שאלות ותשובות הלכה יומית

תאריך השאלה:
ל' ניסן תשפ"א / 12 באפריל 2021

כבר לא יוכל לחזור לברך והפסיד ברכת המזון. 

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


טעמי המצוות

בגמרא במסכת סנהדרין (דף כא:), אמר רבי יצחק, מפני מה לא נתגלו טעמי התורה?, מפני שבשתי מצוות נתגלו טעמי התורה, ונכשל בהם גדול העולם שלמה המלך. שנאמר בתורה (דברים יז)  לגבי מלך ישראל: "רַק לֹא יַרְבֶּה לּוֹ סוּסִים - וְלֹא יָשִׁיב אֶת הָעָם מִצְרַיְמָה לְמַעַן הַרְבּוֹת סוּס", כלומר, אסור למלך ישראל להרבות לו סוסים, כדי שלא יכשל ויחזיר את עם ישראל למצריים לשם סחורה וריבוי הסוסים. וכן נאמר בתורה: "וְלֹא יַרְבֶּה לּוֹ נָשִׁים - וְלֹא יָסוּר לְבָבוֹ", כלומר, אסור למלך ישראל לישא נשים רבות, כדי שלא יכשל ויסור לבבו מה', מחמת ריבוי הנשים.

הנה שתי מצוות שנתבארו טעמיהן בפירוש בתורה, ובסופו של דבר, בשתי המצוות הללו נכשל שלמה המלך, שהרבה לו סוסים, וכן נשא נשים רבות, מפי שאמר שלמה המלך, אני ארבה סוסים, ולא אשיב את העם מצריימה! וכן אמר, אני ארבה נשים, ולא יסור לבבי מעם ה'! ובסופו של דבר נאמר (מלכים א פרק יא): "וַיְהִי לְעֵת זִקְנַת שְׁלֹמֹה, נָשָׁיו הִטּוּ אֶת לְבָבוֹ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים, וְלֹא הָיָה לְבָבוֹ שָׁלֵם עִם ה' אֱלֹקיו כִּלְבַב דָּוִיד אָבִיו", וכן נאמר בנביא, שנכשל שלמה בענין הסוסים, שנאמר, "ותצא מרכבה ממצרים" וכו'.

ובאמת כל מה שאנו מחפשים לידע טעמי המצוות, זהו רק מתוך חיבתינו לקיום המצוות, ולקיים את המצוה בהידור ובשלימות, אבל אין אנו מכוונים במצוות לתועלתינו, אלא הכוונה העילאית הינה לקיום רצון ה' וגזרתו בלבד. וכמו שכתב רש"י בפירושו על התורה (ויקרא א, ט), שקיום המצוות בא לעשות נחת רוח לאבינו שבשמים.

וכן כתב בזה הראש"ל הגאון רבי יצחק יוסף שליט"א (עין יצחק ח"א עמוד קסט), וביאר את הדברים יותר, על פי דברי המהר"ל מפראג (תפארת ישראל פ"ו), כי כל טעמי המצוות שאנו לומדים אותם, אינן אלא התוצאות הטובות היוצאות ממעשה המצוות, אבל אינן סיבות לקיום המצוות. כלומר, בין שאר המעלות היוצאות מקיום המצוות, כלולים גם הטעמים המבוארים בדברי חז"ל והמפרשים, וכמו שכתב מרן הבית יוסף (יורה דעה סימן קפא), שיש לנו לבקש טעמים למצוות ככל שנוכל, אלא שאין לקיים את המצוות רק מחמת הטעם. אבל טעמים אלה, אינן שורשי המצוות, כלומר, אינן הסיבה למצוות, אלא תוצאות טובות היוצאות מן המצוה.

ולסיכום, יש לקיים את המצוות מאחר וכך ציונו אבינו מלכינו ה' יתברך, ולא מן הטעם האמור במפרשים. אך טוב לדעת את טעמי המצוות, כי הידיעה גורמת לנו לקיים את המצוות באהבה ובחיבה יתירה.

תאריך השאלה:
ל' ניסן תשפ"א / 12 באפריל 2021

אם זה בימים שאומרים תחנון, ואמר יהי שם, יחזור לומר אנא וכו'. 

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


הוי זהיר בגחלתן של חכמים

שנינו בפרקי אבות (פ"ב מט"ו), והוי מתחמם כנגד אורם של חכמים, והוי זהיר בגחלתם שלא תכוה, (לשון כויה מאש), שנשיכתן נשיכת שועל ועקיצתן עקיצת עקרב, ולחישתן לחישת שרף, וכל דבריהם כגחלי אש. והיינו שיזהר אדם הרבה מאד בכבודם של תלמידי חכמים, שכן אם יפגע בכבודם עלול הוא ביותר להענש על כך בצורה קשה. והנה אף על פי שיש מצוה גדולה לכבד כל מי שעוסק בתורה, מכל מקום, עיקר המכוון בדברים אלו הוא על תלמידי חכמים ממש.

מעשה שהיה לפני  כמאתים שנה, ברבי משה בנו של רבי פנחס מקוריץ, ובניו רבי שמואל אבא ורבי פנחס, שהתאמנו והתמחו במלאכת הדפוס (כי אביהם היה בעל בית דפוס בעיר קוריץ), ויעצו להם לייסד לעצמם בית דפוס בעיר סלאוויטה, ולהדפיס שם את כל ספרי התלמוד (הש"ס) בהוד והדר, כמו שנאמר "זה אלי ואנוהו". התנאה לפניו במצוות. (שבת קלג:).

כשניגשו רבי משה ובניו למלאכת קודש זו, פנו לגדולי הדור ממזרח וממערב, שיכתבו להם הסכמה, שבמשך עשר שנים מיום הדפסת התלמוד בדפוס סלאוויטה, לא יוכל שום אדם להדפיס את הש"ס כי תהיה בכך השגת גבול. וכן הסכימו גדולי הרבנים, ומתוכם הגאון רבי עקיבא איגר, והחתם סופר, ועוד רבנים. ואז זכו רבי משה ובניו והדפיסו את כל הש"ס במשך חמש שנים ברוב פאר והדר. ורבו הקופצים לקנות ש"ס מהודר, ובמשך שנים אחדות נמכרו כמעט כל העותקים. 

בשנת תקצ"ד, חשבו רבי משה ובניו לחזור ולהדפיס את הש"ס במהדורה נוספת בבית הדפוס שלהם, אך נודע להם כי רבי מנחם מן, מהעיר וילנא, אבי משפחת ראם (שהש"ס שאנו לומדים בו היום הוא ממהדורת אותה המשפחה), יחד עם שותפיו מהעיר הורודנא, ניגש גם הוא להדפיס את הש"ס בוילנא, על אף שלא עברו עדיין עשר שנים מיום ההדפסה בעיר סלאוויטא.

מדפיסי סלאוויטא פנו לגדולי הדור, ובינהם הגאון רבי עקיבא איגר, בדרישה שיכריזו איסור על יסוד הסכמתם הראשונה על דפוס וילנא, שלא יעזו להדפיס את הש"ס עד שיעברו עשר שנים. והגאון רבי עקיבא איגר, אשר למוצא פיו היו מייחלים כל בני הגולה, לאחר ששמע את טענות שני הצדדים, פסק הלכה למעשה, כי מאחר שמדפיסי סלאוויטא מכרו כמעט את כל העותקים שהדפיסו, וגם שהמדפיס מוילנא מוכן לקנות את כל העותקים שנשארו בדפוס סלאוויטא, אין מדפיסי סלאוויטא יכולים לעכב את ההדפסה בוילנא. והרשות בידי משפחת ראם להדפיס מחדש את כל הש"ס בעיר וילנא. להגדיל תורה ולהאדירה. אמנם היו כמה רבנים שהצדיקו את מדפיסי סלאוויטא, אבל דברי הגאון רבי עקיבא איגר הכריעו את הכף לטובת מדפיסי וילנא.

אך רבי משה ובניו מדפוס סלאוויטא, בראותם שיש כמה רבנים שעומדים לימינם, שגו ושמעו לעצת אנשים בלתי מהוגנים, ופרסמו ברבים, שאין לסמוך על ההיתר של רבי עקיבא איגר למדפיסי וילנא, כי הוא כבר זקן בא בימים, (אז היה הרב כבן למעלה משבעים שנה), וכל מעשיו עושה על פי רצון בנו, רבי שלמה איגר, אשר הטה את לבבו לפסוק שלא כהוגן. רבי עקיבא איגר בשמעו כל זאת, רתח עד מאד, ודברים אלו הוציאוהו מגדר ענותנותו, מפני כבוד התורה, שנראים הדברים כאילו הטו את לבבו של הרב לפסוק כנגד דתה של תורה, ומתוך כך פרצה גם מחלוקת נוראית. על כן הביע דעתו הברורה במכתב (מיום ד' טבת תקצ"ו) וזו לשונו: מאד הומה לבי על העזות והחוצפה של מדפיסי סלאוויטא, ודבריהם דברי נאצה הם, לא בלבד על בני הגאון נר"ו שהטה את לבי, אלא גם עלי, שיכולים לפתות אותי לפסוק שלא כדין, ובאמת שכל ההסכמות ששלחו אלי מדפיסי סלאווטיא לא מצאתי בהם שום ממש לזכותם, אפילו על אחד מאלף, ומה הם רוצים ללכת בחזקה, אינני מוחל להם כלל וכלל, כי על בזיון התורה אי אפשר למחול. הק' עקיבא בן משה גינז ז"ל. עד כאן לשון מכתבו. ואז עמד הרב מול היכל הקודש, ואמר מתוך צער ועגמת נפש, רבונו של עולם, תורתך אני לומד, ועל פי תורתך אני פוסק, אפילו אם אני מוחל על כבודי, על כבוד תורתך אתה לא תמחול! והיה הדבר כשגגה היוצאת מלפני השליט.

בימים ההם אירע מעשה נורא ואיום, ומעשה שהיה כך היה, פועל אחד בבית הדפוס בסלאוויטא, שהיה כורך את ספרי התלמוד של סלאוויטא, מתוך שכרותו וקלות דעתו, תלה את עצמו בבית הדפוס ומת. המשכילים, שבית הדפוס היה לצנינים בעינהם, מפני שממנו יצא אור התורה לכל העולם על ידי הדפסת ספרי הקודש, השתמשו במקרה זה במלשינות, והמומר מיכאל בנדרסקי שר"י, שנודע כאיש צר ואויב ישראל, הגיש דלטוריה לפני ראש המשטרה בפטרבורג, והטיל על מדפיסי סלאוויטא את האחריות לרצח. שני משומדים שהתגוררו בפטרבורג, גרינברג וליפסקי שר"י, הוסיפו עוד על עלילה זו, כי המדפיסים בסלאוויטא, הדפיסו ספריהם בלי רשיון הצנזור המבקר. ומפני שהכורך רצה להלשין עליהם באזני השלטון, לכן מיהרו האחים המדפיסים ורצחו אותו. שלטונות רוסיא ראו את המציאה ונפלו עליה מרוב שנאת ישראל שלהם, והם אסרו באזיקים את האחים, (את האב רבי משה לא אסרו מפני זקנתו), עם חקירה מסועפת יום יום, במשך שלש שנים, כשהם מוטלים בבית הסוהר עם שודדים ורוצחים, ובעינויים קשים ומרים, ולבסוף ניתן פסק הדין האכזרי מבית המשפט של רוסיא, שהאחים יעברו בין שתי שורות של חיילים רוסיים שכל אחד שוט בידו, ועל האחים לקבל אלף וחמש מאות מכות בשוטים, ואם ישארו בחיים יוגלו לסיביר לכל חייהם. ובערב ראש חודש אלול תקצ"ט, בוצע פסק הדין האכזרי הזה, על כיכר רחבה עמדו שתי שורות חיילים, שורה מול שורה, וכל שורה בת מאתים וחמשים חיילים, שבידם שוטים, ןבתוך המעבר הצר שבין החיילים היה צריך כל אחד מהאחים לעבור שלש פעמים, ולספוג את המכות וההצלפות. השוטרים נגשו אל אחד האחים, ופשטו את מלבושיו, ואף את כותנתו לעורו, רק כיפתו הלבנה נשארה על ראשו, זאת היתה בקשתו היחידה אשר מילאה הרשות הרוסית, ובלחש הפקיד את רוחו בידי אלהיו, ידיו אסורות, גופו ערום, ואת גוו נתן למכים. והשוטים הורמו והורדו והצליפו על גוו הערום. ופתאום עמד מלכת והשוטים מוסיפים להכות על גבו, כיפתו הלבנה צנחה מעל ראשו, וידיו כבולות באזיקים והוא אינו יכול להרימה, ובגילוי ראש לא רצה ללכת, שוטו של אחד החיילים פגע בעינו הימנית, ונשאר תבלול על עינו הימנית כל ימי חייו. הרגיש אחד מן החיילים בדבר, הרים לו את כיפתו וחבשה לראשו המוכה, ואז הלך הלאה, שלש פעמים עבר דרך שורות החיילים ונשאר בחיים. ואחר שלקחוהו לבית החולים, העבירו את האח השני, אשר גם הוא קיבל אלף וחמש מאות מכות בשוטים. גזירה זו החישה את קיצו של אביהם, ובשנת ת"ר הלך לעולמו. ואחרי השתדלויות רבות מצד חסיד קוריץ וסלאוויטא, קבלו האחים "חנינה" מאת ניקולאי העריץ הרשע שם רשעים ירקב. וגלות סיביר הוחלפה במאסר עולם במוסקבה. ורק לאחר מותו של ניקולאי ימח שמו, כשעלה אלכסנדר השני על כסא מלכות רוסיה, בשנת תרט"ז, קרא לאחים דרור. והאחים הללו הצדיקו עליהם את הדין, שקבלו את העונש על שפגעו בכבודו של הגאון רבי עקיבא איגר, והיו חוזרים על המשנה: "והוי  מתחמם כנגד אורם של חכמים, והוי זהיר בגחלתם שלא תכוה, שנשיכתן נשיכת שועל ועקיצתן עקיצת עקרב, ולחישתן לחישת שרף, וכל דבריהם כגחלי אש".

תאריך השאלה:
ל' ניסן תשפ"א / 12 באפריל 2021

אם תיקנת בבוקר, אתה יכול להמשיך לספור בברכה. 

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


הוי זהיר בגחלתן של חכמים

שנינו בפרקי אבות (פ"ב מט"ו), והוי מתחמם כנגד אורם של חכמים, והוי זהיר בגחלתם שלא תכוה, (לשון כויה מאש), שנשיכתן נשיכת שועל ועקיצתן עקיצת עקרב, ולחישתן לחישת שרף, וכל דבריהם כגחלי אש. והיינו שיזהר אדם הרבה מאד בכבודם של תלמידי חכמים, שכן אם יפגע בכבודם עלול הוא ביותר להענש על כך בצורה קשה. והנה אף על פי שיש מצוה גדולה לכבד כל מי שעוסק בתורה, מכל מקום, עיקר המכוון בדברים אלו הוא על תלמידי חכמים ממש.

מעשה שהיה לפני  כמאתים שנה, ברבי משה בנו של רבי פנחס מקוריץ, ובניו רבי שמואל אבא ורבי פנחס, שהתאמנו והתמחו במלאכת הדפוס (כי אביהם היה בעל בית דפוס בעיר קוריץ), ויעצו להם לייסד לעצמם בית דפוס בעיר סלאוויטה, ולהדפיס שם את כל ספרי התלמוד (הש"ס) בהוד והדר, כמו שנאמר "זה אלי ואנוהו". התנאה לפניו במצוות. (שבת קלג:).

כשניגשו רבי משה ובניו למלאכת קודש זו, פנו לגדולי הדור ממזרח וממערב, שיכתבו להם הסכמה, שבמשך עשר שנים מיום הדפסת התלמוד בדפוס סלאוויטה, לא יוכל שום אדם להדפיס את הש"ס כי תהיה בכך השגת גבול. וכן הסכימו גדולי הרבנים, ומתוכם הגאון רבי עקיבא איגר, והחתם סופר, ועוד רבנים. ואז זכו רבי משה ובניו והדפיסו את כל הש"ס במשך חמש שנים ברוב פאר והדר. ורבו הקופצים לקנות ש"ס מהודר, ובמשך שנים אחדות נמכרו כמעט כל העותקים. 

בשנת תקצ"ד, חשבו רבי משה ובניו לחזור ולהדפיס את הש"ס במהדורה נוספת בבית הדפוס שלהם, אך נודע להם כי רבי מנחם מן, מהעיר וילנא, אבי משפחת ראם (שהש"ס שאנו לומדים בו היום הוא ממהדורת אותה המשפחה), יחד עם שותפיו מהעיר הורודנא, ניגש גם הוא להדפיס את הש"ס בוילנא, על אף שלא עברו עדיין עשר שנים מיום ההדפסה בעיר סלאוויטא.

מדפיסי סלאוויטא פנו לגדולי הדור, ובינהם הגאון רבי עקיבא איגר, בדרישה שיכריזו איסור על יסוד הסכמתם הראשונה על דפוס וילנא, שלא יעזו להדפיס את הש"ס עד שיעברו עשר שנים. והגאון רבי עקיבא איגר, אשר למוצא פיו היו מייחלים כל בני הגולה, לאחר ששמע את טענות שני הצדדים, פסק הלכה למעשה, כי מאחר שמדפיסי סלאוויטא מכרו כמעט את כל העותקים שהדפיסו, וגם שהמדפיס מוילנא מוכן לקנות את כל העותקים שנשארו בדפוס סלאוויטא, אין מדפיסי סלאוויטא יכולים לעכב את ההדפסה בוילנא. והרשות בידי משפחת ראם להדפיס מחדש את כל הש"ס בעיר וילנא. להגדיל תורה ולהאדירה. אמנם היו כמה רבנים שהצדיקו את מדפיסי סלאוויטא, אבל דברי הגאון רבי עקיבא איגר הכריעו את הכף לטובת מדפיסי וילנא.

אך רבי משה ובניו מדפוס סלאוויטא, בראותם שיש כמה רבנים שעומדים לימינם, שגו ושמעו לעצת אנשים בלתי מהוגנים, ופרסמו ברבים, שאין לסמוך על ההיתר של רבי עקיבא איגר למדפיסי וילנא, כי הוא כבר זקן בא בימים, (אז היה הרב כבן למעלה משבעים שנה), וכל מעשיו עושה על פי רצון בנו, רבי שלמה איגר, אשר הטה את לבבו לפסוק שלא כהוגן. רבי עקיבא איגר בשמעו כל זאת, רתח עד מאד, ודברים אלו הוציאוהו מגדר ענותנותו, מפני כבוד התורה, שנראים הדברים כאילו הטו את לבבו של הרב לפסוק כנגד דתה של תורה, ומתוך כך פרצה גם מחלוקת נוראית. על כן הביע דעתו הברורה במכתב (מיום ד' טבת תקצ"ו) וזו לשונו: מאד הומה לבי על העזות והחוצפה של מדפיסי סלאוויטא, ודבריהם דברי נאצה הם, לא בלבד על בני הגאון נר"ו שהטה את לבי, אלא גם עלי, שיכולים לפתות אותי לפסוק שלא כדין, ובאמת שכל ההסכמות ששלחו אלי מדפיסי סלאווטיא לא מצאתי בהם שום ממש לזכותם, אפילו על אחד מאלף, ומה הם רוצים ללכת בחזקה, אינני מוחל להם כלל וכלל, כי על בזיון התורה אי אפשר למחול. הק' עקיבא בן משה גינז ז"ל. עד כאן לשון מכתבו. ואז עמד הרב מול היכל הקודש, ואמר מתוך צער ועגמת נפש, רבונו של עולם, תורתך אני לומד, ועל פי תורתך אני פוסק, אפילו אם אני מוחל על כבודי, על כבוד תורתך אתה לא תמחול! והיה הדבר כשגגה היוצאת מלפני השליט.

בימים ההם אירע מעשה נורא ואיום, ומעשה שהיה כך היה, פועל אחד בבית הדפוס בסלאוויטא, שהיה כורך את ספרי התלמוד של סלאוויטא, מתוך שכרותו וקלות דעתו, תלה את עצמו בבית הדפוס ומת. המשכילים, שבית הדפוס היה לצנינים בעינהם, מפני שממנו יצא אור התורה לכל העולם על ידי הדפסת ספרי הקודש, השתמשו במקרה זה במלשינות, והמומר מיכאל בנדרסקי שר"י, שנודע כאיש צר ואויב ישראל, הגיש דלטוריה לפני ראש המשטרה בפטרבורג, והטיל על מדפיסי סלאוויטא את האחריות לרצח. שני משומדים שהתגוררו בפטרבורג, גרינברג וליפסקי שר"י, הוסיפו עוד על עלילה זו, כי המדפיסים בסלאוויטא, הדפיסו ספריהם בלי רשיון הצנזור המבקר. ומפני שהכורך רצה להלשין עליהם באזני השלטון, לכן מיהרו האחים המדפיסים ורצחו אותו. שלטונות רוסיא ראו את המציאה ונפלו עליה מרוב שנאת ישראל שלהם, והם אסרו באזיקים את האחים, (את האב רבי משה לא אסרו מפני זקנתו), עם חקירה מסועפת יום יום, במשך שלש שנים, כשהם מוטלים בבית הסוהר עם שודדים ורוצחים, ובעינויים קשים ומרים, ולבסוף ניתן פסק הדין האכזרי מבית המשפט של רוסיא, שהאחים יעברו בין שתי שורות של חיילים רוסיים שכל אחד שוט בידו, ועל האחים לקבל אלף וחמש מאות מכות בשוטים, ואם ישארו בחיים יוגלו לסיביר לכל חייהם. ובערב ראש חודש אלול תקצ"ט, בוצע פסק הדין האכזרי הזה, על כיכר רחבה עמדו שתי שורות חיילים, שורה מול שורה, וכל שורה בת מאתים וחמשים חיילים, שבידם שוטים, ןבתוך המעבר הצר שבין החיילים היה צריך כל אחד מהאחים לעבור שלש פעמים, ולספוג את המכות וההצלפות. השוטרים נגשו אל אחד האחים, ופשטו את מלבושיו, ואף את כותנתו לעורו, רק כיפתו הלבנה נשארה על ראשו, זאת היתה בקשתו היחידה אשר מילאה הרשות הרוסית, ובלחש הפקיד את רוחו בידי אלהיו, ידיו אסורות, גופו ערום, ואת גוו נתן למכים. והשוטים הורמו והורדו והצליפו על גוו הערום. ופתאום עמד מלכת והשוטים מוסיפים להכות על גבו, כיפתו הלבנה צנחה מעל ראשו, וידיו כבולות באזיקים והוא אינו יכול להרימה, ובגילוי ראש לא רצה ללכת, שוטו של אחד החיילים פגע בעינו הימנית, ונשאר תבלול על עינו הימנית כל ימי חייו. הרגיש אחד מן החיילים בדבר, הרים לו את כיפתו וחבשה לראשו המוכה, ואז הלך הלאה, שלש פעמים עבר דרך שורות החיילים ונשאר בחיים. ואחר שלקחוהו לבית החולים, העבירו את האח השני, אשר גם הוא קיבל אלף וחמש מאות מכות בשוטים. גזירה זו החישה את קיצו של אביהם, ובשנת ת"ר הלך לעולמו. ואחרי השתדלויות רבות מצד חסיד קוריץ וסלאוויטא, קבלו האחים "חנינה" מאת ניקולאי העריץ הרשע שם רשעים ירקב. וגלות סיביר הוחלפה במאסר עולם במוסקבה. ורק לאחר מותו של ניקולאי ימח שמו, כשעלה אלכסנדר השני על כסא מלכות רוסיה, בשנת תרט"ז, קרא לאחים דרור. והאחים הללו הצדיקו עליהם את הדין, שקבלו את העונש על שפגעו בכבודו של הגאון רבי עקיבא איגר, והיו חוזרים על המשנה: "והוי  מתחמם כנגד אורם של חכמים, והוי זהיר בגחלתם שלא תכוה, שנשיכתן נשיכת שועל ועקיצתן עקיצת עקרב, ולחישתן לחישת שרף, וכל דבריהם כגחלי אש".

תאריך השאלה:
כ"ט ניסן תשפ"א / 11 באפריל 2021

הדבר פשוט שברכתה המוציא לחם מן הארץ,

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


פרשת השבוע - פרשת שמיני

מאמרו של הגאון רבי זבדיה הכהן שליט"א, חבר בית הדין הרבני בתל אביב, עבור "הלכה יומית".

השבת נקרא על סיום שבעת ימי המילואים ותחילת עבודת הקרבנות במשכן. השמחה הייתה גדולה, וכפי הנאמר בפרשה (בפרק ט' פסוק כ"ג-כ"ד) "ויבוא משה ואהרון אל אוהל מועד, ויצאו ויברכו את העם, וירא כבוד ה' אל כל העם, ותצא אש מלפני ה', ותאכל על המזבח את העולה ואת החלבים, וירא כל העם, וירונו, ויפלו על פניהם". ואז קרה דבר שהעיב על השמחה שהייתה באוהל מועד, והוא מיתת שני בני אהרון, נדב ואביהוא, וכפי הנאמר בפסוק, "ויקחו בני אהרון נדב ואביהוא איש מתחתו, ויתנו בהן אש וישימו עליה קטורת, ויקריבו לפני ה' אש זרה אשר לא ציוה אותם, ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם, וימותו לפני ה'".

והדבר לכאורה תמוה מאוד, מדוע נתן ה' את העונש החמור הזה לבני אהרון דווקא ביום זה של שמחה שבו כל ישראל מתברכים על ידי משה ואהרון, ויוצאת אש משמים לעיני העם, ואוכלת את הקרבנות ביום הראשון להקרבתם, מדוע לא דחה ה' את העונש ליום אחר כדי לא להשבית את שמחת העם ביום הגדול הזה?

כדי להבין זאת נקדים משל שמביא הרה"ג רבי אברהם פטאל זצ"ל (חמיו של מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל) בספרו 'ויאמר אברהם' על התורה, שם מסופר על מלך גדול, שראה את צפיפות האוכלוסין שבארצו, והחליט לבנות עיר חדשה ומודרנית ביער הגדול שבארצו, מיד הזמין צוות מהנדסים ואדריכלים מהטובים בעולם שישבו ותכננו את העיר החדשה לפי מיטב השכלולים שיש בעולם. לאחר מכן הזמין המלך שורה של קבלנים שהחלו בבנין העיר החדשה, ואכן לאחר חמש שנים של עבודה מאומצת, עמדה העיר החדשה על תילה, עם בתים מפוארים, כבישים רחבים, גנים לתפארת, ובנייני ציבור לרווחת התושבים. לאחר שיווק העיר החדשה, עטו עליה תושבי הממלכה, וחיש קל אוכלסו כל הבניינים החדשים. המלך בא לבקר בעיר החדשה, ושאל את פרנסי העיר, מה עוד חסר בעיר החדשה? היללו פרנסי העיר את המלך על כל פעלו, אך טענו כי חסר עדיין לתושבי העיר מרפאה ורופא שיטפל בחולים שבעיר. נעתר המלך לבקשה, ומיד החל לבנות בעיר מרפאה משוכללת, והחליט להעמיד בראשה פרופסור בכיר מטובי הרופאים אשר בממלכה. ואכן תוך חצי שנה נסתיימה בניית המרפאה, והמלך הכריז על המעמד הגדול של חנוכת המרפאה המפוארת, וכל תושבי העיר ונכבדיה ושרי הממלכה הוזמנו לטקס המפואר, ואורח הכבוד הוא פרופסור מכובד מטובי הרופאים בממלכה שיעמוד בראש המרפאה.

במהלך חנוכת המרפאה, נשאו נאומים המלך ושריו, ולסיום הערב התכבד הפרופסור לשאת דברים. קם הפרופסור על רגליו והכריז לעיני המלך השרים ותושבי העיר, כי הוא מוכן לרפאות כרגע חינם אין כסף כל חולה שנמצא במעמד זה ואינו חש בטוב לעיני כולם. מיד קם אחד התושבים, והודיע כי מאז הגעתו לטקס, הוא חש בראשו וזקוק הוא לטיפול בכאבי הראש שיש לו. הזמינו הרופא לבמה, ולעיני כולם נתן לו כדור נגד כאבי ראש, אך מה הייתה תדהמת כל תושבי העיר ונכבדיה כשלפתע נפל החולה התמוטט ומת מיד לאחר שבלע את הכדור. בקש המלך הסברים מהרופא מדוע עשית זאת, הרי בסך הכול רק כאב לו הראש? הרצינו פני הרופא ומיד הסביר, 'אדוני המלך! ראיתי את המסיבה הגדולה לכבודי, שמעתי את המון העם בשמחתם כשהם אומרים מעתה נעשה ככל העולה על רוחינו, נאכל ונשתה הכל נשתולל ואין לנו ממה לחשוש, שהרי  יש לנו רופא בעיר, והוא יטפל בנו על כל צרה שלא תבוא, ומיד חששתי שתושבי העיר לא ישמרו על בריאותם ויעשו ככל העולה על רוחם בתואנה יש לנו רופא בכיר אשר ירפא את כל מכאובינו ומכותינו, ויהיה מצב לא טוב ולא ראוי, לכן עשיתי זאת, לקחתי את החולה הלז שראיתי שמצבו סופני, ונתתי לו כדור שידעתי שעלול להביא למותו, וכל זאת בכדי שיבינו העם שהרופא לא תמיד יעזור להם וישמרו על בריאותם כדבעי.

והנמשל, עם ישראל, ראו שיש משכן ויש קרבנות, והיו שאמרו, נוכל מעתה לחטוא ולעשות ככל העולה על רוחינו, ומקסימום נביא קרבן ויכופר לנו, שהרי יש משכן, יש כהנים ויש קרבנות, לכן העניש ה' את בני אהרון דווקא ביום הזה, להראות, אין שום חסינות לאף אחד, ומי שחוטא ייענש מיד, ועל אף שיש משכן ויש קרבנות ויש כהנים, ואפילו הם בניו של אהרון, ועל כולם כקטון כגדול להיזהר בכבודו של מקום ולא לסמוך על הקרבנות, שהינם רק למקרה של חטא בשגגה בלבד.

נזכה שהקדוש ברוך הוא יטע בלבינו אהבתו ויראתו לעשות רצונו בלבב שלם, אמן.

שבת שלום

תאריך השאלה:
כ"ט ניסן תשפ"א / 11 באפריל 2021

דעת מרן זצ"ל להחמיר בזה.  

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


יום העצמאות

מכיון שאנו רואים כי רבים נבוכים בענין היחס הראוי למדינת ישראל בעינים תורניות, ומכיון שפרסום דעת מרן הרב שליט"א, חשובה ביותר בנושא זה, אנו חוזרים ומפרסמים את הדברים שהופיעו כאן, ובתוספת נופך
יום ה' באייר, הוא היום שבו הוכרזה עצמאותה של מדינת ישראל. ונחלקו חכמי ישראל בדורות האחרונים לענין אמירת הלל ביום זה (כפי שאנו אומרים הלל בברכות בימי חנוכה וכדומה), כי יש סוברים שבכלל אין מקום לאמירת הלל ולשמחה ביום הקמת המדינה. ויש סוברים שכל אחד רשאי לומר הלל ביום זה, להודות ולשבח את השם יתברך על ניסי הקמת המדינה. ויש הסוברים שאף יש חובה לומר הלל ביום זה, וגם סוברים כי יש לברך על אמירת ההלל, ממש כדין ימי חנוכה.

ומרן הרב עובדיה יוסף שליט"א נדרש לנושא זה, והעלה שאף אם נכון לומר הלל, מכל מקום אין לברך על אמירת ההלל, משום שלא תקנו רבותינו אמירת הלל בברכה אלא על נס שנעשה לכל ישראל ממש, שעמדו עליהם להרגם, והשם יתברך הצילם, אבל הניסים שנעשו במלחמת הקוממיות, שהצילנו השם יתברך מיד אויבינו ושונאינו שזממו להכחידינו, לא היו הניסים לכל ישראל, ולכן בודאי שאין לברך על אמירת ההלל ביום העצמאות.

וכתב להוסיף עוד טעם שאין לברך על ההלל ביום העצמאות, הגם שזכינו בעזרת ה' לגבור על אויבינו, מכל מקום, לגבי נס חנוכה, שקבעו רבותנו ימים אלו לימים טובים בהלל והודאה, אמרו בגמרא שתקנו כן מפני הנס של פך השמן שלא היה בו להדליק אלא יום אחד ונעשה בו נס והדליק שמנה ימים, וכתב המהר"ץ חיות, ולמה לא אמרו שהוא משום נס הנצחון של המעטים כנגד המרובים במלחמה? אלא הטעם, משום שנס זה אינו יוצא מגדר הטבע (וכמו שכתב הר"ן (חולין צה:) שכן מנהגו של עולם ששנים או שלושה אבירי לב יניסו הרבה מן המופחדים) ואין אומרים הלל על ניסים נסתרים אשר הקדוש ברוך הוא עושה עמנו בכל עת, מה שאין כן נס פך השמן, שהוא יוצא מגדר הטבע, ולכן תקנו הלל בימי חנוכה. והוא הדין בנידוננו שאף שזכינו בחסדי השם יתברך לנצח את אויבינו הרבים והעצומים, מכל מקום דבר זה לא יצא מגדר הטבע, ובפרט שבימי הקמת המדינה ומלחמות ישראל, כמה נפשות יקרות נפלו במערכות ישראל, ואם כי בסופו של דבר גברו ישראל, מכל מקום אין הדבר חורג מדרך הטבע ולכן אין לקבוע על כך הלל בברכה.

ועוד כתב מרן הרב שליט"א, שמלבד כל זה יש להוסיף, כי הן אמנם רבים ועצומים מגדולי הדור (בתקופת הקמת המדינה) ראו בהקמת המדינה "אתחלתא דגאולה", מכל מקום הואיל ועוד ארוכה הדרך כדי להגיע אל המנוחה והנחלה, הן מבחינה מדינית וצבאית, והן מבחינה מוסרית רוחנית, לפיכך אין לחייב לגמור הלל בברכה, שהרי מנהיגי צבאות ערב עודם מאיימים לצאת למלחמה על ישראל, ואף כמה מדינות נאורות שהיו נחשבות כידידותיות לישראל, פנו עורף ולא פנים במלחמות שעברו עלינו. ומבחינה רוחנית אשר ירוד ירדנו אלף מעלות אחורנית, ועדים אנו להתדרדרות מוסרית מדהימה, המתירנות גוברת, וההתפרקות משתוללת בראש כל חוצות, חוסר צניעות, בגדי פריצות, ספרי פורנוגרפיה, וסרטים מבישים, חילולי שבת בפרהסיא, פתיחת חנויות טריפה בממדים מבהילים, ועוד כהנה וכהנה, ועל הכל שאלפי ישראל, מתחנכים במוסדות חינוך לא דתיים, ולומדים להתנכר לכל קדשי ישראל, ולהיות ככל הגוים בית ישראל, עזבו מקור מים חיים לחצוב להם בורות נשברים אשר לא יכילו המים, הלזה צפינו וקוינו במשך כאלפים שנות גלותינו? והרי כתב הרמב"ם "לא נתנבאו ישראל לימות המשיח אלא כדי שינוחו ממלכויות שאינן מניחות להם לעסוק בתורה ובמצות כראוי", ובימי המשיח תרבה האמונה והדעה והחכמה והאמת, שנאמר "כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים, כי כולם ידעו אותי למקטנים ועד גדולים". ומסיבות אלה הרבה משלומי אמוני ישראל אשר רואים שעדיין שכינתא בגלותא, נוהגים שלא לומר הלל כלל ביום העצמאות, וטעמם ונימוקם עמם לרוב יגונם וצערם על מצבינו הרוחני אשר אנו נתונים בו כיום.

ואף כי באמת למרות כל הצללים שמעיבים על נס הקמת המדינה, ישנם אורות גדולים שאין לנו להתעלם מהם, כי מדינת ישראל כיום היא מרכז התורה בעולם כולו, ורבבות מטובי בנינו עוסקים בתורה יום ולילה בישיבות הקדושות, ואף אצל המון העם אנו מוצאים אזן קשבת לשמוע תורה ודעת מפי גדולי ישראל, על כל פנים אין בכך די לומר שיש חיוב לומר הלל בברכה. וכן פסקו הגאונים: רבי בן ציון מאיר חי עוזיאל, רבי יצחק הרצוג, רבי צבי פסח פראנק, רבי ראובן כץ, רבי עובדיה הדאיה ורבי יעקב עדס, נשיאי הרבנות הראשית לישראל. וכל המיקל לברך על ההלל ביום העצמאות, ידע כי הוא פוגע בספק איסור ברכה לבטלה, כי לכל הדעות יש בזה לכל הפחות מחלוקת הפוסקים אם נכון לברך על ההלל אם לאו, וכלל גדול בידינו ספק ברכות להקל.

ואמנם הגאון חזון איש, והגאון הרב מבריסק, שחיו בארץ ישראל בימי קום המדינה, לא היתה דעתם נוחה מדעה זו, והסתייגו ממנה מאד, מכל מקום, אל לנו לשכוח כי במציאות הימים ההם, הדברים לא היו ברורים כל כך כמו בזמננו, (הן לצד המתנגדים לציונות, והן לתומכים בה), לפי שהפעילות האנטי דתית, המפלה וחסרת מחויבות חברתית רוחנית של שלטונות המדינה, היתה אגרסיבית מאד, בהעברת עולי תימן ומרוקו על דתם בצורה שיטתית ואכזרית, ועוד מעשים אשר לא יעשו, ולאידך גיסא, נס ההצלה משלטון הבריטים היה ניכר ומורגש מאד, וכן פריחתם מחדש של הישיבות אשר חרבו באירופה שימחה את לבם של כל אוהבי התורה, ועל כן, קשה היה לראות את הדברים בצורה שאנו רואים אותם היום, כי בעצם הקמת המדינה היתה הצלה וישועה גדולה לעמינו הגם שכאמור, אנו מסתייגים הסתייגות עמוקה ממעשיהם הנלוזים של כמה מראשי המדינה, מאז ועד היום. גם אל לנו לשכוח, כי בזכותה של מדינת ישראל ושיבת ישראל לארץ ישראל, זכינו כי חלק גדול מעמינו התרחק מאד מסכנת ההתבוללות שהיתה בחוץ לארץ, בעיקר בקרב אלו שאינם שומרי תורה, שבלי ספק מחמת בורותם הם עלולים לישא נשים נכריות ולהדבק באל זר כמו שהמציאות מוכיחה בעוונות הרבים בארצות הברית ובצרפת וכיו"ב, ולכן גם אם קל יותר לאדם האמון על התורה, לדחות על הסף כל דיעה המצדדת בטובת מדינת ישראל, מכל מקום האמת היא שעצם הקמת המדינה היא טובה גדולה לעמינו, וחסד גדול מאת ה' שריחם על עמו והשיבו לארצו באופן בלתי יאמן.
וכבר כתב הגאון רבינו יוסף חיים זצ"ל מבגדד, (לפני כמאה וחמשים שנה) בספרו בניהו על מסכת ראש השנה (דף ח ע"ב) וזו לשונו, על דרך זו היתה הגאולה לישראל ביציאת מצרים, כי בראש השנה פסקה העבודה מאבותינו, ובניסן יצאו ממצרים, נמצא שמתשרי ועד ט"ו ניסן לא נפטרו ויצאו לחירות שלימה ממצרים, אלא עודם במצרים, אך לא היו משועבדים שם. וכיוצא בזה יהיה לעתיד בגאולה העתידה להיות, שכמה שנים קודם הגאולה יהיה חירות לישראל (תנצ'ימאת, ממשל), חזקה בכמה דברים, שיהיה להם מעלה וכבוד כאילו הם בני מלכים, וגם לא יהיו נגאלים לגמרי, וכשיבא מלך המשיח במהרה בימינו תהיה חירות ממש, ויהיו ישראל מלכים. עד כאן לשונו.

ולכן למעשה, הרוצה לומר הלל ביום העצמאות בלא ברכה, רשאי לעשות כן, ומכל מקום טוב לדחות אמירת ההלל עד סיום כל התפילה, משום שעל פי הסוד, אין להפסיק בין תפילת שמונה עשרה לשאר התפילה באמירת ההלל. (מלבד בימים שבהם ההלל הוא מתקנת רבותינו בגמרא), ומכל מקום, במקום שרוצים לומר את הלל מיד אחר חזרת השליח ציבור, אין למחות בידם, מפני שדבר זה אין בו איסור אלא על פי הסוד, ואין בכך איסור מן הדין ממש, אבל אין לברך על ההלל בשום פנים ואופן.

גם לענין ברכת שהחיינו ביום העצמאות, כתב מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א, שאין לברך ברכת שהחיינו על עצם יום העצמאות, ויש בכך עוון חמור של ברכה לבטלה, וכן פסקו כל נשיאי הרבנות הראשית לישראל שהוזכרו לעיל.

אין אומרים וידוי בתפילה ביום העצמאות. (והגאון מפוניבז', רבי יוסף שלמה כהנמן, כששאלוהו בשנותיה הראשונות של המדינה אם הוא אומר הלל ביום העצמאות, היה משיב בהלצה, שהוא נוהג כמנהגו של בן גוריון, מה בן גוריון אינו אומר וידוי, אף אני איני אומר וידוי, ומה בן גוריון אינו אומר הלל, אף אני כן).

תאריך השאלה:
כ"ח ניסן תשפ"א / 10 באפריל 2021

בודאי שכן. והאל שגמלך כל טוב, הוא יגמלך כל טוב סלה. 

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


פרשת השבוע - פרשת שמיני

מאמרו של הגאון רבי זבדיה הכהן שליט"א, חבר בית הדין הרבני בתל אביב, עבור "הלכה יומית".

השבת נקרא על סיום שבעת ימי המילואים ותחילת עבודת הקרבנות במשכן. השמחה הייתה גדולה, וכפי הנאמר בפרשה (בפרק ט' פסוק כ"ג-כ"ד) "ויבוא משה ואהרון אל אוהל מועד, ויצאו ויברכו את העם, וירא כבוד ה' אל כל העם, ותצא אש מלפני ה', ותאכל על המזבח את העולה ואת החלבים, וירא כל העם, וירונו, ויפלו על פניהם". ואז קרה דבר שהעיב על השמחה שהייתה באוהל מועד, והוא מיתת שני בני אהרון, נדב ואביהוא, וכפי הנאמר בפסוק, "ויקחו בני אהרון נדב ואביהוא איש מתחתו, ויתנו בהן אש וישימו עליה קטורת, ויקריבו לפני ה' אש זרה אשר לא ציוה אותם, ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם, וימותו לפני ה'".

והדבר לכאורה תמוה מאוד, מדוע נתן ה' את העונש החמור הזה לבני אהרון דווקא ביום זה של שמחה שבו כל ישראל מתברכים על ידי משה ואהרון, ויוצאת אש משמים לעיני העם, ואוכלת את הקרבנות ביום הראשון להקרבתם, מדוע לא דחה ה' את העונש ליום אחר כדי לא להשבית את שמחת העם ביום הגדול הזה?

כדי להבין זאת נקדים משל שמביא הרה"ג רבי אברהם פטאל זצ"ל (חמיו של מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל) בספרו 'ויאמר אברהם' על התורה, שם מסופר על מלך גדול, שראה את צפיפות האוכלוסין שבארצו, והחליט לבנות עיר חדשה ומודרנית ביער הגדול שבארצו, מיד הזמין צוות מהנדסים ואדריכלים מהטובים בעולם שישבו ותכננו את העיר החדשה לפי מיטב השכלולים שיש בעולם. לאחר מכן הזמין המלך שורה של קבלנים שהחלו בבנין העיר החדשה, ואכן לאחר חמש שנים של עבודה מאומצת, עמדה העיר החדשה על תילה, עם בתים מפוארים, כבישים רחבים, גנים לתפארת, ובנייני ציבור לרווחת התושבים. לאחר שיווק העיר החדשה, עטו עליה תושבי הממלכה, וחיש קל אוכלסו כל הבניינים החדשים. המלך בא לבקר בעיר החדשה, ושאל את פרנסי העיר, מה עוד חסר בעיר החדשה? היללו פרנסי העיר את המלך על כל פעלו, אך טענו כי חסר עדיין לתושבי העיר מרפאה ורופא שיטפל בחולים שבעיר. נעתר המלך לבקשה, ומיד החל לבנות בעיר מרפאה משוכללת, והחליט להעמיד בראשה פרופסור בכיר מטובי הרופאים אשר בממלכה. ואכן תוך חצי שנה נסתיימה בניית המרפאה, והמלך הכריז על המעמד הגדול של חנוכת המרפאה המפוארת, וכל תושבי העיר ונכבדיה ושרי הממלכה הוזמנו לטקס המפואר, ואורח הכבוד הוא פרופסור מכובד מטובי הרופאים בממלכה שיעמוד בראש המרפאה.

במהלך חנוכת המרפאה, נשאו נאומים המלך ושריו, ולסיום הערב התכבד הפרופסור לשאת דברים. קם הפרופסור על רגליו והכריז לעיני המלך השרים ותושבי העיר, כי הוא מוכן לרפאות כרגע חינם אין כסף כל חולה שנמצא במעמד זה ואינו חש בטוב לעיני כולם. מיד קם אחד התושבים, והודיע כי מאז הגעתו לטקס, הוא חש בראשו וזקוק הוא לטיפול בכאבי הראש שיש לו. הזמינו הרופא לבמה, ולעיני כולם נתן לו כדור נגד כאבי ראש, אך מה הייתה תדהמת כל תושבי העיר ונכבדיה כשלפתע נפל החולה התמוטט ומת מיד לאחר שבלע את הכדור. בקש המלך הסברים מהרופא מדוע עשית זאת, הרי בסך הכול רק כאב לו הראש? הרצינו פני הרופא ומיד הסביר, 'אדוני המלך! ראיתי את המסיבה הגדולה לכבודי, שמעתי את המון העם בשמחתם כשהם אומרים מעתה נעשה ככל העולה על רוחינו, נאכל ונשתה הכל נשתולל ואין לנו ממה לחשוש, שהרי  יש לנו רופא בעיר, והוא יטפל בנו על כל צרה שלא תבוא, ומיד חששתי שתושבי העיר לא ישמרו על בריאותם ויעשו ככל העולה על רוחם בתואנה יש לנו רופא בכיר אשר ירפא את כל מכאובינו ומכותינו, ויהיה מצב לא טוב ולא ראוי, לכן עשיתי זאת, לקחתי את החולה הלז שראיתי שמצבו סופני, ונתתי לו כדור שידעתי שעלול להביא למותו, וכל זאת בכדי שיבינו העם שהרופא לא תמיד יעזור להם וישמרו על בריאותם כדבעי.

והנמשל, עם ישראל, ראו שיש משכן ויש קרבנות, והיו שאמרו, נוכל מעתה לחטוא ולעשות ככל העולה על רוחינו, ומקסימום נביא קרבן ויכופר לנו, שהרי יש משכן, יש כהנים ויש קרבנות, לכן העניש ה' את בני אהרון דווקא ביום הזה, להראות, אין שום חסינות לאף אחד, ומי שחוטא ייענש מיד, ועל אף שיש משכן ויש קרבנות ויש כהנים, ואפילו הם בניו של אהרון, ועל כולם כקטון כגדול להיזהר בכבודו של מקום ולא לסמוך על הקרבנות, שהינם רק למקרה של חטא בשגגה בלבד.

נזכה שהקדוש ברוך הוא יטע בלבינו אהבתו ויראתו לעשות רצונו בלבב שלם, אמן.

שבת שלום

תאריך השאלה:
כ"ו ניסן תשפ"א / 8 באפריל 2021

לקחת אותן כמובן. 

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


סכנה בלקיחת המזוזות מן הבית

שאלה: האם נכון הדבר שיש חשש סכנה למי שמוציא את המזוזות בביתו כאשר הוא עוזב ועובר לבית אחר, ואם יש בזה חשש סכנה, מה יעשה מי שהשקיע סכום כסף גדול במזוזות מהודרות?

תשובה: בגמרא במסכת בבא מציעא (דף קב.) תנו רבנן, המשכיר בית לחבירו, על השוכר לעשות מזוזה, וכשהוא יוצא ועוזב את הבית ששכר לעבור לדירה אחרת, לא יטלנה בידו ויצא, אלא ישאיר את המזוזות קבועות בבית שעוזב. ומעשה באחד שנטל את המזוזה (כדי להעבירה לבית שהולך לגור בו), וקבר את אשתו ואת שני בניו. (דהיינו שאף כשאדם עובר דירה, אסור לו לקחת את המזוזות מן הבית שהוא עוזב, ואם הוא עושה כן, יש סכנה שחס ושלום ימותו אשתו ובניו).

ובנמוקי יוסף (שחיבר אחד מאחרוני הראשונים, רבינו יוסף חביבא, מגאוני ספרד). כתב בשם הריטב"א בטעם הדבר שאסור ליטול את המזוזות מן הבית שעוזב אותו, לפי שעל ידי המזוזות חלה קדושת השכינה על הבית, ובנטילת המזוזות מסתלקת השכינה.

ובחידושי הריטב"א למסכת בבא מציעא כתב טעם לסכנה שיש בסילוק המזוזות, לפי שהמזוזה עומדת בפתח לשמירה על הדרים בבית, ולכן המסלק את המזוזות מן הבית גורם סכנה לאותם שיבואו לדור בבית אחריו, לפיכך מידה כנגד מידה, מה הוא לא חשש למיתת בני חבירו הצריכים שמירה, וכשאינם משומרים הם עלולים למות, כן קרה לאותו אדם שנטל המזוזות וקבר את אשתו ובניו. ומובן שיש עומק בטעם זה, שהרי עיקר החיוב לשים מזוזות מוטל על הדיירים החדשים שבאים לדירה ולא על זה שדר בה מקודם. ומכל מקום כך הם הדברים על פי פשטן, לפי שחששו חכמים מאד לסכנה שיש בהעדר מזוזות בבית ישראל, ולפי שאפשר שהדיירים החדשים ישתהו איזה זמן עד קביעת המזוזות החדשות, אסרו על הדיירים שעוזבים ליטול עמם את המזוזות.

ואם יש לו בביתו מזוזות מהודרות ויקרות ביותר, וקשה לו להשיג מזוזות יקרות כמותן, כתב מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל, שיש להקל ליטול המזוזות באופן שיטלם לצורך בדיקתן אם הן כשרות, ומיד יקבע במקומן מזוזות אחרות כשרות פשוטות, ואחר כך כשיקבל את המזוזות מן הבודק, יטלם לעצמו לביתו החדש. שבאופן כזה אין כל חשש, שהרי חכמים לא חששו אלא מפני הדייר החדש שמא ישתהה בקביעת המזוזה ויבואו בניו לסכנה, אבל באופן שהוא עצמו קובע מיד מזוזות אחרות אין כל חשש. וטוב לעשות כן מספר ימים קודם עזיבתו את הדירה. ויכול לתבוע מהדייר החדש את מחיר המזוזות שמשאיר לו.

וכאן המקום להזכיר, כי מצב המזוזות בשוק הוא בכי רע בהרבה מקומות, ואסור לקנות מזוזה ממי שאינו ירא שמים, שהרבה מאד מהמזוזות הנמכרות אינם כשרות כלל וכלל, וצריך כל אדם לשים לבו לכך, ואם אינו יודע מקור המזוזות שלו ומה טיבן, ילך אצל בודק מזוזות ויעשה שאלת חכם כיצד יש לנהוג, ואם יש צורך בכך ירכוש לעצמו מזוזות מסוחר ירא שמים בתכלית, שרוכש את המזוזות מסופרים יראים ושלמים, לקיים מצוה יקרה זו כדתה.

 

הוספה חשובה: ביארנו שאסור להוציא מפתחי הבית את המזוזות, גם כאשר עוברים דירה. ונשאלנו מרבים מאד מהלומדים תושבי חוץ לארץ, האם גם כאשר הדייר הבא המגיע לדור בדירה הוא גוי, יש להשאיר את המזוזות, או לא. והתשובה לזה היא שאין להשאיר את המזוזות בבית כאשר הדייר הבא אחר כך הוא אינו יהודי, מפני שהמזוזות אינן שייכות אלא לעם ישראל, ואין בזה שייכות אצל אחרים כלל. וכמבואר בשלחן ערוך יורה דעה (סי' רצא ס"ב).

תאריך השאלה:
כ"ה ניסן תשפ"א / 7 באפריל 2021

מעיקר הדין אין צורך לומר כלום. הרוצים לומר, יאמרו. וממרן זצ"ל שמעתי שאומרים רק אחרי מוריד הטל. ולא נכתב בספריו. תבורכו,

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


אוהב שלום ורודף שלום

נאמר בפרקי אבות (פ"א מ"יב), הלל אומר, הוי מתלמידיו של אהרן, אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה.

ומהי מדתו של אהרן שכך אמרו עליו?, אמרו רבותינו, הרי שהיו שני בני אדם שעשו מריבה זה עם זה, היה הולך אהרן וישוב לו אצל אחד מהם, ואומר לו, ראיתי את חבירך פלוני, מטרף את לבו ובוכה בדמעות שליש ואומר, אוי לי שכך אמרתי לחברי, היאך אשא את עיני למולו ואראהו, בושתי וגם נכלמתי שאני הוא שחטאתי לו, וישב אהרן ומדבר על לבו, עד שמסיר קנאה וכעס מלבו. ולאחר מכן היה אהרן הולך ויושב אצל השני, ומדבר על לבו כאמור, עד שמסיר קנאה מלבו. לימים היו נפגשים זה בזה והיו מנשקים זה לזה ועושים שלום ביניהם. וכיוצא בזה היה עושה במריבה שבין בעל לאשתו. לכן נאמר באהרן "ויבכו את אהרן שלשים יום כל בית ישראל", שגם הנשים בכו עליו. וכמה אלפים היו בישראל שהיו קרואים "אהרן" על שמו, מפני שאלמלא אהרן הכהן, לא היה בא תינוק זה לעולם, מפני שהיו הוריו פרודים זה מזה.

ומכאן ילמד כל אדם, כמה חשיבות מיוחדת יש לה למצות נתינת שלום בין אדם לחבירו ובין איש לאשתו, וכן להיפך, כמה כעס ותרעומת יש לה' יתברך על מי שמיפר השלום בין איש לאשתו, שמדבר עם הבעל כנגד אשתו, או עם האשה בגנות בעלה, שהוא עוון פלילי, היפך רצון ה' יתברך בבריאה. ואמרו רבותינו (ב"מ נח.), אלו שיורדין לגהינם ואינם עולים, הבא על אשת איש, והמלבין פני חבירו ברבים, והנשבע בשם ה' לשקר, והמתכבד בקלון חבירו, והמסכסך בין איש לאשתו להביא מריבה ביניהם.

כתב מרן הרב עובדיה יוסף זצוק"ל, כי בימינו אלה, לשמחתינו רבו בעלי תשובה השבים בכל לבם לתורה למצוות ולמעשים טובים. אך יש כאלה אשר הקצינו מאד, מן הקצה אל הקצה, ומפני חוסר ידעתם בתורה, והתנהגותם בקצוניות רבה (בדברים שאינם מן הדין כלל), גורמים להפרת השלום בבית, ובפרט אלה אשר אין להם פנאי ללמוד הלכות כדת, ומתנהגים בחומרות יתירות, ולא זו הדרך ולא זו העיר. אשר על כן אנו אומרים בתפילה, "השיבנו אבינו לתורתיך, וקרבינו מלכינו לעבודתך, והחזירינו בתשובה שלמה לפניך", שרק על ידי לימוד התורה וההלכה יוכלו לכלכל דבריהם במשפט, ויחיו בשלום ובמישור.

ומעשה באיש אחד שבא אחר ימי הפסח לגרש את אשתו, בבית דינו של הרב הקדוש רבי אברהם יהושע מאפטא, שאל אותו הרב, מה לך כי תרצה לגרש את אשתך, השיב לו הבעל, האשה הזו האכילה אותי בפסח מצה שרויה (מצה שנפלה למים, שיש מחמירים שלא לאכלה), בניגוד למסורת אבותי. ציוה הרב לקרוא לאשתו הרבנית, וכשבאה, שאל אותה הגידי נא לי, באמת, איזה מצות הנחת לפני בליל הסדר? הרבנית החרישה כי יראה לספר. אמר לה הרב, אל תיראי, הגידי לי את האמת, ותען הרבנית, שמתי לפניך מצות פשוטות, בלתי שמורות, ומעשה שהיה כך היה, את המצה השמורה שנאפתה בערב פסח לשם מצוה הנחתי במפה מיוחדת בארון שבחדר, ובהיותי טרודה בהכנת הסדר, בא איש עני אחד, ואמר שאין לו מצה שמורה לליל הסדר, אחד מבני הבית שלא ידע שהמצה הזו הוכנה עבור רבינו לליל הסדר, נטל את המצה ונתן אותה לעני, ובבואי לקחת אותה מן הארון, נדהמתי לראות שנלקחה מן הארון, ולא ידעתי מה לעשות, ויראתי לספר לבעלי הרב, נמלכתי ולקחתי מצה פשוטה והנחתיה בתוך מפה, ועשיתי עצמי כלא יודעת דבר מכל הנעשה, והרב הקדוש ערך את הסדר על מצה פשוטה זו.

אז אמר הרב לזה שבא לגרש את אשתו, ראה בני, אני אכלתי מצה פשוטה בליל הסדר, ועשיתי עצמי כלא יודע ולא מרגיש, למען לא אבא לידי כעס והקפדה, והכל למען השלום, ואתה בא לגרש את אשתך בשביל מנהג של מצה שרויה שאינו מן הדין כלל. עשה הרב פשרה בינהם, ונתפייסו, והלכו לביתם לשלום.

תאריך השאלה:
כ"ה ניסן תשפ"א / 7 באפריל 2021

כן, מי שנגע בנעל צריך ליטול ידיו. ומצד הדין די בשטיפת הידיים. 

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


הוי דן את כל האדם לכף זכות

בהיות ובימים אלו, ימי הספירה, נהגו ללמד פרקי אבות ברבים, וכן היה מנהגו של מרן הרב זצוק"ל, על כן נביא מעט מענינים  הנזכרים בפרקי אבות

נאמר בפרקי אבות (פ"א מ"ו), יהושע בן פרחיה אומר, עשה לך רב, וקנה לך חבר, והוי דן את כל האדם לכף זכות. ופירש רבינו עובדיה מברטנורא, כשהדבר שקול, ואפשר לדונו לכף זכות או לכף חובה, ואין האיש מוחזק לא לכאן ולא לכאן, יש לדונו לכף זכות. ולא לחשוד אותו חנם שעושה מעשה שלא כהוגן, שכן דרשו חז"ל (שבועות ל.), בצדק תשפוט עמיתך, הוי דן את חבירך לכף זכות. ואמרו רבותינו (שבת צז.), כל החושד בכשרים לוקה בגופו, שהרי משה רבינו כשאמר על בני ישראל "והן לא יאמינו לי", אמר לו הקדוש ברוך הוא, הבא ידך בחיקך, ויבא ידו בחיקו ויוציאה והנה היא מצורעת כשלג, ורק אחר כך שבה ידו להיות כבראשונה. והיה זה כענש על שחשד בכשרים, שהרי סוף דבר נאמר, ויאמן (ויאמינו) העם. וכן אמר לו הקדוש ברוך הוא, שהם מאמינים בני מאמינים. ומבואר בדברי רבינו עובדיה מברטנורא, שאם חבירו מוחזק כאדם ירא שמים בתכלית, יש לדונו לכף זכות אפילו באופן רחוק.

ובמעשה של חנה הנביאה כתוב, וחנה היא מדברת על לבה, ופירשו רבותינו, על עסקי לבה, שהיתה מתפללת עם תנועות ידים, והיה הדבר נראה מוזר בעיני עלי הכהן, ולכן חשד בה שהיא שכורה מיין, ואמר לה, עד מתי תשתכרין הסירי את יינך מעליך. ענתה ואמרה לו, לא אדוני, אשה קשת רוח אנכי, ויין ושכר לא שתיתי, אמרה לו, לא אדון אתה, ולא רוח הקודש שורה עליך, שדנת אותי לכף חובה ולא דנת אותי לכף זכות. ופירש הגר"א, כי עלי הכהן שאל אז באורים ותומים אודות האשה הנצבת על ידו, מה טיבה, ויצא לו "הכשר" מהאותיות המאירות שבחושן. וחשב עלי הכהן שפירוש האותיות "שכרה", שהיא שכורה מיין, וטעה בזה, שהיה לו לצרף האותיות באופן שיצא לו "כשרה", כי אשה כשרה היא, או כשרה אמנו שהיתה עקרה ומתפללת על בן שיהיה לה. והוא פענח האותיות שלא כהוגן, ולכן יצא לו שכרה. לכן אמרה לו, לא אדון אתה ואין רוח הקודש שורה עליך, כי בכדי לצרף האותיות כראוי, צריך השואל באורים ותומים להיות בעל רוח הקודש. וכשהבין עלי שטעה, ביקש סליחתה, וכמו שלמדו (בברכות לא:), מכאן שהחושד בחבירו צריך לפייסו. ולא עוד אלא שצריך לברכו, שנאמר, ויען עלי ויאמר לכי לשלום ואלהי ישראל יתן שלתך אשר שאלת מעמו.

ומכאן ילמד כל אדם, להרגיל עצמו במידה טובה, לדון את חבריו ואת בני ביתו לכף זכות, ולא יהיה קפדן וחשדן תמיד, רק יהיה נח עם הבריות, ודנם לכף זכות, להבין לנפשם של חביריו ומשפחתו, ויזכה על ידי זה שגם מן השמים ידונו אותו לכף זכות, כמו שאמרו רבותינו במסכת שבת (קכז:), הדן את חבירו לכף זכות, דנים אותו מן השמים לזכות. ומעשה ברבי עקיבא, שנשכר (כפועל קבוע) אצל בעל בית אחד שהיה ירא שמים בתכלית, למשך שלוש שנים. והיו לו לאותו בעל בית נכסים מרובים. בערב החג אחר שלש שנים, בא לחזור לביתו, אמר לבעל הבית, תן לי שכרי ואלך לביתי ואזון את אשתי ואת בני, אמר לו אין לי מעות (כסף), אמר לו, אם כן תן לי בהמה או פירות, אמר לו אין לי, אמר לו תן לי כרים או כסתות, אמר לו אין לי, הפשיל רבי עקיבא כליו לאחוריו והלך לביתו בפחי נפש. לאחר הרגל, בא בעל הבית לביתו של רבי עקיבא, ועמו משא של שלשה חמורים מלאים מאכל ומשקה ומיני מגדים, וכסף השכירות של רבי עקיבא. לאחר שאכלו ושתו, אמר לו בעל הבית לרבי עקיבא, כשאמרתי לך על כל מה שביקשת ממני, אין לי, במה חשדתני? אמר לו רבי עקיבא, לא חשדתי בך, רק אמרתי בלבי שכנראה הקדשת כל נכסיך לשמים, וההקדש אסור בהנאה ואינו שלך. נשבע לו בעל הבית ואמר לו, כך באמת היה, כי הקדשתי כל נכסי מפני שבני הורקנוס לא עסק בתורה, וכשבאתי אצל חברי, התירו לי נדרי. ואתה, כשם שדנת אותי לכף זכות, כן ידינך הקדוש ברוך הוא לכף זכות.

תאריך השאלה:
כ"ה ניסן תשפ"א / 7 באפריל 2021

אם הוא היה שייך ליהודי בפסח, אסור לאוכלו. 

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


ביעור ומכירת חמץ בארץ ישראל ומחוצה לה

ביעור חמץ
ביום י"ד בניסן בבוקר, כלומר, בשנה זו (התשע"ט), ביום שישי בבוקר, מבערים את החמץ עד סוף הזמן המותר לביעורו (ובארץ ישראל סוף זמן שריפת חמץ בשנה זו הוא בערך בשעה אחת עשרה ועשרים בבוקר, וסוף זמן אכילת חמץ הוא בערך בשעה חמישה לעשר בבוקר, ובכל מקום יש לנהוג כפי שמופיע בלוחות השנה המוסמכים).

כיצד מצות ביעור חמץ? שורפו או פוררו לפירורים דקים, וזורהו ברוח או זורקו לים. והמנהג לשורפו באש. וחמץ שהושלך לאשפה (חוץ לבית, לפני זמן איסור אכילת חמץ), אין חובה מן הדין לשרפו.

ובארץ ישראל ברוב המקומות מותר לבער את החמץ ברשות הרבים, והרשויות לא אוסרות את הדבר. ובחוץ לארץ, וכן בשאר המקומות שאי אפשר לשרוף את החמץ ברשות הרבים, נכון שכל אדם יעשה מדורה קטנה בחצר ביתו וכדומה, וישרוף שם את החמץ (בזהירות). ויזהרו שהחמץ ישרף לגמרי.

"חמץ שעבר עליו הפסח"
כל המשהה חמץ ברשותו בימי הפסח, ביטל מצות עשה, שנאמר "תשביתו שאור מבתיכם", ועבר על לא תעשה, שנאמר "לא יראה לך חמץ". לפיכך קנסו חכמים את מי שעבר על איסור זה, ואמרו (פסחים כח.): "חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח אסור בהנאה". וחמץ זה נאסר בהנאה בין לאותו אדם שהשהה אותו בפסח, בין לאנשים אחרים, ואף אם לא ידעו אותם האחרים שחמץ זה עבר עליו הפסח, היודע מכך, חייב להודיעם ולהפרישם, להצילם ממכשול שלא יאכלו ממנו.

מכירת חמץ
נהגו ישראל, ובפרט בעלי חנויות, מפעלים, מחסנים וכדומה, למכור את החמץ לגוי בערב פסח. וניתן לעשות מכירת חמץ באמצעות חתימה על "הרשאה" למכירתו, על ידי רבני בתי הכנסת שבכל מקום ומקום. ומומלץ מאד לעשות "מכירת חמץ" כנהוג, בפרט למי שרוצה להשאיר ברשותו מיני חמץ שחבל לו לאבדם, כגון משקאות יקרים וכדומה.

ויש לדעת, כי אין מצוה על "מכירת חמץ", רק היא עצה טובה ומועילה לכל מי שנצרך לכך, וכן לכל אדם, כדי שלא יבוא לידי איסור.

ותוקף מכירת החמץ, הוא משום שחמץ שהיה ביד הגוי בימי הפסח, לא נאסר בהנאה לאחר הפסח, משום שהגויים אינם מצווים על איסור חמץ כלל, ומותר להם להחזיקו ברשותם בחג הפסח. לפיכך, על ידי מכירת החמץ, באופנים המועילים על פי התורה, נמכר החמץ לגוי באופן מוחלט.

וכיצד עושים את המכירה? רבני הערים שבכל מקום, נפגשים עם הגוי ביום ערב פסח, ומסבירים לו היטב את תוכן השטר עליו הוא עתיד לחתום. והגוי משלם "מיקדמה" בסך כמה מאות שקלים על כל החמץ שמוכרים לו, ומסוכם עמו, שלאחר ימי הפסח, אם ירצה, יוכל לשלם את יתרת החוב (העולה לכמה מאות מליוני שקלים, או לסכום אחר, על פי ערך החמץ הנמכר), ואז יהיה רשאי ללכת בעצמו ולקחת את החמץ בכל מקום שיחפוץ. ואם לא ישלם את יתרת החוב, יחזור החמץ לבעליו היהודים, שיוכלו לאכול ממנו ולסחור בו כרצונם.

ואף על פי שהדבר ידוע כמעט בבירור מוחלט, שהגוי לא יבא לאחר ימי הפסח לקחת אליו את החמץ, מכל מקום מאחר שיש בידו לעשות כן, המכירה מועילה. וכמו שכתב מרן השלחן ערוך (בסימן תמח) בזו הלשון:

"ואם מכרו או נתנו (את החמץ) לאינו יהודי במתנה קודם הפסח, אף על פי שמכרו לאינו יהודי, ויודע בו שלא יגע בו כלל, אלא ישמרנו לו (עבור היהודי) עד לאחר הפסח, ויחזור ויתננו לו, מותר". ומקור דבריו ממה שכתב התרומת הדשן בדין זה.

מכירת חמץ בחוץ לארץ
מחמת הפרשי השעות בין ארץ ישראל למדינות אחרות, דנו הפוסקים, לגבי אדם שמכר את החמץ שלו בארץ ישראל, ולאחר מכן נסע לארצות הברית כדי לחוג את הפסח, ויוצא, שביום השביעי של חג הפסח, כשהוא באמצע החג, כבר פוקעת המכירה בארץ ישראל. וכן קיימת הבעיה להיפך בכניסת החג. ולמעשה לא נוכל להאריך כאן בשיטות הפוסקים בזה, רק נזכיר למעשה, שמי שהוא בן ארץ ישראל ונוסע לארצות הברית או למדינה אחרת, (או להיפך), שיעשה מכירה מיוחדת באופן שהחמץ יהיה מכור הן על פי שעות ארץ ישראל והן על פי השעות בחוץ לארץ, או שיעשה שאלת חכם. (ויש אומרים שיוכל לעשות מכירת חמץ בשתי המדינות).

היכן להניח את החמץ המכור
המוכר את חמצו לגוי, צריך להצניע אותו בארון או בחדר מיוחד, ולציין על הארון שמדובר בחמץ. ועל ידי כך לא יבוא לידי מכשול בחג הפסח, ולאכול מן החמץ.

רכישת מוצרים אחר הפסח
כל הירא לדבר ה' לא יקנה לאחר הפסח שום מצרך שיש בו חמץ, אלא מבעלי מכולת וצרכניה יראי שמים שמכרו את החמץ שלהם לגוי, על ידי הרבנות המקומית, או על ידי גוף כשרות אחר, כנהוג.

תאריך השאלה:
כ"ה ניסן תשפ"א / 7 באפריל 2021

כן, יש להטבילו במקוה כדין.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


אילו כלים טעונים טבילה

בהלכה הקודמת נתבאר שכלים הנקחים מן הגוי, כגון כלים שהיצרן שלהם אינו יהודי, חייבים טבילה במקוה טהרה לפני השימוש בהם. אולם יש לדעת שאין חיוב טבילה, אלא בכלים שהם "צרכי הסעודה", כגון כוסות וצלחות, קערות וקומקומים, וכיוצא בהם, שמשתמשים בהם לצורך אכילה ושתיה, אבל שאר כלים, כגון מספריים וכיוצא בזה, אינם צריכים טבילה. ומפצח אגוזים, יש אומרים שהוא דומה למספריים, שלא נחשבים כלי סעודה אפילו אם גוזר איתם ירקות. וכל שכן מפצח אגוזים שאינו נוגע בפרי עצמו אלא רק בקליפה. ומכל מקום כתב הגאון רבי שלמה זלמן אוירבך זצ"ל, שיש להטבילו בלא ברכה, ומרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל כתב, שאף שמן הדין מפצח אגוזים אינו צריך טבילה, מכל מקום, טוב להחמיר להטבילו בלא ברכה.

ואין חובה להטביל, אלא כלים העשוים מתכות או זכוכית, כמו שנאמר בתורה (במדבר לא.) לגבי כלי מדין, "אך את הזהב ואת הכסף את הנחושת את הברזל את הבדיל ואת העופרת" וכו', מכאן שכלי מתכות הנלקחים מן הגוי חייבים בטבילה. ורבותינו גזרו חיוב טבילה גם על כלי זכוכית, וכמו שאמרו בגמרא (עבודה זרה עה:)," אמר רב אשי, כלי זכוכית, הואיל ואם נשתברו יש להם תקנה, ככלי מתכות הם דומים, וטעונים טבילה. ופירש רש"י, זכוכית שנשברה, אפשר להתיכה לעשות ממנה כלי, והואיל וכך היא, דינה ככלי מתכת וטעונה טבילה.

וכלי חרס אינם טעונים טבילה, וכן כלי עץ, כגון כפות עץ, אינם טעונים טבילה. וכלי חרס מצופה בזכוכית מבחוץ ומבפנים (כמו שמצוי מאד בספלים של קפה העשויים חרסינה ומצופים בזכוכית, וכן בצלחות, ובפרט אותם המיוצרים במזרח הרחוק), חייב טבילה בברכה, ואם אינו מצופה זכוכית אלא מבפנים, צריך טבילה בלא ברכה. ודין כלי פורצלן יבואר בהלכה הבאה.

תאריך השאלה:
כ"ד ניסן תשפ"א / 6 באפריל 2021

 

זו שאלה מאד עמוקה. באמת שבדורות הקודמים, היו מקרים שאדם לדוגמא לא זכה לזרע של קיימא, וכשפנה לגדולי הרבנים, הם היו יודעים לומר לו שזהו תיקונו, ושאין להפציר בתפילה בענין. וכיוצא בזה השיב הגאון החפץ החיים להגאון רבי חיים עוזר גרודז'ינסקי, שלאחר שנפטרה בתו היחידה, לא הסכים החפץ חיים לברכו לילדים. וכן אירע כמה פעמים עם הגאון החזון איש. אולם בדרך כלל אנו לא יודעים ולא מסוגלים לדעת, ואין בזמנינו בכלל מי שיודע, להשיב מהו תיקונו של האדם, לכן לעולם אדם יתפלל, אך יחזיק בשמחה, וידע שיש אפשרות שזהו הדבר הטוב ביותר עבורו, שלא תיענה תפילתו באותו אופן שהוא חושב שצריכה להענות. תבורכו מפי עליון, וימלא ה' כל משאלות לבכם לטובה ולברכה,

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


שאלות ותשובות הלכה יומית - ביטול תורה – פרי שמריח ממנו – עצימת עיניים

לקט מתשובות שנמסרו בזמן האחרון

ביטול תורה – פרי שמריח ממנו – עצימת עיניים

שאלה: האם יש איסור "ביטול תורה" בקריאת תהלים?

תשובה: קריאת תהלים היא מצוה גדולה, ובמדרש מובא, שדוד המלך ביקש מהקדוש ברוך הוא, שתהיה נחשבת קריאת תהלים כאילו לומדים נגעים ואהלות, כלומר, חלקי התורה הקשים ללימוד. אולם אדם שיכול לעסוק בתורה, ומשקיע הרבה מזמנו בקריאת תהלים, עובר משום "ביטול תורה", וכמו שדרש מרן זצ"ל, על דברי חז"ל "איזהו גיבור הכובש את יצרו", למה נאמר "יצרו" ולא נאמר: "הכובש את היצר"? משום שלכל אדם יש יצר הרע אחר. לתלמידי חכמים העוסקים בתורה בהתמדה, הוא מסית אותם שילכו ויתעסקו בצדקה ובגמילות חסדים, או שיקראו כל היום תהלים, ולא שהוא רוצה באמת שיעסקו בגמילות חסדים ויקראו תהלים, אלא העיקר אצלו שלא יעסקו בתורה, שאין למעלה ממנה. ואילו לעשירים שראויים לחלץ מן המצר עניים יתומים ואלמנות, הוא מסית אותם שילכו כל הזמן ללמוד תורה, ולקרוא תהלים פעמיים וכדומה.

 

שאלה: פרי שמונח על השלחן כדי לאכול ממנו, ובאים כעת להריח ממנו, האם יכולים לברך על הריח?

תשובה: פרי שבא להריח ממנו ריח טוב, מברך עליו "הנותן ריח טוב בפירות". ופרי שהגישו אותו כדי שיאכלו ממנו, כמו למשל אננס, וכעת רוצה להריח ממנו, נחלקו הפוסקים אם מברכים על ההרחה ממנו. כי החזון איש סובר שאין לברך אלא כאשר הפרי מיוחד לריח. ומרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל (שו"ת יביע אומר חי"א סימן יז) הביא ראיות שאין לחוש לכך, ואפילו אם הפרי לא מיוחד להריח ממנו, כל שנוטל אותו בידו כדי להריח ממנו, צריך לברך ברכת "הנותן ריח טוב בפירות".

 

שאלה: נאמר בהלכה יומית, שצריך להתפלל תפלת העמידה עם עיניים סגורות, אם כן אסור להתפלל מתוך סידור?

תשובה: יש להתפלל בעצימת עיניים או בהסתכלות בתוך הסידור. ואדרבה, טוב להתפלל מתוך סידור, וכן נהג מרן רבינו זצ"ל שהיה מתפלל תמיד מתוך סידור.

תאריך השאלה:
כ"ג ניסן תשפ"א / 5 באפריל 2021

הלימוד מהקלטות יש בו מצוות תלמוד תורה. אבל אינו באותה מעלה כמו שומד מפי רב ממש. 

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


"שיעור דף יומי"

שאלה: מי שלומד בכל יום שיעור "דף היומי", האם הוא יוצא בכך ידי חובת תלמוד תורה בכל יום?

תשובה: בגמרא במסכת קידושין (דף ל.) אמרו, "ושננתם לבניך", לעולם ישלש (יחלק לשלושה חלקים) אדם שנותיו, שליש במקרא, שליש במשנה, ושליש בתלמוד. כלומר, מחוייב כל אדם מישראל, לחלק את זמנו בלימוד התורה, שילמד גם מקרא (חומש, נביאים וכתובים), גם משנה וגם תלמוד.

וכן פסק רבינו הרמב"ם (בפ"א מהלכות תלמוד תורה), שחייב אדם לשלש זמן לימודו. כיצד? אם היה בעל אומנות או מסחר, ועוסק במלאכה לפרנסתו שלוש שעות, ובתורה עוסק תשע שעות, קורא בשלש מהן בתורה שבכתב, ובשלש ילמד תורה שבעל פה, ובשלש ישכיל ויבין אחרית דבר מראשיתו ללמוד דבר מתוך דבר עד שידע היאך דיני המצות והיאך יוציא דין האסור והמותר.

ובדברי רבותינו האחרונים דיברו הרבה בענין זה, מהי הדרך הישרה בלימוד התורה. וכתבו הפרישה והש"ך ועוד מגדולי האחרונים, שיש בעלי בתים הנוהגים ללמוד בכל יום תלמוד (גמרא) עם פירוש רש"י והתוספות. (ממש כלימוד דף היומי). ואינם לומדים בספרי הפוסקים. אבל נראה שהעיקר הוא ללמוד בספרי פוסקים, ואינן יוצאים ידי חובת תלמוד תורה בלימוד הגמרא, וזהו ששנינו "כל השונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן העולם הבא" (מגילה כח:), שהוא הלומד הלכות פסוקות. ורק תלמיד חכם העוסק שעות ארוכות בתורה, יוכל לעסוק גם בלימוד התלמוד כראוי.

ולכן בנדון השאלה, כתב מרן הרב עובדיה יוסף זצוק"ל (בשו"ת יחוה דעת חלק ששי סימן נב), שבודאי שלא נכון שילמדו כולם בכל יום דף יומי, במקום שילמדו שיעור בהלכה. והספרדים בכל מקומות מושבותם היו רגילים בכל יום לשמוע שיעורים בהלכה מפי תלמידי חכמים, וכך היו בקיאים בדיני התורה, וכיום במקומות רבים נתבטלו לגמרי השיעורים בהלכה, מחמת לימוד הדף היומי, שרבים מאד מסתפקים בו.

וכתב הגאון רבינו יהונתן איבשיץ בספר יערות דבש, שכל מי שלא למד הלכות שבת על בוריין פעמיים ושלוש לא יוכל להמלט מעון חילול שבת, הן מדאוריתא והן מדרבנן. (ומכאן תשובה לרבים ששאלו, מדוע ב"הלכה יומית" הארכנו לפני מספר ימים בפרטי דיני בורר, ושאבותיהם לא נהגו להזהר בזה כל כך. ובאמת שכל מה שכתבנו הוא הכרחי על פי השלחן ערוך, ועל כל אדם חובה להיות בקי בדינים פשוטים אלה).

ובודאי שמי שיכול, ראוי שילמד בכל יום גם שיעור דף יומי, וגם שיעור בהלכה, ובכך יבא על סיפוקו. אבל אם אינו שומע אלא שיעור אחד, עליו להעדיף שיעור בהלכה, כי ללא לימוד ההלכה לא ידע את דיני התורה.

וכמו כן נשים הקוראות בכל יום בספר תהלים, שמעלתן גדולה, מכל מקום יזהרו גם לקבוע איזה זמן ללמוד את דיני התורה, שאף הן מצוות להיות בקיאות בהם. (ובלימוד ההלכות ב"הלכה יומית" במשך כמה שנים, יוכל כל אדם לרכוש לעצמו ידע נרחב ביותר בהלכה).

תאריך השאלה:
כ"ב ניסן תשפ"א / 4 באפריל 2021

לא שראיתי שכך נהג ותו לא, אלא כמה פעמים אמר לי שכך הוא נוהג תמיד, ושכך דעתו, אלא שבספריו כתב לפי מנהג הספרדים שיש לו סימוכין. 

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


ברכת המצה

שאלה: מהי ברכת המצה בימות הפסח ובשאר ימות השנה? ומה יש לברך על קרקרים שדרך לאוכלם כסעודה?

תשובה: ביארנו כמה פעמים בעבר, שכל פת (דבר העשוי מבצק) שהיא נכססת, כלומר שהיא יבשה לגמרי, כמו בייגלה או קרקרים וכדומה, ברכתה בורא מיני מזונות ולא המוציא לחם מן הארץ.

הברכה על מצות קשות
ומכאן יש להעיר לכאורה אודות המצות המצויות בזמנינו, שהן יבשות לגמרי ונכססות, מדוע אנו מברכים עליהן בימי הפסח המוציא לחם מן הארץ, והרי ברכתן בורא מיני מזונות?

וכן אמנם כתב בספר "בשמים ראש" (המיוחס ברובו לרבינו הרא"ש) בזו הלשון: ועל דבר הרקיקים הדקים מאד, דעתי נוטה שכל לחם שאין דרך בני אדם לאכול אותו בתורת לחם לשובע, אלא לפרקים (מידי פעם) בתורת מעדנים, אין זה הלחם שקבעו לו חכמים ברכת המוציא וברכת המזון. עד כאן. מפורש אם כן בדברי ה"בשמים ראש", שעל המצות יש לברך "בורא מיני מזונות".

גם הגאון רבי אברהם סבע, בספר "צרור המור" כתב בפשיטות, שהמצה שהיא כמו פת חרבה ויבשה בלי מלח, אין לברך עליה המוציא וברכת המזון. ורק על מצות רכות (כמו שעדיין נוהגים לעשות אצל עדות הספרדים לכבוד ליל הסדר) יש לברך המוציא וברכת המזון. (רבי אברהם סבע הספרדי, כתבו אודותיו שהיה נוסע בספינה, ופרצה סערה והאניה עמדה לטבוע בין הגלים, ורב החובל התחנן לרבי אברהם שיצילם. והרב השיבו שיצילם אך בתנאי שאם הוא ימות בספינה שלא ישליכוהו לים כפי שנהגו אז בספינות, אלא ידאגו להביאו לאחת מערי ישראל ולא יהיה להם שום נזק. ונשבע לו רב החובל על כך, והתפלל הרב לה' ונח הים, ואחר שני ימים נפטר הרב ז"ל והיה קרוב לעיר וירונא, והשתדל רב החובל והגיע לוירונא, וקברוהו בית ישראל שבעיר וירונא בכבוד גדול. זיע"א. שם הגדולים להחיד"א).

ברכת המצות תוך ימי הפסח
אולם פוסקים רבים כתבו שברכת המצה היא המוציא לחם מן הארץ, אף על פי שנעשית יבשה. וכתב בשו"ת גינת ורדים (למהר"א הלוי ממצרים לפני כשלוש מאות וחמישים שנה) שהמצה שעושים בפסח, מן הדין היה ראוי לדונה כדין פת הבאה בכסנין לברך עליה בורא מיני מזונות, כיון שהיא יבשה וכוססים אותה, אלא שבהיות ומצה זו לחמו של חג הפסח (כלומר שהיא נעשית עיקר הלחם בימי הפסח) מברכים עליה המוציא וברכת המזון. (לפי שאין לומר שאין דרך בני אדם לאכול אותה בתורת לחם, שהרי בימות הפסח המצות הללו, הן ה"לחם"). אלא שלפי זה יש לומר שבשאר ימות השנה, שאז מצוי לחם רגיל, אין דרך בני אדם לאכלה בתורת לחם, ואז ברכת המצה תהפוך לבורא מיני מזונות.

ויש שכתבו חילוקים אחרים להסביר מדוע דין המצה אינו דומה לדין פת נכססת, וכתבו שברכת המצה היא המוציא לחם מן הארץ, בין בימות הפסח ובין בשאר ימות השנה. וכך גם מנהג רוב האשכנזים, שמברכים על המצה גם בשאר ימות השנה המוציא וברכת המזון.

מנהג הספרדים
אולם מרן החיד"א כתב שמנהג הספרדים לברך על המצות בפסח המוציא לחם מן הארץ, מפני שאז דרך בני אדם לאכלם כלחם, אבל בשאר ימות השנה מברכים עליהם בורא מיני מזונות ועל המחיה, מפני שאז מצוי לחם רגיל ואין דרך בני אדם לאכול את המצה במקום לחם. ומרן רבינו עובדיה יוסף זצוק"ל כתב שיש לנוהגים כן על מה שיסמוכו. אלא שהחרדים לדבר ה' נוהגים לאכול את המצה רק בתוך סעודה עם פת רגילה, ונפטרים בברכת המוציא על הפת ובברכת המזון, ובזה יוצאים מכל חשש.

מנהג מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל
אולם יש לציין, כי אף שמנהג הספרדים לברך על המצות בורא מיני מזונות בשאר ימות השנה, מכל מקום מכיון שעל פי שורת הדין נראה יותר שברכתן המוציא לחם מן הארץ, המחמיר לנהוג בהן כדין לחם, וליטול ידים ולברך עליהן המוציא, בודאי שיש לו על מה שיסמוך. וכן נהג למעשה מרן רבינו הגדול זצ"ל, שנהג במצות כדין פת ממש, ובירך עליהם המוציא לחם מן הארץ.

ברכת קרקר "לחמית"
ולפני כשבע שנים, פורסם בשם הגאון רבי יוסף שלום אלישיב זצ"ל, כי בהיות ודרך אנשים רבים לאכול בכל בוקר קרקר "לחמית" לשם סעודה, יש לברך על קרקרים אלה ברכת המוציא לחם מן הארץ. ושאלנו על כך את מרן רבינו זצ"ל, והראנו לו את הלחמית, ואמר שלדעתו ברכת הלחמית שווה לברכת המצה, והוא היה מברך עליה המוציא לחם מן הארץ. ועל כן אף שמעיקר הדין המברך על הלחמית ועל המצה מזונות, בודאי שיש לו על מה שיסמוך, מכל מקום הנוהג לברך עליהם המוציא, או לאכלן דוקא בתוך הסעודה, תבא עליו ברכה.

ולסיכום: ברכת המצה (היבשה) בימות הפסח היא "המוציא לחם מן הארץ" ולאחר שאוכלים ממנה יש לברך ברכת המזון. ומנהג האשכנזים לנהוג כן גם בשאר ימות השנה. ומנהג הספרדים לברך על המצה בשאר ימות השנה "בורא מיני מזונות" ועל המחיה, ויש להם על מה שיסמוכו. והחרדים לדבר ה' נוהגים לאכלה רק בתוך סעודה עם פת ובזה יוצאים ידי חובת כל הדעות.

כתב עוד מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל, שאף על פי שכאמור מנהג הספרדים לברך בשאר ימות השנה בורא מיני מזונות על המצה, מכל מקום במוצאי חג הפסח שעדיין לא נמצא בשוק לחם חמץ, יש לברך על המצה המוציא וברכת המזון לכל הדעות.

תאריך השאלה:
כ"ב ניסן תשפ"א / 4 באפריל 2021

כלי פורצלן אינם חייבים בטבילה. 

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


אילו כלים טעונים טבילה

בהלכה הקודמת נתבאר שכלים הנקחים מן הגוי, כגון כלים שהיצרן שלהם אינו יהודי, חייבים טבילה במקוה טהרה לפני השימוש בהם. אולם יש לדעת שאין חיוב טבילה, אלא בכלים שהם "צרכי הסעודה", כגון כוסות וצלחות, קערות וקומקומים, וכיוצא בהם, שמשתמשים בהם לצורך אכילה ושתיה, אבל שאר כלים, כגון מספריים וכיוצא בזה, אינם צריכים טבילה. ומפצח אגוזים, יש אומרים שהוא דומה למספריים, שלא נחשבים כלי סעודה אפילו אם גוזר איתם ירקות. וכל שכן מפצח אגוזים שאינו נוגע בפרי עצמו אלא רק בקליפה. ומכל מקום כתב הגאון רבי שלמה זלמן אוירבך זצ"ל, שיש להטבילו בלא ברכה, ומרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל כתב, שאף שמן הדין מפצח אגוזים אינו צריך טבילה, מכל מקום, טוב להחמיר להטבילו בלא ברכה.

ואין חובה להטביל, אלא כלים העשוים מתכות או זכוכית, כמו שנאמר בתורה (במדבר לא.) לגבי כלי מדין, "אך את הזהב ואת הכסף את הנחושת את הברזל את הבדיל ואת העופרת" וכו', מכאן שכלי מתכות הנלקחים מן הגוי חייבים בטבילה. ורבותינו גזרו חיוב טבילה גם על כלי זכוכית, וכמו שאמרו בגמרא (עבודה זרה עה:)," אמר רב אשי, כלי זכוכית, הואיל ואם נשתברו יש להם תקנה, ככלי מתכות הם דומים, וטעונים טבילה. ופירש רש"י, זכוכית שנשברה, אפשר להתיכה לעשות ממנה כלי, והואיל וכך היא, דינה ככלי מתכת וטעונה טבילה.

וכלי חרס אינם טעונים טבילה, וכן כלי עץ, כגון כפות עץ, אינם טעונים טבילה. וכלי חרס מצופה בזכוכית מבחוץ ומבפנים (כמו שמצוי מאד בספלים של קפה העשויים חרסינה ומצופים בזכוכית, וכן בצלחות, ובפרט אותם המיוצרים במזרח הרחוק), חייב טבילה בברכה, ואם אינו מצופה זכוכית אלא מבפנים, צריך טבילה בלא ברכה. ודין כלי פורצלן יבואר בהלכה הבאה.

תאריך השאלה:
כ"ב ניסן תשפ"א / 4 באפריל 2021

זו רק עדות שלנו. ולהלכה מרן זצ"ל קבע לכל העולם בספרו כפי מנהג הספרדים. ומי שרוצה לנהוג כמותו, רשאי לעשות כן, אבל רק במצות, שיש בהם בלאו הכי מחלוקת גדולה בפוסקים, ובימי הפסח הכל מברכים עליהם המוציא, אבל שאר דברים לא. תבורך,

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


ברכת המצה

שאלה: מהי ברכת המצה בימות הפסח ובשאר ימות השנה? ומה יש לברך על קרקרים שדרך לאוכלם כסעודה?

תשובה: ביארנו כמה פעמים בעבר, שכל פת (דבר העשוי מבצק) שהיא נכססת, כלומר שהיא יבשה לגמרי, כמו בייגלה או קרקרים וכדומה, ברכתה בורא מיני מזונות ולא המוציא לחם מן הארץ.

הברכה על מצות קשות
ומכאן יש להעיר לכאורה אודות המצות המצויות בזמנינו, שהן יבשות לגמרי ונכססות, מדוע אנו מברכים עליהן בימי הפסח המוציא לחם מן הארץ, והרי ברכתן בורא מיני מזונות?

וכן אמנם כתב בספר "בשמים ראש" (המיוחס ברובו לרבינו הרא"ש) בזו הלשון: ועל דבר הרקיקים הדקים מאד, דעתי נוטה שכל לחם שאין דרך בני אדם לאכול אותו בתורת לחם לשובע, אלא לפרקים (מידי פעם) בתורת מעדנים, אין זה הלחם שקבעו לו חכמים ברכת המוציא וברכת המזון. עד כאן. מפורש אם כן בדברי ה"בשמים ראש", שעל המצות יש לברך "בורא מיני מזונות".

גם הגאון רבי אברהם סבע, בספר "צרור המור" כתב בפשיטות, שהמצה שהיא כמו פת חרבה ויבשה בלי מלח, אין לברך עליה המוציא וברכת המזון. ורק על מצות רכות (כמו שעדיין נוהגים לעשות אצל עדות הספרדים לכבוד ליל הסדר) יש לברך המוציא וברכת המזון. (רבי אברהם סבע הספרדי, כתבו אודותיו שהיה נוסע בספינה, ופרצה סערה והאניה עמדה לטבוע בין הגלים, ורב החובל התחנן לרבי אברהם שיצילם. והרב השיבו שיצילם אך בתנאי שאם הוא ימות בספינה שלא ישליכוהו לים כפי שנהגו אז בספינות, אלא ידאגו להביאו לאחת מערי ישראל ולא יהיה להם שום נזק. ונשבע לו רב החובל על כך, והתפלל הרב לה' ונח הים, ואחר שני ימים נפטר הרב ז"ל והיה קרוב לעיר וירונא, והשתדל רב החובל והגיע לוירונא, וקברוהו בית ישראל שבעיר וירונא בכבוד גדול. זיע"א. שם הגדולים להחיד"א).

ברכת המצות תוך ימי הפסח
אולם פוסקים רבים כתבו שברכת המצה היא המוציא לחם מן הארץ, אף על פי שנעשית יבשה. וכתב בשו"ת גינת ורדים (למהר"א הלוי ממצרים לפני כשלוש מאות וחמישים שנה) שהמצה שעושים בפסח, מן הדין היה ראוי לדונה כדין פת הבאה בכסנין לברך עליה בורא מיני מזונות, כיון שהיא יבשה וכוססים אותה, אלא שבהיות ומצה זו לחמו של חג הפסח (כלומר שהיא נעשית עיקר הלחם בימי הפסח) מברכים עליה המוציא וברכת המזון. (לפי שאין לומר שאין דרך בני אדם לאכול אותה בתורת לחם, שהרי בימות הפסח המצות הללו, הן ה"לחם"). אלא שלפי זה יש לומר שבשאר ימות השנה, שאז מצוי לחם רגיל, אין דרך בני אדם לאכלה בתורת לחם, ואז ברכת המצה תהפוך לבורא מיני מזונות.

ויש שכתבו חילוקים אחרים להסביר מדוע דין המצה אינו דומה לדין פת נכססת, וכתבו שברכת המצה היא המוציא לחם מן הארץ, בין בימות הפסח ובין בשאר ימות השנה. וכך גם מנהג רוב האשכנזים, שמברכים על המצה גם בשאר ימות השנה המוציא וברכת המזון.

מנהג הספרדים
אולם מרן החיד"א כתב שמנהג הספרדים לברך על המצות בפסח המוציא לחם מן הארץ, מפני שאז דרך בני אדם לאכלם כלחם, אבל בשאר ימות השנה מברכים עליהם בורא מיני מזונות ועל המחיה, מפני שאז מצוי לחם רגיל ואין דרך בני אדם לאכול את המצה במקום לחם. ומרן רבינו עובדיה יוסף זצוק"ל כתב שיש לנוהגים כן על מה שיסמוכו. אלא שהחרדים לדבר ה' נוהגים לאכול את המצה רק בתוך סעודה עם פת רגילה, ונפטרים בברכת המוציא על הפת ובברכת המזון, ובזה יוצאים מכל חשש.

מנהג מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל
אולם יש לציין, כי אף שמנהג הספרדים לברך על המצות בורא מיני מזונות בשאר ימות השנה, מכל מקום מכיון שעל פי שורת הדין נראה יותר שברכתן המוציא לחם מן הארץ, המחמיר לנהוג בהן כדין לחם, וליטול ידים ולברך עליהן המוציא, בודאי שיש לו על מה שיסמוך. וכן נהג למעשה מרן רבינו הגדול זצ"ל, שנהג במצות כדין פת ממש, ובירך עליהם המוציא לחם מן הארץ.

ברכת קרקר "לחמית"
ולפני כשבע שנים, פורסם בשם הגאון רבי יוסף שלום אלישיב זצ"ל, כי בהיות ודרך אנשים רבים לאכול בכל בוקר קרקר "לחמית" לשם סעודה, יש לברך על קרקרים אלה ברכת המוציא לחם מן הארץ. ושאלנו על כך את מרן רבינו זצ"ל, והראנו לו את הלחמית, ואמר שלדעתו ברכת הלחמית שווה לברכת המצה, והוא היה מברך עליה המוציא לחם מן הארץ. ועל כן אף שמעיקר הדין המברך על הלחמית ועל המצה מזונות, בודאי שיש לו על מה שיסמוך, מכל מקום הנוהג לברך עליהם המוציא, או לאכלן דוקא בתוך הסעודה, תבא עליו ברכה.

ולסיכום: ברכת המצה (היבשה) בימות הפסח היא "המוציא לחם מן הארץ" ולאחר שאוכלים ממנה יש לברך ברכת המזון. ומנהג האשכנזים לנהוג כן גם בשאר ימות השנה. ומנהג הספרדים לברך על המצה בשאר ימות השנה "בורא מיני מזונות" ועל המחיה, ויש להם על מה שיסמוכו. והחרדים לדבר ה' נוהגים לאכלה רק בתוך סעודה עם פת ובזה יוצאים ידי חובת כל הדעות.

כתב עוד מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל, שאף על פי שכאמור מנהג הספרדים לברך בשאר ימות השנה בורא מיני מזונות על המצה, מכל מקום במוצאי חג הפסח שעדיין לא נמצא בשוק לחם חמץ, יש לברך על המצה המוציא וברכת המזון לכל הדעות.

תאריך השאלה:
כ"ב ניסן תשפ"א / 4 באפריל 2021

יש לאכול כל כזית בתוך כדי אכילת פרס.   

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


שביעי של פסח

כשיצאו בני ישראל ממצרים, והמצרים רדפו אחריהם, והים היה לפניהם, נעשה להם הנס הגדול והידוע בתולדות אומתינו, קריעת ים סוף. ומאורע זה היה ביום שביעי של פסח. והוא החשוב ביותר מבחינת הנסים והנפלאות שעשה ה' יתברך לעמינו בזמן יציאתם ממצרים. וידוע, שבזמן שנקרע ים סוף לשנים, נעשה נס, ונקרעו כל המים שבעולם לשנים, ובכך נתפרסם מאד לכל העולם דבר הנס אשר עשה ה' יתברך לעמו, וכל העמים נתייראו מאד מבני ישראל, כי ידעו הכל שה' מלך העולם שומר עליהם ומגן עליהם לאבד את כל מי שיעז להלחם בהם.

מורגל הדבר בפיהם של בני האדם, שאילו היה עושה עמנו ה' יתברך נסים כשם שעשה לאבותינו על ים סוף, בודאי היה קל לנו מאד להאמין בו ביתר שאת ולקיים את כל מצוותיו בדקדוק.

אלא שהדברים אינם נכונים בכלל מכמה טעמים, וניגע רק בחלק מהם.

ראשית כל, אין הדבר אפשרי שיעשה השם יתברך נס לכל אדם ובכל דור ודור. ולא משום שלא ניתן לעשות כן, אלא משום שאין כל צורך בכך, וה' יתברך אינו חפץ שיתקיים עולמו בדרך כלל על ידי נסים.

ובאמת שטעות גמורה היא לחשוב שאין הקדוש ברוך הוא עושה עמנו נסים בדורות הללו, שכן באמת אין יום אחד שהשם יתברך אינו עושה עמנו נסים, וכמו שאנו אומרים בכל יום בברכת ההודאה שבתפילת שמונה עשרה "ועל נסיך שבכל יום עמנו", כי האמת היא שבכל רגע ורגע עושה עמנו ה' יתברך נסים גדולים, אלא שאין אנו מבחינים כל כך בנסים אלו לפי שאנו מורגלים בהם. ודרכינו לחשוב כי זהו "מנהגו של עולם" ו"דרך  הטבע", עד שאין אנו מבחינים כלל שה' יתברך עושה עמנו נס ממש. ואין ספק, שאילו היינו רואים בכל יום, מלאכים באים ומאכילים את תינוקות בית ישראל בדבש וחלב (כמו שהיה במצרים), גם כן לא היינו מבחינים יותר בנס זה והיינו אומרים כי זו דרך הטבע. ואין ספק בכך כלל. (וראיה לזה אנו רואים אצל רשעי ישראל והאומות, שדוקא מאלו שראו יותר מאחרים את פלאי ה' יתברך בבריאה, דוקא הם באו לכפור בה' יתברך. ואם נקח לדוגמא את תאוריות הכפירה שיצאו במאה השנים האחרונות, הלא כולם יצאו מפיהם של אנשים שידעו בפירוט רב את פלאי ה' יתברך בהנהגת עולמו, ולמשל הנס הגדול שביצירת האדם, ובחיי החיים ומורכבות גופי החיים, וההתאמה המושלמת בכל חלקי הבריאה, וצמיחת הצמחים וכדו', ואף על פי כן לא היססו לומר כי הכל נוצר מחמת פיצוץ גדול שיצר באופן מפתיע את כל הבריאה. או על ידי שינויים אבולוציונים וכדו', ואף על פי שאלו תאוריות משוגעות ממש, לחשוב שאין יוצר בצורה מכוונת לכל סדר העולם המופלא, מכל מקום בחרו הם ללכת דוקא בדרכים אלו).

וכבר נאמר "כי לא יראני האדם וחי", והכוונה בזה, כי הנהגת ה' בעולם היא תמיד בדרך "עטופה" בכמה עטיפות, ועטיפת ההנהגה קרויה בשם "טבע", כי גם לנסים אנו קוראים בשם טבע, כי אילו היתה הנהגת ה' בעולם במלא גילויה, אז היה גילוי השכינה במלא עצמתו, וזהו דבר בלתי אפשרי בכל זמן, ובפרט בדורותינו שאנו שרויים במצב של הסתר פנים מאת ה' יתברך, שלא ניכרת כל כך הנהגתו למי שאינו רוצה לראותה. ומי שאינו רוצה להאמין בהשגחת ה' יתברך על ברואיו, ובנסים שבכל יום עמנו, וירצה תמיד לתרץ את הנהגת העולם ב"דרך הטבע", בודאי שיוכל לעשות כן. וזהו הנסיון מאת ה', למה שנדרש מאתנו להאמין בו ובהשגחתו עלינו.

וגם בארץ מצריים, כשנענשו המצריים בעשר המכות, עדיין תמיד היו להם התירוצים, להסביר כל דבר בדרך הטבע, כי אמרו שכך הדרך שלפעמים נראים מי היאור כדם, בגלל שינויים בהרכב המים, וכן כשבאה עליהם מכת צפרדע אמרו שכך הדרך שלפעמים יש אסונות טבע ויש פיצוץ אוכלוסין של מין מסויים, וכן על זה הדרך במכת כנים ודבר וכו'.

רק כשהגיעו בני ישראל והמצרים לים סוף, אז כשראו הכל את נסי ה' שהיו מוחלטים, האמינו שכל מה שהיה להם עד עכשיו הכל הוא מאת ה', ואמרו זהו שעשה אתנו את הנסים במצרים, וכמו שנאמר בפירוש בפסוק, כי אמרו המצריים "אנוסה מפני בני ישראל כי ה' נלחם להם במצרים", ולא נאמר "ה' נלחם להם בים סוף", לומר, גם הנסים שהיו במצריים שיכולנו לתרצם בכל מיני תירוצים, עכשיו אנו רואים שהיו כולם מידו של ה' יתברך.

הקדוש ברוך הוא הראה לנו את ידו המופלאה באותו דור, ואנו בניו, מעבירים את המסר שנמסר לנו אז, מדור דור, מאב לבנו מאם לבתה, וממורים לתלמידיהם, ובזה שנזכור את ימי צאתנו מארץ מצרים, ואת הנסים שעשה ה' לנו, נכיר בהשגחת ה' יתברך עלינו, ונהיה ראויים לשוב ולראות בחוש בנסים שעתיד ה' יתברך לעשות לנו, עת יבא לגאלינו גאולת עולמים.

שבת שלום וחג שמח, תזכו לשנים רבות נעימות וטובות.

תאריך השאלה:
כ"ב ניסן תשפ"א / 4 באפריל 2021

אין לזה שייכות אם מצוות הספירה היא מן התורה או מדרבנן, שבכל מקרה הברכה היא מדרבנן. והסיבה שאנו מברכים גם למי שהיה מסופק, כי דיינו שאנו חוששים לדעת בה"ג שרוב הפוסקים חלקו עליו, במקרה שבודאי לא ספר, אבל אם יש ספק, שוב אין לחוש כל כך, אפילו לספק.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


דין המסופק אם ספר ספירת העומר

ביארנו כבר, כי מי ששכח לספור יום אחד ספירת העומר, אינו רשאי לברך שוב על ספירתו בימים הבאים. וטעם הדבר, לפי שנחלקו רבותינו הראשונים, אם מצות ספירת העומר היא מצוה אחת ארוכה הנמשכת במשך ארבעים ותשעה ימי העומר, או שמא ספירת העומר בכל יום ויום היא מצוה בפני עצמה. שאם נאמר שבכל יום ויום הספירה היא מצוה בפני עצמה, הרי שאז, גם מי שלא ספר יום אחד, יוכל להמשיך בספירתו, שהרי בכל יום הספירה היא מצוה בפני עצמה, ואין שייכות בין הספירה של ליל אמש לספירה של היום. וכשם שמי שלא הניח תפילין (ח"ו) יום אחד, בודאי שעליו להניח תפילין ביום שלמחרתו, כי אין שייכות כלל בין העדר הנחת התפילין יום אחד, להמשך קיום המצוה בימים הבאים. מה שאין כן אילו נאמר שמצות ספירת העומר היא מצוה אחת ארוכה, שאז, מי ששכח לספור את העומר יום אחד, לא יוכל להמשיך עוד בספירת העומר, שהרי מרגע שאיבד את הספירה יום אחד, הפסיד את המצוה בשלמותה, ואינו סופר עוד. וזו היא שיטת בעל הלכות גדולות, הסובר שמי שלא ספר ספירת העומר יום אחד, אינו ממשיך בספירתו בימים הבאים.

ולענין הלכה, מכיון שדעת רוב רבותינו הראשונים אינה כדעת בעל הלכות גדולות, לכן מי ששכח לספור ספירת העומר יום אחד, חייב להמשיך ולספור את העומר בימים הבאים. אולם מכיון שאיסור ברכה לבטלה הוא חמור מאד, שיש בו הזכרת שם שמים לשוא, לכן אנו נוקטים להלכה, שלענין ברכת "על ספירת העומר", יש לחוש לדעת בעל הלכות גדולות, ומי ששכח לספור את העומר יום אחד, אינו ממשיך לברך בכל יום על הספירה, אלא הוא סופר בלא ברכה, וכפי הכלל הגדול שבידינו, "ספק ברכות להקל".

ומעתה לנדון שלנו, מאחר שנתבאר שאנו חוששים לענין הברכה לדעתו של בעל הלכות גדולות, לכאורה היה נראה שאדם המסתפק אם ספר ספירת העומר (או שהוא מסופק אם ספר בצורה נכונה וכיוצא בזה, וכגון אדם שהתפלל ביחידות, וכעת הוא מסופק אם ספר נכון), אף על פי שימשיך לספור את העומר בכל יום, מכל מקום אינו רשאי לברך על הספירה, שהרי יש לנו לחוש לדעת בעל הלכות גדולות, שמי ששכח יום אחד, אינו ממשיך לספור את העומר.

אולם לענין הלכה, אין הדין כן, כי רק באופן שאדם יודע בודאות ששכח לספור את העומר, אז יש לנו לחוש לדעתו של בעל הלכות גדולות, ולכן אינו ממשיך לספור "בברכה", אך אם אין הדבר ודאי, רק ספק, אין לחוש באופן כזה לשיטת בעל הלכות גדולות, שהרי בלאו הכי רוב הראשונים לא פסקו כמותו. ולכן העיקר להלכה, שמי שמסתפק אם ספר את העומר בליל אמש, ממשיך לספור את העומר בברכה.

ולסיכום: המסופק אם ספר בליל אמש ספירת העומר, ממשיך לספור בימים הבאים בברכה. ורק אם ידוע לו בודאות שלא ספר לילה אחד, או שספר בצורה שגוייה, שוב לא יברך על ספירתו.

תאריך השאלה:
כ' ניסן תשפ"א / 2 באפריל 2021

אין הפרש ביניהם. גם לאחר כניסה לבית הכסא שלא עשה צרכיו, טוב ליטול ג' פעמים, אך אין זה מעיקר הדין. תבורך, חג כשר ושמח,

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


נטילת ידים בחדר בית המרחץ

שאלה: האם מותר ליטול ידים לסעודה בחדר האמבטיא או בבית הכסא?

תשובה: מרן השלחן ערוך (סימן ד) פסק, שהיוצא מבית הכסא צריך נטילת ידים. ומרן החיד"א כתב, שהוא משום רוח רעה השורה על הידים, ושכן מבואר בזוהר הקדוש. ועל פי זה כתב שאפילו אם נכנס לבית הכסא ולא עשה שם צרכיו וגם לא נגע בבשרו, מכל מקום, מיד בכניסתו שורה עליו רוח רעה, וצריך ליטול ידיו.

אלא שבבית המרחץ שלנו (אמבטיה) אין הדין כן, והנכנס לשם אינו צריך ליטול ידיו. ומרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל בספרו שו"ת יביע אומר (ח"ג סימן א) הביא ראיות רבות לדבר, ושכן מוכח ממה שאמרו בגמרא במסכת שבת (מא.) שמותר לשתות מהמים שהיו בתוך בית המרחץ. ואילו היה חשש "רוח רעה" בבית המרחץ, לא היו מתירים לשתות שם כלל, שהרי רוח רעה שורה על אוכלין ומשקין שנמצאים שם. אלא ודאי, בבית המרחץ אין רוח רעה כלל. ולכן גם אין מניעה ליטול שם ידים, ולנגבם מחוץ לחדר האמבטיה לאחר שיברך.

ובשו"ת יביע אומר חלק שביעי (סימן כז), הביא מרן רבינו זצ"ל עוד סברא להקל בדבר, שכן חדרי האמבטיה שבזמנינו, אינם מיוחדים רק לרחיצת הגוף, אלא רגילים לעשות שם גם תשמישים אחרים, ומניחים שם דברים למשמרת. ומטעם זה אין זה בגדר מקום ששורה בו רוח רעה. והביא ראיות לדבריו.

וכל זה בחדר אמבטיה שאין שם שירותים. אבל כשיש שם שירותים, אין להתיר ליטול שם ידים, אלא אם כן בשעת הדחק. ואף על פי שיש פוסקים שסוברים שחדרי שירותים של זמנינו אין להם דין בית הכסא משום שהם נקיים תמיד, מכל מקום לכתחילה יש להחמיר בזה, שלא ליטול ידים שם, ורק כשאין לו מקום אחר לנטילת ידים, יכול להקל ליטול ידים אף בבית הכסא, ויברך על נטילת ידים בחוץ לפני הניגוב.

ולסיכום: חדר אמבטיה שאין שם שירותים, מותר ליטול בתוכו ידים. ויברך על הנטילה בצאתו משם לפני שינגב. ואם יש שם שירותים, לא יטול שם את ידיו. ורק בשעת הדחק שאין כשאין אפשרות אחרת, רשאים ליטול שם ידים, הן לסעודה והן לנטילת הבוקר.


צפייה