שאלות ותשובות הלכה יומית

תאריך השאלה:
ט"ז תשרי תשפ"ב / 22 בספטמבר 2021

מפני שמה שקובע את ההגדרה של המאכל, הוא המאכל כפי שייצרו אותו. לדוגמא, אם תקח קמח ותעשה עיסה ותטגן אותו בשמן, ברכתו תהיה מזונות, אבל אם תקח דבר שכבר נעשה פת, וחל עליו הדין שברכתו המוציא, ויש לו חשיבות של פת, וכעת תטגן פרוסות שלימות ממנו, ברכתו תשאר המוציא, כי לא די בכך שמערבים לאחר האפיה דברים אחרים, בכדי להפקיע ממנו תורת לחם.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


המשך דין חלות מתוקות

שלמנהג הספרדים אין לצאת ידי חובת סעודות השבת בחלות מתוקות
בהלכה שפורסמה אתמול, ביארנו שחלות מתוקות, שמורגש בטעמן טעם הסוכר או הדבש שנמצא בהן, ברכתן "בורא מיני מזונות" ואין לברך עליהן "המוציא לחם מן הארץ". וכמו כן אין לצאת ידי חובת סעודות שבת בחלות כאלו. וכל זה לדעת מרן הבית יוסף שקבלנו הוראותיו. אולם לדעת הרמ"א ולמנהג אשכנז, יש לחלות אלה דין לחם לכל דבריהם. ולפיכך, ספרדי המתארח בסעודות השבת אצל חבירו האשכנזי, אינו רשאי לצאת ידי חובת סעודת שבת ולברך "המוציא לחם מן הארץ" על חלות אלה, וכמו שהסברנו.

אופן בו ניתן לצאת ידי חובת סעודות שבת ולברך המוציא על חלות מתוקות
האוכל עוגה יותר משיעור "קביעת סעודה", שהוא שיעור כמאתים וששה עשר גרם, מברך על העוגה ברכת המוציא לחם מן הארץ, ולאחר אכילתה מברך ברכת המזון, כדין פת לחם ממש. ולפיכך, הבא לאכול שיעור כזה של עוגה, צריך ליטול את ידיו כדין הבא לאכול לחם. ובודאי שהוא הדין לגבי חלות מתוקות, שאף על פי שכאמור לדעת מרן הבית יוסף ברכתן בורא מיני מזונות, מכל מקום אם אוכל מהן שיעור של מאתים וששה עשר גרם, צריך ליטול ידיו לפני אכילתן ומברך עליהן המוציא לחם מן הארץ וברכת המזון כדין פת לחם.

ולפיכך, ספרדי המתארח בסעודות השבת אצל חבירו האשכנזי, והלה הגיש לפניו חלות מתוקות כמנהגם, אף על פי שבודאי אינו רשאי לברך "המוציא לחם מן הארץ" ולצאת ידי חובת סעודות השבת בחלות הללו, מכל מקום אם יאכל מן החלות שיעור גדול של כמאתיים וששה עשר גרם, (ובחלות מתוקות הדבר אינו קשה כל כך), יוכל לכל הדעות לברך על החלות הללו ברכת המוציא, וכמו כן יצא ידי חובת סעודת שבת.

אם יש לצרף את שיעור שאר המאכלים לשיעור "קביעת סעודה"
נחלקו הפוסקים, לגבי שיעור "קביעת סעודה", האם הכוונה היא שיש לאכול מן הפת שיעור של יותר ממאתיים גרם, או שניתן לצרף לשיעור זה את שאר המאכלים הנאכלים תוך כדי הסעודה, כגון בשר ודגים וכדומה. שלדעת המגן אברהם, שאר המאכלים מצטרפים לשיעור זה, אולם מרן החיד"א כתב שדברי המגן אברהם אינם מוכרחים, ולפיכך אין הלכה כדבריו בזה, ואין לצרף את שאר המאכלים לשיעור קביעת סעודה.

ולסיכום:
חלה מתוקה שמורגש בה טעם הדבש או הסוכר, ברכתה בורא מיני מזונות לדעת מרן השלחן ערוך. ולכן אין לברך "המוציא" על חלה כזו בסעודות השבת. והאשכנזים נוהגים לברך על חלות אלה "המוציא לחם מן הארץ".

וספרדי המתארח אצל חבירו האשכנזי, והלה מגיש לפניו מחלות אלה, לא יוכל לברך עליהן "המוציא", אלא אם יאכל מן החלות שיעור של כמאתיים ועשרים גרם, שאז לכל הדעות ברכתן המוציא לחם מן הארץ.

אבל ספרדי בביתו, לא ינהג כן, משום שעדיין יש מחלוקת הפוסקים (בתחילת סימן קנח) האם יש ליטול ידיים "בברכה" על אכילת חלות כאלה, אפילו כשאוכל שיעור גדול של מאתים וששה עשר גרם. ואף על פי שיש אומרים שהמנהג לברך על נטילה זו, מכל מקום לכתחילה נכון להזהר שלא לעשות כן, אלא יאכל פת ממש מחלה רגילה כשיעור כביצה, ואחר כך יוכל לאכול מה שירצה.

תאריך השאלה:
ט"ז תשרי תשפ"ב / 22 בספטמבר 2021

אסור לסחוט לימון בכלי מיוחד ביום טוב. 

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


 

סחיטת לימונים בשבת

בהלכה הקודמת ביארנו שאסור לסחוט בשבת פירות שיש אנשים שנוהגים לסוחטם לצורך משקה היוצא מהם, וכן ביארנו שמותר לסחוט ביד (ולא על ידי כלי) פירות לתוך תבשיל או מאכל, כגון לסחוט תפוזים על גבי סלט פירות, באופן שהמשקה נבלע ומתערב בתוך הפירות מיד אחרי סחיטתו, משום שאין האיסור לסחוט בשבת אלא כאשר מפרידים מן הפרי את החלק הנוזלי הנחשב "משקה", מן החלק המוצק הנחשב "מאכל", אבל כאשר החלק הנוזלי, כלומר, המשקה הנסחט, הופך מיד עם נפילתו לכלי שוב למאכל מוצק, לא שייך בזה איסור סחיטה.

ועתה נדון לגבי סחיטת לימונים בשבת, כי לכאורה לפי מה שלמדנו, היה ראוי לאסור בהחלט סחיטת לימונים בשבת, שהרי הדרך היא לסוחטן במקומות רבים, ואדרבא, עיקר יעודו של הלימון הוא לסחיטה לצורך המיץ שלו, שהרי אין רגילות לאכול לימונים. ואף על פי שלסחוט לימון ביד, על גבי מאכל, בודאי שיש להקל, וכמו שבארנו לדבי סחיטת תפוז, אבל לסחוט לימון לתוך משקה כדי להכין "לימונדא", או לתוך כלי ריק, לכאורה נכון לאסור.

אלא שבאמת כבר בזמנו של מרן הבית יוסף, נהגו במצרים לסחוט לימונים בשבת גם לצורך הכנת משקאות, ומרן הבית יוסף תמה על מנהג זה, שאפילו תלמידי חכמים גדולים נוהגים לסחוט לימונים, ואף אחד לא פקפק בזה. וכתב מרן הבית יוסף להסביר את המנהג, כי באמת לא נאסרה סחיטה, אלא כששותים את מי סחיטת הפרי, בלי תערובת משקה אחרת, כמו מיץ תפוזים ושאר מיצי פירות. אבל מיץ לימון, שאין הדרך לשתות אותו בפני עצמו, אלא רק על ידי תערובת מים וסוכר, (או לצורך תיבול מאכלים), אין איסור לסחוט אותו בשבת. וכן פסקו רבים מן הפוסקים, וכן פסק מרן בשלחן ערוך. אבל כנגדו קמו כמה פוסקים וערערו על דין זה, וכתבו להחמיר בסחיטת לימון בשבת.

לפיכך, מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל פסק, שאף על פי שבודאי העיקר להלכה שמותר לסחוט לימונים בשבת, אפילו לתוך משקה, ואפילו לתוך כלי ריק כדי להכין ממנו משקה או להשתמש בו לתיבול הסלט בשבת, וכדעת מרן השולחן ערוך שקבלנו הוראותיו. אבל מכל מקום, נכון לחוש לכתחילה לדברי המחמירים בזה, משום שאפשר להחמיר בזה בנקל. ולכן כאשר אדם שמכין לימונדא בשבת, ישים קודם בכלי את הסוכר, ויסחט על גביו את הלימון, שאז הלימון נבלע בסוכר, וממילא אין בזה שייכות למלאכת סחיטה, שהרי הסוכר הוא מאכל ואינו משקה, כפי שביארנו, ורק אחר כך ימזוג את המים להכנת הלימונדא. וכתב הגאון רבינו חיים פלאג'י, שאמרו סימן לזה: והנה "סולם" מוצב ארצה, ראשי תיבות, ס'וכר ל'ימון מ'ים. וכל זה על דרך חומרא, אבל מעיקר הדין יש להקל בזה כדעת מרן, אלא שנכון להחמיר בזה במקום שאפשר.

תאריך השאלה:
ט"ו תשרי תשפ"ב / 21 בספטמבר 2021

למנהג הספרדים אשה לא תברך על ההלל, מלבד ההלל של ליל פסח. חג שמח,

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


ההלל בימי הפסח

שאלה: האם יש לברך על ההלל בימי חול המועד פסח? והאם בשבת חול המועד יש לסיים בברכה שבתפלת העמידה ובהפטרה "מקדש השבת וישראל והזמנים", או יש לסיים רק מקדש השבת?

תשובה: לגבי אמירת ההלל. מבואר בברייתא במסכת ערכין (דף י.), שבימי חג הסוכות, אומרים בכל יום הלל שלם בברכה. ואילו בחג הפסח, אין אומרים הלל שלם בברכה, אלא ביום טוב ראשון של פסח, אבל בכל ימי חול המועד אין לומר הלל שלם, אלא אומרים אותו בדילוג (כמו שמסודר בסידורים ובמחזורים) בלא ברכה.

ובגמרא שאלו, במה שונה חג הסוכות, שאומרים בו הלל בכל יום ויום, ואילו בחג הפסח אין אומרים הלל שלם בכל יום ויום? והסבירו בגמרא, שבחג הסוכות, בכל יום ויום היו מקריבים קרבן שונה (בכל יום היו ממעטים במספר הפרים שהיו מקריבים), ולכן היו אומרים עליו הלל בכל יום ויום, אבל בימי חג הפסח, אין חילוק בין הקרבנות, ולפיכך לא היו אומרים הלל שלם אלא ביום הראשון בלבד.

ויש לבאר בזה, שהאדם מצד עצמו, היה די לו לומר הלל פעם אחת. ואין טעם שיחזור שוב ושוב על ההלל. אבל עם השתנות הזמנים, משתנה גם האדם במקצת, וראוי לו לספר שוב בטובותיו של ה' יתברך, שגם הטובות שלו יתברך משתנות מזמן לזמן. ולכן בימי חג הסוכות שהם שונים זה מזה, שייך לומר בכל יום ההלל. מה שאין כן בימי חג הפסח, שהם דומים ליום אחד ארוך. לכן אין לומר בהם ההלל שלם בכל יום. אלא ביום הראשון בלבד. (עיין מהרש"א ברכות י.).

ולפיכך פסק מרן רבינו יוסף קארו בשלחן ערוך (סימן תצ ס"ד) שבכל ימי הפסח קוראים את ההלל בדילוג. מלבד ביום הראשון. וכן מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל בספר חזון עובדיה (חלק שני עמוד קטז) כתב, שאין לומר הלל שלם אלא ביום טוב ראשון של הפסח בלבד. ולכן בכל ימי חול המועד אין לברך על ההלל, אלא ביום הראשון בלבד.

ולענין חתימת הברכה בתפלות השבת של חול המועד. מבואר בפוסקים שרק ביום טוב ראשון ואחרון של פסח וסוכות, וכן בחג השבועות, יש לסיים "מקדש ישראל והזמנים", ואם חל יום טוב בשבת, יש לסיים "מקדש השבת וישראל והזמנים". אבל בשבת של חול המועד, יש לסיים "מקדש השבת" בלבד. וכן בברכת ההפטרה יש לסיים "מקדש השבת". אבל בתפלת המוסף מסיימים, מקדש השבת וישראל והזמנים. (חזון עובדיה שם).

תאריך השאלה:
י"ד תשרי תשפ"ב / 20 בספטמבר 2021

מברכים בין הנטילה לברכת המוציא. לפני שיושבים.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


מצוות הסוכה

מאחר וכבר לא נותר לנו די זמן כדי ללמוד את ההלכות הנוגעות לימי הסוכות, נבאר כבר עתה כמה דינים הנצרכים לימי הסוכות הבאים עלינו לטובה.

סעודת קבע
בכל ימי חג הסוכות בין ביום בין בלילה אסור לאכול "סעודת קבע" מחוץ לסוכה, ושיעור "סעודת קבע" (כלומר כמות האכילה בכדי שנחשיב את הסעודה לסעודת קבע),  הוא יותר מכביצה פת (לחם), כלומר, כשישים גרם פת, (ליתר דיוק, חמישים וארבע גרם), וכשאוכל כשיעור הזה מברך ברכת "לישב בסוכה", אבל פחות משיעור זה מותר לאכול מחוץ לסוכה, ולפיכך גם אם אוכלו בתוך הסוכה, אין מברך על אכילה זו לישב בסוכה.

האוכל עוגות
האוכל עוגות כשיעור יותר מכביצה, כלומר, כשישים גרם עוגה, חייב לאכול בסוכה, אבל אינו מברך על ברכת "לישב בסוכה" משום שיש מחלוקת הפוסקים אם יש לעוגה דין פת ממש, ומשום ספק אין לברך על אכילה זו, שהרי כלל גדול בידינו "ספק ברכות להקל", וכפי שביארנו בכמה מקומות.

אבל אם אוכל מהעוגות כמות גדולה כשיעור קביעת סעודה, שהוא שיעור שלוש ביצים, (שהם קרוב למאה וששים ושתיים גרם), צריך גם לברך ברכת "לישב בסוכה" כדין האוכל פת ממש. (אולם גם כשאוכל שיעור כזה, אינו מברך אלא "מזונות", ורק אם יאכל שיעור של מאתים ושש עשרה גרם, יוכל לברך על העוגה המוציא וברכת המזון). ולמנהג האשכנזים יש חילוקי מנהגים בעניינים אלו ולא נוכל לפרט את כולם.

דין הנשים
נשים פטורות מן הסוכה, כשם שהן פטורות מרוב "מצוות עשה שהזמן גרמן". כלומר, המצוות שהן בקום עשה (ולא בשב ואל תעשה) והן תלויות בזמן. והרי מצות סוכה היא בקום עשה, והיא תלויה בזמן, (שהוא ימי הסוכות), ולכן נשים פטורות ממנה. ואם הן אוכלות בסוכה, בודאי יש להן שכר גדול על כך, ומסוגלת המצוה להגן עליהם מכל רע. ומכל מקום הנשים לא תברכנה על ישיבתן בסוכה "לישב בסוכה".

ולמנהג רבים מן האשכנזים, נשים מברכות גם על מצוות שהן פטורות מהן, כגון מצות נטילת לולב ואמירת ההלל וקריאת שמע וכיוצא בזה, ועל כן למנהגן הן מברכות גם על ישיבה בסוכה. וכפי שהזכרנו כמה פעמים.

לסיכום: אסור לאכול מחוץ לסוכה סעודה עם לחם, כאשר אוכל מן הלחם יותר משיעור כביצה (שהוא כחמשים וארבע גרם פת). וכאשר אוכל בסוכה שיעור זה, צריך לברך לפני שאוכל ברכת "לישב בסוכה". וכן מי שאוכל עוגה בשיעור זה חייב לאכלה בסוכה, אולם אין לברך על אכילת עוגה בסוכה, אלא אם אוכל עוגה בשיעור של כמאה וחמישים וארבע גרם (ומעט יותר), שאז עליו לברך על מצות הישיבה בסוכה. הנשים אינן חייבות לישב בסוכה, ואם הן מתחסדות לישב בסוכה, שכרן רב מאד. אולם אל להן לברך על ישיבה זו, משום שאינן מצוות בה מן הדין.

מי שאינו יכול בשום אופן לאכול בסוכה, הרי הוא פטור מן הסוכה.

תאריך השאלה:
י"א תשרי תשפ"ב / 17 בספטמבר 2021

דעת מרן זצ"ל שאם יכול להחמיר, יחמיר, אבל ההיתר הוא היתר ברור, והרוצה להקל לא הפסיד, ובפרט במקום צורך. ובפרט השנה, שהרבנות הראשית מכרה את הקרקעות לגר תושב, ובזה אין את החשש של לא תחנם. 

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


היתר המכירה

ההלכה היום ארוכה מן הרגיל, מפני שברובה היא עוסקת בסיפור דברים בלבד. וכבר דיברנו בענין זה לפני כשבע שנים, בשנת השמיטה הקודמת, ועתה נחזור על הדברים בתוספת נופך.

בהלכה הקודמת ביארנו מהי "קדושת שביעית" החלה על פירות הגדלים בשנת השמיטה ועל ירקות הנלקטים בשנה זו, שמחמת אותה הקדושה, אסור לגרום להפסד ולקלקול של הפירות, וכן אסור לסחור בהן, אלא באופנים מיוחדים כפי שיבואר. כמו כן כתבנו, שאסור לעשות מלאכות שונות לצורך עיבוד הקרקע ולהשבחת היבול הגדל בה בשנת השמיטה. וביארנו כי אין קדושת שביעית על יבול הגדל בקרקע של גוי, אלא אך ורק על יבול הגדל בקרקעות של יהודים.

מכיון שבארץ ישראל כיום רוב הקרקעות הן בבעלותן של יהודים, ואם לא נסחור ביבול הגדל אצלם כפי שנוהגים בכל השנים הם יבואו לידי הפסד גדול, יש כיום ועדות שמיטה הדואגות לפצות את החקלאים על ההפסד הנגדם להם בשביעית, כאשר חלק הארי מפיצוי זה מגיע מנדבות של אחינו בני ישראל בארץ ובתפוצות. אך בזאת לא נפתרו כל בעיות השמיטה, משום שישנם יהודים רבים המסרבים להשבית את קרקעותיהם בשנה זו, וכמו כן משרד החקלאות הישראלי אינו מאפשר יבוא חילופי של פירות מיבול חוץ לארץ, ומחמת עוד טעמים רבים, נהגו ברבנות הראשית לישראל, מימי הגאון רבי אברהם יצחק הכהן קוק, למכור את הקרקעות של החקלאים (המעונינים בכך) בארץ ישראל לגוי, כפי שנוהגים במכירת החמץ שבערב פסח, ועל ידי כך לא נתפסת קדושת שביעית בפירות השביעית, (וגידולים מתוצרת זו מצויים בשוקים ובחנויות בימים אלו, וככל שנכנס יותר לשנת השמיטה נראה עוד ועוד פירות וירקות, שעל גבי התעודה המעידה על כשרותם, מצוין כי הם מ"מהיתר המכירה") וכן יש אומרים שמותר באופן זה לישראל להמשיך לעבד את אדמתו כבכל שנה. וכעת נסביר את השתלשלות היתר זה בקצרה כפי שהתרחשו הדברים באמת.

בשנת תרמ"ה בערך (שנת 1885) התנדב הברון רוטשילד מצרפת (בהשפעת הנדיב הצדיק רבי משה מונטיפיורי ובהשפעת הגאון רבי שמואל מוהליבר אב"ד ביאליסטוק), לסייע ביד תושבי ארץ ישראל העניים, ולקנות עבורם קרקעות במושבה עקרון, ששמשה בתחילה בעיקר לגידול גפנים ליין, כאשר האיכרים בני ארץ ישראל היו עובדים בקרקעות עבור הברון, והוא היה משלם את משכורתם מידי חודש בחדשו. כדי לפקח על המלאכה, מינה הברון פקידים מטעמו, מבני צרפת, שלא היו שומרי תורה ומצוות, והם היו מדווחים לו מפעם לפעם על התקדמות. מסיבות שונות, נתהוו סכסוכים קשים בין האיכרים לבין הפקידים הצרפתים, והפקידים מצידם לא דיווחו לברון על ההצלחה בגידול הגפנים (דבר שלא היה מובן מאליו כלל באותם ימים, ואף נחל כשלון חרוץ בתחילה). אך כאשר ביקר הברון בעצמו במושבה, וראה את ההצלחה הגדולה של בני הארץ בגידול הגפנים ובייצור יין, נתפעם מאד, וצוה לקרוא את שם המושבה על שם אמו, "מזכרת בתיה".

בשנת תרמ"ח, ערב שנת השמיטה תרמ"ט, הודיעו החקלאים לפקידים, כי בשנה הבאה הם אינם מתכוונים להמשיך בעבודת הקרקע מפני איסור שביעית. דבר שמשמעותו היתה ברורה מאד, כי רוב כספו של הברון ירד לטמיון, כי אם היהודים ישביתו את הקרקע במשך שנה, לבטח יגרמו נזקים עצומים לעצי הגפן, ויתכן גם כי הברון יפסיק את תמיכתו לחינם בבני המושבה, ומתוך כך אפשר גם שיבואו ממש לידי ספק סכנת נפשות.

כאשר שמע זאת הברון, פנה אל הגאון רבי נפתלי הרץ, שנתמנה אז כרבה של יפו והמושבות, על מנת לדרוש אצל חכמי ירושלים, אם יש דרך על פי ההלכה להתיר את המשך העבודות בשנת השמיטה. רבי נפתלי הרץ, שהיה מתוקף תפקידו אחראי על עניני הדת גם בשאר המושבות שקמו בינתיים, ראשון לציון (תרמ"ב), נס ציונה (ואדי חנין), גדרה ויסוד המעלה (תרמ"ד), פנה בעניין לרבה של ירושלים הגאון רבי שמואל סלנט, והלה, מפני שלא רצה להכנס למחלוקת עם הגאון מהרי"ל דיסקין, ביקש מהגאון הראשון לציון רבי רפאל מאיר פאניז'ל להכנס בעובי הקורה ולהורות כתורה מה יעשה. והגאון הראשון לציון, הפנה את השאלה לגיסו הגאון רבי יעקב שאול אלישר (שהתמנה אחריו למשרת הראשון לציון) שיעיין בדבר. והגאון רבי יעקב שאול אלישר כתב בעניין זה תשובה, (שנדפסה בספרו שו"ת שמחה לאיש), ובה הורה להתיר את מכירת הקרקע לגוי, (כשם שאנו עושים מכירת חמץ בערב פסח) ובכך להפקיע את הקרקע מקדושתה, והכל יבוא על מקומו בשלום. הגאון ביסס את פסקו על דברי בעל ספר צרור המור, רבי מרדכי רוביין, מגאוני הספרדים לפני כשלש מאות שנה, שהורה כן הלכה למעשה.

עם הגאון רי"ש אלישר, הצטרף להיתר גם הראשון לציון הרב פאניז'ל. אך עדיין  חלק מן החקלאים ממושבת עקרון (שהיו אשכנזים), מיאנו לקבל את הוראת גדולי הספרדים בעניין, וביקשו לערב בעניין את גאוני אשכנז, הלא הם: הגאון רבי יהושע מקוטנא (שהיה מגדולי רבני פולין), הגאון רבי שמואל מוהליבר (שבזכותו קמה המושבה, שכן הוא זה ששכנע את הברון לסייע לה), והגאון רבי שמואל זנוויל קלפפיש (מו"צ בוורשה). הגאונים הללו, איש איש בתורו, ערכו תשובות בעניין, ופסקו להקל למכור את קרקעות המושבה עקרון לגוי על מנת להפקיע את מצות השמיטה, תוך שהם מסייגים את ההיתר לשעת הדחק שהיתה אז כפי שביארנו. ועל היתר זה סמכו ידיהם עוד גאונים רבים ועצומים, ועל צבאם, גאון הפוסקים האשכנזים, רבי יצחק אלחנן ספקטור, רבה של קובנא.

אלא שמנגד, קמו גאונים רבים, ומהם הגאונים, רבי יהושע לייב דיסקין (רבה של העדה החרדית בירושלים), רבי יוסף דוב סולוביצ'יק (רבה של בריסק), רבי נפתלי צבי יהודה ברלין (ראש ישיבת ואלוז'ין), רבי דוד פרידמן מקרלין, ואחרים, כנגד היתר המכירה מטעמים רבים מאד, (כי היתר המכירה הוא היתר סבוך מאד, הנוגע להרבה מאד נושאים כבדי משקל, אשר לא נוכל לפרטם במסגרתינו). ומחלוקת זו קמה וגם ניצבה בכל ערב שנת שמיטה מחדש עד היום הזה, כאשר נדפסו בעניין ספרים רבים, אלה אוסרים ואלה מתירים.

ובדורות האחרונים, תיקן, רבה הראשי של ישראל, רבי אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל, כי הרבנות הראשית, המוסמכת על עניני הכשרות בארץ, נוטלת יפוי כח מאת החקלאים המעונינים בכך, למכור את קרקעותיהם למשך שנה אחת לגוי (ישמעלי דוקא, בכדי להנצל מאיסור "לא תחנם", שאסור למכור קרקע לגוי עובד עבודה זרה בארץ ישראל), ובכך להפקיע את קדושת השביעית. לעומתו קם הגאון הרידב"ז מצפת, וערך תשובה כנגד היתר המכירה, ובמרוצת הדורות נוסף גם הגאון מופת הדור החזון איש לשוללים את היתר המכירה. לעומתו הגאון רבי צבי פסח פראנק כתב, שגם הגאון מהרי"ל דיסקין חזר בו בשנת התרנ"ה וסמך על היתר המכירה, מפני שראה שרבים מן החקלאים שאינם אמונים על קיום מצוות, המשיכו בעבודתם בשביעית כרגיל, ובכך נכנסו לשוק פירות שביעית, וסחרו בהם באיסור, ובאו מתוך כך לבעיות רבות, על כן אף הוא עיין בדבר, וחזר והורה כדברי המיקלים. (אלא שסייג את ההיתר רק לשנה אחת.)

וכדי שלא להלאות את הקורא, נזכיר כאן את דברי הגאון מקוטנא, (שהיה מגדולי האשכנזים כפי שהזכרנו),  בספרו שו"ת ישועות מלכו סי' נג, בתשובה לשאלת היתר המכירה, וזו לשונו: בדבר השמיטה, תמה אני, והלא למכור את הקרקע, היתר פשוט הוא, ובפרט כי גדולי רבני ספרד, (כונתו להגאון הרב אלישר), אשר צפורנם עבה מכריסם של חכמי אשכנז, הם מתירים שיעבדו הנכרים בשביעית על ידי מכירה, ואיך נוכל לעשות את תורתם פלסתר?, והוסיף עוד דברים ברוח זו כנגד מתנגדי המכירה.

והגאון רבי שלמה זלמן אוירבך זצ"ל, כתב ספר שלם בעניין היתר המכירה, ואף הוא הורה לרבנים הראשיים רבי אליהו בקשי דורון ורבי ישראל מאיר לאו שימשיכו במנהג המכירה, כמנהג הרבנות בכל השנים, כדי שלא יעבדו החקלאים את אדמתם באיסור ומטעמים אחרים. והוסיף גם, כי יש לציין, שגאוני הספרדים לא סייגו את היתר המכירה לשעת הדחק בלבד, ואם כל שכן שבזמנינו יש להקל בזה. ובודאי כשנגאל ויהיו רוב ישראל על אדמתם, ותהיה מצות השמיטה מן התורה, אז תתקים ברכת התורה "וצויתי את ברכתי", ולא נזדקק להיתר זה כלל, אך בזמנינו, יש לנהוג בהיתר זה. וכן פסקו רוב מניין ובנין של גאוני הדורות האחרונים.

ולעומתו הגאון רבי יוסף שלום אלישיב זצ"ל, רוח אחרת עמו, ודעתו לאסור את המכירה בזמן הזה מכל וכל. אך אנו הולכים אחר הוראות רוב הפוסקים, אשר מפיהם אנו חיים, והם הורו שיש להנהיג את היתר המכירה גם בזמן הזה. ובפרט למנהגינו הספרדים, שכאשר כתבנו, גאוני הספרדים היקלו בענין המכירה גם בלא שעת הדחק.

ומרן מופת דורינו, גאון הגאונים רבינו עובדיה יוסף זצ"ל, ערך מערכה אדירה בעניין היתר המכירה, (אשר נדפסה לפני כארבעים שנה בירחון קול סיני, ולאחר מכן בספרו שו"ת יביע אומר ח"י), ולא הניח זוית ופינה בעניין זה, והעלה שיש לערוך את המכירה בזמנינו, וכל הרוצה לקנות תוצרת מהיתר המכירה, בודאי שיש לו על מה שיסמוך, כי היתר זה יסודתו בהררי קודש כמו שביארנו. אלא שהוסיף כי המחמיר לרכוש פירות מתוצרת שאינה של היתר המכירה, תבא עליו ברכה. אבל הרבנים הראשיים, מחוייבים לבצע מכירה עבור המעונינים בכך כפי שביארנו.

ובהלכה הבאה נוסיף עוד בענין זה.

תאריך השאלה:
ט' תשרי תשפ"ב / 15 בספטמבר 2021

יכולה, וכן נוהגים. (על פי דברי רבינו האר"י, עיקר המעלה בברכה שבליל שבת, היא דוקא מהאמא). גמר חתימה טובה,

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


שאלה: האם מותר להורים לברך את בניהם בנוסח ברכת כהנים, "יברך ה' וישמרך" וכו', או שיש בזה איסור, מפני שברכה זו שייכת לברכת כהנים בלבד?

תשובה: בגמרא במסכת כתובות (דף כד:) אמרו, שכל אדם מישראל שאינו כהן, והוא נושא את כפיו ומברך את ישראל בברכת כהנים (יברכך ה' וישמרך וכו'), עובר באיסור תורה, שהרי נאמר על ברכת כהנים "כה תברכו את בני ישראל", אתם, ולא זרים. כלומר, אין רשות לברך בברכת הכהנים אלא הכהנים בלבד, אבל כל שאר ישראל שאינם כהנים, אסורים הם בברכה זו, כשם שאסורים הם בשאר עבודות הכהנים בבית המקדש.

ולפי האמור מתבאר לכאורה שיש לאסור בהחלט לברך בנוסח הברכת כהנים, כל שהמברך אינו כהן בעצמו.

אלא שבגמרא במסכת שבת (קיח:) אמר רבי יוסי, שכאשר חבירו הכהן היה מבקש ממנו לעלות יחד איתו לדוכן בשעת ברכת הכהנים, הוא לא היה מסרב, והיה עולה יחד איתו. ומבואר לכאורה שרבי יוסי היה מברך ברכת כהנים אף על פי שלא היה כהן, והנהגה זו היא בניגוד למה שלמדנו בגמרא במסכת כתובות הנ"ל.

וכבר הוקשתה קושיא זו לגדולי הפוסקים, וכתב ליישב בספר האשכול, שרבי יוסי כלל לא היה מברך ברכת כהנים, אלא היה עולה לדוכן ועומד שם בשתיקה כאשר חבירו היה מברך את ברכת הכהנים. ולפיכך אין סתירה בין שני הגמרות הנ"ל, ולעולם לכל הדעות אסור לשום אדם מישראל לברך בברכת כהנים, שאינה שייכת אלא לכהנים בלבד.

ובשו"ת כתב סופר, וכן בספר כף החיים, כתבו ליישב, שאין האיסור בברכת כהנים, אלא דוקא כאשר המברך מתכוין לקיים בברכתו את המצוה לברך את ישראל כמו שנצטוו הכהנים, אבל אם אינו מתכוין לשם מצוה, אלא כאדם המברך את חבירו, אין בזה איסור כלל.

ומדבריהם אנו למדים, שאין איסור לברך בנוסח "יברך ה' וישמרך" וכו', אלא כאשר המברך מתכוין ליטול לעצמו את מצוות ברכת כהנים שנצטוו בה רק בני אהרן, אבל כל שאין כוונתו אלא כאדם המברך את חבירו, ורק הוא תופס לעצמו לשון ברכה שנזכרה בתורה בנוסח ברכת הכהנים, אין בזה איסור כלל.

ועל כן פסק מרן רבינו הגדול שליט"א, כי העיקר להלכה שאין שום חשש איסור לברך את הבנים בנוסח ברכת כהנים. וכן נוהגים רבים מגדולי וצדיקי הדורות, שמברכים את המתברכים בנוסח ברכת הכהנים, ואינם חוששים לשום איסור בזה. אך בודאי שאסור לשום אדם מישראל לעלות לדוכן ולברך בנוסח ברכת הכהנים בשעת חזרת הש"ץ, כי ברכת הכהנים שעל הדוכן אינה שייכת אלא לכהנים מזרעו של אהרן, ולא לשאר ישראל.

ובהלכה הבאה נדבר עוד מענין זה.

תאריך השאלה:
ח' תשרי תשפ"ב / 14 בספטמבר 2021

אם לא מצויין בפירוש ללא חשש חדש, יש בהם לפעמים בעיה של חדש. יש דרך לבדוק זאת על פי הקוד, אך איני בקי בזה. 

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


"חדש" בזמן הזה – דברי השאגת אריה

בהלכה הקודמת ביארנו, שכל התבואה מחמשת מיני דגן שנוצרה לפי חג הפסח, אסור לאכול ממנה עד שיגיע יום י"ז בניסן. ותבואה זו נקראת "חדש", אבל תבואה שעבר עליה חג הפסח, נקראת "ישן". וכמו שפסק מרן השלחן ערוך (או"ח סימן תפט ס"י, וביו"ד סימן רצג) בזו הלשון: אסור לאכול "חדש" אף בזמן הזה, עד תחילת ליל י"ז בניסן. (ובחוץ לארץ יש להמתין יום נוסף).

והסברנו שבארץ ישראל רוב החטים והשעורים, אין עליהן חשש "חדש". אולם בחוץ לארץ המצב שונה בתכלית, כי שם רגילים לקצור את החטים בחודש חשון, ומיד משווקים אותם לצרכנים, ואסור לאכול מהן עד שיגיע חג הפסח כמו שביארנו.

מנהג הספרדים והאשכנזים
בכל ארצות המזרח, היו נזהרים כולם באיסור חדש, ובלאו הכי בארצות הללו, רגילים לזרוע את החטים בתחילת החורף ולקצור אותם בתחילת הקיץ, וממילא החטים הנמכרות בשווקים הן חטים שעבר עליהן הפסח ואין בהן חשש חדש. אולם בארצות אשכנז, ובפרט במדינת פולין, רוב האנשים לא היו נזהרים בדין זה, מפני שהיה קשה מאד להחמיר בארצות הללו בענין זה, שהרי שם נוהגים לזרוע את החטים בקיץ, ולקצור אותם בראשית החורף, בערך בחודש חשון, ואז היו צריכים לשמור על התבואה במחסנים עד לאחר הפסח כדי שיוכלו לאכול ממנה, והדבר היה קשה מאד.

לפיכך דנו הפוסקים אם יש להם לבני אשכנז על מה לסמוך, במה שלא נזהרו באיסור חדש. ולמעשה בכמה מקומות כתבו הפוסקים, ועל צבאם הרמ"א, לדון בסברות שונות להקל בזה. והרבה מהאחרונים נסמכו בזה על דעת הגאון בעל בית חדש, שפסק כי אין איסור חדש נוהג אלא בתבואה של יהודים, אבל בתבואה של גויים לא נוהג איסור חדש, ומאחר וכל התבואה המיוצרת בחוץ לארץ מיוצרת על ידי גויים, ממילא לא שייך שם חשש חדש.

גם הגאון רבי יחזקאל קצנלבויגן (דודו של הגאון בעל שאגת אריה) כתב להקל בנדון זה מהטעם האמור, אולם אחיינו הגאון השאגת אריה, שפך כאש חמתו על המיקלים בזה, עד שכתב שהתורה חוגרת שק על דבריהם שאינם לאמתה של תורה, שבאו להקל באיסור תורה מפני סברות מחודשות. ובפרט נסמך השאגת אריה על דברי הירושלמי (שהזכרנו בהלכה הקודמת), ששם משמע בפירוש שאיסור חדש נוהג גם בתבואה של גויים. וכל כך היה בעל שאגת אריה מחמיר בדבר, עד שהורה שאסור להשתמש בכלים של אותם המיקלים באיסור חדש, כדין מי שבישל בכליו נבלות וטרפות, והורה כי יש להגעילם ולהכשירם כדת לפני שיבואו להשתמש בהם. גם הגאון רבי אליהו מוילנא, היה מחמיר בדין חדש בזמן הזה.

אך למעשה רוב בני אשכנז לא שמעו בקולו של השאגת אריה, מפני קושי הדבר, ומאחר והגאון השאגת אריה היה מחמיר כל כך בדבר, נמנעו מלקבלו כרב בשום קהלה מקהלותיהם, וכך היה עני רוב ימיו, והיה נודד ממקום למקום ומרביץ תורה בישראל מתוך הדחק. (עד שלעת זקנתו נתמנה כרב בעיר מיץ שבצרפת).

הדין למעשה
למעשה הורו הפוסקים ובהם מרן רבינו עובדיה יוסף זצוק"ל, שיש להזהר באיסור חדש אף בזמן הזה גם בתבואה של גויים, והוא איסור מן התורה, ובפרט בני עדות המזרח שמחוייבים יותר להזהר בזה על פי דעת מרן השלחן ערוך. ולכן בארצות הברית ובשאר ארצות אירופה, ששם מצויה תבואה שיש בה חשש "חדש", יש להזהר מאד בענין זה, ולהקפיד לרכוש רק מתוצרת ללא חשש זה. גם בתוצרת מוכנה המיוצרת במדינות אלה ומיובאת ארצה, יש להזהר שלא לקחת מוצרים שעשו אותם לאחר חג הפסח מחיטה חדשה. (יש לציין, כי ארגון הכשרות "ou" Orthodox Union"",  אינם מקפידים על איסור חדש, וסומכים על דעת המיקלים בזה).

ומרן רבינו הגדול זצוק"ל היה מעורר הרבה על הענין, ואומר שאם ידעו הציבור על חומרת הדבר, בודאי שיוכלו להחמיר בזה בנקל, כי דורינו אינו דומה לדורות הקודמות שהיתה החומרא בזה קשה מאד, ורק מחמת הדחק כתבו הפוסקים איזה סברות לסמוך עליהן להקל. ובאמת שכיום בהרבה מאפיות בארצות הברית ובאירופה כתוב בפירוש בתעודת הכשרות "ללא חשש חדש", או "קמח ישן", להורות שהחלו להזהר בזה. וכן יש לנהוג.

יש לציין כי המוצרים הנמכרים עתה מארצות הברית, אין בהם חשש "חדש", שהרי רק עתה עבר עלינו חג הפסח, אולם החל מתחילת החורף יחזרו לשווק מוצרים עם חשש "חדש".

תאריך השאלה:
ח' תשרי תשפ"ב / 14 בספטמבר 2021

אין ליסוע על זה בשבת. גמר חתימה טובה,

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


שאלה: האם מותר ליסוע באופניים בשבת?

תשובה: בענין האופניים, אם יש לאסור נסיעה בהם בשבת, דנו כמה מגדולי רבותינו האחרונים. והרה"ג רבי יוסף משאש ז"ל (רב העיר חיפה), כתב שיש לאסור נסיעה באופניים בשבת, משום שיש חשש גדול שמא יתקלקלו האופניים תוך כדי נסיעה, והנוסע יבא לתקנם בשבת. ולכן יש לגזור עליהם איסור, כמו שאסרו רבותינו לנגן בכלי שיר בשבת, מחשש שמא יבא לתקנם בשבת.
 
והנה נכון הדבר, שרבותינו גזרו שלא לנגן בשבת בכלי שיר, מחמת חשש שמא יבא לתקנם בשבת, וכפי שעינינו הרואות, שהמנגנים בכלי שיר עד היום הזה, רגילים לכוין מחדש את מיתרי כלי הנגינה וכיוצא בזה, שיש בדבר איסור מן התורה בשבת. ולכן גזרו רבותינו איסור על נגינה בכלי שיר בשבת
 
והוא הדין לגבי אופניים, שאילו היו רבותינו גוזרים איסור על נסיעה בשבת, מחשש שמא יתקלקלו, היינו מבינים את טעם הגזירה, והיינו אוסרים בהחלט נסיעה באופניים בשבת מטעם זה. אולם מאחר והאופניים לא היו בנמצא כלל בזמן חכמי התלמוד, וכיום אין בסמכות חכמי ישראל לגזור גזירות חדשות על ישראל, אם כן לא נוכל אנו לבא מטעם זה ולאסור נסיעה באופניים בשבת
 
וכן כתב רבינו יוסף חיים זצ"ל, בעל ספר בן איש חי ורב פעלים, שמכיון שאין בסמכותינו לגזור גזירות, כפי שהיתה סמכות זו נתונה בידם של חכמי התלמוד, לכן אין לדמות את גזירת חז"ל בענין כלי שיר, לנידון השימוש באופניים בשבת. ולפיכך כתב שמעיקר הדין יש להקל להשתמש בשבת באופניים.
 
והגאון רבי עזריאל הלדיסהיימר, כתב לאסור את הרכיבה באופניים בשבת, משום שגלגלי האופניים עושים "חריץ" בקרקע, ויש בדבר איסור בשבת, משום מלאכת "חורש". ומרן הרב עובדיה יוסף שליט"א כתב לדחות את דבריו, שמאחר ועשיית החריץ אינה נעשית על ידי מחרישה, אלא בדרך אגב, על ידי נסיעה באופניים, באופן שגם לא איכפת לנוסע אם נעשה החריץ, אם כן אין להחמיר בדבר מטעם זה.
 
אולם למעשה, הסכים מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א, בספרו חזון עובדיה (שבת ח"ד עמוד מג, ובשו"ת יביע אומר ח"י, בהערות על הרב פעלים), שיש לאסור את הנסיעה באופניים בשבת, על פי מה שאמרו במסכת שבת (קיג.), "אם תשיב משבת רגליך - מעשות דרכך", שלא יהיה הילוכך של שבת כהילוכך של חול. שמכאן למדו הפוסקים שאסור לרוץ בשבת, וכפי שנבאר בהלכה הבאה.
 
לפיכך מאחר ועיקר הנסיעה באופניים נעשית למרחקים, שלא כפי הדרך ללכת ביום השבת, יש לאסור ליסוע בהן בשבת. והביא ראיות רבות לדבריו, והאחת, ממה שאמרו במסכת ביצה (דף כה:), שאסור לצאת בכסא בשבת. כלומר, היו נוהגים שאדם חשוב, יושב על כסא, ובני אדם נושאים אותו לכל מקום אליו הוא מבקש להגיע (כפי שמקובל עד היום בארצות המזרח הרחוק). ואסרו לעשות כן בשבת, משום שאין זה כבוד שבת, אלא דרך הליכה של יום חול. ועוד הביא טעמים אחרים להחמיר בזה.
 
לכן להלכה, אין להקל ליסוע באופניים בשבת, ואפילו לצורך מצוה יש להורות להחמיר בזה. ובהלכה שתפורסם בעזרת ה' יום חמישי, יבואר הדין לגבי ילדים קטנים.

תאריך השאלה:
ו' תשרי תשפ"ב / 12 בספטמבר 2021

לא. צריך שתהיה לו תעודה. 

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


היתר המכירה

ההלכה היום ארוכה מעט מהרגיל, מפני שברובה היא עוסקת בסיפור דברים בלבד.


בהלכה הקודמת התבאר באופן כללי דין קדושת שביעית החל על פירות הגדלים בשנת השמיטה (שנה זו (תשס"ח) היא שנת שמיטה) ועל ירקות הנלקטים בשנה זו, אשר מחמת אותה הקדושה אסור לגרום להפסד אותם פירות, וכן אסור לסחור בהן כפי שאנו נוהגים תמיד לקנות פירות וירקות, אלא רק באופנים מיוחדים כפי שיבואר. כמו כן התבאר כבר, כי אסור לעשות בשדות מלאכות שונות לצורך עיבוד הקרקע ולהשבחת היבול הגדל בהן בשנת השמיטה. וכן ביארנו כי אין קדושת שביעית על יבול הגדל בקרקע של גוי, אלא אך ורק על יבול הגדל בקרקעות של יהודים.


מכיון שבארץ ישראל כיום רוב הקרקעות הן בבעלותן של יהודים, ואם לא נסחור ביבול הגדל אצלם כפי שנוהגים בכל השנים הם יבואו לידי הפסד גדול, יש כיום ועדות שמיטה הדואגות לפצות את החקלאים על ההפסד הנגדם להם בשביעית, כאשר חלק הארי מפיצוי זה מגיע מנדבות של אחינו בני ישראל בארץ ובתפוצות. אך בזאת עדיין לא נפתרו כל בעיות השמיטה, משום שיש יהודים רבים המסרבים להשבית את קרקעותיהם בשנה זו, וכמו כן משרד החקלאות הישראלי אינו מאפשר יבוא חילופי של פירות מיבול חוץ לארץ, ומחמת עוד בעיות שאי אפשר לפרטם, נהגו ברבנות הראשית לישראל, מימי הגאון רבי אברהם יצחק הכהן קוק, למכור את הקרקעות של החקלאים (המעונינים בכך) בארץ ישראל לגוי, כפי שנוהגים במכירת החמץ שבערב פסח, ועל ידי כך לא נתפסת קדושת שביעית בפירות השביעית, (וגידולים מתוצרת זו מצויים בשוקים ובחנויות בימים אלו, וככל שנכנס יותר לשנת השמיטה נראה עוד ועוד גידולים שעל גבי התעודה המעידה על כשרותם, מצוין כי הם מ"היתר המכירה") וכן יש אומרים שמותר באופן זה לישראל להמשיך לעבד את אדמתו כבכל שנה. וכעת נסביר את השתלשלות היתר זה בקיצור כפי שהתרחשה באמת.


בשנת תרמ"ה בערך (שנת 1885) התנדב הברון רוטשילד מצרפת (בהשפעת גיסו הנדיב הצדיק רבי משה מונטיפיורי ובהשפעת הגאון רבי שמואל מוהליבר אב"ד ביאליסטוק) לסייע ביד תושבי ארץ ישראל העניים לקנות עבורם קרקעות במושבה עקרון, ששמשה בתחילה בעיקר לגידול גפנים ליין, כאשר האיכרים בני ארץ ישראל היו עובדים בקרקעות עבור הברון, והוא היה משלם את משכורתם מידי חודש בחדשו. בכדי לפקח על המלאכה, מינה הברון פקידים מטעמו, מבני צרפת, אשר אינם שומרי תורה ומצוות, והמה היו מדווחים לו מפעם לפעם על התקדמות העבודה, בישוב ארץ ישראל, ובפיתוח אדמתה. מסיבות שונות, נתהוו סכסוכים קשים בין האיכרים יראי ה' לבין הפקידים הצרפתים, והפקידים מצידם לא דיווחו לברון על ההצלחה בגידול הגפנים (דבר שלא היה מובן מאליו כלל באותם ימים, ואף נחל כשלון חרוץ בתחילה). אך כאשר ביקר הברון בעצמו במושבה, וראה את ההצלחה הגדולה של בני הארץ בגידול הגפנים ובייצור יין, נתפעם מאד, וצוה לקרוא את שם המושבה על שם אמו, "מזכרת בתיה".


בשנת תרמ"ח, ערב שנת השמיטה תרמ"ט, הודיעו החקלאים לפקידים, כי בשנה הבאה הם אינם מתכוונים להמשיך בעבודת הקרקע מפני איסור שביעית. דבר שמשמעותו היתה ברורה מאד, כי רוב כספו של הברון ירד לטמיון, כי אם היהודים ישביתו את הקרקע במשך שנה, לבטח יגרמו נזקים עצומים לעצי הגפן, ויתכן גם כי הברון יפסיק את תמיכתו לחינם בבני המושבה, ומתוך כך אפשר גם שיבואו ממש לידי ספק סכנת נפשות.


כאשר שמע זאת הברון, פנה אל הרב נפתלי הרץ, שנתמנה אז כרבה של יפו והמושבות, על מנת לדרוש אצל חכמי ירושלים, אם יש דרך על פי ההלכה להתיר את המשך העבודות בשנת השמיטה. הרב רבי נפתלי הרץ, שהיה מתוקף תפקידו אחראי על עניני הדת גם בשאר המושבות שקמו בינתיים, ראשון לציון (תרמ"ב), נס ציונה (ואדי חנין), גדרה ויסוד המעלה (תרמ"ד), פנה בעניין לרבה של ירושלים הגאון רבי שמואל סלנט, והלה, מפני שלא רצה להכנס למחלוקת עם הגאון מהרי"ל דיסקין, ביקש מהגאון הראשון לציון רבי רפאל מאיר פאניז'ל להכנס בעובי הקורה ולהורות כתורה מה יעשה. והגאון הראשון לציון, הפנה את השאלה לגיסו הגאון רבי יעקב שאול אלישר  (שהתמנה אחריו למשרת הראשון לציון) שיעיין בדבר. והגאון רבי יעקב שאול אלישר כתב בעניין זה תשובה, (שנדפסה בספרו שו"ת שמחה לאיש), ובה הורה להתיר את מכירת הקרקע לגוי, (כשם שאנו עושים מכירת חמץ בערב פסח) ובכך להפקיע את הקרקע מקדושתה, והכל יבוא על מקומו בשלום. הגאון ביסס את פסקו על דברי בעל ספר צרור המור, רבי מרדכי רוביין, מגאוני הספרדים לפני כשלש מאות שנה, שהורה כך הלכה למעשה.


ועם הגאון רי"ש אלישר, הצטרף להיתר גם הראשון לציון הרב פאניז'ל. אך עדיין  חלק מהחקלאים ממושבת עקרון שהיו אשכנזים, מיאנו לקבל את הוראת גדולי הספרדים בעניין, וביקשו לערב בעניין את גאוני אשכנז, הלא הם: הגאון רבי יהושע מקוטנא (שהיה מגדולי רבני פולין), הגאון רבי שמואל מוהליבר (שבזכותו קמה בכלל המושבה, שכן הוא זה ששכנע את הברון לסייע לה, כפי שאולי נספר בהזדמנות אחרת), והגאון רבי שמואל זנוויל קלפפיש (מו"צ בוורשה). והגאונים הללו, איש איש בתורו, כולם ערכו תשובות בעניין ופסקו להקל למכור את קרקעות המושבה עקרון לגוי על מנת להפקיע את מצות השמיטה, תוך כדי שהם מסייגים את ההיתר לשעת הדחק שהיתה אז כפי שביארנו. ועל היתר זה סמכו ידיהם עוד גאונים רבים ועצומים, ובראשם, גאון הפוסקים האשכנזים, רבי יצחק אלחנן ספקטור, רבה של קובנא.


אלא שמנגד, קמו גאונים רבים, ומהם הגאונים, רבי יהושע לייב דיסקין (רבה של העדה החרדית בירושלים), רבי יוסף דוב סולוביצ'יק, (רבה של בריסק), רבי נפתלי צבי יהודה ברלין (ראש ישיבת ואלוז'ין), רבי דוד פרידמן מקרלין, ואחרים, כנגד היתר המכירה מטעמים רבים מאד, (כי היתר המכירה הוא היתר סבוך מאד, הנוגע להרבה מאד נושאים כבדי משקל, אשר לא נוכל לפרטם במסגרתינו.) ומחלוקת זו קמה וגם ניצבה בכל ערב שנת שמיטה מחדש עד היום הזה, כאשר נדפסו בעניין ספרים רבים, אלה אוסרים ואלה מתירים.


ובדורות האחרונים, תיקן הגאון, רבה הראשי של ישראל, רבי אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל, כי הרבנות הראשית, המוסמכת על עניני הכשרות בארץ, נוטלת יפוי כח מאת החקלאים המעונינים בכך, למכור את קרקעותיהם למשך שנה אחת לגוי (ישמעלי דוקא, בכדי להנצל מאיסור "לא תחנם", שאסור למכור קרקע לגוי עובד עבודה זרה בארץ ישראל), ובכך להפקיע את קדושת השביעית. ןלעומתו קם הגאון הרידב"ז מצפת, וערך תשובה כנגד היתר המכירה, ובמרוצת הדורות נוסף גם הגאון מופת הדור החזון איש לשוללים את היתר המכירה. ולעומתו הגאון רבי צבי פסח פראנק כתב, שגם הגאון מהרי"ל דיסקין חזר בו בשנת התרנ"ה וסמך על היתר המכירה, מפני שראה שרבים מן החקלאים שאינם אמונים על קיום מצוות, המשיכו בעבודתם בשביעית כרגיל, ובכך נכנסו לשוק פירות שביעית, וסחרו בהם באיסור, ובאו מתוך כך לבעיות רבות, על כן אף הוא עיין בדבר, וחזר והורה כדברי המיקלים. (אלא שסייג את ההיתר רק לשנה אחת.)


וכדי שלא להלאות את הקורא, נזכיר כאן את דברי הגאון מקוטנא, (שהיה מגדולי האשכנזים כפי שהזכרנו),  בספרו שו"ת ישועות מלכו סי' נג, בתשובה לשאלת היתר המכירה, וזו לשונו: בדבר השמיטה, תמה אני, והלא למכור את הקרקע, היתר פשוט הוא, ובפרט כי גדולי רבני ספרד,(כונתו להגאון הרב אלישר), אשר צפורנם עבה מכריסם של חכמי אשכנז, הם מתירים שיעבדו הנכרים בשביעית על ידי מכירה, ואיך נוכל לעשות את תורתם פלסתר?, והוסיף עוד דברים ברוח זו כנגד מתנגדי המכירה.


והגאון רבי שלמה זלמן אוירבך זצ"ל, כתב ספר שלם בעניין היתר המכירה, ואף הוא הורה לרבנים הראשיים רבי אליהו בקשי דורון ורבי ישראל מאיר לאו שיעשו את המכירה כדת כמנהג הרבנות בכל השנים, בכדי שלא יווצר מצב שיעבדו החקלאים את אדמתם באיסור, וכן בכדי שלא יווצרו על ידי כך עוד בעיות רבות. והוסיף גם, כי יש לציין, שגאוני הספרדים לא סייגו את היתר המכירה לשעת הדחק בלבד, ואם כל שכן שבזמנינו יש להקל בזה. ובודאי כשנגאל ויהיו רוב ישראל על אדמתם, ותהיה מצות השמיטה מן התורה, אז תתקים ברכת התורה "וצויתי את ברכתי", ולא נזדקק להיתר זה כלל, אך בזמנינו, יש לנהוג בהיתר זה. וכן פסקו רוב מניין ובנין של גאוני הדורות האחרונים.


ולעומתו הגאון רבי יוסף שלום אלישיב, רוח אחרת עמו, ודעתו לאסור את  המכירה בזמן הזה מכל וכל. אך אנו אין לנו אלא דברי הפוסקים, וכדברי הגאון רש"ז אוירבך, כי כל המעיין ישר יראה, כי יש כאן פנים לכאן ולכאן, והלא שביעית בזמן הזה דרבנן, ולכן אין לנו לתפוס כדברי המחמיר בזה. ואין להאריך.


אלא שבשנים האחרונות, נכנסו גורמים אינטרסנטים, אשר אינם יראי שמים, וכביכול בשם ההלכה, באים לזלזל בהיתר המכירה, עד שהשחירו פניו של היתר זה, תוך העלמה מכוונת של פרטים הנוגעים אליו, מתוך זלזול עמוק ברבותינו המיקלים, ומציגים את הדברים כאילו אין כלל מי שמיקל בזה בזמן הזה,, וכאילו גם בדורות הקודמים, המיקלים היו מרבני "המזרחי" הפשרניים, בזמן שהגאון הרב קוק כלל לא נמנה על חברי המזרחי, (ואף הקים כנגדם את תנועת "דגל ירושלים"), ובודאי שלא היה "פשרן", אלא היה חסיד קדוש כנודע. ואין זה עניין אלא לגדולי התורה, ולא למציגים עצמם כנאמני אותם גדולים האוסרים. (ובכלל, גם מהרבנים "החרדים", וגם מרבני "חובבי ציון", היו אוסרים והיו מתירים, כמו שהגאון רבי מרדכי גימפל יפה, שהיה מחובבי ציון, היה מהאוסרים, והו אף גרם לכך, שרבים מהחקלאים במזכרת בתיה, לא קיבלו את היתר המכירה, מפני שיחיאל מיכל פינס, שהיה פטרונם של החקלאים, היה נמנה על תלמידיו).


ומרן מופת דורינו, רבינו עובדיה יוסף שליט"א, ערך מערכה אדירה בעניין היתר המכירה, (אשר נדפסה לפני כארבעים שנה בירחון קול סיני, ולאחר מכן בספרו שו"ת יביע אומר ח"י), ולא הניח אבן על אבן בעניין זה, והעלה במסקנתו להקל בזה בזמנינו, וכל הרוצה לקנות תוצרת מהיתר המכירה, בודאי שיש לו על מהשיסמוך, כי היתר זה יסודתו מהררי קודש כמו שביארנו. אלא שהוסיף כי המחמיר לרכוש פירות מתוצרת שאינה של היתר המכירה, תבא עליו ברכה. אבל הרבנים הראשיים, מחוייבים לבצע מכירה עבור המעונינים בכך כפי שביארנו.

תאריך השאלה:
ה' תשרי תשפ"ב / 11 בספטמבר 2021

יום טוב שחל בשבת, הוא שבת ממש, וכל מה שאסור לעשות בשבת, אסור לעשות ביום טוב שחל בשבת, ולכן אסור מן התורה להעביר אש. תבורכו, שנה טובה ומבורכת,

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


דין האש ביום טוב

ביארנו שדין יום טוב ודין שבת שוה לענין כל האיסורים, אלא שביום טוב הותרו מלאכות מסויימות לצורך הכנת מאכל ("אוכל נפש") ליום טוב, וכגון מלאכת בישול.

הדלקת אש
אסור ל"הוליד" אש ביום טוב, כלומר אסור ליצור אש חדשה, כגון על ידי הדלקת גפרורים וכדומה, ואפילו לצורך אוכל נפש אסור להוליד אש ביום טוב. אבל מותר להדליק גפרור משלהבת של נר שנדלק מערב יום טוב לצורך אוכל נפש. ומטעם זה מותר לטלטל קופסת גפרורים ביום טוב, ואין בזה איסור משום מוקצה, כיון שראוי ונוח להשתמש בגפרורים על ידי הדלקה מאש שמצויה כבר.

ועל כן הרוצה לבשל על גבי הכיריים של גז ביום טוב, עליו לדאוג להכין לו מערב יום טוב נר דולק, שיוכל לקחת ממנו אש באמצעות גפרור, על מנת להדליק את הגז שבכיריים, ואז יוכל לבשל כדרכו תמיד.

כיבוי אש
אסור לכבות אש ביום טוב, ואפילו מקצת כיבוי, כגון להוריד ולהנמיך את האש שבכיריים אסור. ויש מיקלים להנמיך את האש שבכיריים כשעושה כן לצורך המאכל שעל הכיריים שלא ישרף ויתבשל יפה, וכן פסק מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל, אבל לכבות לגמרי את האש אסור.

אופן שמותר לכבוד את הכיריים של הגז
מכיון שאסור לכבות אש ביום טוב, נהגו הכל, שהכיריים של הגז היו דולקות בבתיהם במשך כל היום כולו, שהרי אי אפשר לכבות את הגז. עד שמרן רבינו הגדול זצ"ל נדרש לשאלה זו, והעלה הלכה למעשה, שמותר לכבות את האש על ידי "גרמא". כלומר, לא בפעולה ישירה, אלא בדרך עקיפה, שימלאו קומקום קטן (פינג'אן) של מים על כל גדותיו, ויניחוהו על האש עד שירתח, ואז יגלשו המים על ידי רתיחתם על האש ויכבוה. ואחר כך יוכלו לסובב את הכפתור של הגז כדי למנוע זרימת והתפשטות הגז. (וטעם ההיתר בכיבוי האש על ידי גרמא, נבאר בקצרה, משום שאש שאיננה בוערת על ידי פתילה, אלא רק על גבי מתכת, כמו האש בכיריים של גז, אין איסור לכבותה ביום טוב אלא מדרבנן, וכיבוי דרבנן מותר בדרך זו).

והמים שרתחו, יש להשתמש בהם לצורך הכנת תה או קפה, כדי שיהיה בישולם לצורך אוכל נפש, שהרי אסור לבשל מים ביום טוב לצורך הכיבוי בלבד, אלא לצורך אוכל נפש בלבד.

ומובא בשם הגאון הראשון לציון שליט"א, שאפשר להקל בכיבוי האש בכיריים החדשות שמצויות עתה, על ידי כך ששמים כפית בסמוך לחיישן שמרגיש את חום האש, וכך לאחר כמה שניות החיישן יורה על סגירת זרימת הגאז.

[יש מי שכתב, שכשם שמותר לכבות את האש שבגז על ידי הנחת קומקום מים כמבואר, כמו כן מותר לכבות את הגז על ידי סגירת ברז הגז הראשי שדרכו זורם הגז לכיריים, שהרי אין זה כיבוי ישיר, אלא בדרך עקיפה שמביאה בתוך מספר שניות לכיבוי הגז, וגם בדרך זו נחשב הדבר ל"גרמא". אולם מרן רבינו זצ"ל דחה דבריו מההלכה, שהרי עיננו הרואות שמיד עם סגירת ברז הגז השלהבת יורדת מטה מטה עד שנכבית לגמרי. ולפיכך אין זה בגדר "גרמא" שהתירה התורה, שכמו כן מצינו לגבי מי שלוקח שמן מן הנר (שהנר דולק על ידי שמן, והוא לוקח מאותו השמן וגורם שהנר יכבה בטרם עת), שחייב משום "מכבה", כמבואר במסכת ביצה (דף כב.). ומבואר אם כן שלא כל ה"גרמות" שוות, ובכל אופן שמיד עם פעולת הגרמא נראית הפעולה בעינים, אין זה בגדר גרמא].

ולסיכום: אסור להדליק אש ביום טוב. ומותר להעביר אש מאש קיימת לצורך "אוכל נפש" כגון בישול וכדומה. ואסור לכבות אש ביום טוב. ומותר לכבות את האש על ידי בישול מים מעל הלהבה, ואז על ידי גלישת המים תכבה האש. ובמים יש להכין קפה או תה.

לשאלת רבים: מותר לעשות גלידה או ג'לי ביום טוב, כדי לאכלו ביום טוב עצמו. ומותר להעביר אש לכיריים של גז, אף על פי שיש שם חיישן חשמלי שמונע דליפת גז. (בתנאי שלא נדלקת נורה עם פתיחת ברז הגז). ומותר להדליק את הגאז באמצעות גפרור, אף על פי שיש שם ניצוץ חשמלי שמדליק את הלהבה, באופן שיניח את הגפרור במקום הניצוץ, וכך לא יהיה לו צורך כלל בניצוץ זה, ובאופן כזה יש להקל.

תאריך השאלה:
ה' תשרי תשפ"ב / 11 בספטמבר 2021

אפשר להשתמש בו לשימוש אחר או שוב להדלקת נרות.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


 

השמן והפתילות הנותרים

שאלה: האם מותר לזרוק את השמן הנותר מהדלקת נרות חנוכה?

תשובה: השמן או נרות השעווה, המיועדים להדלקת נרות חנוכה, אין להשתמש בהם בשימוש אחר, כגון לצורך אכילה, או להדלקת נרות שבת. והוא מפני שהשמן הוקצה למצוותו, כלומר, מיוחד הוא אותו השמן למצות הדלקת נרות חנוכה, ולכן אין להשתמש בו שימוש אחר, אלא עושה לו מדורה ושורפו. (כלומר שורף את השמן שלא לשום צורך).

והכוונה במה שאמרנו שאין להשתמש בשמן הנותר לשימוש של חול, אינה לשמן הנשאר בבקבוק, אלא אך ורק לשמן הנשאר בבזיכים של מנורת החנוכה, שאין להשתמש בו אחר כך לשימוש של חול, או להשליכו לאשפה. וכן נרות הנותרים בקופסת הנרות, לא הוקצו כולם למצות הדלקת נרות חנוכה, ורק שארית הנר שנותרה מן ההדלקה, אין להשתמש בה לשימוש אחר. 

יש אומרים שאין לאסור להשתמש בשמן הנותר, אלא כאשר כבו הנרות בתוך חצי שעה מזמן הדלקתן, שלמשך חצי שעה הוקצו למצותן. אבל אם דלקו הנרות כבר יותר מחצי שעה ואחר כך כבו, אין עוד קדושה בשמן הנותר, ומותר להשתמש בו לכל שימוש. וכן דעת מרן הבית יוסף.

אולם יש חולקים ואומרים שגם אם עברה חצי שעה, עדיין יש קדושה בשמן ובפתילות הנותרים. ולכן כדי שלא להכנס למחלוקת הפוסקים בזה, נכון לעשות "תנאי" לפני ימי החנוכה (או באמצע ימי החנוכה, שהתנאי שיועיל מכאן ולהבא, לימים הנותרים), ולומר בפיו, שאינו מקצה את השמן והפתילות למצותן. (כלומר, יאמר: אני מתנה בזה, שאיני מקצה את השמן והפתילות והנרות הנותרים מהדלקת נרות חנוכה למצותן). ואז לכל הדעות יוכל להשתמש בהם לכל דבר. (חזון עובדיה חנוכה עמוד קס. תורת המועדים חנוכה עמוד קכו. 

ולסיכום: נכון להתנות לפני חנוכה, או אפילו בתוך ימי החנוכה, שאין בכוונתו להקצות את השמן והפתילות לשם מצוה. ואז לא תחול קדושה על שאריות השמן והפתילות, ויוכל לעשות בהן מה שירצה.

תאריך השאלה:
ה' תשרי תשפ"ב / 11 בספטמבר 2021

כן, מצד הדין מותר אפילו במים חמים.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


שַׁבָּת שׁוּבָה

מאמרו של הגאון רבי זבדיה כהן שליט"א, ראב"ד תל אביב, עבור הלכה יומית

השבת נקראת, "שבת שובה", על שם ההפטרה שאנו קוראים בשבת, "שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל עַד ה' אֱלֹקֶיךָ, כִּי כָשַׁלְתָּ בַּעֲו‍ֹנֶךָ". שבת זו במהותה, היא הכנה לקראת יום הכפורים, שעליו נאמר, "כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי ה' תִּטְהָרוּ", ועיקרה של התשובה, היא כדברי רבינו הרמב"ם, שכתב, ומה היא תשובה? שיעזוב החוטא את חטאו, ויסירו ממנו ממחשבתו, ויגמור בלבו שלא יעשה עוד, שנאמר "יַעֲזֹב רָשָׁע דַּרְכּוֹ", וכן יתנחם על לשעבר, שנאמר "כִּי אַחֲרֵי שׁוּבִי נִחַמְתִּי", ויעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם. וצריך להתוודות בשפתיו ולפרש את חטאיו.

עוד קודם לכן כתב הרמב"ם: "יום הכפורים הוא זמן תשובה לכל, ליחיד ולרבים, והוא קץ מחילה וסליחה לישראל, לפיכך חייבים הכל לעשות תשובה ולהתוודות ביום הכפורים". וכך בשעת תפילת הנעילה, מגיע האדם כשהוא כולו טהור ונקי, וזוכה להחתם לחיים טובים ולשלום. וזהו עיקרו ומהותו של יום אדיר ונורא זה, הוא יום הכפורים.

אמנם אנו מבקשים בתפילותינו, גם כן על ענינים אישיים, כגון, חתמינו בספר חיים טובים, כתבינו בספר מזונות ופרנסה טובה, וכן על זה הדרך, ויש גם מי שמוסיף בקשות בתפילתו לפי מה שהוא צריך, בריאות ופרנסה, זרע של קיימא וזיווגים הגונים, וכיוצא באלו, אך עלינו לזכור כי עיקרו של יום גדול זה, הוא התשובה והקבלה לעתיד. אך כמובן, בכדי לחיות חיי תורה נאותים, אנו זקוקים גם כן לבריאות, ולפרנסה טובה, וכן לשאר הענינים, ולכן מתאים להתפלל עליהם, אך כל זה הוא טפל לענין התשובה והמעשים הטובים, ולקיום מצות התורה.

ומעשה באדמו"ר אחד ידוע ומפורסם, שאחד מחסידיו בא להתברך מפיו בערב יום הכפורים, ביקש החסיד מרבו, ברכה לפרנסה טובה, לעושר ולהצלחה בעסקיו. כעס עליו רבו ואמר לו, זה מה שאתה מבקש? הלא הוא ערב יום הכפורים! כעס וגירשו מעל פניו. התבייש החסיד ונעמד נבוך בפינת החדר. אחריו, נכנס לחדרו של הרב חסיד אחר, ופנה אל האדמו"ר בבקשת יעוץ בעניניו האישיים, ולאחר מכן ביקש מרבו ברכה. בירכו הרב בכל לבו, שיזכה לפרנסה טובה, ולהצלחה בעסקיו, לעושר והצלחה וכל טוב. תמה החסיד הראשון ופנה בשאלה לרבו, רבי! מדוע לחברי התייחסת כל כך יפה, ובירכתו שיזכה לפרנסה טובה, ואילו אני שבאתי לפניך בבקשה דומה, גירשתני מעל פניך בבוז? ענה לו האדמו"ר, אמשול לך משל למה הדבר דומה, לסוחר יהלומים, שקנה זהב ויהלומים ופנינים יקרות, אצל סוחר תכשיטים נודע בחנות שלו, כשבא להעמיס את מסעו על עגלתו, ראה כי גלגלי המרכבה אשר לו, חורקים מפני שחסר שמן ביניהם. פנה הסוחר לבעל החנות, וביקש ממנו מעט שמן לשמן את גלגלי המרכבה. מיד נאות לבקשתו בעל החנות, ונתן לו שמן לגלגלי העגלה. ראה זאת עגלון פשוט שהיה שם, ופנה אף הוא אל המוכר, וביקש ממנו מעט שמן לתקן את העגלה שלו. אמר לו בעל החנות, כאן זה חנות תכשיטים, ולא מוסך לתיקון עגלות! לכן לא אתן לך שמן! שאל אותו העגלון, והלא לזה שהיה כאן לפני נתת שמן ביד רחבה חינם אין כסף? ומדוע אותי אתה מקפח? אמר לו בעל החנות, זה שהיה כאן לפניך, קנה ממני סחורות במאה אלף דולר, וביקש ממני מעט שמן בכדי שיוכל לקחת את כל הסחורה מכאן לאן שירצה. אבל אתה שרוצה רק שמן לעגלה, עליך ללכת למוסך, שם ימכרו לך שמן לתיקון העגלה, אבל לא אצלי.

כך הם הדברים, אמר האדמו"ר לחסיד, שכן החסיד שהיה כאן קודם, בא להתייעץ איתי על חינוך ילדיו, ועל קבלת עול מלכות שמים בביתו, על עשיית חסד ומצוות. ורק בסוף ביקש ממני ברכה לפרנסה טובה, בכדי שיוכל לקיים את כל שאיפותיו הרוחניות. לאדם כזה באמת ראויה הברכה בערב יום הכפורים. אבל אתה שלא חיפשת אלא עושר והצלחה בעסקים בלבד, לך לא ראוי לתת ברכה כלל!

זהו למעשה המוסר השכל שאנו צריכים ללמוד לקראת יום הכפורים, שעיקרו תשובה וקבלת עול מלכות שמים ועול תורה, ורק לצורך קיום כל אלה, אנו מבקשים גם על בריאותינו, ועל הפרנסה ושאר גזירות טובות.

שנה טובה, כתיבה וחתימה טובה לכל בית ישראל.

תאריך השאלה:
ד' תשרי תשפ"ב / 10 בספטמבר 2021

שאלתי על זה את מרן רבינו זצ"ל, ואמר לי שאינה יכולה להתפלל אלא בזמני התפילות. ולא בין חצות לזמן מנחה. שנה טובה ומבורכת,

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


נשים בתפילה

במשנה במסכת ברכות (דף כ:) שנינו, שנשים חייבות במצוות תפילה. ובגמרא אמרו, שיש לכאורה סיבה לפטור את הנשים ממצוות תפילה, משום שהיא "מצות עשה שהזמן גרמא", (מצות עשה שתלויה בזמן, כמו מצות לולב שחיובה הוא בחג הסוכות ולכן נשים פטורות ממנה), אולם מאחר והתפילה היא בקשת רחמים מה' יתברך, וגם נשים צריכות רחמים מה' יתברך, לכן אין מצוות תפילה נחשבת כמצוות עשה שהזמן גרמא והנשים אף הן חייבות בתפילה.

וכשאנו אומרים "תפילה", הכוונה היא לתפילת העמידה, (תפילת שמונה עשרה).

והפוסקים נחלקו ביניהם בפירוש דברי הגמרא. יש אומרים, שהנשים חייבות במצוות התפילה בכל יום, כדין האנשים, שתתפללנה לכל הפחות תפילת שחרית ומנחה. ויש אומרים שאין הנשים מחוייבות אלא בתפילה אחת בכל יום, משום שעיקר המצוה להתפלל לפני ה', היא בתפלה אחת בכל יום, ורק רבותינו תיקנו לנו להתפלל שלוש פעמים בכל יום, ובתקנה זו, של שלוש תפילות בכל יום, אין הנשים מחוייבות.

ולמעשה, למנהג הספרדים ובני עדות המזרח, ולפי דעת מרן השלחן ערוך, הנשים אינן מחוייבות אלא בתפילה אחת בכל יום, או שחרית או מנחה או ערבית. והיא חובה קדושה שעל האשה לקיימה ולא להשתמט ממנה חס ושלום. אבל למנהג האשכנזים, יש אומרים שהנשים חייבות בכל יום בתפילת שחרית ובתפילת מנחה. ולגבי תפילת ערבית יש להקל גם להן, מאחר ותפילה זו לא נתקבלה כחובה אלא לאנשים ולא לנשים.

ומרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל היה מייעץ שכל אשה תקבע לה תפלה אחת קבועה בכל יום, שחרית או מנחה או ערבית, שתתפלל את אותה תפלה, כדי שלא תבוא לידי ביטול תפילה לגמרי. וטוב ונכון שהאשה תתפלל תפילת שחרית, ותאמר קודם לכן "ברכות השחר", שהיא חייבת לאמרם בכל יום (מלבד ברכת שלא "עשני אשה", שהאשה אומרת "שעשני כרצונו" בלא שם ומלכות). ואחר כך תברך ברכות התורה, ואחר כך נכון שתאמר לכל הפחות פסוק "שמע ישראל", ופסוק "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד", ואם תוכל, תקרא את כל פרשיות קריאת שמע, ואחר כך תעמוד להתפלל תפלת העמידה.

ואשה שיכולה, רשאית להתפלל שלוש תפלות בכל יום, שחרית מנחה וערבית. ואפילו למנהג הספרדים שנשים אינן מברכות על מצוות עשה שהן פטורות ממנה, מכל מקום לגבי תפילה, הן רשאיות להתפלל ולברך את כל הברכות שבתפילת העמידה, אפילו שלוש פעמים ביום, וכמנהג נשים צדקניות, שהיו זהירות במצוות התפילה בכל יום, וזכו להעמיד דורות ישרים מבורכים.

והצדקנית מרת שמחה צדקה עליה השלום, אמו של ראש הישיבה הגאון רבי יהודה צדקה זצ"ל, שהיתה אשה יקרת רוח מיחידי סגולה שבדור, היתה ממש בקיאה בדינים ובמקורותיהם, והיא היתה נוהגת בכל יום להגיע לבית הכנסת לקראת המנין הראשון של שחרית והיתה מסיימת את התפילה עם המתפללים במנין השני, והיתה מתפללת שלוש תפילות בכל יום במנין. וכן ראינו לעוד נשים צדקניות שנהגו כן, מאחר ובהגיע ימי הזקנה, שכבר אינן טרודות בגידול הילדים, יש להן פנאי להתפלל בשקידה כזו, ולהרבות בתחנונים לה' יתברך עליהן ועל בניהם ובנותיהם, אשריהן ואשרי חלקן. אבל אשה שצריכה לגדל את ילדיה, אסור לה לעוזבם לנפשם ולהתעסק בתפילות ארוכות ואמירת תהילים ושמיעת שיעורים כל היום, כי לכל זמן ועת.

 

תאריך השאלה:
כ"ט אלול תשפ"א / 6 בספטמבר 2021

קודם מברכים ואחר כך מדליקים. כמו תמיד. שנה טובה ומבורכת,

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


הדלקת נרות בימי ראש השנה

הדלקת הנרות בערב ראש השנה
ביום טוב ראשון של ראש השנה, נוהגים להדליק נרות יום טוב מבעוד יום, קודם שקיעת החמה (השמש) כמו בערב שבת, ואם לא הדליקו נרות מבעוד יום, יכולה האשה להדליק נרות גם ביום טוב עצמו, באופן המותר, דהיינו שתעביר אש מאש שנמצאת כבר, כגון מהאש הדולקת בכיריים או בנר נשמה, ותדליק את הנרות, שהרי אסור להדליק אש חדשה ביום טוב. והדין כן הוא גם בשאר ימים טובים, שאם לא הדליקה האשה נרות לפני שקיעת החמה, תוכל להדליק נרות אחר צאת הכוכבים מאש אחרת.

ברכת שהחיינו בשעת ההדלקה
יש נשים שנהגו, שבשעת הדלקת הנרות בערב ראש השנה, וכן בכל ערב יום טוב, הן מברכות גם כן ברכת שהחיינו על הדלקת הנרות. ומכל מקום לא נכון לנהוג כן לכתחילה, כי בדברי הפוסקים מבואר שלא תיקנו רבותינו לברך שהחיינו בשעת הדלקת הנרות. וכן הגאון שאלת יעב"ץ (סימן קז) כתב, "מה שנהגו לברך שהחיינו עם הדלקת הנרות של יום טוב, אין לו יסוד, כי לא נזכר דבר זה בפוסקים". ורק בשעת הקידוש, כאשר מברכים שהחיינו, גם הנשים יוצאות ידי חובת הברכה, יחד עם כל השומעים. (חזון עובדיה ימים נוראים עמוד סב). ומי שבירכה שהחיינו בשעת הדלקת הנרות, עליה להזהר שלא לענות "אמן" על ברכת שהחיינו בשעת הקידוש.

הדלקת נרות של היום השני של ראש השנה
גם בליל יום טוב שני של ראש השנה יש להדליק נרות "יום טוב", ויש נוהגות להדליק נרות לפני שקיעת החמה של היום הראשון, ויש שנוהגות להמתין ולא להדליק עד זמן צאת הכוכבים, שיצא כבר יום טוב ראשון של ראש השנה. ומן הדין, מותר להדליק נרות של ראש השנה ביום טוב ראשון לפני שקיעת החמה, כדי שיהיו הנרות דלוקים עבור יום טוב שני, שאין זה בכלל האיסור ש"לא להכין מיום טוב ראשון ליום טוב שני", כי הנרות מאירים גם עבור היום הראשון של ראש השנה. (התוספות ביצה כב. חזון עובדיה עמוד קפב).

ולסיכום: יש להדליק נרות בערב ראש השנה, וטוב שלא לברך שהחיינו בשעת הדלקת הנרות. ויש להדליק נרות לכבוד היום השני של ראש השנה, ומותר להדליקם לפני שקיעת החמה של יום טוב ראשון.

תאריך השאלה:
כ"ח אלול תשפ"א / 5 בספטמבר 2021

את הפרוזבול כותבים לקראת סוף השנה הבאה, ולא כעת. ובכל מקרה אנו לא נעשה שליחות לכתיבת פרוזבול כמו שעשינו בפעם שעברה, מפני שהיה קשה מאד להחתים אלפי פעמים עדים על הפרוזבולים. ומרן זצ"ל אמר לנו שלא לעשות פרוזבול ליותר מאדם אחד (מלבד איש ואשתו). תזכו לשנים רבות נעימות וטובות,

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


הלכות השייכות לראש השנה

מכיון שהזמן קצר, נבאר בקצרה כמה הלכות הנוגעות לימי ראש השנה.

  1. מדליקים נרות לכבוד ראש השנה, כשם שמדליקים נרות בכל שבת וחג. וצריך לברך על ההדלקה "אשר קדשנו במצותיו וצונו להדליק נר של יום טוב".
     
  2. יש נשים שנהגו לברך "שהחיינו" בשעת הדלקת הנרות. ונכון יותר שלא תברכנה שהחיינו בשעת ההדלקה, שהרי בשעת הקידוש הן יוצאות ידי חובה בברכת "שהחיינו" מפי המקדש. (חזון עובדיה על הלכות הימים הנוראים עמוד סב והלאה).
     
  3. בכל הימים הנוראים, מיום ראש השנה ועד יום הכיפורים, מסיימים את ברכת "אתה קדוש", "המלך הקדוש", ולא "האל הקדוש". ומי שטעה וסיים "האל הקדוש", צריך לחזור לראש התפלה.
     
  4. בתפלת העמידה של ראש השנה ויום הכיפורים, בברכת "אתה קדוש", אומרים ארבע פעמים "ובכן", ויש בזה סודות על פי הקבלה. וכל נוסח הברכה שונה משאר ימות השנה. ומי שטעה והמשיך את הברכה כדרכו תמיד, ומיד אחרי שאמר "וקדושים בכל יום יהללוך סלה" המשיך ואמר "ברוך אתה ה'", יסיים את הברכה "המלך הקדוש", ואחר כך ימשיך את התפילה (בברכת "אתה בחרתנו"). והטעם לכך הוא, משום שאמירת "ובכן" וכל התוספות שבברכת "אתה קדוש", אינם מעכבים את התפילה אם טעה ולא אמרם, ולכן, אם טעה והתחיל את סיום הברכה "ברוך אתה ה'", יסיים, "המלך הקדוש".
     
  5. מנהג ישראל עוד בזמן הגמרא (כריתות ו.) שאוכלים מיני פירות וירקות בליל ראש השנה, שיש בהם רמז לסימן טוב לכל השנה. משום "סימנא מילתא", כלומר, לסימן, יש משמעות. ואחרי שהתחילו את הסעודה וכבר טעמו כזית מן הפת, מתחילים לברך ולאכול מן ה"סימנים" הללו.
     
  6. מכיון שבין ה"סימנים" יש גם תמרים, שהם דבר שנשתבחה בו ארץ ישראל, לכן יש להקדים את התמרים ולברך עליהם "בורא פרי העץ", ואם התמר הוא "פרי חדש" אצלו, יברך עליו גם ברכת "שהחיינו", ואחר כך יאכל תמר, ושוב יקח בידו תמרה אחרת, ויאמר "יהי רצון מלפניך ה' אלהינו ואלהי אבותינו שיתמו אויבינו ושונאינו וכל מבקשי רעתינו". ויאכלנה. ובברכת בורא פרי העץ שעל התמר, פוטר את כל מיני הפירות שיאכל. וגם בברכת שהחיינו, יכוין לפטור את כל מיני הפירות החדשים שיובאו לפניו.
     
  7. יש שאוכלים את ה"סימנים" הללו, ואינם אומרים "יהי רצון" לפני האכילה. וכתבו המקובלים שאין זה נכון לעשות כן, כי הדיבור והתפלה לפני אכילת הסימן, הם אלה שגורמים לשפע הטוב שיושפע באכילת הסימן. וכן היה מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל נוהג לומר את נוסח ה"יהי רצון" המודפס במחזורים, בשמחה ובחדווה.
     
  8. כשאומר "יתמו אויבינו ושונאינו" וכו', יזהר שלא יתכוין על שונאיו שהם יהודים. ואפילו אם הם רעים וחטאים לה' מאד, בכל זאת לא יכוין עליהם. כי ביום זה יש לבקש על כל החוטאים מבני ישראל שיזכו לחזור בתשובה שלימה. וכן אמרו בגמרא במסכת תענית על אבא חלקיה, שהיו לו אויבים משכניו שהיו רשעים גמורים, ופעם אחת היתה עצירת גשמים, והתפלל אבא חלקיה שירדו גשמים ולא נענה, ועמדה אשתו בצד אחר והתפללה, וראו כי העננים מגיעים מצידה והחל לרדת גשם. והטעם שתפילתה נענתה יותר, כי הוא היה מתפלל על האויבים שימותו, והיא היתה מתפללת עליהם שיחזרו בתשובה. (חמ"י חודש אלול פ"ו).
תאריך השאלה:
כ"ו אלול תשפ"א / 3 בספטמבר 2021

היא נוהגת כהלכה, רק שלא תגע בעיניים או באף ובפתחי הגוף עד שתיטול ידיים. 

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


מאכלים שנגע בהם אדם שלא נטל ידיו

ביארנו בעבר את החיוב ליטול (לרחוץ) ידיים מכלי, בכל בוקר לאחר הקימה מהשינה.

עוד ביארנו, שכאשר קם אדם משנתו בבוקר, שורה על ידיו רוח טומאה, משום שהשינה, היא חלק אחד מששים של מיתה, ורק על ידי נטילת ידיים כדת וכדין מסתלקת הרוח רעה מהידיים. ועל כן אסור לגעת בדברי מאכל או משקה לפני נטילת ידיים של שחרית, כי הרוח רעה שורה גם על מאכלים שנוגע בהם.

ועתה נדון, במה שפעמים רבות, בעלי מאפיות האופים לחם, אינם אנשים יראי שמים, ומן הסתם אינם מדקדקים ליטול ידיהם כהלכה, והם נוגעים ומתעסקים בלישת הבצק או בסידור הכיכרות בחנות, ולכאורה רוח רעה שורה על המאכלים הללו, ואין לקנות מהם.

ואמנם מרן החיד"א, וכן הגאון רבי אליהו מוילנא, כתבו, שדברי מאכל שנגע בהם אדם שלא נטל את ידיו, אסור לאכול מהם אפילו בדיעבד, משום שרוח רעה שורה עליהם, ויש בדבר חשש סכנה. ויש ראיות לדבריהם בדברי הקדמונים.

אולם יש אומרים שאין לחוש לכך בדיעבד, ורק לכתחילה יש להזהר שלא לגעת במאכלים לפני נטילת ידיים. ובפרט לפי מה שנתבאר כבר בדברינו, שבזמן הזה הרוח רעה אינה מצויה כל כך כמו בדורות הראשונים, שיש סמך להקל בדבר יותר.

ועוד טעם יש להקל בזה, שכן דרך רוב בני האדם, ששוטפים ידיהם בבוקר, ואף על פי שאינם נוטלים ידיים כדת וכדין, מכל מקום, כח הרוח רעה נחלש על ידי שטיפת הידיים.

ומרן רבינו הגדול זצ"ל (בשו"ת יביע אומר חלק ראשון), הביא ראיה לענין זה, שבשטיפת הידיים נחלש כח הרוח רעה, שהרי מבואר במסכת עבודה זרה, שהיו נוהגים לדרוך ענבים בגת לשם יצור יין, על ידי דריסה ברגליים. וכתבו המקובלים, שהרוח רעה השורה על הידיים, שורה גם כן על הרגליים, והטעם שאין אנו רוחצים גם את הרגליים בכל בוקר לסלק את הרוח רעה, הוא משום שתוקף אחיזת הרוח רעה ברגליים גדול, ולא מועילה לו נטילה כלל. ובכל אופן נהגו לדרוך ענבים ברגליים, ולא חששו לרוח רעה. ובודאי הטעם הוא, משום שהיו רוחצים את הרגליים לנקיות לפני שהיו דורכים את הענבים, ואז, כבר אין לחוש לרוח רעה שתעבור למאכלים הנוגעים ברגליים, כיון שכח הרוח רעה נחלש אפילו ברחיצה רגילה.

ולכן בכיכרות לחם וכדומה, שכבר נגע בהם אדם שככל הנראה אינו מקפיד על נטילת ידיים, יש להקל להשתמש בהם בדיעבד. אבל מאכלים שנגע בהם אדם ללא נטילת ידיים, וניתן לשוטפם במים, כגון פירות או ירקות וכדומה, נכון לשוטפם במים זורמים מהברז, שלוש פעמים, שבזה מסירים חשש רוח טומאה מהם.

ולסיכום: מאכלים שנגע בהם אדם שלא ברור שנטל את ידיו בבוקר, מותר לאכול מהם. ואם ניתן לשוטפם במים, נכון לשוטפם שלוש פעמים במים זורמים.

תאריך השאלה:
כ"ה אלול תשפ"א / 2 בספטמבר 2021

כן, בארץ ישראל שניכר שהוא פרי חדש, אפשר לברך עליו שהחיינו. 

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


ברכת שהחיינו על מיני פירות דומים

בהלכה הקודמת ביארנו, שיש לברך ברכת שהחיינו בשעה שאוכלים פרי מפירות הדר, כגון אשכולית או תפוז, שאינם מצויים כל כך במשך כל השנה, וכאשר זוכה אדם לאכול מפירות אלה לראשונה באותה השנה, והפירות הינם חדשים משנה זו, יברך עליהם ברכת "בורא פרי העץ", ולאחריה יברך ברכת "שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה", ויאכל מהפרי. ואף שכמה מפירות ההדר הם פירות שיצירתם אינה טבעית, אלא על ידי הכלאת מינים ממינים שונים, מכל מקום אין זה מעכב את ברכת שהחיינו, וכפי שפשט המנהג בינינו.

ועתה נדון לגבי אדם שבירך כבר ברכת שהחיינו על אחד מפירות ההדר, כגון אשכולית, ועתה הובא לפניו לאחר כמה ימים פרי תפוז, האם יוכל לברך שנית ברכת שהחיינו. או שנאמר שהואיל ופירות אלה הם ממין אחד, שכולם פירות הדר, ובפרט שיש אומרים שבתפוז בעצמו מורכב אילן אשכולית, שוב אין לברך שהחיינו על אכילת התפוז.

והנה בשורש הדבר כבר נחלקו רבותינו הראשונים, לגבי תאנים שחורות (סגולות) ותאנים לבנות (ירוקות). שיש אומרים שעל כל מין מין יש לברך שהחיינו בפני עצמו, הואיל וסוף סוף הם פירות שונים זה מזה, הן מצד המראה שלהם והן מצד הטעם. אולם יש סוברים שאין לברך שהחיינו על כל מין ומין, הואיל וכולם מין אחד. והביאו ראיה לדבריהם מדיני תרומה, שמבואר במסכת תרומות שפירות כאלה נחשבים למין אחד. ואן כן גם לגבי ברכת שהחיינו הכל מין אחד, ואין לברך עליהם ברכה זו.

והנה לגבי פירות הדר, מובא בשם הגאון רבי בן ציון אבא שאול זצ"ל (בס' אור לציון ח"ב עמ' קמא), שלכל הדעות יש לברך עליהם ברכת שהחיינו, הואיל ופירות אלה הם שונים זה מזה בשלשה דברים, בשמם, שלכל אחד שם פרטי, כגון תפוז, אשכולית, פומלה, קלמנטינה, אתרוג. והן מצד המראה, שלכל אחד ואחד מראה חיצוני שונה. והן מצד הטעם השונה בהחלט זה מזה. וכל שכן לדעת האומרים שאפילו על תאנים משני צבעים יש לברך ברכת שהחיינו על כל מין ומין, שבודאי שעל פירות ההדר יש לברך על כל פרי ופרי. ואפילו אם אוכל עתה מפרי שכבר אכל פרי אחר המורכב ממנו, גם כן רשאי לברך על כל אחד ואחד ברכת שהחיינו, כי סוף סוף עתה עומד לפניו פרי שונה בתכלית.

וכן פסק הגאון רבינו יוסף חיים בספר בן איש חי (פר' ראה), לגבי מלפפון וקישואים, שיש לברך על כל אחד ואחד מהם ברכת שהחיינו. וכוונתו למלפפון ולירק הנקרא "פאקוס", כלומר, מלפפון ערבי הנמכר בשווקים (ויש להזהר לבדקו שאינו נגוע בתולעים), שאף על פי שהם דומים מאד, מכל מקום הואיל ולכל אחד שם שונה, ומראה וטעם שונים, אפשר לברך על שניהם ברכת שהחיינו.

וכן פסק מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל (בס' הליכות עולם חלק שני עמוד ר), לגבי פירות ההדר, שכל שיש ביניהם שינוי במראה החיצוני, ובשם, ובטעם, יש לברך על כל אחד ואחד ברכת שהחיינו.

ולכן לסיכום: יש לברך ברכת שהחיינו כאשר אוכלים פרי חדש ממיני פירות ההדר,. ואם הובאו לפניו כבר אשכוליות, ועתה הובאו לפניו תפוזים, יוכל לברך ברכת שהחיינו בשנית, וכן על כל פרי ופרי ממיני פירות ההדר.

תאריך השאלה:
כ"ה אלול תשפ"א / 2 בספטמבר 2021

הדין פשוט שאפשר לברך עליו שהחיינו. (בארצות הברית זה ענין אחר).

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


"הסימנים"

סימנא - מילתא
בגמרא במסכת כריתות (ו.) ובמסכת הוריות (יב.) אמרו, לעולם יהא אדם רגיל לראות בראש השנה לסימן טוב, קרא, כרתי, סילקא ותמרים. ופירש רש"י, שמיני הפירות הללו הם לסימן טוב, כי הם גדלים מהר יותר משאר מיני הפירות והירקות וסימן טוב הוא לראותם בראש השנה. אולם במסכת כריתות מפורש בגמרא שיש לאכול ממיני הפירות הללו ולא רק לראותם. וכן מנהג ישראל שהובא כבר בטור ובשלחן ערוך (סימן תקפג), לאכול מהפירות הללו בראש השנה. ובספר "כל בו" כתב שנוהגים לומר "יהי רצון" על כל אחד מהם לפי שמותיהם (וכפי שמודפס במחזורים).

ולכן נוהגים לאכול בלילי ראש השנה, רוביא (הנקראת לוביא בערבית), קרא (דלעת), כרתי, סילקא (תרד), תמרים, רימונים, תפוח בדבש וראש כבש.

מתי אוכלים את "הסימנים"?
כבר ביארנו בעבר, שאדם שאוכל פירות וירקות קודם הסעודה, מכניס עצמו לספק, אם צריך לברך ברכה אחרונה, או שיצא ידי חובה בברכת המזון שאחר הסעודה. ולפי שאין לאדם להכניס עצמו בספק ברכות לכתחילה, הנכון הוא לאכול את מיני הפירות והירקות הנזכרים, בתוך הסעודה, אחרי אכילת כזית פת של ברכת המוציא. וכן נהג מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל.

האם יש לברך על "הסימנים"?
כשאוכלים ממיני הירקות בתוך הסעודה, לוביא, קרא, כרתי, סילקא, וכן כשאוכלים מראש הכבש בתוך הסעודה, אין לברך עליהם ברכת הנהנין, דהיינו ברכת בורא פרי האדמה וברכת שהכל, משום שברכת המוציא פוטרתם אפילו אם אוכלם בלא פת, שהרי דרך ללפת את הפת בתבשילי ירקות.

וכשאוכלים ממיני הפירות בתוך הסעודה, התמר, הרימון, והתפוח בדבש, יש לברך עליהם ברכת הנהנין, שהיא ברכת בורא פרי העץ, משום שאין דרך לאכלם עם הפת, ואינם נפטרים בברכת המוציא לחם מן הארץ.

מתי לומר יהי רצון?
יש נוהגים לומר את ה"יהי רצון", ולאחר מכן לברך ולאכול. ומנהג זה הובא בספר מטה משה (סימן תשצ) ועוד. ומכל מקום מאחר ואין זה נכון להקדים את בקשתינו לפני שנברך ונשבח את הקדוש ברוך הוא, לכן המנהג הוא לברך תחילה, לטעום, ואחר כך לומר "יהי רצון" ולהמשיך באכילה. וכן נהג מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל. והביאו ראיה לזה ממה שאמרו במסכת נדרים (לב:) על שם בן נח, שהוא מלכי צדק מלך שלם, שיצא לקראת אברהם אבינו והוציא לו לחם ויין, ויברכהו ויאמר: "בָּרוּךְ אַבְרָם לְאֵל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ", ואחר כך סיים: "וּבָרוּךְ אֵל עֶלְיוֹן אֲשֶׁר מִגֵּן צָרֶיךָ בְּיָדֶךָ". אמר לו אברהם, וכי מקדימים ברכת עבד לברכת קונו? ולכן גם כאן, ראוי להקדים את הברכה הראוייה לפרי, ולטעום ממנו, ורק אחר כך לומר את תפלת יהי רצון שהיא בקשת רחמים עלינו. (ועיין עוד בחזו"ע עמוד צד והלאה).

ביום ובלילה
כתב מרן החיד"א (מחב"ר סימן תקפג) שנהגו לעשות את כל סדר המאכלים של הסימנים גם בלילה השני של ראש השנה. ובספר בן איש חי (פר' נצבים) כתב שנהגו לעשות כן גם בסעודות הבוקר של ראש שנה. ולמעשה מנהג רוב ישראל לעשות כן רק בלילות של ראש השנה. וכן נהג מרן זצ"ל.

כל אחד לעצמו
רשאי כל אחד מבני הבית לברך לעצמו, וכן לומר "יהי רצון" לבדו. ואינו חייב לצאת ידי חובה מגדול הבית. ובכל מקום יעשו כפי שירצו בענין זה.

סדר ראש השנה
לסדר ראש השנה, לחץ כאן

תאריך השאלה:
כ"ד אלול תשפ"א / 1 בספטמבר 2021

יהיה עליכם לנתק אותם או לכסות את העינית שלהם לפני כניסת כל שבת. תבורכו,  

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


נורה הנדלקת באמצעות חיישן – תשובת מרן זצ"ל

שאלה: בבנין שלנו בצרפת, התאורה בחדר המדרגות נדלקת באופן אוטומטי באמצעות חיישן שמרגיש אם יש שם אנשים. האם מותר לי להכנס לחדר המדרגות בשבת?

תשובה: במסכת שבת (דף קכ:) אמרו, נאמר בתורה, "לא תעשה כל מלאכה", עשייה, הוא שאסור, אבל "גרמא", מותרת. כלומר, לא אסרה התורה לעשות בשבת, אלא מלאכה שנעשית על ידי האדם באופן הרגיל, למשל, להשקות את השדה בשבת בידיים, אסור מן התורה. אבל דבר שהאדם לא עושה אותו באופן ישיר, ולמשל, אדם ששופך מים בביתו כדי לנקותו, והמים זורמים משם מאליהם על ידי המרזב לגינת הבנין, הרי השקיה זו אינה מעשה "בידים", אלא בדרך "גרמא". ונחלקו הפוסקים, אם דבר שנעשה בגרמא, מותר לעשותו לכתחילה, גם בלי שיש הפסד מהדבר, או שאין להקל בדבר.

ומעתה לגבי הדלקת אור חשמל בשבת, ידוע שהדבר אסור מן התורה, מאחר ובהדלקת אור החשמל נעשה מעשה הבערה, וכך היא דרך ההבערה בנורות שמצויות בזמנינו, שמבעירים אותן באמצעות מתג שמחבר אותן לזרם החשמל. אבל נורות שנדלקות באמצעות חיישן, לכאורה יש מקום לומר שאין זה בגדר "מעשה הבערה", אלא "גרמא" בלבד.

והנה לפני כעשר שנים, הצגנו שאלה כזו בפני מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל, ואז היה מדובר באדם שאמר, שאם לא יתירו לו לעלות במדרגות ביתו בשבת, הרי שהוא יאלץ לעבור לשכונה אחרת לגמרי, והדבר יגרום לו לעגמת נפש גדולה. והוסיף שהוא אינו היחיד שנקלע לבעיה כזו, כי עוד הרבה יהודים גרים בבנינים כאלה, ואין להם אפשרות אחרת לעלות לבתיהם. ובכל זאת מרן זצ"ל השיב, כי חלילה להקל בדבר, מפני שהדלקת הנורה על ידי חיישן תנועה, אינה נחשבת לגרמא, כי כך הדרך הרגילה של הדלקת הנורות הללו, שבהכנס אדם לחדר המדרגות, תיכף החיישנים מרגישים בתנועתו או בחום גופו, וגורמים לנורות להדלק, ויש בדבר איסור ממש מן התורה. ואף על פי שהסברנו למרן זצ"ל, כי הדבר מכביד מאד על הרבה יהודים שדרים בבנינים כאלה, ובעיר פריז, על פי החוק, אין אפשרות להתקין נורות שידלקו באופן ידני בחדר המדרגות, בכל זאת מרן זצ"ל חזר ואמר כי אין מקום כלל להקל בדבר, ועליהם לעבור לדור במקום אחר, וה' יתברך יצליח דרכם, ויברך את בתיהם החדשים, שיהיו מלאים ברכה וטובה.

גם מרן הראשון לציון הגאון רבי יצחק יוסף שליט"א, השיב לאסור בענין זה, והביא שאף הוא הציג את השאלה לפני למעלה מעשרים שנה בפני מרן זצ"ל, והציג בפניו את טענת המיקלים, שמאחר והדבר אינו נעשה בידיים, אם כן אפשר אולי להגדיר את ההדלקה הזו בגדר "גרמא", אך מרן זצ"ל סתר את הדברים, והביא ראיות לסברתו, כי אין כל אפשרות להקל להכנס לבנין כזה בשבת. והביא שכן פסקו גדולי הפוסקים בדורות האחרונים. [אולם במקרה שאין ברירה אחרת, הביא הגאון הראש"ל שליט"א קצת סימוכין להקל בדבר (על פי דברי הרשב"א בשבת קז.), ולכן אדם שאין לו ברירה אחרת, יעשה שאלת חכם כיצד עליו לנהוג].

ולסיכום: אסור להכנס בשבת לחדר שמותקנות בו נורות הנדלקות באמצעות חיישנים.

ובהלכה הבאה נבאר עוד דינים השייכים לענין זה.

תאריך השאלה:
כ"ג אלול תשפ"א / 31 באוגוסט 2021

אינן מחוייבות. אם היא רוצה, יכולה לעשות, אבל ביום ראש השנה צריך להזהר באופן מיוחד בצניעות. תבורכו מפי עליון, שנה טובה ומבורכת,

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


  הרב יוסף חיים יוסף סיטרוק ז"ל בביקור אצל מרן זצ"ל

"תשליך" – מנהג מרן זצ"ל

--------------------------------------------------------
פטירתו של הרב הגדול מעוז ומגדול רבי חיים יוסף סיטרוק ז"ל

עם כל בית ישראל, ובפרט יושבי אירופה, אנו מבכים מרה על פטירתו של הרב הגדול מעוז ומגדול רבי חיים יוסף סיטרוק ז"ל, שהיה רבה של צרפת במשך כעשרים שנה.

הרב סיטרוק ז"ל היה התגלמות האישיות של חכמי ישראל שבכל דור ודור, שהשכילו להנהיג את עדתם ולנווט את ספינתם בים גועש של תקלות רוחניות וגשמיות אל עבר יעדה הנכון.

בימים טרופים, בהם הקידמה והמודרניזציה, איימו על היהדות התורנית המקורית והשורשית, והיה נראה כאילו חס ושלום כבר כלתה הרעה, וכאילו חס ושלום תשתכח תורה מישראל, זרח אורו של הרב סיטרוק, הוא הגבר הוקם על, אשר עמד כחומה בצורה, ובחכמה נפלאה, בנעימות, במדותיו האציליות, ברוחו המיוחדת, כי היה "איש אשר רוח בו", השכיל לחבב את התורה על צאן מרעיתו בכל אתר ואתר. 

מחד גיסא, היה הרב ז"ל כפילוסוף מוכשר שהצליח לבטא את עמדת היהדות בצורה מופלאה בפני חכמי ישראל והאומות, ומאידך גיסא, עמד כסמל מקורי, המייצג נאמנה את הרבנות המקורית בכשרון יוצא דופן בפני פשוטי העם ובפני אמצעי התקשורת במדינתו.

כמה פעמים היינו עדים, איך שהרה"ג רבי חיים יוסף סיטרוק, היה בא לפני מרן רבינו עובדיה יוסף ז"ל, ומציג בפניו שאלות סבוכות בעניני ניהול עדתו, ומרן ז"ל היה משיב לו באהבה והערכה רבה, וככל היוצא מפי מרן זצ"ל, היה עושה.

כן זכה להערכה רבה מכל גדולי ישראל, הגאון רבי יוסף שלום אלישיב, הגאון רבי אלעזר מנחם שך, זצ"ל, ולהבדיל בין החיים, הגאון רבי אהרן יהודה לייב שטיינמן שליט"א, ועוד ועוד, כולם רחשו לו כבוד גדול.

כאשר הוזמן לדבר בפני אברכים תלמידי חכמים בירושלים, היה עומד בענווה, וענוותנותו גדולה מכולם, שהיה ממש נותן את התחושה שאין הוא ראוי לעמוד ולדבר בפני תלמידי חכמים. וכך היה משיב לכל אדם ואדם בחיבה ואהבה רבה.

הרב סיטרוק ז"ל, היה נערץ גם בעיני אותם שאינם בני ברית, גם נשיאי צרפת ותוניס למדו להעריכו כערכו הרם, והעניקו לו אותות הערכה שונים והשתתפו בשמחותיו. 

הרב ז"ל היה דר בבית רגיל המרוהט בפשטות שלא היה ראוי לפי מעמדו. הוא ז"ל בז לעניני העולם הזה, לא ביקש לעצמו לא עושר ולא כבוד, לא גדולה ולא תפארת, רוב ככל עניני הכספים רחקו ממנו, ומאוייו היו קודש לשם שמים. הוא ז"ל היה חכם מחוכם, לנהוג בחייו לפי המטרה האמתית של הנפש הישראלית, לדאוג לצבור לו הון רב לחיי להעולם הבא, מצוות ומצוות ומעשים טובים עוד ועוד. 

הרב ז"ל היה חדור אמונה בה' יתברך. כאשר עלה בדעתו לערוך "יום שכולו תורה" באיצטדיון ענקי בצרפת, ולהזמין אליו אלפים אלפים מיהודי צרפת, החל לארגן את האירוע, מבלי שהיה בכיסו אפילו מטבע אחד לצורך ארגון האירוע. אך הוא לא חסך כל מאמץ, ומן השמים ניגש אליו אחד מיהודי צרפת, שאל אותו, כמה כסף יש לכבודו? השיב לו הרב, אין לי אפילו יורו אחד! מיד התחייב העשיר לממן את כל הוצאות האירוע.  

בכל מקום בו נכח הרב ז"ל, הרגישו היהודים, כי יש להם רב אשר מייצגם נאמנה, רב היודע תמיד לומר את המשפטים הנכונים במקומות הנכונים, רב היודע תמיד לגרום לקידוש שם שמים, רב שעתיד להנהיג את עדתו בואכה ארץ ישראל, בימים הקשים המתרגשים ובאים על יהודי צרפת. אך מאת ה' היתה זאת, היא נפלאת בעינינו, כי הרב ז"ל נתבקש לבית עולמו, והוא בן ע"ב שנים, וזאת אחר שנות יסורים קשים ומרים, שעמד בפניהם בגבורה, כשכל שאיפתו היא, להמשיך לגדול בעצמו בתורה וביראה, ולגדל עדרים עדרים לתורה.

חבל על דאבדין ולא משתכחין. רבנים מסוגו של הרב סיטרוק אינם מצויים לרוב. ועל כן אבל יחיד נעשה לנו, ביודענו את גדלות ערכו, ואת החסרון העצום שנפער עם הסתלקותו.

יהי רצון שיעמוד בתפלה על בניו היקרים, ועל רעייתו הרבנית הצדקנית, ויזכו יחד עם כל בית ישראל, לראות בביאת משיח צדקינו, ובגאולה השלימה, במהרה בימינו אמן. 

--------------------------------------------------------

"תשליך" – מנהג מרן זצ"ל

אחר תפילת המנחה ביום הראשון של ראש השנה, נוהגים ללכת על יד שפת הים או הנהר, או באר מים חיים, או בור, לומר "סדר תשליך". ומנהג זה נזכר עם טעמו בספר מנהגי מהר"י מולין "שמנהג ללכת בראש השנה אצל ים או נהר להשליך במצולות ים כל חטאתינו, והטעם לזה, על פי מה שאמרו במדרש "שכאשר הלך אברהם אבינו עם יצחק אל הר המוריה להעלותו לעולה כאשר נצטווה מפי הקדוש ברוך הוא, קדמו השטן בדרך, והתחיל להסית את אברהם ולמונעו ממצות השם יתברך, וכאשר ראה שאינו מצליח לשכנע את אברהם להמנע מהקרבת בנו יצחק לעולה, הלך השטן ונעשה לפניהם כנהר גדול כדי שלא יוכלו לעבור, ואברהם ויצחק לא התייחסו לזה ונכנסו למים עד שהגיעו לצוארם, ואז נשא אברהם אבינו את עיניו למרום ואמר, "ריבונו של עולם, אתה נגלית אלי ואמרת: קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק ולך לך אל ארץ המוריה והעלהו שם לעולה, ולא הרהרתי אחר דבריך, ולא עכבתי מאמריך, ועתה אם אנו טובעים בנהר, מי ייחד את שמך הגדול? הושיעיני אלקים כי באו מים עד נפש! מיד גער הקדוש ברוך הוא בשטן והלך לו". ומבואר בזוהר הקדוש שעקידת יצחק הייתה בראש השנה, ולכן קוראים בתורה בראש השנה בפרשת עקידת יצחק, ולכן מטעם זה גם כן נוהגים ללכת לנהר לומר תשליך, להזכיר זכות אברהם ויצחק.

ועוד טעם למנהג התשליך הובא בסידור אהלי יעקב, שמכיוון שמבואר בגמרא במסכת הוריות (יב.) שכאשר מושחים מלך למלכות, מושחים אותו על יד המעין כדי שתמשך מלכותו. וכן אמר רב משרשיא לבניו, כשאתם גורסים בתלמוד, גירסו על שפת הים או על שפת הנהר, לסימן טוב, שכשם שהמים הללו נמשכים והולכים, כך תימשך גירסתכם ולא תשכחוה. ומכיוון שאנו עושים בראש השנה הרבה דברים לסימן טוב, לכן נוהגים גם ללכת לשפת הנהר לסימן טוב, שימשכו לנו חסדי השם יתברך ורחמיו לכתוב אותנו לחיים טובים ולשלום ולמחול כל חטאתינו. כמאמר הכתוב "הנני נוטה אליך כנהר שלום".

עוד יש למנהג התשליך טעמים על פי הקבלה, ומרן זצ"ל, שהיה בדרך כלל נוהג במנהגי הפשטנים, מכל מקום באמירת התשליך היה קורא את כל לשון הזוהר שמובא במחזורים בסדר תשליך, ובשנים האחרונות היו נוהגים בבית מדרשו להביא כלי גדול מלא מים למרפסת בית הכנסת, והיו יוצאים הקהל החוצה ואומרים "תשליך". וכששאל מישהו את מרן זצ"ל, מה הקשר בין דברי הזוהר שאומרים בשעת התשליך לבין מנהג התשליך? היסה אותו מרן זצ"ל, באמרו "זו שאלה שלא שואלים", כי כל אדם צריך לדעת את מקומו.

 


צפייה