דבר תורה ליום שלישי כ' ניסן תשס"ט 14 באפריל 2009

פרשת השבוע - פרשת תזריע

נאמר בפרשה: "והצרוע אשר נגע בו נגע צרעת, בגדיו יהיו פרומים, וראשו יהיה פרוע, ועל שפם יעטה, וטמא טמא יקרא".

רבותינו מבארים, כי נגע הצרעת היה בא לאדם בעון לשון הרע וגסות הרוח. והכוונה בזה, שאם אדם ראה אצל חבירו איזו הנהגה או איזה דבר שלא מצא חן בעיניו, או אפילו ראה אותו עושה עבירה, והוא הולך ומספר זאת לכל מי שיראה, ומעביר את הדברים הלאה, וזאת בכדי לבזות את אותו אדם, זהו עון לשון הרע החמור מאד. ועון גסות הרוח, היא הגאווה הפוקדת את האדם מידי פעם, והוא מתגאה על חביריו, הן בעבודה, והן בלימודים, ואפילו בין כתלי בית המדרש אם הוא מתגאה על חבירו, הרי בזה הוא עושה איסור. וכל שכן זה המתכבד בקלון חבירו, שעונשו גדול מאד. ואפילו בדברי תורה אסור בהחלט להתכבד בקלון חבירו, וכגון מי שהוא שואל את החכם שאלה ברבים והוא יודע שהחכם לא ידע להשיב לו, ואז הוא עצמו משיב את התשובה, וכל זה בכדי להראות שהוא חכם במה שאפילו הרב אינו יודע, כל העושה כן אין לו חלק לעולם הבא.

והנה אם נתבונן נראה, כי כל אלו העוונות שהאדם חוטא בהם, אין ההנאה במעשה אותה העבירה אלא לרגע קט בלבד, שבשעה שהוא מספר לשון הרע או מתגאה, יש לו מעט סיפוק ממעשיו, אבל לאחר שנגמר אותו המעשה, מיד הוא ההנאה מתפוגגת ולא נותר ממנה שום רושם. ודומה מעשה דיבור לשון הרע להכשת הנחש, שמיד לאחר שהנחש מכיש כבר אין לו שום הנאה ממה שפעל.

עונש זה של נגע הצרעת הוא לתועלת נפשו של האדם לרפאות את הנפש מתחלואיה, כי על ידי הנגעים נעשה האדם מושפל ומבוזה, ונוצר בו מצב נפשי המונע ממנו להכשל שוב באותם החטאים שכבר חטא בהם. וכגון אדם שהיה נכבד ומקובל מאד בחברה, וכעת הוא נכשל בעון לשון הרע ובגסות הרוח בצורה קבועה, הרי מיד היו באים עליו נגעים של נגע צרעת, והיה מיד מושפל ומרוחק מכל הסובבים אותו, וכל החברה היתה קוראת עליו "טמא טמא", וכל זאת בגלל שטות שעשה שדיבר לשון הרע על חבירו, ובודאי כעת הוא מתבונן על מעשיו ומחרט עליהם, ומתוך כך היה כדאי לו כל מה שבא עליו, כדי לזככו להגיע שלם לעולם האמת.

ומעתה מובן מה שאמרו במשנה במסכת עדיות, שאמרו לו לרבי עקיבא, חזור בך מכמה הלכות שאנו חלוקים עליך, ובתמורה נמנה אותך אב בית דין עלינו, אמר להם רבי עקיבא, מוטב לי שאקרא כל ימי שוטה, ולא אהיה רשע שעה אחת אצל המקום, שלא יאמרו בשביל שררה חזר בו. רואים אנו את ההבנה של רבי עקיבא, שטוב לו לאדם להקרא כל ימיו שוטה בעיני הבריות, ובלבד שלא יהיה רשע שעה אחת לפני ה' יתברך.

והנה אם אנו מתבוננים באורח חיינו, נמצא כי חיים אנו בהיפוך גמור מהכרת אמת זו, שהרי כל אחד מאיתנו חי כפי שנוח לו וערב לו, שבוי ממש תחת ממשל המדות הרעות, ובגלל איזה פחד מאי כבוד מדומה, מוכנים בני האדם להפקיר את הנשמה הקדושה. מזלזלים בקיום המצוות בגלל רדיפת הכבוד, ומה יאמרו הבריות, ולא נעים מהחברה. ובגלל סיבות אלו ודומיהן עוזבים את התורה וקיום המצוות ושוקעים בחיי החומר. ממש הפוך ממה שצריך היה להיות. והכל בגלל רגע אחד של אי התגברות, נכנסים לחיי רשעות לכל ימי האדם ח"ו.

ה' נותן לאדם כח ויכולת להלחם בצורת חיים מסולפת זו הנוגדת את חיי התורה ולתועלת האדם ושלימותו. אם אדם מתמיד להתבונן במצבו בעולם הזה כפי שהתורה הקדושה דורשת ממנו, לקיים את נפשו אשר היא חלק אלוה ממעל המתלבש בגוף ישראל למשך זמן מסויים, ולתת לה את מה שהיא רוצה להנאת הנשמה, ולא להפקיר אותה בהבלי העולם הזה, בזה הוא זוכה להתגבר על מדותיו ולעתים ברגע אחד הוא זוכה לחיי נצח ממש.

וככל שהאדם מרבה להיטיב עם נשמתו ונותן לה את מה שהיא נהנית ממנו בקיום התורה והמצוות, כך ימעט להשתעבד לרצונות הגוף ולדרישותיו הגשמיות, ואז הוא יהיה שליט על כוחות נפשו וחייו יהיו חיים מלאי סיפוק ושמחה.

שבת שלום

ערוך על פי מאמרו של הרה"ג דוד שאלתיאל שליט"א, עפ"י חכמת המצפון.