דבר תורה ליום שני י"ח טבת תש"ע 4 בינואר 2010

פרשת השבוע - פרשת שמות

השבת נקרא בפרשה על לידת משה רבנו ומינויו למנהיג עם ישראל, לידתו של משה לוותה בגזרתו של פרעה כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו, עד שיוכבד אמו נאלצה לשים אותו בתיבה על פני היאור.

הצלתו של משה מהיאור הייתה על ידי בתיה בת פרעה שירדה עם נערותיה ליאור וראתה את התיבה כשבתוכה נער בוכה, והיא מחליטה להצילו  ולגדלו ואף נותנת לו שם "משה", בהסבר  הסיבה לכך "כי מן המים משיתהו".

במדרש רבה בתחילת פרשת ויקרא על הפסוק "ויקרא אל משה" אומר המדרש 'עשרה שמות נקראו לו למשה, ירד, חבר, יקותיאל, אביגדור, אבי סוכו, אבי זנוח, טוביה, שמעיה, לוי, ומשה, אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה, חייך, מכל שמות שנקרא לך איני קורא אותך אלא בשם שקראתך בתיה בת פרעה. והשאלה נשאלת מדוע באמת מנהגם של ישראל לקרוא למשה משה, על אף שעליו נאמר 'פה אל פה אדבר בו ובמראה ולא בחידות', בחר לו ה' יתברך את השם "משה" שניתן לו על ידי בתיה בת פרעה המצרית, ומדוע לא נקרא באחד משמות הקודש כפי שראינו במדרש?

יסוד גדול למדה אותנו תורתנו הקדושה בזה, שהשם משה הוא השם שנבחר למנהיגם של ישראל מכל העשרה שמות שהובאו במדרש, והוא מטעם זה, שהרי השם "משה" נבחר מן הטעם של 'מן המים משיתהו', שם זה הזכיר למשה תמיד איפה הוא היה, ולולא הצלתו מן היאור והשגחת הקדוש ברוך הוא עליו מקטנותו לא היה ניצל, ורק על ידי זה שהשם יתברך שלח את בתיה ונתן בליבה להצילו ולגדלו, אף שידעה בוודאות כי מילדי העברים הוא זה, זכה לצאת מהיאור ולזכות בחייו. לכן נבחר שם זה למשה רבנו. ואכן משה זכר תמיד את הכרת הטוב שלו לה', וזכה שעליו מעידה התורה "והאיש משה עניו מאוד מכל האדם על פני האדמה", ואף אמר לעם ישראל "ונחנו מה" ללמדנו שתמיד יזכור האדם  מאין הוא בא ולאן הוא הולך ולפני מי הוא עתיד ליתן דין וחשבון, ויחנך את עצמו לברוח מהגאווה ויקנה לעצמו את מידת הענווה.

מידה זאת הייתה נר לרגלם של גדולי ישראל בכל הדורות  כפי שמסופר על הגאון מליסא בעל 'נתיבות המשפט' שהזמין את  רבי עקיבא איגר שהיה גדול הדור לבקר בעירו, נענה רבי עקיבא איגר להזמנה וקבעו תאריך לביקור, ואכן ביום הביקור התרגשות גדולה אחזה בקרב יהודי העיר, שלטים גדולים הוצבו בכל רחבי העיר, וגבאי הקהל שכרו כרכרה מפוארת הרתומה לארבעה סוסים לבנים אבירים בה ישבו שני גדולי ישראל, המארח הגאון רבי יעקב מליסא, והאורח הגאון רבי עקיבא איגר, לקראת הצהרים יצאו כל הקהל ובראשם ראשי הקהל רבני העיר ילדי התלמוד תורה אל הכניסה לעיר עם הכרכרה המפוארת לקבל את פני האורח החשוב ופמלייתו. ואכן בהגיע הגאון האורח לכניסה לעיר התקבל בכבוד רב, כשראשי הקהל מכבדים אותו להיכנס לכרכרה המפוארת בה יושב הרב המארח, והחלו בנסיעה לכיוון בית הכנסת הגדול בככר העיר כשכל הקהל מלווה את גדולי הדור  בליווי כלי נגינה.
לפתע קמו כמה מראשי הקהל ואמרו, שני גדולי ישראל בעגלה והסוסים יקחו אותם? אנחנו ניקח אותם! ומיד שחררו את הסוסים הצידה וכל הקהל הסיעו את הכרכרה בה יושבים הרבנים. כשראה זאת הגאון מליסא, אמר לעצמו, ודאי לא לכבודי כל זאת אלא לכבוד האורח. פתח את דלת הכרכרה בחשאי וירד והתערבב בין הקהל, מיד אמר האורח רבי עקיבא איגר לעצמו, הרי כל זאת לכבודו של הרב הגאון מליסא, ירד אף הוא בחשאי ונבלע בין הקהל, וכך נסעו ואיש לא חש  במתרחש.

כשהגיעו לרחבת בית הכנסת הגדול, כובד ראש הקהל לפתוח את דלת הכרכרה ולקבל את פניהם של גדולי ישראל, אך מה היתה תדהמת כולם כשראו שהעגלה ריקה ואין בה איש, חפשו, והנה שני גדולי ישראל היו בין הקהל. אכזבה היתה בקהל  ונשמעו קולות לפיהם סתם סחבנו עגלה ריקה. קם ראש הישיבה ואמר רבותי! לא עגלה ריקה סחבתם אלא עגלה מליאה במידות ודרך ארץ בה לימדונו גדולי ישראל מהי ענווה, אותם נראה ומהם נלמד. אמן.

שבת שלום

מאמרו של הגאון רבי זבדיה כהן שליט"א, חבר בית הדין הרבני בתל אביב, עבור הלכה יומית