שאלות ותשובות הלכה יומית

לחץ על השאלה לצפיה בתשובה

תאריך השאלה:
ו' אדר תשע"ח / 21 בפברואר 2018

אוכל בשוק פסול לעדות (בקדושין מ:), הכוונה שאוכל פת או עוגה כשהולך ברחוב, שזה מראה על אדם שמזלזל בעצמו, כמו אנשים שאוכלים פלאפל ברחוב. אבל אדם שמטייל, למשל בגן החיות, ואוכל איזה חטיף בדרך כפי שרגילים הרבה בני אדם, לא נפסל על ידי זה לעדות. וכמו שאמרו במסכת כלה רבתי פ"ח, האוכל בשוק חבירו של כלב. והני מילי (ואלו הדברים) במידי דנהמא (בדבר שהוא כמו לחם) ומידי דרעבתונא (שאוכל ברעבתנות), אבל דבר אחר לא. והתוספות בקדושין פירשו, שהאוכל בשוק, הכוונה כמו אלה שמסתובבים בשוק ואוכלים מכל מקום, טועמים פרי כזה ופרי כזה, או פיצוחים וירקות ופירות כבושים וכדומה, שגם זה ענין של זלזול באדם וגם נוגע באיסור גזל. או שאוכל סעודה ממש. וכן פירש הרא"ש שם. ואולי שייך איסור בזה גם במי שהולך בשוק ואוכל גרעינים ומשליך הקליפות, שגם זה דרך הבזויים בעם. 

ולגבי ההלכה - יש פת שאינה דרך רעבנות, כי בפוסקים כתוב שאוכל "סעודתו". ועוד, שכשהוא הולך במדבר וכדומה, או כשהולך על גבי בהמה, גם זה נחשב כהולך לענין הברכה, ושייך גם בפת.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


ברכת המזון בהליכה

שאלה: מי שאכל כשהוא הולך, האם רשאי לברך ברכת המזון תוך כדי הליכה?

תשובה:בהלכה הקודמת ביארנו, שתיקנו חכמים, לברך ברכת המזון כשיושבים. כדי שיוכל המברך לכוין דעתו יותר.

היה אוכל כשהוא הולך בביתו
ובגמרא במסכת ברכות (דף נא:) מבואר להלכה, שגם אדם שהיה הולך בביתו בשעה שהיה אוכל, וכן אדם שהיה אוכל בעמידה, לעולם הוא חייב לשבת בשעת ברכת המזון. כדי שיוכל לכוין יותר. וכן פסקו הפוסקים ומרן השלחן ערוך (סימן קפג).

היה אוכל כשהוא מהלך בדרך
אבל לענין מי שהיה אוכל כשהוא מהלך בדרך, מחוץ לביתו, נחלקו רבותינו הראשונים, שרבינו הרא"ש כתב, שטעם התקנה לשבת בברכת המזון, הוא בכדי שיכוין יותר, ומי שהוא הולך בדרך, בודאי מעדיף לברך כשהוא ממשיך בהליכתו למחוז חפצו, ואם נחייבו לשבת ולברך, נמצאנו מגיעים למטרה ההפוכה, כי אדרבה, כשהוא מתעכב ויושב, אין דעתו מיושבת עליו, והוא מברך בחופזה בלי לכוין כראוי. לכן, הנכון הוא שמי שהיה אוכל בשעה שהוא מהלך בדרך, אינו חייב לשבת כדי לברך, ורשאי לברך תוך כדי הליכה.

ויש חולקים על דברי הרא"ש בזה (כל בו סימן כה בשם הגאונים). אולם מרן השלחן ערוך (סימן קפג סעיף יא) פסק כדברי הרא"ש. שמי שאכל כשהוא הולך בדרך, רשאי לברך כשהוא הולך בדרך. אבל מי שאכל כשהוא יושב, אפילו אם היה באמצע הדרך, אינו רשאי לברך כשהוא הולך, אלא יברך בישיבה בכוונה, ואחר כך ימשיך למחוז חפצו.

ולסיכום: מי שהיה אוכל כשהוא מהלך בביתו, חייב לשבת בשעת ברכת המזון. ומי שהיה מהלך בדרך אל מחוז חפצו, והיה אוכל תוך כדי הליכה, רשאי להמשיך בדרכו ולברך תוך כדי הליכה.

ובהלכה הבאה נברך את הדין לגבי נסיעה ברכב.

תאריך השאלה:
ו' אדר תשע"ח / 21 בפברואר 2018

בענין תספות לאשה בתוך שלושים על פטירת אמה. למנהג הספרדים מותר לה להסתפר, והאשכנזים מחמירים בזה.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


משלוח מנות למי שנמצא בשנת אבל

שאלה: האם נכון הדבר שאסור לשלוח מנות למי שנמצא בשנת אבל? והאם נכון שאסור לאבל לשלוח מנות?

תשובה: מי שנפטרו אביו או אמו, הרי הוא נוהג כמה מנהגי אבלות במשך שנים עשר חודשים. ומי שנפטר קרובו, שאינו אביו או אמו, (אח או אחות או אשה או בעלה או בן או בת), הרי הוא באבלות עד שלושים יום.

שאלת שלום
רבותינו בגמרא במסכת מועד קטן (דף טו.) למדו מהפסוק, שהאבל אסור ב"שאלת שלום". כלומר, אסור לאבל לשאול בשלומו של אדם אחר, וכן אסור לשאול בשלומו. ויש בזה פרטי דינים רבים.

משלוח מנות – דברי המהרי"ל
כתב בשו"ת מהר"י מולין (סימן לא), שמשלוח מנות לאבל, "אין לך שאלת שלום גדול מזה". כלומר, משלוח מנות, הוא בכלל שאלת שלום, ולכן אסור לשלוח מנות לאבל. וכן פסק הרמ"א (יו"ד סימן שפה סעיף ג, ובאו"ח סימן תרצו ס"ו).

משלוח מנות על ידי האבל – דברי מרן השלחן ערוך
לאור האמור היה נראה שכשם שאין לשלוח מנות לאבל, כמו כן אסור לאבל לשלוח מנות לאחרים. אולם מרן השלחן ערוך (סימן תרצ"ו) פסק, שהאבל חייב במשלוח מנות. ולכן אין ספק בדבר להלכה, שהאבל חייב לשלוח מנות לרעהו ביום הפורים. ואפילו בתוך שבעת ימי האבלות, האבל חייב לשלוח מנות לרעהו. וכתבו האחרונים שטוב שישלח מנות של בשר ודגים ולחם וכדומה, ולא ישלח מיני מתיקה של תפנוקים.

משלוח מנות אל האבל
ולענין משלוח מנות אל האבל, כבר הבאנו את דברי הרמ"א שפסק שאין לשלוח מנות לאבל. אולם כל זה דוקא למנהג האשכנזים, אבל מנהג הספרדים ובני עדות המזרח, ששולחים מנות לאבל ביום הפורים, מאחר ואין אבלות נוהגת ביום הפורים, מותר לשלוח לאבל בתוך שנה (או בתוך שלושים יום על שאר קרובים) משלוח מנות.

אבל עני או תלמיד חכם
ומכל מקום, אם האבל הוא עני, או שהוא תלמיד חכם המלמד תורה לרבים, גם למנהג האשכנזים יש לשלוח אליו מנות. משום מצות צדקה לעני, ומשום ששליחת מנות אל הרב היא כמו תשלום חוב, ולא משום שמחה. (חזון עובדיה פורים, עמוד קצג, וחזון עובדיה אבלות, ח"ב עמוד רנב).

נולד בן – נתרפאה המשפחה
אמרו רבותינו בתלמוד ירושלמי (מועד קטן פ"ג ה"ז) לגבי משפחה שנמצאת בימי האבל על פטירת אחד הקרובים: "אמר רבי אלעזר, אם נולד בן זכר באותה משפחה, נתרפאה כל המשפחה". והביאו את דברי הירושלמי רבינו הרמב"ן ועוד, והביאו מרן השלחן ערוך (בסימן שצד). וכתב מרן רבינו עובדיה יוסף זצוק"ל בזו הלשון: וממה שהובא דבר זה בשלחן ערוך, נראה לי שאם נולד בן זכר באותה משפחה, בתוך הזמן, יכולים גם אחרים לשאול בשלום האבלים בתוך שנים עשר חודש, כיון שנתרפאה אותה משפחה. (חזון עובדיה ח"ב עמוד רמז).

ומן הדברים אנו למדים, שאם נולד בן זכר במשפחה, יכולים לכל הדעות לשלוח משלוח מנות לאבלים, ואפילו ממיני מתיקה, ואפילו למנהג האשכנזים יש להקל בזה. וה' יזכינו לשובע שמחות ולראות בתחיית המתים במהרה בימינו, וכשם שעשה נסים לאבותינו בימים ההם בזמן הזה, כן ירחם עלינו ויחיש לגאלינו גאולת עולמים. אמן.

תאריך השאלה:
ו' אדר תשע"ח / 21 בפברואר 2018

לאכול בודאי שמותר. ולגבי ברכת המזון, וממדת חסידות ללבוש בגד נאה, ויש פוסקים שיש בזה ממש חיוב, בפרט אם זרועו מגולה וכיו"ב, אך למעשה מן הדין רשאי לברך עם פיז'מה הואיל ודין זה לא הוזכר בשלחן ערוך סימן קפג.

תאריך השאלה:
ב' אדר תשע"ח / 17 בפברואר 2018

בודאי שעדיף שיתפלל אחרי ההסעה ממה שיתפלל במנין פועלים

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


תפלת שחרית מוקדמת

רבים שואלים: מאמתי מותר להתחיל בתפילת שחרית? ישנם אנשים רבים שצריכים להגיע למקום עבודתם בשעה מוקדמת מאד בבוקר, ועלינו לדעת מתי מותר להם להתחיל בתפילת שחרית.

תשובה: זמן תפילת שחרית לכתחילה הוא רק לאחר הנץ החמה, והוא זמן ה"זריחה" הנדפס בלוחות השנה. ומצוה מן המובחר להתפלל מיד עם הנץ החמה, וכמו שנאמר "ייראוך עם שמש".

ולכתחילה אין להתפלל עד הנץ החמה, אולם בדיעבד, אם התפלל אדם לפני הנץ החמה, אזי אם היה זה אחר "עלות השחר", שהוא שיעור של שבעים ושתים דקות (זמניות) לפני הנץ החמה, יצא ידי חובתו. ואם התפלל לפני עלות השחר, לא יצא ידי חובת התפילה, שעדיין הוא זמן תפילת ערבית.

וכשאנו אומרים "תפילה", הכוונה בזה לתפילת העמידה. כי שאר חלקי התפילה, מותר לאמרם אפילו לכתחילה קודם הנץ החמה, לאחר שעלה עמוד השחר.

ולפיכך כתבו הפוסקים, כי פועלים שזמנם מצומצם, ועליהם להגיע למקום עבודתם בשעה מוקדמת בבוקר, יש להקל להם לכתחילה להתפלל בשעה מוקדמת לפני הנץ החמה, אחר עלות השחר, משום שהם דחוקים בזמנם, ואינם יכולים להתפלל אחר כך. ובפרט יש להקל בזה בימות החורף, שאז זריחת החמה היא בשעה מאוחרת, ויש אנשים שלא יוכלו להספיק להתפלל בבית הכנסת, אם לא שנקל להם שיוכלו להתפלל מזמן עלות השחר, ויסמכו על שיטות הפוסקים המיקלים בדבר.

ולכן בהרבה בתי כנסיות, מתקיים "מנין פועלים" קודם זמן הנץ החמה. אולם יש לדעת,  שאדם שיכול להתפלל אחרי הנץ החמה, אסור לו להתפלל עם מנין הפועלים שלפני הנץ החמה, כי לא הותר לפועלים להתפלל בזמן כזה, אלא מפני שהיא שעת הדחק. אבל סתם אדם שאין השעה דחוקה לו, אסור לו לסמוך לכתחילה על דבר שמועיל רק בדיעבד. ולכן עליו להמתין ולהתפלל במנין רגיל אחרי הנץ החמה.

וכתב מרן רבינו הגדול רבי עובדיה יוסף זצוק"ל, שאפילו אם יודע שאין לו מנין אחר אלא מנין הפועלים, מוטב שימתין ויתפלל ביחידות לאחר הנץ החמה, ממה שיתפלל במנין קודם הנץ החמה. ובמקום שעל ידי כך יתבטל באופן מוחלט מתפילה במנין, יעשה שאלת חכם כיצד לנהוג.

והנה כתבנו, שזמן עמוד השחר הוא כשבעים ושתים דקות לפני הזריחה, ויש להבהיר שהכוונה בזה היא לדקות "זמניות". כלומר, שמחלקים את היום מהזריחה עד השקיעה לשתים עשרה חלקים, שאז כל שעה היא שעה "זמנית", וכל שעה כזו מתחלקת לששים דקות "זמניות". באופן שבימות החורף הקצרים דקה זמנית היא קצרה יותר מדקה רגילה, ואילו בימות הקיץ שהימים ארוכים, כל דקה זמנית היא ארוכה יותר מסתם דקה. ובאופן כזה יש לחשב את השבעים ושתים דקות שלפני הנץ החמה, שמאז עלה עמוד השחר.

ובזמנינו יש לוחות שנה המחשבים את עלות השחר באופן זה, אך יש שמחשבים את עלות עמוד השחר באופן שונה, כך שיוצא להם שתשעים ושש דקות קודם הנץ כבר עלה עמוד השחר. ואין הלכה כדבריהם. ויש לרכוש אך ורק לוחות המחשבים את זמן עלות השחר כשבעים ושתים דקות קודם הנץ, או לחשב באופן עצמאי את זמן עלות השחר. וכנ"ל.

ולסיכום:  אין להתפלל תפילת שחרית לפני ה"זריחה". ופועלים שאין להם ברירה אלא להתפלל בשעה מוקדמת מאד בבוקר, מפני שהם מוכרחים לצאת למקום עבודתם. רשאים הם להתפלל מזמן "עלות השחר", שהוא שבעים ושתים דקות "זמניות" לפני זמן הזריחה.

ובהלכה הבאה נבאר את סדר התפילה לפועלים ולכל מי שמתפלל מוקדם כי השעה דחוקה לו.

תאריך השאלה:
ל' שבט תשע"ח / 15 בפברואר 2018

יוצא ידי חובה. אבל יש להקפיד שהמשלוח יהיה מכובד, כדי שיתקבל המשלוח בכבוד הראוי מאת כולם.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


דין משלוח מנות ומתנות לאביונים

מצות משלוח מנות 
נאמר במגילת אסתר (ט, כב) לעשות אותם ימי משתה ושמחה "ומשלוח מנות איש לרעהו" - "ומתנות לאביונים". ובגמרא במסכת מגילה (דף ז). אמרו, משלוח "מנות" שתי מנות לאיש אחד. "ומתנות לאביונים", שתי מתנות לשני בני אדם. (כי מיעוט "מנות", שתים, מנה אחת ועוד מנה. ומיעוט "מתנות", שתים, מתנה ועוד מתנה אחת. וכן מיעוט "אביונים" שתים. שכן לא נאמר "משלוח מנה איש לרעהו ומתנה לאביון).

טעם המצוה
וטעם המצוה הוא, שכאשר אדם שולח לחברו תשורה ומנחה, הרי הוא מביע לו בזה את רגשי אהבתו אליו, ועל ידי כן נוטע גם בליבו אהבה אליו. ועוד, כי ישנם אנשים חסרי כל, אשר יבושו לפשוט ידם לקבל צדקה כדי לקיים סעודת פורים, וכאשר שולח להם דרך כבוד "משלוח מנות" לא יבושו ולא יכלמו, ויקיימו מצות סעודת פורים בשמחה ובחדוה. 
  
ומכיון שטעם מצוה זו הוא כדי להרבות אהבה בין אדם לחבירו, ובין אשה לרעותה, לכן, השולח משלוח מנות ואין המקבל יודע ממי קבלם, אין הנותן מקיים בזה מצות משלוח מנות, שהרי מכיון שאינו יודע ממי קבלם, אין כאן חיבה וריעות. 
  
ודבר זה הוא שונה ממצות צדקה שאנו רגילים בה בכל ימות השנה. שהרי במצות צדקה, מצוה מן המובחר שלא יהיה המקבל יודע ממי קיבל, וגם שלא יהיה הנותן יודע למי הוא נותן, מה שאין כן לגבי מצות משלוח מנות, שחובה היא שידע המקבל ממי קבל, בכדי שתכנס בלבו אהבה לחבירו. 

הגדרת "שתי מנות "
ופירוש הדבר "שתי מנות" היינו שני מאכלים שונים, או מאכל ומשקה, כגון עוגה ובקבוק יין. והמנהג כיום לשלוח מיני מתיקה למשלוח מנות. ויוצאים בזה ידי חובה. וכמבואר גם הנשים חייבות לשלוח לחברותיהן משלוח מנות. 

ומכיון שעיקר טעמה של מצות משלוח מנות, הוא בכדי שיהיה לכל אדם מה לאכול בסעודת הפורים, לכן השולח לחבירו מתנות שונות בתורת משלוח מנות, וכגון ששולח לו בגדים או סדינים וכיוצא בזה, אינו יוצא ידי חובת משלוח מנות. ואפילו אם שולח לחבירו מעות (כסף) בכדי שיוכל חבירו לקנות מנות של מאכלים, אינו יוצא ידי חובתו, שצריך לשלוח דוקא מנות של מאכל ומשקה. ולכן גם השולח לחבירו טבק להרחה או סיגריות, אינו יוצא ידי חובת משלוח מנות.

שליחת חידושי תורה 
כתב חכם אחד בירחון "המאסף", כי תלמיד חכם השולח לחבירו דברי תורה וחידושים ופרפראות בתורת משלוח מנות, יוצא בזה ידי חובתו. שהרי בין לפי הטעם שמשלוח מנות הוא בכדי להראות אהבה, ובין לפי הטעם שמשלוח מנות הוא בכדי שיהיה למקבל במה לשמוח בסעודת פורים, יוצאים בחידושי תורה ידי חובה. שהרי דברי התורה הם משמחים את הלב, כמו שנאמר "פקודי ה' ישרים משמחי לב", ועל ידיהם ישמח המקבל כמו אדם המקבל מאכלים ומשקאות לסעודת פורים. ועוד, שאין לך התחברות יותר גדולה מן התורה, ועל כן יוצאים בזה ידי חובת הטעם, שיראה לחבירו אהבה בנתינת המנות. 

ומרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל כתב על דבריו, שאינם אלא דרשות בעלמא, ולא דברים על פי דרכה של ההלכה, שהרי פשוט שלא יוצאים ידי חובת סעודת פורים אלא באכילה ממש, ולא באכילת דברי תורה, ולכן גם החיוב במשלוח מנות הוא במנות של מאכלים ממש, ולא בדברי תורה. ועל כן להלכה אין לסמוך על דברים אלה, וחייב כל אדם לשלוח לחבירו מנות של מאכל או משקה דוקא, שיוכל לשמוח בהם בסעודת פורים.

משלוח מנות לאבל
אף על פי שאסור לשלוח מתנה לאבל בתוך שלשים יום לפטירת קרובו, או בתוך שנה לפטירת אביו או אמו, מכל מקום מותר לשלוח מנות לאבל ביום הפורים. אולם כתב מרן הרב זצ"ל, שלא ישלחו לו מיני מתיקה ומנות של תפנוקים, אלא דברי מאכל, כגון בשר ודגים וכדומה ופירות וירקות וכדומה. וכן האבל עצמו, שהוא חייב לשלוח מנות לרעהו, טוב שישלח מנות של בשר ודגים וכדומה, ולא של מיני מתיקה.

 

לשאלת רבים: האם יש איזה שינוי בעמדת ההלכה, בענין יום הפורים לתושבי שכונת רמות בירושלים.

תשובה: הנה כבר נודע פסקו של מרן הקדוש זצ"ל, כי בני שכונת רמות בירושלים, אינם נחשבים כבני ירושלים לענין חג הפורים. ולכן עליהם לחוג את חג הפורים ביום י"ד באדר. ואמנם לאחרונה קמו לפקפק בזה, על פי מחקרים המטילים ספק, שמא אזור "נבי סמואל" הסמוך לרמות, הוא בכלל המקומות המוקפים חומה מימות יהושע, ועליהם לקרות בט"ו. ואחר העיון בדברים, לא נמצא חדש תחת השמש, שהרי לכל הדעות גם תושבי אזור נבי שמואל יקראו בי"ד באדר, שהרי עדיין לא יצאנו מידי ספק. ובפרט שיש הרבה פקפוקים בעצם הקביעה כי אזור זה היה מוקף חומה מימות יהושע. ועוד ישנם טעמים אחרים בזה, שמכולם עולה להלכה, כי בני שכונת רמות יקראו את המגילה ויחוגו את חג הפורים גם בשנה זו, ביום י"ד לחודש אדר. ושומע לנו ישכון בטח.

תאריך השאלה:
ל' שבט תשע"ח / 15 בפברואר 2018

שו"ת יביע אומר חלק שלישי חלק יורה דעה סימן ב.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


דין דם הנמצא בביצים (המשך)

בהלכה הקודמת ביארנו שאסור לאכול דם הנמצא בביצים, ושיש אופן שדם הנמצא בביצים אוסר את כל הביצה, משום שדם הנמצא בביצה הוא תחילת ריקום האפרוח שדמו אסור.

ולאור מה שנתבאר שאיסור הדם הוא מפני שזהו תחילת ריקום האפרוח, עולה השאלה לגבי רוב הביצים הנמכרות כיום (כגון ביצי "תנובה" בארץ ישראל) על ידי המשווקים הגדולים, האם יש בהם בכלל איסור דם, משום שכידוע כמעט כל התרנגולות המטילות את הביצים הללו, סגורות בלולים מבלי אפשרות לצאת ולבא כלל, ואין שם שום תרנגול זכר, ועל כל פנים, רוב ככל הביצים הם על דרך זה, ולכן יש לשאול אם יש איסור בביצים אלו אם נמצא בהם דם שהרי בודאי דם זה אינו תחילת ריקום האפרוח.

והגאון רבי משה פיינשטיין זצ"ל נשאל בזה כבר בשנת התשי"ז (1957), וכתב שאף על פי שמן הדין יש להקל בביצים אלו על ידי זריקת הדם עצמו, וכל הביצה תהיה מותרת, אך מכיוון שיש לולים שמגדלים תרנגולים עם תרנגולות ביחד לצורך גידול אפרוחים (לאכילה), ולפעמים כשיש להם הרבה ביצים יותר מכפי שצריכים לצורך אפרוחים, מוכרים גם את הביצים שנולדים מזכרים עם הביצים שנולדו בלא זכרים, (וכן אנו יודעים שהיא המציאות בארץ ישראל בשנים האחרונות), ראוי להחמיר לזרוק את כל הביצה אם נמצא בה דם (בחלמון לדעת מרן. ובכל מקום לדעת הרמ"א כפי שנתבאר בהלכה הקודמת.) אך מכל מקום מן הדין יש להקל בזה כיון שרוב מוחלט של הביצים אינם מופרות מזכרים ולמיעוט רחוק כל כך אין לחוש מן הדין, אף בזמנינו. אולם בשו"ת מנחת יצחק כתב להחמיר בזה אף מן הדין.

ומרן רבינו עובדיה יוסף זצוק"ל האריך בתשובה בדין זה, והעלה להקל בביצים הנמכרות בזמנינו, שדי לזרוק את הדם הנמצא בהן, אבל כל הביצה מותרת, משום שרובא דרובא של הביצים, אינם ביצים של זכר, והדם שבתוכם אינו יכול להיות תחילת ריקום של אפרוח. ולפיכך אין להאריך בהלכות דם הנמצא בביצים, לפי שבדרך כלל בזמנינו קונים ביצים בחנויות מידי המשווקים, ודי בהוצאת הדם עצמו וכל הביצה מותרת.

תאריך השאלה:
כ"ח שבט תשע"ח / 13 בפברואר 2018

מותר לשבת כשגבו להיכל, כשההיכל גבוה יותר, כפי שהוא בדרך כלל

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


ארון קודש בלי פרוכת

שאלה: בית כנסת שיש בו ארון קודש מפואר ביותר, ועתה באים לצפותו בזהב, כולו אומר כבוד, האם מותר להסיר את הפרוכת מעל ארון הקודש, להראות יופיו לקהל המתפללים?

תשובה: ראשית, אין ספק שעצם המעשה ליפות ולהדר את ארון הקודש, הוא מצוה רבה, וכמו שאמרו חז"ל (בשבת קלג:), "זה אלי ואנוהו", התנאה לפניו במצוות. עשֵה סוכה נאה, לולב נאה, ציצית נאה, ספר תורה נאה, בדיו נאה, וכורכו בשיראים נאים.
 
ובמסכת יומא (ע.) אמרו, שבזמן שבית המקדש היה קיים, כל אחד ואחד היה מביא ספר התורה מביתו, וקורא בו ברבים, להראות חזותו לרבים. ופירש רש"י, להראות נויו של ספר התורה, ותפארת בעליו, שטרח להתנאות במצוה. שנאמר "זה אלי ואנוהו.
 
ואף כאן, כתב מרן רבינו עובדיה יוסף שליט"א, (בשו"ת יחוה דעת חלק ו סימן ט), שנכון להראות חזותו ויופיו של ארון הקודש המפואר בשעה שגוללים את הפרוכת ופותחים את דלתות הארון להוצאת ספר תורה והכנסתו.
 
אבל להסיר את הפרוכת מעל ארון הקודש לגמרי, לא נכון לעשות כן, כי באמת המנהג שנהגו בכל תפוצות ישראל לפרוס פרוכת על ארון הקודש, הוזכר בדברי התוספות (מגילה כו סע"ב), ואינו לשם נוי בלבד, אלא על דרך שנאמר בתורה (שמות כו לג), "והבדילה הפרוכת לכם בין הקודש ובין קודש הקדשים". (ובכמה בתי כנסת של ספרדים נוהגים לפרוס עוד פרוכת מבפנים לדלתות הארון, וכמו שכתב בשו"ת ישכיל עבדי חלק ד חלק אורח חיים סימן ז).
 
וכן מבואר בשו"ת זרע אמת חלק א (חלק אורח חיים סימן כו), שאפילו אם ארון הקודש נאה ביותר, והוא נראה יפה בלא פרוכת יותר מאשר עם פרוכת, מכל מקום לא נכון להסיר הפרוכת מעל ארון הקודש, לפי שמנהג פריסת הפרוכת אינו רק לנוי וליופי, אלא הוא על שם מה שנאמר "והבדילה הפרוכת לכם בין הקודש ובין קודש הקדשים". וגם על דרך כיסוי כלי הקודש. וכן כתב בשו"ת תרומת הדשן (סימן סח), שהפרוכת התלויה לפני ארון הקודש היא לצניעות.
 
ולפי זה גם אם ארון הקודש נאה יותר בלי הפרוכת, אין לשנות ממנהג ישראל הפשוט בכל ישראל ומיוסד על אדני פז.
 
ועוד הוסיף מרן שליט"א, שטעם פריסת הפרוכת, מפני שארון הקודש קדושתו חמורה ביותר שהוא תשמיש קדושה, ואילו הפרוכת היא "תשמיש דתשמיש" של קדושה, ואין ראוי שיזונו הקהל את עיניהם מקדושת הארון עצמו כל הזמן. והביא ראיות לדבריו.
 
והנה ידוע ומפורסם שמנהג ישראל תורה הוא (תוספות מנחות כ:), ולכן אין לשלוח יד לשנות ממנהגי ישראל. וכבר האריך הגאון מהר"י קולון בתשובה (שרש ט) להוכיח מהגמרא (תענית כח:) שאין לבטל שום מנהג. ושכן כתב רבינו יצחק אבן גיאת, שאין לשנות ממנהג המקום אפילו למנהג אחר טוב ממנו. ע"ש. וכן כתבו עוד מגדולי הפוסקים. והגאון רבי יהודה עייאש בספר מטה יהודה חלק ב (סימן תקפב, דף לו ע"א, בד"ה מלך), כתב, שאין לשנות ממנהגי ישראל כלל וכלל, וכל המשנה ידו על התחתונה ואינו אלא טועה, ונקרא פורץ גדר, מפני שכל מנהג ומנהג יש לו שורש וצינור למעלה. וכן כתב עוד בספרו שו"ת בית יהודה (חלק אורח חיים סימן ס), שכל הרבנים אשר הנהיגו את קהלותיהם על פי התורה, היו נזהרים שלא לשנות ממנהגי ישראל כלל, והיו טורחים לקיים המנהג ומעמידים ומחזקים אותו בדבר המעמיד שאפילו באלף לא בטל.
 
לפיכך אף בנידון שלנו, סיים מרן שליט"א, יש להשאיר את המנהג של פריסת הפרוכת על ארון הקודש על כנו, אף אם הארון עצמו נאה ומפואר ביותר. וכן בבית הכנסת של מרן שליט"א, מכוסה הארון בפרוכת, כמנהג ישראל מימים ימימה.

תאריך השאלה:
כ"ז שבט תשע"ח / 12 בפברואר 2018

יש ענין לעלות לתועלתת הנפטר. ויש לו נחת רוח מזה.

אם המנהג לעלות, ואי העלייה נראה כפגיעה בכבוד ההורים, יש לעלות. אבל אם אין חשש כזה, אין חובה לעלות, ולימוד תורה לעלוי נשמת הנפטר, וכיבוד בבית הכנסת, שווה הרבה יותר מעלייה לבית העלמין.

תאריך השאלה:
כ"ו שבט תשע"ח / 11 בפברואר 2018

מפני שמה שנותר בידיו, הוא מה שנברר, ולא מה שנופל ונשפך. יוצא שהוא בורר פסולת מתוך אוכל. וכמו שאנו מתירים לשפוך מים מקופסא עם דגים ושמן, הואיל והשמן שנשפך הוא פסולת, ומה שנברר הוא האוכל שבידיו.

תאריך השאלה:
כ"ה שבט תשע"ח / 10 בפברואר 2018

אם מדובר באנשים שעושים קידוש וכדומה, יש אומרים שאינם אוסרים את היין. ובמקום צורך יש מקום להקל כדבריהם. ולכתחילה יקח יין מבושל, או מפוסטר, שיין כזה אינו נעשה נסך אפילו על ידי גוי.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


דין ישראל המחלל שבת לענין יין נסך

בהלכות הקודמות ביארנו את עיקר הדין של איסור "סתם יינם" של הגויים, שגזרו רבותינו על יינם של הגויים, או יין שנגע בו גוי, שהוא אסור לישראל בשתיה. ויש מקרים שהוא אסור גם בהנאה ולא רק בשתיה. וכאשר נתבאר.

דין אדם שאינו שומר תורה ומצוות
ועתה נבוא לדון ביין שנגע בו יהודי המחלל שבת, האם יש בו חשש יין נסך או לא?

ובאמת שלענין כמה וכמה דינים, דין יהודי המחלל שבת שווה לדין הגוי. והוא שנקרא "ישראל מומר".

אולם מבואר בפוסקים כי יש שני סוגים של "ישראל מומר". האחד, הוא יהודי שמזלזל באחת ממצוות התורה, והוא עושה כן "להכעיס", כלומר, כדי למרוד בה'. וסוג זה אינו שכיח במקומותינו.

והסוג השני, הוא ישראל המחלל שבת, שאפילו אם עושה כן רק "לתיאבון", כלומר, מפני שהוא הולך בשרירות לבו למלאות תאוותיו, מכל מקום הרי הוא נחשב כגוי לענין כמה דינים, וכן לגבי דין "יין נסך", דינו כדין גוי, מפני שחילול השבת הוא עוון חמור יותר משאר העוונות, כי בהיות היהודי מחלל שבת, הרי הוא מראה בעצמו שאינו מאמין במעשה בראשית. ואף שהוא עומד בקדושתו, קדושת ישראל, שהרי ישראל שחטא עדיין ישראל הוא, מכל מקום לעת עתה, עד שיחזרו כל ישראל בתשובה בעזרת ה', דינו לענין זה כדין גוי.

אולם זהו דוקא כאשר אותו יהודי מחלל שבת במלאכות האסורות מן התורה. וכגון שהוא נוסע בשבת במכונית, שיש בנסיעה במכונית כמה איסורי תורה, כגון איסור הבערה ועוד. וכן צריך שיחלל שבת בפני עשרה מישראל. שרק אז דינו כגוי לענין יין נסך. אבל אם חילל שבת בסתר, אינו נחשב למומר לענין זה. אולם לדאבוננו, רוב מחללי השבת בזמנינו הם מחללי שבת בפרהסיא, שהרי הם נוסעים במכוניותיהם ברחובות קריה בעצם יום השבת.

ומעתה לעיקר הדין, נראה שיהודי שהוא מחלל שבת, שמזג יין לכוס של יהודי אחר, אותו היין אסור בשתיה. כדין יין נסך, שאסור בשתיה אם מזגו אותו הגוי. ולכן אותם ההולכים לאכול ולשתות במסעדות, עליהם להזהר היטב שלא ימזוג להם יין מלצר יהודי שאינו שומר שבת, כי בזה נאסר יינם שבכוס בשתיה. אולם אם לא מזג המלצר מן היין, אלא רק פתח את הבקבוק, אין היין שבתוך הבקבוק נאסר בשתיה, וכן אם מזג מן היין, לא נאסר כל היין שבבקבוק בשתיה, אלא רק היין שמזג לתוך הכוס.

דין המחללי שבת שבזמנינו
כתב הגאון רבי בן ציון ליכטמן, בשו"ת בני ציון, שאף על פי שמעיקר הדין מומר לחלל שבת אוסר את היין במגעו. מכל מקום נראה, שאלה מישראל שבזמנינו, שיש בהם שמתפללים תפילת שבת ועושים קידוש, ואחר כך הולכים ומחללים שבת במלאכות דאורייתא ודרבנן, אין הם אוסרים את היין במגעם. שהרי כל הטעם שמי שמחלל שבת נחשב כגוי, הוא מטעם שעל ידי חילול שבת נראה עליו שהוא כופר במעשה בראשית, ולכן הוא נחשב כמי שאינו מקיים את כל התורה כולה, אבל זה שאומר בפירוש בפיו "ויכולו השמים והארץ" וכו', אי אפשר להחשיבו ככופר, ואינו אוסר יין במגעו. והסכימו לדבריו פוסקים רבים. ויש חולקים בדבר. ומרן רבינו הקדוש רבי עובדיה יוסף זצ"ל כתב, שהמיקל בזה יש לו על מה שיסמוך. (ובספר אביר הרועים חלק שני, הארכנו בפרק מיוחד בענין השקפת מרן זצ"ל לגבי החילוניים והחילוניוּת, והבאנו מדבריו בזה בצעירותו ובזקנותו. עיין שם).

ולסיכום:  יין שנגע בו יהודי מחלל שבת בפרהסיא, הרי דינו כדין יין נסך. ולכן מקפידים מאד ביקבים כשרים, שכל מהלך ייצור היין יהיה אך ורק על ידי פועלים שומרי שבת. ואם מזג יהודי שאינו שומר שבת יין לתוך כוס, הרי היין שבכוס אסור בשתיה. אבל שארית היין שבבקבוק, מותר בשתיה, ולא נאסר כלל. יש אומרים שאם היהודי המחלל שבת הוא מתפלל תפילת שבת ואומר קידוש, אין הוא נחשב כגוי, ואינו אוסר את היין במגעו. ויש חולקים. והמיקל בדבר יש לו על מה שיסמוך.

ובהלכה הבאה נבאר עוד מענין זה.

תאריך השאלה:
כ"ג שבט תשע"ח / 8 בפברואר 2018

מאחר ואיסור כבישת כבשים בשבת הוא איסור מדרבנן, ואילו איסור בישול ממש הוא מן התורה, אם כן יש איסור בבישול אחרי כבישה.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


כובש כבשים בשבת

שאלה: האם מותר להכין בשבת "כבושים", כלומר, לשים מלפפונים במי מלח או בחומץ וכדומה?

תשובה: בגמרא במסכת חולין (צז:) אמרו, "כבוש הרי הוא כמבושל", כלומר, כל דבר כבוש, כלומר, מאכל ששהה שיעור זמן מסויים במי מלח או חומץ וכדומה, דינו כמו שנתבשל. ולפיכך, אם כבשו דבר האסור באכילה, יחד עם מאכלים אחרים המותרים באכילה, כל התערובת אסורה באכילה, כדין מאכלים שנתבשלו יחד. משום שבפעולת הכבישה עוברים הטעמים ממאכל אחד למשנהו, וכל התערובת מלאה בטעם איסור.

ומכאן לכאורה, נראה שהוא הדין לענין שבת, שכשם שאסור לבשל בשבת, כמו כן יהיה אסור לכבוש כבשים בשבת.

"כבוש כמבושל" לענין שבת
אולם באמת שלדעת הרמב"ם (פכ"ב ה"י) ועוד מגדולי הפוסקים, לא אמרו רבותינו "כבוש כמבושל", אלא לגבי דיני איסור והיתר, כגון מאכל חלב (גבינה) שנכבש יחד עם בשר, שדינם כדין מאכל חלב ומאכל בשר שנתבשלו יחדיו, שכל התבשיל אסור, אבל לענין מלאכות שבת, אין דין כבישה כדין בישול, שלא אסרה התורה אלא בישול באש וכיוצא בה, והכבישה אינה בכלל זה. (וכן האריך בזה מרן זצ"ל בספר חזון עובדיה על הלכות שבת, חלק רביעי עמוד תמח).

ומכל מקום לכל הדעות, אסור לכבוש בשבת כבשים, כלומר "לעשות כבושים" בשבת, ואף לסברת האומרים שאין בדבר איסור מן התורה, מכל מקום מדברי חז"ל בודאי שיש איסור בדבר, וכשם שאומרים "כבוש כמבושל" לגבי דיני איסור והיתר, כן הדין לענין מלאכת שבת.

ולפיכך אסור בהחלט לכבוש בשבת מלפפונים, חצילים, זיתים, עגבניות ירוקות וכדומה, משום שכבוש הרי הוא כמבושל.

תאריך השאלה:
כ"ג שבט תשע"ח / 8 בפברואר 2018

להוציא את הגרעינים אסור. ולשפוך את המיץ גם כן אסור. ורק אם יש גרעין אחד בכמות גדולה של מיץ מותר להוציאו.

תאריך השאלה:
כ"א שבט תשע"ח / 6 בפברואר 2018

מזל טוב. יהי רצון שתזכו לרוות רוב נחת דקדושה מכל יוצאי חלציכם.

אפשר לברך הגומל בכל מקום שיש שם עשרה אנשים (גברים) מישראל. או שהבעל יתחייב בעצמו בברכת הגומל, כגון שיסע מעיר לעיר מרחק של יותר משבעים ושתים דקות, ואז אשתו תבוא לבית הכנסת, והבעל יברך הגומל ויכוין להוציא גם את אשתו ששומעת את הברכה ידי חובה, ואף היא תכוין לצאת ידי חובה.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


דין הנשים בברכת הגומל

באחת ההלכות הקודמות ביארנו באופן כללי כי ארבעה חייבים בברכת הגומל, ואלו הם: יורדי הים כשיעלו ממנו, והולכי מדברות כשיגיעו לישוב, ומי שהיה חולה ונתרפא, ומי שהיה חבוש בבית האסורים ויצא. וסימן לדבר (לזכרון אלו הארבעה), וכל החיי"ם יודוך סלה. ראשי תיבות, ח'בוש, י'ם, י'סורין, מ'דבר. וחבוש הוא החבוש בבית האסורין ויצא משם, ים אלו יורדי הים באניות ששבו, יסורין הם הייסורים שבאו על החולה שנתרפא, ומדבר אלו הולכי המדברות שבאו אל עיר מושב.

נשים, אף הן חייבות בברכת הגומל, שהרי דבר פשוט הוא שאין שום חילוק בין אנשים לנשים, שהכל חייבים להודות לה' על הטוב אשר גמלם. וכן פסק גם הגאון רבי משה פיינשטיין, ועוד.

וכתב הרב בעל כנסת הגדולה, (הוא הגאון רבינו חיים בנבינשתי, תלמיד מהרימ"ט, מגדולי האחרונים לפני כארבע מאות שנה,) תמה אני על מנהג העולם שנהגו שאין נשים מברכות ברכת הגומל. ויראה לי, שמנהג בטעות הוא, שכיון שברכת הודאה היא זו, מי פטר את הנשים מברכה זו, ואף שצריך לברך בפני עשרה (כמו שביארנו), ואין כבודה של אשה לעמוד בפני עשרה אנשים, שכל כבודה בת מלך פנימה, אין טענה זו פוטרת את הנשים מברכה שנתחייבו בה. ועוד שהרי אפשר לאשה שתעמוד בעזרת הנשים ותברך הגומל וישמעו האנשים שבבית הכנסת שלהם.

ועל פי זה כתבו כמה פוסקים, שהמנהג הנכון הוא שתלך האשה לבית הכנסת ותבקש על ידי בעלה או שלוחה, להודיע לגבאי בית הכנסת שיאפשרו לה לברך ברכת הגומל בזמן העליה לתורה, ועונים הקהל לברכתה. אך שלא בפני עשרה, כתב מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל, שמכיון שלדעת מרן השלחן ערוך אין לברך ברכת הגומל אלא בפני עשרה מישראל, אין לברך אלא בפני עשרה, וכאמור. 

היולדת, אחר שבעה ימים ללידתה, הרי היא ככל חולה שנתרפא שחייב בברכת הגומל, ועל כן כל יולדת צריכה שתברך ברכה זו בפני עשרה מישראל. ורשאית לברך בביתה כאשר יש שם עשרה אנשים, או אם נולד לה בן, תוכל לברך בזמן סעודת ברית המילה, וכן אם נולדה לה בת ועשו לכבודה "זבד הבת" וכדומה, תברך שם, ויענו כל הקהל לברכתה. (ואין לאשה למנוע עצמה מלברך ומלהתפלל ומלקיים את המצוות שלא בזמן טהרתה).

דנו הפוסקים אם יש לברך ברכת הגומל בלילה, כי יש אומרים שכיון שהמנהג לברך אחר קריאת התורה, אף לנשים אין לברך בלילה אלא ביום. ומרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל כתב, כי המנהג פשוט אצלינו שנשים מברכות ברכת הגומל בליל ברית יצחק (לילה שקודם המילה), שעורכים מסיבה קטנה בבית היולדת לעשרה מישראל המקורבים למשפחה, והאשה נצבת לפניהם ומברכת ברכת הגומל. לפיכך במקום צורך, יש להקל לברך ברכת הגומל אף בלילה.

תאריך השאלה:
י"ח שבט תשע"ח / 3 בפברואר 2018

יוכל לשמוע דברי תורה בלי שום חשש.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


נטילת ידיים לאחר תספורת

שאלה: האם יש חיוב ליטול ידיים במים לאחר תספורת או לאחר גילוח הזקן?

תשובה: בדברי רבותינו מפורש מי הם הצריכים ליטול ידיהם במים. ומרן השלחן ערוך (סימן ד) כתב בתוך דבריו בזו הלשון: "אלו דברים הצריכים נטילה במים: הקם מהמיטה, והיוצא מבית הכסא ומבית המרחץ, והנוטל צפרניו, והחולץ מנעליו, והנוגע ברגליו, והחופף ראשו (כלומר, מגרד ומחטט בין שערות ראשו), ויש אומרים אף ההולך בין המתים". ובסעיף שלאחר מכן (סעיף יט), הוסיף מרן, שגם המגלח שיערותיו צריך ליטול ידיו. (ומקור הדברים בפסחים קיב.)

אין חילוק בין המספר למסתפר, ובין איש לאשה
ומכאן שמי שמספר את שערות ראשו, עליו ליטול ידיו לאחר מכן. וכתב מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל (הכ"מ), בתשובה שנדפסה בספר ילקוט יוסף (סימן ד עמוד תו), שאין חילוק בזה בין המסתפר בעצמו, לבין מי שסיפרו אותו אחרים. שבכל אופן צריך ליטול ידיו לאחר מכן.

וכן פשוט שאין בזה חילוק בין איש לאשה, ששניהם צריכים ליטול ידיהם לאחר שסיפרו שערות ראשם. וכן לאחר שסיפרו את שערות ראשו של אדם אחר.

תספורת לילד קטן "חלאקה"
וכתבו גדולי הפוסקים בזמנינו (ראה בילקוט יוסף שם), שמי שסיפר שערות ראשו של ילד קטן, ולא נגע ממש בראשו, אלא רק בשערותיו, כפי שיש נוהגים שגוזרים מעט שיער כשהילד מגיע לגיל שלוש שנים, אין זה בכלל תספורת שחייב ליטול ידיו לאחריה.

המגלח שיער זקנו
המגלח שיער זקנו (באופן המותר על פי ההלכה), יש אומרים שאינו חייב ליטול את ידיו אחר כך. כי כוונת רבותינו "המגלח" היא רק לשערות הראש, שבהם שייך ענין רוח רעה, וגם ענין של נקיות הידיים לאחר תספורת, מה שאין כן בשיער הזקן. וכן היה מורה הגאון רבי בן ציון אבא שאול זצ"ל. וכן הביאו בשמו בספר אור לציון (ח"ב סימן מד. וראה בילקוט יוסף עמוד תז, שכתב להקל בזה למי שרגיל תמיד לגלח זקנו).

ולסיכום: המסתפר צריך ליטול ידיו במים לכל הפחות פעם אחת. (עיין בהלכה ברורה ח"א עמ' צה). והמגלח זקנו, אינו צריך ליטול ידיו.


צפייה