שאלות ותשובות הלכה יומית

< השאלה הקודמת

השאלה הבאה > >

תאריך השאלה:
ג' חשון תשפ"א / 21 באוקטובר 2020

אם יש בדבר הכרח גמור, יש מקום להקל, ואם לא ניתן בשינוי, אז גם בלא שינוי. אך זאת רק בהכרח אמיתי. עיין חזון עובדיה אבלות ח"ב עמוד שב.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


מרן רבינו עובדיה יוסף זצוק"ל

יום האזכרה השביעי - ג' מרחשון התשע"ד – ג' מרחשון התשפ"א

היום הוא יום האזכרה בו נסתלק מעלינו מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל, ובשנה זו אנו גם מציינים מאה שנה להולדתו של מרן זצ"ל, לכן נדבר מעט מימי ילדותו ועד אחרית ימיו. לצערי לא אוכל להאריך, אך בעזרת ה' נזכה להוציא לאור את הספר אביר הרועים חלק שלישי, ושם הארכנו מאד בענינים הללו עליהם אנו מדברים, והבאנו מעשים מופלאים מהנהגתו וממשנתו של מרן זצ"ל.

במדרש שוחר טוב (תהלים יח) אמרו על דוד המלך עליו השלום, שנמצאו בו שלוש מידות טובות באופן מיוחד, ואלו הן: גבורה, ענוה ותורה.

והנה מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל, שלפי ערך הדורות האחרונים היה כדוד מלך ישראל בשעתו, זכה להשגת אלו המידות באופן יוצא מן הכלל.

ראשית, בתורה, הרי מי לנו כמרן זצ"ל, שלא נמצא כמותו בדורות האחרונים, שמילדותו היה שוקד על דלתות התורה באופן פלאי, וממש מרוב קדושת נשמתו נמשך אחר לימוד התורה יומם ולילה מעת היותו כבן שש שנים. שכבר אז היה שוקד על לימודו בבית הכנסת שושנים לדוד ובבית הכנסת שמש צדקה בירושלים.

כאשר היה מרן זצ"ל נער צעיר לימים, העיר ה' את רוחו לפרוש מדרכי האנשים, וכך בכל לילה, היו הרב מרן זצ"ל וידידו הטוב הגאון רבי ברוך בן חיים זצ"ל (הרב למקהלות הספרדים בניו יורק) עולים לבית המדרש "באר שבע" לעדת האשכנזים בעיר הקודש ירושלים, והיו עוסקים שם בתורה כמעט עד אור הבוקר. וכמה פעמים עסקו בתורה עד תפלת הנץ. ומפני כן היה מרן זצ"ל מגיע עייף ויגע אל הישיבה, ופעמים שהיה מתנמנם בזמן השיעור בישיבה. אחד הרבנים המשגיחים על בני הישיבה היה מתרעם עליו, וכמה פעמים הכה אותו מכות נמרצות, ומיעך בכח את זרועותיו באצבעותיו באופן נורא, ומרן זצ"ל בכה במרירות בתוך לבו אך פחד לגלות סודו.

באחד הימים חזר הרב אל בית הוריו ופניו נפולות, אמו עליה השלום הרגישה שאירע לו דבר מה, לכן שאלה אותו מה אירע, אך הוא משך בכתפיו ומיאן להגיד סודו, עד שהרימה אמו את שרוול חולצתו, וראתה סימנים נוראים וכחולים. מי הוא זה אשר הכה אותך? שאלה את בנה, אך הוא זצ"ל פחד לספר האמת. עד שהגיע מר אביו רבי יעקב זצ"ל לביתו, ותזעק אליו רעייתו, ראה כי הכו את בננו! עמד רבי יעקב ושאל בתוקף, מי הוא זה ואי זה אשר מלאו לבו לעשות כן? סיפר לו מרן זצ"ל כי מחמת העייפות נרדם בכיתתו ועל כן הכהו המורה. ראה כן אביו ונתמלא חימה, נטל את בנו בידו והלך עמו לישיבת פורת יוסף. בדרכם בכה הרב א"ז וביקש מאביו שישובו לביתם שמא יושת עליו עונש גדול ותתגלגל עליו רעה מכל הענין, אך מר אביו לא שת לבו לדבריו והמשיך בדרכו. נכנסו למשרד הישיבה ובתוקף רב ביקש רבי יעקב (אבי הרב א"ז) שיחדל המורה הלז ממעשיו. אך הוא עמד על דעתו כי לא יסכים לזאת שיהיה הרב א"ז שונה משאר התלמידים וירדם בשעת הלימוד, ואם ירדם, יכהו לחנכו. שמע כן רבי יעקב, לקח את בנו והלך לו.

אזי ראה כן הגאון המקובל רבינו אפרים הכהן זצ"ל, והוא עלה אל הישיבה עם מרן זצ"ל ועם אביו, וגער בהנהלת הישיבה באומרו, "הילד הזה הוא תחת אחריותי! לא תכו אותו ולא תעשו לו דבר! אם ירצה ישן, אם ירצה ילמד, אני אחראי עליו!", ומפני שהיה רבי אפרים נכבד מאד בישיבה, נכנע לבבו של החכם המכה ובעל כרחו קיבל את הדברים, וחזר הרב לישיבת פורת יוסף.

הנה ראינו שכבר מקטנותו לא נמצא כמותו בשקידת התורה. ועד שהגדיל, ונעשה גאון הגאונים, כי כל מי שיש לו שיג ושיח בתורה, יוכל להתבונן, ולא יאמין למראה עיניו ולמשמע אזניו, איך שהיה מרן זצ"ל יודע את כל המקראות ומפרשיהם, והיה בקי בספרא וספרי ושאר ברייתות וספר הזהר, ולמד מצד לצד דברי הראשונים בפירושי התלמוד ובחיבוריהם, וכן רוב תשובות הגאונים והרמב"ם והרשב"א וספרי שאר הקדמונים. גם ידע רוב שיטות מפרשי התלמוד גדולי האחרונים, והיה בקי בכל דברי הטור ושלחן ערוך ונושאי כליהם, וכל דברי הפוסקים ועד ספרי אחרוני זמנינו שאף עליהם העביר עין קדשו. והפליא בבקיאותו בפירושי המקרא ובאגדה עצמו מספר, והיה יכול בשכלו העצום לברור מן הכל דבר מתוקן לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא, באופן שנתקיימו בו במרן זצ"ל כל התנאים לתלמיד חכם כדוגמת הדורות הקודמים.

וכן שמעתי מפי מגידי אמת, שבאחד משיעוריו של הגאון רבי משה שפירא זצ"ל, עלה שמו של מרן זצ"ל. ניצל אחד התלמידים את ההזדמנות ושאל, איך יש להתייחס באופן כללי להרב עובדיה יוסף? הרצינו פניו של רבי משה והשיב בזו הלשון, "תשמע טוב, אם יש מישהו בדור הזה שצריך לכבד אותו, זה הרב עובדיה יוסף כי אין כמוהו". והגאון רבי שמחה זיסל ברוידא זצ"ל אמר, הרב עובדיה יוסף יודע כל התורה כולה עד הפסיק האחרון. וכהנה רבות.

זה מה שנוכל לדבר בקצרה מגדולתו בתורה, כי כנודע נרעשו אמות הסיפין לקול הוראותיו של מרן זצ"ל, ורבים מגאוני הדור שלפנינו היו חתים מפניו וממתינים למוצא פיו, וכבר בהיותו צעיר פחות מבן ארבעים שנה, החזיקו ממנו גאוני הדור, מרן הגר"ע עטייה, הגרצ"פ פראנק והגאון מטשעבין ואחרים, כאחד המיוחד מבין גדולי הדור.

גם בענווה, כמדומה שלא נמצא כמרן זצ"ל בדורות הללו, שעם כל מה שזיכהו ה' למלכות וממשלה ממש, היה ענותן כהלל, והיה מבזה עצמו ומכתת רגליו ממקום למקום, מצעירותו ועד זקנותו, להרביץ תורה בעם ישראל, ואפילו במקומות שלא נמצאו אלא מעט אנשים, לא היה חוסך מאמץ, והיה מגיע ללמדם תורה ולהשפיע עליהם שיתעלו עוד בתורה ויחנכו בניהם על ברכי התורה.  

היה מעשה עם יהודי יקר מאד, שייסד שיעור תורה בשער מקומו, ולכן פנה ללשכת מרן זצ"ל (שהיה אז רב ראשי), וביקש ממנו להגיע לשיעור הפתיחה הראשון בבית המדרש, כדי לחזק את הענין. מרן זצ"ל הגיע, ולהפתעת כולם, ראה שלא הגיעו אלא כששה אנשים לבית המדרש. מרן זצ"ל לא אמר דבר, ומסר בפנים דברי תורה, כאילו מאה אנשים עומדים לפניו. אותו יהודי, לא ידע את נפשו, מרוב בושה וכלימה בקושי הצליח להביע את התנצלותו, אך מרן דחה את הדברים, ולא היתה נראית מצדו כל תרעומת על הענין.

לאחר כשנה, זכה אותו יהודי, ובאמת החלו להגיע כמה עשרות אנשים לשיעורים שיסד. אזי רצה שוב להזמין את מרן, ולתקן את מה שנעשה לפני כן. בהגיעו אל מרן, אמר לו, הנה רצוני להזמין את כבוד הרב לשיעור תורה בבית המדרש שאני גבאי שם. מרן זצ"ל שאל, מתי השיעור, הלה השיב לו, ותיכף מרן רשם ביומנו את זמן השיעור. אותו גבאי שאל את הרב אם הוא זוכר אותו, השיב לו מרן זצ"ל שכן, הוא זוכר שהרי לפני כשנה כבר ביקר בצל קורתו. הלה לא הספיק להביע את התנצלותו ולהבטיח כי הפעם יגיע קהל רב, וכבר יצא מלפני הרב. ולהפתעתו, הגיע הרב לשיעור ביום המדובר, מבלי לדעת כי הפעם אמנם יגיעו קהל גדול. כי אפילו עבור קהל קטן, היה מוכן לטרוח ולהגיע. וכפי שזוכרים כל בני ירושלים, בין השנים התש"מ – התש"נ, שכמעט בכל מודעה שהופיעה בלוחות המודעות, הופיע שמו של מרן זצ"ל כראש המדברים, הן באזכרות, והן ב"יום שכולו תורה" וכיוצא בזה, לכל מקום היה מגיע ומרביץ תורה לעדרים. וכך זכה מרן זצ"ל להקים דור שלם של תורה ואמונה בה', דבר שיתכן ולא היה לו אח ורע מימות רבינו סעדיה גאון.

אף על פי שהיה מרן זצ"ל עניו, ידע גם כן להשתמש במידת הגבורה והתקיפות כשהיה צורך בדבר. וכך היה מכה על קודקודם של ישראל, ומעורר את הרבים להזהר מן החטאים, וכמה פעמים דיבר בתקיפות בגנות הרשעים כנודע, וכן זכה להחדיר לרבים את ערך תורתו של מרן הבית יוסף, ולהשיב את ישראל להחזיר עטרה ליושנה ולנהוג בהלכה לאורו של מרן השלחן ערוך שקבלנו הוראותיו.

ואזכיר מעשה אחד. בזמן שהיה מרן זצ"ל הרב הראשי בעיר תל אביב, מצא חן בעיני ראש העיר דאז, יהושע רבינוביץ. באחד הימים, אמר ראש העיר למרן זצ"ל, ברצוני לתת לכבוד הרב שטח בעיר תל אביב, כדי שכבודו יוכל להקים שם ישיבה. מרן זצ"ל אמר לו, אין לי ישיבה, ולכן איני זקוק לשטח. אמר לו ראש העיר, כבוד הרב, אם נותנים לך שטח בתל אביב, שמע בקולי, קח אותו, ותן אותו למי שתרצה. שמע מרן, וזימן אליו את הגאון רבי אליהו שרים, שהיתה לו ישיבת "תורה והוראה" בתל אביב. אמר לו, ראה, ראש העיר נותן לי קרקע לישיבה. אולי תקים אתה ישיבה בשטח המדובר? השיב לו רבי אליהו, ומנין אבנה בנין? אמר לו מרן, הנה אנכי נתתי לך שטח, ואתה מבקש גם בנין? בכל אופן, נראה מה לעשות.

כעבור כמה ימים, נתקבלה הודעה בלשכתו של מרן, כי הגביר מר נסים גאון ז"ל מז'נבה, מבקש לפגוש את הרב בלשכתו. השיב מרן זצ"ל, כי הפגישה תתקיים בביתו, וכי הוא מזמין את מר נסים גאון לארוחת ערב. ואמנם נקבע זמן לפגישה, הרבנית ע"ה הכינה תבשילים מכל טוב, ואל הפגישה הזמין מרן גם את רבי אליהו שרים. הפגישה התקיימה כמתוכנן ברוח טובה, כשמרן מרבה בדברי תורה וחכמה.

בסיום הסעודה, אמר מר נסים גאון למרן זצ"ל, כבוד הרב, שאל ממני, מה אתה מבקש ואשתדל לעשות כמצותו. אמר לו מרן, הנה נמצא עמנו רבי אליהו שרים, ויש לו ישיבה, והוא זקוק לסכום גדול על מנת לבנות בנין... השיב לו נסים גאון, זהו סכום עצום בשבילי, לא אוכל לתת סכום כזה! שתק מרן. לפתע עלה רעיון במוחו של נסים גאון. אמר למרן זצ"ל, כבוד הרב, הנה אני מחתן את בתי, עם בנו של נשיא הקהילה בסאן פאולו. אם כבוד הרב יגיע לחתונה בברזיל, הרי שאז אוכל להשפיע על נדיבי עם שיתרמו סכום גדול כזה לרבי אליהו שרים. השיב לו מרן, לא אוכל להגיע לברזיל, הרי נסיעה כזו תגרום לי לביטול תורה גדול, ואיך אסע? לבסוף הסכים מרן להגיע לברזיל כדי לסדר קידושין בחתונה.

מרן זצ"ל נסע לברזיל, בלוית בנו הגאון הראש"ל שליט"א. כאשר הגיע לאולם החתונה, חשכו עיניו של מרן. הנשים באירוע, היו לבושות בצורה מאד לא מכובדת. מרן זצ"ל ישב על כסאו, ולא הסכים לסדר קידושין בצורה כזו. באותו אירוע, השתתף גם נשיא ברזיל בכבודו ובעצמו. (כמדומני שהיה שמו, ארטור דה קוסטה אה סילבה). הנשיא ראה שיש תכונה מיוחדת באולם, ושמתרחש משהו הגורם לדחיית הנשואין. ניגש הנשיא לאחד מהנכבדים היהודים, ושאל, מה הבעיה? השיבו הלה, כי הרב הראשי הגיע לסדר את הנשואין, אך הוא מעכב את הכל! ניגש הנשיא למרן זצ"ל, ואמר לו, מדוע כבוד הרב מעכב את הנשואין? השיב לו מרן, הנה אלוקינו, שונא זימה! שונא שנשים אינן מתלבשות באופן הולם! בצורה כזו, איני יכול לברך את אלוקינו!

שמע זאת הנשיא, ותיכף אמר לכולם, כבוד הרב הראשי צודק, ומיד שלח את אחד משלישיו, שיביא מאחת החנויות שברחוב, גליל בד רחב, וכך התעטפו כל הנשים בבד. אזי נעתר מרן זצ"ל וסידר את הקידושין כדת משה וישראל.

אין צורך לתאר איזה לחץ היה על מרן בשעה שעיכב את הנשואין, וכל המוזמנים המכובדים עומדים עליו לעשות רצונם, אך הוא זצ"ל, לא חת מפני איש, עמד על דעת תורתינו הקדושה בגבורה, ולא הסכים לברך את ה' אלא במקום שבו השכינה יכולה לשרות על ישראל. 

אשרינו שזכינו, להיות מתלמידיו ומתלמידי תלמידיו, ליהנות מאור תורתו, זכותו תעמוד לנו, ולכל הלומדים היקרים של ההלכה יומית, יעמוד עליכם בתפילה, בזכות מה שאתם עוסקים בתורתו, תזכו שימלא ה' כל משאלות לבכם לטובה ולברכה, ותזכו לראות נחת מכל יוצאי חלציכם, מתוך עושר ואושר ונחת ובריאות, והצלחה בעניני השידוכים, ותתברכו בכל מילי דמיטב. אמן כן יהי רצון.


צפייה