שאלות ותשובות הלכה יומית

לחץ על השאלה לצפיה בתשובה

תאריך השאלה:
כ"ה טבת תשע"ז / 23 בינואר 2017

מותר. מפני שרוב ככל התוכים נמכרים לשעשוע ונוי ולא למאכל.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


שאלה: האם מותר לגדל בבית בעלי חיים טמאים, כגון דגי נוי טמאים, או ארנבות ותוכים וכדומה, או שיש בכך איסור לפי ההלכה?

תשובה: במשנה במסכת שביעית (פ"ז) שנינו, אין עושין סחורות בנבלות וטרפות שקצים ורמשים. כלומר, כל הדברים האסורים באכילה מן התורה, אף על פי שמותרין בהנאה, (כגון נבלה של בהמה שמתה בלא שחיטה, שבשרה אסור באכילה, אבל הוא מותר בהנאה, כגון ליהנות מעור הבהמה וכדומה), אסור לעשות בהן סחורה, דהיינו למכרם לאחר, וכמו כן אסור לקנותם, ואף על פי שאינו מתכוון לעשות בהם איסור, שהרי ודאי אינו חפץ לאכלם, אף על פי כן אסור לסחור בהם.

ולפיכך אסור לאיש מישראל לסחור בחזירים או בדגים טמאים וכיוצא בזה, אף על פי שמקפיד שלא למכרם אלא לגויים, ויש אומרים שאיסור זה הוא מן התורה, וכן דעת רוב הפוסקים (התוספות והרא"ש והנמקי יוסף ואור זרוע ועוד), חוץ מן החֵלֶב (בצירי, שהוא כמו שומן שנמצא במקומות מסוימים בבהמה, ואסור לאכלו מן התורה) שמותר לסחור בו, שהרי נאמר בתורה לגביו "יעשה לכל מלאכה" כלומר שמותר למכרו וליהנות ממנו בכל דרך ואף מותר לסחור בו, באופן שלא יימכר לישראל (יהודי) לאכילה.

ואף אם עבר כבר וקנה דברים האסורים, אסור למכרם לאחרים, אלא יש להפקירם לגמרי, אבל צייד שצד דגים טהורים, ועלו ברשתו גם דברים טמאים שלא בכוונה, רשאי למכרם לאחרים.

אולם אין איסור סחורה בדברים האסורים שייך אלא בדברים העומדים לאכילה, כמו בשר נבלה וטריפה וכדומה, אבל דבר שאינו עומד לאכילה, מותר לסחור בו, ולפיכך מותר לסחור בסוסים וחמורים וכדומה, שהרי בדרך כלל אינם מיועדים לאכילה אלא לצרכים אחרים, ולפיכך פסק הרשב"א בתשובה (סימן תפט) שמותר לסחור בעורות של בעלי חיים טמאים, כגון פרוות של שפנים וארנבים ודובים ושועלים, משום שאין העורות מיועדים לאכילה. (אך זאת מבלי להכנס לשאלה אם ראוי לצער בעלי חיים עבור פרוות).

ולאור האמור ניגש לנדונינו, אם מותר לקנות ולגדל בבית בעלי חיים כגון דגי נוי טמאים, ארנבות או תוכים וכדומה, הנה מבואר שכל דבר שעיקר ייעודו הוא לאכילה, אסור לסחור בו, וממילא אסור לקנותו, ולכן כתב בשו"ת חסד לאברהם (להגאון רבי אברהם אלקלעי) שאסור לגדל ארנבות חיים בבית להנאה או בכדי להוציא מהם ולדות או בשביל העורות, שהרי בודאי רוב הארנבות בעולם, מגדלים אותם לצורך אכילה. וכן פסק הגאון רבי עבדללה סומך זצ"ל מבבל, בספרו זבחי צדק, וכן כתבו עוד פוסקים, והביא דבריהם להלכה מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א. וכן הדין לעניין דגים, שכל שרובם מיועדים לצורך אכילה, אסור לסחור בהם, ולכן אסור לגדל בבית דגים כאלה, אף על פי שמגדלים לנוי, אבל באמת רוב סוגי הדגים שנמכרים לנוי, אין דרך לאכלם כלל, ולפיכך נראה שמותר מן הדין לגדלם. וכן כתבו הפוסקים לגבי עופות המדברים (תוכי מדבר) ושאר ציפורי נוי, שאין הדרך לאכלם כלל, מותר לסחור בהם ולגדלם ואין בכך חשש איסור כלל.

אדם המגדל בביתו בעלי חיים (בהיתר), עליו להשמר מאד מאד, שלא לגרום להם שום צער. ומלבד העוון הגדול בצער בעלי חיים, עוד שעוון זה עלול להביא על האדם גזירות קשות, וכמו שביארנו כבר בעבר.

תאריך השאלה:
י"ט טבת תשע"ז / 17 בינואר 2017

כפי שביארנו בהלכה יומית, יש ענין להניח תמיד מלח על השלחן בשעת הסעודה. אבל שלא בשעת הסעודה אין צריך להזהר בזה.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


מלח על השלחן – מנהג מרן זצ"ל

שאלה: האם יש חיוב מן הדין במה שנהגו לשים מלח על השלחן קודם ברכת המוציא, והאם יש לנהוג בזה גם בימות חול?

תשובה: בגמרא במסכת ברכות (מ.) אמר רבא בר שמואל משם רבי חייא, אין הבוצע רשאי לברך עד שיביאו מלח או לפתן. (פירוש, אין לברך ברכת המוציא על הפת, עד שיהיה מונח לפני המברך מלח לטבל בו את הפת, או לפתן, כלומר איזה דבר שדרך לטבל בו את הפת, כמו "סלטים" שעושים היום).

וכן פסקו הרמב"ם (פ"ז ה"ג) והטור ומרן השלחן ערוך (סימן קסז סעיף ה).
ובדברי רבותינו הראשונים נתבארו שני טעמים לחיוב זה. שהרא"ה כתב, שצריך שיהיה מלח לפניו, מפני שהפת התפילה בלי מלח אינה ראויה כל כך למאכל, ולכן אינה ראויה גם כן לברכה. ובספר הלכות גדולות כתב, שהטעם לזה הוא מפני שאם לא ישימו לפניו מלח לפני שיברך, יש לחוש שמא אחרי שיברך (לפני שיטעם) יבקש שיביאו לו מלח, ומכיון שאין לדבר אחרי הברכה קודם הטעימה, תקנו שישימו לפניו מלח לפני שיברך. וכן דעת הגר"א מוילנא. (ואף על פי שאם דיבר מענין הסעודה לפני שטעם מן הפת, אינו חוזר לברך, וכגון אם ביקש שיביאו לפניו מלח לפני שטעם, אינו חוזר לברך, כמו שביארנו כבר, מכל מקום לכתחילה אין להפסיק אפילו באופן המותר).

ומבואר בפוסקים שאין החיוב בזה מעיקר הדין, אלא בזמנם, שהיתה הפת תפילה לגמרי, בלי שום טעם, ולכן לא היתה רגילות כלל לאכול לחם בלי מלח, אבל בזמנינו, שהפת מוטעמת במלח מזמן לישת הבצק, אין בזה חיוב מן הדין. וכן מבואר, שפת שהיא נקיה, כמו פת חטים שלנו, שראויה היא למאכל גם בלי מלח, גם כן אין חיוב מן הדין לשים מלח לפני המברך. וכן אם בדעתו של המברך לאכול את הפת לבדה, אפילו אם אינה מוטעמת כלל, גם כן אין חיוב מן הדין לאכלה עם מלח. שהרי בכל אחד מן המקרים הללו, לא שייכים הטעמים שכתבו הפוסקים בזה.

וכן פסק מרן השלחן ערוך, שאם הפת נקיה, כגון פת חטים, או שהיא מתובלת במלח, כמו הפת שלנו, או שמתכוין המברך לאכלה לבדה בלי שום תוספת, אינו צריך להמתין עד שיונח מלח לפניו.

ומכל מקום, המנהג פשוט אצל כל ישראל, להניח מלח על השלחן מזמן הברכה עד סיום הסעודה, וכן היה מנהג מרן הרב זצ"ל, לדקדק בזה, בין בשבתות ובין בימי חול, וכמו שכתב הרמ"א, שמצוה להביא מלח על כל שלחן קודם שיבצע מן הפת, מפני שהשלחן דומה למזבח, והאכילה כקרבן (כשהיא באה לתת כח לאוכל לעבוד את בוראו), ונאמר (ויקרא ב) "על כל קרבנך תקריב מלח", והוא מגין מן הפורענות. לכן, נכון הדבר לדקדק לשים מלח לפני המברך, בימות החול, ובפרט בשבתות, שכן המנהג אצל כל ישראל. (ויש בזה עוד טעמים על פי דברי המקובלים).

תאריך השאלה:
י"ט טבת תשע"ז / 17 בינואר 2017

ובכל זאת כתב בגליון בכתב יד קדשו, שבמקום צורך היקל בדבר. כלומר, מעיקר הדין ראוי יותר שלא להעלות. אבל אם יש בזה עגמת נפש יש להקל.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


שאלה: האם עיור יכול לעלות לתורה?

תשובה: העולה לתורה, ומברך לפני ואחרי הקריאה, עליו לקרוא בעצמו בתורה. ואם הוא אינו רוצה לקרוא בעצמו בתורה לפני הציבור, מפני שאינו בקי בטעמי המקרא וכדומה, השליח ציבור קורא בתורה, והעולה לתורה חייב לקרוא ביחד איתו בלחש את כל הפסוקים.

ומעתה לגבי השאלה שלפנינו. הנה אדם שהוא עיור, הרי הוא אינו יכול לקרוא בתורה בעצמו, מפני שהוא אינו רואה את הספר תורה. וכן דעת הרבה מרבותינו הראשונים, שפסקו שמטעם זה, אין להעלות אדם עיור לתורה. וכן מרן השלחן ערוך (סימן קלט סעיף ג) פסק שמן הדין אין להעלות אדם עיור (סומא) לתורה.

לעומת זאת לדעת רבינו בעל האשכול, ניתן להעלות עיור לתורה, מפני שהעיור יכול לצאת ידי חובת הקריאה, כשהוא שומע אותה מפיו של השליח ציבור. אולם כאמור, מרן השלחן ערוך פסק כדעת הפוסקים האסורים על עיור לעלות לתורה.

והנה לכאורה, מאחר וקבלנו עלינו את הוראות מרן השלחן ערוך, אם כן אין להעלות עיור לתורה, הלכה למעשה. אולם בשו"ת משאת בנימין (סימן סב) להגאון רבי בנימין סלניק, שחי סמוך לזמן מרן השלחן ערוך, כתב לדון בזה, מאחר ולעת זקנתו, הגאון בעל משאת בנימין בעצמו, נעשה עיור, (כי "חשכו הרואות בארובות", כלומר העיניים), והוא בתשובתו, הביא את דברי מרן השלחן ערוך, והשיג עליהם, וערך את דבריו בסגנון מליצי, ונביא מקצת מהם:

"בענין אם סומא יכול לעלות ולקרות בתורה, המאסף לכל המחנות, הגאון והמופלג בדורו מוהר"ר יוסף קארו נשמתו עדן, בספר הבית יוסף שלו, ליקט ואסף לכל הדעות, ושקל וערך, והעלה לאיסורא, שאינו רשאי לעלות לתורה בין המנויים, ואני אמרתי, כי זה עתה לעת זקנתי חשכו הרואות בארובות, ותכהנה עיני מראות, ולפי אשר עלתה במחשבה של הרב ז"ל, לגרשני מלהסתפח בנחלת ה' ותורת אמת חיי עולם, לבלתי אחשב במספר המנויים לעלות, ולכן אמרתי וגמרתי בלבי חלילה לי מלעזוב את דרך עץ החיים ומלאחוז בענפיה, אהבתי זאת התעודה מימי קדם קדמתה, משפטה ודתה, וגם לעת זקנתי בל אשליכה, ובה אתהלכה, ואפתח בדבר הלכה, לראות על מה עשה לי הרב ככה"...

ובסיכום כתב, שלא שמענו לדברי מרן השלחן ערוך בדין זה. וכן הגאון רבי חיים פלאג'י בספר חיים (סימן יא) כתב שבאיזמיר, אף על פי שנהגו בכל הדינים כדברי מרן השלחן ערוך, מכל מקום בענין זה לא נהגו כדעת מרן, והיו מעלים עיור לתורה. וכן האריכו בזה עוד מגדולי הפוסקים.

ולמעשה, העיד הגאון הראשון לציון מהר"ר יצחק יוסף שליט"א, שבצעירותו ראה בעיניו, שהיה חזן אחד, ושמו ר' מרדכי חלפון ז"ל, שהיה נעים זמירות ישראל, והיה הולך ברגל ביום השבת, כדי לשמוע את מרן זצ"ל מקריא את ברכת הכהנים בנעימה, והוא היה עיור בשתי עיניו. ומרן זצ"ל היה מעלה אותו לספר תורה, והיה סומך על דברי בעל האשכול שהזכרנו, מפני שהדבר עלול לגרום לאדם שאינו רואה בשני עיניו, לעגמת נפש עצומה. וידוע, שמי שסובל ואינו רואה בעיניו, הרי זה אחד הדברים הקשים ביותר לאדם, וממילא הוא נעצב אל לבו מאד, ואסור לנו להחמיר עליו שלא להעלותו לתורה, אלא נוכל לסמוך על דברי בעל האשכול. וכן נוהגים בבתי מדרשות הנוהגים על פי פסקי מרן הקדוש זצ"ל, שאף על פי שכמעט בכל דבר אין אנו זזים מפסק מרן השלחן ערוך, מכל מקום בענין זה, הנוגע לכבודו של העיור, ולשמחו מיגונו, מאחר ויש לנו את בעל האשכול לסמוך עליו, ובהצטרף דעת פוסקים אחרים כפי שהזכרנו, העיקר שיש להקל בדבר, ומעלים את העיור לתורה. ובפרט ביום שמחת תורה, שכל הציבור עולה לתורה, שאז יש להקל בדבר יותר.

תאריך השאלה:
י"ט טבת תשע"ז / 17 בינואר 2017

מותר בהחלט, ומצוה לעשות תענית דיבור בשבת. אבל אסור שהתענית תגרום לחוסר נעימות בתוך הבית. וצריך לעשות את הכל בחכמה.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


תענית דיבור

שאלה: האם יש מקור למה שיש נוהגים לעשות "תענית דיבור"?

תשובה: תענית דיבור, שנהגו בה רבים בפרט בדורות הקודמים, פירושה, שהאדם נמנע לגמרי מכל דבר שאינו דברי תורה ממש, ובמשך יום שלם אינו מוציא דבר שאינו של דברי תורה מפיו. ואפילו דבר שהוא נצרך לו ביותר, ולא שייך בו שום ענין של איסור, כגון שמבקש שיגישו לו את הלחם וכדומה, גם מדיבור כזה היו נמנעים לגמרי, וכל דיבורם ביום ההוא לא היה אלא בדברי תורה ויראת שמים בלבד.

ובאמת שבדברי רבותינו חכמי התלמוד והראשונים, לא מצאנו בפירוש מקור ל"תענית דיבור". ואף שהחמירו מאד רבותינו בעוון מי שמפסיק באמצע לימוד התורה לדברים בטלים, מכל מקום לגבי תענית דיבור, שלא ידבר אדם שום דיבור של חול במשך כל היום, לא הוזכר מנהג זה בדברי חז"ל באופן מפורש.

אך גדולי המקובלים במאות השנים האחרונות, ובתוכם הרב בעל ספר חמדת ימים, הפליגו במעלת המתענה תענית דיבור במשך יום שלם. וכתבו שמעלתה של תענית דיבור, גדולה מבחינה מסויימת יותר מתענית של מאכלים. ולכן בפרט בימים אלה, שהם ימי השובבי"ם (הימים הללו, שבין פרשת שמות, לפרשת משפטים, נקראים ימי "שובבים", שהם ראשי תיבות של הפרשיות ש'מות ו'ארא ב'א ב'שלח י'תרו מ'שפטים. והם ימים המסוגלים מאד לתיקון העוונות הנוגעים לקדושה), הנהיגו לעשות סדר תיקונים ולימוד, עם תענית דיבור.

גם רבינו הגר"א מוילנא, כתב באגרתו בספר עלים לתרופה, שעד יום מותו צריך האדם לייסר את עצמו, ולא בתעניות וסיגופים, רק ברסן פיו ותאוותיו, וזוהי התשובה. וזהו כל פרי העולם הבא. וזה יותר מכל התעניות והסיגופים שבעולם. ועל כל רגע ורגע שאדם חוסם את פיו בעולם הזה, זוכה בשבילו לאור הגנוז שאין כל מלאך ובריה יכולים לשער. ובזה יכופר לו כל עוון. גם הגאון המשנה ברורה (סימן תקעא) כתב, שכשאדם רוצה להתנדב תענית, טוב יותר שיקבל עליו תענית מן הדיבור ממה שיקבל עליו תענית מן האכילה.

ובשנת התרפ"ח, עמד בירושלים הגאון המקובל החסיד רבי יצחק אלפייה זצ"ל, אשר אודותיו שמענו נפלאות ממרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל שהפליג בכח מעשיו של רבי יצחק אלפייה, שהיה בעל מופת, וחסיד וקדוש, ופרסם ספר בשם "קונטריס היחיאלי" (אשר כמה עותקים ממנו נכרכו על ידי המקובל רבי יצחק כדורי זצ"ל), ובו האריך מאד להביא מדברי האחרונים, להפליג בחשיבותה של תענית דיבור. ורבי יצחק זצ"ל, יסד חברה חדשה שנקראה בשם "אור חדש וצמח צדיק", שעיקר מטרתה ותקנתה היתה להרבות תורה וטהרה ותפלה בתענית דיבור. ובכל ראש חודש שבט, היו מתכנסים אנשי החבורה וקובעים שעות לתורה ותפלה בתענית דיבור. וכתב הרב זצ"ל שמעלתה של תענית זו עולה לסך עצום של תעניות רגילות שהאדם יכול לקבל על עצמו לכפרת עוונותיו.

גם מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל, היה אומר שיש מעלה גדולה בתענית דיבור. ובפרט לאברכים העוסקים בתורה, היה אומר שיש תועלת בתענית דיבור. וכשחלה מרן זצ"ל לפני כעשר שנים, ובאנו נכדיו לבקרו, אמר לנו כי טוב עבורו שנעסוק בתורה בתענית דיבור, ועל ידי זה יזכה בעזרת ה' לרפואה.

וכן בבית מדרשו של הגאון החסיד רבי מנשה שוע שליט"א בירושלים (בתוך בית המדרש "יחוה דעת" בירושלים), נוהגים בימי השובבי"ם לערוך תיקון, ומשתדלים לעשותו בתענית דיבור. והציבור כולו מתגבר בתפלה כל היום, בקדושה וטהרה ובהתרוממות הנפש. וכן ראינו נשים צדקניות בנות עליה, שבפרט בימי הזקנה, כאשר לא היה להן צורך כל כך לדבר עם ילדיהן וכדומה, נהגו בתענית דיבור על כל פנים למשך כמה שעות, והיו קוראות תהלים בדבקות. אשרי עין ראתה כל אלה.

אולם יש להדגיש כי לא היתה נוחה דעת מרן זצ"ל, מכך שאברכים העסוקים בתורה יעסקו באמירת תהלים במשך יום שלם בתענית דיבור, כי לסברתו, אין לך מעלה גדולה ממעלת לימוד הש"ס והפוסקים בעומק העיון, ואף אם לעתים יש לקרוא תהלים, אך אין להנהיג כן כדבר כללי לכל בני הישיבות. ואף שבישיבת פורת יוסף נהגו לעשות סדר תענית דיבור וקריאת תהלים ביום ט"ו בשבט, ונעשה כן בהסכמת ראש הישיבה הגאון רבי יהודה צדקה זצ"ל, מכל מקום כאשר רצו לעשות כן בכולל "חזון עובדיה" של מרן זצ"ל, לא הסכים מרן זצ"ל שיעשו כן, אלא צוה שימשיכו בלימודם הרגיל, ומה טוב אם יעשו כן בתענית דיבור. ועל כל פנים העיקר הוא שיהיו עוסקים בתורה, ובשעת הלימוד לא יפנו לדברים בטלים. (וכן הוא זצ"ל היה נוהג רוב ככל ימיו). ישמע חכם ויוסף לקח.

תאריך השאלה:
י"ח טבת תשע"ז / 16 בינואר 2017

מרן זצ"ל השיב שאסור לעשות כן.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


סחיטת לימונים בשבת

בהלכה הקודמת ביארנו שאסור לסחוט בשבת פירות שיש אנשים שנוהגים לסוחטם לצורך משקה היוצא מהם, וכן ביארנו שמותר לסחוט ביד (ולא על ידי כלי) פירות לתוך תבשיל או מאכל, כגון לסחוט תפוזים על גבי סלט פירות, באופן שהמשקה נבלע ומתערב בתוך הפירות מייד אחרי סחיטתו, משום שאין האיסור לסחוט בשבת אלא כאשר מפרידים מן הפרי את החלק הנוזלי הנחשב משקה מן החלק המוצק הנחשב מאכל, אבל כאשר החלק הנוזלי, דהיינו המשקה הנסחט, הופך מייד עם נפילתו לכלי שוב למאכל מוצק, לא שייך בזה איסור סחיטה.

ולעניין סחיטת לימונים בשבת, הנה לכאורה היה לאסור בהחלט סחיטת לימונים בשבת, שהרי הדרך היא לסוחטן במקומות רבים, אדרבא, עיקר ייעודו של הלימון הוא לסחיטה לצורך  המיץ שלו, ואף שלסחוט לימון ביד על גבי מאכל בודאי שיש להקל כמו שבארנו, אבל לסחוט לימון לתוך משקה כדי להכין לימונדא, או לתוך כלי ריק לכאורה היה לאסור. אלא שבזמנו של מרן הבית יוסף נהגו במצרים לסחוט לימונים בשבת גם לצורך הכנת משקאות, ומרן תמה על מנהג זה שהכל היו נוהגין כן, אפילו תלמידי חכמים גדולים,ואף אחד לא פקפק בזה,וכתב להסביר את המנהג, שלא נאסרה סחיטה אלא כששותים מי סחיטת הפרי בלא תערובת משקה אחרת, כמו מיץתפוזים וכן שאר מיצי פירות. אבל מיץ לימון, שאין הדרך לשתות אותו בפני עצמו, אלא רק על ידי תערובת מים וסוכר, (או לצורך תיבול מאכלים) אין איסור לסחטן בשבת. וכן פסקו רבים מן הפוסקים, וכן פסק מרן בשולחן ערוך, אבל כנגדו קמו כמה פוסקים וערערו על דין זה.

לפיכך פסק מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א, שאף שבודאי העיקר להלכה שמותר לסחוט לימונים בשבת אפילו לתוך משקה ואפילו תוך כלי ריק בכדי להכין ממנו משקה או להשתמש בו לתיבול הסלט בשבת, וכדעת מרן השולחן ערוך, מכל מקום נכון לחוש לכתחילה לדברי המחמירים בזה, משום שאפשר להחמיר בזה בנקל, והיינו כשמכין לימונדא, ישים קודם בכלי את הסוכר ויסחט על גביו את הלימון, שאז הלימון נבלע בסוכר, וממילא אין בזה שייכות למלאכת סחיטה,שהרי הסוכר הוא מאכל ואינו משקה, כפי שביארנו, ורק אחר כך ימזוג את המים להכנת הלימונדא. וכתב רבינו חיים פלאג'י שאמרו סימן לזה: והנה "סולם" מוצב, ראשי תיבות, סוכר לימון מים. וכל זה על דרך חומרא, אבל מעיקר הדין יש להקל בזה כדעת מרן, אלא שנכון להחמיר בזה במקום שאפשר.

תאריך השאלה:
י"ח טבת תשע"ז / 16 בינואר 2017

כל דברי מרן זצ"ל בשו"ת יביע אומר ח"ט, הם מעיקר הדין. שבאמת נכון שהעיור לא יעלה לתורה, אבל למעשה במקרה שהעיור רוצה לעלות, ויש חשש פגיעה אם לא יעלוהו, יש לסמוך על המיקלים. וכמו שכתב בתשובה בשו"ת יביע אומר ח"ט סימן פג אות ז בהערות מכתב ידו, שבמקום צורך גדול ביום פקודת השנה של אביו של העיור, התיר לו מרן זצ"ל לעלות למפטיר. עיין שם. ולכן למעשה כמו שכתבנו, טוב שלא לעשות כן, אבל אם יש צורך גדול, או שיש חשש פגיעה או עוגמת נפש, יש להקל.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


שאלה: האם עיור יכול לעלות לתורה?

תשובה: העולה לתורה, ומברך לפני ואחרי הקריאה, עליו לקרוא בעצמו בתורה. ואם הוא אינו רוצה לקרוא בעצמו בתורה לפני הציבור, מפני שאינו בקי בטעמי המקרא וכדומה, השליח ציבור קורא בתורה, והעולה לתורה חייב לקרוא ביחד איתו בלחש את כל הפסוקים.

ומעתה לגבי השאלה שלפנינו. הנה אדם שהוא עיור, הרי הוא אינו יכול לקרוא בתורה בעצמו, מפני שהוא אינו רואה את הספר תורה. וכן דעת הרבה מרבותינו הראשונים, שפסקו שמטעם זה, אין להעלות אדם עיור לתורה. וכן מרן השלחן ערוך (סימן קלט סעיף ג) פסק שמן הדין אין להעלות אדם עיור (סומא) לתורה.

לעומת זאת לדעת רבינו בעל האשכול, ניתן להעלות עיור לתורה, מפני שהעיור יכול לצאת ידי חובת הקריאה, כשהוא שומע אותה מפיו של השליח ציבור. אולם כאמור, מרן השלחן ערוך פסק כדעת הפוסקים האסורים על עיור לעלות לתורה.

והנה לכאורה, מאחר וקבלנו עלינו את הוראות מרן השלחן ערוך, אם כן אין להעלות עיור לתורה, הלכה למעשה. אולם בשו"ת משאת בנימין (סימן סב) להגאון רבי בנימין סלניק, שחי סמוך לזמן מרן השלחן ערוך, כתב לדון בזה, מאחר ולעת זקנתו, הגאון בעל משאת בנימין בעצמו, נעשה עיור, (כי "חשכו הרואות בארובות", כלומר העיניים), והוא בתשובתו, הביא את דברי מרן השלחן ערוך, והשיג עליהם, וערך את דבריו בסגנון מליצי, ונביא מקצת מהם:

"בענין אם סומא יכול לעלות ולקרות בתורה, המאסף לכל המחנות, הגאון והמופלג בדורו מוהר"ר יוסף קארו נשמתו עדן, בספר הבית יוסף שלו, ליקט ואסף לכל הדעות, ושקל וערך, והעלה לאיסורא, שאינו רשאי לעלות לתורה בין המנויים, ואני אמרתי, כי זה עתה לעת זקנתי חשכו הרואות בארובות, ותכהנה עיני מראות, ולפי אשר עלתה במחשבה של הרב ז"ל, לגרשני מלהסתפח בנחלת ה' ותורת אמת חיי עולם, לבלתי אחשב במספר המנויים לעלות, ולכן אמרתי וגמרתי בלבי חלילה לי מלעזוב את דרך עץ החיים ומלאחוז בענפיה, אהבתי זאת התעודה מימי קדם קדמתה, משפטה ודתה, וגם לעת זקנתי בל אשליכה, ובה אתהלכה, ואפתח בדבר הלכה, לראות על מה עשה לי הרב ככה"...

ובסיכום כתב, שלא שמענו לדברי מרן השלחן ערוך בדין זה. וכן הגאון רבי חיים פלאג'י בספר חיים (סימן יא) כתב שבאיזמיר, אף על פי שנהגו בכל הדינים כדברי מרן השלחן ערוך, מכל מקום בענין זה לא נהגו כדעת מרן, והיו מעלים עיור לתורה. וכן האריכו בזה עוד מגדולי הפוסקים.

ולמעשה, העיד הגאון הראשון לציון מהר"ר יצחק יוסף שליט"א, שבצעירותו ראה בעיניו, שהיה חזן אחד, ושמו ר' מרדכי חלפון ז"ל, שהיה נעים זמירות ישראל, והיה הולך ברגל ביום השבת, כדי לשמוע את מרן זצ"ל מקריא את ברכת הכהנים בנעימה, והוא היה עיור בשתי עיניו. ומרן זצ"ל היה מעלה אותו לספר תורה, והיה סומך על דברי בעל האשכול שהזכרנו, מפני שהדבר עלול לגרום לאדם שאינו רואה בשני עיניו, לעגמת נפש עצומה. וידוע, שמי שסובל ואינו רואה בעיניו, הרי זה אחד הדברים הקשים ביותר לאדם, וממילא הוא נעצב אל לבו מאד, ואסור לנו להחמיר עליו שלא להעלותו לתורה, אלא נוכל לסמוך על דברי בעל האשכול. וכן נוהגים בבתי מדרשות הנוהגים על פי פסקי מרן הקדוש זצ"ל, שאף על פי שכמעט בכל דבר אין אנו זזים מפסק מרן השלחן ערוך, מכל מקום בענין זה, הנוגע לכבודו של העיור, ולשמחו מיגונו, מאחר ויש לנו את בעל האשכול לסמוך עליו, ובהצטרף דעת פוסקים אחרים כפי שהזכרנו, העיקר שיש להקל בדבר, ומעלים את העיור לתורה. ובפרט ביום שמחת תורה, שכל הציבור עולה לתורה, שאז יש להקל בדבר יותר.

תאריך השאלה:
י"ז טבת תשע"ז / 15 בינואר 2017

נכון לומר את הוידוי, שהרי גם האנשים לא חטאו בכל העוונות, ומתפללים על כל ישראל, וכן על גלגולים שעברו.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


דין קריאת שמע על המיטה לנשים ולאחר חצות

בהלכה הקודמת ביארנו, כי יש לברך קודם קריאת שמע שעל המיטה את "ברכת המפיל" (המודפסת בכל הסידורים עם נוסח קריאת שמע שעל המיטה), וברכה זו, בשם ומלכות היא נאמרת ככל שאר הברכות. וביארנו גם, כי אף על פי שיש להזהר לכתחילה שלא לדבר אחר קריאת שמע, כדי שלא להפסיק בין קריאת שמע לשינה, מכל מקום אם עבר ודיבר, אינו חוזר ומברך, וברכתו אינה ברכה לבטלה. וטעם הדבר, מפני שעיקרה של ברכה זו, אינה ברכה על השינה של המברך, אלא על מנהג וטבע העולם שהולכים לישון.

והנה על פי פשוטם של דברים, אין ספק כי יש לברך ברכת המפיל בין אם הולך לישון בתחילת הלילה, ובין אם הולך לישון בסוף הלילה, שהרי הלילה כולו זמן שינה הוא, ובזמן שבני אדם רגילים לישון, יש לברך ברכה זו.

והגאון רבי ישעיה באסן (מגדולי רבני איטליה, רבו של הרמח"ל) כתב בספרו שו"ת לחמי תודה (סימן כא) שיש מי שרצה לומר שעל פי הסוד אין לברך ברכת המפיל כשהולך לישון אחר חצות הלילה, אבל אין האמת כן, אלא צריך לברך המפיל בכל זמן שהולך לישון בלילה. אלא שכמה מרבותינו המקובלים כתבו שעל פי הקבלה אין לברך ברכה זו אחר חצות הלילה, וכן הסכים להלכה רבינו יוסף חיים מבבל, בשו"ת רב פעלים (סוד ישרים סי' יד). וכן כתב בספר חסד לאלפים, שמנהג החסידים המקובלים בירושלים ת"ו (תבנה ותכונן), שלא לברך המפיל אחר חצות הלילה. וכן כתבו עוד רבים מחכמי ירושלים. הלכך, כיון שהמנהג בזה אינו פשוט כדעת מרן השלחן ערוך, ועוד שיש בזה מחלוקת, ובברכות אנו נוקטים בדרך כלל על פי הכלל "ספק ברכות להקל", לכן כתב מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל, שכדי לחוש לדברי המקובלים (כשהולך לישון אחר חצות הלילה), יברך ברכת המפיל בלא שם ומלכות, ויהרהר שם ומלכות בלבו, ודיו בכך.

והנה כל זאת כתבנו לפי שמה שנתבאר בספרי מרן זצ"ל בכמה מקומות. אולם למעשה יש לציין, כי מנהג מרן זצ"ל עצמו, להתעלם משיטת רבותינו המקובלים בענין זה, והוא הולך על פי דרך הפסקנים, שמברכים אף אחר חצות הלילה ברכת המפיל בשם ומלכות. וכן הורה למעשה לבנו הרה"ג רבי דוד יוסף שליט"א, שיכתוב בספרו הלכה ברורה, כי למעשה לדעתו יש לברך אפילו אחר חצות הלילה, בשם ומלכות.

הנשים אף הן חייבות בקריאת שמע על המיטה, מפני שקריאת שמע על המיטה באה לשמירה, והנשים אף הן צריכות שמירה, ולכן אף על פי שמעיקר הדין הן פטורות מקריאת שמע שביום (אלא שהנכון הוא שיקראו גם הן קריאת שמע בכל בוקר, בלא הזכרת שם ומלכות בברכות קריאת שמע), מכל מקום בקריאת שמע שעל המיטה, הן חייבות. וגם בברכת המפיל הן חייבות, מפני שברכה זו אינה נחשבת למצוה עשה שהזמן גרמא (כלומר מצות עשה התלויה בזמן, כגון סוכה ולולב השייכות רק בימי הסוכות), מפני שהיא ברכת השבח השייכת בעצם בכל זמן, אלא שלא בכל זמן רגילים בני אדם לישון, ולכן אין לברכה ביום, אבל הנשים חייבות לברכה קודם השינה.

תאריך השאלה:
ט"ז טבת תשע"ז / 14 בינואר 2017

לא יקרא בלחש, אלא יכוין לצאת ידי חובה מפי הקורא בתורה.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


שאלה: האם עיור יכול לעלות לתורה?

תשובה: העולה לתורה, ומברך לפני ואחרי הקריאה, עליו לקרוא בעצמו בתורה. ואם הוא אינו רוצה לקרוא בעצמו בתורה לפני הציבור, מפני שאינו בקי בטעמי המקרא וכדומה, השליח ציבור קורא בתורה, והעולה לתורה חייב לקרוא ביחד איתו בלחש את כל הפסוקים.

ומעתה לגבי השאלה שלפנינו. הנה אדם שהוא עיור, הרי הוא אינו יכול לקרוא בתורה בעצמו, מפני שהוא אינו רואה את הספר תורה. וכן דעת הרבה מרבותינו הראשונים, שפסקו שמטעם זה, אין להעלות אדם עיור לתורה. וכן מרן השלחן ערוך (סימן קלט סעיף ג) פסק שמן הדין אין להעלות אדם עיור (סומא) לתורה.

לעומת זאת לדעת רבינו בעל האשכול, ניתן להעלות עיור לתורה, מפני שהעיור יכול לצאת ידי חובת הקריאה, כשהוא שומע אותה מפיו של השליח ציבור. אולם כאמור, מרן השלחן ערוך פסק כדעת הפוסקים האסורים על עיור לעלות לתורה.

והנה לכאורה, מאחר וקבלנו עלינו את הוראות מרן השלחן ערוך, אם כן אין להעלות עיור לתורה, הלכה למעשה. אולם בשו"ת משאת בנימין (סימן סב) להגאון רבי בנימין סלניק, שחי סמוך לזמן מרן השלחן ערוך, כתב לדון בזה, מאחר ולעת זקנתו, הגאון בעל משאת בנימין בעצמו, נעשה עיור, (כי "חשכו הרואות בארובות", כלומר העיניים), והוא בתשובתו, הביא את דברי מרן השלחן ערוך, והשיג עליהם, וערך את דבריו בסגנון מליצי, ונביא מקצת מהם:

"בענין אם סומא יכול לעלות ולקרות בתורה, המאסף לכל המחנות, הגאון והמופלג בדורו מוהר"ר יוסף קארו נשמתו עדן, בספר הבית יוסף שלו, ליקט ואסף לכל הדעות, ושקל וערך, והעלה לאיסורא, שאינו רשאי לעלות לתורה בין המנויים, ואני אמרתי, כי זה עתה לעת זקנתי חשכו הרואות בארובות, ותכהנה עיני מראות, ולפי אשר עלתה במחשבה של הרב ז"ל, לגרשני מלהסתפח בנחלת ה' ותורת אמת חיי עולם, לבלתי אחשב במספר המנויים לעלות, ולכן אמרתי וגמרתי בלבי חלילה לי מלעזוב את דרך עץ החיים ומלאחוז בענפיה, אהבתי זאת התעודה מימי קדם קדמתה, משפטה ודתה, וגם לעת זקנתי בל אשליכה, ובה אתהלכה, ואפתח בדבר הלכה, לראות על מה עשה לי הרב ככה"...

ובסיכום כתב, שלא שמענו לדברי מרן השלחן ערוך בדין זה. וכן הגאון רבי חיים פלאג'י בספר חיים (סימן יא) כתב שבאיזמיר, אף על פי שנהגו בכל הדינים כדברי מרן השלחן ערוך, מכל מקום בענין זה לא נהגו כדעת מרן, והיו מעלים עיור לתורה. וכן האריכו בזה עוד מגדולי הפוסקים.

ולמעשה, העיד הגאון הראשון לציון מהר"ר יצחק יוסף שליט"א, שבצעירותו ראה בעיניו, שהיה חזן אחד, ושמו ר' מרדכי חלפון ז"ל, שהיה נעים זמירות ישראל, והיה הולך ברגל ביום השבת, כדי לשמוע את מרן זצ"ל מקריא את ברכת הכהנים בנעימה, והוא היה עיור בשתי עיניו. ומרן זצ"ל היה מעלה אותו לספר תורה, והיה סומך על דברי בעל האשכול שהזכרנו, מפני שהדבר עלול לגרום לאדם שאינו רואה בשני עיניו, לעגמת נפש עצומה. וידוע, שמי שסובל ואינו רואה בעיניו, הרי זה אחד הדברים הקשים ביותר לאדם, וממילא הוא נעצב אל לבו מאד, ואסור לנו להחמיר עליו שלא להעלותו לתורה, אלא נוכל לסמוך על דברי בעל האשכול. וכן נוהגים בבתי מדרשות הנוהגים על פי פסקי מרן הקדוש זצ"ל, שאף על פי שכמעט בכל דבר אין אנו זזים מפסק מרן השלחן ערוך, מכל מקום בענין זה, הנוגע לכבודו של העיור, ולשמחו מיגונו, מאחר ויש לנו את בעל האשכול לסמוך עליו, ובהצטרף דעת פוסקים אחרים כפי שהזכרנו, העיקר שיש להקל בדבר, ומעלים את העיור לתורה. ובפרט ביום שמחת תורה, שכל הציבור עולה לתורה, שאז יש להקל בדבר יותר.

תאריך השאלה:
ט"ז טבת תשע"ז / 14 בינואר 2017

המהרש"ל בזמן מרן השלחן ערוך, ונלב"ע בשנת של"ד. לכן אינו מן הראשונים ממש. ואף שהיחס כלפי הדור ההוא אינו כפי היחס לשאר הדורות שאחריהם, מכל מקום אינם מן הראשונים ממש. ואמנם בשו"ת אהל אברהם (הכהן) סימן צ, כתב שמהרש"ל הוא גדול האחרונים.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


שאלה: אדם שנתחייב בברכה אחרונה על איזה מאכל (כגון שאכל פירות בשיעור כזית, שהוא שיעור של כעשרים ושבעה גרם), וקודם שבירך ברכה אחרונה, עשה צרכיו, ונתחייב בברכת אשר יצר, איזו ברכה עליו לברך קודם, ברכת אשר יצר, או ברכה אחרונה על מה שאכל?

--------------------------------------
מנויים יקרים, שימו לב שבשבועות האחרונים נוספה האפשרות להאזין להלכה היומית מפי הרה"ג יעקב ששון, נכד מרן זצ"ל, שמעו ותחי נפשכם
להאזנה לחץ כאן
--------------------------------------

תשובה: הנה בשאלה זו כבר דן המהרש"ל (רבי שלמה לוריא, מגדולי האחרונים בלובלין שבמזרח פולין, לפני קרוב לחמש מאות שנה, וחיבר ספר ים של שלמה על סדר הש"ס) בתשובתו (סימן צז), וכתב, שמי שנתחייב בברכה אחרונה על מה שאכל, ואחר כך התחייב בברכת אשר יצר, עליו לברך קודם כל אשר יצר, ורק אחר כך יברך ברכה אחרונה, לפי הכלל  (בברכות נא:) שתדיר ושאינו תדיר תדיר קודם, כלומר, מצוה שהיא תדירה (תמידית) יותר, קודמת למצוה שאינה תדירה כמוה, וברכת אשר יצר היא קבועה בכל יום כמה פעמים, ואילו ברכה אחרונה, אפשר שלא יתחייב בה אדם אפילו ימים רבים.

והגאון יעב"ץ (רבי יעקב עמדין בן צבי, בנו של ה"חכם צבי", מגדולי האחרונים בגרמניה לפני כשלש מאות שנה) כתב על זה: ולפי עניות דעתי, מי אומר שאין זו (ברכה אחרונה) תדירה כמו זו? ואדרבא אצל רוב בני  אדם אכילה ושתיה תדירים יותר מברכת אשר יצר. ולכן אם אנו דנים לפי הטעם שתדיר קודם, יש לומר שעלינו להקדים דוקא את הברכה האחרונה לברכת אשר יצר. ומכל מקום כתב, שהוא מסכים לפסק מהרש"ל, אבל לא מהטעם שכתב שברכת אשר יצר היא תדירה יותר, אלא מטעם אחר, והוא, שמכיון שכעת נתחייב אדם זה להודות לה' יתברך על תיקון גופו בברכת אשר יצר, לכן בודאי שמוטל עליו לברך קודם כל על הברכה שנתחייב בה כעת, שכן ברכה אחרונה בלאו הכי כבר לא יוכל לברך סמוך לאכילה שכן כבר עבר זמנה. לכן יברך אשר יצר, ואחר כך יברך ברכה אחרונה.  ודנו בזה עוד מגדולי הפוסקים, והביאו ראיות לכאן ולכאן.

ולהלכה, כתב מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל (יבי"א ח"ט דף קעג ע"ב), שיברך קודם ברכת אשר יצר, ואחר כך יברך ברכה אחרונה, בין מהטעם שכתב המהרש"ל ובין מטעמו של הגאון יעב"ץ.

תאריך השאלה:
י"ד טבת תשע"ז / 12 בינואר 2017

גם בנורת לד יש להחמיר בזה, משום שיש כאן איסור דרבנן בהפעלתם.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


נורה הנדלקת באמצעות חיישן – תשובת מרן זצ"ל

שאלה: בבנין שלנו בצרפת, התאורה בחדר המדרגות נדלקת באופן אוטומטי באמצעות חיישן שמרגיש אם יש שם אנשים. האם מותר לי להכנס לחדר המדרגות בשבת?

תשובה: במסכת שבת (דף קכ:) אמרו, נאמר בתורה, "לא תעשה כל מלאכה", עשייה, הוא שאסור, אבל "גרמא", מותרת. כלומר, לא אסרה התורה לעשות בשבת, אלא מלאכה שנעשית על ידי האדם באופן הרגיל, למשל, להשקות את השדה בשבת בידיים, אסור מן התורה. אבל דבר שהאדם לא עושה אותו באופן ישיר, ולמשל, אדם ששופך מים בביתו כדי לנקותו, והמים זורמים משם מאליהם על ידי המרזב לגינת הבנין, הרי השקיה זו אינה מעשה "בידים", אלא בדרך "גרמא". ונחלקו הפוסקים, אם דבר שנעשה בגרמא, מותר לעשותו לכתחילה, גם בלי שיש הפסד מהדבר, או שאין להקל בדבר.

ומעתה לגבי הדלקת אור חשמל בשבת, ידוע שהדבר אסור מן התורה, מאחר ובהדלקת אור החשמל נעשה מעשה הבערה, וכך היא דרך ההבערה בנורות שמצויות בזמנינו, שמבעירים אותן באמצעות מתג שמחבר אותן לזרם החשמל. אבל נורות שנדלקות באמצעות חיישן, לכאורה יש מקום לומר שאין זה בגדר "מעשה הבערה", אלא "גרמא" בלבד.

והנה לפני כעשר שנים, הצגנו שאלה כזו בפני מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל, ואז היה מדובר באדם שאמר, שאם לא יתירו לו לעלות במדרגות ביתו בשבת, הרי שהוא יאלץ לעבור לשכונה אחרת לגמרי, והדבר יגרום לו לעגמת נפש גדולה. והוסיף שהוא אינו היחיד שנקלע לבעיה כזו, כי עוד הרבה יהודים גרים בבנינים כאלה, ואין להם אפשרות אחרת לעלות לבתיהם. ובכל זאת מרן זצ"ל השיב, כי חלילה להקל בדבר, מפני שהדלקת הנורה על ידי חיישן תנועה, אינה נחשבת לגרמא, כי כך הדרך הרגילה של הדלקת הנורות הללו, שבהכנס אדם לחדר המדרגות, תיכף החיישנים מרגישים בתנועתו או בחום גופו, וגורמים לנורות להדלק, ויש בדבר איסור ממש מן התורה. ואף על פי שהסברנו למרן זצ"ל, כי הדבר מכביד מאד על הרבה יהודים שדרים בבנינים כאלה, ובעיר פריז, על פי החוק, אין אפשרות להתקין נורות שידלקו באופן ידני בחדר המדרגות, בכל זאת מרן זצ"ל חזר ואמר כי אין מקום כלל להקל בדבר, ועליהם לעבור לדור במקום אחר, וה' יתברך יצליח דרכם, ויברך את בתיהם החדשים, שיהיו מלאים ברכה וטובה.

גם מרן הראשון לציון הגאון רבי יצחק יוסף שליט"א, השיב לאסור בענין זה, והביא שאף הוא הציג את השאלה לפני למעלה מעשרים שנה בפני מרן זצ"ל, והציג בפניו את טענת המיקלים, שמאחר והדבר אינו נעשה בידיים, אם כן אפשר אולי להגדיר את ההדלקה הזו בגדר "גרמא", אך מרן זצ"ל סתר את הדברים, והביא ראיות לסברתו, כי אין כל אפשרות להקל להכנס לבנין כזה בשבת. והביא שכן פסקו גדולי הפוסקים בדורות האחרונים. [אולם במקרה שאין ברירה אחרת, הביא הגאון הראש"ל שליט"א קצת סימוכין להקל בדבר (על פי דברי הרשב"א בשבת קז.), ולכן אדם שאין לו ברירה אחרת, יעשה שאלת חכם כיצד עליו לנהוג].

ולסיכום: אסור להכנס בשבת לחדר שמותקנות בו נורות הנדלקות באמצעות חיישנים.

ובהלכה הבאה נבאר עוד דינים השייכים לענין זה.

תאריך השאלה:
י"ד טבת תשע"ז / 12 בינואר 2017

מן הדין מותר לעבור שם, משום שהאדם שעובר שם, אין לו שום ענין בהדלקת הנורות הללו, והרי זה בגדר פסיק רישיה דלא ניחא ליה באיסור דרבנן, שמותר. כלומר, מאחר והנורות הן נורות לד, ואין בהן חוט להט, והדלקתן לא תורמת לאדם שעובר שם שום דבר, לכן אין איסור בדבר.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


נורה הנדלקת באמצעות חיישן – תשובת מרן זצ"ל

שאלה: בבנין שלנו בצרפת, התאורה בחדר המדרגות נדלקת באופן אוטומטי באמצעות חיישן שמרגיש אם יש שם אנשים. האם מותר לי להכנס לחדר המדרגות בשבת?

תשובה: במסכת שבת (דף קכ:) אמרו, נאמר בתורה, "לא תעשה כל מלאכה", עשייה, הוא שאסור, אבל "גרמא", מותרת. כלומר, לא אסרה התורה לעשות בשבת, אלא מלאכה שנעשית על ידי האדם באופן הרגיל, למשל, להשקות את השדה בשבת בידיים, אסור מן התורה. אבל דבר שהאדם לא עושה אותו באופן ישיר, ולמשל, אדם ששופך מים בביתו כדי לנקותו, והמים זורמים משם מאליהם על ידי המרזב לגינת הבנין, הרי השקיה זו אינה מעשה "בידים", אלא בדרך "גרמא". ונחלקו הפוסקים, אם דבר שנעשה בגרמא, מותר לעשותו לכתחילה, גם בלי שיש הפסד מהדבר, או שאין להקל בדבר.

ומעתה לגבי הדלקת אור חשמל בשבת, ידוע שהדבר אסור מן התורה, מאחר ובהדלקת אור החשמל נעשה מעשה הבערה, וכך היא דרך ההבערה בנורות שמצויות בזמנינו, שמבעירים אותן באמצעות מתג שמחבר אותן לזרם החשמל. אבל נורות שנדלקות באמצעות חיישן, לכאורה יש מקום לומר שאין זה בגדר "מעשה הבערה", אלא "גרמא" בלבד.

והנה לפני כעשר שנים, הצגנו שאלה כזו בפני מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל, ואז היה מדובר באדם שאמר, שאם לא יתירו לו לעלות במדרגות ביתו בשבת, הרי שהוא יאלץ לעבור לשכונה אחרת לגמרי, והדבר יגרום לו לעגמת נפש גדולה. והוסיף שהוא אינו היחיד שנקלע לבעיה כזו, כי עוד הרבה יהודים גרים בבנינים כאלה, ואין להם אפשרות אחרת לעלות לבתיהם. ובכל זאת מרן זצ"ל השיב, כי חלילה להקל בדבר, מפני שהדלקת הנורה על ידי חיישן תנועה, אינה נחשבת לגרמא, כי כך הדרך הרגילה של הדלקת הנורות הללו, שבהכנס אדם לחדר המדרגות, תיכף החיישנים מרגישים בתנועתו או בחום גופו, וגורמים לנורות להדלק, ויש בדבר איסור ממש מן התורה. ואף על פי שהסברנו למרן זצ"ל, כי הדבר מכביד מאד על הרבה יהודים שדרים בבנינים כאלה, ובעיר פריז, על פי החוק, אין אפשרות להתקין נורות שידלקו באופן ידני בחדר המדרגות, בכל זאת מרן זצ"ל חזר ואמר כי אין מקום כלל להקל בדבר, ועליהם לעבור לדור במקום אחר, וה' יתברך יצליח דרכם, ויברך את בתיהם החדשים, שיהיו מלאים ברכה וטובה.

גם מרן הראשון לציון הגאון רבי יצחק יוסף שליט"א, השיב לאסור בענין זה, והביא שאף הוא הציג את השאלה לפני למעלה מעשרים שנה בפני מרן זצ"ל, והציג בפניו את טענת המיקלים, שמאחר והדבר אינו נעשה בידיים, אם כן אפשר אולי להגדיר את ההדלקה הזו בגדר "גרמא", אך מרן זצ"ל סתר את הדברים, והביא ראיות לסברתו, כי אין כל אפשרות להקל להכנס לבנין כזה בשבת. והביא שכן פסקו גדולי הפוסקים בדורות האחרונים. [אולם במקרה שאין ברירה אחרת, הביא הגאון הראש"ל שליט"א קצת סימוכין להקל בדבר (על פי דברי הרשב"א בשבת קז.), ולכן אדם שאין לו ברירה אחרת, יעשה שאלת חכם כיצד עליו לנהוג].

ולסיכום: אסור להכנס בשבת לחדר שמותקנות בו נורות הנדלקות באמצעות חיישנים.

ובהלכה הבאה נבאר עוד דינים השייכים לענין זה.

תאריך השאלה:
י"ד טבת תשע"ז / 12 בינואר 2017

מכל מקום יש בהדלקתן איסור מדרבנן.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


נורה הנדלקת באמצעות חיישן – תשובת מרן זצ"ל

שאלה: בבנין שלנו בצרפת, התאורה בחדר המדרגות נדלקת באופן אוטומטי באמצעות חיישן שמרגיש אם יש שם אנשים. האם מותר לי להכנס לחדר המדרגות בשבת?

תשובה: במסכת שבת (דף קכ:) אמרו, נאמר בתורה, "לא תעשה כל מלאכה", עשייה, הוא שאסור, אבל "גרמא", מותרת. כלומר, לא אסרה התורה לעשות בשבת, אלא מלאכה שנעשית על ידי האדם באופן הרגיל, למשל, להשקות את השדה בשבת בידיים, אסור מן התורה. אבל דבר שהאדם לא עושה אותו באופן ישיר, ולמשל, אדם ששופך מים בביתו כדי לנקותו, והמים זורמים משם מאליהם על ידי המרזב לגינת הבנין, הרי השקיה זו אינה מעשה "בידים", אלא בדרך "גרמא". ונחלקו הפוסקים, אם דבר שנעשה בגרמא, מותר לעשותו לכתחילה, גם בלי שיש הפסד מהדבר, או שאין להקל בדבר.

ומעתה לגבי הדלקת אור חשמל בשבת, ידוע שהדבר אסור מן התורה, מאחר ובהדלקת אור החשמל נעשה מעשה הבערה, וכך היא דרך ההבערה בנורות שמצויות בזמנינו, שמבעירים אותן באמצעות מתג שמחבר אותן לזרם החשמל. אבל נורות שנדלקות באמצעות חיישן, לכאורה יש מקום לומר שאין זה בגדר "מעשה הבערה", אלא "גרמא" בלבד.

והנה לפני כעשר שנים, הצגנו שאלה כזו בפני מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל, ואז היה מדובר באדם שאמר, שאם לא יתירו לו לעלות במדרגות ביתו בשבת, הרי שהוא יאלץ לעבור לשכונה אחרת לגמרי, והדבר יגרום לו לעגמת נפש גדולה. והוסיף שהוא אינו היחיד שנקלע לבעיה כזו, כי עוד הרבה יהודים גרים בבנינים כאלה, ואין להם אפשרות אחרת לעלות לבתיהם. ובכל זאת מרן זצ"ל השיב, כי חלילה להקל בדבר, מפני שהדלקת הנורה על ידי חיישן תנועה, אינה נחשבת לגרמא, כי כך הדרך הרגילה של הדלקת הנורות הללו, שבהכנס אדם לחדר המדרגות, תיכף החיישנים מרגישים בתנועתו או בחום גופו, וגורמים לנורות להדלק, ויש בדבר איסור ממש מן התורה. ואף על פי שהסברנו למרן זצ"ל, כי הדבר מכביד מאד על הרבה יהודים שדרים בבנינים כאלה, ובעיר פריז, על פי החוק, אין אפשרות להתקין נורות שידלקו באופן ידני בחדר המדרגות, בכל זאת מרן זצ"ל חזר ואמר כי אין מקום כלל להקל בדבר, ועליהם לעבור לדור במקום אחר, וה' יתברך יצליח דרכם, ויברך את בתיהם החדשים, שיהיו מלאים ברכה וטובה.

גם מרן הראשון לציון הגאון רבי יצחק יוסף שליט"א, השיב לאסור בענין זה, והביא שאף הוא הציג את השאלה לפני למעלה מעשרים שנה בפני מרן זצ"ל, והציג בפניו את טענת המיקלים, שמאחר והדבר אינו נעשה בידיים, אם כן אפשר אולי להגדיר את ההדלקה הזו בגדר "גרמא", אך מרן זצ"ל סתר את הדברים, והביא ראיות לסברתו, כי אין כל אפשרות להקל להכנס לבנין כזה בשבת. והביא שכן פסקו גדולי הפוסקים בדורות האחרונים. [אולם במקרה שאין ברירה אחרת, הביא הגאון הראש"ל שליט"א קצת סימוכין להקל בדבר (על פי דברי הרשב"א בשבת קז.), ולכן אדם שאין לו ברירה אחרת, יעשה שאלת חכם כיצד עליו לנהוג].

ולסיכום: אסור להכנס בשבת לחדר שמותקנות בו נורות הנדלקות באמצעות חיישנים.

ובהלכה הבאה נבאר עוד דינים השייכים לענין זה.

תאריך השאלה:
י"ד טבת תשע"ז / 12 בינואר 2017

שלוש עשרה וחצי דקות זמניות לאחר שקיעת החמה. מלבד ביום הכפורים שיש להוסיף יותר כמו שביארנו בהלכה יומית.

והוא זמן צאת הכוכבים שמודפס בחלק מלוחות השנה.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


תענית עשירי בטבת

ביום עשירי לחודש טבת, סמך מלך בבל על ירושלים כדי להחריבה, כמו שנאמר בספר יחזקאל (פרק כד) "וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי בַּשָּׁנָה הַתְּשִׁיעִית בַּחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי (הוא חודש טבת) בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ לֵאמֹר, בֶּן אָדָם! כתוב לְךָ אֶת שֵׁם הַיּוֹם אֶת עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה, סָמַךְ מֶלֶךְ בָּבֶל אֶל יְרוּשָׁלִַם בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה".

ולפיכך אנו מתענים ביום עשירי בטבת, כדי להכניע לבבינו לשוב בתשובה שלימה, ולהתחנן לפני אלוקינו שירחם עלינו וישוב לגאלינו גאולת עולמים. וכמו שכתב רבינו הרמב"ם, שכל ישראל מתענים בימים שאירעו בהם צרות לישראל, כדי לעורר הלבבות ולפתוח דרכי תשובה, ויהיה זה זיכרון למעשינו הרעים, ומעשה אבותינו שהיה כמעשינו עתה, עד שגרם להם ולנו אותן הצרות, שבזיכרון דברים אלו נשוב להיטיב, שנאמר "וְהִתְוַדּוּ אֶת עֲוֹנָם וְאֶת עֲוֹן אֲבֹתָם."

הכול חייבים להתענות ביום עשירי בטבת, ופורץ גדר ישכנו נחש, אבל קטנים, דהיינו בן שעדיין לא מלאו לו שלש עשרה שנים ויום אחד, ובת שלא מלאו לה שתים עשרה שנים ויום אחד, פטורים לגמרי מן התענית, ואינם צריכים להתענות אפילו כמה שעות, ואפילו אם יש בהם דעת להתאבל על חרבן ירושלים, כל שלא הגיעו למצוות הרי הם פטורים מתעניות אלו. ואפילו אם רוצים להחמיר על עצמם ולהתענות יש למחות בידם שלא יעשו כן.

מעוברות (נשים בהריון) ומניקות, פטורות מלהתענות ביום עשירי בטבת. ואינן רשאות להחמיר על עצמן ולהתענות. ולעניין זה נקראת מעוברת כל שהוכר עוברה, כלומר שחלפו כבר שלשה חדשים מתחילת הריונה. ואם היא סובלת ממחושים והקאות פטורה מן התענית מתחילת הריונה, ובפרט אם חלפו כבר ארבעים יום מתחילת הריונה.

ומעוברות ומניקות פטורות מלהתענות בשבעה עשר בתמוז, בצום גדליה ובעשרה בטבת. (ולענין תשעה באב נתבאר בזמנו. ואפילו אם רוצות להחמיר על עצמן ולהתענות יש למחות בידן.

ולענין זה נקראת מעוברת כל שהוכר עוברה, דהיינו שעברו שלושה חודשים מתחילת הריונה. ואם סובלת ממחושים והקאות פטורה מכל התעניות הללו גם קודם עבור שלושה חודשים מתחילת הריונה, ובפרט אם עברו כבר ארבעים יום מתחילת הריונה.

ודין המינקת כבר ביארנו כמה פעמים, שמעיקר הדין מינקת היא כל אשה בתוך עשרים וארבעה חודשים אחר לידתה, שבתוך הימים הללו היא חלושה מאד, ועדיין ללא שבה לאיתנה הראשון, ועל כן פטרוה מן התענית. ומכל מקום, אשה שיודעת שיש בכחה להתענות בקלות, נכון שתחמיר על עצמה להתענות בימים אלה, והכל לפי הרגשתה.

תאריך השאלה:
י"ד טבת תשע"ז / 12 בינואר 2017

נכון שהוא פסיק רישיה, אבל פסיק רישיה דניחא ליה, אסור. ופסיק רישיה באיסור תורה, כמו במקרה שלפנינו, אפילו דלא ניחא ליה, אסור.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


נורה הנכבית באמצעות חיישן - דלת אוטומטית

בהלכה הקודמת ביארנו, שאסור להכנס בשבת לחדר, שמותקנות בו נורות הנדלקות באמצעות חיישנים שמרגישים בכניסת האדם לחדר.

לאור מה שהסברנו, עלינו לדון בשאלה שבאה לפנינו:

שאלה: בליל שבת, הלכתי לתומי ברחוב בשכונת גאולה בירושלים, וכשהתקרבתי לחלון ראווה של חנות, נדלקה לפתע נורה המאירה את האזור שלי. הבנתי, שמיד עם צאתי מהאזור, הנורה תחזור ותכבה. האם היה עלי להשאר באותו מקום כל השבת?

תשובה: באמת שלכאורה לפי מה שהסברנו, שהדלקת נורה על ידי חיישן אסורה מן הדין, אם כן הוא הדין שעלינו לאסור גם לצאת מהאזור שבו דלוקה הנורה, שהרי הכיבוי בשבת אסור, כשם שאסורה ההדלקה.

אולם באמת שיש חילוק גדול בין כיבוי נורת חשמל, לבין הדלקתה. כי הדלקת נורת חשמל, בדרך כלל היא אסורה מן התורה, מה שאין כן כיבוי נורת חשמל בשבת, אינה אסורה מן התורה, מפני שהתורה לא אסרה לכבות "גחלת של מתכת" בשבת, כלומר, בתוך נורת החשמל, יש לכל היותר אש על גבי מתכת. ואש כזו, אין איסור לכבותה בשבת מן התורה, אלא מדרבנן בלבד. וכמו שהסברנו בהלכות יום טוב, שלא אסרה התורה כיבוי בשבת, אלא כשמכבה את האש, מפני שהוא צריך אחר כך את הפחמים וכדומה, כמו שמבואר במסכת שבת (דף עג.), אבל כיבוי גחלת כזו של מתכת, אין בה איסור אלא מדרבנן.

ומאחר והאדם היוצא מן האזור שדלוקה בו נורה, לא איכפת לו במה שיכבה האור לאחר צאתו, הרי שמותר לו לצאת מאותו אזור, משום שנחשב הדבר ל"פסיק רישיה דלא ניחא ליה באיסור דרבנן". ובעזרת ה' עוד נבאר את הענין הזה בעתו ובזמנו.

וכיוצא בזה יש להורות לגבי אדם שעבר בדרכו ליד בנין משרדים, ויש שם "דלת אוטומטית", שנפתחת כאשר אנשים עוברים בסמוך אליה, והוא יודע שמיד כאשר הוא ימשיך בדרכו, הדלת תסגר. הרי שעל פי ההלכה מותר לו בהחלט להסתלק משם, משום שאין איסור בסגירת הדלת אלא מדרבנן, שאין שם הבערה כלל, וגם לא אכפת לו בכלל מסגירת הדלת שאינה שייכת לו, וענין כזה מותר בשבת בלי חשש.

ולסיכום: למרות שאסור להכנס בשבת למקום שנדלקת בו נורה באופן אוטומטי, מכל מקום אם אדם טעה ונכנס לאזור כזה, שנדלקה שם נורה, או נפתחה דלת אוטומטית, על פי הדין מותר לו לעזוב את המקום בשבת, למרות שהנורה תכבה והדלת תסגר.

תאריך השאלה:
י"ד טבת תשע"ז / 12 בינואר 2017

אין צורך להטביל את המשחזת.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


דין טבילת כלים

כלי סעודה חדשים הנקחים מן הגוי (כגון רוב הכלים המיוצרים מחוץ לארץ ישראל), צריך להטבילם במקוה קודם שישתמש בהם. שכן נאמר בתורה (בחומש במדבר לא), לאחר שנלחמו בני ישראל עם המדינים, וחזרו מהמלחמה עם שלל, ציוה אותם השם יתברך להטביל את הכלים שבאו משלל המדינים במקוה טהרה, וכן אמרו בגמרא במסכת חולין (דף עה:). ומכל מקום, אף שטבילת כלי מתכות היא מן התורה, טבילת כלי זכוכית היא מדרבנן, ולענין זה ישנן משמעויות הלכתיות שונות. (ולדוגמא, אין לשלוח קטן, שהוא ילד פחות מבן שלוש עשרה שנה, או ילדה בת פחות משתים עשרה שנה, להטביל כלי שחיוב הטבילה בו הוא מן התורה. ועל כן אי אפשר לשלוח כלי מתכות לטבילה ביד קטן. אבל כלי שאינו חייב בטבילה מן התורה, כגון כלי זכוכית, מותר לשלוח קטן להטבילם וגם להאמינו אחר כך שעשה את שליחותו כהוגן).

קודם שמטביל את הכלי, צריך לברך על מצות הטבילה, ואם הוא כלי אחד, מברך עליו, אשר קדשנו במצותיו וצונו על טבילת כלי, ואם הם שני כלים או יותר, מברך, אשר קדשנו במצותיו וצונו על טבילת כלים. ובדיעבד, בין שבירך על טבילת כלי אחד על טבילת כלים, ובין שבירך על טבילת כלים רבים על טבילת כלי, יצא ידי חובת הברכה, ואינו חוזר ומברך.

וכשמטביל את הכלי, צריך להטביל את כל הכלי כאחד, שיהיה כולו בבת אחת מתחת למים, ואפילו אם הוא כלי גדול וארוך, אין להטביל מחציתו ואחר כך את חציו השני, משום שאין טבילה לחצאין.

וברוב המקומות שיש בהם ישוב של יהודים שומרי תורה, ויש שם מקוה טהרה, יש שם גם מקוה מיוחד לצורך הטבלת כלים, וחייב כל אדם להזהר שיהיו כל הכלים בביתו טבולים כדת, משום שכל זמן שלא הוטבלו הכלים הטעונים טבילה, אסור לאכול ולשתות בהם, ומכל מקום אם עבר ועשה איסור והשתמש בהם, אין המאכל נאסר מחמת כן.

ובהלכה הבאה יבואר בעז"ה אילו כלים חייבים בטבילה ואילו מהם פטורין.

תאריך השאלה:
י"ד טבת תשע"ז / 12 בינואר 2017

אין להתחיל לומר ברוך שאמר לפני עלות השחר.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


סדר תפילת הפועלים

בהלכה הקודמת ביארנו כי לכתחילה אין להתפלל שחרית לפני הנץ החמה, שהוא זמן הזריחה. אך אנשים שהם פועלים, ומוכרחים להגיע למקום עבודתם בשעה מוקדמת בבוקר, כך שאין להם כל אפשרות להתפלל לאחר הנץ החמה, יש להקל להם להתפלל החל מזמן עלות השחר, שהוא כשבעים ושתים דקות "זמניות" לפני הנץ החמה. וכפי שביארנו. ומכיון שרבים שואלים על כך, אנו מבארים בדיוק כיצד יש לנהוג במקרה שהשעה דחוקה כנ"ל.

הנה ברור הדבר, שמבחינה מציאותית אי אפשר לעמוד ולהתפלל את תפילת העמידה של שחרית מיד לאחר עלות השחר, שהרי צריך אדם להניח תפילין ולקרוא פסוקי דזמרה וקריאת שמע לפני התפילה, ומצות קריאת שמע ותפילין אף הן לא הגיע זמנם עד עלות השחר. נמצא אם כן שעד שיתחיל האדם את התפילה, לא יוכל להתפלל שחרית עד כחצי שעה לאחר עלות השחר. ויש אנשים שדבר זה הוא בגדר בלתי אפשרי עבורם, ובפרט בימות החורף שזמן עלות השחר הוא מאוחר. ולכן כתב מרן הרב זצ"ל כיצד ינהגו אנשים אלה, המוכרחים להתפלל בשעה מוקדמת יותר.

עליהם להגיע לבית הכסת כתשעים דקות קודם הנץ החמה, ואז יתחילו לקרוא את הקרבנות ופרשת העקדה כנהוג. באופן שיתחילו באמירת "ברוך שאמר" מיד אחרי עליית עמוד השחר. (שהרי אסור להתחיל בברכת "ברוך שאמר" לפני עלות השחר). וכאשר יסיימו את ברכת "ישתבח", (שבינתיים עברו לא פחות משש דקות אחרי עלות השחר), יתעטפו בטלית ויניחו תפילין בברכותיהן. ואחר כך יאמר השליח ציבור קדיש וברכו את ה' המבורך. ואז יתחילו בברכת "יוצר אור" והלאה עד לתפילת העמידה.

וכאשר יגיעו הציבור לתפילת העמידה, יתחיל מיד השליח ציבור את תפילת העמידה בקול רם, ויתפלל רק את שלושת הברכות הראשונות, כולל הקדושה, והציבור יתפללו עמו מילה במילה. ואחר כך יסיימו את התפילה בלחש. ולא יחזור השליח ציבור על התפילה, מפני שזמנם של הפועלים קצר שהם ממהרים למלאכתם. ואם יש להם עוד מעט פנאי, יאמרו וידוי, וי"ג מידות, ונפילת אפים ("לדוד אליך ה'" וכו'). ואם אין להם פנאי, ידלגו את אמירת הוידוי ונפילת אפים, ויאמרו מיד חצי קדיש, ואשרי, ובא לציון, וקדיש תתקבל. ויחלצו את הטלית והתפילין תוך כדי אמירת שיר של יום ועלינו לשבח. ויצאו לעבודתם.

ובימי שני וחמישי שהזמן מצומצם, יש להעדיף את קריאת התורה, מאשר לקרוא את הוידוי והתחנונים שאנו מוסיפים בשני וחמישי.

ומובן מאליו שאם יש להם עוד מעט פנאי, כפי שמצוי בדרך כלל, יתפללו ככל ישראל עם חזרת התפילה על ידי השליח ציבור, וכן ישלימו במידת האפשר את כל שאר התפילה.

תאריך השאלה:
י"ד טבת תשע"ז / 12 בינואר 2017

ההיתר לאפשר לעיור לעלות לתורה, אינו פשוט, וכפי שכתבנו, לדעת מרן השלחן ערוך אין לנהוג כן. והטעם שמיקלים בזה למעשה, הוא משום עוגמת נפש של העיור, שאם לא יעלו אותו לתורה הוא מצטער. ולכן אנו סומכים בדוחק על דברי הפוסקים הראשונים שכתבו שעיור יכול לעלות לתורה. לכן, עיקר הדין הוא כפי שכתב בילקוט יוסף, וכפסק מרן השלחן ערוך, שעיור לא יעלה לתורה. אבל במקום שיש בזה משום עוגמת נפש, יש להעלותו. וכן נוהגים. וגם אנו כתבנו את הדין כפי שיש להנהיג למעשה בבתי כנסת. שאין למנוע מהעיור לעלות לתורה. ובפרט בשמחת תורה וכדומה, וכפי שכתב בילקוט יוסף. ולכן למעשה, אתה שהנך עיור, אתה רשאי אם תרצה לעלות לתורה, לכל הפחות בשמחת תורה. ותוכל לסמוך על הגאון משאת בנימין שנהג כן בעצמו למעשה. ולעתיד לבוא, יבוא משיח צדקינו, ואז כל החולים יתרפאו, כמו שמפורש בגמרא במסכת סנהדרין דף צא עמוד ב, שלעתיד לבוא ה' יתברך ירפא את כל החולים, כמו שנאמר, אני אמית ואחיה, מחצתי ואני ארפא. כשם שה' יתברך יחיה את המתים, כך ירפא את החולים. ולכן גם אתה, בעזרת ה' במהרה כשיבוא משיח צדקינו, תראה בשתי עיניך, ותזכה לשכר טוב על מה שנמנעת כל ימיך בעולם הזה מלהסתכל בדבר אסור, ותקבל שכר טוב על צערך במה שלא ראית במשך שנים, ואשריך שאתה עוסק בתורה, תעלה ותצליח בכל מעשיך,

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


שאלה: האם עיור יכול לעלות לתורה?

תשובה: העולה לתורה, ומברך לפני ואחרי הקריאה, עליו לקרוא בעצמו בתורה. ואם הוא אינו רוצה לקרוא בעצמו בתורה לפני הציבור, מפני שאינו בקי בטעמי המקרא וכדומה, השליח ציבור קורא בתורה, והעולה לתורה חייב לקרוא ביחד איתו בלחש את כל הפסוקים.

ומעתה לגבי השאלה שלפנינו. הנה אדם שהוא עיור, הרי הוא אינו יכול לקרוא בתורה בעצמו, מפני שהוא אינו רואה את הספר תורה. וכן דעת הרבה מרבותינו הראשונים, שפסקו שמטעם זה, אין להעלות אדם עיור לתורה. וכן מרן השלחן ערוך (סימן קלט סעיף ג) פסק שמן הדין אין להעלות אדם עיור (סומא) לתורה.

לעומת זאת לדעת רבינו בעל האשכול, ניתן להעלות עיור לתורה, מפני שהעיור יכול לצאת ידי חובת הקריאה, כשהוא שומע אותה מפיו של השליח ציבור. אולם כאמור, מרן השלחן ערוך פסק כדעת הפוסקים האסורים על עיור לעלות לתורה.

והנה לכאורה, מאחר וקבלנו עלינו את הוראות מרן השלחן ערוך, אם כן אין להעלות עיור לתורה, הלכה למעשה. אולם בשו"ת משאת בנימין (סימן סב) להגאון רבי בנימין סלניק, שחי סמוך לזמן מרן השלחן ערוך, כתב לדון בזה, מאחר ולעת זקנתו, הגאון בעל משאת בנימין בעצמו, נעשה עיור, (כי "חשכו הרואות בארובות", כלומר העיניים), והוא בתשובתו, הביא את דברי מרן השלחן ערוך, והשיג עליהם, וערך את דבריו בסגנון מליצי, ונביא מקצת מהם:

"בענין אם סומא יכול לעלות ולקרות בתורה, המאסף לכל המחנות, הגאון והמופלג בדורו מוהר"ר יוסף קארו נשמתו עדן, בספר הבית יוסף שלו, ליקט ואסף לכל הדעות, ושקל וערך, והעלה לאיסורא, שאינו רשאי לעלות לתורה בין המנויים, ואני אמרתי, כי זה עתה לעת זקנתי חשכו הרואות בארובות, ותכהנה עיני מראות, ולפי אשר עלתה במחשבה של הרב ז"ל, לגרשני מלהסתפח בנחלת ה' ותורת אמת חיי עולם, לבלתי אחשב במספר המנויים לעלות, ולכן אמרתי וגמרתי בלבי חלילה לי מלעזוב את דרך עץ החיים ומלאחוז בענפיה, אהבתי זאת התעודה מימי קדם קדמתה, משפטה ודתה, וגם לעת זקנתי בל אשליכה, ובה אתהלכה, ואפתח בדבר הלכה, לראות על מה עשה לי הרב ככה"...

ובסיכום כתב, שלא שמענו לדברי מרן השלחן ערוך בדין זה. וכן הגאון רבי חיים פלאג'י בספר חיים (סימן יא) כתב שבאיזמיר, אף על פי שנהגו בכל הדינים כדברי מרן השלחן ערוך, מכל מקום בענין זה לא נהגו כדעת מרן, והיו מעלים עיור לתורה. וכן האריכו בזה עוד מגדולי הפוסקים.

ולמעשה, העיד הגאון הראשון לציון מהר"ר יצחק יוסף שליט"א, שבצעירותו ראה בעיניו, שהיה חזן אחד, ושמו ר' מרדכי חלפון ז"ל, שהיה נעים זמירות ישראל, והיה הולך ברגל ביום השבת, כדי לשמוע את מרן זצ"ל מקריא את ברכת הכהנים בנעימה, והוא היה עיור בשתי עיניו. ומרן זצ"ל היה מעלה אותו לספר תורה, והיה סומך על דברי בעל האשכול שהזכרנו, מפני שהדבר עלול לגרום לאדם שאינו רואה בשני עיניו, לעגמת נפש עצומה. וידוע, שמי שסובל ואינו רואה בעיניו, הרי זה אחד הדברים הקשים ביותר לאדם, וממילא הוא נעצב אל לבו מאד, ואסור לנו להחמיר עליו שלא להעלותו לתורה, אלא נוכל לסמוך על דברי בעל האשכול. וכן נוהגים בבתי מדרשות הנוהגים על פי פסקי מרן הקדוש זצ"ל, שאף על פי שכמעט בכל דבר אין אנו זזים מפסק מרן השלחן ערוך, מכל מקום בענין זה, הנוגע לכבודו של העיור, ולשמחו מיגונו, מאחר ויש לנו את בעל האשכול לסמוך עליו, ובהצטרף דעת פוסקים אחרים כפי שהזכרנו, העיקר שיש להקל בדבר, ומעלים את העיור לתורה. ובפרט ביום שמחת תורה, שכל הציבור עולה לתורה, שאז יש להקל בדבר יותר.


צפייה