דבר תורה ליום שלישי ד' אדר תשע"ד 4 בפברואר 2014

פרשת השבוע - פרשת תצווה –חכמת לב!

מאמרו השבועי של הרב זבדיה כהן - חבר בית הדין הרבני תל אביב, עבור " הלכה יומית "

בפרשת השבוע נקרא על הכנת בגדי הקודש לאהרן הכהן ולבניו, כאשר לכהן גדול ישנם שמונה בגדים: חושן ואפוד, מעיל וכתונת תשבץ, מצנפת וציץ, אבנט ומכנסי בד. ואילו לכהן הדיוט ישנם ארבעה בגדים: כתונת, מכנסי בד, אבנט ומגבעת.
 
וכך נאמר בתורה "וְעָשִׂיתָ בִגְדֵי קֹדֶשׁ לְאַהֲרֹן אָחִיךָ לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת. וְאַתָּה תְּדַבֵּר אֶל כָּל חַכְמֵי לֵב אֲשֶׁר מִלֵּאתִיו רוּחַ חָכְמָה, וְעָשׂוּ אֶת בִּגְדֵי אַהֲרֹן לְקַדְּשׁוֹ לְכַהֲנוֹ לִי" (שמות כח, ג-ד).
 
התורה מגדירה לנו מהו המושג של "חכמי לב". אנו יודעים כי החכמה נמצאת בראש ולא בלב, אם כן מהי חכמת לב המוזכרת בתורה?
 
הגאון רבי חיים שמואלביץ זצ"ל, הסביר זאת על פי הפסוק בפרשת ויקהל, שם נאמר "וּבְלֵב כָּל חֲכַם לֵב נָתַתִּי חָכְמָה" (שמות לא, ו), כלומר, הקדוש ברוך הוא נותן חכמה, בלב של אדם שהוא חכם לב. אמנם, החכמה נמצאת במוחו של האדם, אבל התשוקה והרצון נמצאים בלבו של אדם, וממילא, אדם שיש לו רצון ותשוקה לקבל חכמה, הרי הוא בגדר "חכם לב", כשיש לאדם לב חכם החפץ בחכמה, אז הקדוש ברוך הוא נותן לו חכמה, וזו הכוונה בפסוק "ובלב כל חכם לב נתתי חכמה".
 
רעיון זה ראינו אצל שלמה המלך, שהיה חכם מכל אדם. עליו נאמר בספר מלכים (פרק א פסוק ה) "בְּגִבְעוֹן נִרְאָה ה' אֶל שְׁלֹמֹה בַּחֲלוֹם הַלָּיְלָה, וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, שְׁאַל מָה אֶתֶּן לָךְ". ושלמה משיב לה': "וְנָתַתָּ לְעַבְדְּךָ לֵב שֹׁמֵעַ לִשְׁפֹּט אֶת עַמְּךָ, לְהָבִין בֵּין טוֹב לְרָע, כִּי מִי יוּכַל לִשְׁפֹּט אֶת עַמְּךָ הַכָּבֵד הַזֶּה"?
 
והקדוש ברוך הוא אומר לו "ויאמר אלהים אליו, יען אשר שאלת את הדבר הזה, ולא שאלת לך ימים רבים, ולא שאלת לך עושר, ולא שאלת נפש אויביך וכו', הנה נתתי לך "לב חכם" ונבון אשר כמוך לא היה ואחריך לא יקום כמוך, ונתתי לך גם עשר גם כבוד והארכתי את ימיך".
 
לאמור, שלמה המלך בקש חכמה ועקב כך זכה גם לחכמה גם לאריכות ימים וגם לעושר כבוד וניצחון על אויביו, הוי אומר, כדי להגיע לדרגת "חכם לב", יש להגיע למצב של תשוקה גדולה ורצון עז ואמתי לקבלת חכמה, ואז יזכה האדם לקבלת חכמה ותבונה בגדר "יהיב חכמתא לחכימין".
 
ישיבת וולוז'ין, היתה אם הישיבות, ובה למדו מאות בחורים תורה, והפכו ברבות הימים לגדולי ישראל. בשבוע בו אנו מדברים, ישיבת וולוז'ין הייתה כמרקחה, בחורי הישיבה המצויינים והחריפים שבה כולם כאחד היו עסוקים ומייגעים את מוחם וכל חושיהם בסוגיא אחת ויחידה קשה ועצומה.
 
אחד מגאוני הדור הגאון רבי אייזיל חריף זצ"ל, הגיע לישיבה לחפש חתן לבתו שהייתה מיוחדת במידות תרומיות פקחית נבונה ומיוחסת. היות ולא היה בכוחו לבחון את כל בחורי הישיבה, החליט הגאון לשאול בבית המדרש קושיא עצומה בפני כל הבחורים, והכריז, כי הבחור אשר יצליח לתרץ את הקושיא יזכה להיות חתן לבתו.
 
עמלו הבחורים אימצו מוחותיהם שקדו יומם ולילה שהרי מי לא יחפוץ להיות חתנו של אחד מגדולי הדור.
 
טורים ארוכים של בחורים השתרכו לפני דלתו של ר' אייזל, בחורים מופלגים ניסו לתרץ את קושייתו, אך בפועל, איש לא הצליח למצוא את התירוץ הנכון לקושיא, שישביע את רצונו של הרב, חלפו ימים ורבי אייזל יצא לדרכו בידיים ריקות.
 
לאחר שעברה המרכבה כברת דרך מן העיר, שמע לפתע העגלון קול קורא מאחוריו, עצור! עצור!
 
עצר העגלון, והנה אחד מבחורי הישיבה, ושמו רבי יוסף שלופר, רץ עייף ויגע אל המרכבה. "רבי" קרא בקול מתנשם ומתנשף, "את התירוץ"!
 
האם מצאת תירוץ לקושיא? שאל רבי אייזל את הבחור?
 
"לא רבי" ענה הבחור, "אך משתוקק אני לדעת – מהו באמת התירוץ לקושיא"?
 
אורו פניו של רבי אייזל וקרא בקול "בך בחרתי"! אתה תהיה החתן! תשוקתך העצומה לתורה אשר הריצה אותך עד כאן, שהרי לא הכבוד להיות חתנו של גדול הדור הטריד את מנוחתך, אלא הרצון ואהבת התורה לשמה, לדעת באמת את התירוץ בלי קשר לכבוד, אתה ראוי להיות חתני!!!
 
זהו "חכם לב" - אדם בעל תשוקה ורצון לחכמה!
 
מי חכם וישמור אלה!
 
שבת שלום!