דבר תורה ליום שני ט' סיון תשס"ט 1 ביוני 2009

פרשת השבוע - פרשת בהעלתך

נאמר בפרשה: "קח את הלוים מתוך בני ישראל וטהרת אותם, וכה תעשה להם לטהרם, הזה עליהם מי חטאת והעבירו תער על כל בשרם וטהרו".

ופירש רש"י בשם רבי משה הדרשן, מדוע נזקקים הלוים להעביר תער על כל בשרם? מפני שהלוים נתנו כפרה על כל הבכורות שעבדו עבודה זרה, ועבודה זרה קרויה "זבחי מתים", והמצורע קרוי מת. ומכיון שהמצורע צריך לגלח את כל בשרו, כמו כן הלוים צריכים לעשות כן, כי כפרתם היא כעין כפרת המצורע. וביאור הדברים, כי מתחילה היו צריכים הבכורות לכהן לפני ה', אבל אחר חטא העגל, נענשו הבכורות ולקח ה' את הלוים במקומם, כמו שנאמר, ואקח את הלויים תחת כל בכור בבני.

ולכאורה קשה הדבר, על מה ולמה צריכים הלויים לכפר על חטאם של הבכורות, והלא הם לא חטאו בחטאם של הבכורות, וכלל וכלל לא השתתפו בחטא העגל הנורא, ואם כן כיצד ניתן לומר כי הם צריכים לעשות דבר שהוא כפרה על חטא שהם כלל לא עשו?

ולהבין כל זאת, נתחיל בהקדם מה שאמרו בגמרא במסכת מגילה (כז.), שאלו תלמידיו של רבי זירא, בזכות מה הארכת ימים? אמר להם, מימי לא ששתי (שמחתי) בתקלת חבירי. כשלחבריו אירע איזה דבר תקלה וקלקול, מעולם לא שמח רבי זירא על כך, ובזכות זו זכה להאריך ימים.

וביאור הדבר, שאף אילו באותו זמן שאירעה תקלה לחבירו של רבי זירא היתה שמחה פרטית בביתו של רבי זירא, מחמת איזה ענין טוב שבא אליו, רבי זירא היה עושה את השמחה בצורה מאופקת ולא בקול תרועה גדולה בצהלה וריקודים, וכל זאת בכדי שלא יכאב הדבר לחבירו השרוי בצער. ועוד שלא היה שמח רבי זירא בכך שהוא נכבד יותר מחבירו בעת שאירעה לחבירו תקלה, אלא היה מצטער גם הוא ונוהג טובת עין בחבריו שיצליחו גם הם.

ומכאן יש להסביר את דברי רש"י על ענין כפרת הלויים, שהרי בשעה שנתמנו הלויים היו ישראל שרויים בצער גדול, והבכורות בפרט היו שרויים בצער עמוק על שהפסידו בחטאם מעלה גדולה כל כך של עבודת המשכן, ועל כן, ביקשה התורה מהלויים שיעשו גם הן כפרה כאילו הם בעצמם חטאו, בכדי שלא תהיה להם שמחה על חשבון אחיהם הסובלים שהם כרגע שרויים בצער, וגם לחבריהם לא יכאב כל כך ענין הפסד עבודת המשכן. ועוד, שהרי אפשר שתכנס איזו שמחה בלב הלויים שבזכות תקלת הבכורות זכו הם לכהן במשכן, ועל כך צריכים הם כפרה ככפרת הבכורות, בכדי שלא ישמחו בתקלה שבאה לאחיהם בחטא העגל.

וזהו ענין התפילה שאנו מתפללים "שלא אכשל בשבר הלכה וישמחו בי חברי", שלא ישמחו חברי בתקלתי, וכן "ואשמח בהם", שלא נשמח אנו בתקלת חבירנו, כי כולנו צריכים לרצות בלב שלם בהצלחת השני, ולא לשמוח חלילה וחס בתקלתו וקלקולו. ובזכות האחדות הגדולה הזו שנשתדל שתהיה ביננו, נזכה לגאולה שלימה במהרה בימינו אמן.

שבת שלום.

ערוך מתוך מאמרו של הרה"ג דוד שאלתיאל שליט"א, עפ"י מעייני החיים.