיש מרבותינו האחרונים שהחמירו מאד בענין כיסוי הראש אפילו בבית. אולם כתב מרן הרב זצ"ל בספרו טהרת הבית (עמוד קסו), שאין הדבר מעיקר הדין, כי עיקר החומרא בדבר היא על פי דברי הזהר הקדוש, שהחמיר מאד בדבר זה. וכן בספר עמק המלך, לרבי נפתלי מורנקפורט, שהיה תלמידו של רבינו מנחם עזריה מפאנו לפני כשלש מאות וחמישים שנה, כתב שאשה שהיא הולכת בגילוי ראש בביתה, גורמת רעה גדולה לבית שלה, מפני שעל ידי גילוי השערות של האשה מתרבה מדת הדין בבית. ועוד כתב בזה דברים אחרים על פי דרכי המקובלים.
 
ועל כן לסיכום: מעיקר הדין אין האשה צריכה ללכת בביתה עם כיסוי ראש. וממדת חסידות כתבו כמה מרבותינו האחרונים שהאשה תכסה את ראשה גם בבית, בפרט בזמן שכל בני הבית מצויים שם, שיש בזה מדת צניעות נכונה, והנזהרת בזה קדוש יאמר לה, שמשפיע רוב טובה על כל בני ביתה.

תאריך השאלה:
כ"ג אייר תש"פ / 17 במאי 2020

לא ראינו שמרן זצ"ל נהג כך.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


המנהג לפתוח את כפות הידיים לרווחה בשעה שאומרים פסוק "פותח את ידיך"

שאלה: האם יש טעם למנהג לפתוח את כפות הידיים לרווחה בשעה שאומרים פסוק "פותח את ידיך ומשביע לכל חי רצון", או שאין זה מנהג נכון? וכן האם יש לעמוד בשעת אמירת "ישתבח שמך" שבתפילת שחרית או שמותר להשאר יושב?

תשובה: לענין פתיחת כפות הידיים בשעה שאומרים פסוק פותח את ידיך (שב"אשרי יושבי ביתך"). אמנם אמת הדבר שלא נכון לקיים כל מנהג שנוהגים המון העם, וכגון מה שיש נוהגים להטות ראשיהם לשני הצדדים בשעה שאומרים "ימין ושמאל תפרוצי" וכיוצא באלו, מפני שאין אלו מנהגים שהונהגו על ידי תלמידי חכמים, רק ההמונים נהגו כן מעצמם עד שנשתרש המנהג. וכל שכן אותם הנוהגים לקפץ ולעשות שאר תנועות משונות בשעת התפילה, שאין מנהגם נכון כלל על פי הלכה.

אולם לענין פתיחת כפות הידיים בשעת אמירת פותח את ידיך, הוא מנהג הספרדים ובני עדות המזרח, והוא מנהג נכון מאד, שהובא כבר בדברי רבותינו הספרדים, רבי חיים פלאג'י, ורבינו יוסף חיים בעל בן איש חי ועוד. והגאון רבי אליעזר יהודה ולדנברג ז"ל בספר ציץ אליעזר גם כן כתב לקיים המנהג, מפני שהוא כעין סימן על קבלת השפע מאת ה' מן השמים. וכעין מה שעשה נביא הבעל צדקיה בן כנענה, שלקח קרני ברזל והראה אותם ליהושפט ואמר לו "באלה תנגח את ארם", ובלי ספק למד כן מנביאי האמת, שכאשר עושים דבר להמחיש איזה ענין, הפעולה המעשית מעוררת גם כן את כוונת הלב, שאנו מאמינים שהשפע כולו מגיע מאת ה' מן השמים, וכן מצינו להבדיל, אצל משה רבינו עליו השלום, שנאמר בו, והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל, ואמרו רבותינו, וכי ידיו של משה עושות מלחמה, אלא בזמן שישראל נושאים עיניהם לשמים, הם מנצחים במלחמה. וא"כ מצינו מעשה רב ממשה רבינו עליו השלום, שהרים משה ידיו כלפי מעלה בעת תפילתו לפני השם יתברך, לעורר גם את כוונת הלב. ומכאן למד הגאון רבי אליעזר יהודה ולדנברג, כי מעשה זה הוא סגולה לפרנסה טובה, והביא עוד סימוכין לדבריו, שהרי עיקר הפרנסה הוא תלוי בכוונת הלב בפסוק זה, ולכן ראוי לעשות הכל בכדי לעורר את הכוונה בפסוק זה.

ולכן למעשה יש להחזיק במנהג זה, לישא כפינו אל שמים בשעת אמירת פסוק זה, וכן היה נוהג מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל. ואף הגאון רבי אליעזר יהודה ולדנברג זצ"ל אימץ לעצמו מנהג זה, אף שלא היה מנהג אבותיו. 

ולענין השאלה השניה, אם יש לעמוד בשעת אמירת ישתבח שמך או שמותר לשבת. הנה דבר זה נופל במחלוקת הראשונים, כי בהגהות מיימוני כתב, שיש לעמוד במשך כל זמן אמירת ישתבח שמך. והביא דבריו מרן הבית יוסף (בתחילת סימן נג). אולם מדברי שאר רבותינו הראשונים מבואר שאין חיוב לעמוד באמירת ישתבח, אלא לשליח ציבור דוקא, מפני שהוא צריך לומר קדיש על אמירת ישתבח שמך, ולכן עליו לעמוד, אבל שאר כל הציבור אינם עומדים כלל.

ולענין הלכה, רבינו הרמ"א פסק כדעת ההגהות מימוני, שיש לעמוד בשעת אמירת ישתבח שמך. וכן מנהג האשכנזים הפוסקים דרך כלל כדברי הרמ"א. וכן פסק הגאון יעב"ץ בסדור עמודי שמים. אולם הספרדים ובני עדות המזרח פוסקים כסברת שאר הראשונים, רב עמרם גאון, והסמ"ק ועוד, שאינם עומדים בשעת אמירת ישתבח. וכן כתב לדקדק מלשון מרן השלחן ערוך בספר מגן אברהם.

ולסיכום: בשעת אמירת פסוק פותח את ידיך צריך לכוין הרבה בכוונת הלב, כי עיקר הפרנסה תלויה באמירת פסוק זה. ומנהגינו לפתוח את כפות הידים ולישא אותם כפי שעושה אדם בבואו לקבל איזה דבר מחבירו, וזאת כסימן על קבלת השפע מאת ה', ולעורר כוונת הלב. ובשעת אמירת ישתבח שמך, מנהג האשכנזים שכל הציבור עומדים, ומנהג הספרדים שכל הציבור יושב, ורק השליח ציבור שאומר אחר כך קדיש עומד.

תאריך השאלה:
י"ב אייר תש"פ / 6 במאי 2020

הערה נכונה. הכוונה היא, כי המעשים, ובכללם הנקימה והנטירה, נובעים ממידות רעות, וכשמזהיר התנא בנפול אויבך על תשמח, ממילא לא תכשל בנקימה ונטירה.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


בנפול אויבך אל תשמח – יחסו של מרן זצ"ל לאחד ממתנגדיו

שנינו בפרקי אבות (פ"ד משנה יט), שְׁמוּאֵל הַקָּטָן אוֹמֵר: בִּנְפֹל אוֹיִבְךָ אַל תִּשְׂמָח וּבִכָּשְׁלוֹ אַל יָגֵל לִבֶּךָ, פֶּן יִרְאֶה ה' וְרַע בְּעֵינָיו וְהֵשִׁיב מֵעָלָיו אַפּוֹ".

דרש מרן רבינו עובדיה יוסף זצוק"ל (ענף עץ אבות עמוד ש), גדולי ישראל לא היו מתחשבים במי שציער אותם ולא נהג בהם כראוי, להשיב לו גמולו, אלא להיפך, היו משיבים טובה תחת רעה.

ובגמרא במסכת יבמות (סג.) אמרו, רבי חייא, (דודו של רב), היתה אשתו מצערת אותו, ואף על פי כן, כשהיה יוצא לשוק ורואה איזה תכשיט יפה, היה קונה לה אותו, מפני רגש הכרת טובה שהיה לו כלפיה.

בהיות מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל צעיר לימים, וכאשר התחיל לפרסם את פסקיו בעולם, ונודע בשמו הטוב, קמו נגדו כמה מעולי בבל, וביניהם גם כמה תלמידי חכמים, והתנגדו מאד לכל דרכיו, מפני שהיה חולק על הגאון רבינו יוסף חיים, שהיה רבם של כל בני בבל.

אחד מן המתנגדים, היה תלמיד חכם ומקובל, שהיה לומד בבית המדרש "אהל רחל" בירושלים, והיה מתנגד מאד למרן זצ"ל, ונעשו הדברים על ידו כפי שנעשו. אותו תלמיד חכם, היה מנהל בית היתומים הספרדי בירושלים, אשר היה נתון תמיד תחת מרותו של הראשון לציון הרב הראשי לישראל. ובתחילה עמד בנשיאותו הגאון רבי בן ציון מאיר חי עוזיאל, ואחריו עמד הרה"ג רבי יצחק נסים, ובכל אותם הימים היה אותו חכם מנהל את בית היתומים, ממלא דוחו"ת ומגישם לאישורו של הראשון לציון, וכן על זה הדרך.

לימים, בשנת התשל"ג, נתמנה מרן זצ"ל למשרת הראשון לציון הרב הראשי לישראל. והנה אז, חשב לו אותו חכם, כי בודאי עתה יפרע ממנו מרן זצ"ל את חובו, ושבעתיים ישלם לשונאיו אל פניו להאבידו. והנה חלפו הימים, וירא אותו חכם שמרן לא מנסה להדיחו ממשרתו. ובחלוף עוד זמן, נודע לו כי הרב מרן זצ"ל אף חתם על המסמכים הנוגעים להמשך תפקידו, ואף סייע לו בכל אשר נדרש, גם אישר בחתימת ידו כל טפסי דין וחשבון שערך תוך כדי עבודתו. ומשראה כן, הבין בלבבו כי מרן זצ"ל כיון בכל מעשיו לשם שמים ויראת ה' היא אוצרו, ואך לחינם רדפוהו עושי עולה. על כן החל לחשוב בנפשו, עד כי גמר בדעתו כי שגה שגיאה גדולה במעשיו ונתמלא חרטה, וגמר אומר ללכת לפני הרב ולהתחנן לו, שימחל לו על כל מה שאירע בימי קדם.

ביום מן הימים, היה מרן זצ"ל הולך בדרכו ברחוב עמוס בעיר הקודש ירושלים, ועמו בנו הגאון רבי יצחק שליט"א. לפתע בא לפניהם אותו חכם, וביקש מהרב לדבר עמו איזה דבר. אולם הרב התעלם ממנו והמשיך בדרכו כאילו אינו שומע דבריו. אולם אותו חכם היה תקיף ביותר, על כן עמד על דעתו ונעמד לפני הרב לעוצרו בדרך, באופן שלא יוכל הרב להתעלם ממנו. נעמד הרב ושתק. אמר לו אותו חכם, תמחל לי! השיב לו הרב, חושב אתה שבנקל אוכל למחול לך? הפציר בו אותו חכם, והחל מסביר עצמו כי לא היתה כוונתו רעה וכו', השיב לו הרב, הנני מוחל לך, אולם דע לך, כי בשעה שאתם לחמתם בי וְאִבַּדְתֶּם הרבה, אני למדתי ולמדתי וכתבתי.

וכאלה מעשים רבים היו עמו, הבאנום בספר אביר הרועים, ובעזרת ה' נזכה להוציאו לאור עולם במהרה.

תאריך השאלה:
י"ב אייר תש"פ / 6 במאי 2020

בודאי, מטרתו היתה להוכיחו על פניו, שלא יחשוב שכל כך בקלות דברים חולפים...

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


בנפול אויבך אל תשמח – יחסו של מרן זצ"ל לאחד ממתנגדיו

שנינו בפרקי אבות (פ"ד משנה יט), שְׁמוּאֵל הַקָּטָן אוֹמֵר: בִּנְפֹל אוֹיִבְךָ אַל תִּשְׂמָח וּבִכָּשְׁלוֹ אַל יָגֵל לִבֶּךָ, פֶּן יִרְאֶה ה' וְרַע בְּעֵינָיו וְהֵשִׁיב מֵעָלָיו אַפּוֹ".

דרש מרן רבינו עובדיה יוסף זצוק"ל (ענף עץ אבות עמוד ש), גדולי ישראל לא היו מתחשבים במי שציער אותם ולא נהג בהם כראוי, להשיב לו גמולו, אלא להיפך, היו משיבים טובה תחת רעה.

ובגמרא במסכת יבמות (סג.) אמרו, רבי חייא, (דודו של רב), היתה אשתו מצערת אותו, ואף על פי כן, כשהיה יוצא לשוק ורואה איזה תכשיט יפה, היה קונה לה אותו, מפני רגש הכרת טובה שהיה לו כלפיה.

בהיות מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל צעיר לימים, וכאשר התחיל לפרסם את פסקיו בעולם, ונודע בשמו הטוב, קמו נגדו כמה מעולי בבל, וביניהם גם כמה תלמידי חכמים, והתנגדו מאד לכל דרכיו, מפני שהיה חולק על הגאון רבינו יוסף חיים, שהיה רבם של כל בני בבל.

אחד מן המתנגדים, היה תלמיד חכם ומקובל, שהיה לומד בבית המדרש "אהל רחל" בירושלים, והיה מתנגד מאד למרן זצ"ל, ונעשו הדברים על ידו כפי שנעשו. אותו תלמיד חכם, היה מנהל בית היתומים הספרדי בירושלים, אשר היה נתון תמיד תחת מרותו של הראשון לציון הרב הראשי לישראל. ובתחילה עמד בנשיאותו הגאון רבי בן ציון מאיר חי עוזיאל, ואחריו עמד הרה"ג רבי יצחק נסים, ובכל אותם הימים היה אותו חכם מנהל את בית היתומים, ממלא דוחו"ת ומגישם לאישורו של הראשון לציון, וכן על זה הדרך.

לימים, בשנת התשל"ג, נתמנה מרן זצ"ל למשרת הראשון לציון הרב הראשי לישראל. והנה אז, חשב לו אותו חכם, כי בודאי עתה יפרע ממנו מרן זצ"ל את חובו, ושבעתיים ישלם לשונאיו אל פניו להאבידו. והנה חלפו הימים, וירא אותו חכם שמרן לא מנסה להדיחו ממשרתו. ובחלוף עוד זמן, נודע לו כי הרב מרן זצ"ל אף חתם על המסמכים הנוגעים להמשך תפקידו, ואף סייע לו בכל אשר נדרש, גם אישר בחתימת ידו כל טפסי דין וחשבון שערך תוך כדי עבודתו. ומשראה כן, הבין בלבבו כי מרן זצ"ל כיון בכל מעשיו לשם שמים ויראת ה' היא אוצרו, ואך לחינם רדפוהו עושי עולה. על כן החל לחשוב בנפשו, עד כי גמר בדעתו כי שגה שגיאה גדולה במעשיו ונתמלא חרטה, וגמר אומר ללכת לפני הרב ולהתחנן לו, שימחל לו על כל מה שאירע בימי קדם.

ביום מן הימים, היה מרן זצ"ל הולך בדרכו ברחוב עמוס בעיר הקודש ירושלים, ועמו בנו הגאון רבי יצחק שליט"א. לפתע בא לפניהם אותו חכם, וביקש מהרב לדבר עמו איזה דבר. אולם הרב התעלם ממנו והמשיך בדרכו כאילו אינו שומע דבריו. אולם אותו חכם היה תקיף ביותר, על כן עמד על דעתו ונעמד לפני הרב לעוצרו בדרך, באופן שלא יוכל הרב להתעלם ממנו. נעמד הרב ושתק. אמר לו אותו חכם, תמחל לי! השיב לו הרב, חושב אתה שבנקל אוכל למחול לך? הפציר בו אותו חכם, והחל מסביר עצמו כי לא היתה כוונתו רעה וכו', השיב לו הרב, הנני מוחל לך, אולם דע לך, כי בשעה שאתם לחמתם בי וְאִבַּדְתֶּם הרבה, אני למדתי ולמדתי וכתבתי.

וכאלה מעשים רבים היו עמו, הבאנום בספר אביר הרועים, ובעזרת ה' נזכה להוציאו לאור עולם במהרה.

תאריך השאלה:
ד' אייר תש"פ / 28 באפריל 2020

האבל שמלאו לו שלושים לאבלו בתוך ימי הספירה, וגערו בו בימי הספירה, יש מקום להקל שיסתפר, כמו שכתב בספר חזון עובדיה על הלכות אבלות חלק שלישי עמוד קיג ובחלק שני עמוד רצד.

תאריך השאלה:
ג' אייר תש"פ / 27 באפריל 2020

מלשון מרן השלחן ערוך (סימן רכו) משמע שצריך שיהיה פרח ממש. ומלשון הרמב"ם אין הדבר ברור כל כך. גם בדברי האחרונים לא מצאנו תשובה מפורשת לשאלתך לגבי הניצנים. לכן נכון יותר להמתין עד שיהיה פרח.

ומה שיש שם לימונים, אין זה מעכב.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


 

ברכת האילנות

היוצא בימי ניסן, ורואה אילנות פרי שמוציאים פרחים, מברך: "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם שלא חיסר בעולמו כלום וברא בו בריות טובות ואילנות טובות ליהנות בהם בני אדם".

יום א' בניסן יחול השנה (תשע"ט), ביום שבת הבא עלינו לטובה. (ולגבי ברכת האילנות בשבת, נדבר בעזרת ה' בהמשך). 

ותיקנו רבותינו ברכה זו, מכיון שהלבלוב באילנות הוא דבר שבא מזמן לזמן באופן מחודש, שאדם רואה עצים יבשים שהפריחם הקדוש ברוך הוא (הרא"ה בספר פקודת הלוים, ברכות מג:). ואין לברך ברכה זו אלא פעם בשנה ולא יותר.

אם נסתיימה הפריחה
אם כבר נסתיימה הפריחה, כלומר, הופעת הפרחים באילן נסתיימה מחמת שינויים במזג האויר, והחלו לצאת פירות, כפי שקורה הרבה באילנות של שקדים וכדומה, אי אפשר לברך על אילנות אלה ברכת האילנות. ואפילו אם לא יצאו הפירות, אבל כבר נפלו הפרחים, אי אפשר לברך ברכת האילנות, לפי שאין הברכה אלא על פריחת האילנות, שהיא יציאת הפרח דוקא. ומכל מקום, אילן שהתחילו לגדול חלק מפירותיו, אם יש בו עדיין פרחים וניצנים, מברך עליו ברכת האילנות.

נשים, האם תברכנה ברכת האילנות?
גם הנשים יכולות לברך ברכת האילנות בחודש ניסן, ואף על פי שנשים פטורות ממצוות עשה שהזמן גרמן (דהיינו מצוות שהן בקום עשה ונוהגות רק בזמן מסוים כגון מצות ארבעת המינים בסוכות), מכל מקום ברכת האילנות תברכנה.

והטעם שברכת האילנות אינה נחשבת למצות עשה שהזמן גרמא, מבואר בספר טורי אבן (מגילה כ:) לגבי מצות "הבאת ביכורים לבית המקדש". שמצות הבאת ביכורים היתה נוהגת רק עד חג החנוכה, ובכל זאת הנשים היו מביאות ביכורים לבית המקדש. והטעם שמצות ביכורים אינה מצות שהזמן גרמא, הוא משום שדוקא מצוה שאינה נוהגת בכל זמן מצד עצם המצוה, כגון ציצית שאינה מתקיימת בלילה, הרי היא נחשבת "מצות עשה שהזמן גרמא", אבל מצות ביכורים, מצד עצמה היתה ראוייה להתקיים כל השנה, אלא שמחנוכה ואילך לא היו מצויים פירות בפרדסים, ואילו היו מצויים עוד פירות, היו הימים ראויים להבאת ביכורים, ולכן מצוה זו אינה נחשבת למצות עשה שהזמן גרמא.

והוא הדין בנדון ברכת האילנות, שמעצם מצות ברכת האילנות, היה ראוי לברך בכל זמן, אלא שהטעם שמברכים דוקא בימי ניסן הוא משום שאז מלבלבים האילנות, נמצא אם כן שאין הזמן גורם את הברכה, רק הוא תנאי לברכה, ולכן גם נשים תברכנה ברכת האילנות ויובאו פרטי דינים בזה בהלכה הבאה.

תאריך השאלה:
ל' ניסן תש"פ / 24 באפריל 2020

בילקוט יוסף פסח ח"ב עמוד תשס העלה שאין לסמוך על זה. וכתבנו כדבריו.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


וירוס קורונה – ערב פסח

בימים הללו, אנו נערכים לקראת ימי הפסח הבאים עלינו לטובה, אולם שאלות רבות מתעוררות בענין מגפת הקורונה אשר מאלצת את כולם להסתגר בבתיהם. ונשתדל להשיב על כמה מהשאלות הנפוצות:

צירוף למנין
בענין התפלות, במקומות שבהם ניתן להתפלל עשרה בני אדם רחוקים זה מזה, הרי הם מצטרפים זה לזה כאשר הם ברשות אחת. לדוגמא, בגינה או בחצר גדולה וכיוצא בזה. אולם אם דרך רשות הרבים מפרידה ביניהם, למשל, חמישה אנשים מצד אחד של הרחוב על גבי מרפסת, וחמשה מן הצד השני, אין הם מצטרפים זה לזה למנין.

אולם אם יש כבר עשרה בני אדם שמתפללים יחד, ואדם אחר רואה את מקצתם ממקום אחר, הרי הוא יכול להצטרף אליהם למנין גם כשהוא ברשות אחרת.

חבישת מסכה
חובה על האדם להתלבש בצורה מכובדת בשעת התפלה, כמו שנאמר "הכון לקראת אלוקיך ישראל". לכן לא נכון להתפלל כשיש על פניו מסכה (להגנה מפני וירוסים). ורק אם יש בדבר הכרח גדול שלא ידבק, כגון שהוא נמצא בבית חולים וכדומה, אז דינו כדין חולה, שפסק מרן השלחן ערוך (סימן צד) שרשאי להקל בכמה מן הדינים האמורים לגבי המתפלל. וכן הדין לענין זה.

ברכת הגומל
היוצא מבידוד מבלי שהיה חולה, אינו מברך ברכת הגומל. ואם היה חולה עד ששכב במיטתו, לכשיבריא מברך ברכת הגומל (כפסק מרן השלחן ערוך סימן ריט). וברכת הגומל יברך כשיוכל לברך בפני עשרה בני אדם. ואפילו אם יחלפו כמה שבועות עד שיוכל לברך.

טבילת כלים
מי שיש לו כלים חדשים לפסח, והם צריכים טבילה, כדין כל הכלים שיוצרו ושהיו בבעלות של גויים ועברו לרשות ישראל. והרי בימים הללו לא ניתן להטביל את הכלים. לכן, יתן אותם במתנה לגוי שהוא מכיר, ויבקש מהגוי שיחזור וישאיל לו את הכלים. וכך הם יהיו פטורים מן הטבילה. (ואם נמצא במקום שיכול ליסוע לבדו לים או למעיין להטביל את הכלים, כך יעשה). אבל להשתמש בכלים כמו שהם בלי טבילה ובלי לתת אותם לגוי, אסור.

תאריך השאלה:
כ"ט ניסן תש"פ / 23 באפריל 2020

בודאי. הברכות אינן מעכבות את מעשי המצוות.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


עוד מנהגים השייכים לימי הספירה

יש נוהגים בימי ספירת העומר (עד יום ל"ד בעומר) שלא ללבוש בגד חדש שצריך לברך על לבישתו ברכת שהחיינו (דהיינו בגד חדש שיש שמחה בלבישתו כמו חולצה חדשה וכדומה, אבל בגד כמו גופיה שאין מברכים עליו שהחיינו, לכל הדעות מותר ללבשו בימי הספירה). ויש מקילים בזה ללבוש בגד חדש.

יש מחמירים שלא לתפור ולתקן בגדים חדשים בימי ספירת העומר, ומנהגינו להקל בזה, ואף להנוהגים איסור בזה, מכל מקום אם עושה כן לצורך חתן שעומד לינשא בל"ד לעומר, אין בזה מנהג להחמיר כלל.

לדעת מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל, אין כל איסור או חומרא, להיזהר שלא לברך שהחיינו על פרי חדש בימי ספירת העומר, ואותם שנהגו כן, באו לידי מנהג זה בטעות מפני שכך הדין בימי בין המצרים, שבהם אין לברך שהחיינו על פרי חדש, אך בימי ספירת העומר אין מנהג להחמיר בזה כלל, מפני שימי הספירה אינם ימי אבל, כימי בין המצרים שבהם אירעו חורבן בית המקדש ושאר פורענויות, ולכן אין לברך שהחיינו וקיימנו והגענו "לזמן הזה", על זמן שנועד לפורענות לכלל האומה, אבל ימי הספירה אינם נחשבים ימי פורענות, ואדרבא, כתב הרמב"ן שקדושת ימי הספירה כימי חול המועד, ולכן אין להחמיר בזה כלל.

אבל לעניין לבישת בגד חדש בימי הספירה, ראוי להחמיר בזה בימי הספירה שלא ללבוש בגד חדש, ואם יש צורך בלבישתו, נכון להדר וללבשו ביום שבת, ואז גם יוכל לברך עליו שהחיינו. וכן במקום שמחת בר מצוה או ברית מילה יש להקל ללבוש בגד חדש בימי הספירה.

תאריך השאלה:
כ"ט ניסן תש"פ / 23 באפריל 2020

אין איתנו מי שיודע מה ה' רוצה מאיתנו. בדורות הקודמים היו חכמים שידעו לשער דבר כזה בצורה נכונה. אך לא בזמנינו. ועלינו לשוב בתשובה ולהתחזק בכל מה שצריך, אולי ירחם ה'.

תאריך השאלה:
כ"ז ניסן תש"פ / 21 באפריל 2020

רק אם מדובר בחבר מיוחד ששמח מאד בראייתו. ולכן לא נהגו לברך ברכה זו בכלל. 

אם נמנע ממנו לראות את בניו ובנותיו, ולא ראה אותם בשום צורה, ועברו שלושים יום, והוא אוהבם ושמח מאד בראייתם, אז אם יברך יש לו על מה שיסמוך. 


צפייה