דבר תורה ליום שלישי ט' שבט תשס"ט 3 בפברואר 2009

פרשת השבוע - פרשת בשלח

נאמר בפרשה: "וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה, הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם וְיָצָא הָעָם וְלָקְטוּ דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ, לְמַעַן אֲנַסֶּנּוּ הֲיֵלֵךְ בְּתוֹרָתִי אִם לֹא וכו'. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, בְּתֵת יְהוָה לָכֶם בָּעֶרֶב בָּשָׂר לֶאֱכֹל וְלֶחֶם בַּבֹּקֶר לִשְׂבֹּעַ, בִּשְׁמֹעַ יְהוָה אֶת-תְּלֻנֹּתֵיכֶם אֲשֶׁר-אַתֶּם מַלִּינִם עָלָיו, וְנַחְנוּ מָה, לֹא עָלֵינוּ תְלֻנֹּתֵיכֶם כִּי עַל יְהוָה.  וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-אַהֲרֹן אֱמֹר אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, קִרְבוּ לִפְנֵי יְהוָה  כִּי שָׁמַע אֵת תְּלֻנֹּתֵיכֶם".

רבותינו בגמרא במסכת יומא (עה:) אמרו, מתחילה היו ישראל דומים לתרנגולים המנקרים באשפה, בא משה וקבע להם זמן סעודה. אנה אנו רואים, שדימו רבותינו את סדר אכילתם של ישראל במדבר שהיה בכל זמן, כסדר האכילה של תרנגולים המנקרים באשפה.

והדבר ברור שלא באו חלילה רבותינו לדבר בסגנון מזלזל כלפי אבותינו הקדושים שהיו במדבר, שנקראו כולם דור דיעה, וזכו לראות בסוד ה', אלא כוונת רבותניו היא שכך היתה המציאות באכילה של ישראל לפני ירידת המן מן השמים, שהיתה האכילה כמו אכילה של תרנגולים וכדלהלן.

באמת שכך הוא הדבר בכל הענינים הגשמיים של בני האדם, שאם הדברים נעשים ללא שכל של תורה, וללא שייכות לתורה ולמוותיה, אז דומה האדם בכל הנהגותיו לבהמה, שגם היא אוכלת לקיום גופה, ומותר האדם מן הבהמה אין, אלא אם הולך האדם ומעלה את מעשיו לדרגת בני אדם, בכך שצרכיו נעשים מכשיר לקיום התורה הקדושה. רבותינו בקשו להבליט את  הרעיון הזה, ולכן כינו את אכילת בני ישראל לפני מתן תורה "אכילה כתרנגולים", שהיו אוכלים באותו אופן שאוכלים גם שאר האומות, שאין שום שייכות לרוחניות במעשיהם הגשמיים, אבל אחר שנתקדשו ישראל יותר ויותר, זכו שאכילתן היא כקרבן על גבי המזבח. וכן הדבר גם בימינו אנו, שאדם שהוא עובד את ה', נמצאת אכילתו מכשיר לקיום התורה, ומתקדשת אותה האכילה בקדושת המצוות, ומי שאוכל רק בכדי לאכול, אכילתו היא כאכילה של תרנגול, שהיא דבר פחות מאד.

והנה ענין זה בולט מאד ביהדות, שהרי אין עוד דת אחת כמונו, שלא רק שאינה שוללת את הנהגות העולם הזה, אלא אדרבא, רוב עניני העולם הם מצוה עלינו לקדשם. שהרי הנוצרים מתיחסים לענין הנשואים כדבר מגונה, עד שהכמרים שלהם, שהם הנעלים ביותר מבחינה דתית אצלם, אינם נושאים נשים כלל, וכן המוסלמים אוסרים על עצמם שתית יין שהוא דבר גשמי מאד המביא לתענוג לכאורה מיותר ולעתים גם לשכרות שהיא מאוסה מאד, ואילו בדתינו, חובה על כל אדם נעלה כמה שיהיה לישא אשה ולהוליד בנים. וכן מצוה עלינו לקדש את השבת ואת המועדים בשתית יין. כי בראייתנו את הענינים הגשמיים, אנו רואים את האופן שבו ניתן לקדש את אותם המעשים, שכשנושא אדם אשה מפני שכך צותה התורה, והוא מקים איתה בית נאמן בישראל על אדני התורה, הרי כל ביתו הופך לקודש קודשים וה' יתברך שמח בכל מעשיו, וכן על זה הדרך.

משה רבינו תיקן לעם ישראל "סעודות קבועות", שכך היא דרכה של תורה, שלא תהיו כל היום מחפשים אחר אוכל, אחר תאוות פשוטות, אלא "לחם בבוקר לשבוע", ואיזה לחם? "לחם אבירים אכל איש", לחם של מלאכי השרת, וכשהיו אוכלים היו נהנים מזיו השכינה.

והנהגה זו המשיכה משה ריבנו לעד ולעולם, כמו שנאמר "קח צנצנת אחת ותן שמה מלא העומר מן, למען ידעו דורותיכם". בכל דור ודור אדם שמאפשר לעצמו ללכת בכל רגע ורגע אחר תאוותיו ואינו שולט ביצרו, הרי הוא כתרנגול מנקר באשפה, אבל אם הוא מרסן עצמו, ומספק לעצמו צרכי העולם במדה נכונה, הרי הוא מתנשא למדרגת מלאכי השרת.

ודברים אלו מעשים בכל יום הם, שלפעמים רואים אנשים של צורה, שהם כולם אומרים הוד והדר, וכשרואים אותם כשהם באים לאיזו תאוה, במסעדה או בחתונה וכדומה, הרי הם הופכים עורם ונעשים וכבהמות נדמו, שעוסקים ראשם ורובם באוכל כאילו לא ראו אוכל מימיהם, והם מחללים שם שמים בפרהסיא, בבחינת חטוף ואכול. עליהם יכונו דברי חז"ל "כתרנגול המנקר באשפה". ובאותה הסעודה ובאותו מקום, רואים אדם אחר, המתנהג בדרך ארץ ובסבלנות, ואינו חוטף ומכבד את רעיו לשלחן, לעיו נאמר "לחם אבירים אכל איש", שאוכל כדרכה של תורה בדרך ארץ וסבלנות. וכן הדבר בשאר תאוות העולם. ובזה הוא מקדש שם שמים במעשיו.

רבותינו אומרים ביומא (עו:), אדם שותה יין כשורה, משמחו ונעשה ראש, לא זכה, משמחו נעשה רש. כלומר, אותו היין, יכול לעשות את האדם מאושר, ויכול להביאו לעניות, ודבר זה תלוי בכוונת השותה ובהנהגתו.

אנו בערב ט"ו בשבט, נוהגים לאכול מפירות הארץ בליל ט"ו בשבט, כאשר יבואר בהלכה יומית ביום ראשון בעזרת ה', אשרי אדם המקדש עצמו ומקדש את שלחנו, ומכוין בברכות הנהנין שמברך על הפיורת כראוי, ומברך במתינות, כי הברכות הן החשובות ביותר בליל זה, ויאמר דברי תורה על שלחנו, אם בעניני אגדה, ואם מעניני הלכות הברכות, אם עשה כן, אשרי חלקו, ואם לאו, כל אכילתו בליל זה היא חסרת משמעות, אין בה לא טען ולא ריח.

אשרי אדם ש"תופס את הענינים בידים", ועושה סדר בדברים, ואומר דברי תורה מקדש עצמו ושאר הסובבים אותו, וטוב לו וטוב לעולם כולו.

שבת שלום.

ערוך מתוך מאמרו של הרה"ג דוד שאלתיאל שליט"א.