שאלות ותשובות הלכה יומית

לחץ על השאלה לצפיה בתשובה

תאריך השאלה:
כ"ח סיון תשע"ז / 22 ביוני 2017

מאחר ומדובר בדבר קבוע, לכן אפילו אם יהיו עשרה שלא שמעו קריאת התורה, אין להוציא עבורם ספר תורה במנחה. וכמו שמבואר בשו"ת יביע אומר ח"ד ובדברי האחרונים בסימן קלה.

תאריך השאלה:
כ"ח סיון תשע"ז / 22 ביוני 2017

יש בזה מחלוקת הפוסקים. שהגאון יעב"ץ כתב שדין זה לא שייך בחתול שהוא טמא. אבל בשו"ת שבות יעקב דחה את דבריו והביא ראיה מספר חסידים, שכתב שיש להקדים את האדם (לענין שתיה) ממה שנאמר שתה ואחר כך נאמר וגם גמלך אשקה. ומוכח שדין זה שייך גם בבהמה טמאה. ומכל מקום למעשה נכון להחמיר.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


תנו מאכל לבהמה

בהלכות הקודמות ביארנו שאסור לדבר שום דבר בין הברכה לאכילה. ולדוגמא, אדם שבירך "שהכל נהיה בדברו" על כוס מים שבידו, אסור לו לדבר לאחר שבירך, עד שישתה מעט מהמים שבידו.

וביארנו עוד, שאם טעה אדם ודיבר בין הברכה לאכילה, הרי עליו לחזור ולברך שנית על מה שבא לאכול. חוץ ממקרה, שבו הדיבור היה "מענין הסעודה". ולמשל, אדם שבירך "המוציא לחם מן הארץ" על פת לחם, וכשבא לתבל את הפת במלח, ראה שאין מלח על השלחן, ואמר "הביאו לי מלח", הרי דיבר זה הוא מענין הסעודה, ואינו נחשב להפסק בין הברכה לאכילה.

ובגמרא במסכת ברכות (דף מ.) הובא דין זה. ושם הובא עוד מקרה שהדיבור אינו נחשב להפסק בין הברכה לאכילה, והוא במקרה שהאדם בירך "המוציא לחם מן הארץ", ומיד אמר "תנו מאכל לבהמה", ומבואר בגמרא שדיבור זה אינו נחשב להפסק, משום שגם הוא מצרכי הסעודה, שהרי "אסור לו לאדם שיאכל לפני שיתן מאכל לבהמתו".

ומקור הדין מבואר שם בגמרא, "אמר רב יהודה אמר רב, אסור לאדם שיאכל קודם שיתן לבהמתו לאכול, שנאמר: "ונתתי עשב בשדך לבהמתך", ואחר כך נאמר "ואכלת ושבעת", וזאת בניגוד למה שהיה ראוי יותר, להקדים את האדם לבהמה, ואילו התורה הופכת את הסדר, קודם "עשב בשדך לבהמתך", ורק לאחר מכן "ואכלת ושבעת". אלא מכאן למדו רבותינו, שאסור לאדם לאכול לפני שבהמתו אוכלת. וכן פסקו הרמב"ם וכל הפוסקים.

ומובן שאין שום חילוק בין בהמה לשאר בעלי חיים שמגדלים בני אדם, עופות או חיות וכדומה, שתמיד יש להקדים את אכילתם לאכילת האדם. אלא אם כן מזונותיהם מצויים להם גם בלאו הכי.

ולענין טעימת מאכל בלבד לפני נתינת מאכל לבהמות, כתב הטורי זהב ( סי' קסז ס"ק ז) שבטעימה בלבד אין איסור, וכלשון הגמרא, אסור "לאכול" עד שיתן מאכל לבהמתו, משמע שבטעימה בלבד אין איסור.

אולם מרן החיד"א בברכי יוסף (ס"ק ה) תמה על דברי הטורי זהב, שהרי גירסת הרי"ף והרא"ש בגמרא, אסור "לטעום", וכן גורסים עוד רבים מן הראשונים, ואם כן משמע שאף בטעימה בלבד יש לאסור. ובאמת שכך היא גרסת הגמרא בגיטין (סב.) שאסור אף לטעום קודם שיתן מאכל לבהמתו. ולכן גם בטעימה בלבד יש לאסור. וכן פסק מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל בספרו הליכות עולם (עמ' שנב).

ולענין שתיה קודם נתינת משקה לבהמה, כתב בספר חסידים שלענין שתיה, האדם קודם לבהמה, ורשאי לשתות קודם שיתן משקה לבהמתו, שנאמר (במדבר כ) "והשקית את העדה ואת בעירם" (בעירם כלומר בהמתם). וכן נאמר (בבראשית כד) "שתה וגם גמליך אשקה", מה שאין כן באכילה שנאמר, "ויתן תבן ומספוא לגמלים", ואחר כך נאמר "ויושם לפניו לאכול".

על כן למעשה, אסור לטעום שום דבר לפני שיתן לבעלי החיים שבאחריותו לאכול, אולם לענין שתיה, רשאי לשתות לפני שיתן שתיה לבהמתו. אולם כל זה דוקא במקום שאין צער לבעלי החיים במניעת המשקה מהם, אבל אם הם מצטערים מחסרון המאכל או המשקה, הרי בלאו הכי מחוייב האחראי עליהם לדאוג לכל מחסורם מדין "צער בעלי חיים" שעונשו חמור מאד.

וכבר הזכרנו פעם את המעשה המפורסם מרבינו האר"י בענין זה, שאמר לאשה אחת שלא היו לה ילדים, כי סיבת העונש היא מפני שמנעה דרך נוחה לתרנגולים לשתות מים. ועל כן הזהירו כמה גדולים, ומהם בספר פלא יועץ, שאין ראוי לכתחילה להכנס לזה בכלל, ולא כדאי לאדם לגדל בעלי חיים כלל אם אינו יודע כיצד לטפל בהם שלא יגרם להם שום צער, ובעיקר יש להמנע מגידול בעלי חיים המועדים לפורענות כגון אפרוחים וכדומה, שעלולים להצטער בנקל. ובכל מקרה שכבר נכנסו לדבר כזה, יש להזהר מאד באיסור צער בעלי חיים, לטפל בהם בדרך הראויה להם כדת וכדין.

תאריך השאלה:
כ"ו סיון תשע"ז / 20 ביוני 2017

כשמישהו אחר לוחץ, הוא איסור גמור, ובכלל אין זה נוגע לשאלה של מעלית שבת.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


 

מעלית שבת

שאלה: האם מותר לעלות ולרדת ביום השבת ב"מעלית שבת"?

תשובה: הנה הדבר ברור שאסור בהחלט להשתמש בשבת במעלית רגילה, שהרי בשעת הפעלת המעלית עובר המפעיל על כמה איסורי תורה. וזו הסכמת כל הפוסקים. אולם שאלתינו נסובה לענין מעלית המתוכננת מראש לפעולה בשבת, על ידי כך שהיא עולה לכל קומה וקומה, ונעצרת לזמן מה בעצירתה בכל קומה, בכדי שיוכל הרוצה להשתמש בה להכנס אליה. וכן היא עושה בירידתה. נמצא אם כן שלא נותר לנוסע לעשות דבר מלבד להכנס למעלית ולהמתין לה עד שתעלה או שתרד. ואם כן לכאורה אין כאן שום שאלה אם יש איסור בשימוש כזה ביום השבת.

אלא שהדבר אינו פשוט כלל ועיקר, מפני שבעת הוספת משקל על המעלית, הרי גדל מאמץ המנוע שלה לצורך העליה (והירידה), ומומחים העוסקים במלאכה זו אומרים, כי מחמת הגדלת משקל משא המעלית, יוצאים ניצוצות אש מחלקי הנעת המעלית, ועל כן עלינו לדון כאן מצד איסור "מבעיר" בשבת, שהיא אחת המלאכות האסורות בשבת כידוע, ולפיכך, אף על פי שלנוסע במעלית אין כל תועלת בהצתת ניצוצות אלו, ולא איכפת לו בכלל מהם, מכל מקום כיון שהדבר ברור שייצאו ניצוצות, נחשב הדבר ל"פסיק רישיה", כלומר, בודאי עתיד הדבר לקרות, ועל כן יש לאסור בזה.

אולם מרן הרב רבינו עובדיה יוסף זצ"ל כתב להקל בזה מעיקר הדין, וטעמו בזה הוא, מפני שאין איסור זה של הצתת הניצוצות איסור תורה, כיון שאין בהבערתן שום תועלת כלל, ועל כן, אין איסור הבערתן אלא מדברי רבותינו שגזרו על כך, ולדעת רבים מאד מהפוסקים, פסיק רישיה דלא ניחא ליה באיסור דרבנן, מותר, (כלומר דבר שהוא עתיד בודאי להיות מחמת מעשה נפרד, כמו הבערת הניצוצות מחמת העמידה במעלית, וגם איסורו מדרבנן, מדברי רבותינו ולא מן התורה, ולא ניחא ליה, כלומר, שלא צומחת תועלת לעושה המלאכה מעשייתה, כגון כאן, שאין לעולה במעלית כל תועלת בהצתת ניצוצות ולא איכפת לו מהם, מותר) ועל כן, גם בנידונינו, יש להקל מעיקר הדין לעלות ולרדת במעלית שבת. וכן פסק הגאון רבי שלמה זלמן אוירבך זצ"ל. אלא שעל המשתמש במעלית להזהר שלא יתקרב לדלת המעלית בזמן שהיא עומדת להסגר, מפני שעל ידי כן הוא עלול לגרום לפתיחת הדלת.

ואמנם כמה מהפוסקים כתבו שאין להקל בזה, אלא לצורך מצוה בלבד, ויש מחמירים בזה בכל אופן מכמה טעמים. ועל כן, סיים מרן הרב עובדיה יוסף, שמכל מקום באופן שאפשר, נכון להחמיר בזה שלא להשתמש במעלית שבת, והמחמיר תבא עליו הברכה. ומרן רבינו זצ"ל, נהג תמיד להחמיר על עצמו שלא להשתמש במעלית שבת, לחוש לדברי האוסרים בזה, ואפילו בימי חוליו, שהיתה לו טרחה גדולה מאד לעלות במדרגות ביתו, לא הסכים לעלות במעלית שבת, ועלה לביתו במדרגות. ולאחר מכן היה יושב נושם ונושף כמה דקות מרוב מאמץ, ובכל זאת לא הסכים לעלות במעלית שבת עד כמה חודשים לפני פטירתו. ישמע החכם ויוסיף לקח.

והנה אחרי שכתבנו כל זאת בפעם הראשונה בהלכה יומית (לפני כעשר שנים), על פי מה שכתב מרן הרב זצ"ל לפני עשרות שנים, נודע לנו שהדברים נכונים לגבי מעליות שבת שהיו מצויות לפני למעלה מעשרים שנה, אבל כיום, רוב המעליות בנויות באופן שאין שום אפשרות להשתמש בהן בשבת, לפי שמיד בכניסת אדם לתוכן, מופעל בהן מחשב השוקל את תכולת המעלית, ובסמוך לפעולת השקילה הוא מעביר נתונים הלאה לדרך פעולת המעלית, כך שיש חששות רציניים של איסורים בשימוש במעלית כזו בשבת בזמנינו. ואמנם, יש מעליות הבנויות בצורה מיוחדת, כך שבמקום צורך יהיה ניתן להשתמש בהן בשבת, ומופיעה עליהן תעודת כשרות מהמכון המדעי טכנולוגי של הרב לוי יצחק הלפרין, ובמעלית כזו יתכן שיש מקום להקל להשתמש בה בשבת, אם גדולי הדור מסכימים לכך, אבל שאר המעליות, אף על פי שמופיע בהן הכיתוב "שבת", והן מופעלות במתכונת כזו שנדמה כאילו הנוסע בהן אינו עושה דבר, אין להשתמש בהן בשבת. וכמו כן יש להזהיר מפני מכונים שכותבים "שבת" כאילו באופן מוצדק על פי ההלכה, אף שגדולי ישראל לא סמכו עליהם, והסומך עליהם אין לו על מה שיסמוך.

תאריך השאלה:
כ"ה סיון תשע"ז / 19 ביוני 2017

האב אינו יכול לברך הגומל במקום בתו. אבל אם הוא חייב גם כן בברכת הגומל, מסיבה אחרת, כגון שנסע מעיר לעיר וכדומה, יוכל לברך, ובתו תשמע את הברכה, ויכוונו להוציאה ידי חובה.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


דין הנשים בברכת הגומל

באחת ההלכות הקודמות ביארנו באופן כללי כי ארבעה חייבים בברכת הגומל, ואלו הם: יורדי הים כשיעלו ממנו, והולכי מדברות כשיגיעו לישוב, ומי שהיה חולה ונתרפא, ומי שהיה חבוש בבית האסורים ויצא. וסימן לדבר (לזכרון אלו הארבעה), וכל החיי"ם יודוך סלה. ראשי תיבות, ח'בוש, י'ם, י'סורין, מ'דבר. וחבוש הוא החבוש בבית האסורין ויצא משם, ים אלו יורדי הים באניות ששבו, יסורין הם הייסורים שבאו על החולה שנתרפא, ומדבר אלו הולכי המדברות שבאו אל עיר מושב.

נשים, אף הן חייבות בברכת הגומל, שהרי דבר פשוט הוא שאין שום חילוק בין אנשים לנשים, שהכל חייבים להודות לה' על הטוב אשר גמלם. וכן פסק גם הגאון רבי משה פיינשטיין, ועוד.

וכתב הרב בעל כנסת הגדולה, (הוא הגאון רבינו חיים בנבינשתי, תלמיד מהרימ"ט, מגדולי האחרונים לפני כארבע מאות שנה,) תמה אני על מנהג העולם שנהגו שאין נשים מברכות ברכת הגומל. ויראה לי, שמנהג בטעות הוא, שכיון שברכת הודאה היא זו, מי פטר את הנשים מברכה זו, ואף שצריך לברך בפני עשרה (כמו שביארנו), ואין כבודה של אשה לעמוד בפני עשרה אנשים, שכל כבודה בת מלך פנימה, אין טענה זו פוטרת את הנשים מברכה שנתחייבו בה. ועוד שהרי אפשר לאשה שתעמוד בעזרת הנשים ותברך הגומל וישמעו האנשים שבבית הכנסת שלהם.

ועל פי זה כתבו כמה פוסקים, שהמנהג הנכון הוא שתלך האשה לבית הכנסת ותבקש על ידי בעלה או שלוחה, להודיע לגבאי בית הכנסת שיאפשרו לה לברך ברכת הגומל בזמן העליה לתורה, ועונים הקהל לברכתה. אך שלא בפני עשרה, כתב מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל, שמכיון שלדעת מרן השלחן ערוך אין לברך ברכת הגומל אלא בפני עשרה מישראל, אין לברך אלא בפני עשרה, וכאמור. 

היולדת, אחר שבעה ימים ללידתה, הרי היא ככל חולה שנתרפא שחייב בברכת הגומל, ועל כן כל יולדת צריכה שתברך ברכה זו בפני עשרה מישראל. ורשאית לברך בביתה כאשר יש שם עשרה אנשים, או אם נולד לה בן, תוכל לברך בזמן סעודת ברית המילה, וכן אם נולדה לה בת ועשו לכבודה "זבד הבת" וכדומה, תברך שם, ויענו כל הקהל לברכתה. (ואין לאשה למנוע עצמה מלברך ומלהתפלל ומלקיים את המצוות שלא בזמן טהרתה).

דנו הפוסקים אם יש לברך ברכת הגומל בלילה, כי יש אומרים שכיון שהמנהג לברך אחר קריאת התורה, אף לנשים אין לברך בלילה אלא ביום. ומרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל כתב, כי המנהג פשוט אצלינו שנשים מברכות ברכת הגומל בליל ברית יצחק (לילה שקודם המילה), שעורכים מסיבה קטנה בבית היולדת לעשרה מישראל המקורבים למשפחה, והאשה נצבת לפניהם ומברכת ברכת הגומל. לפיכך במקום צורך, יש להקל לברך ברכת הגומל אף בלילה.

תאריך השאלה:
כ"ה סיון תשע"ז / 19 ביוני 2017

עניית אמן על ברכות היא מצוה גדולה. ואפילו אם אינך שייך לאותה ברכה.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


מאה ברכות בכל יום – הנהגת מרן רבינו זצ"ל

בגמרא במסכת מנחות (מג:), אמר רבי מאיר, חייב אדם לברך מאה ברכות בכל יום. וכן פסקו הפוסקים, רבינו הרמב"ם (פ"ז מהלכות תפילה) והטור ומרן השלחן ערוך (סימן מו). וכתב בספר המנהיג (דף ו ע"א) ואלו דבריו: מסורת בידינו מאבותינו כהלכה למשה מסיני, שעלינו לברך מאה ברכות בכל יום, מן התורה ומן הנביאים ומן הכתובים. (והאריך להסביר מנין נלמד ענין זה בכל מקום).
 
אמרו חכמים, שכאשר הודיעו לדוד המלך שהיו מתים בכל יום מאה אנשים בירושלים, צפה ברוח הקודש, ועמד ותיקן מאה ברכות בכל יום. ומובא במדרש, שמשעה שתיקן דוד לברך בכל יום מאה ברכות נעצרה המגפה שהיתה בירושלים. וכן נרמז בכתובים, הנה "כי כן" יברך גבר ירא ה', "כי כן" גימטריא מאה. ורבינו בחיי בספר כד הקמח כתב, שמשה רבינו תיקן מאה ברכות בכל יום.
 
והדבר פשוט שהכוונה בזה היא שלא יפחות אדם בכל יום ממאה ברכות, אבל מותר לברך בכל יום יותר ממאה ברכות, ואדרבה, כל המברך ברכה שהיא במקומה, עושה מצוה.
 
ועל כן על כל אדם ירא שמים לשבת ולהתבונן ולראות ולמנות כיצד הוא אכן מברך מאה ברכות בכל יום, כי על ידי ברכות השחר וברכות התורה וברכות קריאת שמע והתפילה ושאר הברכות שאנו מברכים בכל יום, אין הדבר קשה כלל להגיע למאה ברכות בכל יום. (וגם הנשים, על ידי ברכות התפילה וברכות הנהנין על הפירות וברכת המזון, יכולות להשלים למנין מאה ברכות בכל יום).
 
ואף ביום השבת, שחסרות לנו כמה ברכות מחמת קצור התפילות בשבת, שהרי ביום חול יש לנו תשע עשרה ברכות בכל תפילה, ואילו ביום השבת יש בכל תפילה רק שבע ברכות (אך נוספת תפילת מוסף שבה עוד שבע ברכות), מכל מקום צריך אדם להשלים למנין מאה ברכות. ולכן יש לשים לב על כך, שירבה בברכות על ידי ברכת הבשמים ופירות ומיני מגדים, כמו שאמרו בגמרא (שם), רבי חייא בריה דרב אויא בשבת ויום טוב היה טורח ומשלים למנין מאה ברכות על ידי אכילת מיני מגדים ופירות וריחות בשמים. ועל כל פנים יראה שיוצא ידי חובת מאה ברכות על ידי עניית "אמן" על ברכות העלייה לספר תורה וכיוצא בזה, שגם בזה יש לומר שכל עניית אמן הרי היא כברכה בפני עצמה.
 
ובזה נזכור את זכרו הטהור של מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל (הכ"מ), שזהירותו בעניני ברכות היתה מן המפורסמות, ובכל שבת היה מונה את הברכות, כדי להשלימן לשיעור מאה ברכות. והיה מברך על מיני בשמים וכדומה. וכן היה נוהג גם ביום הכפורים. וכל ברכה היתה בעיניו כמרגלית יקרה. והיה נזהר גם באופן הברכה, שתהיה בכוונה הראויה, ובזהירות. ועתה היה לאין מחמד כל עין. ועלינו ללמוד ממעשיו, להזהר במנין הברכות ובאופן הברכה.
 
ולסיכום: חייב אדם לברך מאה ברכות בכל יום. ואם אינו יכול לברך מאה ברכות בעצמו, יוכל להשלים למנין מאה ברכות על ידי עניית אמן על ברכות התורה ושאר ברכות שהוא שומע.

תאריך השאלה:
כ"ה סיון תשע"ז / 19 ביוני 2017

זכור, יש חיוב על כל יחיד לשמוע מספר תורה.

ושאר הפרשיות, היא חובה על הציבור לשמוע מספר תורה. ויש מקפידים שאם לא שמע פרשיה אחת, צריך להשלימה מספר תורה. וכן ראוי לעשות למי שיכול לעשות זאת.

ומלבד חיוב הקריאה מספר תורה, יש חובה לקרוא מחומש או מספר תורה, שנים מקרא, ואחד תרגום.

תאריך השאלה:
כ"א סיון תשע"ז / 15 ביוני 2017

מותר

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


שאלה: האם מותר לגדל בבית בעלי חיים טמאים, כגון דגי נוי טמאים, או ארנבות ותוכים וכדומה, או שיש בכך איסור לפי ההלכה?

תשובה: במשנה במסכת שביעית (פ"ז) שנינו, אין עושין סחורות בנבלות וטרפות שקצים ורמשים. כלומר, כל הדברים האסורים באכילה מן התורה, אף על פי שמותרין בהנאה, (כגון נבלה של בהמה שמתה בלא שחיטה, שבשרה אסור באכילה, אבל הוא מותר בהנאה, כגון ליהנות מעור הבהמה וכדומה), אסור לעשות בהן סחורה, דהיינו למכרם לאחר, וכמו כן אסור לקנותם, ואף על פי שאינו מתכוון לעשות בהם איסור, שהרי ודאי אינו חפץ לאכלם, אף על פי כן אסור לסחור בהם.

ולפיכך אסור לאיש מישראל לסחור בחזירים או בדגים טמאים וכיוצא בזה, אף על פי שמקפיד שלא למכרם אלא לגויים, ויש אומרים שאיסור זה הוא מן התורה, וכן דעת רוב הפוסקים (התוספות והרא"ש והנמקי יוסף ואור זרוע ועוד), חוץ מן החֵלֶב (בצירי, שהוא כמו שומן שנמצא במקומות מסוימים בבהמה, ואסור לאכלו מן התורה) שמותר לסחור בו, שהרי נאמר בתורה לגביו "יעשה לכל מלאכה" כלומר שמותר למכרו וליהנות ממנו בכל דרך ואף מותר לסחור בו, באופן שלא יימכר לישראל (יהודי) לאכילה.

ואף אם עבר כבר וקנה דברים האסורים, אסור למכרם לאחרים, אלא יש להפקירם לגמרי, אבל צייד שצד דגים טהורים, ועלו ברשתו גם דברים טמאים שלא בכוונה, רשאי למכרם לאחרים.

אולם אין איסור סחורה בדברים האסורים שייך אלא בדברים העומדים לאכילה, כמו בשר נבלה וטריפה וכדומה, אבל דבר שאינו עומד לאכילה, מותר לסחור בו, ולפיכך מותר לסחור בסוסים וחמורים וכדומה, שהרי בדרך כלל אינם מיועדים לאכילה אלא לצרכים אחרים, ולפיכך פסק הרשב"א בתשובה (סימן תפט) שמותר לסחור בעורות של בעלי חיים טמאים, כגון פרוות של שפנים וארנבים ודובים ושועלים, משום שאין העורות מיועדים לאכילה. (אך זאת מבלי להכנס לשאלה אם ראוי לצער בעלי חיים עבור פרוות).

ולאור האמור ניגש לנדונינו, אם מותר לקנות ולגדל בבית בעלי חיים כגון דגי נוי טמאים, ארנבות או תוכים וכדומה, הנה מבואר שכל דבר שעיקר ייעודו הוא לאכילה, אסור לסחור בו, וממילא אסור לקנותו, ולכן כתב בשו"ת חסד לאברהם (להגאון רבי אברהם אלקלעי) שאסור לגדל ארנבות חיים בבית להנאה או בכדי להוציא מהם ולדות או בשביל העורות, שהרי בודאי רוב הארנבות בעולם, מגדלים אותם לצורך אכילה. וכן פסק הגאון רבי עבדללה סומך זצ"ל מבבל, בספרו זבחי צדק, וכן כתבו עוד פוסקים, והביא דבריהם להלכה מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א. וכן הדין לעניין דגים, שכל שרובם מיועדים לצורך אכילה, אסור לסחור בהם, ולכן אסור לגדל בבית דגים כאלה, אף על פי שמגדלים לנוי, אבל באמת רוב סוגי הדגים שנמכרים לנוי, אין דרך לאכלם כלל, ולפיכך נראה שמותר מן הדין לגדלם. וכן כתבו הפוסקים לגבי עופות המדברים (תוכי מדבר) ושאר ציפורי נוי, שאין הדרך לאכלם כלל, מותר לסחור בהם ולגדלם ואין בכך חשש איסור כלל.

אדם המגדל בביתו בעלי חיים (בהיתר), עליו להשמר מאד מאד, שלא לגרום להם שום צער. ומלבד העוון הגדול בצער בעלי חיים, עוד שעוון זה עלול להביא על האדם גזירות קשות, וכמו שביארנו כבר בעבר.

תאריך השאלה:
כ"א סיון תשע"ז / 15 ביוני 2017

מרן זצ"ל היה מבטא הרי"ש כראוי. ואמר לנו שבכל האותיות יש לבטא כפי שנהגו הספרדים. ורק לגבי האות וא"ו, מאחר ויש מבטאים כמו האות w, ויש מבטאים בדומה לאות ב שאינה דגושה (גם אצל הספרדים בארצותיהם), לכן הוא זצ"ל לא היה מדקדק בזה. ואמר שאם נרצה לבטא כפי הביטוי הבבלי (כמו האות w), רשאים לעשות כן. והראיות מדברי הראשונים שהובאו בשנים האחרונות להוכיח שיש לבטא וא"ו כמבטא בבלי, לא הכריחוהו לשנות מבטאו.

תאריך השאלה:
כ"א סיון תשע"ז / 15 ביוני 2017

אין בענינים אלה חילוק בין אנשים לנשים.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


שאלה: בעניית "אמן יהא שמיה רבא מברך" שבקדיש, יש עונים עד לעלמי עלמיא בלבד, ויש עונים עד יתברך, ויש עונים עד בעלמא, אם כן, איזו היא הדרך הישרה?

תשובה: ראשית כל, עלינו לבאר, שאותם העונים "אמן יהא שמיה רבא מברך לעלם ולעלמי עלמיא" ואינם ממשיכים ואומרים "יתברך", אינם עושים כהוגן, שכן כתב מרן הבית יוסף (סי' נו), על פי מה שמובא במדרש, אמר רבי אלעזר בן רבי יוסי, פעם אחת הייתי מהלך בדרך, ומצאתי אליהו ז"ל ועמו ארבעת אלפים גמלים טעונים, אמרתי לו, מה אלה טעונים? אמר לי, אף וחימה, לעשות נקמה באף וחימה ממי שמספר (שמדבר) בין קדיש לברכו (שבתפילת שחרית, קודם ברכות קריאת שמע), בין ברכה לברכה (שבברכות קריאת שמע) בין פרק לפרק (בקריאת שמע) בין אמן יהא שמיה רבא ליתברך. ומאחר שאסור לספר בין אמן יהא שמיה רבא ליתברך, משמע שצריך לומר יתברך. ושכן כתב הר"ר יוסף גיקאטיליה, שאסור להפריד בין עלמיא ליתברך. והאריך בטעם הדבר. וכן פסק מרן בשלחן ערוך, שהעונים עד לעלם ולעלמי עלמיא בלבד, טועים הם, כי אסור להפריד בין עלמיא ליתברך.

אולם כיון שיש חולקים על דברי מרן בזה, וסוברים שאין לענות אלא עד "עלמיא" בלא מילת "יתברך", לכן יש אומרים שאם נמצא במקום שאסור להפסיק בו בדיבור, כגון שנמצא באמצע קריאת שמע וברכותיה, הגם שעונה אמן לקדיש, מכל מקום לא יענה אלא עד "עלמיא", ולא ימשיך לומר "יתברך", משום שסוף סוף יש מחלוקת הפוסקים בזה, ובמקום שיש בזה חשש הפסק בדיבור, יש להמנע מלענות כן. אולם מרן הרב זצ"ל כתב (יבי"א ח"א ס"ה אות ג') שלדידן הספרדים ובני עדות המזרח שקבלנו עלינו הוראות מרן לכל אשר יאמר, עלינו לענות עד "יתברך" גם כאשר עומדים באמצע קריאת שמע וברכותיה.

ולענין אם יש להמשיך לומר אמן יהא שמיה רבא עד "בעלמא" או שיש לענות רק עד "יתברך", גם בזה נחלקו הראשונים, ומדברי מרן בבית יוסף נראה שיש לענות עד "דאמירן בעלמא", וכן מנהג הספרדים, מפני שעד תיבת (מילה) "בעלמא" יש כ"ח תיבות, וזהו שאמרו רבותינו (בשבת קיט:) "כל העונה אמן יהא שמיה רבא בכל "כחו" קורעין לו גזר דינו" שכוונתם בזה, שיכוין בכל כ"ח תיבות שיש באמירת אמן יהא שמיה רבא. וכן מנהג הספרדים. אולם האשכנזים נוהגים לענות רק עד "יתברך", וזאת על פי דברי רבים מן הראשונים והאחרונים.

וכתב מרן הרב זצ"ל, שגם למנהגינו, אם נמצא במקום שאסור לדבר בו, כגון שנמצא באמצע קריאת שמע וברכותיה, לא יענה אלא עד "יתברך" וכמו שביארנו. אולם כשעומד בפסוקי דזמרה, או בבין הפרקים של קריאת שמע, או בין הברכות של קריאת שמע, רשאי לענות עד "דאמירן בעלמא".

ולסיכום: מנהג בני אשכנז לענות באמן יהא שמיה רבא, עד "לעלם ולעלמי עלמיא יתברך". ולמנהגינו על פי דברי מרן הבית יוסף, יש לענות עד "דאמירן בעלמא". ואם עומד באמצע קריאת שמע וברכותיה, יענה רק עד "יתברך", מפני שיש בזה חשש הפסק.

תאריך השאלה:
כ"א סיון תשע"ז / 15 ביוני 2017

לגבי הילד, אין צריך ליטול לו ידיים. וגם ההורים, אם אינם נוגעים באף או בפה, אינם צריכים ליטול ידיים, רק ירגיעו את הילד ותערב שנתו ויקום לחיים טובים ולשלום.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


לבישת בגדים לפני נטילת ידים של שחרית

שאלה: האם חובה ליטול ידים בבוקר מיד כאשר קמים מן המיטה, או שמותר להתלבש ולהתארגן, ורק אחר כך ליטול ידים?

תשובה: ביארנו בעבר באופן כללי את חיוב נטילת ידים כאשר קמים בבוקר, שיש ליטול (לרחוץ) את הידיים, שלוש פעמים בכל יד לסירוגין, יד ימין תחילה, ואחר שמאל, ואחר כך שוב יד ימין וכן הלאה.

ויש ליטול את הידיים מכלי שיש בו מים, ואין להסתפק בנטילת ידים מהברז בלבד.

ועתה נבאר, האם יש חיוב ליטול ידים תיכף כאשר קם משנתו, או שניתן להשהות מעט את הנטילה.

דעת המקובלים שיש למהר ליטול ידיים
הנה ביארנו כבר (בטעם השני של דין נטילת ידים), שעל פי דעת הזהר הקדוש, ובעקבותיו כל רבותינו המקובלים, שורה רוח רעה על ידיו של האדם בקומו משנתו, משום שהשינה היא מעט מן המוות, וממשיכה רוח רעה לשרות על ידי האדם הניעור משנתו, עד שיטול ידיו כדת וכדין. ומבואר עוד בזהר הקדוש (בראשית דף נג ע"ב), שאותה רוח טומאה, שורה על דבר שהאדם נוגע בו בקומו משנתו. כלים, בגדים, או דברי מאכל ומשקה. ולכן הזהירו רבותינו המקובלים, שימהר אדם בקומו משנתו ליטול את ידיו תיכף ומיד. ועוד היו חסידים ואנשי מעשה, שנהגו להניח סמוך למיטתם כלי עם מים, והיו נוטלים ידיהם מיד בקומם משנתם בעודם על מטתם. ובספר ילקוט יוסף, הזכיר שהגאון מהר"ר שמואל סאלנט, רבה של ירושלים, היה מדקדק בענין זה.

דעת הפוסקים שאין לחוש לרוח רעה בזמן הזה
אולם למעשה, נהגו רבים וטובים, ליטול ידיהם לאחר שהתלבשו כבר בבגדיהם, והטעם שאין אנו חוששים לדברי הזהר הקדוש, הוא משום שרוח רעה שהיתה נפוצה בזמן רבותינו חכמי הש"ס, אינה עומדת בתוקפה בזמן הזה, כמו רוב עניני הסגולות ודברים נסתרים, שכחש כחם מאד עם ירידת הדורות הלוך וחסור, שכל הכוחות הרוחניים הולכים ומתפוגגים ואינם ניכרים כמו בדורות הראשונים. והגאון מהרש"ל, בספר "ים של שלמה" (חולין סי' לא) כתב גם כן, שאין לחוש כלל לרוח רעה בזמנינו, (והזכרנו דבריו במקום אחר), ולפיכך אין אנו נזהרים כל כך בדבר זה. ורק לענין נגיעה בדברי מאכל ומשקה, יש להזהר שלא לגעת בהם לפני נטילת ידיים.

דברי הבן איש חי והפולמוס סביב דבריו
גם הגאון רבינו יוסף חיים, בעל ספר בן איש חי, כתב בספרו "עוד יוסף חי" שנדפס אחר פטירתו, שהטעם שאין אנו נזהרים ליטול ידיים מיד בקומינו ממטתינו, הוא משום שאין רוח רעה שורה על כלים ובגדים, אלא על דברי מאכל ומשקה בלבד.

והרב הראשי לישראל, הרה"ג רבי יצחק נסים ז"ל, בספרו "יין הטוב", הקשה על דברי הבן איש חי, שהרי בזהר הקדוש מבואר בפירוש שרוח רעה שורה גם על בגדים וכלים, ולא רק על מאכלים. ולפיכך הסיק, שאחד מהתלמידים הוסיף הוספות בדברי הגאון רבי יוסף חיים אחר פטירתו, ולפיכך אין לסמוך על פסקיו שנדפסו אחר מותו.

ומרן הרב זצ"ל, חלק על דבריו, שכן ידוע שספר "עוד יוסף חי" הודפס על ידי נאמן ביתו של רבינו יוסף חיים, הלא הוא הרה"ג רבי בן ציון חזן ז"ל, גבאי בישיבת פורת יוסף, והוא היה מוחזק לאיש תלמיד חכם צדיק וישר, וחלילה לחשוד בו שסילף את דברי רבו הגאון רבי יוסף חיים. ובשנים שהיה יושב בישיבת פורת יוסף, היה יושב עם בני הישיבה, ובהם מרן הרב זצ"ל, ומאריך בסיפורי מופת על הנהגתו הקדושה של מרן הבן איש חי, והחדיר יראת ה' בלב כל שומעיו כאשר חרדת קודש ניכרת על פניו. ועל כן, בודאי שיסוד דברי הבן איש חי, הוא משום שבזמן הזה הרוח רעה חלשה יותר, וכמו שנתבאר, ועל כן להלכה מותר ליטול ידיים בבוקר לאחר לבישת הבגדים.

ולסיכום: מותר להתלבש בבוקר לפני נטילת ידיים. וחסידים ואנשי מעשה היו נוהגים ליטול ידיהם מיד בקומם משנתם, לתוספת טהרה. (ומכל מקום נכון להזהר שלא לגעת בעינים ובשאר נקבי הגוף, עד שיטול ידיו). וכן יש נזהרים שלא ללכת בבוקר לפני נטילת ידיים ארבע אמות (כשני מטר), ומעיקר הדין, גם בזה אין חיוב להחמיר.

תאריך השאלה:
כ"א סיון תשע"ז / 15 ביוני 2017

אסור בהחלט לעשות כך. ויש להעבירם לגניזה וקבורה כדת וכדין.

תאריך השאלה:
י"ט סיון תשע"ז / 13 ביוני 2017

בודאי שעליו להתחיל מיד לשמור את השבת, כי אין קשר בין מלאכה אחת שנעשית באיסור בשבת, לבין מלאכה נוספת. ולכן יתחיל מיד בשמירת השבת, וה' יזכהו לתשובה שלימה.

תאריך השאלה:
י"ט סיון תשע"ז / 13 ביוני 2017

ההלכה האחרונה בשלחן ערוך עוסקת בהלכות שמירת הנפש, ושם פסק מרן, שכל העובר בעצמו על דברים אלו וכיוצא בהם ואמר הריני מסכן את עצמי, מכין אותו מכת מרדות, והנזהר מהם עליו תבא ברכת טוב

תאריך השאלה:
ט"ז סיון תשע"ז / 10 ביוני 2017

יש להקל בזה גם בטבילת ידיים בים. והוא דין מוסכם. וכן כתב בהלכה ברורה ח"ח עמוד קצט.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


טבילת הידיים במי הים

בהלכה הקודמת ביארנו, שמי שנמצא על חוף הים, ומעוניין לאכול פת לחם, אינו יכול לקחת ממי הים בכלי וליטול את ידיו, כי מי הים המלוחים, פסולים לנטילת ידיים.

טבילת הידיים במי מעיין, ים, מקוה
וכל זה לגבי "נטילת ידיים", אבל יש עוד אופן לטהר את הידיים כדי לאכול לחם. והוא על ידי "טבילת הידיים". כלומר, הטבלת הידיים במי הים ממש, בלי להעביר את המים לכלי.

ולדוגמא, אדם הנמצא סמוך למעיין מים, אינו צריך ליטול את ידיו בכלי דוקא, אפילו אם המים מתוקים, אלא רשאי לטבול את ידיו במי המעיין, ומיד אחר כך רשאי לגעת ולאכול פת לחם.

וכן הנמצא בסמוך לים, אף על פי שהמים הנמצאים בו הם מלוחים, מכל מקום הוא רשאי להתקרב מעט לים, ולהטביל את ידיו בתוך מי הים. ובזה יוצא ידי חובת טבילת הידיים לסעודה.

וכן הדין לגבי מי שיש לו מקוה טהרה, שיכול לטבול את ידיו במי המקוה, ויוצא בזה ידי חובת טבילת הידיים, כדין הנוטל את ידיו. ואפילו אם המים אינם ראויים לשתיה, וכגון ששמו הרבה "כלור" במים כדי לשמור עליהם נקיים, בכל זאת הם ראויים וכשרים להטבלת הידיים בהם.

הטובל את ידיו, כמה פעמים יטבול ידיו, ומה יברך?
הטובל את ידיו, אינו צריך לטובלם כמה פעמים במים, כפי שאנו נוהגים בנטילת ידיים, אלא די לו בטבילת הידיים פעם אחת ותו לא.

המטביל את ידיו במים, מברך "על נטילת ידיים", כדין הנוטל ידיו מן הכלי. ולא יברך "על טבילת ידיים". (הכל מבואר בשלחן ערוך סימן קנט). ואם טעה ובירך "על טבילת ידיים" או "על שטיפת ידיים", יצא ידי חובתו. (הלכה ברורה בסוף הסימן).

תאריך השאלה:
ט"ז סיון תשע"ז / 10 ביוני 2017

בכף החיים יורה דעה סימן קיז מבואר שאסור לגדל ארנבים. וחלק זה בכף החיים הוא ממרן זצ"ל כנודע.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


שאלה: האם מותר לגדל בבית בעלי חיים טמאים, כגון דגי נוי טמאים, או ארנבות ותוכים וכדומה, או שיש בכך איסור לפי ההלכה?

תשובה: במשנה במסכת שביעית (פ"ז) שנינו, אין עושין סחורות בנבלות וטרפות שקצים ורמשים. כלומר, כל הדברים האסורים באכילה מן התורה, אף על פי שמותרין בהנאה, (כגון נבלה של בהמה שמתה בלא שחיטה, שבשרה אסור באכילה, אבל הוא מותר בהנאה, כגון ליהנות מעור הבהמה וכדומה), אסור לעשות בהן סחורה, דהיינו למכרם לאחר, וכמו כן אסור לקנותם, ואף על פי שאינו מתכוון לעשות בהם איסור, שהרי ודאי אינו חפץ לאכלם, אף על פי כן אסור לסחור בהם.

ולפיכך אסור לאיש מישראל לסחור בחזירים או בדגים טמאים וכיוצא בזה, אף על פי שמקפיד שלא למכרם אלא לגויים, ויש אומרים שאיסור זה הוא מן התורה, וכן דעת רוב הפוסקים (התוספות והרא"ש והנמקי יוסף ואור זרוע ועוד), חוץ מן החֵלֶב (בצירי, שהוא כמו שומן שנמצא במקומות מסוימים בבהמה, ואסור לאכלו מן התורה) שמותר לסחור בו, שהרי נאמר בתורה לגביו "יעשה לכל מלאכה" כלומר שמותר למכרו וליהנות ממנו בכל דרך ואף מותר לסחור בו, באופן שלא יימכר לישראל (יהודי) לאכילה.

ואף אם עבר כבר וקנה דברים האסורים, אסור למכרם לאחרים, אלא יש להפקירם לגמרי, אבל צייד שצד דגים טהורים, ועלו ברשתו גם דברים טמאים שלא בכוונה, רשאי למכרם לאחרים.

אולם אין איסור סחורה בדברים האסורים שייך אלא בדברים העומדים לאכילה, כמו בשר נבלה וטריפה וכדומה, אבל דבר שאינו עומד לאכילה, מותר לסחור בו, ולפיכך מותר לסחור בסוסים וחמורים וכדומה, שהרי בדרך כלל אינם מיועדים לאכילה אלא לצרכים אחרים, ולפיכך פסק הרשב"א בתשובה (סימן תפט) שמותר לסחור בעורות של בעלי חיים טמאים, כגון פרוות של שפנים וארנבים ודובים ושועלים, משום שאין העורות מיועדים לאכילה. (אך זאת מבלי להכנס לשאלה אם ראוי לצער בעלי חיים עבור פרוות).

ולאור האמור ניגש לנדונינו, אם מותר לקנות ולגדל בבית בעלי חיים כגון דגי נוי טמאים, ארנבות או תוכים וכדומה, הנה מבואר שכל דבר שעיקר ייעודו הוא לאכילה, אסור לסחור בו, וממילא אסור לקנותו, ולכן כתב בשו"ת חסד לאברהם (להגאון רבי אברהם אלקלעי) שאסור לגדל ארנבות חיים בבית להנאה או בכדי להוציא מהם ולדות או בשביל העורות, שהרי בודאי רוב הארנבות בעולם, מגדלים אותם לצורך אכילה. וכן פסק הגאון רבי עבדללה סומך זצ"ל מבבל, בספרו זבחי צדק, וכן כתבו עוד פוסקים, והביא דבריהם להלכה מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א. וכן הדין לעניין דגים, שכל שרובם מיועדים לצורך אכילה, אסור לסחור בהם, ולכן אסור לגדל בבית דגים כאלה, אף על פי שמגדלים לנוי, אבל באמת רוב סוגי הדגים שנמכרים לנוי, אין דרך לאכלם כלל, ולפיכך נראה שמותר מן הדין לגדלם. וכן כתבו הפוסקים לגבי עופות המדברים (תוכי מדבר) ושאר ציפורי נוי, שאין הדרך לאכלם כלל, מותר לסחור בהם ולגדלם ואין בכך חשש איסור כלל.

אדם המגדל בביתו בעלי חיים (בהיתר), עליו להשמר מאד מאד, שלא לגרום להם שום צער. ומלבד העוון הגדול בצער בעלי חיים, עוד שעוון זה עלול להביא על האדם גזירות קשות, וכמו שביארנו כבר בעבר.

תאריך השאלה:
י"ד סיון תשע"ז / 8 ביוני 2017

אם הוא מודלק על ידי שעון שבת, מותר.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


חג השבועות

נאמר בפרשת מתן תורה, "ויסעו מרפידים ויבאו מדבר סיני, ויחנו במדבר, ויחן שם ישראל נגד ההר". (שמות יט).

רבינו חיים בן עטר, ה"אור החיים" הקדוש הקשה, שהרי בפסוקים שקודם לכן כבר נאמר "לצאת בני ישראל מארץ מצרים, ביום הזה באו מדבר סיני", ואם כן לכאורה, מדוע כפלה התורה וכתבה שוב "ויחנו במדבר", הרי ברור הדבר שאם הגיעו למדבר גם חנו שם, ואם כן מה באה ללמדינו התורה בדבר זה?

ומסביר האור החיים הקדוש, כי פסוק זה בא ללמדינו שלשה עיקרים בקבלת התורה, שמבלעדי שלשת הדברים הללו אי אפשר היה לקבל את התורה, ועל ידם נתרצה הקדוש ברוך הוא לתת לבני ישראל את התורה.

הראשון, "ויסעו מרפידים", שקודם קבלת התורה, היו עם ישראל ברפיון ידים ועצלות גדולה, כדרכם של עבדים משוחררים, ואף על פי כן הם הכינו עצמם והתגברו על מדותיהם הטבעיות, לקבל את התורה בזריזות ובחשק, וקבלו על עצמם שלא להתעצל בלימוד התורה. כי כך טבע הדבר בלימוד התורה, שדברי תורה צריכים חיזוק כל העת, ולכן התורה טורחת בכל פעם שהיא מזכירה ענין לימוד התורה, לתת תוספת חיזוק, כמו שנאמר "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך, והגית בו יומם ולילה, הלא צויתיך חזק ואמץ", וכן על זה הדרך. ולפיכך הוצרכה התורה לציין "ויסעו מרפידים", שהיו נרפים מאד, ברפיון ידיים, ואף על פי כן זרזו עצמם לקבלת התורה בחשק ושמחה,  ו"יסעו" מאותו הרפיון שהיה להם קודם לכן. שזהו עיקר גדול ותנאי לזכות לכתרה של תורה.

העיקר השני, "ויבאו מדבר סיני ויחנו במדבר", שהכוונה בזה שהגיעו עם ישראל למדרגה רוחנית שהיא בבחינת מדבר, שהכל דשין ודורכין עליו, והוא מקום הפקר לכל, כמו כן ישראל הגיעו למצב של ענווה ושיפלות רוח, כי מבלעדי זה אי אפשר לזכות לתורה, כי אין התורה שורה על גסי הרוח, ועל כן משה רבינו זכה שהוא יקבל את התורה, לפי שהוא היה סמל ואות למופת של ענוה גדולה שלא היה עוד כמותה. גם לא ניתנה התורה אלא על ההר הנמוך שבהרים, הר סיני, כי אין השכינה שורה על גסי הרוח וגבהי הלב, ורק בזכות הענוה זכו ישראל לכתר תורה.

והעיקר השלישי, "ויחן שם ישראל כנגד ההר", אשר כמו שפירשנו כבר, לשון "ויחן" הוא לשון יחיד, מפני שעם ישראל באותו הזמן היתה בינהם אחדות גדולה, כאיש אחד בלב אחד, וגם זה הוא תנאי גדול לזכות לתורה, כי אין קבלת התורה רק ליחידים שבישראל, אלא דוקא לכל כלל ישראל יחד, ועל כן התורה צריכה תמיד להיות נלמדת בציבור, ואמרו רבותינו "חרב אל הבדים", חרב אל אותם שלומדים בד בבד, כלומר לבדם, כי אין אדם זוכה לישרות בתורה, אלא כשהיא נלמדת עם עוד אדם, שיעיר את תשומת לב חבירו כשהוא טועה בלימוד. (ואחר שידע כבר את עיקרי לימוד התורה בדרך נכונה, יוכל ללמוד לבדו מתוך ספרי האחרונים, אשר גם על ידי העיון בהם יוכל לעמוד על טעותו), ואשרי העם שהם באים בליל שבועות ללמוד תורה בציבור, במקום שהשכינה שורה בו, אשר על כגון זה נאמר "ויחן שם ישראל כנגד ההר", כי כאיש אחד, זכו לקבל את התורה, וכמו כן אנו, נזכה לאורה של תורה, משאת חיינו, בזכות ענוה ושפלות רוח, לקבל מהגדולים מאיתנו את האמת, ולהודות תמיד על האמת, ולהשתדל כמה שאפשר להיות באחדות גדולה, שמתוך כך תשרה עלינו השכינה הקדושה, ונזכה לכתרה של תורה.

 

חג שמח!

---------------------------------------

לשמיעת שיעוריו של מרן זצוק"ל (מלפני שנים רבות) בנושא חג השבועות:

לשיעור בעניני אגדה ומוסר לשבועות לחץ כאן
לשיעור בעניני שבועות ונעשה ונשמע לחץ כאן
לשיעור בעניני מצוות תלמוד תורה ורות המואביה לחץ כאן
לשיעור בעניני בענין בשר חלק ואכילה בחג השבועות לחץ כאן

תאריך השאלה:
י"ד סיון תשע"ז / 8 ביוני 2017

בודאי שאסור להדליק אור חשמל או כל מכשיר חשמלי בחגים, ובכללם בחג השבועות

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


דין אש ביום טוב

בהלכות הקודמות ביארנו שדין יום טוב ודין שבת שוה לענין כל האיסורים, אלא שביום טוב הותרו מלאכות מסויימות לצורך הכנת מאכל ("אוכל נפש") ליום טוב, וכגון מלאכת בישול.

הדלקת אש
אסור ל"הוליד" אש ביום טוב, כלומר אסור ליצור אש חדשה, כגון על ידי הדלקת גפרורים וכדומה, ואפילו לצורך אוכל נפש אסור להוליד אש ביום טוב. אבל מותר להדליק גפרור משלהבת של נר שנדלק מערב יום טוב לצורך אוכל נפש. ומטעם זה מותר לטלטל קופסת גפרורים ביום טוב, ואין בזה איסור משום מוקצה, כיון שראוי ונוח להשתמש בגפרורים על ידי הדלקה מאש שמצויה כבר.

ועל כן הרוצה לבשל על גבי הכיריים של גז ביום טוב, עליו לדאוג להכין לו מערב יום טוב נר דולק, שיוכל לקחת ממנו אש באמצעות גפרור, על מנת להדליק את הגז שבכיריים, ואז יוכל לבשל כדרכו תמיד.

כבוי אש
אסור לכבות אש ביום טוב, ואפילו מקצת כיבוי, כגון להוריד ולהנמיך את האש שבכיריים אסור. ויש מיקלים להנמיך את האש שבכיריים כשעושה כן לצורך המאכל שעל הכיריים שלא ישרף ויתבשל יפה, וכן פסק מרן רבינו הקדוש רבי עובדיה יוסף זצ"ל, אבל לכבות לגמרי את האש אסור.

אופן שמותר לכבוד את הכיריים של הגז
מכיון שאסור לכבות אש ביום טוב, נהגו הכל, שהכיריים של הגז היו דולקות בבתיהם במשך כל היום כולו, שהרי אי אפשר לכבות את הגז. עד שמרן רבינו הגדול זצ"ל נדרש לשאלה זו, והעלה הלכה למעשה, שמותר לכבות את האש על ידי "גרמא". כלומר, לא בפעולה ישירה, אלא בדרך עקיפה, שימלאו קומקום קטן (פינג'אן) של מים על כל גדותיו, ויניחוהו על האש עד שירתח, ואז יגלשו המים על ידי רתיחתם על האש ויכבוה. ואחר כך יוכלו לסובב את הכפתור של הגז כדי למנוע זרימת והתפשטות הגז. (וטעם ההיתר בכיבוי האש על ידי גרמא, נבאר בקצרה, משום שאש שאיננה בוערת על ידי פתילה, אלא רק על גבי מתכת, כמו האש בכיריים של גז, אין איסור לכבותה ביום טוב אלא מדרבנן, וכיבוי דרבנן מותר בדרך זו).

והמים שרתחו, יש להשתמש בהם לצורך הכנת תה או קפה, כדי שיהיה בישולם לצורך אוכל נפש, שהרי אסור לבשל מים ביום טוב לצורך הכיבוי בלבד, אלא לצורך אוכל נפש בלבד.

[יש מי שכתב, שכשם שמותר לכבות את האש שבגז על ידי הנחת קומקום מים כמבואר, כמו כן מותר לכבות את הגז על ידי סגירת ברז הגז הראשי שדרכו זורם הגז לכיריים, שהרי אין זה כיבוי ישיר, אלא בדרך עקיפה שמביאה בתוך מספר שניות לכיבוי הגז, וגם בדרך זו נחשב הדבר ל"גרמא". אולם מרן רבינו זצ"ל דחה דבריו מההלכה, שהרי עיננו הרואות שמיד עם סגירת ברז הגז השלהבת יורדת מטה מטה עד שנכבית לגמרי. ולפיכך אין זה בגדר "גרמא" שהתירה התורה, שכמו כן מצינו לגבי מי שלוקח שמן מן הנר (שהנר דולק על ידי שמן, והוא לוקח מאותו השמן וגורם שהנר יכבה בטרם עת), שחייב משום "מכבה", כמבואר במסכת ביצה (דף כב.). ומבואר אם כן שלא כל ה"גרמות" שוות, ובכל אופן שמיד עם פעולת הגרמא נראית הפעולה בעינים, אין זה בגדר גרמא].

ולסיכום: אסור להדליק אש ביום טוב. ומותר להעביר אש מאש קיימת לצורך "אוכל נפש" כגון בישול וכדומה. ואסור לכבות אש ביום טוב. ומותר לכבות את האש על ידי בישול מים מעל הלהבה, ואז על ידי גלישת המים תכבה האש. ובמים יש להכין קפה או תה.

לשאלת רבים: מותר לעשות גלידה או ג'לי ביום טוב, בכדי לאכלו ביום טוב עצמו. ומותר להעביר אש לכיריים של גז, אף על פי שיש שם חיישן חשמלי שמונע דליפת גז. (בתנאי שלא נדלקת נורה עם פתיחת ברז הגז).

תאריך השאלה:
י"ד סיון תשע"ז / 8 ביוני 2017

אסור לעשות כן.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


שאלה: האם מותר לבשל או לטגן את הכבד אחר צלייתו?

כשצולים את הכבד, פורש ממנו הדם שנמצא בתוכו, כמו שביארנו בהלכה הקודמת, ולפיכך מותר לבשל את הכבד אחר צלייתו במים, או לטגנו בשמן, ואין בכך כלום. ולדעת הרמ"א, וכן מנהג רבים מן האשכנזים, יש להחמיר ולשטפו אחר הצלייה לפני הבישול. ומכל מקום אף לשיטת הרמ"א, אם לא שטף את הכבד אחר הצלייה ובישלו, אין בכך כלום, ומותר לאכול את הכבד.

איזה כבד מותר בבישול או בטיגון?
במה דברים אמורים, שמותר לבשל את הכבד אחר צלייתו? בכבד שלא עברו עליו שלושה ימים מזמן השחיטה עד לצלייתו, אבל כבד שעברו עליו שלושה ימים אין לאכלו אלא צלי, משום שכאשר עברו עליו שלושה ימים, כבר נקרש הדם שבתוכו, ואינו נפלט כולו על ידי הצלייה, וכשהוא מתבשל אחר צלייתו, הרי הוא פולט את הדם ההוא שבלוע בתוכו לתוך התבשיל, ונמצא התבשיל מעורב בדם, לכן אסור לבשלו. אבל לאוכלו צלי בלא בישול מותר, שאף על פי שיש בתוכו דם קרוש, אותו הדם אינו אסור באכילה כשהוא בלוע בכבד, ורק כאשר הוא פורש מן הכבד הוא אסור באכילה.

ויש לדעת, שהרבה מן הכבדים הנמכרים בחנויות עברו עליהם כבר שלושה ימים, ואין לאכלם אלא כשהם צלויים, אבל לבשלם אחר הצלייה אסור, אלא אם מצויין בפירוש מתי הוא תאריך השחיטה של העוף שממנו יצא הכבד, ומאז יש למנות שלשה ימים.

ועתה העיר ה' את רוחם של המשווקים כבד עוף בהשגחת בד"ץ בית יוסף, והם כותבים בפירוש על אריזת הכבד, עד איזה יום ועד איזו שעה מותר יהיה לטגנו לאחר הצלייה. וכך ניתן לצלות ולבשל את הכבד ללא חשש.

כבד שנשמר במקפיא
וכתב רבינו עובדיה יוסף זצ"ל, שכבד שנכנס להקפאה (לפני שעברו עליו שלושה ימים) ממושכת, אין דינו כדין כבד שעברו עליו שלושה ימים, אפילו אם הוא נמצא בהקפאה זמן ממושך, ומותר לבשלו אחר צלייתו, כל שלא עברו עליו שלושה ימים כשהוא במצב מופשר.


צפייה