דבר תורה ליום שלישי י"ז טבת תשס"ט 13 בינואר 2009

פרשת השבוע - פרשת שמות

נאמר בפרשה: " וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ מִצְרַיִם לַמְיַלְּדֹת הָעִבְרִיֹּת, אֲשֶׁר שֵׁם הָאַחַת שִׁפְרָה וְשֵׁם הַשֵּׁנִית פּוּעָה. וַיֹּאמֶר בְּיַלֶּדְכֶן אֶת-הָעִבְרִיּוֹת וּרְאִיתֶן עַל-הָאָבְנָיִם אִם-בֵּן הוּא וַהֲמִתֶּן אֹתוֹ, וְאִם-בַּת הִוא וָחָיָה. וַתִּירֶאןָ הַמְיַלְּדֹת אֶת הָאֱלֹהִים, וְלֹא עָשׂוּ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵיהֶן מֶלֶךְ מִצְרָיִם וַתְּחַיֶּיןָ אֶת-הַיְלָדִים וכו',  וַיֵּיטֶב אֱלֹהִים לַמְיַלְּדֹת וַיִּרֶב הָעָם וַיַּעַצְמוּ מְאֹד. וַיְהִי כִּי יָרְאוּ הַמְיַלְּדֹת אֶת הָאֱלֹהִים וַיַּעַשׂ לָהֶם בָּתִּים".

הנה רבותינו גילו לנו מיהן אותן המיילדות הצדקניות שהיו במצריים, אלו יוכבד ומרים אשר שמעו את גזירת פרעה להמית את הילדים הזכרים תיכף ומיד עם לידתם, והן, לא רק שלא שמעו בקולו של פרעה לרצוח את הילדים, אלא אף היו מחיות את הילדים, וכמו שדרשו חז"ל, "שפרה" על שם שהיתה משפרת את הוולדות, מלבישה אותם ורוחצת אותם וסכה אותם, ומאכילה אותם ועושה כל צרכיהן, היא וחברותיה. ו"פועה", שהיתה שרה לתינוקות שיהיו בשמחה תיכף עם בואם לעולם הזה, ושמחה זו תלווה אותם כל חייהם.

נמצינו למדים, כי שתי נשים אלו מסרו את נפשן ממש למען עם ישראל, על קידוש שמו של השם יתברך, ובזכותן עם ישראל שרד את הגזירה האיומה של העריץ הרשע פרעה המלך. וכמו שאמרו רבותינו "כל המציל נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא, כל שכן אלו, שהחיו רבים רבים מישראל, שכאילו בנו עולמות הרבה.

ואף על פי כן, כשהתורה מספרת לנו על מעשיהן של המילדות, אין היא מהללת את עצם ההצלה שהית הכרוכה במסירות נפש, אלא על מהותן של נשים אלו, ועל הגורם שהביא אותן למעשה נאצל זה: "ותראן את האלהים", שהיתה להן יראה מה' יתברך. וכן הכתוב אומר במתן שכרן של נשים אלו: "ויהי כי יראו המילדות את האלהים, ויעש להן בתים", (אלו בתי כהונה ובתי מלכות). משמע שעיקר מעלתן והשכר שאליו הן היו ראויות, הוא יראתן את האלקים, ולאו דוקא עצם המעשה שהיה כרוך במסירות נפש ממש, אלא שאותו המעשה נבע מכח יראת ה' שהיתה תקועה בלבותיהן.

כי אדם בעולם הזה, יכול לעשות הרבה מעשים טובים, אפילו מעשי מצוה ממש, צרכי ציבור, עזרה לזולת, ועוד ועוד, אך אם אין אדם עושה מעשים אלו מתוך אמונה ויראת ה', הרי הוא דומה לאומות העולם שעושים הרבה מעשים טובים, אך כוונתם היא רדודה ביחס למי שעושה מעשיו מתוך אמונה ויראת ה'. אדם שעושה מעשה מתוך יראת ה', מעשיו גודלים וערכם הוא לאין שיעור ממי שעושה מעשיו שלא לשם שמים.

וכמו כן מצאנו בגמרא במסכת שבת (לא.), שכשמכניסים את האדם להתדיין בבית דין של מעלה אחר יציאת נשמתו מהעולם, שואלים אותו, נשאת ונתת באמונה? קבעת עתים לתורה? עסקת בפריה ורביה? צפית לישועה? פלפלת בחכמה? וכו', ואפילו אם כל השאלות ענה בחיוב, אם יראת ה' היא אוצרו, זוכה לחיי העולם הבא, ואם לא, לא. עד כאן דברי הגמרא.

וההסבר בזה הוא פשוט, שאפילו אם אדם יעסוק כל חייו בתורה, וכל משאו יהיה באמונה, אם עשה דברים אלו שלא לשם שמים, אלא מתוך רגשות ירודים יותר, כמעט שניתן לומר כי אין ערך למעשיו, וחבל על כל ימיו שהעביר במעשים טובים שלא ידע לעשותם בכוונה הנכונה, "שיהיו כל מעשיו לשם שמים", כלומר, מתוך יראת ה' והאמונה בו.

ומובא בגמרא משל על זה, לאדם שאמר לחבירו, יש לי בור חטים, ואני מבקשך שתעלה חטים אלו מן הבור למחסן. הלך חבירו והעלה את החטים. שאל אותו, האם בשעה שהעלת את החטים ערבת בהן מעט חומטון? (שהוא מן עפר שהיו מערבין בחטים שלא יתליעו), ענה לו שלא עירב. אמר לו, מוטב היה שלא העלת את החטים, כי כעת אין ספק שכל החטים ירקבו במחסן.

כך מצוות ומעשים טובים של האדם, שאם מעשיו אינם מתובלים ביראת ה', כל מעשיו כמעט אינם שוים כלום. וזו היתה מעלתן של המיילדות, שעשו מסירות נפש נפלאה, ומעשה נאצל מאד, והמקור שממנו נבעו מעשיהן, היה יראת ה', כי רצון ה' הוא להחיות ילדים אלו.

שבת שלום.

ערוך עפ"י מאמרו של הרה"ג דוד שאלתיאל שליט"א.