דבר תורה ליום שני ח' חשון תש"ע 26 באוקטובר 2009

פרשת השבוע - פרשת לך לך

השבת אנו קוראים על הציווי של הקב"ה לאברם לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך והקב"ה מבטיח לו ואעשך לגוי גדול ואברכך  ואגדלה שמך והיה ברכה  ואברכה מברכיך ומקללך אאור ונברכו בך כל משפחות האדמה.

וזה היה נסיונו הראשון של אברהם מתוך עשרה נסיונות כדברי רבותינו ז"ל והשאלה נשאלת איזה נסיון זה אם הקב"ה מבטיח לו כל כך דברים אם ישמע בקולו?

שאלה זו נוכל להבין על ידי שאלה אחרת בפרשה בפסוק נאמר ויאמר ה' אל אברם, לשון אמירה ואילו בהמשך נאמר ויעש אברם כאשר דיבר אליו ה' והשאלה נשאלת מדוע בציווי לאברם נאמר לשון אמירה "ויאמר" ואילו בביצוע של הציווי ע"י אברם נאמר לשון דיבור "ויעש אברם כאשר "דיבר" אליו ה' לכאורא היתה התורה צריכה לכתוב לשון אמירה בשניהם או לשון דיבור בשניהם?
על שאלה זו עומד אור החיים הקדוש בפירושו על התורה ומסביר הרב כי מצינו בתורה שאמירה היא בלשון רכה, ודיבור הוא לשון קשה כמו שראינו בפרשת יתרו ,"כה תאמר לבית יעקב", אלו הנשים, אם כן כשאמר הקב"ה לאברם שילך לארץ כנען אמר לו בלשון אמירה שהיא לשון רכה ולכן הבטיח לו את כל ההבטחות אבל התורה מעידה כי אברהם אבינו עשה זאת לשם שמים בלי קשר להבטחות אלא אך ורק מפני שהקב"ה ציוהו לכן נאמר ויעש אברם כאשר דיבר אליו ה', שזהו לשון דיבור קשה ללמדינו שעשה זאת אברהם לשם שמים ללא שום מטרה לקבל בתמורה על ששמע לדברי הקב"ה.
לפי זה מתורצת גם השאלה הראשונה ששאלנו איזה נסיון זה מאחר שהובטח לו כ"כ הרבה הבטחות אך לאור הדברים הללו מובן שהיה זה נסיון גדול בו הוכיח אברהם אבינו כי כל רצונו הוא לעשות את רצונו של הקב"ה ללא כל תמורה וללא מטרה לעשות את רצון ה' עבור טובות הנאה כל שהן אלא אך ורק מפני שזהו רצונו של הקב"ה ובזה הוכיח אברהם אבינו את אהבתו האמתית להקב"ה וכי ראוי הוא למעמד של עומד בנסיון.

כאשר אברהם אבינו מוכיח זאת לכל אורך הדרך.
ובזה מבואר לשון התורה "לך לך" המורה כי על האדם להיות תמיד במצב של הליכה ועליה בתורה יראת שמים ומעשים טובים ולא במצב של עמידה ודריכה במקום כמו שנאמר אשרי תמימי דרך ההולכים בתורת ה', כי כל עמידה במקום סופה ירידה.
משל יפה על זה מביא רבינו יוסף חיים - על אדם תמים ופשוט שחלם על סולם ובו מאה מדרגות ובחלום רואה הוא את המלך עולה בסולם עד המדרגה החמישים ושם הוא נעצר, בבוקר הלך הוא אל המלך וסיפר את חלומו למלך, שמח המלך וציוה את שר האוצר להעניק לו סך חמישים דינרי זהב, שמע זאת שכינו של הנ"ל ואץ אף הוא המלך, וסיפר לו כי ראה את המלך עולה בסולם של מאה מדרגות אך בחלום שלו המלך עלה את כל המדרגות והגיע לסוף הסולם. בטוח היה החולם כי עתה יקבל מאה דינרי זהב, אך מה היתה אכזבתו כאשר המלך ציוה לגרש אותו מהארמון בבושת פנים, התפלא הנ"ל ושאל מדוע שכיני שחלם על המלך שעלה עד חמישים מדרגות נתת לו חמישים דינרי זהב ואילו אני שחלמתי עד מאה מדרגות אני מגורש בבושת פנים? ענה לו המלך חבירך השאיר אותי באמצע הסולם, ממילא נשאר לי רק לעלות הרי זה ברכה בשבילי לכן הענקתי לו מתנה, אבל אתה ששמת אותי בראש הסולם לא נותר לי מעתה אלא לרדת אין זה אלא לרעה לכן אתה תצא בלא כלום.

כך אנו אם נרגיש תמיד שאנו רק באמצע הדרך של עלייתינו הרוחנית נדע רק לעלות, אך מי שמרגיש שהוא כבר מושלם והוא בראש הסולם הרי שלא נותר לו אלא רק לרדת.

נזכה להיות תמיד במצב של "לך-לך" ועליה רוחנית אמן.
 

שבת שלום

מאמרו של הגאון רבי זבדיה כהן שליט"א, חבר בית הדין הרבני בתל אביב, עבור הלכה יומית.