דבר תורה ליום שלישי כ"ז חשון תשס"ט 25 בנובמבר 2008

פרשת השבוע - פרשת תולדות

נאמר בפרשה: "ויאמר עשיו, הנה אנכי הולך למות, ולמה לי זה בכורה". אמרו רבותינו בגמרא במסכת ברכות (דף ה.), לעולם ירגיז אדם יצר הטוב על יצר הרע, אם נצחו, מוטב, ואם לאו, יעסוק בתורה. נצחו מוטב, לא נצחו, יקרא קריאת שמע, נצחו מוטב, לא נצחו, יזכור לו יום המיתה. וביאור דברי רבותינו בזה הוא, שאם אדם עוסק בתורה הרי סגולת התורה להחליש כח התאווה והעבירה, ובזה יוכל לנצח את יצרו הרע. ואם לא יצליח בכך להכניע את יצרו הרע, יקרא קריאת שמע לקבל עליו עול מלכות שמים. ואם גם זה לא עזר לו ועוד מתגרה בו השטן, יזכיר לעצמו את יום המיתה, שכיון שמתבונן אדם בסופו למיתה, בודאי שעל ידי זה יוכל להכניע את יצרו הרע ויעשה את רצון ה'.

אם אנו מתבוננים בפסוקים שלפנינו, אנו עומדים משתאים, עשיו הרשע מזכיר לעצמו את סגולת זכרון יום המיתה, שהיא הסגולה הגדולה ביותר למנוע את עצמו מעשיית עבירה, ותיכף אומר "למה זה לי בכורה", מה אני צריך את כל העסק של עבודת הבכורים והקרבנות.

אותה התרופה ליצר הרע ש"צדיקים ילכו בה", עליה נאמר גם "ופושעים יכשלו בם", כמו שנאמר בפסוק (ישעיה כב) "אכול ושתו כי מחר נמות", הרשעים, כאשר הם באים לזכרון יום המיתה, הם מרבים לעסוק בעוונות, עשיו הרשע, החליף את הבכורה היקרה כל כך, ומה קיבל תמורתה, נזיד עדשים, ממש דבר פלא, מוכר את בכורתו ומעלתו הרוחנית היתירה שהיתה בו בשביל דבר פעוט כל כך.

וכי תאמר, שמא עשיו לא ידע את ערכה הרב של הבכורה, אין הדבר כן. שהרי נאמר מייד אחר כך בפסוק "ויצעק צעקה גדולה ומרה, את בכורתי לקח", משמע שידע עשיו את ערכה של הבכורה. וכל כך היתה אותה הצעקה גדולה, עד שאמרו רבותינו שמחמת הרושם הגדול שעשתה אותה צעקה, היה צריך מרדכי היהודי לצעוק כנגדה, כמו שנאמר גם לגבי צעקתו שהיתה "צעקה גדולה ומרה", לכפר על העוול שנעשה כביכול לעשיו. ועל אף כל זאת הפסיד עשיו את הבכורה, וכל כך למה, מפני שלא יכול היה להתגבר על תאוות האכילה שהיתה בו באותו רגע, ומחמת אותה האכילה הפסיד ענין נצחי.

החיים מלאים נסיונות קשים, אדם רק פותח את דפי העיתון וכבר הוא רואה הצעות שונות ומשונות לנופש במקום בלתי ראוי, ולאכילה במסעדה שאינה כשרה כראוי, שהבשר שם אינו חלק, ואף על פי כן הוא אינו שם על לב ומתפתה והולך אחר תאווה של רגע אחד, ומפסיד מעלות גדולות של נצח.

אך אדם שלבו פתוח, לא יתפתה במהרה בעבור הנאה שהיא רק לרגע אחד. יעקב אבינו ידע, כי בעת שתתקוף את עשיו תאוות האכילה, של מאכל טעים כמו שהכין לו, יסכים עשיו לוותר אף על מעלות גדולות, ועל כן פיתהו וקנה ממנו את בכורתו, וכמו כן כל אדם, אף שאין הדבר מוחשי כל כך כמו שהיה אצל עשיו הרשע, מכל מקום כך הוא הדבר בכל נטייה אחר מחשבה דמיונית של הנאות העולם, כנגד הליכה בדרך ה', שההפסד בסופו של יום, הוא גדול לבלי שיעור.

אשרי אדם שיודע לשמור עצמו, ואינו נופל בפגעי הזמן!

שבת שלום.