דבר תורה ליום שני ב' סיון תשס"ט 25 במאי 2009

חג השבועות

נאמר בתורה (שמות יט, אודות זמן מתן תורה), "בחודש השלישי לצאת בני ישראל מארץ מצרים, ביום הזה באו מדבר סיני".

רבותינו במדרש (פסיקתא) הקשו, ומדוע לא ניתנה תורה לישראל עד החודש השלישי (כלומר, חודש סיון, שהוא השלישי לחודשי השנה לפי מנין התורה) וחיכה הקדוש ברוך הוא עד החודש השלישי? אמר רבי לוי, משל לבן מלך שהיה חולה ונתרפא, בקשו לשלוח אותו ללימודים, אמר להם המלך, עדיין לא חזר זיו פניו אליו, ואיך יוכל ללמוד? אלא יתעדן שני ושלשה חודשים במאכל ומשקה, ואחר כך יחזור ללמוד.

כך עם ישראל, כיון שיצאו ממצרים, היו ראויים לקבל את התורה, אמר הקדוש ברוך הוא, עדיין לא בא זיון של בני משיעבוד טיט ולבנים והם מקבלים את התורה? אלא יתעדנו בני שנים ושלשה חודשים באכילת המן ובשליו, ואחר כך יקבלו את התורה. ואימתי? בחודש השלישי.

חסד גדול עשה ה' יתברך עמנו שנתן לנו את תורתו תורת אמת וחיי עולם נטע בתוכינו, אבל חסד בתוך החסד הוא, שכאשר נתן לנו את התורה, בקש לתת אותה בידינו כשאנו בריאים בגוף, ולא בטירוף מיד בצאתנו ממצרים. ואף על פי שיכול היה ה' יתברך לעשות נס, ולחזק את בני ישראל כהרף עין, מכל מקום כבר כתבנו שרוצה הקדוש ברוך להנהיג את עולמו עד כמה שניתן בדרך הטבע, ולכן חיכה לנו שנים ושלשה חודשים, ורק אז נתן לנו את התורה.

אמרו במסכת סוטה (יד.) התורה, תחילתה גמילות חסדים וסופה גמילות חסדים, תחילתה גמילות חסדים, שנאמר "ויעש ה' לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם", סופה גמילות חסדים, שנאמר (לגבי קבורת משה) "ויקבור אותו בגי".

וכוונת חז"ל במאמר זה, שכאשר רואים את התורה שתחילתה וסופה חסד, סימן הוא שהתורה כולה תכליתה חסד. ואם כן כל התורה כולה שורשה חסד, וכל המצוות ואפילו עניני המשפטים והקנינים כולם תלויים בחסדו של ה' יתברך, וכמו שכתב הרמח"ל, כי כל טעם עבודתינו בעולם הזה הוא בכדי שנהיה ראויים לשכר בזכות ולא בחסד (כביכול), ולכן גם בקנינים שתיקן לנו ה' יתברך במשפטי התורה, הכל הוא ענין חסד גדול, שתהיה לאדם בעלות על חפציו, בכדי שיוכל להנות מיגיע כפו.

ומזה הטעם תקנו רבותינו לקרוא בשבועות ממגילת רות, ששורש מגילה זו נעוץ במדת החסד, כמו שנאמר "ותאמר נעמי יעש ה' עמכם חסד כאשר עשיתם עם המתים ועמדי".

והנה לכאורה לא מוזכר במגילה שום חסד שעשו עם בעליהן, מלבד מה שהיו נשואות להם, וכן מה שנאמר בהמשך המגילה "ויען בועז ויאמר לה, הוגד הוגד לי את כל אשר עשית את חמותך אחרי מות אישך", והדבר תמוה, שהרי רות לא עשתה דבר למענה של נעמי, שהרי נעמי היא זו שהפצירה בה ללכת למולדתה ולעמה, ורות היא היא שדבקה בנעמי ועשתה זאת אך ורק למען עצמה לטובתה האישית, ואם כן איזו שייכות יש כאן בכלל להחשיב את המעשים הללו למעשים של חסד, עד שנאמר עוד בהמשך "ברוכה את לה' בתי, הטבת חסדך האחרון מן הראשון", וגם כאן לא היה שום חסד במה שהלכה לבועז, שלא עשתה כן אלא לטובת עצמה, ואם כן איך הפסוק קורא לזה חסד?

חז"ל אומרים בפסחים (ח.), האומר אתן צדקה על מנת שיחיה בני, הרי זה צדיק גמור. ומשמע שאף שעשה צדקה למען עצמו ולא לשם שמים, בכל זאת מעשיו רצויים לפני ה' יתברך, ונמצא אם כן שבכל מעשה שאדם עושה, אף על פי שהוא עושה כן בעיקר למען עצמו, מכל מקום כל שגם הזולת מרויח מכך משהו, והוא חושב גם כן להטיב עם זולתו, מעשיו נחשבים למעשי חסד וצדקה.

חנוני, או מוכר ספרים, או נהג אוטובוס, שעושים את כל מעשיהם למען עצמם לפרנסתם, מכל מקום אם הם עושים מעשיהם גם על מנת להטיב לאחרים, ואחרים נהנים ממעשיהם, הם מקימים בכל מעשיהם מצוות לאין חקר.

ומכאן גם עלינו ללמוד לאידך גיסא, שהרי כמה חסדים אנו מקבלים מהזולת, וכמה הזולת מטיב עמנו, נמצנו חייבים הרבה מאד הכרת טובה כלפי סביבתינו, ובהכרה זו אנו עושים נחת רוח לה' יתברך, בבואינו להטיב מדה כנגד מדה לזולתינו.

החסד הגדול שעשתה רות, הוא מפני שסוף סוף בזכותה של רות לא נשארה נעמי בודדה בעולם, וכן מה שהלכה עם בועז, נחשב לה לחסד גדול, שמתוך כך זכתה להקים עמו את מלכות בית דוד, בית ענק, עבור חסד.

נוהגים לקרות במגילת רות בחג השבועות, להורות שיסוד התורה ומהותה הוא חסד, ללמוד וללמד לשמור ולעשות, ללמוד על מנת ללמד (ראשי תיבות אדם לעמ"ל יולד, ללמוד על מנת ללמד), אין לך חסד גדול מזה, שאדם מעשיר אחרים מהעושר הרוחני שנתן לנו ה' יתברך, וכמו שאמר רבי יהושע בן לוי, כל המלמד את בן בנו תורה, מעלה עליו הכתוב כאילו קבלה מהר סיני, שנאמר "והודעתם לבניך ולבני בניך". וזהו רק אם מלמד את נכדו בן בנו תורה. אבל אם מלמד אחרים, אפילו הקדוש ברוך הוא גוזר גזירה, מבטלה בשבילו, וכל זאת עבור השפע שמשפיע מטובו לאחרים.

חג שמח!

דעת חכמה ומוסר, ובתוספת ועריכה של הרה"ג דוד שאלתיאל שליט"א.