שאלות ותשובות הלכה יומית

< השאלה הקודמת

השאלה הבאה > >

תאריך השאלה:
י"ז תמוז תש"פ / 9 ביולי 2020

בודאי שיש לברך על אבטיח ומילון שהחיינו, כיון שהם פירות חדשים, וניכר שהם חדשים. 

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


שאלה: האם עיור יכול לעלות לתורה?

תשובה: העולה לתורה, ומברך לפני ואחרי הקריאה, עליו לקרוא בעצמו בתורה. ואם הוא אינו רוצה לקרוא בעצמו בתורה לפני הציבור, מפני שאינו בקי בטעמי המקרא וכדומה, השליח ציבור קורא בתורה, והעולה לתורה חייב לקרוא ביחד איתו בלחש את כל הפסוקים.

ומעתה לגבי השאלה שלפנינו. הנה אדם שהוא עיור, הרי הוא אינו יכול לקרוא בתורה בעצמו, מפני שהוא אינו רואה את הספר תורה. וכן דעת הרבה מרבותינו הראשונים, שפסקו שמטעם זה, אין להעלות אדם עיור לתורה. וכן מרן השלחן ערוך (סימן קלט סעיף ג) פסק שמן הדין אין להעלות אדם עיור (סומא) לתורה.

לעומת זאת לדעת רבינו בעל האשכול, ניתן להעלות עיור לתורה, מפני שהעיור יכול לצאת ידי חובת הקריאה, כשהוא שומע אותה מפיו של השליח ציבור. אולם כאמור, מרן השלחן ערוך פסק כדעת הפוסקים האסורים על עיור לעלות לתורה.

והנה לכאורה, מאחר וקבלנו עלינו את הוראות מרן השלחן ערוך, אם כן אין להעלות עיור לתורה, הלכה למעשה. אולם בשו"ת משאת בנימין (סימן סב) להגאון רבי בנימין סלניק, שחי סמוך לזמן מרן השלחן ערוך, כתב לדון בזה, מאחר ולעת זקנתו, הגאון בעל משאת בנימין בעצמו, נעשה עיור, (כי "חשכו הרואות בארובות", כלומר העיניים), והוא בתשובתו, הביא את דברי מרן השלחן ערוך, והשיג עליהם, וערך את דבריו בסגנון מליצי, ונביא מקצת מהם:

"בענין אם סומא יכול לעלות ולקרות בתורה, המאסף לכל המחנות, הגאון והמופלג בדורו מוהר"ר יוסף קארו נשמתו עדן, בספר הבית יוסף שלו, ליקט ואסף לכל הדעות, ושקל וערך, והעלה לאיסורא, שאינו רשאי לעלות לתורה בין המנויים, ואני אמרתי, כי זה עתה לעת זקנתי חשכו הרואות בארובות, ותכהנה עיני מראות, ולפי אשר עלתה במחשבה של הרב ז"ל, לגרשני מלהסתפח בנחלת ה' ותורת אמת חיי עולם, לבלתי אחשב במספר המנויים לעלות, ולכן אמרתי וגמרתי בלבי חלילה לי מלעזוב את דרך עץ החיים ומלאחוז בענפיה, אהבתי זאת התעודה מימי קדם קדמתה, משפטה ודתה, וגם לעת זקנתי בל אשליכה, ובה אתהלכה, ואפתח בדבר הלכה, לראות על מה עשה לי הרב ככה"...

ובסיכום כתב, שלא שמענו לדברי מרן השלחן ערוך בדין זה. וכן הגאון רבי חיים פלאג'י בספר חיים (סימן יא) כתב שבאיזמיר, אף על פי שנהגו בכל הדינים כדברי מרן השלחן ערוך, מכל מקום בענין זה לא נהגו כדעת מרן, והיו מעלים עיור לתורה. וכן האריכו בזה עוד מגדולי הפוסקים.

ולמעשה, העיד הגאון הראשון לציון מהר"ר יצחק יוסף שליט"א, שבצעירותו ראה בעיניו, שהיה חזן אחד, ושמו ר' מרדכי חלפון ז"ל, שהיה נעים זמירות ישראל, והיה הולך ברגל ביום השבת, כדי לשמוע את מרן זצ"ל מקריא את ברכת הכהנים בנעימה, והוא היה עיור בשתי עיניו. ומרן זצ"ל היה מעלה אותו לספר תורה, והיה סומך על דברי בעל האשכול שהזכרנו, מפני שהדבר עלול לגרום לאדם שאינו רואה בשני עיניו, לעגמת נפש עצומה. וידוע, שמי שסובל ואינו רואה בעיניו, הרי זה אחד הדברים הקשים ביותר לאדם, וממילא הוא נעצב אל לבו מאד, ואסור לנו להחמיר עליו שלא להעלותו לתורה, אלא נוכל לסמוך על דברי בעל האשכול. וכן נוהגים בבתי מדרשות הנוהגים על פי פסקי מרן הקדוש זצ"ל, שאף על פי שכמעט בכל דבר אין אנו זזים מפסק מרן השלחן ערוך, מכל מקום בענין זה, הנוגע לכבודו של העיור, ולשמחו מיגונו, מאחר ויש לנו את בעל האשכול לסמוך עליו, ובהצטרף דעת פוסקים אחרים כפי שהזכרנו, העיקר שיש להקל בדבר, ומעלים את העיור לתורה. ובפרט ביום שמחת תורה, שכל הציבור עולה לתורה, שאז יש להקל בדבר יותר.


צפייה