דבר תורה ליום שני ד' סיון תשע"ז 29 במאי 2017

חג השבועות

מאמרו של הגאון רבי זבדיה כהן שליט"א, ראש אבות בתי הדין לתל אביב יפו, עבור "הלכה יומית".

אמרו רבותינו, (מדרש איכה פ"ג), בשעת מתן תורה, הלך הקדוש ברוך הוא בתחילה להר שעיר, אצל בני עשו, אמר להם, מקבלים אתם את התורה?, אמרו לו, מה כתוב בה? אמר להם, "לא תרצח". אמרו לו, הלא היא הברכה אשר בירך יצחק את אבינו עשו "ועל חרבך תחיה", ואם כן אין אנו יכולים בלא הרציחה!

הלך לו למדבר פארן, אצל בני ישמעאל, אמר להם, מקבלים אתם את התורה? אמרו לו, ומה כתוב בה?, אמר להם, "לא תגנוב", אמרו לו, והלא היא ירושה לנו מאבינו, שנאמר "ידו בכל ויד כל בו". אין אנו יכולים בלי לגנוב!

הלך אצל העמונים והמואבים, אמר להם, מקבלים אתם את התורה?, אמרו לו, ומה כתוב בה? אמר להם, "לא תנאף", אמרו לו, כל עיקר אומתינו היא ממזרות, שנאמר "ותהרין שתי בנות לוט מאביהן", אין אנו יכולים לחיות כך!

בא לו אצל עם ישראל, אמר להם, מקבלים אתם את התורה? אמרו לו, הן!, כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע! כלומר, מיד הסכימו לקיים את מצוות ה', עוד לפני שידעו בדיוק במה מדובר.

ואמרו רבותינו, שבשעה שהקדימו בני ישראל ואמרו "נעשה", ולאחר מכן "נשמע", באו שישים ריבוא מלאכי השרת לכל אחד ואחד מבני ישראל וקשרו לו שני כתרים על ראשו, אחד כנגד "נעשה", ואחד כנגד "נשמע".

משמעות האמירה "נעשה ונשמע", היא קבלה מיידית ללא עוררין, קבלה של עול מלכות שמים ושל קיום המצוות, עד כדי כך שקבלו עליהם קבלה זו עוד בטרם שמעו והבינו בדיוק במה מדובר.

ננסה לחדד זאת יותר!

בתלמוד במסכת שבת דף פח. מובא מעשה בצדוקי אחד, שראה את רבא עוסק בתורה בעיון רב, ומתוך טרדתו של רבא להבין את הנאמר, לא הרגיש רבא שהוא בעצם פוצע את אצבעותיו עד זוב דם. אמר לו אותו צדוקי, "אתם עם פזיז, שהרי הקדמתם נעשה לנשמע, ועדיין נשארתם עם אותה פזיזות!"

אכן, היינו פזיזים בשעה שאמרנו "נעשה ונשמע", אך פזיזות זו, היא שזיכתה אותנו בקבלת התורה! אוי לנו אילו היינו דוחים את התשובה ואת ההחלטה לזמן אחר, שכן אחת מדרכי היצר הרע, שכאשר מגיע האדם להתעוררות מסויימת, או כאשר האדם מחליט לקבל עליו קבלה רוחנית טובה, הרי אז עוצר אותו היצר ואומר לו, סבלנות! אל תהיה פזיז מדאי! לכל הפחות תחכה עד מחר ואז תתחיל!

וכשמגיע המחר, האדם כבר מתקרר, וספק רב אם אותה התעוררות שהתנוצצה בו קודם לכן, תמשיך להשפיע עליו בכלל. כאשר יש לאדם רגע של התעוררות לקבלה טובה, לא ידחה את הדברים למחר, לא ינהג בסבלנות ומתינות, אלא יקבל מיד וינהג כמנהגינו לפני מתן תורה, יאמר "נעשה ונשמע!".

משל למה הדבר דומה?

באחת מערי אירופה הטיל שודד דרכים את אימתו על תושבי העיר. הוא ארב להם בדרכים וביערות, שדד את כספם ואף הרג רבים וטובים על לא עוול בכפם. לכידתו, היתה משימה ראשונה במעלה עבור המשטרה המקומית, והמלך בעצמו הקים יחידת לוחמים מיוחדת שתהיה אחראיות על לכידתו של אותו שודד מסוכן, כדי להשיב את השקט והשלווה לבני העיר.
ואמנם, לאחר מרדף ממושך, מבצעים ומארבים, נתפס השודד על ידי יחידות הלוחמים המיוחדת, והושם במעצר עד לתחילת משפטו.
הגיע זמן המשפט. ישבו השופטים ושמעו את רוע מעלליו של השודד, ופסקו פה אחד את דינו לתליה בכיכר העיר.
על במת אבן גדולה בכיכר העיר הוכן עמוד התליה, בראש הבמה ישבו המלך ושרי הממשלה, ולקול תשואות ההמונים הועלה השודד לבמה כשהוא אזוק בידיו וברגליו והועמד על יד הגרדום.
התליין נגש אליו, ובטרם נגש לביצוע גזר הדין, הקריא בפני השודד את גזר הדין, והודיע לו כי על פי חוקי המדינה הוא רשאי לבקש שלוש בקשות אחרונות. בקשה ראשונה, מה הוא מבקש לאכול לפני מותו? בקשה שניה, מה הוא מבקש לשתות לפני מותו? ובקשה שלישית, היכן הוא מבקש להקבר לאחר מותו?

אורו עיניו של השודד, ואמר, "אני מבקש לאכול פלחי אבטיח"!
אבטיח? תהה התליין, עכשיו חורף! אין לנו אבטיח!
אבל אני מבקש אבטיח! התעקש השודד, ואם אין כעת אבטיח, יש לי סבלנות! אני אמתין!
מיד הוזעק למקום היועץ המשפטי לממשלה, עיין בחוק, ופסק, אכן השודד צודק, על פי חוק אי אפשר לבצע את גזר הדין בטרם תתמלא בקשתו האחרונה של השודד. אם אין כעת אבטיח, זכותו להמתין עד הקיץ הבא, עד שיהיה אבטיח!
הסוהרים החזירו את השודד לבית הסוהר, עד בוא הקיץ.
שוב התכנסו כל בני העיר לכיכר העיר, שוב הועמד עמוד התליה, ולכבוד השודד, הובאו אחר כבוד פלחי אבטיח מסודרים. השודד נעמד, והחל לאכול את פלחי האבטיח על פי בקשתו.
לאחר מכן הוא נשאל על ידי התליין, מה תרצה לשתות?
"אני רוצה כוס של מי שלגים"! השיב השודד.
מי שלגים? תהה התליין, אנו כעת בתחילת ימי הקיץ, ומאין אביא לך מי שלגים? שלג יש רק בחורף!
אין בעיה, השיב השודד, יש לי סבלנות, אמתין עד החורף!
הפעם לא הזעיקו את היועץ המשפטי לממשלה, כי הכל כבר ידעו, אין ברירה, יש להמתין לחורף! השודד הוחזר שוב לבית הסוהר, עד שיבואו ימי החורף הקרים.
החורף הגיע, השלג ירד, ושוב הוקמה במת התלייה, המונים התאספו, והשודד הגיע למקום עמוד התליה. התליין הגיש לו כוס מי שלגים, והשודד נעמד ושתה לרווייה.
זכותך לבקש בקשה שלישית! אמר התליין, היכן אתה רוצה להקבר לאחר מותך?
בקשתי פשוטה ביותר, השיב השודד, ברצוני להקבר על יד מלכינו האהוב והנערץ! אמר השודד, כשהוא מצביע לעבר המלך היושב בראש.
אבל המלך עוד חי! זעקו התליין ושרי הממשלה. שנים רבות יחלפו עד שהוא ימות ויובא לקבורה! אין בעיה, השיב השודד, יש לי סבלנות, אני מוכן לחכות ואיני ממהר לשום מקום...

אין ספק, כי הסבלנות היא מדה טובה. אך לכל מידה טובה יש גבול, יש מקום שניתן לנצלה לטובה, אך יש מקום שניתן לנצלה לרעה. לעתים, הסבלנות היא מדה רעה, שבאה מעצת היצר הרע, כאשר אנו מקבלים השראה להתעוררות רוחנית או לקבל עלינו מעשה טוב, אז היצר הרע לוחש באזנינו, מה אתה רץ? לאן אתה ממהר? סבלנות! סבלנות! סבלנות!, נתחיל ממחר, משבוע הבא. או בעצם, משנה הבאה...

זהו קולו של היצר הרע, שברעיון הסבלנות מצליח להשאיר את האדם תקוע במצבו ובמקומו, ולא מאפשר לו להתקדם ולהתפכח. במקרה כזה, ההמלצה היא: חוסר סבלנות!

זהו סוד האמירה של "נעשה ונשמע".

חג שמח! תזכו לשנים רבות נעימות וטובות!