שאלות ותשובות הלכה יומית

< השאלה הקודמת

השאלה הבאה > >

תאריך השאלה:
כ"ז ניסן תשע"ח / 12 באפריל 2018

שאלת חכם חצי תשובה. בודאי שבמקום סכנה אין לעצור, רק ישתדל להודיע למשטרה או לגורם אחר על חבירו שנמצא במצוקה. ולא לכל אדם יש טלפון, וגם לפעמים אדם נמצא עם ילדים וכדומה, וקשה מאד להמתין זמן רב למי שיעזור לו, וכן לעתים ניתן בנקל לסייעו על ידי סיוע בתיקון גלגל שנפגע וכדומה. לכן, יש לעצור גם במכונית כאשר הדבר אפשרי. (ומן הסתם גם בדורות הקודמים היה מי שיבוא בסופו של דבר לסייע לזה שבהמתו אינה יכולה להמשיך בדרכה).

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:


"עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ"

נאמר בתורה הקדושה: "כִּי תִרְאֶה חֲמוֹר שֹׂנַאֲךָ רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ וְחָדַלְתָּ מֵעזֹ֣ב לוֹ, עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ".ֹ (שמות, כג). ומשמעות הדברים, שאם אדם רואה את הבהמה של חבירו הולכת בדרך והיא אינה מסוגלת לשאת את המשא שעליה, עליו לסייע לפרוק את המשא מגב הבהמה.

וכך כתב הרמב"ם:

"מי שנתקל בחבירו בדרך, ורואה את בהמתו רובצת תחת משאה (מרוב המשא שעל גבה אינה יכולה ללכת עוד), מצוה עליו לפרוק את המשא מעליה, והיא מצוה מן התורה, שנאמר, "עזוב תעזוב עמו". ולא יפרוק המשא וילך לו ויניחנו נבהל (כלומר, לא יסתפק במה שפרק המשא מעל הבהמה על מנת שתחדש כוחותיה, וילך לו וישאיר את חבירו נבהל, שהרי לא יוכל להעמיס את המשא על גבי הבהמה שוב אלא במאמץ רב) אלא יקים עמו ויחזור ויטעון משאו עליה, שנאמר "הקם תקים עמו", וזו מצוה אחרת". (פי"ג מהלכות רוצח ושה"נ). עד כאן דברי הרמב"ם.

וכך נשאל מרן זצ"ל בשו"ת יחוה דעת (ח"ה סימן סה): מכונית שאירע בה קלקול באמצע הדרך שבין עיר לעיר, והנהג שלה עומד על אם הדרך כשהוא אובד עצות. האם יש מצוה או חובה מן הדין על נהגים ותיקים הרואים בקלקולה לעצור את מכוניתם ולהגיש במידת אפשרותם את העזרה לנהג השרוי במצוקה, הן על ידי תיקון המכונית או על ידי מתן עצה טובה?

ומרן זצ"ל הביא את דברי הרמב"ם שהזכרנו, וכתב שמכאן לכאורה יש ללמוד שכשרואה אדם את חבירו נמצא בצרה של קלקול המכונית, הרי הוא חייב לבא לסייע לו בתיקון מכוניתו במדת האפשר. אלא שעדיין יש מקום לומר, שאף על פי שיש מצוה לסייע לחבירו בפריקת המשא מעל גבי הבהמה, כל זה דוקא בבעלי חיים, ששייך בהם דין "צער בעלי חיים", ויתכן שמחמת צערה של הבהמה, חייבה התורה לסייע בפריקת המשא מעל גבי הבהמה, אבל כאשר אין מדובר בבעלי חיים, כמו במכונית, אין כל חיוב בהגשת סיוע לאדם שמכוניתו התקלקלה.

אולם הרמב"ם ממשיך עוד ומבאר: "מה שנאמר בתורה "חמור שונאך", שונא זה אינו נוכרי מאומות העולם, אלא ישראל (יהודי) הוא. כלומר, מצוה זו שייכת בין יהודים. ושואל הרמב"ם, אם כן איך יתכן שיהיה ליהודי "שונא", והרי נאמר בתורה "לא תשנא את אחיך בלבבך"? אלא אמרו חכמים, שמדובר במקרה שראה את חבירו עובר עבירה, והתרה בו (אמר לו, מה שאתה עושה, איסור הוא!) ולא חזר מרשעו (המשיך בחטאו), הרי זה מצוה לשונאו עד שיעשה תשובה ויחזור מרשעו. ואף על פי שלא עשה עדיין תשובה, הואיל ומצא אותו כשהוא נבהל במשאו (שהוא שקוע בבעיה כזו), מצוה לטעון ולפרוק עמו, ולא יניחנו (יעזבנו) וילך, שמא ישהה בשביל ממונו ויבוא לידי סכנה, והתורה הקפידה על כל נפשות ישראל, בין רשעים בין צדיקים, מאחר שהם נלוים אל ה' ומאמינים בעיקרי הדת".

מתבאר אם כן מדברי רבינו הרמב"ם, שטעם מצות פריקה וטעינה אינה נובעת מאיסור "צער בעלי חיים", אלא טעם המצוה כדי שיעזור לאדם מישראל בעת צרתו, ולא יניחנו כשהוא נבהל ואובד עצות וילך לו לדרכו.

ומעתה נראה שלשיטת הרמב"ם שתלה את טעם מצות פריקת המשא, בצערו של הישראל בעל הבהמה או המשא, אין חילוק בין בהמתו של ישראל למכוניתו שאירעה בה תקלה באמצע הדרך, ובפרט שלפעמים יכול גם כן לבא לידי סכנה, כמו שקרה מספר פעמים, הלכך גם כאן יש מצוה וחובה על כל נהג ותיק ומכונאי הרואה אדם מישראל שמכוניתו התקלקלה, לעצור בצד הדרך ולהגיש לו עזרה בתיקון המכונית וכיוצא בזה. וכן פסק בספר ערוך השלחן, לעניין עגלה הרתומה לסוס, ונשבר אופן (גלגל) העגלה, שחייב כל אדם הרואה את העגלון במצב זה, לגשת אליו לסייעו בכל מה שאפשר, עד שיצליח להוליך את העגלה בצורה יפה.

לפיכך נראה שגם בנדון שלנו אם התקלקלה המכונית באמצע הדרך, מצוה וחובה להגיש עזרה לנוסעיה בכל מה שאפשר. ועל כל פנים יש בזה משום מצות גמילות חסדים. ואמרתי עולם חסד יבנה.

ומכאן נלמד כמה התורה הקדושה מדריכה אותנו להיות רגישים לזולת, ולא לראות אדם במצוקה, ולהתעלם ממנו.


צפייה