דבר תורה ליום שני כ"א תמוז תשס"ט 13 ביולי 2009

פרשת השבוע - פרשת מטות

נאמר בפרשה: "ויצאו משה ואלעזר הכהן וכל נשיאי העדה וכל נשיאי העדה לקראתם אל מחוץ למחנה, ויקצוף משה על פקודי החיל שרי האלפים ושרי המאות הבאים מצבא המלחמה, ויאמר אליהם, החייתם כל נקבה" וכו'.

משה רבינו ע"ה בענותנותו הגדולה יוצא אל מחוץ לעיר לקראת הלוחמים שכולם היו תלמידיו, לקבל את פניהם, והנה מה רואות עיניו, את כל השלל שהביאו בני ישראל משלל ארץ מדין, ובניהם הביאו את נשות מדין, ותיכף ומיד "ויקצוף משה על פקודי החיל", כי איך אפשר להביא את הנשים הללו שהחטיאו את ישראל ובגללם מתו במגיפה עשרים וארבעה אלף איש, והלא נשים אלו יביאו חס ושלום שואה על בני ישראל.

רבותינו בגמרא במסכת פסחים (סו:) אמרו, כל הכועס, אם חכם הוא מסתלקת חכמתו, ומנין, ממשה. שנאמר "ויקצוף משה על פקודי החיל" ומיד אחר כך מה נאמר? "ויאמר אלעזר הכהן אל אנשי הצבא הבאים למלחמה, זאת חקת התורה אשר צוה ה' אל משה" וכו'. שלמדם את הלכות טבילת כלים. ואם משה שמע הלכות אלו מפי ה' יתברך, אם כן מדוע משה לא אמר את ההלכות הללו לכל ישראל, ורק אלעזר למדם את בני ישראל, אלא שמכיון שכעס משה, נתעלמה ממנו הלכה זו של הלכות טבילת כלים, מרוב הכעס שכעס על בני ישראל.

והנה, אף על פי שודאי כוונת משה רבינו היתה לשם שמים במה שכעס כך על עמו, אף על פי כן, מכיון שיכול היה לומר לבני ישראל שלא טוב עשו גם בלי להקדים את הכעס עליהם, לכן נעלמה ממנו הלכה.

והנה אם אנו מתבוננים בפסוקים, אנו רואים בעוד כמה פסוקים, שם מסופר על בני גד ובני ראובן, שבקשו ממשה רבינו שיתן להם את ארץ סיחון, מפני שיש להם מקנה רב, צאן ובקר, והארץ ההיא טובה מאד למרעה, ולכן בקשו ממשה שיאפשר להם שלא לחצות את הירדן, וישאירם בארץ סיחון. ומה אומר להם משה רבינו? מרים עליהם את קולו, ומדבר איתם דברים קשים מאד, "האחיכם יצאו ללחמה ואתם תשבו פה"??, "והנה קמתם תחת אבתיכם תרבות אנשים חטאים" וכו'. דברים קשים מאד. עד כדי כך שהמדרש שואל איך יכול היה משה רבינו לומר מלים כאלה, והלא משה רבינו היה עניו מכל אדם, והיה אדם עדין נפש, ואם כן מאין מצא את התקיפות הזו לדבר קשה כל כך עם בני גד ובני ראובן? ועוד, שבאותם הפסוקים מבואר, שמשה לא נענש כלל על מה שדיבר קשות עם בני גד ובני ראובן, שהרי מיד אחר כך לימד אותם את כל דיני התנאים "תנאי בני גד ובני ראובן", ואם כן בודאי שלא נעלמה ממנו שום דבר מחמת היחס שנהג בו כלפי בני גד ובני ראובן.

ואומר המדרש, שמשה רבינו בטבעו היה אדם קשה מאד בטבעו, רק שכל ימיו היה כובש את יצרו, אך כשהיה בכך צורך, מיד היה נעשה תקיף שבתקיפים, להחזיר את צאנו לדרך טובה, ולכן, כאשר ראה את חמדת הממון שהיתה אצל בני גד, וידע גם שרצונם להשאר בארץ סיחון יכניס מורך ופחד מלחמה בלב העם כולו, הבין שיש לגעור בהם בתקיפות, ולהוכיח אותם על פניהם על מדה רעה שמשתרשת בהם "תרבות אנשים חטאים". ולכן מצאו מעשיו של משה רבינו חן בעיני ה', ולא רק שלא כעס עליו ה' על דבריו הקשים,  אלא אדרבא שמח בו שהוא הראוי מכולם , להנהיג את ישראל וללמדם תורה.

מכאן אנו למדים את דרכו של מנהיג ראוי, שאף שבדרך כלל הוא עניו מאד, מכל מקום כשצריך, הוא יודע גם לגעור ולהעמיד בני אדם על מקומם. ובשילוב התכונות ובשכל ישר, הוא יכול להוליך את עמו לחוף מבטחים.

שבת שלום.