דבר תורה ליום חמישי י"ב אלול תשע"ה 27 באוגוסט 2015

פרשת השבוע - כי תצא

מאמרו של הרה"ג רבי יעקב ששון שליט"א, נכד מרן רבינו עובדיה יוסף זצוק"ל

נאמר בפרשה "כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךָ וּנְתָנוֹ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּיָדֶךָ וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ, וְרָאִיתָ בַּשִּׁבְיָה אֵשֶׁת יְפַת תֹּאַר וְחָשַׁקְתָּ בָהּ וְלָקַחְתָּ לְךָ לְאִשָּׁה".

בשבוע שעבר, קראנו פרשת שופטים. ובסיום הפרשה נאמר, "כִּי יִמָּצֵא חָלָל בָּאֲדָמָה אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לְרִשְׁתָּהּ נֹפֵל בַּשָּׂדֶה לֹא נוֹדַע מִי הִכָּהוּ, וְיָצְאוּ זְקֵנֶיךָ וְשֹׁפְטֶיךָ וּמָדְדוּ אֶל הֶעָרִים אֲשֶׁר סְבִיבֹת הֶחָלָל, וְהָיָה הָעִיר הַקְּרֹבָה אֶל הֶחָלָל וְלָקְחוּ זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא עֶגְלַת בָּקָר כו', וְהוֹרִדוּ זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא אֶת הָעֶגְלָה אֶל נַחַל אֵיתָן כו' וְעָרְפוּ שָׁם אֶת הָעֶגְלָה בַּנָּחַל, וְכֹל זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא הַקְּרֹבִים אֶל הֶחָלָל יִרְחֲצוּ אֶת יְדֵיהֶם עַל הָעֶגְלָה הָעֲרוּפָה בַנָּחַל, וְעָנוּ וְאָמְרוּ יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ אֶת הַדָּם הַזֶּה וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ, כַּפֵּר לְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר פָּדִיתָ ה' וְאַל תִּתֵּן דָּם נָקִי בְּקֶרֶב עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל וְנִכַּפֵּר לָהֶם הַדָּם, וְאַתָּה תְּבַעֵר הַדָּם הַנָּקִי מִקִּרְבֶּךָ כִּי תַעֲשֶׂה הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי ה'".

רבותינו בתלמוד ירושלמי במסכת שבת (פ"ב) דרשו על סמיכות הפסוקים, כלומר, מה השייכות בין פרשתינו לפרשה הקודמת לה. וכך אמרו רבותינו, כי אבותינו קודם שיצאו למלחמה, היו יושבים בית דין של מעלה, והיו דנים את בני ישראל אם הם נקיים משפיכ"ד, שרק אז הם ינצחו את אויביהם. ואם לאו, אז יהא הדם הנקי ששפכו עולה ומקטרג עליהם, והיה השונא מתגבר ושופך דמם במלחמה.

נמצא בדברי רבותינו שעוון שפיכות דמים, הוא היה הגורם הגדול שיפסידו ח"ו ישראל במלחמה. וכיוצא בזה מצאנו בדברי הנביא בספר מלכים, שדיבר אַחְאָב אֶל נָבוֹת לֵאמֹר, תְּנָה לִּי אֶת כַּרְמְךָ וִיהִי לִי לְגַן יָרָק כִּי הוּא קָרוֹב אֵצֶל בֵּיתִי, וְאֶתְּנָה לְךָ תַּחְתָּיו כֶּרֶם טוֹב מִמֶּנּוּ אִם טוֹב בְּעֵינֶיךָ אֶתְּנָה לְךָ כֶסֶף מְחִיר זֶה, וַיֹּאמֶר נָבוֹת אֶל אַחְאָב חָלִילָה לִּי מֵה' מִתִּתִּי אֶת נַחֲלַת אֲבֹתַי לָךְ, וכפי שמבואר בפסוקים, בא אחאב אל ביתו סר וזעף, וַיִּשְׁכַּב עַל מִטָּתוֹ וַיַּסֵּב אֶת פָּנָיו וְלֹא אָכַל לָחֶם, ואז שאלה אותו איזבל אשתו מדוע הוא עצוב, והשיב לה את כל אשר דיבר אליו נבות היזרעאלי. אמרה לו אשתו, אתה המלך, קום אכול לחם, ואני אתן לך את כרם נבות. ומה עשתה, שכרה שני עדי שקר בני בליעל שיעידו על נבות היזרעאלי שח"ו בירך את ה', והוציאוהו העם וסקלוהו. ואז קם אחאב וירש את כרם נבות.

והנה אחר זמן, היה "כיבוש", כי מלך ארם השתלט על רמות גלעד, והיה אחאב מלך ישראל חפץ לחזור ולכובשה ממנו. על כן פנה אל יהושפט מלך יהודה, וביקש ממנו להצטרף עליו למלחמה נגד מלך ארם. השיב לו יהושפט, כמוני כמוך כעמי כעמך כסוסי כסוסך, רק ביקש ממנו לדרוש את פי ה', אם יצליחו במלחמה אם לאו. הלך אחאב אצל נביאי הבעל, וכולם התנבאו לו, עלה רמות גלעד והצלח. והנה אז שלח ה' את הנביא מיכיהו, ויאמר אל המלך אחאב,  רָאִיתִי אֶת ה' יֹשֵׁב עַל כִּסְאוֹ וְכָל צְבָא הַשָּׁמַיִם עֹמֵד עָלָיו מִימִינוֹ וּמִשְּׂמֹאלוֹ, וַיֹּאמֶר ה' מִי יְפַתֶּה אֶת אַחְאָב וְיַעַל וְיִפֹּל בְּרָמֹת גִּלְעָד וַיֹּאמֶר זֶה בְּכֹה וְזֶה אֹמֵר בְּכֹה, וַיֵּצֵא הָרוּחַ (היא היתה רוחו של נבות היזרעאלי), וַיַּעֲמֹד לִפְנֵי ה' וַיֹּאמֶר אֲנִי אֲפַתֶּנּוּ וַיֹּאמֶר ה' אֵלָיו בַּמָּה, וַיֹּאמֶר אֵצֵא וְהָיִיתִי רוּחַ שֶׁקֶר בְּפִי כָּל נְבִיאָיו וַיֹּאמֶר תְּפַתֶּה וְגַם תּוּכָל צֵא וַעֲשֵׂה כֵן. וְעַתָּה הִנֵּה נָתַן ה' רוּחַ שֶׁקֶר בְּפִי כָּל נְבִיאֶיךָ אֵלֶּה וַה' דִּבֶּר עָלֶיךָ רָעָה.

אז צוה המלך אחאב, שיושיבו את מיכיהו בבית הכלא, ויאכילוהו לחם לחץ ומים לחץ, עד שיחזור בשלום מן המלחמה. ויאמר מִיכָיְהוּ אִם שׁוֹב תָּשׁוּב בְּשָׁלוֹם, לֹא דִבֶּר ה' בִּי!

ולבסוף מה אירע? שהמלך אחאב עמד על המרכבה שלו, וירה בו נעמן חץ, ומת המלך אחאב, ודמו נשפך בתוך הרכב שלו. וכשהביאו את רכבו חזרה, שטפו אותו, ובאו הכלבים ולקקו את דמו של אחאב, במקום בו הרגו את נבות היזרעאלי.

אם כן מצאנו, שבעבור זה ששפך אחאב דם חנם היה הדם הזה למקטרג עליו שיפסיד במלחמה.

ולכן נאמר בסיום הפרשה הקודמת פרשת עגלה ערופה, שיהיו ישראל נקיים מעוון שפיכות דמים, ועל ידי זה ינצחו במלחמה, שאם לא כן ודאי יפסידו. וכמו שנאמר, ואתה תבער דם הנקי מקרבך ועשית הישר בעיני ה'. שבזכות מה שיעשו הישר בעיני ה' יהיו נוצחים במלחמה. ובודאי שבכלל שפיכות דמים שצריכים ישראל להזהר ממנו, נכלל ענין הלבנת פנים, שפירשו בו רבותינו שאזל סומקא ואתי חיורא, הוא מעין שפיכות דמים, ויש להזהר בזה מאד.

ועומק הדברים, כי כל מלחמות ישראל שהיו בימי קדם, לא נצחו בזכות תכסיסי המלחמה ותחבולותיה, כי אף על פי שהיה עליהם להשתדל במלחמה, והתורה צותה שיעמידו צבא וכו', מכל מקום לא בחיל ולא בכח כי אם ברוחי אמר ה' צבאות, וכל מלחמות ישראל נעשו על ידי המלך ה' יתברך לבדו, כמו שאמר משה רבינו לעם ישראל על הים, התייצבו וראו את ישועת ה', שלא היה עליהם להלחם בכלי נשק נגד מצרים, רק עמדו על מקומם בבטחון חזק בה', ובזכות זה נצחו. כמו שנאמר, וּפַרְעֹה הִקְרִיב וַיִּשְׂאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת עֵינֵיהֶם וְהִנֵּה מִצְרַיִם נֹסֵעַ אַחֲרֵיהֶם וַיִּירְאוּ מְאֹד וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל ה', שתפסו אומנות אבותיהם והתפללו לה' וחזרו בתשובה שלימה, ובזכות זה נושעו.

וכל איש דעת מבין, כי כל נצחונותינו במלחמות, ועצם העובדה שעוד אנו נצבים כאן חיים היום, אין זה אלא בדרך נס, שה' יתברך הוא איש מלחמה, עמד לנו לעזרה בעת צרה. ומטעם זה גם דוד המלך עליו השלום, בעת שאמר לשאול המלך שהוא ילך להלחם עם גולית, לא אמר לשאול "ילך עבדך וילחם עם הפלשתי הזה, אלא אמר, ילך עבדך "ונלחם" עם הפלישתי הזה, כי המלחמה אצל ישראל נעשית מאליה על ידי ה' יתברך.

יש ענינים שנראים בעינינו תמוהים, וכי באמת כל הנצחון במלחמה הוא רק בידי ה'? והלא אנו רואים שיש צורך בטנקים ומטוסים יקרים, וטיים וכו'. אבל באמת שכך הדבר. ודוגמא לזה, שהרי המן שהיה יורד במדבר, היה בדרך נס מופלא, ואילו היינו רואים אנו את המן יורד, ודאי היינו מתפעלים מכך מאד. והנה בני ישראל במדבר, היו מורגלים במן, ובפרט אותם שנולדו במדבר, ואילו כאשר באו לארץ ישראל, ראו שאפשר לזרוע זרע, והוא נרקב, וממנו צומחת חטה, בודאי גרם להם הדבר להתפעלות עצומה, איך יתכן נס ופלא שכזה? שזורעים זרע ויוצאת ממנו חטה. אבל אנו להיפך,כי  בדבר שמורגלים בו אין אנו רואים את השגחת ה'. ולכן צריך לשים לב, ולעיין בדברים היטב, ולראות את כח מעשי ה' בכל דבר, גם כשהוא לבוש בענין טבעי.

אנו עומדים בימי חודש אלול, חודש הרחמים והסליחות, יסוד היסודות של אמונתינו, שבכח התורה ובקדושת התורה והמצוות, אנו זוכים לכל ההצלחות בעולם הזה, כי אין ישראל דומים לאומות בדבר זה, שהאומות, חלק ה' להם חלק בעולם הזה על פי טבע, אבל ישראל קדושים, כל מהותם קדושה וטהרה, באופן שאין אנו מבחינים בו בחיי היום יום, אך עלינו לדעת כי ישראל כחטיבה אחת כולם קדושים, ואין דבר אקראי שנעשה עמנו, רק הכל על פי השגחה פרטית מאת ה' מן השמים.

אזכרה ימים מקדם, שהיה מרן רבינו זקני זצוק"ל רואה חיילי ישראל מתפללים בבית מדרשו, שהיו מגיעים מידי פעם באקראי, היה מבקש אחר התפלה להכניסם אצלו, והיה דורש ושואל מהם לשלומם, ומה מצב הדת בבסיס בו הם מצויים, כי היה אוהב בכל לבו את כל ישראל, כי ידע קדושת כל יהודי, וידע כמה חשיבות מיוחדת יש בשמירת הדת בבסיסי הצבא, כי רק בזכות התורה והמצוות זוכים ישראל לנצח במלחמה. והיה אומר, כשרואים חייל, צריך לנשק אותו, שמוסר נפשו למען העם, אבל בודאי שהכל תלוי באמונה ובשמירת המצוות כאמור. וזה שכתוב "יעלזו חסידים וכו' רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם", שאף על פי שיש בידם חרב, בכל זאת השיר והשבח לה' יתברך.