דבר תורה ליום שני א' אדר תש"ע 15 בפברואר 2010

פרשת השבוע - פרשת תרומה

מאמרו של הגאון רבי זבדיה הכהן שליט"א, חבר בית הדין הרבני בתל אביב, עבור "הלכה יומית".

השבת נקרא על תרומת עם ישראל להקמת המשכן, כלי המשכן ובגדי כהונה. התרומה כללה זהב וכסף ונחושת, תכלת וארגמן ותולעת שני ושש ועזים, עורות אילים מאודמים, עורות תחשים ועצי שיטים, שמן בשמים, אבני שוהם ואבני מילואים, וכן כלי המשכן, הארון, הכפורת, השולחן והמנורה, שהיו עשויים חלקם מעץ וזהב, וחלקם היו עשויים מזהב טהור.

ונשאלת השאלה, מדוע  ציותה התורה לעשות את המשכן וכליו ברוב פאר והדר, מזהב טהור ואבנים טובות, כשאנו מצווים לחיות בחיים הפרטיים בפשטות ובצניעות, כדברי המשנה במסכת אבות, "פת במלח תאכל, ומים במשורה תשתה, ועל הארץ תישן,  ואם כך אתה עושה, אשריך וטוב לך", ולכאורה המשכן שהוא מקור השראה ודוגמא לעם ישראל,  היה צריך להיות עשוי בפשטות ובצניעות, ומדוע דווקא שם אנו מצווים לעשותו זהב טהור?

בכדי להבין זאת, נקדים את דברי התלמוד ירושלמי (במסכת פסחים) המספר על רבי עקיבא ותלמידיו, שהיו יוצאים מידי פעם לשוק כדי לאסוף צדקה לעניים, והיו להם תורמים קבועים, אליהם היו פונים ומקבלים מהם צדקה בעין טובה. באחד הימים, יצאו רבי עקיבא ותלמידיו, והגיעו אל ביתו של אחד העשירים אליו היו פונים ראשון, אך הפעם, כשהגיעו ועמדו בפתח ביתו, שמעו שיחה בין העשיר ובנו מתוך הבית. בשיחה זו שמעו את בנו של העשיר שואל את אביו מה לקנות היום לארוחת הצהרים, ואביו משיב לו שיקנה ירקות סוג ב' הזולים יותר. הבינו מיד רבי עקיבא ותלמידיו, כי הפעם מצבו הכלכלי של העשיר לא שפיר, והחליטו הפעם לוותר על תרומתו, וכך עזבו את המקום בלא שידע מבואם אליו, והמשיכו לביתם של תורמים אחרים. אך הנה לאחר שעתיים, כשהיו בשוק, פגשו רבי עקיבא ותלמידיו את אותו העשיר שהביע באוזנם את תמיהתו מדוע לא נכנסו לביתו להתרימו ראשון כדרכם בקודש?  סיפר לו רבי עקיבא, כי אכן הגיעו לביתו, אך שמעו אותו אומר לבנו לקנות ירקות סוג ב', וכי הבינו כי מצבו הכלכלי כרגע קשה, ולכן דלגו עליו. כעס העשיר ואמר לרבי עקיבא ותלמידיו, אתם יודעים מה ביני לבן בני, אך אינכם יודעים מה ביני לבין בוראי, ואני עכשיו טרוד בעסקי, ולכן אבקש אתכם שתלכו לביתי, ותאמרו לאשתי שתתן לכם כוס מליאה דינרי זהב לצדקה יותר מפעמים אחרות. שמעו זאת רבי עקיבא ותלמידיו, והלכו לביתו ואמרו ככל אשר ציום העשיר לומר לאשתו, שמעה אשת העשיר את בקשת בעלה, ושאלה אותם, איזה כוס אמר לכם? מחוקה (כוס מליאה עד שפת הכוס בלבד) או כוס גדושה (כוס מליאה מעבר לשפת הכוס)? אמרו לה שהוא לא פירט להם על כך, אמרה להם אשת העשיר, אני אתן לכם בעין יפה כוס גדושה בדינרי זהב, אם יסכים מוטב, ואם לא יסכים, שיוריד לי מכתובתי! אמרה ועשתה, ונתנה להם כוס גדושה בדינרי זהב לצדקה.

אחר הצהרים הגיע העשיר לביתו וספרה לו אשתו את אשר עשתה, שמח העשיר על העין הטובה והיד הרחבה שיש לאשתו, והכפיל לה את כתובתה.

ממעשה זה אנו לומדים כי יכול אדם לחיות בביתו בפשטות ובצניעות ואף לאכול "סוג ב' " אך כשהדברים נוגעים לעניינים שבין אדם לבוראו, פה צריך לתת ולהשקיע את הטוב ביותר, כדי להראות ולהוכיח את חשיבות העניין, וכי עיקר מטרתנו בעולם לעשות נחת רוח ליוצרינו, ולעשות רצון בוראינו, ובצורה הטובה ביותר. וזהו המסר של פרשת השבוע ללמדנו, שאף שבחיינו הפרטיים אנו מצויים לחיות בפשטות ובצניעות, הרי שבדברים רוחניים שמסמלים את השראת השכינה בתוכנו ואת הקשר שלנו עם ה' יתברך, אנו מצווים לעשותו בכל כוחנו בפאר והדר במסירות נפש לכבוד ולתפארת.

במה דברים אמורים? לא אחת אנו עושים מסיבת בר מצוה, ומשקיעים באולם השמחות, באוכל, במוזיקה, בצילום וכדו', הון עתק, כשאנו דורשים את הטוב ביותר. ואילו בתפילין והטלית, אנו מוכנים להתפשר על מוצר זול ופשוט. או שבקניית ריהוט  ומוצרי חשמל לבית, אנו רוצים את הכי חדיש והמותג הכי יקר, ואילו בקניית המזוזות, אנו מסתפקים בזול  יותר. בחתונה אנו משקיעים זמן באכילה  בנחת ובשלווה, ואילו את ברכת המזון אנו מברכים במרוצה. פרשה זו באה ללמדינו התייחסות אחרת ואמתית יותר לדברים, ובזכות זה נזכה לראות את חיינו הרוחניים במשקפיים נכונות אמן.

שבת שלום.