דבר תורה ליום שלישי כ"ח אדר תשס"ט 24 במרץ 2009

פרשת השבוע - פרשת ויקרא

נאמר בפרשה: "אֲשֶׁר נָשִׂיא יֶחֱטָא וְעָשָׂה אַחַת מִכָּל מִצְוֹת ה' אֱלֹהָיו אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה בִּשְׁגָגָה וְאָשֵׁם, אוֹ הוֹדַע אֵלָיו חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא בָּהּ, וְהֵבִיא אֶת קָרְבָּנוֹ שְׂעִיר עִזִּים זָכָר תָּמִים, וְסָמַךְ יָדוֹ עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר וְשָׁחַט אֹתוֹ בִּמְקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁחַט אֶת הָעֹלָה לִפְנֵי ה' חַטָּאת הוּא, וְלָקַח הַכֹּהֵן מִדַּם הַחַטָּאת בְּאֶצְבָּעוֹ וְנָתַן עַל קַרְנֹת מִזְבַּח הָעֹלָה וְאֶת דָּמוֹ יִשְׁפֹּךְ אֶל יְסוֹד מִזְבַּח הָעֹלָה, וְאֶת כָּל חֶלְבּוֹ יַקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה כְּחֵלֶב זֶבַח הַשְּׁלָמִים וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן מֵחַטָּאתוֹ וְנִסְלַח לוֹ".
רבותינו בגמרא במסכת הוריות (דף י עמוד ב) עומדים על השינוי בלשון שנאמרה בפסוק, "אשר" נשיא יחטא, ולא נאמר כדרך שנאמר בכל הפסוקים, "ואם נפש אחת", "ואם כל עדת ישראל ישגו", שהרי כאן נאמר "אשר נשיא יחטא", ואם כן מהו פשר השינוי בלשון התורה בפסוק זה?, אמר רבי יוחנן בן זכאי, אשרי הדור שהנשיא (המלך) שלו מביא קרבן על שגגתו, שאפילו שעה עבירה בשוגג, לא אומר לעצמו, הן אנ ימלך, ולא מכבודי לקחת קרבן לבית המקדש ולהתבייש בפני הכהנים המקריבים את הקרבנות, אשריו שלבו כפוף לה' יתברך והוא מביא קרבן על שגגתו. כל שכן הדיוטות שיהיה לבם כפוף.
כלומר, שהמלך במעשיו משפיע השפעה עצומה על בני עמו שידעו איך יהודי צריך להתנהג, שאם עשה איזה עוון ועבר על אחת מבל מצוות התורה בשוגג, עליו להכניע את עצמו ולהראות שהוא כפוף למלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא. ואם בשוגג כך, כל שכן שאם יעבור על איזו עבירה במזיד עתיד הוא לחזור בתשובה לפני ה'.

ולכאורה יש להקשות, מה פשר הדברים "אשרי הדור שהמלך שלו מביא קרבן", במה יהיה הדור מאושר בכך שמלכו מביא קרבן, איזה קשר יש בכלל בין הקרבן שמביא המלך לאושר של בני דורו?

בטבע האדם, ככל שהוא גדול יותר מחבירו, יצרו גדול ממנו, ואם הוא גדול בחכמה יצרו קשה פי כמה. וכן אם הוא גדול באושר ובשררה יצרו גדול יותר משאר בני אדם. וכל שכן מי שזכה והגיע מחמת מעלתו לתפקיד מלך על ישראל, שעבר כבר את השלבים בחיי האדם ועלה ונתעלה הרבה מאד, ונעשה תלמיד חכם מופלג על כל ישראל, ועשיר מופלג והכל תחת ידו, שבודאי יצרו גדול מאד, והוא עלול בחטאו לגרום להשפעה הרסנית ביותר.

והנה המלך טעה ועבר עבירה בינו לבין עצמו, ויתכן שאין איש יודע על דבר חטאו של המלך, וכעת הנה הוא בא ומתייצב בבית המקדש ומודיע כי עליו להביא קרבן על חטא שחטא בו, והוא מודה בחטאו ומקריב קרבן. הרי בקלי קלות יכול היה לתרץ לעצמו אין סוף תירוצים מדוע עליו להשתמט מחובה זו, ובכל זאת הוא אינו נוהג כן, ומכניע את עצמו בגבורת ארי ובא ומביא קרבן. ועל כן אין ספק שמייד הוא משפיע השפעה עצומה על בני דורו שממנו יראו וכן יעשו, וחודרת בלבם התודעה שיש מלך על הכל והוא מושל בכל והכל שלו. ועל כן נאמר אשרי הדור שמלכו מביא קרבן על חטאו.

בגמרא במסכת נדרים (מט:) מובא מעשה ברבי יהודה בר אילעאי, שהיה עני מרוד ולא היו לו אפילו בגדים להתכסות בהם. פעם אחת הלכה אשתו לשוק, וקנתה צמר וטוותה ממנו חוטים ותפרה מעיל פשוט. וכשהיתה היא יוצאת לשוק, היתה מתכסית באותו המעיל, וכשהיה הוא יוצא לשוק, היה הוא מתכסה במעיל והיא היתה יושבת בביתה. (ואותו בגד היה מתאים גם לאיש וגם לאשה, כמו שכתב המהרש"א, שאם לא כן יש איסור בלבישת מעיל כזה כמו שביארנו כבר בהלכה יומית).

פעם אחת גזר רבן שמעון בן גמליאל תענית, וכל העם וכל חכמי ישראל הגיעו לעצרת שגזר רבן שמעון בן גמליאל. ורק רבי יהודה ברבי אלעאי לא הגיע. שאל רבן שמעון בן גמליאל מדוע זה לא הגיע חבירנו רבי יהודה? אמרו לו, מפני שאין לו מעיל להתכסות בו. שלח אליו רבן שמעון מעיל שיתכסה בו, וסירב רבי יהודה לקח את המעיל, מפני שלא היה רוצה להנות משל אחרים. כדבר שנאמר "שונא מתנות יחיה". אמר רבי יהודה לשליח שהגיע אליו, אל תחשוב שאני עני, ומיד הרים את המחצלת שהיה יושב עליה, והראה לו כמה כסף וזהב שהיה מוחבא מתחת למחצלת, אלא שאיני רוצה להנות מן העולם הזה. וכתב רש"י, שבאמת היה רבי יהודה עני ואביון, אלא שנעשה לו נס ונברא המטמון מתחת למחצלת, שלא יתבייש רבי יהודה.

והנה התנהגותו של רבי יהודה היתה משפיע על כל בני דורו ועל כל חכמי ישראל שהיו יושבים איתו בישיבה. הגמרא במסכת סנהדרין (כ.) דורשת על הפסוק "שקר החן והבל היופי אשה יראת ה' היא תתהלל", "שקר החן", זה דורו של משה רבינו, והבל היופי, זה דורו של חזקיהו מלך יהודה, שהיו בקיאים כל ישראל בדיני טומאה וטהרה בימיו. "אשה יראת ה' היא תתהלל", זה דורו של רבי יהודה ברבי אלעאי, שהיו ששה תלמידים מתכסים בטלית אחת ועוסקין בתורה. ומבואר אם כן שדורו של רבי יהודה היה המובחר שבדורות מבחינה מסויימת, ובכל זה זכו בני דורו מפני שהיו מושפעים מהתנהגותו של רבי יהודה, שהחדיר בכל ישראל את ההבנה, שיש להסתפק במועט, והעיקר הוא לעסוק בתורה ולקיים את מצוותיה, ואפילו אם קשה, צריך להמשיך לעבוד את ה' בכל מחיר ובכל תנאי. וזכה דורו יותר מדורו של משה רבינו ודורו של חזקיהו מלך יהודה.

אשרי המנהיגים של הדור שמשפיעים על בני הדור בהנהגתם בדרך ארץ, ומודים על האמת ואינם בורחים כאשר הם צריכים לתת תשובה על מעשיהם. ובדרך אגב נזכיר, כי גם בזמנינו עלינו ללמוד מגדולי התורה שלנו איך הם מכניעים עצמם תחת רצון ה' יתברך ואינם מתביישים לחזור בה ולהודות על האמת כשיש בכך צורך. ולדוגמא, הנה מרן רבינו הגדול רבי עובדיה יוסף שליט"א, כל ימיו היה מורה ובא בשיעוריו ובחבוריו בדיני פרוזבול להלכה כשיטה אחת, ובכל זאת בזקנותו הודה ולא בוש שיש לפסוק אחרת. כי הנה מרן השלחן ערוך כתב שתלמידי חכמים אינם חייבים לכתוב פרוזבול בכדי שלא ישמטו חובותיהם בשביעית, ודי להם במה שימסרו את החובות זה לזה בעל פה, שיאמרו בפני חבריהם שהם מוסרים את כל חובותיהם לבית דין פלוני, ודי בזה. (אולם זהו רק באופן שאין ברירה ואין זמן לכתוב פרוזבול כדין), וכל ימיו היה מרן שליט"א אומר, שהדין כן רק לגבי תלמידי חכמים, אבל סתם בני אדם חייבים לכתוב פרוזבול ממש ולא די להם במסירת החובות בעל פה. אולם כאשר היה מרן שליט"א כבן שמונים ושבע שנים, חזר לעיין בסוגיא זו, וראה את דיעות הפוסקים בענין זה, וכתב בספרו שכעת הוא חוזר בו, ולהלכה יש להורות כדעת הפוסקים שאף שאר בני אדם יכולים למסור חובותיהם בעל פה במקום שאין להם שהות לכתוב פרוזבול. וכל זה אחרי ששנים על גבי שנים היה מורה אחרת, אף על פי כן בראותו שהדעת נותנת יותר לפסוק כדעת הפוסקים בשיטה שכנגד, מיד חזר בו ולא היה לו שום מחשבה חלילה להטות את הדין מחמת דעתו האישית. ודוגמאות כאלה יש למכביר.

אשרי הדור שזוכים ורואים את הגדולים משפיעים על הקטנים, ומהם השפעה חיובית על כל כלל ישראל.

שבת שלום.