שאלות ותשובות הלכה יומית

לחץ על השאלה לצפיה בתשובה

תאריך השאלה:
כ"ו שבט תשע"ז / 22 בפברואר 2017

כהן היה מזכיר את השם ממש עם אותיותיו כפי שהוא נכתב. ולזכר הדבר, אנו אומרים "אנא בשם" ביום הכפורים בסדר העב, ולא אומרים אנא בה', אלא אומרים "בשם", זכר למה שהכהן הגדול היה מזכיר את השם ממש. וראה בבית יוסף סימן תרכא.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


הוגה את השם באותיותיו

במשנה במסכת סנהדרין (דף צ.) שנינו, "ההוגה את השם באותיותיו אין לו חלק לעולם הבא". וכתב רבינו חיים ויטאל בשם רבינו האר"י, כי פירוש הדבר "הוגה את השם באותיותיו" הוא, שאסור לבטא את שם ה' באותיות הוי"ה, כלומר שם ה' שבאותיות יו"ד וה"א ווא"ו וה"א, אסור לבטא אותו לעולם, ואפילו בתוך ברכה או תפילה אסור לבטא אותו ככתבו, אלא בשם אדנות, כלומר שם ה' שבאותיות אל"ף דל"ת נו"ן ויו"ד. (ובודאי שאסור לקרוא אפילו שם אדנות, אלא בתוך תפילה או ברכה והלל וכדומה, אבל לחינם אסור להזכיר שם ה' מן התורה).

וכך נוהגים באמת בכל תפוצות ישראל, שבשעה שמברכים או מתפללים, אף על פי ששם ה' מופיע בסידור או במקרא באותיות יו"ד וה"א ווא"ו וה"א, מכל מקום אנו קוראים אותו בלשון אדנות.

והוסיף רבינו האר"י, שכמו כן אסור לבטא שם הוי"ה במילוי אותיותיו, כלומר לבטא כך: יו"ד ואחר כך ה"א ואחר כך וא"ו ואחר כך ה"א, אסור. מפני שגם זה הוא בכלל שם ה' שאסור להזכיר, והמבטאו כך אין לו חלק לעולם הבא. וכתב מרן החיד"א, שיש בכך נגיעה חס ושלום בכבודו של ה' יתברך שאנו מצווים לירא ולפחד בשעה שנזכר שמו, כמו שנאמר בתורה "לְיִרְאָה אֶת־הַשֵּׁם הַנִּכְבָּד וְהַנּוֹרָא הַזֶּה אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ", וכעין מה שביארנו בהלכות כיבוד אב ואם, שאסור לבן לקרוא לאביו בשמו הפרטי, כמו כן אסור לאדם להזכיר שמו של אביו שבשמים. ובשם ה' הדבר חמור יותר, שכן בשם אביו, רשאי אדם להזכירו באותיותיו, למשל אם שם אביו יעקב, רשאי לומר יו"ד עי"ן קו"ף בי"ת, אבל את שמו של השם יתברך אסור לבטא כאמור אף באופן זה. ומבואר בדברי רבינו האר"י שבביטוי שם ה' באופן זה יש איסור חמור אף יותר מביטוי ה' ככתבו.

לפיכך כתבו הפוסקים שגם בנוסחי "לשם יחוד" הנדפסים בסידורים, יש להזהר לומר "ליחדא שם יוד קי בואו קי" ולא לבטא את האות ה"א (אלא "קי" במקום "הא"), לפי שיש בכך איסור ביטוי השם באותיותיו. וכן פסק מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל (בתשובה שנדפסה בילקוט יוסף סימן ח).

ונחלקו הפוסקים לגבי שם "אדנות", האם אסור לבטאו באותיותיו, כלומר, אם מותר לומר: אל"ף דל"ת נו"ן יו"ד, או שיש איסור בדבר. ומרן רבינו זצ"ל פסק להלכה שיש להקל בזה מעיקר הדין כדעת הרדב"ז, שלא אסור לבטא את אותיות שם ה', אלא בשם הוי"ה דוקא, אבל בשם אדנות אין איסור בדבר. אמנם יש לציין, שהתוספות כתבו (סוכה דף ה.) שהעולם נזהרים אף בשם אדנות לבטאו באותיותיו, והנזהר בדבריהם תבא עליו ברכה, מפני שהוא איסור חמור.

באמירת הקרבנות לפני תפלת שחרית, בנוסח "אביי, הוה מסדר סדר המערכה", נדפס בסידורים, שיש להזהר להפסיק מעט בין אמירת "אביי", לאמירת "הוה", משום שכאשר שתי המילים מתחברות יחד, יוצא שם ה' ממש. ומרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל כתב, שמעיקר הדין אין איסור בדבר, מאחר שאינו מתכוין בכלל לשם ה'. ומכל מקום טוב יותר שיפסיק מעט בין תיבת "אביי" לתיבת "הוה".

תאריך השאלה:
כ"ו שבט תשע"ז / 22 בפברואר 2017

רשאי לברך בסלון ואחר כך לפנות לחדרו.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


קריאת שמע על המיטה

שאלה: האם חובה לקרוא קריאת שמע על המיטה, והאם יש לברך את  "ברכת המפיל" המופיעה בסדורים לפני נוסח קריאת שמע בשם ומלכות או לא?

תשובה: בתלמוד (ברכות ס:) אמרו, הנכנס לישון על מטתו מברך ברכת המפיל חבלי שינה על עיני. ומבואר בתוספות ובמרדכי, שכל הברכות הללו שבפרק הרואה, יש לאמרם בשם ומלכות (כלומר עם הזכרת שם ה' ככל הברכות, וכפי שהזכרנו כבר), וממילא אף ברכת המפיל בכלל זה, וחייבים לאמרה בשם ומלכות, וכן פסקו עוד רבים מרבותינו הראשונים. ומבואר בפוסקים שאין לברך ברכה זו אלא כשהולך לישון בלילה, אבל ההולך לישון ביום אינו מברך. גם מבואר בפוסקים כי המנהג להסמיך קריאת שמע שעל המיטה לשינה, ולא להפסיק בדיבור בין קריאת שמע לשינה כלל.

והגאון רבינו יוסף חיים מבבל בספר בן איש חי (פרשת פקודי) כתב, שאף על פי שיש לברך ברכת המפיל בשם ומלכות, וכן הדבר נכון על פי דברי רבינו האר"י, מכל מקום יש נוהגים לאמרה בלי שם ומלכות מחשש שמא יהיו מוכרחים להפסיק באיזה דיבור בין הברכה לשינה, ואז יבואו לידי ברכה לבטלה. ומרן הרב עובדיה יוסף האריך קצת לדחות דבריו, וכתב שאפילו אם דיבר לאיזה צורך בין קריאת שמע לשינה, לא נחשב הדבר לברכה לבטלה, ואינו חוזר ומברך, כי עיקר ברכה זו לא נתקנה על השינה אלא על מנהגו של עולם שהולכים לישון. ולכן להלכה בודאי שאין לבטל ברכת המפיל מפני חשש כזה שיבא לדבר לפני השינה, שהרי אפילו אם ידבר, לא עשה שבירך ברכה לבטלה. וכן פסקו עוד רבים מפוסקי זמננו, ובספר ציץ אליעזר להגאון רבי אליעזר יהודה ולדנברג זצ"ל (ח"ז סכ"ז, והמחבר היה כנודע ידידו הטוב של מרן הרב זצ"ל) כתב גם, שאם שואלים אותו איזה דבר אחר שקרא קריאת שמע, יכול לענות לשואל. ובודאי שאין לבטל ברכה זו מפני חשש זה. אולם לכתחילה, כתב מרן הרב זצ"ל, שיש להזהר שלא להפסיק בין קריאת שמע לשינה כלל וכלל.

ההולך לישון אחר חצות הלילה מברך ברכת המפיל בלא שם ומלכות, ובהלכה הבאה נבאר עניין זה, גם נבאר מה דין הנשים בברכה זו.

תאריך השאלה:
כ"ו שבט תשע"ז / 22 בפברואר 2017

הגאון החקרי לב היה אוכל רק אוכל קר בשבת. מפני שלא רצה להכנס לחששות כאשר מחממים את האוכל, ועוד שהיו בזמנו חששות נוספים, של סתירת התנור שמוציאים ממנו את החמין, ועוד. אבל מרן זצ"ל לא נהג בחומרא זו מעולם, והיה אוכל אוכל חם הן בליל שבת והן בבוקר יום השבת.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


הפסקת חשמל בשבת

שאלה: בשבת האחרונה היתה הפסקת חשמל בשכונתינו, ובמשך שש שעות לא היתה אספקת חשמל, ולאחר מכן תוקנה התקלה, והפלאטה חזרה לעבוד, האם מותר לאכול מהמאכלים שמחוממים על הפלאטה?

תשובה: בענין זה שאנו נשאלים עליו, מדובר באופן שהטכנאים של חברת החשמל יצאו ביום שבת, נסעו במכוניות, ועשו עוד הרבה מלאכות, על מנת להחזיר את זרם החשמל בשכונה, וההלכה ידועה, שהמבשל בשבת, התבשיל אסור לו לעולם. כלומר, אפילו אחרי שבת אסור לו ליהנות מהתבשיל. וגם לאנשים אחרים אסור ליהנות מהתבשיל עד מוצאי שבת. וכבר כתב הרמ"א (בהגהתו על השלחן ערוך סימן שיח), שלא רק במקרה שבישלו את המאכל בשבת אסור לאכלו, אלא הוא הדין בכל שאר מלאכות השבת, שאסור ליהנות מעשייתם ביום השבת כלל. ולכן, אם יהודי קטף פירות מן העץ בשבת, אסור לאחרים לאכול מאותם הפירות עד למוצאי שבת. וכן כל כיוצא בזה.

והנה במקרה שלפנינו, הרי נעשה מעשה הכרוך בחילול שבת, והוא תיקון החשמל, ועל ידי החילול שבת, התבשל התבשיל שעל הפלאטה, וחזר והתחמם, ואם כן לכאורה אסור ליהנות מהמאכלים הללו עד מוצאי שבת.

ומרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל דן בזה בכמה מקומות בספריו, ובספרו חזון עובדיה (שבת ח"ו עמוד קנח) כתב, שמאחר והדבר ידוע בזמנינו שהאויבים מקיפים עלינו מסביב, והמחבלים המרצחים האכזרים מצפים להזדמנות לפרוץ במתקפה על בתי ישראל להכות אם על בנים ח"ו, וכאשר העיר שרויה בעלטה ונבצר מכוחות הבטחון וצבא ישראל לעמוד על המשמר כראוי, הרי הדבר הוא בגדר "פיקוח נפש", והחזרת זרם החשמל לפעולה תיקנית הוא בגדר פיקוח נפש שדוחה את השבת, כמו שאמרו במסכת יומא (פה.), שנאמר "וחי בהם", "ולא שימות בהם". ולכן הטכנאים של חברת החשמל הרי הם עוסקים במצות פיקוח נפש. הלכך כל המאכלים שהתחממו אחר כך מכח מעשיהם, בהיתר התחממו, ומותרים באכילה. וזו התשובה האחרונה שהשיב מרן רבינו זצ"ל בכתב ידו בספריו הקדושים לפני שנפטר מן העולם בשנת התשע"ד. יהי רצו שנזכה לראותו בתחיית המתים במהרה.

גם בספר שמירת שבת כהלכתה (פל"ב הע' קפב) כתב שבנידון שלנו מותר ליהנות מאור החשמל מכיון שמצויים בכל עיר חולים שיש בהם סכנה, והטכנאים מתקנים את החשמל גם עבורם, והרי אי אפשר לתקן את החשמל רק בעבור החולים. נמצא אם כן שכל המלאכה שעשו הטכנאים לא היתה באיסור, ומותר ליהנות מאור החשמל ומכוחו.

לכן למעשה, במקרה שהתרחשה הפסקת חשמל בשבת, ולאחר מכן חזר אור החשמל, מותר ליהנות מאור החשמל ומחימום הפלאטה שנעשה לאחר מכן, אפילו אם המאכלים הצטננו לגמרי וחזרו והתחממו. ומרן זצ"ל האריך בזה עוד בספרו, והוכיח כן למעשה מפי סופרים וספרים.

אולם יש לציין כי אין אנו שבעי רצון מפעילותה של חברת החשמל, שבעונות הרבים עוד ארוכה הדרך עד שיתנהלו שם כל הענינים על פי ההלכה. ומאד יש להצטער על כך שבארץ ישראל, שכל כך הרבה דורות חשקו ישראל לעלות אליה בקדושה, דוקא כאן נעשה חילול ה' גדול על ידי "חברת החשמל לישראל". ויהי רצון שנזכה שה' יתברך יערה רוח טהרה ממרום על ראשי חברת החשמל והאחראים עליהם, ויזכו לעשות הכל על פי ההלכה, וזכות שמירת השבת תגן בעדינו אלף המגן.

תאריך השאלה:
כ"ה שבט תשע"ז / 21 בפברואר 2017

אנחנו לא בקיאים בכל דבר ודבר שנוגע לזה. אך יש לשים לב לשתי נקודות.

האחת, צריך שלא יבוא לידי מכשול על ידי המכשיר. ולכן אם האינטרנט מוגן כהלכה, הדבר מותר.

השנייה, אסור להכשיל אחרים, או לעשות חילול ה'. ומי שמחזיק בידו מכשיר שנראה כמו מכשיר לא כשר, הרי הוא מרפה ידיהם של אותם שנזהרים בזה, וגורם בעיקר לבני הנוער לחשוב שאין בעיה להחזיק מכשיר לא כשר.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


אינטרנט

שאלה: האם יש איסור על פי ההלכה, (לא ממדת חסידות, אלא ברצוני לדעת את עיקר הדין בלבד), להתחבר לרשת האינטרנט הרגילה לצורך כל שהוא?
 
תשובה: שורש השאלה, מכיון שהדבר ידוע, שעל ידי החיבור הרגיל לאינטרנט, ניתן להשיג הרבה דברים מועילים. אולם מצד שני, על ידי האינטרנט ניתן לקרוא דברים הנוגעים חס ושלום לכפירה ביסודות האמונה, ואף ניתן לצפות בדברים האסורים לצפיה. ומכיון שרבים מאד מבני דורינו זקוקים באופן רציני לשירות האינטרנט, קשה מאד להחליט לאסור את הדבר מכל וכל.
 
קריאה וראיית דברים האסורים
והנה כבר לפני מאות שנים, הופיעו בעולם ספרים שונים, כגון ספר "עמנואל הרומי", שרובו עניני חשק וליצנות ופריצות. ומרן השלחן ערוך (סימן שז סעיף טז) כתב שאסור לקרוא בספר זה. ובכלל האיסור כל ספרי ה"רומן" וכיוצא באלו, שכל הקורא בהם עובר משום מה שנאמר "אל תפנו אל האלילים", כמו שדרשו רבותינו (בגמרא במסכת שבת דף קמט.), "אל תפנו אל מדעתכם", כלומר, אסור לו לאדם לעסוק בדברים הגורמים לו לשכוח את ה' יתברך.
 
וכל שכן ועל אחת כמה וכמה עצם ההסתכלות בדברים האסורים באינטרנט, שמביאה את האדם בלי ספק לידי חטא, כמו שהזהירה התורה "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם", ונשמרת מכל דבר רע" (עבודה זרה כ:), ועוד. וכמו שאמרו בגמרא (במסכת סוטה דף ח.), אין יצר הרע שולט אלא במה שעיניו של אדם רואות. ובעצם ההסתכלות בדברים האסורים עובר האדם על כמה איסורים מפורשים בתורה.
 
החיבור לאינטרנט מבלי לצפות בדברים רעים
והנה יש טוענים, שאפשר שיהיה לו לאדם חיבור לאינטרנט, והוא יהיה שליט בעצמו שלא להכנס למבואות המטונפים, ומדוע נאסור עליו את החיבור לאינטרנט? והתשובה לטענה זו, כי לב יודע מרת נפשו, ואנשים רבים שהתחברו לאינטרנט רגיל, כולם יעידון יגידון כי מצבם הרוחני ירד אלף מדרגות אחורנית מחמת קלקולי האינטרנט, וכמה וכמה נפשות יקרות מישראל, שהיו יראי ה' שומרי מצותיו, נפלו לבאר שחת, וחייהם התשנו מן הקצה אל הקצה אך ורק בשל הדבר הרע הזה.
 
ועל כן איסור יש בהתחברות לאינטרנט הרגיל, משום שאדם הרגיל בו נעשה בעל יצר הרע גדול יותר ממה שהיה קודם לכן, ונקרא "מגרה יצר הרע בעצמו". (ובגמרא במסכת נדה (יג.), אמר רב, שהמגרה יצר הרע בעצמו, יהיה בנידוי). וקרוב מאד לחטוא.
 
ואדם המחובר לאינטרנט הפתוח לכל טומאות העולם, יהיה בעינינו כאדם המתהלך בדרכים, כאשר באוצרו גנוזים טמונים באמתחתו, עיתונים מלאים עניני טומאה, וספרי קוסמים ומכשפים, ותמונות מבהילות העשויות בידי בריות שפלות, וניירות ערך למסחר בדברים נוראים, ושאר דברים רעים, (אשר גם מבלעדי ענין הדת, היה לו לאדם בעל נפש יפה להתרחק מהם, שהם עומדים בניגוד למוסר הטבעי האנושי), והוא אומר שאינו קורא בהם, רק נושאם עמו מטעמי נוחיות וכדומה. הלא כל אדם בעל שכל יתרחק מאדם כזה הקרוב כל כך לבא לידי טומאה רצוצה, וטמא טמא יקרא.
 
אינטרנט מסונן
אולם נכון הדבר, שיש אנשים רבים, שאינם רואים לפניהם דרך אחרת, ולטובתם סייעו מן השמים, שיש בזמנינו כמה חברות היוצרות "חסימה" לאינטרנט, בכדי שלא יוכלו על ידו לראות ולקרוא דברים האסורים, ובכל אופן יכולים לנצל את טובות האינטרנט לצרכיהם הבסיסיים. ובודאי שחובה קדושה על כל אדם ואדם, שלא לאפשר למדת העצלות לנהל את חייו, רק "החלש יאמר גבור אני", וימהר להתחבר לאינטרנט אך ורק על ידי חברות כאלה.
 
ויעורר את עצמו, כי על ידי מחשבה רעה אחת, בחיבור לאינטרנט רגיל, מתבטלות כמה וכמה מצות עשה, ועובר על מצוות לא תעשה, ונעשה מרוחק לפני השם יתברך, במקום שיכול היה לזכות באור עולם, על ידי התקשרות עם חברה המספקת אינטרנט מסונן. ויש לפרסם עושי מצוה המתחברים אך ורק לאינטרנט מסונן, שגדול שכרם ורב מאד, עד שאי אפשר לשערו ממש. אף על פי שנראה הדבר כאילו מדובר במעשה קטן, אין הדבר כן, כי הנסיון הוכיח שיש צורך בהתגברות גדולה על היצר הרע במעשה זה, ורק לאחר שזוכים להתחבר לאינטרנט "מסונן", רואים כי אין הדבר קשה כלל.
 
וכבר גילו לנו רבותינו במדרש ובגמרא (בפרק חזקת הבתים), שכל אדם שיש בידו להביט בדברים האסורים, והוא כובש יצרו ואינו מביט באותו דבר, זוכה להקביל פני שכינה. ולמדו כן ממדרש הפסוקים. וזאת מלבד עוצם השכר שיש לאדם המצער עצמו עבור קיום התורה, ועוד.
 
ואם כן מי הוא זה אשר יחריש לבבו ולא יתעורר להתנתק בזריזות מן האינטרנט הרגיל, ויחבר עצמו על כל פנים בחסימה עיקרית, להציל נפשו ונפשות בניו ובנותיו מרדת שחת.
 
ובזכות קבלה גדולה כזו, של ניתוק מן האינטרנט הפתוח, יזכו לראות בנים ובני בנים עוסקים בתורה, ויזכו לעלות מעלה מעלה בתורה ובקדושה וביראת השם, מתוך שלום ושלות הנפש ונחת ושכל בהיר, ברבות הטובה כל ימי חייהם. והקדוש ברוך הוא ודאי שמח במי ששומר עצמו בזמן הזה שלא להתחבר לאינטרנט רגיל, כעין מה שאמרו בגמרא (פסחים קיג.).
 
המורם מן האמור, שאף מי שאין לו ברירה אחרת, והוא זקוק להיות מחובר לרשת האינטרנט, עליו לעשות כל מאמץ באופן מיידי ולעבור לרשת אחרת המספקת אינטרנט מסונן, וכל העושה כן, רב שכרו מאד. ושומע לנו ישכון בטח.
 
תשובת הרב יעקב ששון שליט"א.

תאריך השאלה:
י"ט שבט תשע"ז / 15 בפברואר 2017

אם יש זמן רק לאחד מהדברים, כלומר, או חזרת הש"ץ או תחנון, אז יש להעדיף חזרת הש"ץ, שהיא תקנת חכמים. מה שאין כן התחנון שאינו חובה כל כך כמו שכתבו הגאונים שהובאו בדברי הטור בסימן קלא. וביחוה דעת שציינתם (ח"ב סימן ח), כוונתו באופן שחזרת התפלה לא עושים, ורק נותר מעט זמן, אז אם יוכלו יאמרו גם הוידוי, ואם לא יוכלו יאמרו רק את סיום התפלה מאשרי יושבי ביתך, ובא לציון וקדיש.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


סדר תפילת הפועלים

בהלכה הקודמת ביארנו כי לכתחילה אין להתפלל שחרית לפני הנץ החמה, שהוא זמן הזריחה. אך אנשים שהם פועלים, ומוכרחים להגיע למקום עבודתם בשעה מוקדמת בבוקר, כך שאין להם כל אפשרות להתפלל לאחר הנץ החמה, יש להקל להם להתפלל החל מזמן עלות השחר, שהוא כשבעים ושתים דקות "זמניות" לפני הנץ החמה. וכפי שביארנו. ומכיון שרבים שואלים על כך, אנו מבארים בדיוק כיצד יש לנהוג במקרה שהשעה דחוקה כנ"ל.

הנה ברור הדבר, שמבחינה מציאותית אי אפשר לעמוד ולהתפלל את תפילת העמידה של שחרית מיד לאחר עלות השחר, שהרי צריך אדם להניח תפילין ולקרוא פסוקי דזמרה וקריאת שמע לפני התפילה, ומצות קריאת שמע ותפילין אף הן לא הגיע זמנם עד עלות השחר. נמצא אם כן שעד שיתחיל האדם את התפילה, לא יוכל להתפלל שחרית עד כחצי שעה לאחר עלות השחר. ויש אנשים שדבר זה הוא בגדר בלתי אפשרי עבורם, ובפרט בימות החורף שזמן עלות השחר הוא מאוחר. ולכן כתב מרן הרב זצ"ל כיצד ינהגו אנשים אלה, המוכרחים להתפלל בשעה מוקדמת יותר.

עליהם להגיע לבית הכסת כתשעים דקות קודם הנץ החמה, ואז יתחילו לקרוא את הקרבנות ופרשת העקדה כנהוג. באופן שיתחילו באמירת "ברוך שאמר" מיד אחרי עליית עמוד השחר. (שהרי אסור להתחיל בברכת "ברוך שאמר" לפני עלות השחר). וכאשר יסיימו את ברכת "ישתבח", (שבינתיים עברו לא פחות משש דקות אחרי עלות השחר), יתעטפו בטלית ויניחו תפילין בברכותיהן. ואחר כך יאמר השליח ציבור קדיש וברכו את ה' המבורך. ואז יתחילו בברכת "יוצר אור" והלאה עד לתפילת העמידה.

וכאשר יגיעו הציבור לתפילת העמידה, יתחיל מיד השליח ציבור את תפילת העמידה בקול רם, ויתפלל רק את שלושת הברכות הראשונות, כולל הקדושה, והציבור יתפללו עמו מילה במילה. ואחר כך יסיימו את התפילה בלחש. ולא יחזור השליח ציבור על התפילה, מפני שזמנם של הפועלים קצר שהם ממהרים למלאכתם. ואם יש להם עוד מעט פנאי, יאמרו וידוי, וי"ג מידות, ונפילת אפים ("לדוד אליך ה'" וכו'). ואם אין להם פנאי, ידלגו את אמירת הוידוי ונפילת אפים, ויאמרו מיד חצי קדיש, ואשרי, ובא לציון, וקדיש תתקבל. ויחלצו את הטלית והתפילין תוך כדי אמירת שיר של יום ועלינו לשבח. ויצאו לעבודתם.

ובימי שני וחמישי שהזמן מצומצם, יש להעדיף את קריאת התורה, מאשר לקרוא את הוידוי והתחנונים שאנו מוסיפים בשני וחמישי.

ומובן מאליו שאם יש להם עוד מעט פנאי, כפי שמצוי בדרך כלל, יתפללו ככל ישראל עם חזרת התפילה על ידי השליח ציבור, וכן ישלימו במידת האפשר את כל שאר התפילה.

תאריך השאלה:
י"ז שבט תשע"ז / 13 בפברואר 2017

יהי רצון שיעלה זיווגם יפה, ויזכו להקים בית נאמן בישראל.

במסיבת האירוסין, עדיף שלא יהיו שם כלי שיר. וכפי שנוהגים לעשות היום "ווארט" שאין שם כלי שיר.

בסעודת הנשואין (החתונה), בפרט אם מדובר בבחור רווק שעדיין לא נשא אשה, מותר לאמא בתוך שנת אבל להשתתף בשמחה. וגם לשאר הקרובים מותר להשתתף בשמחת הנשואין, כדי שתהיה שמחת החתן והכלה שלימה. ויש נוהגים שהקרובים יגישו איזה מאכלים בשעת הסעודה. אבל מן הדין הדבר מותר לגמרי. (חזון עובדיה אבלות ח"ב עמוד שלט). וכן מותר לאמו של החתן לקנות בגד חדש לחתונה. כי בלאו הכי אין איסור בדבר אלא בבגד לבן וחדש. (מועד קטן דף כג. והפוסקים. חזון עובדיה ח"ב עמוד שג).

תאריך השאלה:
י"ז שבט תשע"ז / 13 בפברואר 2017

גם בענין זה הורה מרן זצ"ל, שילך לפי הוראות מרן השלחן ערוך. ובפרט אם למד בישיבות של ספרדים.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


גר שנתגייר, כקטן שנולד הוא דומה

שאלה: גר צדק שנתגייר כדת בארץ ישראל, ומוצאו מארצות אשכנז, האם יוכל להתנהג בכל עניניו על פי מנהגי הספרדים ועדות המזרח שקבלו עליהם הוראות מרן השלחן ערוך, או עליו לנהוג כמנהג האשכנזים ההולכים על פי פסקי הרמ"א?

תשובה: הנה הלכה רווחת בידינו בכמה מקומות, כי "גר שנתגייר כקטן שנולד דַמֵי", כלומר, גר שנתגייר, הרי הוא כקטן שנולד. ("דמי" היינו, "דומה", שגר שנתגייר כקטן שנולד הוא דומה). ומדין זה אנו למדים כמה הלכות. ואחת מהן היא, כי למרות שהלכה בידינו שגוי שבירך (כלומר, קילל) את השם חייב מיתה, מכל מקום, אם לפני שמת התגייר, הרי הוא פטור מעונש מיתה, שהרי גר שנתגייר כקטן שנולד דמי.

ומעתה, הואיל ומרן השלחן ערוך הוא רבן של בני ארץ ישראל, וארץ ישראל היא מקומו, וכל תושבי ארץ ישראל וסביבותיה קבלו הוראותיו לכל אשר יאמר, בין להקל בין להחמיר, לפיכך כתב מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל, כי גר שנתגייר בארץ ישראל, הרי הוא כקטן שנולד בה, ועליו לנהוג בכל הליכותיו כדעת מרן השלחן ערוך שקבלנו הוראותיו.

ואף על פי שהוריו של הגר הם מארצות אשכנז, ברור מאד שאין לו לחשוש אפילו להחמיר כדעת הרמ"א וגאוני אשכנז, כשהם חולקים על מרן השלחן ערוך, שהרי הגר אינו מתייחס (כלומר, אין לו "יחוס" לאבותיו שאינם יהודים כלל), שהרי מדין התורה מותר לגר להתחתן עם אחותו שנתגיירה יחד איתו, מכיון שאין הם נחשבים קרובי משפחה אחרי שהתגיירו, כי גר שנתגייר כקטן שנולד דמי. (ומכל מקום רבותינו גזרו שיהיה אסור להתחתן עם קרובותיו, מטעם אחר שלא נוכל להאריך בו כאן). ומכאן, שאין הגר נחשב על פי ההלכה לבנם של הוריו הגויים, ולכן בודאי שאין הוא מחוייב למנהגי הארצות שמהם הוריו באו.

ולכן בסיכום: גר צדק שנתגייר בארץ ישראל, עליו להתנהג בכל עניניו על פי הוראות מרן השלחן ערוך שהוא רבם של בני ארץ ישראל. וכן עליו להתפלל בנוסח התפילה של הספרדים, שהוא הנוסח הנכון יותר על פי קבלת רבינו האר"י. ואין שום התחשבות מבחינת ההלכה בארץ המוצא של הגר, אלא, בין אם מקורו מארצות המזרח, ובין אם מקורו מארצות אשכנז, לעולם עליו לנהוג על פי מנהגי ארץ ישראל, כלומר על פי דעת מרן השלחן ערוך.

תאריך השאלה:
ט"ז שבט תשע"ז / 12 בפברואר 2017

גם ביביע אומר, וגם בחזון עובדיה ט"ו בשבט (עמוד קלו) פסק כדעת מרן, לברך עליו בורא פרי העץ.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


"לֶדֶר"

----------------------------------
עם כל ישראל, אנו מתפללים לרפואה שלימה עבור הגאון הגדול
רבי אהרן יהודה ליב (שטיינמן) בן גיטל פייגא בתושח"י.
שה' יתברך ישלח לו רפואה שלימה, ויאריך ימיו ושנותיו בטובה עד ביאת גואל צדק במהרה בימינו אמן.

----------------------------------

שאלה: מה מברכים על "לֶדֶר"?

תשובה: בגמרא במסכת ברכות (דף לח.), אמרו רבותינו, "טרימא", מברכים עליה בורא פרי העץ. מאי טעמא? במלתייהו קיימי כדמעיקרא. כלומר, טרימא, שהיא מאכל העשוי מרסק תמרים, מברכים עליו בורא פרי העץ, ומה הטעם לכך? משום שהפירות נשארים אותו דבר כפי שהיו בתחילה.

ונחלקו רבותינו הראשונים מהי בדיוק ה"טרימא". לדעת רש"י, מדובר בתמרים שכתש אותם קצת, ולכן מברכים עליהם בורא פרי העץ. ומשמע מדברי רש"י, שאם כתש ומיעך אותם לגמרי, יש לברך עליהם שהכל נהיה בדברו. וכן פסק הרמ"א (בסימן רב).

אבל רבינו הרמב"ם (בפ"ח מהלכות ברכות ה"ד) פירש, שהטרימא, עשויה מתמרים, שהוציא מהם את הגרעינים, ומיעכן ביד היטב היטב עד שעשאן כעין עיסה. ובכל זאת מברכים עליה בורא פרי העץ, משום שעדיין הפירות, כלומר התמרים, נשארים במצב דומה למה שהיו בתחילה. וכן פסק מרן השלחן ערוך, "תמרים שמיעכן ביד ועשה מהם עיסה, והוציא מהם גרעיניהם, אפילו שכך, לא נשתנתה ברכתם, ומברך עליהם בורא פרי העץ".

והנה הלדר המצוי בזמנינו, (שנקרא באנגלית (Fruit leatherעושים אותו בדרך כלל ממשמשים מעוכים היטב, עד שהם נעשים כמין עיסה אחת, ומשטחים אותה עד שנעשית כמין דף. ולדעת מרן השלחן ערוך, יש לברך עליו "בורא פרי העץ", שהרי ברכת המשמש היא "בורא פרי העץ", ולכן אף על פי שמיעך את הפירות היטב, לא נשתנית ברכתם. כמו שמבואר בגמרא ובדברי הרמב"ם.

אבל לדברי רש"י, שבגמרא מדובר דוקא במקרה שלא מיעך את הפירות לגמרי, הרי שיש לברך על הלדר שהכל נהיה בדברו. ונראה שכן דעת הרמ"א. וכן המנהג פשוט אצל האשכנזים, שמברכים על הלדר "שהכל נהיה בדברו".

ובאמת שרבים מן הספרדים נהגו לברך על הלדר "שהכל נהיה בדברו", כפי דעת הרמ"א. ואף על פי שאנו פוסקים תמיד כדעת מרן השלחן ערוך, מכל מקום מאחר ויש בדבר מחלוקת הפוסקים, ומאחר וגם לדעת מרן השלחן ערוך, אם יברך על הלדר שהכל נהיה בדברו, יצא ידי חובתו, לכן נהגו לברך שהכל. וכן כתב הגאון רבינו יוסף חיים בספרו שו"ת רב פעלים (או"ח סימן כח).

אולם מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל היה נוהג לברך על הלדר בורא פרי העץ. וטעמו הוא, משום שאין לחשוש במקרה זה לדעת הרמ"א, שהרי לגבי לדר, גם הרמ"א יודה שאם בירך בורא פרי העץ, יצא ידי חובתו, שהרי אין זה שקר, לברך על הלדר "בורא פרי העץ", שהרי סוף סוף הוא בא מפרי העץ. ולכן להלכה למנהג הספרדים יש לברך על הלדר בורא פרי העץ, ולמנהג האשכנזים יש לברך עליו שהכל נהיה בדברו. (ראה בשו"ת יחוה דעת ח"ב סימן לה).

אולם יש מיני לדר שהם פשוטים יותר, ומיוצרים בצורה תעשייתית, ומערבים בהם חומרים שונים ומשונים, סוכר ומיני תמציות, ועליהם יש לברך שהכל נהיה בדברו לכל הדעות. כי רק על לדר שמיוצר מפירות ממש, יש לברך "בורא פרי העץ".

תאריך השאלה:
ט"ז שבט תשע"ז / 12 בפברואר 2017

נכון, לאחר מכן יש לברך על המחיה, אם אכל כשיעור,

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


ט"ו בשבט – חיטה

שאלה: בט"ו בשבט אנו רוצים לאכול מכל שבעת המינים. בתור "חיטה" חשבנו לקחת "שלווה" – חיטה תפוחה. מה מברכים עליה?

תשובה: כל דבר שנעשה מאחד מחמשת מיני דגן, (ולהלן נפשט מהם מיני הדגן), יש לברך עליו ברכת "בורא מיני מזונות", ואם נעשה ממנו "לחם", אז יש לברך עליו "המוציא לחם מן הארץ". ולכן על עוגות ועוגיות יש לברך ברכת "מזונות". וכן אם נעשה "תבשיל" מאחד מחמשת מיני דגן, כגון דייסת סולת, ברכתה "ברכת בורא מיני מזונות". מכל מקום ישנם אופנים שברכת הדגן היא "בורא פרי האדמה" כמו שנסביר.

חמשת מיני דגן אלו הם: חטים ושעורים וכוסמין ושבולת שועל ושיפון. והכוסמין הם מין של חטים. ושבולת שועל ושיפון הם מיני שעורים.

ובגמרא במסכת ברכות (לז.) אמרו: הכוסס את החטה (כלומר, מי שאוכל גרעיני חטה שלמים) מברך עליה "בורא פרי האדמה". ופירש מרן הבית יוסף (בסימן רח), שנראה מדברי הראשונים שפירשו את דברי הגמרא, שכאשר כוסס את גרעיני החטה, בין אם הם חיים ובין אם הם מבושלים, כל שהם שלמים וניכרים, מברך עליהם ברכת בורא פרי האדמה. שכן בתחילה ברכת החיטה היא "האדמה" כפי שמברכים על כל הירקות והקטניות, ורק על ידי בישול או טחינה לקמח, משתנה ברכת החטים לברכת "מזונות" או "המוציא".

לפיכך, כל שהוא אוכל את החיטה כמו שהיא כשהיא חיה, מברך עליה "האדמה". ומבואר בדברי הפוסקים רבותינו האחרונים, שכל שנתבשלו פתיתי הדגן הרבה, עד שהם רכים ונדבקים זה לזה, שוב אין לברך עליהם "האדמה", והופכת ברכתם ל"בורא מיני מזונות", כדין כל תבשיל העשוי ממיני דגן.

ומכלל הדברים אנו למדים, שחיטה שהיא תפוחה הנקראת "שלוה", מכיון שהגרעינים הם שלמים וניכרים שהם של חיטה, מברכים עליהם "בורא פרי האדמה" ואין לברך עליהם בורא מיני מזונות. אבל דייסת דגנים, כגון דייסת שיבולת שועל, שהגרעינים שבתוכה רכים מאד והם נדבקים זה לזה, ברכתה "בורא מיני מזונות" כדין כל תבשיל העשוי מחמשת מיני דגן. ואף על פי שגרעיני הדגן שבדייסה אינם מבושלים כל כך עד שנתמעכו ממש, מכל מקום כתבו הפוסקים שדי בכך שהגרעינים די רכים עד שהם נדבקים זה לזה, שאז ברכתם מזונות, ואין צורך שיתמעכו לגמרי.

תאריך השאלה:
ט"ז שבט תשע"ז / 12 בפברואר 2017

אנו לא שמענו כן, אמנם שמענו שלא היה מדקדק כל כך על זמן הנץ, אבל מאידך גיסא, היה מחשב את זמן הנץ לפי הנץ הנראה, שלפעמים הוא בהפרש של עשר דקות ואף יותר מזמן הנץ שבלוחות. כן אין בידינו להקל יותר מהזמן שכתוב בלוחות. (שמרן זצ"ל אמר לנו שיש מקום לדעת הסוברים כן).

תאריך השאלה:
ט"ז שבט תשע"ז / 12 בפברואר 2017

מאחר והגרגרים נדבקים זה לזה, ברכתו מזונות.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


ט"ו בשבט – חיטה

שאלה: בט"ו בשבט אנו רוצים לאכול מכל שבעת המינים. בתור "חיטה" חשבנו לקחת "שלווה" – חיטה תפוחה. מה מברכים עליה?

תשובה: כל דבר שנעשה מאחד מחמשת מיני דגן, (ולהלן נפשט מהם מיני הדגן), יש לברך עליו ברכת "בורא מיני מזונות", ואם נעשה ממנו "לחם", אז יש לברך עליו "המוציא לחם מן הארץ". ולכן על עוגות ועוגיות יש לברך ברכת "מזונות". וכן אם נעשה "תבשיל" מאחד מחמשת מיני דגן, כגון דייסת סולת, ברכתה "ברכת בורא מיני מזונות". מכל מקום ישנם אופנים שברכת הדגן היא "בורא פרי האדמה" כמו שנסביר.

חמשת מיני דגן אלו הם: חטים ושעורים וכוסמין ושבולת שועל ושיפון. והכוסמין הם מין של חטים. ושבולת שועל ושיפון הם מיני שעורים.

ובגמרא במסכת ברכות (לז.) אמרו: הכוסס את החטה (כלומר, מי שאוכל גרעיני חטה שלמים) מברך עליה "בורא פרי האדמה". ופירש מרן הבית יוסף (בסימן רח), שנראה מדברי הראשונים שפירשו את דברי הגמרא, שכאשר כוסס את גרעיני החטה, בין אם הם חיים ובין אם הם מבושלים, כל שהם שלמים וניכרים, מברך עליהם ברכת בורא פרי האדמה. שכן בתחילה ברכת החיטה היא "האדמה" כפי שמברכים על כל הירקות והקטניות, ורק על ידי בישול או טחינה לקמח, משתנה ברכת החטים לברכת "מזונות" או "המוציא".

לפיכך, כל שהוא אוכל את החיטה כמו שהיא כשהיא חיה, מברך עליה "האדמה". ומבואר בדברי הפוסקים רבותינו האחרונים, שכל שנתבשלו פתיתי הדגן הרבה, עד שהם רכים ונדבקים זה לזה, שוב אין לברך עליהם "האדמה", והופכת ברכתם ל"בורא מיני מזונות", כדין כל תבשיל העשוי ממיני דגן.

ומכלל הדברים אנו למדים, שחיטה שהיא תפוחה הנקראת "שלוה", מכיון שהגרעינים הם שלמים וניכרים שהם של חיטה, מברכים עליהם "בורא פרי האדמה" ואין לברך עליהם בורא מיני מזונות. אבל דייסת דגנים, כגון דייסת שיבולת שועל, שהגרעינים שבתוכה רכים מאד והם נדבקים זה לזה, ברכתה "בורא מיני מזונות" כדין כל תבשיל העשוי מחמשת מיני דגן. ואף על פי שגרעיני הדגן שבדייסה אינם מבושלים כל כך עד שנתמעכו ממש, מכל מקום כתבו הפוסקים שדי בכך שהגרעינים די רכים עד שהם נדבקים זה לזה, שאז ברכתם מזונות, ואין צורך שיתמעכו לגמרי.

תאריך השאלה:
ט"ו שבט תשע"ז / 11 בפברואר 2017

ברכתן בורא פרי האדמה.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


ט"ו בשבט – חיטה

שאלה: בט"ו בשבט אנו רוצים לאכול מכל שבעת המינים. בתור "חיטה" חשבנו לקחת "שלווה" – חיטה תפוחה. מה מברכים עליה?

תשובה: כל דבר שנעשה מאחד מחמשת מיני דגן, (ולהלן נפשט מהם מיני הדגן), יש לברך עליו ברכת "בורא מיני מזונות", ואם נעשה ממנו "לחם", אז יש לברך עליו "המוציא לחם מן הארץ". ולכן על עוגות ועוגיות יש לברך ברכת "מזונות". וכן אם נעשה "תבשיל" מאחד מחמשת מיני דגן, כגון דייסת סולת, ברכתה "ברכת בורא מיני מזונות". מכל מקום ישנם אופנים שברכת הדגן היא "בורא פרי האדמה" כמו שנסביר.

חמשת מיני דגן אלו הם: חטים ושעורים וכוסמין ושבולת שועל ושיפון. והכוסמין הם מין של חטים. ושבולת שועל ושיפון הם מיני שעורים.

ובגמרא במסכת ברכות (לז.) אמרו: הכוסס את החטה (כלומר, מי שאוכל גרעיני חטה שלמים) מברך עליה "בורא פרי האדמה". ופירש מרן הבית יוסף (בסימן רח), שנראה מדברי הראשונים שפירשו את דברי הגמרא, שכאשר כוסס את גרעיני החטה, בין אם הם חיים ובין אם הם מבושלים, כל שהם שלמים וניכרים, מברך עליהם ברכת בורא פרי האדמה. שכן בתחילה ברכת החיטה היא "האדמה" כפי שמברכים על כל הירקות והקטניות, ורק על ידי בישול או טחינה לקמח, משתנה ברכת החטים לברכת "מזונות" או "המוציא".

לפיכך, כל שהוא אוכל את החיטה כמו שהיא כשהיא חיה, מברך עליה "האדמה". ומבואר בדברי הפוסקים רבותינו האחרונים, שכל שנתבשלו פתיתי הדגן הרבה, עד שהם רכים ונדבקים זה לזה, שוב אין לברך עליהם "האדמה", והופכת ברכתם ל"בורא מיני מזונות", כדין כל תבשיל העשוי ממיני דגן.

ומכלל הדברים אנו למדים, שחיטה שהיא תפוחה הנקראת "שלוה", מכיון שהגרעינים הם שלמים וניכרים שהם של חיטה, מברכים עליהם "בורא פרי האדמה" ואין לברך עליהם בורא מיני מזונות. אבל דייסת דגנים, כגון דייסת שיבולת שועל, שהגרעינים שבתוכה רכים מאד והם נדבקים זה לזה, ברכתה "בורא מיני מזונות" כדין כל תבשיל העשוי מחמשת מיני דגן. ואף על פי שגרעיני הדגן שבדייסה אינם מבושלים כל כך עד שנתמעכו ממש, מכל מקום כתבו הפוסקים שדי בכך שהגרעינים די רכים עד שהם נדבקים זה לזה, שאז ברכתם מזונות, ואין צורך שיתמעכו לגמרי.

תאריך השאלה:
ט"ו שבט תשע"ז / 11 בפברואר 2017

בורא נפשות רבות.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


ט"ו בשבט – חיטה

שאלה: בט"ו בשבט אנו רוצים לאכול מכל שבעת המינים. בתור "חיטה" חשבנו לקחת "שלווה" – חיטה תפוחה. מה מברכים עליה?

תשובה: כל דבר שנעשה מאחד מחמשת מיני דגן, (ולהלן נפשט מהם מיני הדגן), יש לברך עליו ברכת "בורא מיני מזונות", ואם נעשה ממנו "לחם", אז יש לברך עליו "המוציא לחם מן הארץ". ולכן על עוגות ועוגיות יש לברך ברכת "מזונות". וכן אם נעשה "תבשיל" מאחד מחמשת מיני דגן, כגון דייסת סולת, ברכתה "ברכת בורא מיני מזונות". מכל מקום ישנם אופנים שברכת הדגן היא "בורא פרי האדמה" כמו שנסביר.

חמשת מיני דגן אלו הם: חטים ושעורים וכוסמין ושבולת שועל ושיפון. והכוסמין הם מין של חטים. ושבולת שועל ושיפון הם מיני שעורים.

ובגמרא במסכת ברכות (לז.) אמרו: הכוסס את החטה (כלומר, מי שאוכל גרעיני חטה שלמים) מברך עליה "בורא פרי האדמה". ופירש מרן הבית יוסף (בסימן רח), שנראה מדברי הראשונים שפירשו את דברי הגמרא, שכאשר כוסס את גרעיני החטה, בין אם הם חיים ובין אם הם מבושלים, כל שהם שלמים וניכרים, מברך עליהם ברכת בורא פרי האדמה. שכן בתחילה ברכת החיטה היא "האדמה" כפי שמברכים על כל הירקות והקטניות, ורק על ידי בישול או טחינה לקמח, משתנה ברכת החטים לברכת "מזונות" או "המוציא".

לפיכך, כל שהוא אוכל את החיטה כמו שהיא כשהיא חיה, מברך עליה "האדמה". ומבואר בדברי הפוסקים רבותינו האחרונים, שכל שנתבשלו פתיתי הדגן הרבה, עד שהם רכים ונדבקים זה לזה, שוב אין לברך עליהם "האדמה", והופכת ברכתם ל"בורא מיני מזונות", כדין כל תבשיל העשוי ממיני דגן.

ומכלל הדברים אנו למדים, שחיטה שהיא תפוחה הנקראת "שלוה", מכיון שהגרעינים הם שלמים וניכרים שהם של חיטה, מברכים עליהם "בורא פרי האדמה" ואין לברך עליהם בורא מיני מזונות. אבל דייסת דגנים, כגון דייסת שיבולת שועל, שהגרעינים שבתוכה רכים מאד והם נדבקים זה לזה, ברכתה "בורא מיני מזונות" כדין כל תבשיל העשוי מחמשת מיני דגן. ואף על פי שגרעיני הדגן שבדייסה אינם מבושלים כל כך עד שנתמעכו ממש, מכל מקום כתבו הפוסקים שדי בכך שהגרעינים די רכים עד שהם נדבקים זה לזה, שאז ברכתם מזונות, ואין צורך שיתמעכו לגמרי.

תאריך השאלה:
ט"ו שבט תשע"ז / 11 בפברואר 2017

על דייסת דגנים, מברך לאחר מכן, על המחיה.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


ט"ו בשבט – חיטה

שאלה: בט"ו בשבט אנו רוצים לאכול מכל שבעת המינים. בתור "חיטה" חשבנו לקחת "שלווה" – חיטה תפוחה. מה מברכים עליה?

תשובה: כל דבר שנעשה מאחד מחמשת מיני דגן, (ולהלן נפשט מהם מיני הדגן), יש לברך עליו ברכת "בורא מיני מזונות", ואם נעשה ממנו "לחם", אז יש לברך עליו "המוציא לחם מן הארץ". ולכן על עוגות ועוגיות יש לברך ברכת "מזונות". וכן אם נעשה "תבשיל" מאחד מחמשת מיני דגן, כגון דייסת סולת, ברכתה "ברכת בורא מיני מזונות". מכל מקום ישנם אופנים שברכת הדגן היא "בורא פרי האדמה" כמו שנסביר.

חמשת מיני דגן אלו הם: חטים ושעורים וכוסמין ושבולת שועל ושיפון. והכוסמין הם מין של חטים. ושבולת שועל ושיפון הם מיני שעורים.

ובגמרא במסכת ברכות (לז.) אמרו: הכוסס את החטה (כלומר, מי שאוכל גרעיני חטה שלמים) מברך עליה "בורא פרי האדמה". ופירש מרן הבית יוסף (בסימן רח), שנראה מדברי הראשונים שפירשו את דברי הגמרא, שכאשר כוסס את גרעיני החטה, בין אם הם חיים ובין אם הם מבושלים, כל שהם שלמים וניכרים, מברך עליהם ברכת בורא פרי האדמה. שכן בתחילה ברכת החיטה היא "האדמה" כפי שמברכים על כל הירקות והקטניות, ורק על ידי בישול או טחינה לקמח, משתנה ברכת החטים לברכת "מזונות" או "המוציא".

לפיכך, כל שהוא אוכל את החיטה כמו שהיא כשהיא חיה, מברך עליה "האדמה". ומבואר בדברי הפוסקים רבותינו האחרונים, שכל שנתבשלו פתיתי הדגן הרבה, עד שהם רכים ונדבקים זה לזה, שוב אין לברך עליהם "האדמה", והופכת ברכתם ל"בורא מיני מזונות", כדין כל תבשיל העשוי ממיני דגן.

ומכלל הדברים אנו למדים, שחיטה שהיא תפוחה הנקראת "שלוה", מכיון שהגרעינים הם שלמים וניכרים שהם של חיטה, מברכים עליהם "בורא פרי האדמה" ואין לברך עליהם בורא מיני מזונות. אבל דייסת דגנים, כגון דייסת שיבולת שועל, שהגרעינים שבתוכה רכים מאד והם נדבקים זה לזה, ברכתה "בורא מיני מזונות" כדין כל תבשיל העשוי מחמשת מיני דגן. ואף על פי שגרעיני הדגן שבדייסה אינם מבושלים כל כך עד שנתמעכו ממש, מכל מקום כתבו הפוסקים שדי בכך שהגרעינים די רכים עד שהם נדבקים זה לזה, שאז ברכתם מזונות, ואין צורך שיתמעכו לגמרי.

תאריך השאלה:
ט"ו שבט תשע"ז / 11 בפברואר 2017

אין מקור ממרן זצ"ל בכתביו. רק שהשיב בעל פה שאנו מקובלים שלא ימצאו את החלזון עד שיבוא המשיח.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


שאלה: בעניין מה שיש אנשים הלובשים טלית קטן (ציצית) עם "פתיל תכלת", האם צריך לנהוג כן על פי ההלכה?

תשובה: נאמר בספר במדבר (פרק טו) "דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם לדורותם ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת", כלומר שפתיל (חוט אחד) אחד מפתילי הציצית צריך להיות צבוע בצבע תכלת. ובתוספתא (פרק ט דמנחות הלכה ו) אמרו, תכלת אינה כשירה אלא מן החילזון. וחילזון זה הוא מין בעל חיים ימי, שהיו מפיקים ממנו צבע זה. ולכן פסקו הפוסקים, שלמעשה אין להכשיר שום צבע אחר אלא דוקא תכלת המופק מן החילזון, וכתבו כן מכמה טעמים שלא נוכל לפרטם במסגרתינו.

ולאחר חורבן בית המקדש, שהגלה נבוזראדן את רוב ישראל מארצם, נאמר בספר ירמיה (פרק נב) "מדלת הארץ השאיר נבוזראדן רב (ה)טבחים, לכורמים וליוקבים". כלומר שאף לאחר חורבן הבית נשארו בארץ ישראל הכורמים והיוקבים, ובגמרא במסכת שבת (דף כו.) ביארו מי הם אותם יוקבים, אלו ציידי חילזון, שהשאיר נבוזראדן בכדי שיספקו תכלת לצורך בגדי המלך נבוכדנצר. ומבואר אם כן שבזמן ההוא עוד היתה מצויה תכלת לישראל.

אלא שלאחר מכן, לא היתה יותר התכלת מצויה, וכמו שמבואר בכמה מקומות בדברי רבותינו. ולכן כבר בימי הגאונים שביארו היטב כל מצוות התורה, לא נמצא כלל מעניין מצות התכלת, מפני שכבר בזמנם לא היתה התכלת מצויה לישראל. ואף על פי שיתכן שחילזון התכלת עדיין קיים בעולם, כתב הרדב"ז, שמכיון שהוא בעל חיים ימי נדיר ביותר, שהיה מזדמן אחת לשבעים שנה (כלומר לעיתים רחוקות מאד היה אפשר לצוד אותו), אין אנו מכירים אותו, ולכן התבטלה מצוה זו מביננו.

ולדעת רבינו האר"י, אין שייכות למצות התכלת בציצית בזמן שאנו בגלות, וביאר דבריו על פי הקבלה. ובמדרש רבה (במדבר) אמרו שבזמנינו צבע התכלת נגנז.

אלא שבבריתא במסכת מנחות (דף מד.) אמרו , חילזון זה גופו (צבעו) דומה לים, ובשרו רך, והילוכו (תנועתו) במים על ידי סנפיריו בדומה לדג. וכן בעוד מקומות בדברי חז"ל נזכרו כמה פרטים מזהים ביחס לחילזון זה. מה שהביא לכך שבשנת תרמ"ז הוציא הגאון רבי גרשון חנוך העניך מרוז'ין את ספרו "שפוני טמוני חול", בו הוא טוען שמצא את חילזון התכלת, וזאת באמת לאחר מחקרים מעמיקים. גם טוען בספרו שיתכן וגם לרמב"ם היה חילזון זה, שהרי הוא כותב שדמו של החילזון הוא בצבע שחור, ומניין זאת לרמב"ם אם לא שהיה חילזון זה מצוי אצלו. ואכן מנהג חסידי רוז'ין עד היום לצבוע פתיל הציצית בתכלת המופקת מדג זה.

אך האמת היא שרבים ועצומים לא קיבלו את דבריו ודחו את ראיותיו של הגאון מרוז'ין, ואכן אחר כמה שנים קמו חוקרים אחרים ומצאו דג אחר שתואם יותר לתיאורי חז"ל את חילזון התכלת, וגם דבריהם לא נמצאו מוכרחים כלל, עד שרוב מוחלט מגדולי ישראל לא חששו בכלל לדברים אלו, אפילו לא בתורת ספק (שהרי אף אם היה ספק בדבר,מכל מקום ראוי היה לקבל את פסק הרב מרוז'ין, שכן מצות התכלת היא מן התורה, והיא מצוה חשובה ויקרה),וגם הגאון הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג ז"ל, שמלבד היותו גאון בתורה היה גם בקי במדעים, דחה את דברי הגאון מרוז'ין וקבע שהחילזון הוא מין אחר לגמרי. לפיכך אין כל טעם להחמיר בדבר שהוא סברא דחויה לגמרי, שכל גדולי הדורות לא חששו להם. וכן העיד הגאון רבי יצחק יוסף שליט"א, שבכל גדולי רבני הספרדים בדור שלפנינו, לא נמצא אפילו אחד שהחמיר בענין זה, וכן נודע מכל גאוני האשכנזים בדורות הללו שלא חששו כלל לדעה זו. ומכאן נלמד גם דרך הנהגה באופן כללי, שיש לנו לדבוק במנהגי גדולי הדורות, ולא להחליט בעצמינו איזה דרך ישכון אור, כי מה יודעים אנו שלא ידעו הם.

ולסיום אזכיר מעשה, שפעם שאל תלמיד חכם אחד את הגאון החזון איש זצ"ל, מדוע שלא נלך עם תכלת בציצית, הלא על כל פנים, "אם לא יועיל גם לא יזיק". מיד השיב לו הגאון, שגם בוילנא היה יהודי אחד שהיה כבד ראייה ולא היה לו כסף לקנות עדשות למשקפיו, מה עשה?, התקין זגוגיות פשוטות (של חלון) במשקפיו והלך איתם, וכששאלוהו מה מרויח בכך, והלא אין זגוגיות אלו משנות כלל את צורת הראייה, השיב, הלא על כל פנים "אם לא יועיל גם לא יזיק"...

תאריך השאלה:
י"א שבט תשע"ז / 7 בפברואר 2017

רוב המשמשים בדרך כלל אין בהם אפילו מיעוט המצוי שמתולעים. ועוד, שבלדר הם נמעכים לגמרי, ובטלים בששים. לכן מותר לאכול לדר. ולדר שהוא טבעי לגמרי, יש מחמירים לבדוק אותו באופן כללי כנגד האור, לראות אם אין שם איזה חרק. והנסיון הוכיח שאם הוא טרי, הוא נקי לגמרי.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


"לֶדֶר"

----------------------------------
עם כל ישראל, אנו מתפללים לרפואה שלימה עבור הגאון הגדול
רבי אהרן יהודה ליב (שטיינמן) בן גיטל פייגא בתושח"י.
שה' יתברך ישלח לו רפואה שלימה, ויאריך ימיו ושנותיו בטובה עד ביאת גואל צדק במהרה בימינו אמן.

----------------------------------

שאלה: מה מברכים על "לֶדֶר"?

תשובה: בגמרא במסכת ברכות (דף לח.), אמרו רבותינו, "טרימא", מברכים עליה בורא פרי העץ. מאי טעמא? במלתייהו קיימי כדמעיקרא. כלומר, טרימא, שהיא מאכל העשוי מרסק תמרים, מברכים עליו בורא פרי העץ, ומה הטעם לכך? משום שהפירות נשארים אותו דבר כפי שהיו בתחילה.

ונחלקו רבותינו הראשונים מהי בדיוק ה"טרימא". לדעת רש"י, מדובר בתמרים שכתש אותם קצת, ולכן מברכים עליהם בורא פרי העץ. ומשמע מדברי רש"י, שאם כתש ומיעך אותם לגמרי, יש לברך עליהם שהכל נהיה בדברו. וכן פסק הרמ"א (בסימן רב).

אבל רבינו הרמב"ם (בפ"ח מהלכות ברכות ה"ד) פירש, שהטרימא, עשויה מתמרים, שהוציא מהם את הגרעינים, ומיעכן ביד היטב היטב עד שעשאן כעין עיסה. ובכל זאת מברכים עליה בורא פרי העץ, משום שעדיין הפירות, כלומר התמרים, נשארים במצב דומה למה שהיו בתחילה. וכן פסק מרן השלחן ערוך, "תמרים שמיעכן ביד ועשה מהם עיסה, והוציא מהם גרעיניהם, אפילו שכך, לא נשתנתה ברכתם, ומברך עליהם בורא פרי העץ".

והנה הלדר המצוי בזמנינו, (שנקרא באנגלית (Fruit leatherעושים אותו בדרך כלל ממשמשים מעוכים היטב, עד שהם נעשים כמין עיסה אחת, ומשטחים אותה עד שנעשית כמין דף. ולדעת מרן השלחן ערוך, יש לברך עליו "בורא פרי העץ", שהרי ברכת המשמש היא "בורא פרי העץ", ולכן אף על פי שמיעך את הפירות היטב, לא נשתנית ברכתם. כמו שמבואר בגמרא ובדברי הרמב"ם.

אבל לדברי רש"י, שבגמרא מדובר דוקא במקרה שלא מיעך את הפירות לגמרי, הרי שיש לברך על הלדר שהכל נהיה בדברו. ונראה שכן דעת הרמ"א. וכן המנהג פשוט אצל האשכנזים, שמברכים על הלדר "שהכל נהיה בדברו".

ובאמת שרבים מן הספרדים נהגו לברך על הלדר "שהכל נהיה בדברו", כפי דעת הרמ"א. ואף על פי שאנו פוסקים תמיד כדעת מרן השלחן ערוך, מכל מקום מאחר ויש בדבר מחלוקת הפוסקים, ומאחר וגם לדעת מרן השלחן ערוך, אם יברך על הלדר שהכל נהיה בדברו, יצא ידי חובתו, לכן נהגו לברך שהכל. וכן כתב הגאון רבינו יוסף חיים בספרו שו"ת רב פעלים (או"ח סימן כח).

אולם מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל היה נוהג לברך על הלדר בורא פרי העץ. וטעמו הוא, משום שאין לחשוש במקרה זה לדעת הרמ"א, שהרי לגבי לדר, גם הרמ"א יודה שאם בירך בורא פרי העץ, יצא ידי חובתו, שהרי אין זה שקר, לברך על הלדר "בורא פרי העץ", שהרי סוף סוף הוא בא מפרי העץ. ולכן להלכה למנהג הספרדים יש לברך על הלדר בורא פרי העץ, ולמנהג האשכנזים יש לברך עליו שהכל נהיה בדברו. (ראה בשו"ת יחוה דעת ח"ב סימן לה).

אולם יש מיני לדר שהם פשוטים יותר, ומיוצרים בצורה תעשייתית, ומערבים בהם חומרים שונים ומשונים, סוכר ומיני תמציות, ועליהם יש לברך שהכל נהיה בדברו לכל הדעות. כי רק על לדר שמיוצר מפירות ממש, יש לברך "בורא פרי העץ".

תאריך השאלה:
י"א שבט תשע"ז / 7 בפברואר 2017

לבבות דקל, ברכתם בדורות הקודמים היתה שהכל נהיה בדברו, משום שהיו נוטעים את האילנות לשם התמרים, ולא לשם הלבבות. ובזמנינו שמגדלים כדי להוציא מהם את הלבבות, וזהו עיקר גידולם כמו שכתבת, יש לברך עליהם בורא פרי האדמה. אבל אין לברך עליהם בורא פרי העץ, משום שאינם פרי גמור, אלא מגוף העץ עצמו, ולא שייך לברך עליהם בורא פרי העץ, כי אין זה פרי העץ, אלא פרי האדמה, שהוא העץ בעצמו. כן כתב המאירי בברכות לו.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


 

ה"צנובר"

שאלה: מהי ברכת הפרי "צנובר"?

תשובה: במשנה (בתחילת פרק שישי של מסכת ברכות) שנינו: "על פירות האילן אומר, בורא פרי העץ", כלומר, על כל פירות האילנות יש לברך בורא פרי העץ. ולכאורה, ה"צנובר", (שנקרא אצלינו "פניונס"), הוא פרי העץ ככל הפירות, שהרי מוציאים אותו מן ה"איצטרובל" הגדל בעצי האורן הגדולים, ובודאי האורנים הם בכלל האילנות.

אולם באמת שיש לחלק בין פרי עץ האורן לבין שאר פירות האילן. משום שעץ האורן, ידוע שהוא אילן סרק, שאינו מוציא פירות, וכתב בספר שבולי הלקט (סימן קס), שפירות שמוציאים אילני סרק אין מברכים עליהם אלא ברכת "שהכל נהיה בדברו", כי אין בהם חשיבות כל כך לברך עליהם "בורא פרי העץ". והביא דבריו מרן הבית יוסף (סימן רג).

וכמו כן כתוב בתשובות הגאונים, ש"בני אסא" (שהם ענבים קטנים הגדלים בהדסים), אין מברכים עליהם אלא שהכל נהיה בדברו, משום שהפירות של אילני סרק, אינם נחשבים "פירות". וכן כתבו עוד מרבותינו הראשונים, והביא דבריהם מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל בספרו חזון עובדיה (ברכות, עמוד קנ). וכן פסק מרן בשלחן ערוך (סימן רג). ומכאן לכאורה נלמד לענין ה"צנובר", שברכתו היא שהכל נהיה בדברו.

אולם הגאון טורי זהב (ריש סימן רג) כתב, שנראה לו שלא אמרו הפוסקים כן, אלא במיני פירות גרועים הרגילים להיות בעצי היער, כגון תפוחים קטנים וכיוצא בזה, וכן פירות ההדסים שאינם ראויים לאכילה כל כך, לכן ברכתם שהכל, אבל פירות האילן "סנה", שכאשר שוהים עליו הרבה זמן ומתבשלים הם טובים לאכילה, ברכתם בורא פרי העץ. והוסיף על כך הטורי זהב: "ומעשים בכל יום שאנו מברכים בורא פרי העץ על אגוזים קטנים שמוציאים עצי היער". וכן כתבו עוד מגדולי הפוסקים.

ומרן רבינו זצ"ל השמיענו בזה את לשון בעל הלכות גדולות שכתב בזו הלשון: "וצינובר, פירא דארזא הוא, ומברכינן עליה בורא פרי העץ". עד כאן. וכן כתב רבינו הרשב"ץ בזו הלשון: פרי עצי היער הנקרא בלשון ערבי "באלוט", נראה ודאי שמברכים עליו בורא פרי העץ, שהרי פרי נקראים, כמו שאמרו בגמרא (עבודה זרה דף יד.), "מאי איצטרובלין? פירות הארזים", וכן אותם הנקראים בלשון ערבי צנובר, וכן שאר עצי היער העושים פירות נחשבים פירות לענין ברכה. עד כאן.

ולסיכום: פירות אילני סרק, מברכים עליהם "שהכל נהיה בדברו". (ולכן ברכת "לחם ערבי" "חוביזה" וכיוצא בזה מפירות עצי היער שאינם טובים כל כך, ברכתם "שהכל נהיה בדברו"). אבל פירות חשובים מאילני סרק, כגון צנובר, מברכים עליהם "בורא פרי העץ".

תאריך השאלה:
י"א שבט תשע"ז / 7 בפברואר 2017

בענין זה בדיוק דן מרן זצ"ל לגבי האתרוגים, כפי שתראה באביר הרועים חלק א.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


 

ט"ו בשבט – האתרוג של מרן זצ"ל בקהיר

יום ט"ו בשבט
בליל שבת הבא עלינו לטובה, יחול ליל ט"ו בשבט. וישנם מנהגים מיוחדים של ליל ט"ו בשבט, כמו שהזכרנו בשנים שעברו. ועתה נחזור בקצרה על חלק מהדברים. ובהמשך הדברים בעזרת ה', נבאר כיצד יש לנהוג בשנה כזו, שליל ט"ו בשבט חל בליל שבת.

איסור תענית ומנהג לימוד הזוהר
אסור להתענות (לצום) ביום ט"ו בשבט, (בשנה זו בלאו הכי אסור להתענות ביום זה משום שהוא חל בשבת). ויש נוהגים לעשות לימוד בליל ט"ו בשבט, וקוראים במשנה ובזוהר מדברים הקשורים ביום זה, והגאון רבי יעקב רקח זצ"ל, הדפיס ספר מיוחד לליל ט"ו בשבט בשם "פרי עץ הדר". וגן בספר "לשון חכמים" שחיבר רבינו הבן איש חי, יש נוסח מיוחד לכבוד ליל ט"ו בשבט. וכתב מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל, שיש ללמוד ב"הבנה" ככל האפשר, ולא בקריאה בלא הבנה, ובפרט יש ללמוד בהלכות השייכות לדיני ט"ו בשבט בענייני ערלה תרומות ומעשרות, ולהשתדל כאמור ללמוד בהבנה את הדברים, ולא בקריאה בלבד, כי אם קורא בלא להבין, לא נחשב ללימוד כלל, ורק בקריאת הזוהר הקדוש, אף שאינו מבין, מכל מקום נחשב לימוד.

מנהג אכילת הפירות
נוהגים להרבות באכילת פירות של אילנות בליל ט"ו בשבט, להראות בזה שהוא ראש השנה לאילנות, ולברך עליהם ברכות הראויות להם, ומנהג זה נזכר גם בדברי כמה מקובלים, ומנהג יפה הוא.

בדיקת הפירות מן התולעים
פירות שמצויים בהם תולעים צריך שיפתחם ויבדקם לפני שיברך עליהם ברכת הנהנין, וצריך להיזהר מאד בבדיקת הפירות שמוחזקים בתולעים, מפני שהוא איסור חמור, שהאוכל תולעת חייב חמישה לאווין (פסחים כד.). והרי זה משקץ נפשו ומטמא לבו מעבודת השם יתברך. וכבר העיר לנכון הגאון רבי חזקיה די סילווא (בעל "פרי חדש") על הדרשנים שמרבים לדרוש אך ורק בדברי אגדות פשטים ורמזים, ואינם מוכיחים את העם על איסור תולעים וכיוצא בזה, שאיסורם חמור מאד.

ובפרט יש להיזהר בענייני תולעים, בפירות המצויים בתקופת ט"ו בשבט והם מיובשים, כגון תאנים מיובשות, שכידוע הן מוחזקות בתולעים, ובדיקתן קשה מאד. והמזהיר והנזהר, ירבה שלומם כנהר.

ברכת שהחיינו על פרי חדש
על פרי חדש (דהיינו פרי שלא אכל ממנו באותה עונה) מברך "שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה". ויש להקדים ברכת הנהנין של הפרי, לפני ברכת שהחיינו, משום שכלל יש בידינו "תדיר ושאינו תדיר, תדיר קודם", ולכן, ברכת הפרי שהיא באה בתדירות גבוהה יותר, הרי היא קודמת לברכת שהחיינו שאינה תדירה כל כך.

ואם יש לפניו שני מיני פירות חדשים, די בברכת שהחיינו אחת לשניהם, והיינו דווקא באופן ששני הפירות לפניו, אבל אם אחד מהם אינו לפניו, יברך ברכת שהחיינו על כל מין ממיני הפירות.

להתפלל על אתרוג נאה
יש נוהגים להתפלל ביום ט"ו בשבט שיהיה להם אתרוג מהודר לחג הסוכות, ואף שיש מפקפקים במנהג זה, מכיון שביום ט"ו בשבט לא נגזר דין האילנות ממש, מכל מקום יש קצת טעם למנהג, ולמעשה נהגו בו גדולים וטובים. וכן הנהיג רבינו יוסף חיים זצ"ל, אשר ידע סודות התורה, ומשמעות כל זמן וזמן, ומצא לנכון לכתוב כן בספרו.

האתרוג של מרן זצ"ל בקהיר
וכאן המקום לספר, שכאשר כיהן מרן זצ"ל כאב בית הדין בקהיר, בראשית שנת התש"ט (1948), עזר לו ה' יתברך באופן מופלא לקיים את כל מצוות התורה כהלכתן. ובימים ההם, פרצה מחלוקת עזה בין מדינת ישראל החדשה לבין מדינת מצרים, ולרגל המלחמה, נסגרו הגבולות בין המדינות, אין יוצא ואין בא, ומאחר וכך, נראה היה כי באותה שנה לא יוכלו יהודי מצרים ומרן זצ"ל בראשם להשיג להם אתרוגים, והיה מרן זצ"ל דואג על הדבר ומצפה לרחמי ה' שיזמין לו אתרוג גם בשנה זו.

ואמנם דאגתו לא ארכה זמן רב, כי מעשה היה, ובאותם הימים נשלחה אוניה נושאת כמה ארגזים מלאים אתרוגים מארץ ישראל לחוץ לארץ, ומאת ה' היתה זאת, שבעת הפלגתה, טעה רב החובל והוליך את הספינה אל עבר הים, לתוך השטח הטריטוריאלי של מצרים. כשראו אנשי משמר החופים המצרי את האוניה הישראלית, מיהרו לתפוס אותה, והחרימו את כל הסחורות שעליה, ובכללם האתרוגים. ומאחר והמצרים לא ידעו מהם הפירות הללו, שאלו וחקרו, עד החליטו להעביר אותם אל ראשי הקהילה היהודית בקהיר שיעשו בהם כרצונם, וכך זכה מרן זצ"ל וכל צאן מרעיתו ליטול ארבעת המינים כהלכה בשמחה ובטוב לבב. (אביר הרועים ח"א עמוד 213).

תאריך השאלה:
י"א שבט תשע"ז / 7 בפברואר 2017

כך השיב לנו מרן זצ"ל בעל פה. והדברים עולם בקנה אחד עם מה שכתב מרן זצ"ל להקל בשפיכת המים מקופסת שימורים של מלפפונים וכדומה, משום שמה שנשאר בידו, הוא הנברר, ואם כן הוא הדין להיפך, שאם מה שנשאר בידו הם הגרעינים, הרי הגרעינים הם הנבררים, ואסור לעשות כן, שהרי זה ברירת פסולת מתוך אוכל.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


סחיטת לימונים בשבת

בהלכה הקודמת ביארנו שאסור לסחוט בשבת פירות שיש אנשים שנוהגים לסוחטם לצורך משקה היוצא מהם, וכן ביארנו שמותר לסחוט ביד (ולא על ידי כלי) פירות לתוך תבשיל או מאכל, כגון לסחוט תפוזים על גבי סלט פירות, באופן שהמשקה נבלע ומתערב בתוך הפירות מייד אחרי סחיטתו, משום שאין האיסור לסחוט בשבת אלא כאשר מפרידים מן הפרי את החלק הנוזלי הנחשב משקה מן החלק המוצק הנחשב מאכל, אבל כאשר החלק הנוזלי, דהיינו המשקה הנסחט, הופך מייד עם נפילתו לכלי שוב למאכל מוצק, לא שייך בזה איסור סחיטה.

ולעניין סחיטת לימונים בשבת, הנה לכאורה היה לאסור בהחלט סחיטת לימונים בשבת, שהרי הדרך היא לסוחטן במקומות רבים, אדרבא, עיקר ייעודו של הלימון הוא לסחיטה לצורך  המיץ שלו, ואף שלסחוט לימון ביד על גבי מאכל בודאי שיש להקל כמו שבארנו, אבל לסחוט לימון לתוך משקה כדי להכין לימונדא, או לתוך כלי ריק לכאורה היה לאסור. אלא שבזמנו של מרן הבית יוסף נהגו במצרים לסחוט לימונים בשבת גם לצורך הכנת משקאות, ומרן תמה על מנהג זה שהכל היו נוהגין כן, אפילו תלמידי חכמים גדולים,ואף אחד לא פקפק בזה,וכתב להסביר את המנהג, שלא נאסרה סחיטה אלא כששותים מי סחיטת הפרי בלא תערובת משקה אחרת, כמו מיץתפוזים וכן שאר מיצי פירות. אבל מיץ לימון, שאין הדרך לשתות אותו בפני עצמו, אלא רק על ידי תערובת מים וסוכר, (או לצורך תיבול מאכלים) אין איסור לסחטן בשבת. וכן פסקו רבים מן הפוסקים, וכן פסק מרן בשולחן ערוך, אבל כנגדו קמו כמה פוסקים וערערו על דין זה.

לפיכך פסק מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א, שאף שבודאי העיקר להלכה שמותר לסחוט לימונים בשבת אפילו לתוך משקה ואפילו תוך כלי ריק בכדי להכין ממנו משקה או להשתמש בו לתיבול הסלט בשבת, וכדעת מרן השולחן ערוך, מכל מקום נכון לחוש לכתחילה לדברי המחמירים בזה, משום שאפשר להחמיר בזה בנקל, והיינו כשמכין לימונדא, ישים קודם בכלי את הסוכר ויסחט על גביו את הלימון, שאז הלימון נבלע בסוכר, וממילא אין בזה שייכות למלאכת סחיטה,שהרי הסוכר הוא מאכל ואינו משקה, כפי שביארנו, ורק אחר כך ימזוג את המים להכנת הלימונדא. וכתב רבינו חיים פלאג'י שאמרו סימן לזה: והנה "סולם" מוצב, ראשי תיבות, סוכר לימון מים. וכל זה על דרך חומרא, אבל מעיקר הדין יש להקל בזה כדעת מרן, אלא שנכון להחמיר בזה במקום שאפשר.


צפייה