דבר תורה ליום ראשון י"ב אלול תשע"ד 7 בספטמבר 2014

פרשת השבוע - פרשת כי תבא

בפרשתינו נצטוינו במצות הבכורים (הפירות הראשונים. בכורים לשון בכורה, כמו שהבן הראשון נקרא בכור), שהיה מביא כל אדם מיבולו בזמן שהיה בית המקדש קיים, וכמו שנאמר "ולקחת מראשית כל פרי האדמה אשר תביא מארצך אשר ה' אלהיך נותן לך, ושמת בטנא" וכו'.

מצות הבאת הבכורים היא מצות עשה, שאדם יורד לתוך שדהו ורואה תאנה שבכרה, או אשכול ענבים שביכר (שגדל ראשון), כורך עליה גמי (מסמן את הפרי בעזרת גמי שקושר עליו עד שיגדל) ואומר הרי זו ביכורים. כמו שלמדנו במשנה במסכת בכורים, וכמו שפסק רבינו הרמב"ם (בפ"ב הי"ט). ומן התורה אין שיעור להבאת הבכורים, שיכול אדם להביא אפילו מעט ממה שביכר אצלו, אבל למעשה היו מביאים בעין טובה, סלסלה שלימה ומעוטרת, מלאה בפירות יקרים ומפוארים, לכבוד ה' יתברך.

ומבואר במשנה ובדברי הרמב"ם, איך היו נוהגים להביא הבכורים, שהיו מעלין את הפירות לירושלים ברוב עם, ובשיר וכלי שיר, וראשי הקהל והסגנים היו יוצאים לקראת מביאי הבכורים, וכשהגיעו לירשולים היו פוצחים בשירה גדולה "עומדות היו רגלינו בשעריך ירושלים", ובאותו יום היו כל בעלי אומנות שבירושלים עומדים מפניהם ושמחים שמחה גדולה.

ולכאורה הדבר תמוה קצת, שבשיל מצוה אחת של הבאת כמה פירות לכבוד ה' יתברך היו עושים רעש גדול כל כך, והיו שמחים כאילו הוא יום חג, והדברים צריכים ביאור.

והנה רבינו רש"י הקדוש, מבאר ענין הבאת הבכורים, שהיא בכדי שיכיר אדם טובה לה' יתברך על כל מה שנתן לו, וישמח בטובה שנתן לו ה', כרצון ה' יתברך (שחפץ שיעבדו אותו מתוך שמחה). ובאמת קצת קשה להבין את הדבר, שה' יתברך נותן לאדם את כל טובות העולם, והאדם בא ומכיר לו טובה בצורה פעוטה כל כך, על ידי הבאת סלסלה של פירות ותו לא. אבל כאשר אנו מתבוננים במצוה זו, אנו רואים כי באמת מצות הבאת בכורי הפירות היא מצוה גדולה שיש בה הכרה גדולה בטובת ה' יתברך, שהרי מי שטרח כל כך לגדל את הפירות, בודאי הפירות הראשונים יקרים בעיניו מאד, מה גם שבמצות הבכורים היה יורד לשדהו כבר בתחילת גידול הפירות, ובעודם קטנים היה טורח לסמן כל פרי ופרי בגמי, והיה דואג לעטוף את הפירות בעטיפה מיוחדת מפני המזיקים, כדי שיהיו הפירות נאים ביותר, והיה טורח לשים אותם בכלים נאים של כסף ושל זהב, והיה מקשט את הסלסלה בכל מיני קישוטים, וכולם יחד היו יוצאים לירושלים לקיים את המצוה בטוב לב, נמצא אם כן שמרוב העסק הגדול שהיו עושים ממצות הבכורים היו מכירים במעשיהם טובה גדולה לשם ה' יתברך.

ובאמת שזהו כלל גדול בכל המצוות, שכל מצוה ומצוה ניתן לעשותה בלב רדום, בלי שום רגש, רק לצאת ידי חובת המצוה, אך אז, דומה שכבר נפסדה כל התועלת מן המצוה, מה שאין כן, מי שעושה את המצוות בלב שמח, עם תוספות והידורים מיוחדים, בשמחה על שזיכהו ה' לעשות רצונו, הרי שלא רק שמצותו נעשית באופן היותר ראוי, אלא שגם על ידי זה גדלה לאין שיעור התועלת והשפע היוצא מן המצוה, כי ברור שמי שיביא בכורים, אך יעשה זאת בצורה חסרת רגש, כמעט לא עלתה בידו המצוה להודות לה' יתברך על הטובה שעשה בשבילו.

ומעשה ששמענו ממרן הרב זצ"ל (הכ"מ), שלאחר שכבר שככה מעט המחלוקת בין החסידים למתנגדים במזרח אירופה וברוסיה, החליט הגאון רבי אליהו אליעזר, שהיה מרבני המתנגדים, להזמין ליום השבת לבית הכנסת בעירו, את הגאון הצמח צדק מליובאביטש, שהיה אדמו"ר חסידי. בערב שבת, כשהלך הרב עם האדמו"ר לבית הכנסת, עברו דרך רחוב היהודים שבסופו בית הכנסת, והנה רואה הרב האדמו"ר בכל חנות וחנות, שלט המורה מה יש בה, כגון "מסעדה", "חנות לחומרי בנין", וכן על זה הדרך. והנה לקראת סוף הרחוב, רואה האדמו"ר חנות ועליה שלט "גלידה קרה בהשגחת ראש הרבנים", תמה האדמו"ר באזני הרב, מאי האי?, וכי כל כך יש חששות בגלידה, עד שצריך שראש הרבנים בעצמו ישגיח על תהליך הייצור?, ענה לו הרב, אכן כן, מפני שיש חששות גדולים בעירינו של חלב של גויים, וחומרים מייצבים אסורים, ולכן יש צורך בהשגחה קפדנית במיוחד בייצור הגלידה.

והנה בבית הכנסת, הכינו לכבוד האדמו"ר מקהלת ילדים שהיתה עונה לחזן בקול גדול בכל פעם שהציבור צריכים לענות לו בתפילה, וכל הקהל היו מתפללים מתוך כובד ראש אך השקט דממה, בכדי שלא להפריע למקהלה ולחזן, עד שהיתה נדמית התפילה יותר כאירוע מוזיקלי מאשר כמו התפילה הנהוגה בחצרות החסידים, המתפללים מתוך רגש ודביקות גדולה.

לאחר סיום התפילה, שאל הרב את האדמו"ר, איך היתה התפילה בעיני כבודו?, ענה לו האדמו"ר הצמח צדק בזו הלשון: "גלידה קרה בהשגחת ראש הרבנים". וזאת משום שלא מצאה חן בעיניו כלל התפילה שאינה מתוך רגש חם לעבודת ה'.

ומכאן עלינו ללמוד, כמה צריך האדם להתעורר לעורר עצמו, לשמוח ולשים לב בעשיית המצוות, שיהיו מעשיו רצויים לפני ה' יתברך, ויזכה לשפע הגדול הטמון במעשה המצוות

שבת שלום.